חולין ו ע"א

דף ו - א

ואי סלקא דעתיך לא קבלה רבי זירא מיניה דרבי יעקב דרבן גמליאל לגמרי אסר, אלא קסבר ששחיטת כותי מותרת כשישראל עומד על גביו, מאי קא קשיא ליה כיצד אכלו רבי יוחנן ורבי אסי משחיטת כותי? והרי רבי זירא היה יכול לישני ליה לנפשיה, כאן, שאכלו רבי יוחנן ורבי אסי, איירי כשישראל עומד על גביו, ואילו כאן, שאסר רבן גמליאל, איירי כשאין ישראל עומד על גביו.

אלא, לאו, שמע מינה, קיבלה רבי זירא מיניה דרבי יעקב שרבן גמליאל ובית דינו אסרו שחיטת כותי אפילו כשישראל עומד על גביו.

ומסקינן: שמע מינה!

והשתא מבארינן לטעמא דרבן גמליאל ובית דינו.

ומאי טעמא גזרו בהו רבנן לאסור שחיטת כותי?

כי הא דרבי שמעון בן אלעזר, שדריה שלחו רבי מאיר לאתויי חמרא, יין, מבי כותאי.

אשכחיה ההוא סבא. אמר ליה לרבי שמעון בן אלעזר מקרא זה מספר משלי: "ושמת סכין בלועך - אם בעל נפש אתה". דהיינו, אם אתה אדם כשר, שים סכין בלחיים שלך כדי להמנע מאכילת איסור [והוא משל כיצד להתגבר על היצר], שיינם של הכותים אסור משום שמנסכים אותו לעבודה זרה.

הלך רבי שמעון בן אלעזר וספר דברים ששמע לפני רבי מאיר, וגזר עליהן רבי מאיר שלא לשתות מיינן.

מאי טעמא גזר על יינן? אמר רב נחמן בר יצחק: דמות יונה מצאו להן לכותים בראש הר גריזים שהיו עובדין אותה, ונעשו מומרין לעבודה זרה.

ואף על גב שאותם כותים מהר גריזים לא היו רוב הכותים, גזר רבי מאיר על כולם, דאזיל רבי מאיר לטעמיה, דחייש למיעוטא, ^[19] וגזר רובא אטו מיעוטא.

ורבן גמליאל ובית דינו דנמנו על שחיטת כותי ואסרוה, נמי כרבי מאיר סבירא להו, שמכח המיעוט שהיו מומרים לעבודה זרה גזרו על כל הכותים.

והשתא מבארינן להאי קרא בספר משלי.

פשטיה דקרא במאי כתיב?בתלמיד היושב לפני רבו.

דתני רבי חייא: הא דכתיב "כי תשב ללחום את מושל [את הגדול בתורה] - בין תבין את אשר לפניך. ושמת סכין בלועך - אם בעל נפש אתה".

אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר לו על שאלתו תשובה שיש בה טעם - בין! ישאל ממנו ויקבל ממנו את תשובתו. ואם לאו, שאינו יודע אם יכול רבו להשיבו על שאלה זו - תבין בעצמך את אשר לפניך ואל תשאלנו, כדי שלא תביישנו, ועליך להתגבר על יצרך המתאוה לשאול את השאלה, ושמת סכין בלועך לעצור עצמך מלשאול. אך אם בעל נפש אתה ומתאוה לשאול ולהבין את עיקרי הדברים ואינך יכול לקבל מענה מרבך - פרוש הימנו! ^[20]

רבי יצחק בן יוסף - שדריה רבי אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי. אשכחיה ההוא סבא. אמר ליה: לית כאן שומרי תורה! ולפיכך אין ליקח מהם יין.

הלך רבי יצחק, וספר דברים אלו לפני רבי אבהו. והלך רבי אבהו וספר את הדברים ששמע מרבי יצחק, לפני רבי אמי ורבי אסי.

ולא זזו משם עד שגזרו על הכותים, ועשאום כעובדי כוכבים גמורין.

ודנה הגמרא: למאי, לאיזה ענין החשיבום כעובדי כוכבים?

אי לענין שחיטה, ששחיטתן פסולה כשחיטת עובדי כוכבים [דפסלינן לשחיטתם מקרא ד"וזבחת ואכלת" - יצא עובד כוכבים שאינו בר זביחה], ולענין יין נסך - שסתם יינן אסור כמו יין עובד כוכבים,

הא ליכא למימר הכי.

שהרי מהתם, כבר מימות רבי מאיר ורבן גמליאל גזרו בהו רבנן, שרבי מאיר גזר על היין ורבן גמליאל גזר אחריו על השחיטה, כמובא לעיל. ולשם מה גזרו שוב רבי אמי ורבי אסי?

ומשנינן: הא דהוצרכו רבי אמי ורבי אסי לחזור ולגזור, הוא משום דאינהו, רבן גמליאל ורבי מאיר, גזור, ולא קבלו מינייהו בני דורם, לפי שהיו רגילים בכותים. אתו רבי אמי ורבי אסי - גזרו על שחיטת הכותים ועל יינם, וקבלו מינייהו. לפי שבדורם היה אפשר להם לפרוש מן הכותים. ^[21]

ותו הוינן בה: מאי האי דנקטי רבי אמי ורבי אסי בלישנייהו "עובדי כוכבים גמורין", מה אתא לאשמועינן "גמורין"?

אמר רב נחמן בר יצחק: לעשותם כעובדי כוכבים אף לגבי הלכתא "לבטל רשות וליתן רשות" בעירובי חצירות ובשיתוף מבואות. ^[22]

וכדתניא לגבי מומר לחילול שבת, שעשאוהו כגוי לגבי דין זה.

דתניא: ישראל שהוא מומר בכך שהוא מחלל שבת בצינעא, אבל הוא משמר שבתו בשוק, שבפרהסיא אינו מחלל את השבת, הרי הוא מבטל רשות ונותן רשות, לבני החצר או המבוי אם שכח לערב.

ושאינו משמר שבתו בשוק, אלא מחללה בפרהסיא, ^[23] אינו מבטל רשות ונותן רשות.

מפני שאמרו: ישראל ששכח לערב נותן רשות ומבטל רשות שלו לבני המבוי. אבל בעובד כוכבים שגר במבוי עם הישראל - אין הישראל מותר בטלטול עד שישכור מן הגוי את רשותו. ואף מחלל שבת בפרהסיא, דינו הוא כגוי.

כיצד הוא "ביטול ונתינת רשות", דמהני בישראל?

אם אמר לו: רשותי קנויה לך או רשותי מבוטלת לך - קנה השני את רשותו לענין שלא יחשב הנותן כאחד מבעלי הבתים שבחצר או במבוי. ואינו צריך לזכות ממנו בקנין גמור, אלא באמירה בעלמא סגי.

