חולין י ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

והשיב: מפני שדרכן של שרצים לגלות. ואף על גב שאדם נמי דרכו לגלות, הא איכא למיתלי נמי באדם טהור, ונמצא שיש רוב מקרים לטהר: שמא שרצים גילוה, ואף אי אדם גילה, שמא טהור הוא. והצד שאדם טמא גילה הוא מיעוט. הילכך אזלינן בתר רובא.

ואולם, ב"מגולה ומצאה מכוסה", ליכא למיתלי בשרצים שכיסוה, כי אין דרכן של שרצים לכסות, אלא וודאי אדם כיסה, וספק שקול הוא, שמא טהור הוא, שמא טמא.

מכל מקום שמעת מינה, דסכנתא חמירא מאיסורא. דבאיסור אזלינן בתר רובא. ואילו בסכנת מים מגולים, אף דאיכא רוב להקל - שמא אדם גילה אותם, ואף אי שרצים גילוה, אולי שרצים שאין בהם ארס היו, בכל אופן מחמרינן וחיישינן למיעוט נחשים שיש בהם סכנה.

אי נמי, יש עוד דרך להוכיח כן. דהא טעמא דפסלינן למי חטאת, הוא דוקא משום דהניחה לצלוחית כשהיא מגולה ובא ומצאה מכוסה, או מכוסה ובא ומצאה מגולה. הא אם מצאה כמו שהניחה, לא חשש טומאה מפני טמא שנגע בה איכא, ולא חשש פסולה מפני נחש וחולדה ששתו ממנה איכא, כי בלא שתהיה ריעותא בפנינו על ידי שראינו בה שינוי, לא מתעורר לנו ספק כלל.

ואילו משום ספק דאיכא במים מגולים הן אסורין, אף כשהניחם מגולים ומצאם כמו שהניחם, שעל אף שאין לנו להסתפק עליהם, מכל מקום כיון דשהו המים בגילוי בכדי שיוכל נחש לשתות מהם - אסורים. שמע מינה "חמירא סכנתא מאיסורא".

ומסקינן: שמע מינה!

תנן התם: ג' משקין אסורין משום גילוי: מים, ויין, וחלב, לפי שמשקין אלו, כשהן מגולין, דרך הנחש לשתות מהן.

כמה זמן ישהו המשקין כשהם מגולים, ויהיו אסורין מחשש ארס הנחש?

כשיעבור משך זמן שיש בו בכדי שיצא הרחש [השרץ, כלומר הנחש] ממקום קרוב, וישתה מהכלי.

ודנה הגמרא: וכמה הוא המרחק של "מקום קרוב"?

אמר רבי יצחק בריה דרב יהודה: כדי שיצא הנחש מתחת אוזן הכלי וישתה. דחיישינן שמא הנחש נמצא שם.

ומקשינן: וכי בהך פרק זמן קצר ד"יצא וישתה" בלבד איכא למיחש? והא אי אתא להתם נחש, הוי קא חזי ליה בחזרתו לחורו, ומדלא חזי ליה הא ודאי לא אתא.

ומשנינן: אלא, שיעור הזמן שבו הן נאסרין - אי עבר עליהם בגילויים שיעור זמן בכדי שיצא הנחש מתחת אוזן הכלי, וישתה ויחזור לחורו שתחת אוזן הכלי.

איתמר: השוחט בסכין בדוקה מפגם, ולאחר שחיטה לא בדקה מיד, ולאחר זמן נמצאת פגומה -

אמר רב הונא: אפילו אם לאחר שחיטה ולפני שבדקה שיבר בה עצמות כל היום, השחיטה פסולה. דלא תלינן שנפגמה הסכין מחמת ששבר בה עצמות לאחר שחיטה, אלא חיישינן שמא בעור הבהמה נפגמה הסכין קודם ששחט את סימניה. ונמצא ששחט בסכין פגומה, ומתנבלת הבהמה בהכי. כיון שלא נשחטים הסימנים אלא נקרעים על ידי הפגימה של הסכין. ורחמנא אמר "וזבחת".

ורב חסדא אמר: השחיטה כשרה. דכיון שקודם שחיטה בדק הסכין ומצאה נקיה מפגם, אמרינן שמא בעצם ששיבר בה לאחר שחיטה, נפגמה. ונמצא שבשעת שחיטה עדיין כשירה היתה.

ודנה הגמרא: בשלמא רב הונא דפוסל, מסתבר טעמיה. דהוא כשמעתיה אזיל, דמוקמינן לבהמה אחזקת איסורה. כמו דאמר לעיל ד"בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת". וכל שנולד ספק בכשרות השחיטה, אסרינן לה מספק, עד שיודע בודאי שנשחטה כראוי.

אלא רב חסדא, מאי טעמא מכשיר, וכיצד מפיק לה מחזקת איסור מספק?

ומשנינן: אמר לך רב חסדא: עצם ודאי פוגם את הסכין בשבירתו, אבל עור הבהמה ספק פוגם ספק לא פוגם, ואם כן הוי עור ספק לסיבת הפגם, ועצם ודאי לסיבת הפגם, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ולכך תלינן את הפגימה בשבירת העצם לאחר השחיטה ולא בחיתוך העור. משום שהכרעה זו של "אין ספק מוציא מידי ודאי", עדיפה על הכרעת חזקה. ^[78]

מתיב רבא לסיועיה לרב הונא: תניא: טמא שטבל ועלה מטבילתו, ונמצא עליו לאחר שעלה דבר שהוא חוצץ בטבילה, וספק אם בשעת טבילה כבר היה על גופו הדבר החוצץ וטבילתו פסולה, או שרק לאחר הטבילה דבקה בו אותה חציצה וטבילתו כשרה, הרי אף על פי שנתעסק באותו המין של הדבר החוצץ כל היום כולו, לאחר שטבל, לא עלתה לו טבילה. עד שיאמר: ברי לי שלא היה עלי חציצה קודם לכן.

וקשיא לרב חסדא דאמר "אין ספק מוציא מידי ודאי", דהא הכא, דודאי טבל, ^[79] וספק הוה עליה ספק לא הוה עליה חציצה בשעת טבילה. ובכל זאת, קאתי ספק חציצה ומוציא מידי ודאי טבילה.

ומשנינן: שאני התם, דאיכא למימר: העמד טמא על חזקתו. דהרי עד שטבל הוי ודאי טמא. ומוקמינן ליה אחזקה קמייתא, ואימא לא טבל.

ודחינן: הכא נמי, לגבי סכין, נימא העמד בהמה על חזקתה, שבחייה בחזקת איסור עומדת, ואימר לא נשחטה כראוי ותאסרנה.

ומשנינן: שאני הכא דכבר נפקא מחזקתה, שהרי שחוטה היא לפניך.

ושוב דחינן: הכא נמי גבי חציצה, הרי טבל הוא לפניך, ונימא דיצא מחזקת טומאה ראשונה.

ומשנינן: שאני התם, דהא אתילידא ביה בטובל ריעותא, שהרי נמצאת עליו חציצה, ושמא כבר בשעת טבילה הוי. ואין בפנינו טבילה ודאית שתוציאנו מחזקת טומאה. לפיכך, עדיין בחזקתו הראשונה קאי.

ושוב דחינן: הכא נמי גבי סכין, נימא דאין השחיטה מוציאה את הבהמה מחזקת איסורה, כיון דאתילידא בה בשחיטה ריעותא, על ידי פגימת הסכין.

ומשנינן: שאני הכא דסכין איתרעאי, אבל בהמה עצמה לא אתרעאי. וכיון דלאו בגופה ממש אתיליד ריעותא אלא בדבר אחר, לא דמי לטבילה. שהריעותא היא בגופו של הטובל. לפיכך, לא אתי ספק ריעותא דסכין ומוציא אותו מידי שחיטה ודאית. ותלינן דמחמת העצם נפגם הסכין.

מיתיבי: תניא: שחט בעוף את הושט [וסגי בעוף שחיטת סימן אחד בלבד] ואחר כך נשמטה הגרגרת - כשרה.

נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט - פסולה [שהרי נטרפה בתחלה].

שחט את הושט ואחר שחיטה נמצא שהגרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה, שאז העוף הוא טריפה, או אם לאחר שחיטה נשמטה הגרגרת, אבל בשעת שחיטה עדיין כשר היה - זה היה מעשה שאירע, ואמרו חכמים: כל ספק בשחיטה - פסול. דבחזקת איסור קאי.

ודנה הגמרא: "כל ספק בשחיטה", לישנא ד"כל" לאתויי מאי?

לאו, לאתויי כהאי גוונא דסכין שנמצאת פגומה לאחר שחיטה, דגם בזה פסלינן מספק, ומוקמינן אחזקת איסור, וקשיא לרב חסדא.

ודחינן: לא להכי הוא דאתא. אלא לאתויי ספק שהה בשחיטה, או ספק דרס בשחיטה. דמוקמינן לה אחזקת איסור שעומדת בה מחייה. דבכהאי גוונא לא הוי ספק וודאי, ומודה רב חסדא בהא.

הערות

^[78] [ועוד יבואר לקמן, דאמרינן כן משום דאיתרע לחזקה].

^[79] כלומר, שודאי יש סיבה שתדבק החציצה לאחר הטבילה, כיון דנתעסק לאחר הטבילה באותו המין, ואילו החשש שנדבק קודם טבילה הוא רק ספק. תוס'.

מפני שדרכן של שרצים לגלות כלי כדי לשתות ממנו, ולכן אנו תולים ששרץ או אדם טהור גילו את הצלוחית, ולא אדם טמא. ודווקא במקרה שהניחה מגולה ומצאה מכוסה אנו חוששים שאדם טמא הוא שכיסה אותה, הואיל ואין דרכן של שרצים לכסות. הרי שלענין איסור (וטומאה) יש מקרים בהם אנו מקילים בספק.

אי נמי [או גם כן] יש לדייק מן הברייתא כך: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה, או שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, הריהי טמאה או פסולה, הא [אבל] אם מצאה כמה שהניחה — לא טומאה איכא [יש כאן] ולא פסולה איכא [יש כאן].

ואילו לענין סכנה ספק מים מגולים אסורין בכל אופן. שמע מינה [למד מכאן] איפוא כי חמירא סכנתא מאיסורא [חמורה הסכנה מהאיסור]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אגב כך מביאים מה שתנן התם [שנינו שם] במסכת תרומות, שלשה משקין אסורין משום גלוי: מים, ויין, וחלב. וכמה ישהו כשהם מגולים ויהיו אסורין — כדי הזמן שיצא הרחש (נחש) ממקום קרוב וישתה. וכמה הוא מקום קרוב? אמר ר' יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: אפילו כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה.

ותוהים: כדי שיצא וישתה? הא קא חזי ליה [הרי הוא רואה אותו] שותה, ואין כאן ספק אלא ודאי! אלא הכוונה היא לשיעור זמן כדי שישתה ויחזור לחורו, שמא שתה ולא ראהו.

א ושבים לדון בספיקות שמתעוררים לאחר השחיטה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: השוחט בסכין בדוקה ולאחר זמן נמצאת הסכין פגומה, אמר רב הונא: אפילו שיבר בה בסכין עצמות כל היום לאחר השחיטה — פסולה הבהמה לאכילה, ומדוע? חיישינן [חוששים אנו] שמא בעור הצואר נפגמה הסכין, בתחילת השחיטה, ובגלל הפגימה נקרעו הסימנים (הקנה והושט) ושחיטה פסולה היא. ורב חסדא אמר: כשרה, שמא בעצם ששיבר לאחר השחיטה נפגמה הסכין.

ושואלים: בשלמא [נניח] רב הונא כשמעתיה [הולך כשיטתו] לעיל (ט,א), שבהמה הריהי בחזקת איסור עד שייוודע לך כיצד נשחטה, אלא רב חסדא מאי טעמא [מה טעם] הכשיר? ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך]: עצם — ודאי פוגם סכין, עור — ספק פוגם ספק לא פוגם, ואם כן הוי [הרי זה] ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי.

מתיב [מקשה] רבא על רב חסדא לסיועיה [לסייע] לשיטת רב הונא, ממה ששנינו: מי שטבל במקוה ועלה, ולאחר זמן נמצא עליו דבר חוצץ, אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו לאחר הטבילה — לא עלתה לו טבילה, עד שיאמר: ברי לי שלא היה עלי הדבר החוצץ קודם לכן, לפני הטבילה. והא הכא [והרי כאן] שודאי טבל, וספק אם הוה עליה [היה עליו] הדבר החוצץ לפני הטבילה ספק לא הוה עליה [לא היה עליו], וקאתי [ובא] ספק ומוציא מידי ודאי!

ודוחים: שאני התם [שונה שם], דאיכא למימר [שיש מקום לומר]: העמד את האיש הטמא על חזקתו שהוא טמא, ואימא [ואמור] שלא טבל כראוי.

ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] בענין הסכין יש לומר: העמד בהמה על חזקתה, שהיא בחזקת איסור עד שייוודע במה נשחטה, ואימר [ואמור] שלא נשחטה כראוי! ומשיבים: אינך יכול לומר זאת, שהרי היא שחוטה לפניך, ואין בה פגם, ורוב הבהמות השחוטות כשרות הן

. ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] הרי אדם שטבל לפניך! ומשיבים: הא איתילידא ביה ריעותא [הרי נולדה בו ריעות, פגם], שנמצא עליו דבר חוצץ.

ומקשים: הכא נמי איתילידא בה ריעותא [כאן גם כן, בבהמה, נולדה בה ריעות], שיש פגימה בסכין שנשחטה בה! ומשיבים: בכל זאת יש לחלק, הסכין איתרעאי [הורעה], אבל הבהמה עצמה לא איתרעאי [לא הורעה], ואותה אנו באים להכשיר.

עוד מיתיבי [מקשים] על רב חסדא ממה ששנינו בברייתא: עוף שנשחט בו אחד מן הסימנים (הקנה או הוושט) שחיטתו כשרה, ולכן אם שחט את הושט ואחר כך נשמטה (נעקרה ממקומה) הגרגרת — כשרה, אבל אם נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט — פסולה, מפני שכשנשמטה הגרגרת נעשה העוף טריפה.

שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה — זה היה מעשה שנשאלו עליו חכמים, ואמרו: כל ספק בשחיטה — פסול.

ומציעים: הלשון הכללית "כל ספק בשחיטה" לאתויי מאי [להביא את מה] היא באה? לאו לאתויי כהאי גוונא [האם לא להביא גם מקרה כמו זה שלנו], שיש ספק בסכין האם נפגמה לפני השחיטה או לאחריה? ודוחים: לא, לאתויי [להביא] ספק שהה באמצע השחיטה, או ספק דרס בסכין על הסימנים וכך שחט, ששני אלה פוסלים את השחיטה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is due to the fact that it is the typical manner of creeping animals to expose the contents of a vessel so that they may drink. Therefore, the exposure of the water is attributed to a creeping animal or to a ritually pure person. By contrast, in a case where he left the vessel exposed and found it covered, the concern is that it was an impure man who covered it, since it is not the typical manner of creeping animals to cover exposed vessels. Evidently, with regard to prohibition or ritual impurity, there are circumstances of uncertainty when the ruling is lenient.

Alternatively, it can be inferred from the baraita that the reason the contents of the vessel are impure or disqualified, respectively, is that he left it exposed and came back and found it covered or that he left it covered and came back and found it exposed. But if he found the vessel just as he left it, there is neither impurity nor disqualification.

But in a situation of uncertainty where he left exposed water and then came and found the vessel exposed, the water is forbidden under all circumstances. Learn from it that danger is more severe than prohibition. The Gemara affirms: Indeed, learn from it.

We learned in a mishna there (Terumot 8:4): Three liquids are forbidden due to exposure: Water, wine, and milk. How long shall they remain exposed and their contents will be forbidden? It is a period equivalent to the time necessary so that a snake could emerge from a proximate place and drink. And how far away is considered a proximate place? Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: Even a period equivalent to the time necessary so that a snake could emerge from beneath the handle of the vessel and drink.

The Gemara asks: If it is only the time necessary for the snake to emerge and drink, doesn’t one see the snake drink, in which case there is no uncertainty? Rather, it is a period equivalent to the time necessary for a snake to emerge from a proximate place, drink, and return to its hole. If one left exposed liquid unattended for that interval, it is possible that the snake drank the liquid unseen by the owner of the liquid.

§ It was stated: With regard to one who slaughters an animal with a knife that was afterward found to be notched, Rav Huna says: Even if, after the slaughter and before the knife was examined, he broke bones with the knife all day, the slaughter is not valid, as we are concerned that perhaps the knife became notched on the hide of the neck. And Rav Ḥisda says: The slaughter is valid, as perhaps it was on the bone that he broke with the knife after the slaughter that it became notched.

The Gemara asks: Granted, Rav Huna stated his opinion in accordance with his halakha cited earlier (9a): An animal during its lifetime exists with the presumptive status of prohibition until it becomes known in what manner it was slaughtered. But as for Rav Ḥisda, what is the reason for his ruling that the slaughter is valid? The Gemara answers that Rav Ḥisda could have said to you: A bone certainly notches the knife, but with regard to hide, it is uncertain whether it notches the knife and uncertain whether it does not notch it. This is a case of certainty and uncertainty, and the principle is that an uncertainty does not override a certainty.

Rava raises an objection to the opinion of Rav Ḥisda to support the opinion of Rav Huna, from a baraita: If one immersed and emerged from the ritual bath and an interposing item was later found on him, then even if he had been engaged in handling that same type of item for the entire day after his immersion, the immersion does not fulfill his obligation. This is so until he will say: It is clear to me that this interposition was not on me beforehand. And here it is a case where he certainly immersed, and it is uncertain whether the interposition was on him at that time and uncertain whether it was not on him, and nevertheless, contrary to the opinion of Rav Ḥisda, the uncertainty overrides the certainty.

The Gemara rejects that proof: It is different there, as it can be said: Establish the status of the impure person on the basis of his presumptive status of impurity, and say that he did not immerse properly.

The Gemara challenges: Here too, establish the status of the animal on the basis of its presumptive status of prohibition and say that it was not slaughtered properly. Why does Rav Ḥisda rule that it is permitted? The Gemara explains: That status has been undermined, as the slaughtered animal is before you. There is no indication that the slaughter was not valid, and most slaughtered animals are slaughtered properly.

The Gemara challenges: Here too, in the case of immersion, the status of impurity is undermined, as the person who has immersed is before you. The Gemara explains: The case of immersion is different, as a flaw developed in the presumptive validity of the immersion, since there is an interposition.

The Gemara challenges: Here too, a flaw developed in the presumptive validity of slaughter, as the knife is notched. The Gemara explains: In the case of slaughter, the knife became flawed, but the animal did not become flawed. Therefore, the animal assumes the presumptive status of permissibility. By contrast, in the case of immersion, the interposition was found on the person, thereby nullifying his presumptive status of purity.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Ḥisda from a baraita: The slaughter of a bird is valid with the cutting of one siman, the windpipe or the gullet. Therefore, if one cut the gullet, and the windpipe was displaced thereafter, the slaughter is valid. If the windpipe was displaced and one cut the gullet thereafter, the slaughter is not valid.

If one cut the gullet, and the windpipe was found displaced, and he does not know whether the windpipe was displaced before the slaughter or whether it was displaced after the slaughter; that was the incident that came before the Sages, and they said: In any case of uncertainty with regard to slaughter, the slaughter is not valid.

The Gemara asks: With regard to the expansive formulation: With regard to any case of uncertainty with regard to slaughter, what does it serve to add? Does it not serve to add a case like this one where there is uncertainty whether the knife was notched before or after the slaughter? The Gemara answers: No, it serves to add a case of uncertainty whether he interrupted the slaughter in the middle, or uncertainty whether he pressed the knife on the simanim. If he did either, it invalidates the slaughter.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשלמא רב הונא כשמעתיה כלומר רב הונא דאמר חיישינן בעור נפגמה ואסור הוא דאמר כשמעתיה דאמר בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך וכו' והלא נודע לך דאיפגים סכין וקא אתי ספק [ומוציא] מידי ודאי כלומר אף דודאי יש לנו לומר שעצמות עשה סכין פגום ועור ספק פוגם ספק לא פוגם אפ"ה אמרינן דמעור איפגים:

ורב חסדא אמר לך עצם ודאי פגים כו' והוי ספק (והוי) וודאי (ועכשיו) ואין ספק מוציא מידי ודאי כלומר דבתר ודאי אזלינן:

ונמצא עליו דבר חוצץ. כלומר (כמו) שהסופר הוא אומנותו נמצא (עליו כלומר) על בשרו מעט מדיו כו' והא הכא דקא אתי ספק מוציא מידי ודאי כלומר דלא עלתה טבילה עד שיאמר ברי לי:

סכין איתרעאי [בהמה לא איתרעאי] כלומר דאיפגים ובהמה עצמה היתה שחוטה שפיר ומשום הכי אמרינן^א)נראה דצ"ל ומשו"ה אמרינן דבחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אבל התם גבי טבילה אמרינן העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל. הכא העמד טמא על חזקתו והכא אמרינן בבהמה בחזקת היתר עומדת:

עד שיודע לך סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי ומשום הכי אמרינן בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וכו':

מיתיבי שחט וכו' נשמטה הגרגרת. כלומר דומפייד:

לאו לאיתויי כי האי גוונא כלומר דנמצאת סכין פגומה לאחר שחיטה פסול וקשיא לרב חסדא דאמר כשרה^ב)נראה דר"ל דאף אם נימא דהברייתא מיירי בנמצא פגום ולא שיבר בה עצמות דהוי ספק גמור מ"מ קשה לרב חסדא דכיון דרב חסדא אמר שמא בעצם נפגמה משמע דבספק גמור ג"כ כשר דתלינן דבעצם המפרקת נפגמה. (מ"ט שמא בעצם נפגמה וכו' ומפני שאמר שמא משמע שספיקה כשרה) לא לאייתויי ספק שהה ספק דרס דפסול אלא רב חסדא עדיין הוא אומר דאין ספק מוציא מידי ודאי בסכין וכשרה:

מאי שנא דספק שהה כו' דטרפה ומ"ש בסכין דאמרינן בחזקת היתר עומדת וכו':

השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום כולו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה. פירש ובששחט בסכין בדוקה, דאי בשלא בדק אפילו לא נמצאת פגומה פסולה וכגון שנאבדה, דסתם סכינין אינן בדוקין, וכדמוכח נמי ההיא דישראל מומר אוכל נבילות לתאבון, דאמרינן (ג, ב) לא בדק סכין ונתן לו בודק סכין אחריו וכו', כולם ששחטו אהייא וכו', אלא אישראל מומר, אי דאיתיה לסכין כי אחרים רואין אותן מאי הוי, דילמא בסכין פגומה קשחיט,ואף על גב דאמרינן דלא שביק התירא ואכיל איסורא, משום דלא טרח, וסתם סכינין אינן בדוקין, ואוקימנא טעמא דרב הונא כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה בב' סימנין ובסכין יפה שאין בה פגימה.
וכתב הרמב"ן ז"ל דהוא הדין אם נאבד הסכין לרב הונא דפסולה, דהא איהו כשמעתיה אמרה, ואמרין לעיל (חולין ט, א) דלרב הונא אם לא בדק בסימנין לאחר שחיטה אסורה באכילה, ואיכא מאן דאמר נבלה, ואף על גב דאיכא לאיפלוגי דהכא שאני, לפי שבדק הסכין קודם שחיטה, ואיכא למימר אוקי סכין אחזקתיה, אפילו הכי מדאמרינן דרב הונא כשמעתיה אם אתה אומר דהיכא דנאבד קודם בדיקה כשרה לא הוי כשמעתיה, והא דאמר לקמן (חולין י ע"ב) כמאן כרב הונא ולמיפסל בקמייתא (לרב הונא אלא) שאם נמצאת פגומה פסליה לקמייתא. וכיון שכן, אם נאבד הסכין כשרה, דאם איתא דהיכא דנאבד הסכין פסלינן לה ולא מתכשרא אלא בבדיקה שלאחר שחיטה, אדרבה הוי ליה למימר כמאן כרב הונא ולאכשורי בקמייתא. לא קשיא דכל מידי דלא אפשר לתקוני קארי ליה אפסולי, דהא אי משתכח פגים לא אפשר לאכשורי. אי נמי איידי דאיצטריך למימר אליבא דרב חסדא לאכשורי נקט בדרב הונא לאפסולי.
ומדברי רבינו הרב ז"ל נראה דלא סבירא ליה הכי, אלא בין לרב הונא בין לרב חסדא היכא דנאבד כשרה, דנוקי סכין אחזקתיה, וכבר בדקה קודם שחיטה ונמצאת יפה, אלא דהשתא דנמצאת פגומה, ואיכא למיתלי דבעור (פגומה) [נפגמה] תלי לחומרא, והיינו כשמעתיה, דאי לאו טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, היינו מכשירין אותה, כיון דשוחטה לפניך, ותליא פגימתו של סכין בשבירת עצמות, וראיה יש מדאמרינן לקמן (חולין י ע"ב) לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא, ואקשינן אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם, כלומר אי אמרת בשלמא כרב הונא ולאפסולי בקמייתא היינו דלא בעי בדיקת חכם, דהוה ליה בדיקה שלאחר שחיטה, ובדיקה לאחר שחיטה אינה צריכה חכם, דאילו רצה לשחוט בהמה אחרת בבדיקה ראשונה שוחט והולך ואינו חושש, ורב כהנא דמצריך בדיקה בין כל אחד ואחד עצה טובה קא משמע לן, כדי שלא יפול הספק אלא באחת, אלא אי אמרת כרב חסדא הוה ליה בדיקה של קודם השחיטה, ובדיקה של קודם שחיטה צריכה חכם, אלמא משמע דלרב הונא אי בעי למישחט ב' או ג' בהמות בבדיקה ראשונה הולך ושוחט ואינו (חששה) [חושש], ובודאי אילו היה פוסל רב הונא בשנאבד הסכין, ומשום דחשיבא לה שחיטה לגבי סכין לחומרא (בשבירת) [כשבירת] עצמות, ודאי אינו רשאי לשחוט אלא אם כן בדק קודם שחיטה, ולדידיה נמי תיבעי בדיקת חכם. וזו ראיה גמורה לסברתו של רבינו ז"ל.
ועוד ראיה מאוקימתא דרב אשי דלעיל (חולין ג, א) אוקי מתניתין בשבדק סכין ונתן לו, אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט, ואם שחט בודק סכין אחריו. ואם איתא אפילו בדק סכין ונתן לו, היאך סומכין עליו בבדיקה שלאחר שחיטה. ועוד למה לי בודק לכתחלה ונותן לו, הא בבדיקה שלאחר שחיטה סגי ליה, אלא ודאי משום דבדיקה שלאחר שחיטה לא צריכא לאכשורי קמייתא אלא לכתחלה, ובדאיתיה קמן, הא ליתיה קמן כשרה, וזו ראיה גמורה, אלא אם כן תאמר דהא (דרבא) [דרב אשי] אתיא דלא כרב הונא אלא כר"ח וכדפסקינן הכא כותיה דרב חסדא בששבר בה עצמות, דודאי למאי דאיפסיקא הלכתא כר"ח בששבר בה עצמות ואף על גב דאתיליד בה ריעותא, כל שכן בשנאבד דלא איתיליד בה ריעותא.

אמר לך עצם ואי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים והוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ספק וודאי שנאמרו כאן, לא נאמרה על דרך רוב ספק וודאי שנאמרו בתלמוד שהודאי מכחיש את הספק והספק מכחיש את הודאי. אבל כאן אין ספק מכחיש את הודאי, דאפשר לעור שפגם ואפשר לעצם שפגם, ואפשר ששניהם פגמו את הסכין, והכא הכי מפרשין ליה אין מניחין את המצוי לפגום ותולין במי שאינו מצוי לפגום, ועצם מצוי לפגום.

מתיב רבי אבא לסיועיה לרב הונא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו. כלומר אחר טבילה.

לא עלתה לו טבילה. ומיירי כגון שחפף קודם טבילה, דאי לא חפף אפילו לא נמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה, ומיירי נמי בשלא חפף סמוך לטבילה. דאי בשחפף סמוך לטבילה אפילו נמצא עליו דבר חוצץ אינו חוזר וטובל, וכדגרסינן בנדה (סו, ב) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אין צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול.

והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי. ולפי מה שפירש הרמב"ן ז"ל דלרב הונא אפילו נאבד הסכין בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך בודאי במה נשחטה, קשיא לי דאם כן מאי סייעתיה לרב הונא איכא מיהא דלרב הונא נמי לא ניחא, דהא הכא כי נמצא עליו דבר חוצץ חושש, אבל מספק אין צריך לבדוק אם יש עליו דבר חוצץ אם לא, וכדקתני נמצא עליו דבר חוצץ. ואילו לרב הונא צריך הוא לחזור אחריו ולבדקו. ותו קשיא לי מאי קא מותיב מיניה לרב חסדא, דשאני סכין דאיכא בדיקה קודם שחיטה והוה ליה כחפף סמוך לטבילה דאף על פי שנמצא עליו דבר חוצץ אין צריך לחזור ולטבול. ואדרבה לרב הונא קשיא, דהא בטבילה כי הא גוונא עלתה לו טבילה, כלומר אילו היתה חפיפה סמוך לטבילה כמו שהשחיטה סמוכה לבדיקת הסכין.
ונראה דסבירא ליה לרב אבא דחתיכת עור בית השחיטה קודם שיגיע לסימנין הוה ליה כאלו נתעסק בדברים החוצצים בין חפיפה לטבילה, שלא עלתה לה טבילה כלל, ואף על פי שלא נמצא עליו לבסוף דבר חוצץ, דהא סבירא ליה לרב הונא דעור נמי שכיח לפגום, ומכל שכן קא מותיב, דהא הכא דלא נתעסק בדבר קודם טבילה ואפילו הכי כיון דלא חפיף סמוך לטבילה אם נמצא עליו דבר חוצץ צריך לחזור ולטבול, וכל שכן בסכין שנתעסק בחתיכת העור קודם שחיטת סימנין שיש לנו לחוש שמא בעור נפגמה, ואפילו תימר שאין עור מצוי לפגום, מכל מקום פעמים שהוא פוגם, והכי נמי אית ליה לרב חסדא כדבעינן למכתב לקמן בעזר ה', וכדמשמע נמי מדאמרינן לעיל אמר ליה רב חסדא עצם ואי פגים עור ספק פגים ספק לא פגים ולא קאמר עור לא פגים, ואם כן ניחוש דלמא בעור נפגם, שהרי גבי טבילה לא נתעסק במין המצוי לחוץ בין חפיפה לטבילה, ואפילו הכי חיישינן היכא דנמצאת עליו דבר חוצץ מיהא, וגבי סכין שנמצאת פגומה נמי היכא דנמצאה פגומה מיהא אמאי תליא בעצם ולא תלינן בעור, כך נראה לי.
וקשיא לי כיון דהשתא סבירא ליה דרב חסדא תלי טעמיה להקל משום שבירת עצמות שלאחר שחיטה, הא לא שבר בה עצמות ודליכא למיתלי במידי, ודאי מודה ליה לרב הונא דפסולה, אם כן מאי קא מותיב ליה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דליכא למיתלי במידי. ואם תאמר דהכא נמי קתני אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו, ואפילו הכי לא תליא בעסק המין שלאחר טבילה, ועיקר קושיתו מדקתני עלה דההיא אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום הוא, אם כן אמאי לא אדכר ליה בקושיא כלל, דהא לא נסיב ליה אלא והא הכא דודאי טבל ספק הוי עליה קודם לכן ספק לא הוי עליה, והכין הוה ליה לאקושיי והא הכא דודאי טבל ספק הוי עליה ספק לא הוי עליה ונתעסק באותו המין לאחר טבילה וקא אתי ספק מוציא מידי ודאי. יש לומר דאמסקנא סמיך דאסיקנא דר"ח אפילו בלא שבר בה עצמות מכשר, דתלי ליה להקל, דאימר בעצם דמפרקת נגעה ובנגיעתה בו נפגמה, וזו ראיה דכי אמרי אימר בעצם דמפרקת איפגם אימר נגע ואימר אפגים קאמר ולא בשנגע ודאי בעצם דמפרקת כמו שפירש שם רש"י ז"ל, ובסמוך נאריך בה בסייעתא דשמיא.

הכא נמי הרי טבל לפניך הא אית ליה ביה ריעותא. כלומר שנמצאה עליו דבר חוצץ ואימא קודם טבילה הוי ביה. בהמה נמי אתיליד בה ריעותא. כלומר דריעותא (הבהמה) [דבהמה] והכשרה בסכין תלוי, והרי הסכין פגום לפניך.

סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. (התם) [אבל] גברא [הוא] דאתיליד ביה ריעותא, ואם תאמר והא תנן (מקואות פ"ה מ"ב) מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו, ואמאי לימא מקוה איתרעי גברא לא איתרעאי שהרי טבל לפניך. יש מפרשים דשאני ריעותא דמקוה, דאלימא לאורועי לטבילה, כיון שנמצא חסר לפניך וליכא מידי למיתלי ביה השתא טפי מדמעיקרא, אבל ריעותא דסכין לא אלימא לאורועי לבהמה, כיון דעור ספק פגים ספק לא פגים ועצם ודאי פגים. ואי נמי למסקנא דאמרי [ד]ר"ח אפילו בשלא שבר בה עצמות, היינו נמי דתליא דבעצם המפרקת איפגום טפי מעור. אי נמי יש לפרש דהכי קאמר התם ודאי גברא איתרעאי. דאי אפשר להיות המקוה חסר או לדבר חוצץ להיות עליו שתעלה לו טבילה, אלא הרי הוא ודאי כאילו לא טבל כלל, ומשום הכי בין בנמצא עליו דבר חוצץ בין בשנמדד ונמצא חסר העמד טמא על חזקתו, אבל הכא סכין הוא דאיתרעאי אבל בהמה לא איתרעאי דאף כשתמצי לומר שנפגם בעור, אכתי איכא למימר דלא פגעה פגימתו בסימנין כלל [ד]במקום הבדוק שבסכין נשחטו, וכדין נשחט, והוא שיש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר, דאפשר לומר שבצד הבדוק נשחטה, הלכך לא אלימא ריעותא דסכין לאפוקי בהמה מחזקת כשרותה כיון שהיא שחוטה לפניך.

מאי לאו לאיתויי בכי האי גוונא. כלומר אף כי האי גוונא, דהא כייל ואמר כל ספק בשחיטה לא שנא ספק דרס ולא שנא ספק בעור ספק בעצם לא ספק שהה ספק דרס דוקא, וקא משמע לן דאף על גב דרוב מצויין אצל שחיטה אין שוהין ודורסין דרך מקרה, אפילו הכי לא תליא לקולא בתר רובא אלא לחומרא. משום דאמרינן העמד בהמה על חזקתה ומ"ש כלומר כיון דאפילו בספק שהה ודרס אזלינא לחומרא משום חזקתה של בהמה אף על פי שרוב השוחטין מצויין לשחוט בלא שהיה ודרסה, בנמצאת פגומה נמי איכא למימר הכי, אף על גב דעצם מצוי לפגום ועור אינו מצוי לפגום, אפילו הכי הוה ליה למיסר, משום דהעמיד בהמה בחזקתה. התם איתילידא ריעותא בבהמה, כלומר דהתם אי אפשר ששהה ודרס באמצע שחיטה שלא תהיה בהמה נאסרת כדאמרינן לגבי מקוה, אבל הכא סכין אתרעאי בהמה לא איתרעאי.