וכיון שהובא לעיל ענין "בהמתן של צדיקים" וכו', מביאה הגמרא עוד כמה דברים בענין הזה. רבי זירא ורב אסי איקלעו לפונדקא דיאי [שם העיר] שהיתה מקום של עמי הארץ החשודים על הדמאי.

אייתו לקמייהו ביצים המצומקות ביין, ביצים צלויות הרבה שערבום וטרפום ביין. ואותו יין היה אסור משום תערובת דמאי. רבי זירא לא אכל, ורבי אסי אכל.

אמר ליה רבי זירא לרב אסי: ולא חייש מר לתערובת דמאי!?

אמר ליה רב אסי: לאו אדעתאי, לא שמתי לבי, משום שלא היה היין בעין.

אמר רב זירא: וכי אפשר שגזרו חכמים על התערובת דמאי, ומסתייעא מילתא דרב אסי שישכח הגזירה הזאת ואתי למיכל איסורא בשוגג? ^[24]

והרי השתא, בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, כדאשכחן בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, צדיקים עצמן לא כל שכן?

נפק רבי זירא, דק, ואשכח שכדין נהג רב אסי כשאכל.

דתניא: הלוקח יין מן עם הארץ, בשביל לתתו לתוך המורייס או לתוך האלונתית [תערובת של מים, יין ושמן אפרסמון], או שלקח מעם הארץ כרשינין לעשות מהם טחינין [תערובת גריסין ותבלין], או לקח עדשים לעשות מהן רסיסין, אף על פי שסוף כל אלו לערבם, כיון שבאו לידו כשהן בעינייהו, חייב לעשרן משום דמאי.

ואין צריך לומר שאם אמר לו המוכר שלא הפריש מהם, שצריך לעשרן משום ודאי טבל.

ואם לקח מעם הארץ את מיני האוכלין הללו, הרי הן עצמן, לאחר שנתערב בהם הדמאי, מותרין, מפני שהן תערובת, ואינן דמאי בעין. ולא גזרו על תערובת דמאי.

ומקשינן: וכי לא גזרו על תערובת דמאי?

והתניא: הנותן לשכנתו שהיא אשת עם הארץ, עיסה לאפות, ומסר עמה שאור, וכן אם נתן לשכנתו קדירה לבשל ומסר עמה תבלין - אינו חושש שמא החליפה לשאור ותבלין שבה, ונתנה במקומם שאור או תבלין משלה. שאין עמי הארצות חשודים על הגזל, הילכך לא חיישינן לא משום איסור שביעית ולא משום חיוב מעשר שיש בפירות עם הארץ.

ואם אמר לה: עשי לי את העיסה והקדירה עם שאור ותבלין משליכי, הרי הוא חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר. והרי שאור, דתערובת דמאי בעלמא הוא בעיסה, ואפילו הכי אסרינן!?

ומשנינן: שאני התם, דכיון דקאמר לה "עשי לי משליכי", הוי כמו שלקח ממנה בעצמו את השאור קודם שעירבתו בעיסה. וכשמערבתו על פיו ובשליחותו, כמאן דעריב איהו בידים דמי, והמערב דמאי בידים חייב לעשרו.

רפרם אמר: הכא איירי אפילו לקח קדרה מבושלת ולא נעשתה שלוחתו. אלא, שאני שאור ותבלין, דלטעמא עביד. וכל טעמא לא בטיל. ונחשב כעיקר התערובת, לפי שהוא מתקן הכל. ^[25]

ומקשינן ארישא דברייתא דלעיל: וכי לחילופי, שתחליף אשת עם הארץ את השאור שלו בשאור שלה, לא חיישינן?

והתנן: הנותן לחמותו, שהיא אשת עם הארץ, לאפות עיסה, מעשר את העיסה בשעה שהוא נותן לה, ^[26] וגם מעשר לאחר מכן את הלחם, בשעה שהוא נוטל ממנה, מפני שחשודה שמחלפת את הלחם המתקלקל בתנור, בלחם משלה שאסור משום דמאי. אלמא, חיישינן לחילופי.

ומשנינן: התם, בחמותו, חיישינן כדקתני טעמא: אמר רבי יהודה: רוצה היא בתקנת בתה, ובושה מחתנה! שרק בכהאי גוונא היא מחלפת את הלחם אם הוא מתקלקל בשעת אפיה, שהרי לטובתה של בתה היא מתכוונת. אבל לאדם זר, שאין בדעתה להיטיב עמו, אין היא מחלפת, ולגזל לא חיישינן.

דמות יונה מצאו בראש הר גריזים. כלומר בארץ ישראל שהיו עובדין אותה לשום ע"ז. ולמה אמר בראש הר גריזים לפי שבחוצה לארץ לאו חשובה ע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם ואלו מצאו בא"י ועובדין אותה:

ור' מאיר לטעמיה דחייש למיעוט. כלומר והיכא ר' מאיר חייש למיעוט לענין תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו רבי מאיר מטהר העיסה ורבנן מטמאין ואמרינן מ"ט דרבי מאיר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין סמוך מיעוטא לחזקה דעיסה זו בחזקת טהרה עומדת ואיתרע לה רובה הכא נמי לענין כותים חיישינן למיעוט וגזר רובה אטו מיעוטא:

ואם לאו תבין את אשר לפניך. כלומר ראה מורה שלפניך ואל תלבין פניו ואם לאו דלא תזוז מיניה ותלבין פניו:

ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה. דדעתך ללמוד פרוש ממנו לד' אחר:

אי לשחיטה ויין נסך מהתם גזרו בהו. כלומר רבן גמליאל ור' מאיר גזרו עליהן:

משמר שבתו בשוק. כלומר בפני בני אדם משמר שבת. בצנעא לא משמר כיון דבפני בני אדם משמר שבת מבטל רשות אם שכח ולא עירב עם בני חצר מע"ש אוסר עליהן עד שיבטל להן רשותו בשבת דדינו לענין ביטול רשות כישראל אבל אם עובד כוכבים דר עמהם בחצר ושכחו ולא שכרו מע"ש אסור בשבת שאין יכולין לשכור מן העובד כוכבים בשבת ובני חצר אין יכולין לטלטל בחצרו עד שישכרו מן העובד כוכבים:

ואין צריך לזכות. בקנין:

לפונדקא דיאי. כלומר עמי הארץ היו והיין ספק מעושר ספק אינו מעושר:

ביצים מצומקות. של עמי הארץ:

ורפרם אמר משום טעמא דעבידי לטעמא וטעמא לא בטיל ומשום הכי לא היה אסור בשאור כו':

ומשום חילוף לא חיישינן. ולא והתנן מעשר את שנותן לה ואת שהוא נוטל הימנה כלומר את שהוא נותן לה מעשר וכן כשהוא נוטל הימנה מפני שחשודה שמתחלפת המתקלקל כלומר אם מתקלקל הלחם כלומר שנשרף בתנור היא נוטלת המקולקל ונותנת לו יפה:

התם משום טעמא דקתני. דאמ"ר יהודה כו' והכא חיישינן אבל לעלמא לא חיישינן כלומר בשאור ותבלין:

למאי אי לשחיטה רבן גמליאל גזר אי ליין נסך רבי מאיר גזר. הקשה הרמב"ן ז"ל לפירושו של רש"י ז"ל שפיר דרבן גמליאל דהכא היינו בנו של רבי יהודה הנשיא, דאם כן צריכין אנו לומר דרבי מאיר לא גזר אלא על יינן לבד ולא על שאר דברים, והיאך אפשר, שמאחר שמצאו להן דמות יונה ורבי מאיר הוא דחייש למיעוטא בודאי נחשדו על כל העבירות דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה, אלא ודאי רבן גמליאל זה היינו רבן גמליאל אביו של רשב"ג, שבימי רבי אלעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא רבו של ר"מ, ולישנא דגמרא דיקא נמי, דקאמר ברישא שחיטה רבן גמליאל גזר והדר ליין נסך רבי מאיר גזר, והכא הכי קא מקשי אי לשחיטה ר"ג גזר והוא הדין לכל האיסורין של תורה מפני שחשש למיעוט זה כדברי רבי מאיר, אבל לא החמיר בהן כל כך שיגזור אפילו בדבר שאסור מדברי סופרים כגון ס"י [סתם יינם], ובא רבי מאיר וחשש יותר מכאן וגו' שיהא כנכרים אפילו לכל דבר שאיסורו מדברי תורה, ושחיטה ויין נסך לאו דוקא, אלו דברי רבינו ז"ל. ונראה לי דאי משום הא דלא תקשי לפירושו של רש"י ז"ל דהא דאקדמיה לרבן גמליאל ואמר למאי אי לשחיטה והדר ביה לרבי מאיר, זו אינה קושיא, דמשום דגזירתו של רבן גמליאל היתה יותר קרובה תפס את הקרוב ראשון, והכא הכי קאמר אי ליין נסך והוא הדין לכל שאר דברים סופרים רבי מאיר גזר וכל שכן שגזר עליהם בכל איסורי תורה, ואי לשחיטה כלומר ואפילו תאמר שרבי מאיר לא גזר אלא על יינן לבד משום דסבירא ליה כרב ענן אמר שמואל דמומר לנסך את היין מותר לאכול משחיטתו, דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה, ואתו אינהו גזור על השחיטה וכן לכל שאר איסורי תורה, כבר גזר עליהן רבן גמליאל, כן נראה לי לפרש דברי רש"י ז"ל.

גזור אינהו ולא קבילו מנייהו. פירש רש"י ז"ל דמשום שלא היה אפשר להם לפרוש מן הכותים בימי רבי מאיר ורבן גמליאל לא קבלו מהם, אלא בימי רב אמי ורב אסי היה אפשר להם לפרוש מהם וקבלו גזירתם. ולדברי רש"י ז"ל לא היתה אף גזירת רב אמי ורב אסי אלא מחששא דמעוטא, ואנן קיימא לן דאין חוששין למיעוט. והרמב"ן ז"ל פירש דטעמא דלא קבילו מרבי מאיר ורבן גמליאל, היינו משום דאינהו גזור משום שחששו למיעוט, ולית הלכתא כותייהו, אלא כרבנן דלא אזלי בתר מיעוט, ובימי רב אמי ורב אסי ורבי אבהו, נתקלקלו כולם או רובם, ולפיכך גזרו עליהן וקבלו מהם, וראיה לדבר מדגרסינן בירושלמי ובמסכת ע"ז (פ"ה ה"ד) כותאי דקסריה בעו מרבי אבהו [וכו'] אבותיכם לא קלקו מעשיהם ואתם קלקלתם מעשיכם ורבי אבהו היא שהיה כאן בגזירתם, אלמא מפני שתקלקלו בדורות האחרונים הוא שגזרו עליהם, ומיהו לשון גזור אינהו ולא קבלו מינייהו ניחא טפי לדברי רש"י ז"ל.

הנותן לשכינתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית. פירש רש"י ז"ל שכינתו אשת עם הארץ, ומשמע מכאן דעם הארץ חשוד על השביעית, כן משמע מהא דתנן במסכת דמאי פ"ג (מ"ד) המוליך חטין לטוחן כותי לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית, ובתוס' דמסכת דמאי (פ"ד) נמי שנינו המפקיד פירות אצל עם הארץ הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית אמר לו נטלתים והנחתי לך ישנים תחתיהם מתוקנים אם אתה מאמינו שנטלו האמינו שנתן אם אין אתה מאמינו שנתן אל תאמינו שנטל, במה דברים אמורים בזמן שהניח ובא ומצא את אותו המין שהניח, אבל הניח קיסרי ומצא אגדו הניח אגדו ומצא קיסרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, ועוד שנינו שם בתוספתא השולח ביד עם הארץ וביד כותי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית השולח ביד נכרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, אבל חמרי נכרים המורידין מן הגורן לעיר אינו חושש משום מעשרות ומשום שביעית מפני שבחזקת המשתמר. וקשה לן דאילו מהני מתניתין דמייתין לקמן משמע דעמי הארץ אינן (חוששין) [חשודין] על השביעית, דקתני הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, וקתני נמי הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, משמע דעל המעשרות לבד הן חשודין ולא על השביעית, דאם כן אי עישר מאי הוי, הא איכא למיחש משום שביעית.
ובשם רבינו שמואל ז"ל אמרו דכל שהיא קרוב לשביעית כגון שנייה ושלישית חוששין שמא נשתיירו להם הפירות שביעית, וכל שהוא רחוק משביעית כגון רביעית וחמישית אין חוששין שמא נשתייר בידן מפירות שביעית עד עתה ובודאי שחשודין על השביעית הן. וכענין ששנינו במסכת מכשירין פ"ב (קלז) [מ"ט] המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור למכור בשוק חייב מחצה למחצה דמאי וכו', פירות שנייה שרבו על של שלישית ושל שלישית על של רביעית ושל רביעית על של חמישית ושל חמישית על של שישית ושל שישית על של שביעית ושל שביעית על של מוצאי שביעית הולכים אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר, אלמא שהולכים אחר הרוב להקל.
ורבינו ת"ם ז"ל פירש (שאם) [ד]סתם עם הארץ אינן חשודים על השביעית דחמיר להו, וכל הני דמשמע דחיישינן להו לשביעית דוקא בעם הארץ החשוד לכך. והרמב"ן ז"ל מודה לדברי ר"ת ז"ל דסתם עם הארץ אינן חשודין על השביעית, וראיה לדבר מדתנן בגיטין (סא, א) משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחיים ותנור אבל לא תבוא ולא תטחון עמה, הדר קתני אשת חבר משאלת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטווחנן עמה, אלמא סתם עמי הארץ לא חשידי אשביעית, אלא שהוא ז"ל מפרש דבכל מקום שהזכירו עם הארץ משמע דאין לו פסול אחר אלא חשש עם הארץ לבד, ואם תאמר אם כן אכתי תיקשי לן כל הני מתניתין דאייתינן לעיל דהזכירו עם הארץ סתם, ואפילו הכי משמע דחיישינן להו אף לשביעית. אלא יש לומר בכולהו דלצדדין קתני, כותים אשביעית ואמעשר ועם הארץ אמעשר לחודיה, וההיא דהנותן לשכנתו דלא תנא כותי' בהדיא לשכנתו חשודה קאמר, דלעיל מינה תני בתוס' דמאי (שם) טוחנין (ומדקדק) [ומרקדין] אצל אוכלי שביעית אבל [לא טוחנין ולא מרקדין] לאוכלי שביעית ולא לעושה בטומאה, והדר קתני הא דשכנתו אלמא בחשודין ממש על השביעית קא מיירי, וההיא תוספתא דקתני בעם הארץ כחזקתן למעשר ולשביעית ולא קתני בה כותים ולא קתני בהדיא אצל עם הארץ החשוד על השביעית. תירץ הוא ז"ל דדילמא לישנא קלילא תניא שביעית לאוכלי [שביעית] ושמא משבשתא היא, וזה כמעט דחיק.

ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר. איכא דקשיא ליה דהכא משמע דתבלין חייבין במעשר, ותנן במסכת נדה (נ, א) כל שהוא חייב במעשר מטמאה טומאת אוכלין, ובפרק העור והרוטב (חולין קיז, ב) תנן הקיפה והאלל מצטרפין לטמא טומאת אוכלים, ואמרינן בגמרא (קכ, א) מאי קיפה אמר רבא פירמ', אמר ליה אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלים (ולא) [אלא] אמר רב פפא תבלין, דאלמא תבלין איצטרופי מיצטרפי והן עצמן אינן מטמאין טומאת אוכלים. ותירצו דלצדדין קתני, שאור משום שביעית ומשום מעשר ותבלין משום שביעית. ועוד יש לומר דלא כל מיני תבלין שוין יש שהן כאוכל ומטמאין בפני עצמן ויש שאינן כאוכל גמור ואינן מטמאין אלא מצטרפין.

משומד לקצת עבירות ואפי' לחלל שבת הואיל ואינו מחללו בפרהסיא הרי הוא כישראל לענין מבוי ואם לא עירב עם האחרים הדרים עמו בחצר שנמצא אוסר להם הוצאתם מבטל להם רשותו או נותנו ודיו וכיצד הוא עושה אומר לכל אחד מהם רשותי נתונה לך או רשותי מבוטלת לך ודיו ומותרין בהוצאה הוא והם הם מפני שבטל זה רשותו להם והוא מפני שנעשה אצלם האורח ובלבד כשיבטל רשות ביתו וחצרו הא רשותו סתם לא נתבטל בכך אלא רשות חצרו והילכך מבטל בפירוש רשות ביתו וחצרו ואין צריך לזכות באחד ממיני הקניות כגון חליפין או אחד מן הקנינים אבל אם היה מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי ואוסר להם עד שישכיר להם את רשותו והוא שאמר רשותי קנויה לך בכך או מושכרת לך ונותן לו איזה דבר ושכירות זה מותר אף בשבת כמו שהתבאר במסכת עירובין וצדוקי וביתוסי הכופרים בתורה שבעל פה מגדולי המחברים פסקו שמבטל רשותו ודיו וגדולי המפרשים חולקים בביתוסים וכבר ביארנו עקרי דברים אלו וטעם שלהם במסכת עירובין פרק הדר:

בימי יוחנן כהן גדול בדקו בגבולות ישראל ומצאו על עמי הארץ שלא היו זהירים להפריש מתבואותיהם אלא תרומה גדולה של כהן אבל לא במעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני והתקינו שלא יאכל אדם מדברים הראויים להתעשר של עם הארץ עד שיפרישו ממנו תרומת מעשר ומעשר שני אבל לא חייבו להפריש ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני הואיל ומותרין לזרים אומרין ללוי ולעני הבא ראיה וטול כמו שהתבאר במסכת יומא שמא תאמר היאך אפשר ליטול תרומת מעשר עד שיפרישו מעשר ראשון תחלה תדע שכך הוא עושה היו שם עשרה סאין מפריש אחד ממאה שהוא שיעור תרומת מעשר ומניחה בצד הפירות ואומר זה מעשר ומה שחסר ממה שהפרשתי שאין בו שיעור מעשר יהא במה שסמוך לו ואחר כך אומר מה שאמרתי עליו תחלה שיהא מעשר הרי הוא תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו ונותנו לכהן ומפריש מעשר שני ואוכל את השאר ותבואה זו הצריכה לכך היא הנקראת דמאי בכל מקום וכל שהוא אוכל מעם הארץ או לוקח ממנו חייב לעשות בדרך זה:

לקח ממנו דבר שאין בו חיוב מעשרות אלא שנתערב בו דבר שיש בו חיוב דמאי כגון שלקח מורייס שנתערב בו יין והרי אלו היה היין בפני עצמו היתה בו תורת דמאי וכן כל כיוצא בזה מותר שלא גזרו על תערובת דמאי אפי' היה מה שיש בו תורת דמאי נותן טעם בכלו ואם היה תערובת זה עיקר גדול בתערובתו ותקון מחשיב כל האוכל כגון שאור ותבלין הרי כל התערובת חייב משום דמאי ומ"מ לקח היין בעין מעם הארץ אע"פ שלקחו על דעת שיערבנו במורייס הואיל ומ"מ בא מידו של עם הארץ לידו בעין חייב משום דמאי קודם שיערבנו ואין צריך לומר משום ודאי כגון אם אמר לו עם הארץ שאינן מעשרין עבר ועירבן יראה שהוא אסור שהרי אמרו כאן בפירוש כיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי למדנו שאם עירב הוא אף בדיעבד אסור:

הנותן לשכנתו אשת עם הארץ עיסה לאפות ותבשיל לבשל ומסר לה שאור ותבלין אינו חושש שמא החליפה לו שאינה חשודה להחליף ואם אמר לה להניח שאור ותבלין משלה חושש עליהם משום דמאי ואפי' אמרה מעושר הוא אינה נאמנת שאין עם הארץ מעיד על הדמאי שהרי חשוד הוא בו ותבלין שאמרו כאן שחייבות במעשר פירושו ברטיבאתא שיש עליהם שם אוכל אבל יבישאתא לאו אוכלא נינהו וכמו שאמרו בפרק רוטב שאינן מיטמאות טומאת אוכלין והיתר על ידי תערובת אין כאן שהרי שאור ותבלין אין נתרין בתערובת כמו שביארנו ועוד שהרי מכיון שכמצותו היא עושה הרי הוא כמו שעירב הוא בידים וכמו שביארנו:

היתה שנת שמטה יש מי שאומר שיש לו לחוש אף משום שביעית וכמו שאמרוה בבריתא זו ויש חולקין בה שאם כן כשאמרו בשמועת חמותו מעשר את שהוא נותן לה וכו' משביעית מיהא היאך יעשר ואם תאמר קודם הביעור הרי סתם היא שנויה אלא מעולם לא מצינו שיהו סתם עמי הארץ חשודים על השביעית ובריתא זו ענינה בשהיתה חשודה בפרט על השביעית ומה שאמרו הנותן חטיו לטחון כותי או לטחון עם הארץ הרי הם בחזקתם למעשר ולשביעית דאלמא דוקא מה שהופקד אצלו אבל בשלו חשוד הוא עיקר הדברים בה דלצדדין קתני שביעית לכותי ומעשר לעם הארץ וכן אתה מתרץ בדרך זה כמה שמועות שקצתם מוכיחות שעם הארץ חשוד על השביעית וקצתם מוכיחות בהפך וקצת רבנים מתרצים בהם שבקרוב לשביעית חשודים אבל ברחוק לא ומפרשים קרוב ראשונה שניה ושלישית שמא נשתיירו להם מפירות שביעית ומשם ואילך הם קורין רחוק ומביאים ראיה לדבריהם ממסכת מכשירין ממשנת המוצא פירות בשוק ואינה ראיה כלל שלא נשנית אלא לענין מעשרות וודאי אף לדעת האומרים שעם הארץ חשוד על שביעית דוקא עד שלא באו פירות שאחר שנת שביעית מכאן אתה למד בחשוד על גבינת הגוים שמותר ליתן לו גבינה לבשל לו אבל אם אמר לו בשל לי משלך אסור אפי' נתארח אצלו הואיל והוא חשוד אסור לאכול משלו לא אמרו במס' ע"ז וכלן שנתארח בעל הבית אצלן מותר אלא בחשוד למכור אבל לא לאכול לעצמו וכגון זה מותר במתארח או ששלחו לו:

הנותן לחמותו והיא אשת עם הארץ עיסה לאפות ותבשיל לבשל הרי היא חשודה להחליף לו אם נתקלקל התבשיל מפני שהיא רוצה בתקנת בתה ובושה מחתנה והילכך צריך לו שיעשר מה שהוא נותן לה שמא תחליף ותעכב לעצמה את שלו ונמצא הוא נותן מכשול לפניה שמא תאמר והרי אף שלה אינו מעושר וכל שבידה מאותו דבר בעצמו אין בו משום נתינת מכשול כמו שביארנו בראשון של עבודה זרה שמא היא היתה רגילה לעשר וכן צריך לעשר את שנטל הימנה שמא החליפה ושלה אינו מעושר ומגדולי המחברים פסקו בה שאינה חשודה להחליף והדברים נראין הואיל ואין החשד שבה אלא בשנתקלקל רוב נשים פקחות הן לענין זה וחזקה עליהן שאין תבשיל מקולקל יוצא מתחת ידן:

בפירש"י בד"ה טחינין מאכל של גריסין ותבלין מעורבין כו' שסוף כל אלו לערב כו' עכ"ל פירוש שמאכל של גריסין עשוי כך שתבלין מעורבין בו בסוף כל אלו לערב המאכל גופי' סופו לערב בדבר אחר ומיניה צריך לעשר ביניהם שלא בתערובת אבל מן התבלין ע"כ א"צ לעשר אף שלא בתערובת דאין תבלין חייבין במעשר כמ"ש התוספות דאל"כ בתערובת אמאי מותרין למ"ד דמלתא דלטעמא עבידא לא בטיל ודו"ק:

דמות ונה מצאו כו' וכתבו התוס' במדרש יש שהיא ע"ז שהטמין יעקב תחת האלה בהר בשכם עכ"ל בקראי כתיב תחת האלה אשר עם שכם ופרש"י אצל שכם והיינו בהר גריזים כמפורש בקרא ואת הברכה על הר גריזים וגו' הלא המה וגו' אצל אלוני מורה והוא שכם כדכתיב עד מקום שכם עד אלון מורה והם הכותים שהביאום מלך אשור והושיבום בהר שומרון כמפורש בספר מלכים ושם מפורש עבודת כוכבים שלהם נרגל והוא תרנגול כפרש"י שם:

בתלמיד כו' כל ספר משלי נאמר דרך משל ופשטיה דקרא הוה הנמשל ממנו וקאמר בתלמיד היושב לפני רבו כו' שהוא הנמשל מן ללחום את מושל וגו' אבל לפי הדרשה דלעיל לענין דבר איסור לא יתפרש בנמשל ללחום את מושל וק"ל:

בגמרא אינהו גזור ולא קבלו מינייהו וכו'. והא דלא משני גמרא דאינהו גזור איין נסך ואשחיטה ואתו ר' אמי ור' אסי וגזרו ועשאום כעובד כוכבים גמורים גם לענין ביטול רשות כדאמר בתר הכי וי"ל דע"כ צ"ל דגזור נמי איין נסך דהא ההוא עוברא דמחמתיה גזרו עלייהו ביין נסך הוה כדאמר רב יוסף שדריה רבי אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי וכו' הלך רבי אבהו וסיפר דברים לפני ר' אמי ור' אסי וכו':

גמרא פשטיה דקרא במאי כתיב בתלמיד כו'. ר"ל פשטות הנמשל כמש"כ המהרש"א בח"א. דאילו פשטות המשל הוא כדאמר רפב"י לקמן (ז ב) בפסוקים שאחריהם:

רש"י ד"ה טחינין. מאכל של כרשינין. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה כיון דא"ל עשה כו'. ואח"כ ערבן דהא ע"פ כו'. כצ"ל:

תד"ה אם. דבסיפא כו' אל תתאו למטעמותיו. כצ"ל בלא ו'. אבל לשון דבסיפא אינו מדוייק. דזה כתיב בקרא דבתריה:

תד"ה אינו. וי"ל דמשום מעשר דקאמר הכא לא קאי אתבלין. והנה מסקנתם דתבלין פטורין ממעשרות. וק"ל ממשנה דזבחים (צ ב) לתת לתוכו כו' ותבלי תרומה. ובפ"ב דערלה מ' ט"ו תבלין של תרומה כו'. ובפסחים (מד) ולפניהן שתי מדוכות כו' וא' של תרומה ופרש"י מדוכות שהתבלין נידוכין בתוכן. ושם לעיל בגמרא הא בטלי להו תבלין ברוב ואתרומה קאי ע"ש. ועוד שם הנח לתרומת תבלין כו'. ובמ' ע"ז (סט) ודלמא כתבלין של תרומה. ואולי י"ל דמחלקי בין תרומה למעשר וע"ד שחילקו לקמן (ז) בד"ה והתיר בשם הירושלמי ע"ש. אך מ"מ קשה מהתוספתא דפ"א דמע"ש תבשיל כו' שתבלו בתבלין של מע"ש. וכן איתא בירושלמי שם בפ"ב הביאו הר"ש שם במ"א. ועי' בתוס' יומא (פא ב) שהאריכו בנידון זה. וכבר כתבתי בזה במס' ע"ז (סו):

רש"י ד"ה לפונדקא וכו׳ ומשום דאייתינן לעיל כצ"ל:

הָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי מֵאִיר (משלי כג, ב). פירוש לא אמר לו 'לא אלך' אלא ספר כך אמר לי הסבא שראוי לעשות חומרא כזאת דהא אמר אם בעל נפש אתה ורבי מאיר גזר לאסור מדינא ושאל תלמודא מאי טעמא אסר מדינא? ותרץ דמצאו כבר במועט עבודה זרה בהר גריזים ולפי סברת רבי מאיר דחייש למיעוטא צריך לאסור מדינא אך באמת נתעורר בזה מכח דברי הסבא.

פַּשְׁטֵיה דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? בְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ. מקשים אמאי לא ניחא ליה לפרש פשטיה כמו שאמר הסבא לענין מעשה האסור משום חומרא ולאו מדינא?
ונראה לי בס"ד אם יפרש כך קשא איך יעבור שלמה המלך ע"ה על דבריו ולא נמנע מלשתות יין הרבה בחיתון בת פרעה דהוה ליה למיחש לקלקלה וכמו שהיה אחר כך שבעבור שתייתו ביין הוכיחתו? לכך פירש פשטיה דקרא בתלמיד היושב לפני רבו דאיירי בענין תלמוד תורה.
ובזה יובן שפיר דברי רש"י ז"ל שכתב 'וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין' פסוק הוא בספר משלי (משלי כג, ב) וקשא מה בא ללמדנו, ואין דרכו לציין על הפסוקים? ובזה ניחא שבא לרמוז לנו הטעם שלא פירש פשטיה דקרא על דרך שפירש הסבא לזה אמר 'פסוק הוא במשלי' שיסדו שלמה המלך ע"ה ואיך יעבור על דברי עצמו.

גמ' כי הא דרשב"א וכו'. וכ"ה במד"ר פרשת תצא בשינוי לשון קצת:

שם לא משום שביעית. עיין כתובות דף כד ע"א תוס' ד"ה שלי חדש ובבכורות דף ל ע"א תוס' ד"ה מתני':

א"ל ושמת סכין בלועיך הכא לא א"ל אין כאן שומרי תורה דוקא לקמן בימי ר' אמי שנתקלקלו רובן א"ל כן אבל עתה בימי ר"מ משום מיעוטי' לא יאמר לית כאן שומרי תורה, רק הואיל ורבו ר"מ חייש למיעוטא, והוא התלמיד לא ידע להשיב ר"מ אחור מסברתו, ע"כ א"ל ושמת סכין בלועיך דמיירי בתלמיד היושב לפני כדלקמן וק"ל:

וצל"ע כיון דבימי ר"מ לא נתקלקלו אלא מיעוטן ור"מ הא דחייש למיעוט' א"כ בפ' ב' דע"ז דפליגי ר"מ ור' יהודה במילת כותי ור' יהודה פוסל משום שמל לשם הר גריזי' וקשה הלא בימיהם לא הי' עובדי' להר גריזי' רק המיעוט ור' יהודה הא לא חייש למיעוטא בעלמא. אינו חושש לשאור ותבלין מ"ש תו' דבתבלין לא שייך מעשר צ"ע מש"ס ע"ז ס"ט ע"א תבלין של תרומה ע"ש ועיי' תו' נדה שם. ועיי' תו' ע"ז ס"ו ע"ב גבי תבלין ב' וג' שמות ע"ש:

בגמרא ואי ס"ד לא קיבלה מיניה לישני ליה פירש"י ואס"ד דלא קיבלה רבי זירא מרבי יעקב לישני ליה איהו לנפשיה. וקשיא לי טובא דממה נפשך אם נפרש כפשטא דלישנא דרש"י ותוספות דהא דמהדר רבי יעקב למימרא בעי היינו משום לפני עור לא תתן ואפ"ה מספקא ליה לתלמודא אי קיבלה ר' זירא מר"י או לא דאפשר דלא חייש להך דיוקא דלמימרא בעי דאיכא למימר דמקמי תקנת ר"ג היו מותרין לאכול משחיטת כותי לגמרי דחיישי אלפני עור והיינו כפי' התוספות דר"ג דשמעתין היינו ר"ג דיבנה וא"כ כל הנך תנאי דפליגי לעיל במצת כותי ומודו דלא חיישי אלפני עור היינו לאחר תקנת ר"ג וב"ד שראו שחשודין המה בכך א"כ לפ"ז תיקש' אהא דקאמר אי ס"ד דלא קיבלה מיניה לישני ליה דמה שאכל ר"י היינו בישראל עומד ע"ג ומאי לישני ליה דקאמר הא בלא"ה פשיטא דהכי הוי דאי באין עומד ע"ג היאך אכל ר"י דאפילו אי לא שמיע ליה האי תקנה דר"ג וב"ד או דשמיע ליה ולא קיבלה אכתי קשה אטו לא שמיע ליה לר"י דלכולהו תנאי הלכה מרווחת דלא חיישי אלפני עור וטפי ה"ל למיפשט הפשטן בפשיטות מהא עובדא גופא דע"כ מינה שמעינן דתקנת ר"ג היינו באין עע"ג ואם נפרש דודאי להאי ס"ד דר"ז לא קיבלה מיניה דר"י הא דאמר למימרא בעי והיינו כדפרישית דאיכא לאוקמי תקנה דר"ג לענין חותך כזית בשר דודאי למימרא בעי דא"כ השתא נמי לא פשיט מידי מאי דקאמר אי ס"ד ל"ק לישני ליה דלמא לעולם אימא לך דלא קיבלה מיניה וא"כ לפ"ז הא דקאמר ר"נ ב"י דר"י ורב אסי אכלו משחיטת כותים היינו כשראו שהכותים אכלו ממנו או שחתכו לו כזית בשר ובהאי גופא שפיר תהי בה ר"ז ומספקא ליה אי ר"י שמיע ליה ולא קיבלה או דלא שמיע ליה ושפיר פשיט נמי לנפשי' מיהו לפי מה שכתבתי בחידושי גיטין דהא דקאמר ר"י מעיקרא למימרא בעי היינו משום דהוי פשיטא ליה דאפילו קודם ר"ג היה הדבר פשוט דלא מהני חותך כזית בשר וכר"א דאוסר במצת כותים או כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן דאפי' לת"ק דר"א ורשב"ג נמי אסור דלת"ק כתיבא ואחזיקו בעי וקי"ל כת"ק וא"כ לפ"ז הא דמספקא ליה לתלמודא אי קיבלה ד"ז מר"י או לא היינו משום דאפשר שלא נתחדשה הלכה זו קודם תקנת ר"ג וא"כ לפ"ז תו לא שייך למימר דהא דאכל ר"י משחיטת כותי היינו בחותך כזית בשר דודאי לא הוה עבד עובדא בנפשיה להתיר כיון דרבים פליגי עליה דרשב"ג ורשב"ג גופא לא מתיר אלא בדיעבד אע"כ דמה שאכל ר"י משחיטת כותי היינו באמת באחרים עע"ג א"כ קשה דלישני ליה לנפשיה כן נראה לי נכון ועיין עוד בסמוך:

שם ומ"ט גזרו בהו רבנן כי הא דרשב"א שדריה ר"מ וכו' וגזר עלייהו מאי טעמא א"ר נחמן ב"י דמות יונה מצאו להם כו' ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא. וקשיא לי טובא אכתי אי נימא שרובם היו עובדים דמות יונה אפ"ה אמאי אסרו ר"ג וב"ד שחיטתן אף באחרים עע"ג דהא אפילו בודאי מומר קי"ל באחרים רואין אותן מותר וכדקתני במתניתין וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן כיון דליכא למיחש למידי ולא אשכחן דלא מהני אחרים רואין אותן אלא בעובד כוכבים ששחט וכיוצא בו בצדוקי שסתם שחיטתו לעבודת כוכבים וכ"ש הכא דלא ידעינן שהוא ודאי מומר ועוד קשה במאי דקאמר ר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא ופירש"י בשמעתא דגבי קטן וקטנה ובאמת דבלא"ה אשכחן בכמה דוכתין בפשיטות דר"מ חייש למיעוטא אלא דאכתי לא דמי דהא אמרינן להדיא ביבמות בפרק האשה שהלכה ובכמה דוכתין דהיכא דלרובא מסייע לה חזקה מודה רבי מאיר דלא חיישינן כל שכן הכא דמשמע שלא ראו שהכותים עובדים אותה כ"א אותן שהיו בהר גריזים וממילא דכולהו אינך רובי כותים היו בחזקת כשרות ולא שייך נמי בכה"ג בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דודאי שנשחטה בהיתר כיון שאחרים רואין אותו מתחילה ועד סוף ותו לא הוי בכלל איסור שאינה זבוחה ויותר קשה אהא דקאמר ר"מ לטעמיה ור"ג וב"ד נמי כר"מ ס"ל בהא דחייש למיעוטא א"כ אמאי מייתי הש"ס הך גזירה דר"ג וב"ד טפי מן כל איסורין שבתורה דקי"ל הלכה מרווחת דלא חיישינן למיעוטא והנלע"ד בזה דאה"נ דהא דאמרינן הכא ר"מ לטעמי' דחייש למיעוטא לרווחא דמלתא בעלמא נקט דודאי לא דמי הא לדר"מ מכח הנך קושיות דאמרן ועוד דרובא ומיעוטא כה"ג לא אשכחן כיון דהמיעוט ניכר במקומו סמוך להר גריזים מהיכא תיתי נאמר דמשום אותם שוטים שקילקלו במקום זה נחזיק כל הכותים רשעים ועוד דהא מסיק הכא להדיא דטעמיה דר"מ דגזר רובא אטו מיעוטא אלמא דטעמא דידיה משום גזירה בעלמא וגזירה כי הא לא תליא בהך פלוגתא דחיישינן למיעוטא דפליגי ר"מ ורבנן לענין קטן וקטנה ודכותיה דהא בדוכתין טובא אשכחן דרבנן נמי גזרו גזירות לעשות משמרת למשמרת ועכ"פ לולא פירש"י היה באפשר לפרש דבכה"ג גופא פליגי ר"מ ורבנן במשנה דר"פ כל הצלמים דר"מ גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן לא גזרו אלא דלקושטא דמלתא התם נמי נקט לה תלמודא הך לישנא דר"מ דחייש למיעוטא גזר בשאר מקומות ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא גזרו וע"ש בתוספות מש”ה נקט נמי הכא האי לישנא גופא. נקטינן מיהא דלפ"ז דלא תליא הך פלוגתא בפלוגתא דר"מ ורבנן בעלמא נתיישבו כמה קושיות שהקשיתי ומש"ה הוכרח נמי רש"י לפרש בסמוך דהא דאסרו ר"מ ור"ג ולא קיבלו מינייהו היינו (כל הגזירות דר"מ ור"ג) משום שלא היו יכולין לפרוש מהם ולא ניחא ליה לפרש כמו שפירש הרשב"א ז"ל דלשיטת רש"י כל הגזירות דר"מ ור"ג ור"א ורבי אסי לא הוי אלא משום חששא דמיעוטא ואנן קי"ל דלא חיישינן למיעוטא וכמו כן כתב הרמב"ן ז"ל דודאי הא דלא קיבלו מר"מ ור"ג היינו משום שחוששין למיעוטא ודלית הלכתא כוותייהו אלא כרבנן דלא חיישי למיעוטא משא"כ בימי ר"א ורבי אסי נתקלקלו כולן או רובן לפיכך גזרו עליהן דלפ"ז הדרו כל הקושיות שהקשיתי לדוכתייהו ולמאי דפרישית א"ש טובא דלקושטא דמלתא דר"מ ור"ג נמי לא הוי עיקר טעמייהו משום דחיישי למיעוטא ממש אלא משום גדר וסייג חיישו הכא טפי למיעוטא וגזרו רוב אטו מיעוט לפי שהכותים מעולם היה חשודין לקלקל כדאשכחן בקרא בעזרא סי' ד' (ועיין שם בפירש"י) ובגמרא דיומא בר"פ בא לו שבקשו הכותים את בית אלקינו מאלכסנדר מוקדן להחריבו והרבה כיוצא באלו שמעולם היו רצועת מרדות לישראל לקלקל אותם אלא לפי שלא היה באפשר לפרוש מהם לגמרי ולעשותם כעובדי כוכבים גמורים עד עובד' דהאי סבא דאמר לרשב"א ושמת סכין בלועך נתן ר"מ על לבו וגזר עכ"פ על יינם כיון שהמעשה שהיה ביין הוי ועוד דלמיעקר פורתא פורתא בעי ועוד שעל השחיטה לא הוי חייש לגזור כיון דבלא"ה לא היו שוחטין כ"א באחרים רואין אותן ובהא ליכא למיחש כדפרישית ובימי ר"ג קלקלו הכותים ביותר וגזרו אף על השחיטה ואפילו אחרים רואין אותן לא מהני שעשאן כמומר לעבודת כוכבים אלא שעדיין לא גזר עליהן להיותם כעובדי כוכבים גמורים לענין ביטול רשות כיון דמומר גופא יכול לבטל רשות כדאי' התם לענין צדוקים ובייתוסים שהביאו תוספות כאן משא"כ בימי רבי אמי ורבי אסי דפגע ביה האי סבא ואמר לית כאן שומרי תורה ולענ"ד יתכן לפרש לעיקר מלתא דהאי סבא מה שאמר לית כאן שומרי תורה נגד כל הכותים דיבר דלית כאן שומרי תורה כלל שאינם שומרי מצות וכוונתו היה שצריכין לפרוש מהם לגמרי שלא ילמדו ממעשיהם וכשסיפר הדברים ר' אבהו לרבי אמי ורבי אשי משום כך לא זזו משם עד שעשאום כעובדי כוכבים גמורין לענין ביטול רשות דכיון דטעמא דלא מהני ביטול רשות בעובד כוכבים גופא אלא עד שישכור היינו מה"ט גופא כדי שיפרוש מהם כו' דעובד כוכבים לא מוגיר כדאיתא בר"פ הדר מש”ה גזרו האי גזירה גופא בכותים כן נראה לי נכון בעזה"י לפי שיטת לשון הסוגיא לולי דהתוספות ורשב"א בחידושיו לא פירשו כן אלא דמדקדוק לשון רש"י שהאריך בד"ה לבטל רשות ומסיק דטעמא דהא דאמרינן בעובד כוכבים עד שישכור מפרש בפ' הדר ואין דרך רש"י להאריך כ"כ לכן קרוב הדבר בעיני שנתכוין למה שכתבתי:

שם מאי כעובדי כוכבים גמורים אר"נ ב"י לבטל רשות וליתן רשות. נראה דהא דלא קאמר שעשאן כעובדי כוכבים גמורים לענין דאם קידש בת ישראל דלא הוי קידושין היינו משום דלקושטא דמילתא כתב הטוא"ה בסי' מ"ד דבכותי שקידש בת ישראל הוי עובדא ואצריכו גט רבי יהודאי והר"ר שמואל ריש כלה והנראה בזה דמה שהוצרך הטור להביא דבריהם היינו משום דלכאורה מלישנא דהכא דאמרינן שעשאן כעובדי כוכבים גמורים הוי משמע דאפילו לענין קידושין איירי דאפשר דאפקעינהו רבנן קידושין מינייהו קמ"ל דלא וכ"כ הב"י שם בשם ס' העיטור ע"ש וכבר עלה בלבי לפרש טעמייהו דהנך גאונים לענין קידושין היינו ע"פ שיטת רבי' גרשום מאור הגולה שכתבו בחידושי הריטב"א ותו' רי"ד בשמו דאפילו למ"ד כותים גירי אריות הם היינו הדור הראשון שנתגיירו בימי סנחריב אבל הדורות האחרונים יש מהם שחזרו ונתגיירו ממש והם גירי אמת ובכך היה רוצים לפרש הא דאמרינן התם כותי לא ישא כותית ע"ש ועפ"ז הייתי יכול לפרש הסוגיא דהכא יותר בפשיטות אלא שאין כאן מקומו להאריך יותר וכבר הארכתי בזה בחידושי קידושין דף ע"ד ע"ש ודו"ק:

שם רבי זירא ורב אסי איקלעו לפונדקא דיאי אייתו לקמייהו הני ביצים מעורבות ביין רבי זירא לא אכל ור"א אכל ופירש"י דכיון שהיין על ידי תערובת אייתי לקמייהו לא חשו למלתא עד דאמר ליה רבי זירא אמאי לא חייש מר לתערובת דמאי ובדבור המתחיל אפשר כתב רש"י עוד דלקושטא דמלתא שכח הגזירה ואכל בשוגג וקשיא לי דנהי דר"א שכח הגזירה דתערובת דמאי אכתי היאך אכל דכיון שהפונדק עם הארץ היה וסתם עם הארץ חשודין לאכול פירותיהן בטומאה אם כן היאך אכל משל עם הארץ וכל שכן למאי דמשמע דהאי עובדא בא"י הוי מדחיישי לדמאי שאינו נוהג בח"ל כדמסקי התוספות לקמן בד"ה רבי וא"כ דבא"י הוי האי ר' אסי היינו ר' אסי דלעיל בשמעתין שהיה חבירו דר' אמי ואמרינן בעלמא דר' אמי ור' אסי כהני חשובי דארעא דישראל הוו ובודאי היו נזהרין לאכול פירותיהם על טהרת קודש או עכ"פ על טהרת תרומה וא"כ היאך נתארח אצל ע"ה ומשנה שלימה היא המקבל עליו דברי חבירות לא יתארח אצל ע"ה וכ"ש שלא יאכל משלו אלא דאפשר דשאני פונדק דכיון דלא סגי בלא"ה וזו פרנסתו שמתארחין אצלו בני אדם אף הוא נזהר בכך ושוכר פועלים חבירים שיודעין לשמור הכל בטהרה ומש”ה לא קשיא ליה לר' זירא אלא מתערובת דמאי:

שם ולא גזרו על תערובת דמאי והתניא הנותן לשכנתו כו' ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה ופירש"י דהאי חושש היינו שצריך להפריש עליהן דמאי ואע"ג דתערובת הוא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דנהי דרש"י הוכרח לפרש כן דהאי חושש למעשר היינו לענין שצריך להפריש כיון דלישנא דגמרא מוכח הכי שמזה עיקר הקושיא אכתי יש להקשות מנ"ל להמקשה לפרש כן דהא בכל דוכתא דתנא שביעית ומעשר בהדי הדדי האי מעשר היינו מעשר שני וכדאיתא בכמה דוכתי ובבכורות פ' עד כמה לעניין חשוד על השביעית חשוד למעשרות ומפרשינן לה לענין מעשר שני ע"ש וא"כ בכה"ג גופא מצינן לפרש האי חוששין למעשר דהכא לענין מעשר שני דאסור לאכול שמא של מעשר שני או של שביעית הן וא"כ לפ"ז לעולם דלא גזרו על תערובת דמאי והכא היינו טעמא דאיירי במעשר שני ושביעית:

בגמ' ור"ג וב"ד נמי כר' מאיר ס"ל קשה לי לפי מה שהקשה הרא"