השוחט צריך שיבדוק סכינו קודם שישחוט שמא פגומה היא ואין שחיטה בפגימה אלא קריעה ואפי' דעתו לבדוק אחר שחיטה שהרי כתוב ושחטתם בזה וכן שכל ששוחט בלא בדיקה מכניס עצמו לספק בל תשחת ועוד שהרי על סמך בדיקה שאחר שחיטה אין לו לברך ומ"מ אם שחט בלא בדיקת סכין בודקו לאחר שחיטה ואם נמצאת סכינו יפה שחיטתו כשרה אע"פ שעבר שחט בלא בדיקת סכין ונאבד הסכין אחר השחיטה הרי זו נבלה שסתם סכינים אינם מתוקנים וחזקה פגומה היתה וכמו שאמרו בהלכה ראשונה בתירוצו של רב אשי שהעמיד משנתנו בישראל משומד ובבודק סכין ונותן לו וכלן ששחטו אהייא אי אישראל משומד אי איתיה לסכין ליבדקיה אי ליתיה כי אחרים עומדים על גבן מאי הוי דילמא בסכין פגומה שחט כלומר דהא לא טרח וסתם סכינים אינם מתוקנים ואם היתה סכין זו מיוחדת לשחיטה וכבר בדקו פעם אחרת אף לזמן מרובה והצניעו הרי סכין בחזקתו ואע"פ שלא בדקו עכשו קודם שחיטה ואבד הימנו לאחר שחיטה מותר הא אם לא הצניעו אין כאן חזקה מפני שהסכין להשתמש הוא עשוי והואיל והותרה הרצועה להשתמש הפגימה מצויה בו לאלתר:

בדק הסכין דרך חדה ולא על צדדיה ושחט יבדוק ואם נאבד מגדולי המפרשים מכשירין לא נאמרה לדעתם בדיקת צדדין לפסול בדיעבד ויש חולקין בדבר:

בדק את הסכין ושחט מן הדין אין צריך לבדקו אחר שחיטה העמד סכין על חזקתו בין אחר שחיטת בהמה אחת בין אחר שחיטת בהמות הרבה וכמו שביארנו בשחיטת משמד לתאבון שאם בדק סכין ונתן לו אין צריך לבדקו אחריו ואילו היה טעון בדיקה אחריו לא היינו סומכין עליו אלא אין צריך בדיקה כלל אא"כ רוצה לשחוט אחריה וראיה לדבר ממה שאמרו רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא ולא אמר בתר כולהו אלמא בתר שחיטת בתריתא לא צריך ועוד שאלו כן היה לו לומר השוחט צריך שיבדוק את הסכין כדרך שאמרו השוחט צריך שיבדוק בסימנים ואע"ג דאיכא למימר דהאי דלא אמר הכי משום דלא פסיקא ליה דהא רב חסדא פליג עלה מ"מ לו היה צריך כן לכתחלה אף רב חסדא היה מודה בה לכתחלה הילכך מן הדין אין צריך בדיקה אחר שחיטה כלל וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם בהסכמת חכמי דורם ומקצת גאוני אחרונים שבספרד היו אוסרים ואומרים שלא יצאה הבהמה מחזקת איסור עד שיתברר שנשחטה ואין בירור אלא כשנבדק אחר שחיטה וכן נשאו ונתנו בה הרבה עם גדולי המפרשים וסוף הדברים כל השמועות מכריעות שאינו צריך אלא שהגאונים הצריכו בכך מפני שהוא עלול להפגם כדרך שאמרו בבדיקת הריאה הא כל שאבד הסכין קודם שבדק אפי' שחט כמה בהמות כלן מותרות:

בדק סכינו ושחט ולאחר שחיטה חזר ובדק ומצאה פגומה או שלא היה מצריך עצמו לבדקו אחר שחיטה ובמקרה נמצאת פגומה אם לא שבר עצמות אחר שחיטה קודם בדיקה זו פסולה אומרין בעור נפגמה ופגומה היתה בשעת שחיטת הסימנין ואם שחט כמה בהמות פוסלין את כולן אומרין בעור הראשונה נפגמה ואפי' היתה סכינו ארוכה הרבה מ"מ חוששין שמא בפגימה שחט:

שבר בה עצמות הואיל והסכין היה בחזקת כשר תולין בהם וכשרה ואפי' שחט כמה בהמות ואחר כלן שבר בה עצמות תולין בהן ומכשירין את כלן ואפי' לא היה בסכין אלא שיעור שחיטה שאין בו ספק שחיטה בפגם מ"מ תולין בהם לא שבר בה עצמות אלא שנגע אחר שחיטת הסימנים בעצם המפרקת וחתך בה וכן ששחט בהמות הרבה ובשחיטת האחרונה נגע בעצם המפרקת וחתך בה כגון שהוליך והביא עליו יש אומרים הואיל וחתך בה תולין בו להכשיר ויש מחמירין הואיל ועצם זה רך הוא אין הפגימה מצויה בסבתו אפי' בחתך ר"ל שהוליך והביא עליו וכן נראה מן הגמרא שהרי אמרו הלכתא כרב הונא בלא שבר והעלו בה אע"פ שרב חסדא חולק בה לתלות בעצם דמפרקת ור"ל שרב הונא אינו תולה בעצם של מפרקת אפי' חתך בה ומפני שהוא רך ואין פגימה מצויה בו וכל שכן בנגיעה לבד בלא חתך שאין תולין בו כלל ויש מפרשים הטעם מפני שכל שהוא דרך הולכה והובאה אין מצוי ליפגם ואפי' הוליך והביא בעצמות דעלמא בדרך זו אין תולין בהם דדוקא שבר והוא שמכה עליהן בכח קצת אלא שיש לחלק בזו בשאר עצמות ולאו דוקא שבר אלא כל שהוליך והביא בהן וחתך בהן מעט שבר הוא קרוי ומ"מ אלו שתולין בעצם דמפרקת מביאין ראיה לדבריהם ממה שאמר רב חסדא אימר בעצם דמפרקת כלומר אע"פ שאינו ודאי הא כל שהוא ודאי אף רב הונא מודה וכן נהגו בנארבונאה אף בעוף כל שאומר ברי לי שנגעתי ומ"מ יש מפרשים באימר זה שהוא לשון ודאי כדרך שאמרו בפרק שלישי ספק שונרא ספק כלבא אימר כלבא וכן לענין דינין אימר צררי אתפשה:

יש צדדין בנגיעת עצם המפרקת שמקצת מפרשים תולין בה להחמיר והיא במה שביארנו שאם בדק קודם שחיטה ושחט כמה בהמות ונאבד הסכין אחריהן או ששבר עצמות אחר כלן שתולין להכשיר אם נגע בעצם מפרקתה של אחת מהן תולין בה לפסול כל שנשחט אחריה וכן הורו חכמי הדורות ודוקא בשחתך בה כמו שביארנו ויש חולקין באחת מהן והוא בנאבד הסכין ולשטתנו הואיל ואין תולין בו להקל אין תולין בו להחמיר מאחר שאם שחט כמה בהמות ונמצאת הסכין פגומה אחריהן כלן פסולות כמו שביארנו ראוי לאדם לבדוק הסכין בין בהמה לבהמה כדי שלא תיאסר אלא אותה שנמצאת פגומה הסכין אחריה לבד וצריך שתדע שזו אינה אלא עצה טובה שלא יביא לפסול את כל הבהמות ששחט שאלו לא בדק ביניהן ונמצאת פגומה יאסרו כלן והוא שאמרו הוה עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיותא ומ"מ כל שאבד סכין ולא בדק כלן מותרות ויש חולקין שלא להתיר אלא הראשונה הא מראשונה ואילך כלן אסורות שכבר יצא הסכין מחזקתו מספק שמא בעצם דמפרקת דראשונה נפגמה ואע"ג דלא קיימא לן כרב חסדא להקל חוששין לו מיהא להחמיר ואם כן זו שאמרו רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא לאו דוקא לעצה טובה אם תמצא פגומה במקרה אלא שאף אם אבד הסכין כלן אסורות חוץ מן הראשונה ויש מכריעין שאין לומר כן אלא בודאי נגע כמו שביארנו ומ"מ לשטתנו רב כהנא עצה טובה קמ"ל ומה שאמרו לא כרב חסדא ולאכשורי בתריתא דחייה בעלמא היא וודאי כרב הונא אמרה דאי כרב חסדא וליפסול משום נגיעת מפרקת ניתלי באחרונה אלא כרב הונא אמרה ואין תולין במפרקת לא להקל ולא להחמיר:

ולענין ביאור מה שאמרו באותה של רב יוסף כרב חסדא ומשניה ואילך כלומר לתלות בעצם דמפרקת של ראשונה ולחומרא לאסור ממנה ולהלן ובאותה של רב כהנא אמרו לאכשורי בתריתא כלומר שאלו לא בדק תפסל האחרונה לבד אף זו פירושה לאסור מראשונה ואילך אלא מתוך שאמר בין כל חדא וחדא סתמא אינן אלא שתים ובתריתא דקאמר היא שניה וזו של רב יוסף מתוך שהזכיר בה יתר משנים הוצרך לומר משניה ואילך וזו שאמרו אי הכי תיבעי בדיקת חכם פירושו בשלמא אי כרב הונא ולמיפסל קמייתא ומחשש עור בדיקה אחרונה היא ובדיקה שאחר שחיטה אינה צריכה חכם אלא לרב חסדא שהראשונה מ"מ כשרה היא ואין הבדיקה אלא להכשיר את הבאה אחריה שלא תפסל אם תמצא הסכין פגומה אחריה מחשש עצם דמפרקת של ראשונה אם כן בדיקה ראשונה היא ותיבעי חכם ותירץ שלא אמרו בדיקת חכם אלא משום כבוד חכם ואע"פ שאין הלכה כרב חסדא מ"מ זו של כבוד חכם הלכה היא והילכך בדיקות אלו שאנו מצריכין בין בהמה לבהמה אין צריך להראות בהם סכין לחכם שמאחר שאינה מחשש הבריות אלא מכבודו כבר נטל כתרו בבדיקה ראשונה שבאותו מעמד ואף בזו אם רצה למחול על כבודו רשאי כמו שיתבאר למטה בסוגיית המשנה הששית:

כשם שתולין בשבירת עצם כך תולין בכל דבר הדומה כיצד נפלה סכין מידו דרך חדה על גבי סלע או אבן או קרקע קשה הואיל ונודע לו שעל חדה נפלה הרי הוא כשבירת עצם ותולין בה:

כל מה שביארנו בעור ובעצם של מפרקת הן להקל הן להחמיר לא סוף דבר של בהמה אלא אף בשל עוף אע"פ שעורו ועצמיו רכים מ"מ אף הסכין מצוי להפגם על נקל:

נדה שטבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אפי' נתעסקה במין אותו דבר החוצץ אחר טבילה כל היום הרי היא בטומאתה אלא אם כן טבלה סמוך לחפיפה שאם טבלה סמוך לחפיפה אינה צריכה לחזור ולחוף ולטבול ויש אומרי' שטבילה סמוך לחפיפה אינה מועלת אלא שאינה צריכה לחזור ולחוף אבל לא לפטור מן הטבילה ואין זה כלום כמו שנבאר באחרון של נדה בע"ה ואם נתעסקה באותו המין קודם טבילה צריכה לחזור לחוף ולטבול אפי' לא מצאה ואם אמרה ברור לי שלא היה עלי קודם טבילה נאמנת:

ולענין ביאור זה שהקשו ממנה לרב חסדא יש לשאול הרי אף לרב הונא קשיא שהרי זו כל שטבלה סמוך לחפיפה אינה צריכה לחוף ולטבול וסכין זה הרי נבדק קודם שחיטה והוה ליה בדיקת סכין שקודם שחיטה כחפיפה הסמוכה לטבילה והיה לנו להכשיר ואינה קושיא שחתיכת העור לרב הונא הוא כנתעסקה במין קודם טבילה אם לא אמרה לא עלתה לה טבילה בזו שבודאי נתעסק במין הפוגם קודם שחיטה לא כל שכן וכן לענין ביאור מה שנאמר כאן אין ספק מוציא מידי ודאי פירושו אע"פ שהספק אינו סותר את הודאי שהרי בכאן הספק והודאי שניהם באפשר שאף רב חסדא מודה בעור שספק פוגם ספק אינו פגם ושמא פגם בעור והוסיף בעצם ואע"פ כן הואיל והספק אינו מצוי והודאי מצוי הולכין אחר הודאי אפי' לקולא והקשו ואין ספק מוציא מידי ודאי פי' בספק כזה שאפשר שהיה כן אינו מוציא מידי ודאי להחמיר מתיבי טבל ועלה וכו' והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה בשעת טבילה ספק לא הוה עליה ואע"פ כן הספק גובר להחמיר הואיל ואפשר שהיו שניהם ר"ל הספק והודאי שהרי אפשר שטבל ושהיה עליו בשעת טבילה והרבה סוגיות מצינו בתלמוד שנשאו ונתנו בענין ספק מוציא מידי ודאי ולא מצינו שהקשה בה מזו של טבל ועלה והקשו בה משמועות אחרות שלא הקשה מהן בסוגיא זו ואחת מהן לדוגמא הוא שאמר בפסחים אין חוששין שמא גררה חולדה וכו' טעמא דלא חזינא הא חזינן צריך בדיקה ונימא אכלתיה ואמר רבא ודאי שקל מי יימר דאכלתיה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והקשה לו מדתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפי' בני יומן הרי הן בחזקתן והא הכא דודאי טבל וספק מעשר וספק מוציא וכו' עד שתירץ דודאי וודאי הוא דחזקה על חבר וכו' אי נמי ספק וספק ומדאמר ר' אושעיא מערים אדם על תבואתו וכו' וחזר והקשה משפחה של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ לידע אם זכר אם נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויים שם והא הכא דודאי נפל הפילה וספק גררוהו ספק לא גררוהו וספק מוציא מידי ודאי להקל ותירץ דכיון דחולדה וברדלס מצויים שם ודאי גררוהו וודאי וודאי הוא ואי נמי ספק וספק והכי קאמ' לידע אם רוח הפילה ואם תמצא לומר נפל הפילה אם זכר הוא ויש מקום עיון היאך לא הקשו בה מזו של טבל ועלה וכן בכאן משתי אלו:

ולענין מה שלא הקשו שם מזו יש לומר מפני שזו שבכאן אין הספק סותר את הודאי והואיל ואפשר בשניהם ראוי לחוש לספק ואי לאו טעמא דסכין הוא דאיתרע אבל בהמה לא איתרעא היינו חוששין לספק במקום הודאי אבל של חולדה הספק סותר את הודאי שאם אכלתו אינו שם וכל שאתה בא להקשות שנחוש לספק אתה צריך להקשות שנחוש לספק (אתה צריך להקשות) מאותן שספקן סותר את ודאן כזו של חבר ושל שפחה וכן שאלו הקשה שם מזו היה יכול לתרץ דהכא משום חומרא הא לקולא לא והוצרך להקשות מחבר ושפחה שהם לקולא ולענין מה שלא הקשה כאן מחבר ושפחה שהיה בדין שהרי בחבר ושפחה אף במקום שהספק סותר את הודאי ושהספק לחומרא שיש לדון אחריו יש לתרץ בו ששתי אלו על כל פנים הספק עתיד ליעשות על כל פנים שהחבר ודאי סופו לתקן וחולדה וברדלס על כל פנים סופן לגרר ואחר שהספק עתיד להיות על כל פנים ראוי לומר עליו שיוציא מידי ודאי אבל ספק זה של עור אין לומר בו שעל כל פנים יהא עתיד לכך ומתוך כך הקשה מזו של טבילה שאין החציצה עתידה להיות שם על כל פנים ואע"פ כן הספק מוציא בו מידי ודאי ואין צורך בכל זה שמאחר שכונתו היה להקשות לו שיהא הספק מוציא מידי ודאי לחומרא הקשה לו מזו של טבילה שהספק מוציא מידי ודאי לחומרא ולא רצה להקשות מאותו שהוא בא לקולא אע"פ שהוא קל וחומר:

עוף שהכשרו בסימן אחד כמו שיתבאר ששחט בו סימן אחד ומצא אחר כן את חברו נעקר ושמוט ואינו יודע אם קודם שחיטה ולפסול ואם לאחר שחיטה ולהכשיר פסולה כלל גדול אמרו כל ספק שבשחיטה פסולה ואין אומרין נשחטה בחזקת היתר עומדת והרי שחוטה לפניך שכל שנולד ספק בשחיטה אין זה קרוי נשחטה ואיתרעא בהמה קרינא ביה ועקר דבר זה בפרק שני:

גמרא מ"ט א"ל עצם ודאי פוגם עור ספק כו' לחד תירוצא של התוס' ניחא אפילו למסקנא דתלינן בעצם דמפרקת טפי מהעור ובמפרקת דבתרייתא נמי טפי דודאי פגום דלא חייש באחרונה ובראשונות רגיל להזהר שלא לדחוק הסכין אבל לאינך תירוצא כן משמע מפרש"י דליכא סברא למתלי בעצם המפרקת יותר מבעור וכן באחרונות טפי מבראשונות אלא דבכל גוונא תלינן לקולא צ"ל דהאי טעמא דקאמר עצם ודאי פוגם עור ספק כו' לא קיימא לפי המסקנא אלא דטעמא דרב חסדא הרי שחוטה לפניך וסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי ודו"ק:

תוס' בד"ה סכין אתרעאי כו' והוו כס"ס והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק כו' עכ"ל מלשונם נראה דהשתא לפי' זה דסכין אתרעאי והוי כס"ס פריך שפיר כו' אבל לפי משמעות דשמעתין דסכין אתרעאי לא פריך שפיר ולא ידענא למה לא יתפרש להם כמו כן דפריך שפיר דכל ספק לאתויי כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בתוס' ד"ה וישתה וכו' בירושלמי מתרץ כחוט השערה ושפיפון שמו ורשות נתנה לקרקע להבקע מפניו כך היא הגירסא הנכונה וד"ל דכחוט השערה הוא ולכך לא קא חזי ליה כ"כ מהר וכ"ת כיון שכ"כ דק הוא כחוט השערה איך הוא באפשר שבוקע הקרקע ועולה לכך קאמר ורשות נתנה לקרקע וכו' ויש עוד לפרש בדרך אחר אבל לא יתיישב כ"כ:

ד"ה עד שיאמר ברי לי וכו' והא דאמר רב נחמן לילתא וכו' אין הגירסא כך בגמרא שלפנינו דשם בפ' בתרא דנדה איתא התם דאשתו של ריש גלותא דלא רצתה לטבול ואזל רב נחמן בר יצחק לפייסה וכו' וא"ל דודי חסרת וכו' ודקדקו התוס' משום דמדקאמר דודי חסרת פי' קדרות להחם בהן מים חמין משמע דכל הגוף צריך רחיצה דאילו לחפיפת הראש לחודיה לא צריך כ"כ כלים הרבה להחם מים חמין:

בא"ד ועוד אומר ר"ת דהכא מיירי לטהרות. פי' ולעולם איירי הכא אפי' אם סמוך לחפיפה טבלה ואפי' הכי לא עלתה לה טבילה משום דבטהרות החמירו יותר:

ד"ה והא הכא דודאי טבל פי' קרוב לודאי היא וכו'. נראה דכתבו כן משום דקשה להו לתוס' מה ענין ודאי וספק זה לודאי וספק של פגימת הסכין דפריך מינה לכך כתבו דקרוב לודאי וכו' כיון שנתעסק באותו מין וכו' והוי כאילו אמר דמה שנתעסק באותו מין הוא ודאי חוצץ ובטבילה הוי ספק חציצה והשתא הוי דומיא להך דפגימת הסכין ואפילו הכי אמרינן דלא עלתה לו טבילה א"כ ש"מ דספק מוציא מידי ודאי:

ד"ה סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וכו' ועי"ל דהכא טעמא משום דעצם ודאי פוגם. ר"ל דטעמא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי לחוד לא מהני ועיקר הטעם הוא משום דעצם ודאי פוגם וכו' ואין ספק מוציא מידי ודאי:

בא"ד והא דאמרינן בסמוך גבי רב יוסף דטריף עד תליסר חיותא וכו'. ר"ל ואמרינן בגמ' ואי בעית אימא כרב הונא דאי כרב חסדא מכדי מתלי תלינן וכו' והלא לא מכשיר אלא במקום שיש כאן ודאי להיתר וספק לאיסור דאין ספק מוציא מידי ודאי כמו גבי עצם דודאי פוגם אכל הכא מאי ודאי איכא למיתלי דאפגם במפרקת דבתרייתא ולהכשיר כולהו יותר ממה שנאמר דאפגם בעצם המפרקת דקמייתא ולכך נימא דהקמייתא לחודה כשרה והאחרות אסורות לכך קאמר איכא למימר דלא כרב חסדא וכו' משום דג"כ קרוב לודאי דבעצם המפרקת דבתרייתא אפגם וכו':

בא"ד והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק לאתויי מאי כו'. ר"ל דבשמעתין איכא לאקשויי דפריך בתר הכי כל ספק לאתויי מאי וכו' ומשני לא לאתויי ספק שהה וכו' ופריך ומ"ש ומאי פריך וכי לא ידע שנויא דלעיל דמשני סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וכ"ת אין ה"נ דהאי מקשה לא ידע א"כ תקשה ליה בלא זה מ"ט דרב חסדא דמכשיר ע"כ צ"ל או מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי או מטעם דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי וא"כ מאי פריך הכא ומ"ש הא שנא ושנא הוא ועוד מאי משני לא לאתויי ספק שהה מאי קמ"ל פשיטא דספק שהה אסור אבל לפי דרך זה אתי הכל שפיר דכל עיקר טעמו דרב חסדא דמכשיר בסכין הוא מטעם דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי והוי ספק ספקא ונוטה יותר להתיר מלאסור ולכך פריך בתר הכי מאי לאו לאתויי כה"ג ומשני לא לאתויי ספק שהה דנוטה ג"כ להתיר יותר מלאסור והשתא פריך שפיר ומאי שנא דאע"ג דהמקשה ידע שפיר טעמא דסכין אתרעי וכו' אעפ"כ פריך משום דהאי טעמא דסכין אתרעי וכו' לא מהני אלא דמטעם זה קרוב לודאי להכשיר ובספק שהה נמי קרוב לודאי להכשיר וא"כ כיון דתרוייהו קרובים לודאי להכשיר מ"ש זה מזה ומשני דאפילו הכי הכא דסכין אתרעי וכו' יש קרוב לודאי להכשיר יותר מלגבי ספק שהה לכך לא מוקמינן האי ריבוייא דכל ספק אספק פגימת סכין אלא אספק שהה וק"ל:

גמ' א"נ טעמא כו' עד ולא פסולה כל זה נמחק. ונ"ב האי א"נ נראה בעיני שאינו מגירסת הגמרא אלא מוגה בה מן הפירושים ולשון רש"י הוא ודו"ק:

תוס' בד"ה וישתה הא כו' לקרקע להבקע לפניו ולא נתנה רשות לכלי להבקע מפניו כצ"ל והס"ד:

בד"ה עד שיאמר כו' והא דאמר רב נחמן לילתא כו'. נ"ב נ"ל טעות כי חמותו של רב נחמן היתה וילתא היתה אשת רב נחמן:

גמרא ורח"א כשרה שמא בעצם נפגמה. גי' הרי"ף והרא"ש אימר בעצם כו'. וכן הר"ן לקמן בפ' א"ט בסוגיא דספק דרוסה מביא הך בתוך הני לישני דאימר דפירושן כמו ודאי. אמנם גם לשון שמא מצינו על כוונה זו עי' רש"י שבת (קנא). ותוס' גיטין (מ ב) ובבכורות (לה) ד"ה א"ד:

תד"ה טבל. הך דהכא לא שייך כו' והנך כו' לא שייך כו'. לכאורה אע"ג דשוו בלישנייהו. מ"מ המה על כוונות שונות. דודאי דהתם פי' חזקה קמייתא. וודאי דהכא היינו שנמצא לפנינו עכשיו סבה ודאית אשר תוכל לגרום הענין אשר אנו מסתפקים בו מאין הוא בא. ועי' בזה בבעל המאור:

תד"ה עד. ואומר ר"ת דהכא כו' והתם כו' דחפיפה ל"ת עזרא אלא בראש כו'. ונראה דאע"ג דגם בכל הגוף צריך עיון מדאורייתא שלא יהא בו דבר החוצץ כמש"כ הש"ך בסי' קצ"ט סק"ב וכ"מ בתוס' נדה (סו ב). מ"מ לא מפליג כאן בין טבל סמוך לעיון או לא. דעל העיון אין לסמוך כ"כ כמו על החפיפה דאימר לא עיין יפה וכדאמרי' בביצה (ז) אימא לא בדק יפה יפה:

בא"ד והא דאר"נ לחמותו דודי חסרת כו'. שם איתא דאמר זה לאשת ריש גלותא. אבל הוא היה חתנו עי' סה"ד באות מ' באבא מרי. ובאות נ' בר"נ:

א"נ טעמא דהניחה מגולה וכו' עיי' ר"ש שם במתני' שכ' אין דרכו של אדם לגלות כלל במקום דשכיחי שרצים וא"כ אזדא לי' הוכחה קמיתא דשאני התם דאין אדם מגלה כלל ודלא כפי"רשי דאיכא לספוקי נמי באדם. ומשו"ה קאמר א"נ, וא"כ ר"שי פי' אליבא דלישנא קמא, והר"ש מפרש כלישנא בתרא, ובזה י"ל דברי מג"א סי' תל"ד סק"ד, ועיי' בחק יעקב, ואפשר בגוני דחמץ דאיכא למיחש טפי לשרצים גם לישנא קמא מודה דאין דרכו של אדם לגלות כלל.

אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה וכו' שיטת רמב"ן דלרב הונא פסולה אפי' בנאבד הסכין וכ' רשב"א דמודה רמב"ן דלדינא דקיי"ל דהלכתא כר"ח בשבר בהי עצמו' ה"ה דנאבד נמי כשר ולא אמרה אלא לר"ה, והעלה הרשב"א דאוקמתא דרב אשי בריש מכילתין כדרבא דמומר בודק סכין היינו להלכתא אבל לר"ה לא בעי מומר בדיקת סכין בתחלה דהרי ע"כ צריך לבדוק אחריו, ושמעתי מהמופלג מ' זלמן ליב ני' דהיינו דפריך הש"ס לעיל בשמעתא קמיתא רבא מ"ט לא אמר כשמעתין ופי' תו' דה"ל לאוקמא מתני' קמיתא במומר, והיינו טעמא דקפיד הש"ס בהכי משום דמתני' בתריתא תנן סתמא הכל שוחטין ותו לא מידי ואיכא למטעי דהכל מומרי' שוחטי' אפי' בלא בדיקה בתחלה וכר"ת דבדיקת סכין מאן דכר שמי' בהך מתני' משו"ה עדיף לאוקמא קמיתא במומר דשם מפורש ואם שחטו שחיטתן כשרה דע"כ יתפרש ואם שחטו המומרי' בלא בדיקת סכין בתחלה יבדקנו אחריו וכשר, ואסיק הש"ס אה"נ רבא מוקי לקמיתא במומר ובתריתא בכותי ולדברי אביי קאמר ולי' לא ס"ל, ומיושב בזה דקדוקו של פני יהושע ז"ל דאמר רבא לקמן חדא בכותי וחדא במומר וה"ל למימר קמיתא במומר ואידך בכותי והא"ש דלא נחית לפלוגתא דנהי דלר"ח למאי דקי"ל רישא במומרי' מ"מ לר"ה ע"כ נהפוך הוא ע"כ מסתם קסתים לי' חדא בכותי וחדא במומר לכל חד כדאי' לי' ודפ"חח:

אע"פי שנתעסקה באותו המין כל היום כלו וכו' עד שיאמר ברי לי וכו' כ' תוס' לחד תי' דהכא לטהרות מחמרי' טפי דאע"פי שחפפה סמוך לטבילה לא עלתה טבילה עד שיאמר ברי לי, וצ"ע א"כ מאי מקשה אדר"ח דלמא לחולין לא בעי כלל אפי' חפיפה סמוך טבילה ואפי' לא נתעסקה באותו המין, דאע"ג דרבא אמר להדי' בנדה דאי לא חפפה סמוך לטבילה צריכה לחזור לחוף ולטבול ואפי' בלא נתעסקה באותו המין, מ"מ היינו מימרא דרבא אבל אינו לא משנה ולא בריתא ולא תקשי מני' לרב חסדא וי"ל דהא פשיטה להש"ס דאין להחמיר בטהרות כולי האי, דהא ק' הש"ס אמסקנא קאי דמתיר ר"ח אפי לא שבר בה עצמות כמ"ש רשב"א. והיינו מדנקיט סתמא השוחט בסכין ונמצאת פגומה ולא הזכיר שבר עצמות שמע מינה ר"ח מתיר אפי' לא שבר כמ"ש רשב"א וא"כ כיון דר"ח מתיר בהא ואוקמא לסכין בחזקת בדוק אע"ג דעסק בחתיכת עור בין בדיקת סכין לחתיכת סימנין מ"מ מכשיר, אפי' לא שבר עצמות אח"כ, א"כ ממילא דמדינא טהורה אפי' לא חפפה סמוך לטבילה דהרי עכ"פ כיון דחפפה רחוק מן הטבילה לא גרע מבדק הסכין וחתך עור קודם פגימת סימני', והי' לנו לטהר ה"נ ואפי' בלא נתעסקה באותו המין, וא"כ לא יתכן להחמיר בטהרות אפי' חפפה סמוך לטבילה וגם נתעסקה באותו המין אח"כ כולי האי לא מחמרי' ושפיר פריך.

ובזה אש"נ מה שקשה לכאורה למאי דלא קיי"ל כר"ח בשבר בה עצמות וע"כ דלית לן הך סברא דסכין איתרעי בהמה לא אתרעי ולית לן הך ס"ס דהתוס' וא"כ מאי דמקלינן בשבר בה עצמות כר"ח היינו משום דעצם ודאי פוגם ואין ספק מוציא מידי דאי, א"כ יקשה עלן הך בריתא דטבל ועלה דאין לומר סכין איתרעי ושרי' מכח ס"ס א"כ אפי' בלא שבר נמי, ודוחק לומר דבלא שבר עצמות ליכא אלא ס"ס לחוד לא מקלינן ודוקא בצירוף שניהם. דלא משמע כן מהתו' ועפ"י מ"ש מהרש"א. ולפי הנ"ל ניחא דלדידן דבלא שבר אסור מדינא ורק בשבר לא קשה מידי מבריתא, דמשום חומרא דטהרות מעלינן קצת דרגא לאסור אפי' נתעסקה באותו המין ואפי' חפפה סמוך לטבילה עד שיאמר ברי לי'.

והשתא לפ"ז רבא דאמר התם אם לא חפפה סמוך לטבילה צריכה לחזור לחוף ולטבול מיירי בלא נתעסקה באותו המין, אבל נתעסקה טהורה אפי' לא חפפה דה"ל כשבר עצמות דכשר אע"פי דחתך בעור בין בדיקת סכין לפגימת סי' דה"ל כחפיפה רחוקה, ורבא הא מיירי לבעלה ולא לטהרות, והן הנה דברי רשב"א בתה"א דמייתי בטי"ד סי' קצ"ט ופסקו בש"ע שם סעי' י"א ובבאר הגולה צווח כי כרוכי' משמעתין וגם הש"ך האריך בזה ולפי הנ"ל ניחא:

והא הכא דודאי טבל ספק הי' עליו לפי הענין ה"ל לומר הא הכא דודאי נתעסק באותו המין, דהוא דומי' דודאי שבר עצמות או דהי' לו לומר גם לעיל דודאי שחט ונימא דקרוב לודאי שחט במ"ש תוס' גבי ודאי טבל, אבל הנלע"ד דלא הומ"ל קרוב לודאי שחט כיון דבשעה שפגע בסימני' כבר הי' ספק אצלינו מפני שעבר העור ואפשר שנפגם. מש"אכ בשעה שטבל הי' אצלינו ודאי שטבל דמ"הת ניסק אדעתן שיהי' עליו דבר חוצץ. ומשו"ה אמר לעיל עצם ודאי פוגם ור"ל דהך עצם ששבר עתה ודאי לנו שגרם פגימה, דממ"נ אי לא נפגם בהעור א"כ ודאי דנפגם בהעצם. ואי נפגם בהעור, א"כ השתא עור הרך גרמה פגימה בהסכין ההוא מכ"ש שנתגדלה הפגימה ע"י עצם הקשה, נמצא העצם הזה ודאי פעל פעולת הפגימה, והעור ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, והוה זה כמו ספק ודאי גבי ספק ויבם וזה לא שייך גבי דבר חוצץ דאע"ג דנתעסק באותו המין כל היום אפשר שלא נתלכלך כלל ובין חפיפה לטבילה נפל עליו דבר חוצץ ולאו אדעת' משו"ה לא הול"ל ודאי נתעסק וכו':

סכין איתרעי בהמה לא איתרעי ע"מש תוס' דהוה כס"ס ואפי' להסוברי' דהיכי דאתחזק איסורא לא מהני ס"ס והכא בהמה בחזקת איסור עומדת מ"מ איכא נמי חזקת בדוק דסכין אע"ג דפגומה לפנינו ה"נ איתרע חזקת איסור דבהמה דהרי שחוטה לפנינו, ומשו"ה מועיל מאי דהוה כס"ס. ואמנם אנן לא קי"ל כר"ח בלא שבר בה עצמות משום דס"ל עור ספק פוגם וא"כ אזדא לי' חזקת בדוק דסכין, ונשארת חזקת איסור דבהמה ולא מהני ס"ס ובזה הרווחנו לסלק ק' הט"ז על האגודה ופסק רמ"א סי' א' בשוחט שנטל קבלה ושכח דאמרי' השתא איתרע וכל מה ששחט עד עתה כשר מכח ס"ס שמת לא שכח עדיין אז, ואת"ל שכח כבר, מ"מ שמא שחט שפיר ואע"ג דאתחזיק איסור בבהמה מ"מ מועיל ס"ס כיון דאיכא נמי חזקת לימוד דהשוחט שנטל קבלה, אע"ג דאיתרע לפנינו הא בהמה נמי איתרע איסור שלה שהרי שחוטה לפנינו ואולי לזה נתכוון בנה"כ שם ע"ש.

נשמטה הגרגרת וכו' פירש"י הרי נטרפה עכ"ל ס"ל דשמוטה הוה טריפה וכמ"ש תוס' לעיל ט' ע"א ד"ה כולהי תנינהי ע"ש. וצ"ע לפ"ז אמאי הוה זה ספק בשחיטה ומיהו לשיטת רש"י דס"ל דחזקת איסור דבהמה לאו משום אינה זבוחה אלא משום אמ"הח ומתחזק מאיסור לאיסור א"ש נמי דכל שאירע ספק טריפות קודם שחיטה ה"ל מוחזק מאי' לאי', אבל להסוברי' דחזקת אי' שאינו זבוח קשה דהא טריפה ה"ל שפיר זבוח וא"כ אמאי הוה פסול בשחיטה וגם דברי ר' יונה שבר"ן צ"ע ע"ש:

כל ספק בשחיטה לאתויי מאי לפ"מש רשב"א בשיטת רש"י אליבא דר"ח דתלי' במפרקת היינו בנגע בו אבל ספק נגע ספק לא נגע לא תלי' לקולא והבין רשב"א דס"ל לרש"י עצם מפרקת נמי ודאי פוגם וכו' וקשה א"כ נימא כל ספק בשחיטה לאתויי' ספק נגע ספק לא נגע ונמצא פגומה, אבל האמת יורה דרכו דרש"י נמי ס"ל שמפרקת לא פגמה טפי מעור כמ"ש רש"י בשמעתן ומ"מ תלי' לקולא משום דאי' לי' חזקת בדוק אך כל זה בנגע אבל ספק לא נגע ה"ל ס"ס להחמיר אולי לא נגע כלל ואת"ל נגע במפרקת אולי נפגם בעור דהרי עור ומפרקת שווים הם לענין פגימה והשתא לא מצי למימר כל ספק בשחיטה לאתויי' ספק נגע ספק לא נגע דא"כ אין הטעם משום ס' בשחיטה דפסול משום חזקת איסור בלא"הנ כיון דאיכא ס"ס להחמיר כנ"ל, וע"כ הוצרך לומר לאתוי' ספק שהה ס' דרס וק"ל.

בגמרא אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה. פשטא דלישנא בפלוגתא דר"ה ור"ח משמע דאיירי כשבדק לאחר שחיטה ונמצאת פגומה אבל אם לא בדק כלל הסכין לאחר שחיטה אפי לר"ה כשרה ומוקמינן להסכין בחזקת בדוק דמעיקרא וה"ל כמאן דידע במה נשחטה ואזלא לה חזקת איסור דמעיקרא כיון דלא בהמה איתרע ולא סכין איתרע אע"ג דלעיל בדף הקודם אמרינן כשלא בדק הסימנין לאחר שחיטה הוי טריפה או נבילה מהאי טעמא דר"ה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דשאני התם דכל כמה דלא ידעינן ששחט רוב שני הסימנין הרי היא בחזקת שאינה זבוחה דשחיטת רוב הסימנין תליא במעשה בפועל משא"כ הכא בסכין שאינו תלוי במעשה אלא ע"י מקרה אם נאבד הסכין או ששכח מלבודקו שפיר אמרינן דנשחטה הותרה כיון דבשעת שחיטה הסכין הי' בחזקת בדוק והרי ידע במה נשחטה אע"ג דפשט' דלישנא דר"ה דקאמר עד שיודע במה נשחטה משמע דאסכין קאי היינו לענין שאם לא בדק הסכין קודם שחיטה ולא לאחר שחיטה אסורה כל זה הסכימו רוב הפוסקים והמפרשים קמאי ובתראי אלא שהרשב"א ז"ל בחידושיו הביא בשם הרמב"ן ז"ל דבנאבד הסכין לר"ה נמי פסולה והביא ראיה לדבריו דאמרינן הכא דר"ה כשמעתי ואי איתא דבנאבד כשירה לא הוי כשמעתי ועוד הביא ראיות אחרות אלא שזה עיקר ראייתו ע"ש וע"ז כתב הרשב"א ז"ל בשם הרב רבי' יונה ז”ל דלא ס"ל הכי אלא דבנאבד כשירה לכ"ע ואפ"ה א"ש הא דקאמר בסמוך בשלמא ר"ה כשמעתי והיינו משום דאי לאו טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו מכשירין אפילו בנמצאת פגומה כיון דנשחטה לפניך ותלינן פגימת הסכין בשבירת עצמות כו' ע"ש ונראה לכאורה מלשון רבי' יונה ז”ל דמשמע לי' מ"ש הרמב"ן ז"ל דאי נאבד כשירה לא הוי כשמעתיה היינו משום דלענין נמצאת פגומה לא איצטריך ר"ה להאי טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אלא דעיקר טעמא דר"ה משום דעור ודאי פוגם ואף שאיני כדאי מ"מ נלע"ד ברור דמעולם לא נתכוין הרמב"ן לדבר זה בראייתו דהא ודאי איצטריך להאי טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דאי לאו הכי לא הוי מיתסר מהאי טעמא דעור ודאי פוגם לחוד דהא ודאי דעור ודאי פוגם לאו מילתא דפסיקא היא שהרי רוב סכינין יפין הן לאחר שחיטה ומה"ט גופ' מכשירין הפוסקים בנאבד הסכין אלא דנראה לפרש מ"ש הרמב"ן ז"ל דאי בנאבד כשירה לא הוי כשמעתיה היינו כדפרישית שאם נאמר דבנאבד הסכין כשירה אף לר"ה משום דהוי כמו שידע במה שנשחטה א"כ מה"ט גופ' ה"ל לר"ה להכשיר אף בנמצאת פגומה שהרי בדק הסכין קודם שחיטה ובשעת שחיטה כבר יצאה מחזקת איסור דמעיקרא מששחט רוב הסימנים כן נראה לי בכוונת הרמב"ן ז"ל אלא דבאמת משום הא נמי לא איריא דנמצאת פגומה שאני כיון דהסכין איתרעי והרי פגומה לפנינו ועור נמי פוגם וה"ל כתרתי במקום חדא והוי כלא ידע במה נשחטה כיון דאיגלי מלתא למפרע דאיתרע חזקת סכין דמעיקרא דשמא בעור נפגמה כן נ"ל ביישוב שיטת הפוסקים המכשירין ועיין בס' יש"ש ויש לי לדקדק הרבה בדבריו ואין להאריך כאן אלא דאכתי קשיא לי טובא על דברי הרמב"ן ז”ל שרוצה לומר דבנאבד הסכין טריפה דא"כ תיקשי טובא הך בדיקה דקודם שחיטה שהיא עיקר ואסמכיה אקרא דכתיב ושחטתם בזה ואמרינן נמי שצריך להראות לחכם ומה כבודו של חכם יש בזה כיון דלא נפקא מיניה מידי בהך בדיקה דממ"נ אם נמצא סכינו יפה לאחר שחיטה אפילו בלא בדיקה דקודם שחיטה כשירה דליכא למיחש למידי ואם לא נבדקה או שנאבד הסכין לא מהני נמי הך בדיקה קמייתא כלל ובאמת שהרב רבי' יונה ז"ל בעצמו הרגיש קצת בראיה זו אלא דאיהו לא קשיא ליה אלא מאוקימתא דרב אשי ורבא לעיל דמפרשים מתניתין דהכל שוחטין בישראל מומר והיינו שבודק סכין קודם שחיטה ונותן לו ולהרמב"ן ז”ל הך בדיקה דקודם שחיטה אינו עיקר אלא דלאחר שחיטה והיאך סמכינן אמומר וע"ז מסיק הרשב"א ז"ל שהיא ראי' גמורה אלא א"כ תאמר דהא דרבא ורב אשי לא ס"ל כר"ה אלא כר"ח כו' ע"ש בלשון הרשב"א ז"ל ולמאי דפרישית ודאי היא ראיה גמורה דבלא האי דמומר נמי קשה אהרמב"ן ז"ל מכל בדיקות דעלמא דלדבריו אין בהם צורך וצ"ע ליישב לשון הרמב"ן ז"ל ודו"ק:

שם מתיב רבא לסייע לר"ה טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ כו' והא הכא דודאי טבל כו'. וכתב הרשב"א ז”ל בחידושיו דמכאן נמי קשה על שיטת הרמב"ן ז"ל שכתב דלר"ה אפילו בנאבד הסכין סבר דפסילי והיינו משום דכשמעתיה אמרה למלתא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והאי במה נשחטה היינו בדיקה דלאחר שחיטה שתמצא יפה וא"כ מאי מייתי רבא הכא לסייע לר"ה מהך ברייתא דטבל ועלה דאכתי לר"ה גופא מי ניחא דהא הכא גבי טבילה לא שייך הך מלתא דבדיקה דלאחר טבילה דכל היכא שחפף קודם טבילה דע"כ בהכי איירי תו לא אשכחן שיהא צריך בדיקה אם נמצא עליו דבר חוצץ וא"כ אמאי לא עלתה לו טבילה הרי טבל לפנינו ואזלא לה חזקת טומאה דמעיקרא ואי משום שנמצא עליו דבר חוצץ הרי נתעסק באותו מין ומהיכי תיתי ניחוש שהדבר חוצץ שנמצא עליו היה בשעת טבילה משא"כ בסכין שרגיל להפגם בעור וע"ש בל' הרשב"א ז”ל שהאריך בזה ובאמת שאין זה קשיא כל כך דשפיר מצינן למימר דעיקר מלתא דרבא לאותובי עלי' דר"ח וממילא הוי סיעתא לר"ה דאפילו בלא האי טעמא דעור מצוי לפגום אלא אי הוי ס"ל כר"ח דעור ספק פוגם אפ"ה ה"ל למיפרך מהאי טעמא דכיון שנמצא סכין פגום הרי לא ידע במה נשחטה ובחזקת איסור דמעיקרא עומדת עד שיודע בבירור כדאשכחן גבי טבל ועלה דאע"פ שנתעסק באותו המין אפ"ה בחזקת טומאה דמעיקרא קאי דכיון שנמצא עליו דבר חוצץ לא שייך לומר הרי טבל לפנינו וכיוצא בזה מצינן ליישב במה שהאריך הרשב"א ז"ל שם עוד דהא דמותיב רבא עליה דר"ח היינו דוקא לפי המסקנא דלר"ח אפילו לא שיבר בה עצמות סבר דכשירה ולמאי דפרישית אין צריך לדחוק בכך אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דאדרבה למאי דקי"ל כשיטת רוב הפוסקים דר"ה מודה בנאבד הסכין דכשירה דשפיר קרינן בה נשחטה שהרי לא נמצא ריעותא לא בסכין ולא בבהמה ודוקא בנמצא פגום קאמר דפסולה והיינו כדפרישית דכיון דהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והשתא נמי נמצא פגום יש לנו לומר כיון שנמצא השתא פגום כמו כן היה פגום בשעת שחיטה ע"י עור ואי משום דבדק הסכין ומוקמינן הסכין בחזקת בדוק אפ"ה ה"ל כתרתי במקום חדא ומש”ה פסולה כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ובפ"ק דנדה דתרתי במקום חדא מידי ספיקא מיהא לא נפקא א"כ לפ"ז תקשי הך ברייתא דטבל ועלה דאפילו בנמצא עליו דבר חוצץ אמאי לא עלתה לו טבילה כיון שיש לתלות במה שנתעסק באותו המין והכא לא שייך לומר דכיון דבחזקת טומאה קאי ה"ל כתרתי במקום חדא ולא אמרינן בכה"ג הרי טבל לפנינו הא ליתא דהא פשטא דלישנא דנמצא עליו דבר חוצץ היינו שנמצא שום דבר החוצץ במיעוט דמקפיד ולא ברוב גופו דלא שכיח כלל וכ"ש דלא שייך בכה"ג לומר שאינו יודע בבירור אם נתלכלך רוב גופו בין חפיפה לטבילה וכיון דקי"ל בכמה דוכתי כר' יצחק דמן התורה אינו חוצץ אלא ברובו ומקפיד עליו אלא דחכמים גזרו על מיעוט המקפיד משום רובו המקפיד א"כ לפ"ז שפיר קרינן הרי טבל לפנינו ואזלא לה חזקת טומאה דמעיקרא לגמרי ולכאורה נראה לי דמכאן יש ראיה לשיטת יש המפרשים שהביאו התוס' בפ"ק דסוכה דף ו' ע"ב דהא דקאמר ר"ח דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ היינו דוקא לענין חציצת שערות אבל בבשרו חוצץ אפי' מיעוט שאינו מקפיד ולכאורה לשון רש"י שם נמי הכי משמע דהאי רובו היינו רוב שערו מטונף בטיט או קשור אחת אחת עכ"ל אלא שהתוס' הקשו שם כמה קושיות על שיטת היש מפרשים וכמו שהארכתי שם בחידושי סוכה דרש"י נמי לאו דוקא רוב שערו קאמר ולאפוקי רוב גופו אלא כיון דהתם לענין שער איירי מעיקרא מש”ה מפרש דהאי רובא דר' יצחק נמי בכה"ג ולקושטא דמלתא או ברוב שערו או ברוב גופו דוקא חוצץ אבל מיעוטו בכל ענין אינו חוצץ וזה ברור כמו שהארכתי בחידושינו עיין עליו אע"כ גם זה צריכין אנו לומר דעיקר תיובתא דרבא עליה דר"ח היינו מהאי טעמא גופא דמכח כ"ש אתינן עליה כיון דאשכחן דבטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה אע"ג דיוצא מחזקת טומאה לגמרי מדין תורה אפ"ה כיון דאכתי איסורא דרבנן עליה דכיון שגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד מש"ה אסרו חכמים מן הספק כאילו עדיין בחזקת טומאה א"כ מה"ט גופ' יש לפסול בשחיטה כיון שנמצא פגום אפילו בלא האי טעמא דר"ה כשמעתי' דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דאף אם נאמר שאין כאן חזקת איסור אפ"ה יש לאסור מספק מדרבנן כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה סכין איתרעאי כו' תימא דליכא לשנויי הכי אההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ועי"ל דמה לי אתיליד ריעותא בסכין כו' אע"כ ה"ק סכין איתרעי פי' ואיכא ספיקי טובא כו' עס"ה. וקשי' לי דנהי שתירוץ זה מספיק לפי האמת דלא תיקשי עלי' דר"ח מ"מ לרבא גופ' דלא אסיק אדעתי' הך סברא דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי א"כ אדמקשה ליה מהך ברייתא דטבל ועלה אמאי לא מקשה ממשנה ערוכה דמקוה שנמדד דמייתי הש"ס בכמה דוכתי בפרק עשרה יוחסין ובפ"ק דנדה וגם על תירוץ ראשון של התוס' יש לדקדק דלכאורה כיון דס"ל לר"ה דע"י עור רגיל לבוא לידי פגימה א"כ לא גרע מהאי דחסר ואתאי גבי מקוה ובאמת נראה מלשון התוס' בפ"ק דנדה שהשמיטו הך מילתא דחסר ואתאי ואין להאריך כאן אלא דבלא"ה קשיא לי בעיקר קושית התוס' שכתבו מהאי מקוה איכא לאתובי אדר"ח דלא שייך לשנויי הך שינויא דסכין איתרעאי ואכתי מאי קושי' הרי תשובתו בצדו דהא בהאי דמקוה שנמדד דפליגי ר"ש ורבנן דלרבנן בין ברה"י ובין ברה"ר טמאין ודאי ור"ש פליג ואמר ברה"י תולין ברה"ר טהורין אלמא מדמפליג ר"ש בין רה"י בין רה"ר וחכמים נמי נקטו במילתייהו בין רה"י ובין רה"ר ואילו בשאר איסורין שבתורה לא אשכחן כלל לחלק בין רה"י בין רה"ר אלא שע"כ דהתם לענין טומאה איירי דאשכחן דמפלגינן בין רה"י בין רה"ר כדאיתא בסוטה בפ' כשם ובכמה דוכתי טובא דלענין טומאה הלכתא גמירי לה כיון דבסוטה עשה הכתוב ספק כודאי אע"פ שלא עשה אונס כרצון מכ"ש לענין טומאה שעשה אונס כרצון מש"ה היכא דדמי לסוטה והיינו ברה"י עשה בה ספק כודאי וברה"ר דלא הוי דומי' דסוטה אמרינן דטהור אי משום דמוקמינן אחזקתה כמ"ש התוספות לעיל בדף הקודם בד"ה התם הלכתא גמירי לה ובפ"ק דנדה האריכו יותר בזה או כדפרישית לעיל דהא דספק טומאה ברה"ר טהור היינו נמי מהלכתא לענין דטהור לגמרי ולא אמרינן תולין ולפ"ז א"ש טובא הא דקתני במתני' במקוה שנמדד דלחכמים בין ברה"י ובין ברה"ר טמאין והיינו טומאה ודאית ואתי לאשמעינן דאע"ג דבתחלת טומאה ברה"ר טהור לגמרי היינו משום דבחזקת טהרה קאי משא"כ במקוה שנמדד דה"ל סוף טומאה מש”ה אפילו בר"ה טמאה ודאי כיון דבלא"ה בחזקת טומאה קאי וכדמסיק התם בפ"ק דנדה להדיא אהך מתני' מקוה שנמדד ושניהם לא למדוה אלא מסוטה אלא דלרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמיא כו' ע"ש באריכות דמשני נמי שינויא אחרינ' בכה"ג גופא וא"כ לפ"ז ממילא אין מקום לקושיית התוס' דממקוה שנמדד איכא לאותובי עלי' דר"ח דהא שפיר מצינן למימר שאני מקוה משום דלענין טומאה אשכחן שהחמירה התורה טובא שעשה ספק כודאי אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה מכ"ש דיש להחמיר בסוף טומאה כיון דבחזקת טומאה קאי משא"כ בשאר איסורין דומי' דסכין פגום שפיר קאמר ר"ח דכיון דשחוטה לפנינו ופגימת הסכין יש לתלות בשיבור עצמות או בעצם המפרקת למסקנ' מש”ה קסבר ר"ח דכשירה והא דמקשה מטבל ועלה היינו כדפרישית בסמוך דבטבל ועלה נמי איכא חזקת טהרה טובא דהרי טבל לפנינו אע"פ שנמצא עליו דבר חוצץ דדבר תורה מיעוטו המקפיד עליו אינו חוצץ עד שיהיה רובו המקפיד וא"כ מן התורה הוי בטבילה זו בחזקת טהרה אלא משום גזירה בעלמא החמירו חכמים וא"כ שפיר קשה לר"ח דבסכין פגום נהי דאין כאן איסור דאוריית' כיון ששחט בסכין בדוק אפ"ה מאחר שנמצא פגומה ה"ל לאסור מדרבנן דלענין דרבנן לא אשכחן לחלק בין איסורא לטומאה כדמשמע לעיל גבי בא זאב ונטל בני מעים וכמו שהארכתי שם בפרק אלו טריפות ובדוכתי טובא ואע"ג דבפ"ק דנדה מקשה הש"ס חבית של תרומה אמקוה ומסיק דמאן תנא חבית ר"ש היא אלמא דלא מפלגינן בין איסור לטומאה כלל אפילו מדאורייתא אלא שכבר הארכתי בזה בפ' עשרה יוחסין דדוקא בתחלת הסוגיא דפ"ק דנדה דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דבטומאה יש להחמיר יותר לענין טומאה למפרע דא"כ תיקשה אנדה גופה דלב"ש דייה שעתן ולהילל נמי דאמר מפקידה לפקידה היינו דוקא לענין קדשים ותרומה ולא לחולין וכמ"ש שם התוס' והיינו ע"כ דלענין למפרע לא שייך למילף מסוטה וא"כ לפ"ז תו אין לחלק בין איסור לטומאה משא"כ למסקנא דרפ"ק דנדה דמוקי טעמא דב"ש וב"ה בנדה מטעמא אחרינא ומסקינן התם דתו ליכא למירמי חבית אמקוה וכמ"ש התוס' א"כ אהדרינן לסבר' דיש לחלק טוב' בין איסור לטומאה וכ"ש במקוה דהוי סוף טומאה וכמ"ש שם התוס' עיין שם ועיין בחידושינו בפ' עשרה יוחסין שהארכתי בזה והבאתי ראיה ברורה מלשון הרמב"ם ז"ל דאף על גב דבמקוה שנמדד פסק כחכמים דטמאות ודאי אפ"ה בחבית של תרומה פסק דאינו אלא ספק וזה דלא כמסקנת הגמרא דפ"ק דנדה דקאמר ר' חנינא מסורא מאן תנא חבית ר"ש היא דבמקוה נמי ספק וא"כ שיטת הרמב"ם בזה נגד כוונת הגמרא אבל למאי דפרישית א"ש טובא ואין להאריך כאן יותר מיהו התוס' דהכא בשמעתין דמדמה איסורא דבהמה למקוה שנמדד ולא משמע להו הך סבר' דטעמא דמקוה משום דילפינן מסוטה נראה דהיינו משום דהתוס' אזלו לשטתייהו בפ"ק דנדה בד"ה ושניהם לא למדוה אלא מסוטה שכתבו בשם ר"ת דלא קאמר הכי אלא לפרש דלא תיקשי להו מסוטה אלא דבאמת גם בזה כתבתי בפ' עשרה יוחסין דאף למאי דמסקינן בפ"ק דנדה דטעמא דמקוה דטמא ודאי מדרבנן היינו משום דאיכא תרתי לריעותא וכוודאי טומאה דמי אפ"ה צריכין אנו להאי טעמא דילפותא מסוטה ולענ"ד הדברים ברורים ואחר העיון ראיתי בתוס' ישנים שם בפ"ק דנדה ד"ה ואבע"א שדבריהם נוטין כמעט לסברא זו שכתבתי ע"ש ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה לאו משום קושיית התוס' דהכא לענין סכין דבלא"ה מתרצים התוס' שפיר אלא כדי להתלמד במקום אחר דיש לחלק בין איסור לטומאה לענין זה כגון בהאי דשוחט שנטל קבלה ואח"כ נמצא שאינו יודע שפסק רמ"א בסי' א' לקולא שלמדה מהאי דסכין פגומה והשיגו עליו הט"ז ובעל פרי חדש מהאי דמקוה שנמדד דבשוחט לא שייך הנך תירוצים שכתבו התוס' כאן גבי סכין וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה ליישב דברי רמ"א בטוב טעם מתרי ותלת טעמי וכמ"ש ג"כ הב"ח והש"ך אמנם לפי מה שהעליתי כאן דיש לחלק בין טומאה לאיסור כה"ג א"כ נפקא מינה טובא לדינא בכמה סוגיות הש"ס ופוסקים ואין להאריך כאן יותר ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד אע"כ הכי קאמר סכין איתרעאי פי' ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפילו בעור נפגם שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה. ולכאורה לשון התוס' אינו מדוקדק שכתבו דאיכא ספיקי טובא ולא כתבו אלא שני ספיקות אבל בתוס' ברפ"ק דנדה ביארו דבריהם יותר וכתבו דאיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפילו אי בעור נפגם שמא נפגם במיעוט בתרא ואת"ל נפגם במיעוט קמא שמא לא שחט נגד הפגימה אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כאן השמיט האי ספיקא דנפגם במיעוט בתרא ולא כתב אלא הני תרי ספיקות שכתבו התוס' דאף את"ל דנפגם בעור איכא למימר דלא פגעה בפגימתה בסימנין כלל וע"ז מסיק והוא שיש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר דאפשר לומר שבצד הבדוק נשחטה וא"כ לפ"ז נראה מדבריו דבסכין קטן שחיטתו פסולה והיינו משום דהך ספיקא דמיעוט בתרא לא משמע ליה והש"ך בסי' ק"י כתב דהאי ספיקא דשמא דלא שחט נגד הפגימה לא מיקרי ספיקא וע"ש ונראה שנעלמו ממנו דברי הרשב"א בחידושיו כאן וגם לשון התוס' רפ"ק דנדה שכתבו להדיא דשמא לא שחט כנגד הפגימה הוי ספק מעליא וכן נראין הדברים מצד הסברא ואין להאריך הרבה בזה כיון דבלא"ה נראה לע"ד ברור דמ"ש התוס' והרשב"א כאן דיש להתיר מכח ספק ספיקא בנמצא סכין פגומה אע"ג דאיתחזק איסורא דאורייתא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפ"ה אי אפשר לומר דלדינא כתבו כן דהא לקושטא דמילתא מסקינן בסמוך דהלכה כר"ה היכא דלא שיבר בה עצמות אלמא דאפילו היכא דאיכ' ספיקי טובא דסכין איתרעאי ובהמה לא איתרעאי אפ"ה אסרינן לה וע"כ היינו מטעמא דפרישית דהיכא דאיתחזק איסורא דאורייתא לא מהני ס"ס כלל וכשיטת האגור שהביא כן בשם ר"י הזקן וכמה בעלי תוס' ורוב הפוסקים המ"ב והט"ז וכמו שהארכתי בקונטרס האחרון בספ"ק דכתובות וכמו שנראה להדיא מלשון רש"י כאן שעל ידו היה המעשה והורה רבינו יעקב בר יקר אפילו בעוף לאיסורא והיינו ע"כ מה"ט גופא ולפ"ז נראה מבואר שהתוס' והרשב"א לא כתבו כן דיש להתיר מכח ס"ס אלא כדי ליישב דלא תקשי מהך מתני' דמקוה עלה דרב חסדא משא"כ לפי המסקנא דקי"ל כר"ה בלא שיבר בה עצמות ממילא ע"כ דליתא להך מילתא אלא אפי' היכא דאיכא ספיקי טובא לא מהני נגד חזקת איסור וממילא דלפ"ז מצינן למימר דלר"ח נמי לא קאמר דיש להתיר מכח ס"ס אלא משום דסכין איתרעאי ובהמה לא איתרעאי וכיון דליכא ריעותא בבהמה משמע ליה לר"ח שאין כאן חזקת איסור דאורייתא כלל דכיון דקיי"ל בנאבד הסכין קודם בדיקה אחרונה דכשר א"כ בשעת שחיטה הרי קרינן בה נשחטה וכיון דנשחטה הותרה אבל בעלמא היכא דאיכא חזקת איסור גמור ר"ח נמי מודה דלא מהני ס"ס ואפילו ספיקי טובא נמי לא מהני כל זה נראה לי ברור בעזה"י. ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב ג"כ לשון תשו' הרשב"א ז”ל בסי ת"א דלא צריכנא למימר דמשבשתא היא כמו שעלה על דעת הש"ך ונתיישב ג"כ שלא יהיה דברי הרשב"א ז"ל בתשובה הנזכר' סותרין דברי עצמו מ"ש בחידושיו כאן בשמעתין והמשכיל יבין ודו"ק היטב:

השוחט בסכין ונמצאת פגומה
נחלקו רבותינו הרמב"ם והראב"ד אם חייב לבדוק הסכין אחר שחיטה. שלדעת הרמב"ם חייב לבדוק אם אין בו פגם. ולדעת הראב"ד אינו צריך אא"כ רוצה לשחוט אחריה. וכמבואר בדבריהם פ"א מה' שחיטה הלכה כ"ד. ולכאורה נראה כדברי הרמב"ם. והנה הראב"ד השיגו שאילו היה צריך היו אומרים כן בגמרא בהדיא. כמ"ש השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה. אמנם אני אומר רואה אני ק"ו הדברים. שהרי שם נחלקו אם הוא נבילה או טרפה. וכתבו התוס' הטעם משום דרוב פעמים שוחט כדרכו. וכאן אמר רב הונא פסולה. ולשון פסולה אינו חוזר על הבהמה רק על השחיטה שהשחיטה פסולה. וכיון שהשחיטה פסולה א"כ נבילה היא. וא"כ דין זה חמור יותר. ולא שייך למימר רוב פעמים אינו נפגם בעור וראוי לשחיטה בדיקה חיובית יותר. אמנם אין זה ראיה דעד כאן לא החמיר רב הונא אלא בנמצא פגום לפנינו ואז לא שייך לומר רוב פעמים אינו נפגם בעור דגם בעצם רוב פעמים אינו נפגם. וע"כ סכין זה יצא מרוב וחיישינן לעור. אבל לענין לבדוק הסכין נוכל לומר שא"צ ורוב פעמים אינו נפגם כלל. ועוד איך אפשר לתרץ כן לרמב"ם ולומר דק"ו הוא ואיהו הרמב"ם מדויל ידיה משתלים דאיהו ס"ל בלא בדק בסימנין אחר שחיטה ונחתך הראש קודם שיבדוק הרי זו נבילה כמבואר בדבריו פ"א ה' י"ב ומדכתב הרי זו נבילה ולא כתב ספק נבילה משמע נבילה ודאי דמוקמינן לה בחזקת אינה זבוחה. ובשוחט בסכין ונמצא פגום כתב ה"ז ספק נבילה. הרי שאפילו נמצא פגום לפנינו קיל יותר מלא בדק בסימנין. והטעם נ"ל משום דכאן הרי היא זבוחה לפניך. אבל לא בדק בסימנים אין כאן זבוחה לפניך. ואדאון בהא שאם נמצא סכין פגום הוא ספק נבילה. קשיא לן מה דאמר הוה עובדא וטריף רב יוסף עד תליסר חיותא. ולעיל (דף ט) בלא בדק בסימנין אמרינן ר"א בן אנטיגנוס וכו' אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תני נבילה ומטמא. הרי דלשון טרפה לא שייך על נבילה. וכן לקמן (דף לב) הקשה ורמינהי אלו טרפות ואפילו למאי דמשני תמן אלו אסורות ויש מהם נבילות. היינו כיון דחשיב כולהו לא שייך למתני נבילה שהרי יש מהם שהם רק טרפה. אבל כאן בדרב יוסף דכולהו ספק נבילות. הוה ליה למימר וטימא רב יוסף או עכ"פ ואסר ר"י. אבל וטריף רב יוסף לא שייך רק על טרפה. וצריך לומר דרב יוסף סובר כר"א בן אנטיגנוס דגם לעיל אמר טרפה ואסורה באכילה. אמנם הטעם כתבו שם התוס' משום דרוב פעמים שחיט שפיר. וא"כ גם כאן צ"ל משום דרוב פעמים אינו נפגם עד מפרקת האחרון משום דבראשונות מזהיר זהיר וכמ"ש התוס'. אלא דלפי מה דרצה לומר כרב חסדא ולבר מקמייתא וא"כ לית ליה סברא דמזהיר זהיר. וא"כ למה טריף הוה ליה לטמא. ואומר אני לפי מה שנתחבטו האחרונים בדין ס"ס במקום חזקת איסור. והרשב"א רצה להוכיח דמהני. שהרי ס"ס עדיף מרוב. [ועפ"ז יש לתרץ שינוי דברי התוספות בנדה שכתבו שלש ספיקות:] וכיון דרוב מהני אפילו במקום חזקת איסור וראיה ממצא גדיין ותרנגולין שחוטין דמתירין מטעם רוב מצויין אצל שחיטה וכו' אלא שהוקשה להרשב"א שהרי כאן בסכין פגום איכא בקמייתא ס"ס וקיי"ל לאיסור אפי' קמייתא. ודברי הרשב"א בתשובה ההיא הם קושי ההבנה. ואין לנו עתה עסק בביאור לשונו:

אמנם נבאר לדינא מה שנלע"ד דהנה מצינו רוב מהני בשחיטה. כהאי דמצא גדייו ותרנגוליו ומצינו רוב דלא מהני כמו בלא בדק בסימנין שרוב פעמים שחיט שפיר ואפ"ה למר נבילה ולמר טרפה. ומצינו ס"ס דלא מהני כהאי דסכין פגום. ואומר אני דבמקום דלא אתייליד ריעותא והיא זבוחה לפנינו מהני רוב ולהכי מצא גדייו וכו' מהני רוב שהרי זבוחה לפניך ולא אתייליד ריעותא. ובלא בדק בסימנין אף דלא אתייליד ריעותא ואיכא רובא דרוב פעמים קשחיט שפיר. מ"מ אינה זבוחה לפניך ולכך לא מהני רובא וכן בנמצא סכין פגום אף דאיכא ס"ס מ"מ כיון דאתייליד ריעותא שהרי פגום לפניך לא מהני ס"ס. וק"ו דלא מהני רובא שהרי ס"ס עדיף מרובא כמו שהוכיח הרשב"א בתשו' סי' ת"א דרובא לא מהני לענין ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב וס"ס מהני לענין ממון מיהו דוקא רובא דליתא קמן. אבל רובא דאיתא קמן מהני גם לענין ממון וסנהדרין יוכיח שנים אומרי' חייב ואחד אומר זכאי מוציאין ממון ע"פ הרוב. וא"כ רובא דאיתא קמן איכא למימר דעדיף מס"ס. ורובא כזה מהני בחזקת איסור אף דאיתייליד ריעותא. ולהכי כל איסורים שבתורה חד בתרי בטיל אך שאין לך איתחזיק איסורא ואתייליד ריעותא גדול מזה שיש בו ודאי איסור. ובזה כל מה שהוקשה להרשב"א הנ"ל ניחא ומיושב שפיר. ולפ"ז קשיא לדעת הרמב"ן שהביא הרשב"א בחידושיו דאוסר בנאבד הסכין. והרי שם אין ריעותא לפניך ולמה יהיה אסור והלא איכא ס"ס שמא אינו פגום ואת"ל פגום שמא במפרקת איפגום ואם רוב מהני במקום דליכא ריעותא אף בחזקת איסור. ק"ו לס"ס דעדיף מרוב וכמ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל. נראה כאשר נדקדק עוד בתשובת הרשב"א שהוכיח ס"ס לא מהני במקום חזקת איסור. שהרי בקמייתא איכא ס"ס שמא באחרונה. את"ל בראשונה שמא במפרקת. והלא גם באחרונה איכא ס"ס שמא במפרקת. ואת"ל בעור שמא לא שחט נגד הפגימה. וצריך לומר דמזה לא הוה הוכחא דשמא מיירי שאין בסכין מלא שני צוארים חוץ הפגימה אלא דבנדה כתבו התוס' עוד ספק שמא במיעוט בתרא וצריך לומר דס"ל לרשב"א דזה לא הוה ס"ס שכל זה שם א'. שמא שחט בלא פגם. ואין ספק א' מתיר יותר מחבירו. אבל בקמייתא איכא ס"ס שמא במפרקת האחרון. ואפ"ל השניה כשרה. ואת"ל בעור ונטרפה השניה אכתי שמא בשניה. או על דרך זה שמא במפרקת האחרון ואת"ל בראשו שמא במפרקת. ועכ"פ מוכח דלא מהני ס"ס שהרי אפילו רק ראשונה אסורה. והיינו באתייליד ריעותא אבל בנאבד הסכין איכא למימר דגם הרמב"ן אינו אוסר כי אם כששחט רק אחת דליכא ס"ס אבל בשחט ב' ונאבד אז הראשונה כשרה. ובזה מתורץ קושיית הרשב"א לקמן דקאמר למפסל קמייתא. והקשה הרשב"א דלהרמב"ן הוה ליה למימר לאכשורי קמייתא. שהרי אם לא יבדוק כלל ממילא אסורה ולדידי ניחא שאם לא בדק כלל וישחוט עוד תהא הראשונה כשרה אפי' לא יבדוק אח"כ כלל מטעם ס"ס ואפילו להרמב"ן אלא שכל זמן שאינו שוחט אחרים ליכא ס"ס. ולהכי מצריך רב כהנא בדיקותא שאין עושין בידים ס"ס לכתחילה. כן היה נראה לע"ד לולי שהרמב"ן עצמו הקשה על עצמו קושיא זו דהו"ל למימר לאכשורי קמייתא. והנה למ"ד לעיל בלא בדק בסימנין טרפה ואסורה באכילה. א"כ אף דלא מהני רובא כיון שאינה זבוחה לפניך מ"מ היינו לענין איסור אכילה שהוא נגד חזקת איסור דבהמה בחזקת איסור עומדת. אבל מהני עכ"פ לטהר מידי טומאה. משום דלענין טומאה ליכא לדידיה חזקה דבחזקת איסור עומדת ולא בחזקת טומאה. ה"ה לס"ס דמהני עכ"פ לענין טומאה אף דאתיליד ריעותא והיינו בראשונה דאיכא ס"ס אבל אחרונה דליכא ס"ס היא אפילו ספק נבילה. ובזה נבין דברי רב יוסף. דהא בלא"ה יש לדקדק לפי מה דאוקמה לרב יוסף כרב הונא ואפי' קמייתא. א"כ מה זה שאמר וטריף עד תליסר דמשמע עד תליסר ולא יותר וכיון דלרב הונא כולן אסורות הו"ל למימר הוה עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיותא אמנם לדידי אתא שפיר דמעשה שהיה ארבעה עשר שחיט ועד תליסר דהיינו הראשונה טריף אבל לא טימא. אבל האחרונה דליכא ס"ס טימא אפילו משום ספק נבילה. ולקמן נדבר עוד בזה:

ונשובה למחלוקת הרמב"ם והראב"ד. והנה הראב"ד הקשה על הרמב"ם שאלו היה צריך היו אומרים כן בגמ' בהדיא כמו שאמרו השוחט צריך שיבדוק בסימנים והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם דלא דמי לסימנין דשם אפילו דיעבד אם לא בדק למר נבילה ולמר טרפה. ולכך אמרו צריך שיבדוק משא"כ בסכין אפי' לרמב"ם היינו לכתחילה אבל דיעבד אם לא בדק כשר לכך לא אמרו בגמ' צריך שיבדוק הסכין:

ולפ"ז להרמב"ן דסובר אם נאבד הסכין אסור. א"כ נשאר קושיית הראב"ד. ולא שייך תירוצו של הכ"מ. אמנם ע"כ לא קאמר הרמב"ן כן אלא לרב הונא. וא"כ איכא למימר שמואל דאמר לעיל צריך שיבדוק בסימנין ולא קאמר צריך שיבדוק סכין סבר כרב חסדא. ואף דדוחק לאוקמי שמואל דלא כהלכתא. מ"מ איכא למימר דסבר כרב חסדא בשבר עצמות דהיינו כהלכתא. וא"כ ק"ו דכשר בנאבד וכמו שכתבו הפוסקים:

ואומר אני דעדיין צריך טעמא מנין לו להרמב"ם דין זה דבעי בדיקה. ונראה שיצא לו זה ממה דרב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא. ולפ"ז סובר הרמב"ם דבדיקה זו חיובית. ודלא כרמ"א שסובר שזה רק עצה טובה אמנם נוכל לומר דזה עצה טובה ומזה ממילא מוכח דעכ"פ בסוף השחיטה בעי בדיקה מן הדין. מדיהיב עצה טובה למבדק בין כל חדא כדי שאם ישתכח לבסוף פגום לא יפסיד למפרע מכלל דבסוף בעי בדיקה דאל"כ לא יבדוק כלל לא באמצע ולא בסוף:

עוד נ"ל טעם הרמב"ם דהוה קשיא ליה מה דאמר כמאן כרב הונא ולמפסל קמייתא. והרי לרב הונא אפי' אם לא יבדוק עתה ויבדוק לבסוף תפסל קמייתא. וס"ל להרמב"ם דס"ס לא מהני בחזקת איסור. וא"כ אדרבא הוה ליה למימר כרב הונא ולאכשורי קמייתא. אלא ודאי שעיקר כוונתו על עיקר הבדיקה שהצריך לבדוק אחר כל שחיטה לא לבדוק כלל. אלא שבדיקה זו הכרחית שאם ימצא פגום למפסל קמייתא. אבל לרב חסדא היה סבור שאין צורך בבדיקה כלל. דלרב חסדא אין דרך עור לפגום ולא עצם המפרקת באמצע השחיטה כל זמן שזהיר לשחוט עוד. שהרי רב חסדא מכשיר כולם להואי בעית אימא דלעיל. ומשני כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא דהיינו כלישנא קמא. וגם לרב חסדא עצם המפרקת עשוי לפגום ולכך בדיקה זו הכרחית גם לרב חסדא לאכשורי בתרייתא:

ואומר אני דיש להוכיח כהראב"ד. וגם צריכין אנו להבין דעת הראב"ד שפסק שא"צ לבדוק כי אם ברוצה לשחוט עוד. וממ"נ אם מוקמינן הסכין אחזקתו א"כ אפי' רוצה לשחוט למה צריך לבדוק וכבר בדקו בראשונה עדיין הוא בחזקתו ואי חיישינן שיפגם א"כ גם הראשונה אסורה כל זמן שאינו בודקו. והנה נפרש דברינו שיש להוכיח כהראב"ד דאי כהרמב"ם א"כ בדיקה זו חיובית אחר כל שחיטה ושחיטה. ואדרבא אחר האחרונה הוא עיקר החיוב שבאמצעיות הוא רק עצה טובה לדעת רמ"א. א"כ למה אמר רב כהנא מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא. הוה ליה למימר מצריך בדיקה בתר כל חדא וחדא דמשמע אפילו אחר האחרונה. אבל בין כל חדא משמע דוקא בנתיים שרוצה לשחוט עוד הוא דמצריך בדיקה. משא"כ בתר בתרייתא שאינו רוצה לשחוט עוד א"צ בדיקה. ומזה יצא לו להראב"ד לחלק בין רוצה לשחוט עוד או לא. ולקמן נפרש הטעם בזה ועכ"פ לדעת הרמב"ם קשיא. ורציתי לומר דרבותא קמ"ל לא מבעי באחרונה פשיטא שיבדוק. אבל באמצעיות הוה אמינא שא"צ לבדוק שיסמוך עצמו על מה שיבדוק באחרונה וכדעת רמ"א באמת קמ"ל דמצריך לבדוק אפילו בין כל חדא וחדא. וכדעת הב"ח שאינו רשאי להמתין עד לבסוף. אלא דקשה תינח לדעת הב"ח אבל לדעת רמ"א קשה, ועוד דגם לדעת הב"ח מי ניחא דהרי אי הוה אמר בתר כל חדא וחדא גם האמצעיים גם האחרונה בכלל. דהרי בתר כל חדא וחדא כולל כולם. וא"כ ממילא הוה שמעינן רבותא דהב"ח והוה ידעינן גם בתר בתרא. ולמה דקדק בלשונו בין כל חדא וחדא דמשמע לאפוקי בתר בתרייתא. ואדרבא נוכל לומר דלדעת רמ"א יותר ניחא. דלדעת רמ"א הבדיקה אחרונית היא חיובית מצד הדין. והבדיקה בנתים אינה חיובית ורב כהנא מצריך רק משום עצה טובה. וא"כ אי הוה אמר מצריך בדיקה בתר כל חדא וחדא היה כולל האחרונה ובינתים בחדא מחתא. והוה אמינא שכמו שהאחרונה היא חיובית כן בינתים. ולכך לא כללם בחדא. אמנם גם בזה לא נחה דעתי דאכתי קשה איך שביק בדיקה אחרונה החיובית ולא הזכירה והאמצעיים שהוא רק עצה טובה הזכיר יציבא בארעא וכו'. וא"כ הוה ליה לאוכוחי כרב חסדא לאכשורי בתרייתא. ולכך לא הוצרך בתר האחרונה שהרי לרב חסדא בדיקה זו אינה מועלת כלל כיון שכבר בדק הסכין בינתים קודם האחרונה. אפילו אם ישתכח בתר בתרא פגום כשרה. ולמה נסתפק כרב הונא. אלא ודאי כראב"ד דאפילו לרב הונא א"צ בדיקה אחר שחיטה כל זמן שאין ריעותא לפנינו מטעם ס"ס שמא אין כאן פגימה כלל. ואת"ל יש שמא לא אפגם אלא במפרקת. ואף דיש לפנינו לברר ספק זה אם יש פגימה שהרי הסכין לפנינו נבדקנו. מ"מ כבר כתב רמ"א בסי' ק"י סוף סעיף ט' שיש להתיר ס" אף שיכול לברר א"צ לבדוק ואף דגם באשתכח פגום יש ס"ס כמו שכתבו התוספות שמא במפרקת. ואת"ל בעור שמא לא שחט נגד הפגימה. מ"מ באשתכח פגום כיון דאתיילד ריעותא לא מהני ס"ס בחזקת איסור. משא"כ כשעדיין לא בדק. ואפילו לרמב"ן דפוסל בנאבד אפילו לא אתייליד ריעותא. ופירשתי טעמו דזה לא מחשב ס"ס שאין ספק א' מתיר יותר מחבירו. מ"מ נלע"ד דהרמב"ן יכול להיות שאינו חולק על הראב"ד וס"ל שא"צ לבדוק אחר שחיטה אפילו לרב הונא. ואפ"ה בנאבד הסכין לגמרי אוסר. והטעם דכשהסכין לפנינו שפיר יש ס"ס ספק ראשון שמא אין כאן פגם בסכין והבהמה כשרה וגם הסכין כשר לשחוט בו עוד. ואת"ל איפגם ונאסר הסכין אכתי שמא במפרקת והבהמה כשרה. וזהו כשהסכין לפנינו שאנחנו צריכין לדון גם על הסכין. אבל בנאבד הסכין שוב אין לנו עסק לדון על הסכין שהרי איננו ואנחנו דנין רק על הבהמה לא מחשב ס"ס שאין ספק האחד מתיר יותר מחבירו והכל שם אחד שמא שחט בסכין פגומה. וכ"ז לענין בדיקת הסכין לצורך הבהמה שכבר נשחטה יש ס"ס. אבל אם רוצה לשחוט מחדש ודאי צריך בדיקה שאין כאן רק ספק אחד שמא איפגם בראשונה ולכך קאמר מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא. אבל בתר האחרונה לא הוצרך. וכל זה לרב הונא דחושש שנפגמה. אבל לרב חסדא היה סבור שא"צ לבדוק כלל. שהרי לרב חסדא כולן כשרות אפילו בתרייתא משום דבין עור ובין מפרקת אינם עשויים לפגום באמצע השחיטה דמזהר זהיר. ומשני כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא. שגם רב חסדא חושש לאחרונות. וגם לדידיה מפרקת אפילו דקמייתא רגיל לפגום וצריך בדיקה. אלא דקשיא לדעת הראב"ד שא"צ לבדוק אחר שחיטה כי אם ברוצה לשחוט עוד וא"כ אפילו אי כרב הונא. מ"מ אין הבדיקה משום הראשונה רק בשביל מה שרוצה לשחוט עוד. והוי בדיקה דלפני שחיטה. וא"כ גם לרב הונא קשה תבעי בדיקת חכם. ולמה אמר אי הכי תבעי בדיקת חכם. דמשמע אי הכי דמוקמית כרב חסדא. תבעי בדיקת חכם. הלא גם לפי מה דאוקמית כרב הונא גם כן תבעי בדיקת חכם:

ונראה לענ"ד דלכאורה יש להקשות על מה דאמר אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם. והיכן נרמז בדברי רב כהנא שאין צריך בדיקת חכם. ודלמא הא דמצריך רב כהנא בדיקות היינו בדיקת חכם. אמנם לרב חסדא לפי אוקימתא לאכשורי בתרייתא. א"כ הבדיקה אינה חיובית. שאם רצה להכניס עצמו בספק דאם אשתכח פגום בסוף לאסור האחרונות הרשות בידו וא"כ אין כאן בעובדא דרב כהנא שום הוראה לא לאיסור ולא להיתר רק עצה טובה אתמהה, וצ"ל דהיא גופא קמ"ל דמהני בדיקותו של הטבח. וא"כ היא גופא קשיא למה תהני בדיקתו תבעי בדיקה לחכם. אבל לרב הונא איכא למימר שהבדיקה חיובית שהרי רב הונא חושש שמא בעור נפגמה. וא"כ רב כהנא מצריך בדיקותא להוראה. ואיכא למימר דבאמת בדיקת חכם קאמר:

עוד נלע"ד דהא ודאי היכא דלא איתחזיק איסורא ע"א נאמן רק באתחזיק איסורא מסופק בריש פ' האשה רבה ובריש מס' גיטין. וא"כ לרב הונא הבדיקה חיובית מחשש שמא נפגם בראשונה וחזקת איסור אין כאן. חזקת איסור של הבהמה יש חזקת בדוק של הסכין. ועדיין לא אתרע חזקת הסכין. ולכך ע"א נאמן אבל לר"ח להכשיר בתרייתא היינו אם ישתכח פגום לבסוף ואז איתרע חזקת הסכין. ובהמה איתחזק איסורא. א"כ איך מאמינים לטבח שבדקו. והא אתחזק איסורא. ומשני דע"א נאמן. וכמו שכתבו הפוסקים דדבר שבידו מהימן. אלא שעל שני התרוצים הנ"ל קשה לי שהרי לאוקימתא זו לאכשורי בתרייתא גם ר"ח חושש שהסכין איפגם במפרקת דראשונה. וא"כ ל"ל להגמרא למימר לאכשורי בתרייתא אם ישתכח פגום. נימא ג"כ דלר"ח הבדיקה מחשש שמא כבר איפגם. ולע"ע עדיין חזקת הסכין לא איתרע רק מחשש ספק ולכך ע"א נאמן וכמו שרצינו לומר אליבא דרב הונא נימא אליבא דר"ח. ולכן נראה דמה דאמר לעולם כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא אין הפירוש כמ"ש רש"י דהדר בי' עכשיו ממה דאמר תחלה מכדי מתלי תלינן וכו'. אלא נראה דלא הדר ביה. והנה הטעם דלרב חסדא תלינן כתבו התוספות משום דבראשונות זהיר הואיל ודעתו לשחוט עוד. וכל זה שייך אם נמצא פגום אחר שפסק מלשחוט כולם כשרים דודאי במפרקת דבתרייתא הוא דנגע ובראשונות זהיר אבל אם שוחט הרבה ודעתו לשחוט עוד ופתאום באמצע השחיטה אחר ששחט ד' או ה' נמצא פגם. והוא היה דעתו לשחוט עוד א"כ אין כאן שום סברא לתלות באחרונות יותר מבראשונות וא"כ קשיא בעובדא דרב יוסף דאמר כמאן כרב הונא ואפי' קמייתא. הלא גם לרב חסדא משכחת לה אפילו קמייתא וכגון שהיה בדעתו לשחוט יותר מתליסר. אמנם הא ליתא דאכתי לא זכינו שטעמו של רב חסדא משום שזהיר עד דאמר ואבע"א מכדי מתלי תלינן וכו'. אלא על האיבעית אימא קשה למה לא אוקמי כרב חסדא ואפילו קמייתא וכגון שהיה דעתו לשחוט עוד. אך נלע"ד דעד כאן לא הוצרכו התוספות לדחוקי ולומר שמזהר זהיר בראשונות יותר מבאחרונה אלא להכשיר בתרייתא דמאי סברא יש לתלות במפרקת האחרון יותר מבראשון זה עצם וזה עצם. ואם זה ודאי פוגם גם זה ודאי פוגם. אבל להכשיר הראשונה א"צ שום טעם. שהרי רב חסדא פירש טעמו דעור ספק פוגם עצם ודאי פוגם. ואף שנזהר שלא ידחוק בכח. מ"מ מנגיעה אי אפשר לו להזהר ונגיעת המפרקת ג"כ פוגם יותר מחתיכת העור ולכן אי אפשר בשום אופן לרב חסדא לפסול הראשונה אבל הא קשיא לפי ואי בעית אימא עדיין ישאר כרב חסדא ובאמת בר מקמייתא ואף דמתלי תלינן מ"מ שמא מיירי שהיה בדעתו לשחוט עוד וליכא למיתלי כלל להכשיר בתרייתא. אלא שאין זה קושיא כל כך שהרי זה הלכה למעשה היה על מעשה שהיה. ואולי היה קים להו דעובדא הכי הוה שלא היה רוצה לשחוט יותר מתליסר הללו. ומעתה לפי ואיבעית אימא לרב חסדא לא חיישינן כלל לפגם של הסכין באמצע השחיטה. שאין דרך העור לפגום וגם לא עצם המפרקת כל זמן שזהיר שלא ידחוק. אבל מ"מ אי אתרמי שנמצא פגם באמצע השחיטה כולם אסורים בר מקמייתא. ומעתה נוכל לומר דמה דאמר דרב כהנא מצריך כו' כר"ח לאכשורי בתרייתא היינו אפילו לפי אבע"א דלעיל דתלינן מ"מ חשש ונתן עצה טובה פן אעפ"כ ימצא פגם ויהיו אחרונות אסורים וצוה לבדוק בין כל חדא ומעתה בדיקה זו אין בה צורך רק אם ימצא פגם ואז איתרע חזקת הסכין ונשאר רק חזקת בהמה בחייה בחזקת איסור. והיה סבור דע"א אינו נאמן. ושפיר קשה תבעי נמי בדיקת חכם:

עוד נ"ל לפרש דמה דאמר כר"ח לאכשורי בתרייתא אתיא גם אליבא דהלכתא דאמר מכדי מתלי תלינן. ונקדים עוד לפרש מה דאמר בעובדא דרב יוסף כמאן כרב הונא וכו' פירש"י לשון בעיא הוא. וע"ז דחי הגמרא לא כרב חסדא וכו' וקשיא לי שהרי בעובדא דרב יוסף בלא שיבר עצמות מיירי ובזה איפסקא הלכתא כרב הונא. וא"כ מה תבעי לך פשיטא דכרב הונא. ויותר קשיא לן מה דדחי לא כרב חסדא משכוני נפשין אדרב יוסף לאוקמי ליה דלא כהלכתא למה לן כיון דלרב הונא ודאי אתי שפיר. ונראה משום דקשה בדברי רב יוסף דטריף עד תליסר חיותא והוה ליה למימר וטריף תליסר חיותא וכבר כתבתי לעיל מה שכתבתי ונלענ"ד דזה היה דברי הגמ' כמאן כרב הונא וכו' לשון קושיא הוא דמסתמא עביד כהלכתא והיינו כרב הונא. וא"כ קשה ואפילו בקמייתא דלר"ה גם קמייתא טרפה. וא"כ למה אמר עד תליסר דמשמע שרק עד תליסר הטריף והראשונה הכשיר. היא גופא קשיא למה הכשיר הרי לרב הונא כולם טרפה. ומשני לא כרב חסדא ולבר מקמייתא ולכן אמר עד תליסר. ואף דהלכתא כרב הונא דחיק לאוקמי כר"ח משום לשון עד. ושוב אמר ואבע"א לעולם כר"ה דאיכא למימר דע"כ לא פליג רב הונא אלא בשוחט בהמה אחת דליכא ס"ס. דס"ס של התוס' אינו נחשב ס"ס שאין ספק א' מתיר יותר מחבירו. אבל אם שוחט שנים. איכא בראשונה ס"ס שמא במפרקת של אחרונה ואפילו אחרונה כשרה. ואת"ל בראשונה ואחרונה אסורה אכתי שמא במפרקת של ראשונה וראשונה מותרת. אלא דקשה א"כ בשוחט הרבה לרב הונא ראשונה מותרת. וכיון דאשכחן דפליגי רב הונא ור"ח גם בשוחט הרבה כדמשמע בעובדא דרב יוסף דאמר כר"ח ולבר מקמייתא ואב"א מכדי מתלי תלינן וכו' וא"כ לר"ח גם אחרונות כשרות וקשה איפכא הא איכא ס"ס לאיסורא שמא בעור דקמייתא וגם קמייתא אסורה ואת"ל במפרקת שמא במפרקת קמייתא ואחרונות אסורות או עד"ז שמא בעור קמייתא ואת"ל לאו בקמייתא שמא בעור השניה וראשונה מותרת ושניה אסורה וספק א' אוסר יותר מחבירו ומקרי ס"ס גמור לאיסור. וא"כ למה יכשיר ר"ת האחרונות:

ולפ"ז אני אומר בשוחט בהמות רבות משלש ומעלה מתחלק לשלשה חלקים. בראשונה יש בה ס"ס להתירא ואין בה ס"ס לאיסורא. שהרי לאיסור אין כאן אלא ספק אחד שמא בעור דקמייתא. ובאחרונה יש בה ס"ס לאיסורא. ואין בה ס"ס להתירא. שהרי להתיר אין כאן אלא ספק אחד שמא במפרקת האחרונה. ואף שיש עוד ספק שמא לא שחט כנגד הפגימה. אין ספק זה מתיר יותר מחבירו. ובאמצעיים יש בכל א' ס"ס להתיר וס"ס לאיסור. ס"ס להתיר שמא במפרקת אחרונה שבאחרונות וכולם כשרים. אפילו אחרונה שבאחרונות ואת"ל בעור שמא בעור של האחרונה והיא אסורה והאמצעיים מותרים, ונגד זה יש בהו ג"כ ס"ס לאיסורא. וגם ס"ס גמור שספק אחד אוסר יותר מחבירו. ספק שמא בראשונה ובעור איפגם וכולם אסורות אפי' ראשונה שבראשונות. ואת"ל במפרקת שמא במפרקת הראשונה והיא מותרת וכל האמצעיים אסורים ולפ"ז נוכל לומר דגם לפי ואבע"א מכדי מתלי תלינן ולרב חסדא תלינן לקולא, היינו באמצעיים. אבל אחרונה שבאחרונות גם ר"ח אוסר אפילו לפי האבע"א משום דבזו יש ס"ס לאיסור ולא להיתר. אבל רב יוסף דלא כר"ח דכיון דמתלי תלינן האמצעיים כשרים דבהו איכא ס"ס לכל הצדדים בין לאיסור בין להיתר. ומה דאמר דלמא בעצם דמפרקת דבתרייתא. היינו כיון שיש לתלות בבתרייתא מתירים האמצעיים. ולפ"ז מה דאמר דמה דמצריך רב כהנא בדיקותא אפילו לר"ח לאכשורי בתרייתא אתי גם לפי ואבע"א משום שעכ"פ האחרונה אסורה:

ונמצא עולה לנו ראשונה שבראשונות גם לר"ה מותרת מטעם ס"ס אחרונה שבאחרונות גם לר"ח אסורה אפי' לפי ואיב"א. אמצעיים לר"ה אסורים כיון שיש ס"ס לכל הצדדים ממילא ר"ה לטעמיה ובחזקת איסור עומדת. ולרב חסדא לפי ואיבעית אימא מותרים ולתירוץ קמא אסירי. ולתירוץ קמא לא שייך פלוגתא דר"ה ור"ח כ"א בשוחט רק בהמה אחת דליכא ס"ס כלל לא לאיסור ולא להיתר. ולר"ה אסורה ולר"ח מותרת דעור ספק פוגם ועצם ודאי פוגם. אלא דזה ניחא אם לרב הונא הוא בגדר ספק. אבל אם לר"ה הוא ודאי נבילה. א"כ אינו נכנס אצלו בגדר ספק דמוקי אחזקה א"כ לא מהני ס"ס. ופשטא דלישנא דרב הונא דאמר פסולה משמע קצת שודאי פסולה. אך שאין זה כ"כ הוכחה דנוכל לומר פסולה מספק. אמנם נראה להוכיח דלר"ה פסולה ודאי דקשיא לן בדברי הגמרא דקאמר הלכתא כר"ה בלא שיבר והלכתא כר"ח בשיבר. כפול למה לי הלכתא והלכתא. ואם יאמר הלכה כר"ה בלא שיבר. ממילא דייקינן דבשיבר הלכה כר"ח וכן להיפך. אלא ודאי שיש פלוגתא רחוקה בין ר"ה לר"ח דלר"ה פסולה בודאי ואפילו ספק אין כאן ומטמא ודאי משום נבילה וכן מותר לשחוט בנה בו ביום. ולר"ח כשרה בודאי ומותרת באכילה. וא"כ אי הוה אמר הלכה כר"ה בלא שיבר. הוה אמינא בלא שיבר הלכה כר"ה ונבילה ודאי ואכתי בשיבר לא הוה ידעינן דהלכה כר"ח. אלא דבשיבר אסורה מספק. וכן אי הוה אמר להיפך הלכה כר"ח בשיבר. הוה אמינא בשיבר מותרות לגמרי כר"ח. ואכתי בלא שיבר לא הוה ידעינן דהלכה כר"ה שהיא נבילה ודאי. אלא דהוה אמינא ספק.. ולכן הוצרך לומר כפולה הלכתא כר"ה והלכתא כר"ח. ובלא שיבר הוא נבילה ודאי ובשיבר היא מותרת לגמרי. ועכ"פ יצא לנו מזה דלרב הונא הוא נבילה ודאי. א"כ לא נכנס בכלל ספק. וא"כ לא מהני בראשונה ס"ס וגם ראשונה אסורה, וזה שמתמה בגמרא כמאן כר"ה דהלכתא כותיה. וא"כ קשה ואפילו קמייתא. ולמה אמר עד תליסר דמשמע שהראשונה הכשיר אמנם נוכל לומר לעולם דלר"ה ג"כ הראשונה מותרת מטעם ס"ס ופסולה דקאמר ר"ה היינו מספק. והא דקאמר הלכתא והלכתא היינו משום דאי אמר הלכתא כר"ה בלא שיבר הוה אמינא דבשיבר לית הלכתא כר"ה. ואם שחט א' מותרת משום דעור ספק פוגם ועצם ודאי פוגם. אבל בשחט הרבה אפילו שיבר אעפ"כ האמצעיים אסורים מחשש עצם דקמייתא דג"כ ודאי פוגם קמ"ל הלכה כר"ח בשיבר ואפילו האמצעיים מותרים ואי הוה אמר הלכה כר"ח בשיבר הוה אמינא בשיבר הלכה כר"ח אפילו אמצעיים מותרים. ובלא שיבר לית הלכתא כר"ח ואמצעיים אסורים. אבל אעפ"כ אין הלכה כר"ה דבשוחט אחת לאסור אותה. דהוה איכא למימר עור ספק פוגם. ואין ספק מוציא וכו'. קמ"ל הלכה כר"ה לגמרי בלא שיבר. אלא דכל זה אם ר"ח פליג באמצעיים. וסובר מתלי תלינן. אבל קודם שזכינו לזה הוה מוכח דלר"ה אין כאן ספק רק ודאי נבילה ומקשה שפיר דאי כר"ה א"כ אפילו קמייתא, ומשני כרב חסדא ולבר מקמייתא ושפיר אמר עד תליסר. וקאמר ואבע"א לעולם כר"ה ואפילו לר"ה שפיר קאמר עד תליסר ולבר מקמייתא שמותרת מטעם ס"ס דאי כר"ח מכדי מתלי תלינן וכו' וא"כ ר"ח פליג גם באמצעיים והוצרך לומר כפול הלכתא והלכתא ולעולם דלר"ה הוא רק ספק נבילה וראשונה מותרת מטעם ס"ס. ושפיר אמר עד תליסר ודוק:

והנה גם בעובדא דרב כהנא דמצריך בדיקה וכו' קאמר בגמרא ג"כ כמאן כר"ה וכו' ודחי לא כרב חסדא ג"כ תפול קושיא זו והרי הלכתא כר"ה. ומאי דוחקא לאוקמי לר"נ כרב חסדא. ונראה מזה להוכיח דעת הרמב"ן דלר"ה אם נאבדה בלא בדיקה אסורה. והנה הרשב"א נחלק עליו בחידושיו וכן בספרו תורת הבית בבית הראשון כתב להדיא דאפילו לר"ה אין איסור אלא א"כ היא פגומה לפנינו. והרא"ה בבדק הבית השיגו וכתב וז"ל ואינו נכון דלר"ה ודאי אם נאבד הסכין אחר שחיטה אסורה שהרי בכלל שיבר עצמות כל היום שישבר הסכין לשברי שברים ואין לך אבידת הסכין יותר מזה וכו' עיין בדבריהם. וכן הסברא שאם ר"ה אוסר בשיבר עצמות א"כ אף בלי ריעותא אוסר מספק הה"ד בנאבד הסכין. והנה רב כהנא דמצריך בדיקה וסבר דלמפסל קמייתא דהיינו שאם לא יבדוק אסורה והא דקאמר למפסל ולא קאמר להכשיר. עיין בדברי הרמב"ן הביאו הרשב"א בחידושיו. ולכך מתמה כיון שאתה אוסר מספק ומצריך לבדוק לידע בודאי שלא נפגם. א"כ כר"ה דאוסר אפילו בשיבר עצמות. והלא בהא קיי"ל כר"ח ומשני כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא. ואין הכוונה שאם ימצא פגום. שלא לאסור בתרייתא. דהרי אם לר"ה א"צ לבדוק ק"ו לרב חסדא. ואם חושש פן יזדמן שימצא פגום. א"כ בהא הלכתא כר"ה. והול"ל לאכשורי קמייתא אלא הפירוש הוא לאכשורי בתרייתא שצריך לידע ששוחט בהכשר בסכין שאינו פגום דאף שהראשונה שכבר נזבחה שרי לר"ח וגם לר"ה א"צ בדיקה היינו מטעם הרי היא זבוחה לפניך. אבל בתרייתא שעדיין לא נזבחו ובחזקת איסור עומדת צריך לידע כמה ישחטו. והיינו ממש כדעת הראב"ד שא"צ לבדוק אחר שחיטה כ"א ברוצה לשחוט עוד. ועל זה דעיקר הבדיקה הוא רק לפני השחיטה שפיר פריך ותיבעי בדיקת חכם:

שם ע"א בגמרא ור"ח אמר כשרה שמא בעצם נפגמה לכאורה לפי מה דקאמר בגמרא טעמא דר"ח הואיל ועצם ודאי פוגם לשון שמא אינו מדוקדק והכי הוה ליה למימר ור"ח אמר כשרה דבעצם ודאי נפגמה וצ"ל דהגמרא נקט הכא לפי האמת דלאו טעמא דר"ח הוא הואיל ושיבר בה עצמות אלא דתלינן דבעצם המפרקת נפגמה שפיר נקט לשון שמא וק"ל שם בגמרא מאי לאו לאתויי כה"ג. לכאורה יש לדקדק דה"ל להגמרא להקדים הך קושיא שהוא עדיין שחיטה עצמה קודם שהקשה לו מהך ברייתא דטבל ועלה כו'. ויש ליישב דמקודם שהקשה לו מהך ברייתא דטבל ועלה לא היה יכול להקשות מהך דכל ספק בשחיטה דהואיל ועד השתא קיימינן טעמא דר"ח הוא משום דעצם ודאי פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ ר"ח מכשיר דוקא היכא דשיבר בה עצמות לאחר שחיטה אבל היכא דלא שיבר בה עצמות גם ר"ח מודה דפסולה הואיל וליכא ודאי דליכא למתלי בעצם המפרקת דגם זה הוא ספק אם נגע בעצם המפרקת וא"כ לא קשה כלל מהך ברייתא די"ל דכל ספק בשחיטה אתי לרבויי אם נמצא סכין פגום ולא שיבר בה עצמות אבל היכא דשיבר בה עצמות ליכא ספיקא כלל הואיל ועצם ודאי פוגם אבל השתא לבתר דפריך ליה מהא דטבל ועלה וע"כ ליכא למימר טעמא דר"ח הוא משום דעצם ודאי פוגם הא גם התם ודאי טבל ואפ"ה אתי ספק ומוציא מידי ודאי אלא ע"כ צ"ל דטעמא דר"ח באמת לאו משום דעצם ודאי פוגם אלא הואיל וסכין איתרע בהמה לא איתרע וא"כ לפי טעם זה ליכא לחלק בין שיבר בה עצמות ללא שיבר דבכל גווני הבהמה לא איתרע ושפיר פריך הגמרא מאי לאו לאתויי כה"ג. ולפ"ז אתי נמי שפיר מה שהוכיח המהרש"א דלפירש"י ולאינך תירוצים של תוספות ד"ה סכין דליכא למתלי בעצם המפרקת יותר מבעור וכן באחרונות טפי מבראשונות ובכל גווני תלינן לקולא לר"ח א"כ צ"ל דהאי טעמא דעצם ודאי פוגם לא קיימי למסקנא עכ"ל המהרש"א. ובאמת דברי המהרש"א מוכרחים מהגמ' הואיל והגמרא מסיק דר"ח מכשיר אף אם לא שיבר בה עצמות אבל הא גופא קשיא על הגמרא מנ"ל להגמרא דר"ח מיקל כל כך ומכשיר אף אם לא שיבר בה עצמות דלמא דוקא בשיבר מכשיר ולפי מ"ש אתי שפיר דכיון דמהך דטבל ועלה מוכח דאתי ספק ומוציא מידי ודאי וע"כ צ"ל דטעמא דר"ח הוא הואיל ובהמה לא איתרע ולטעם זה לא שייך לחלק בין שב"ע ללא שיבר ודוק. אמנם להך תירוצו של התוספות דגם לפי האמת צ"ל טעמא דר"ח משום דעצם ודאי פוגם ובאמת לר"ח צריכין שני טעמים הואיל ועצם ודאי פוגם וגם הבהמה לא איתרע וחד טעמא אינו מספיק הואיל ומהך ברייתא דטבל ועלה כו' מוכח דספק מוציא מידי ודאי ומהאי ברייתא דמקוה שנמדד כו' מוכח דהך טעמא דבהמה לא איתרע ג"כ אינו מספיק וטעמא דר"ח הוא הואיל והכא איכא תרתי לטיבותא דעצם ודאי פוגם וגם הבהמה לא איתרע ולפ"ז הקושיא במק"ע מנ"ל להגמרא דר"ח סובר דגם עצם המפרקת ודאי פוגם דלמא דוקא כששיבר בה עצמות ס"ל דעצם ודאי פוגם.

מפני שדרכן של שרצים לגלות. ואע''ג דאדם נמי דרכו לגלות איכא למיתלי באדם טהור ובשרצים לטהר ובאדם טמא לטמא תלינן בתר רובא לטהר: ואין דרכן לכסות. הלכך רישא ליכא למיתלי בשרצים וטמאים וטהורים שכיחי וחיישינן לטמאים אלמא במידי דאיסורא תלינן בתר רובא דשכיחי ואף על גב דלקולא. אי נמי טעמא דהניחה מגולה ומצאה מכוסה מכוסה ומצאה מגולה הא מצאה כמו שהניחה לא טומאה איכא ולא פסולה איכא ואילו ספק מים מגולין אסורין גרסינן ואע''ג דאיכא למימר אדם נכנס לשם שגילה אותה ושאר שרצים גילו אותה שאין בהן סכנה והוו להו נחשים מיעוטא תלינן בנחשים ואסירי אי נמי פשיטא ליה דהוא עצמו גילה אותה ושהה בגילוי כדי שיכול נחש לשתות מהן אמרינן לקמן דאסירי ואע''ג דמצאה כמו שהניחה: ש''מ חמירא סכנתא מאיסורא ש''מ. ואית דילפי להא דרב אשי דחמירא סכנתא מאיסורא מדקתני אם יכולה חולדה לשתות כו' פסולה ולא קתני טמאה דניחא ליה לתנא למיתלי בשרצים דשמעינן ממילא דאסורה משום סכנת נפשות ואע''ג דלגבי איסור קולא היא דלא מטמא ולא מיתלי באדם טמא ואע''ג דדרכו נמי לגלות משום דאי הוה קתני טמאה לא הוה שמעינן מיניה איסור סכנת נפשות ולא גריס ואילו ספק מים מגולין אסורין וקשיא לי בגויה טובא חדא דהא לרבנן חולדה קתני ולא נחש ולר''ג גופיה או חולדה או נחש קתני ואם יכולה חולדה לשתות ולא נחש כגון שמונחת על דף גבוה קתני נמי פסולה ולא טמאה והכא איבעי ליה למיתני טמאה דמאי סכנת נפשות איכא דאקילו ביה גבי איסור טומאה ועוד בנחש נמי ליתני פסולה משום שרצים וטמאה משום אדם טמא ואשמועינן תרוייהו וניחוש נמי לאיסורא דהא רישא מצי למיתלי באדם טהור ובאדם טמא ותלינן באדם טמא לחומרא אלא לאו שמע מינה טעמא לאו משום סכנה הוא אלא משום דתלינן ברובא דשכיחא: כמה ישהו. המים בגלויין היכא דהוא עצמו הניחן מגולים: הרחש. הנחש רחש תרגום של שרץ: מתחת אוזן כלי. חוששין שמא היה שם שרץ ושתה: הא קא חזי ליה. כיון שלא שהה לשם הנחש שיעור שיכול לחזור לחורו אלא כדי שיוכל לבא לשתות הא ודאי לא אתא דאי אתא הא קא חזי ליה בחזרתו לחורו תחת אוזן הכלי בקרקע: השוחט בסכין ואח''כ נמצאת פגומה. וידוע הוא שכששחט בדק קודם שחיטה והיה יפה אבל לא בדק אחר שחיטה מיד: אפילו שבר בה עצמות. בין שחיטה לבדיקה אחרונה דאיכא למיתלי בעצמות פסולה השחיטה: שמא בעור. השחיטה: נפגמה. ונמצא שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו שהפגם קורע וזבחת כתיב (דברים יב): בעצם נפגמה. באותו ששיבר בה: כשמעתיה. דאמר לעיל (דף ט.) בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וזו נולד בה ספק בשחיטה: כל היום כולו. לאחר טבילה: בהמה לא אתרעאי. וכיון דלאו בגופה ממש אתיליד אלא בדבר אחר לא דמי לטבילה ולא אתי ספק דריעותא דסכין ומוציא אותו מידי שחיטה ודאית דודאי עצם פגם: שחט את הושט. בעוף שהכשרו בסימן אחד תו לא חיישינן לעיקור דשני והא דנקט שחיטה בושט ושמוטה בגרגרת הוא הדין דאפילו איפכא נמי אלא משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי והכי מיתוקמא בהשוחט (לקמן כח.): נשמטה הגרגרת. תחלה הרי נטרפה: כהאי גוונא. שנולד בה ספק בסכין:

וישתה הא קא חזי ליה. בירושלמי מתרץ כחוט השערה ושפיפון שמו ורשות נתנה לקרקע להבקע לפניו ולא נתנה רשות לכלי להבקע מפניו: טבל ועלה כו'. הך דהכא לא שייך לאתויי בפ' כל היד (נדה דף טו:) ובפרק כל הצלמים (ע''ז דף מא:) ובפ''ק דפסחים (דף ט.) דהתם נמי פריך ואין ספק מוציא מידי ודאי דשאני הכא דלחומרא אתא ספק איסורא ומוציא מידי ודאי היתר והנך דמייתי התם לא שייך לאתויי הכא דהתם הוי משום דהוי ספק הרגיל: עד שיאמר ברי לי הכא לא מפליג בין טבל סמוך לחפיפה ללא טבל סמוך לחפיפה כדמפליג בפרק בתרא דנדה (דף סו:) דאמר רבא טבלה ועלתה ונמצאת עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור לחוף ולטבול ואם כו' ואומר ר''ת דהכא מיירי בנמצא בגוף והתם מיירי בנמצא בראש דחפיפה לא תקן עזרא אלא בראש כדאמרינן במרובה (ב''ק דף פב.) דאורייתא לעיוני דילמא מיקטר ומיקטר לא שייך אלא בראש ועוד נמי תנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ובפ' בתרא דנדה (דף סו:) אמר דאשה לא תחוף אלא בחמין אבל בקרירי לא משום דמשרו מזייה אבל בשאר הגוף שייך לומר לשון הדחה כדאמר התם רבה לעולם ילמוד אדם בתוך ביתו שתהא מדיחה קמטיה במים ומשמע נמי קמטים דוקא אבל לא שאר הגוף ואע''ג דאיכא למימר דנקט קמטים לרבותא דאע''ג דביאת מים לא בעיא ראוי לביאת מים בעינן ליכא למימר הכי מדלא נקט אפילו קמטיה משמע קמטים דוקא והא דאמר רב נחמן לחמותו דודי חסרת (נדה דף סח.) משמע דכל הגוף בעי חפיפה התם לאו משום חובה אלא משום שהיתה רגילה לרחוץ בחמין כמו שנוהגים גם עכשיו לרחוץ כל הגוף בחמין ועוד אומר רבינו תם דהכא מיירי לטהרות ובנדה איירי לבעלה שהחמירו לטהרות יותר מלבעלה כמו שמשמע בנדה בכמה מקומות ועוד יש להעמיד הך דשמעתין בכהנים דאין בהן חפיפה משום שטובלין תמיד כדמשמע בירושלמי בריש פסחים: והא הכא דודאי טבל. פירוש קרוב לודאי הוא דטבל שפיר כיון שנתעסק באותו המין אח''כ: סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי. תימה דליכא לשנויי הכי אההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דבריש נדה (דף ב:) דקאמר התם דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע כולן טמאות משום דהא חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו ולא אמרינן מקוה אתרעאי אדם לא אתרעאי והכא נמי נימא העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה דהרי הסכין פגום לפניך וי''ל דשאני התם דאיכא למימר חסר ואתאי כדקאמר התם ועי''ל דהכא טעמא משום דעצם ודאי פוגם וכ''ת התם נמי ודאי טבל כדאמר הכא גבי טבל ועלה לא דמי דמה שנתעסק באותו המין אחר כך עושה אותו ודאי טבל דמסתמא מאותו מין שנתעסק בא אבל התם מה שייך לומר ודאי טבל הרי במקוה חסר טבל ואין זו טבילה והא דאמרינן בסמוך גבי רב יוסף דטרף עד תליסר חיותא איכא למימר דלא כרב חסדא דלרב חסדא אפילו בתרייתא כשרה לפי שקרוב לודאי דבעצם של מפרקת של בתרייתא אפגים לפי שבראשונות רגיל להזהר שלא לדחוק את הסכין בכח במפרקת לפי שעדיין צריך לשחוט אחרות אבל באחרונה לא חייש ועי''ל דמה לי אתיליד ריעותא בסכין ומה לי אתיליד ריעותא בבהמה אלא על כרחך הכי קאמר סכין אתרעאי פירוש ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגמה ואפילו בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה והוי כספק ספיקא והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק לאתויי מאי לאו לאתויי כה''ג דמשמע שבא לרבות אפילו דבר שנוטה להתיר יותר מלאסור ומשני לא לאתויי ספק שהה ספק דרס ואף על גב דלא עביד דשהי ודריס דמסתמא שחט כדרך השוחטין ופריך מאי שנא כיון דתרוייהו קרובים לודאי להכשיר:

דף י - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד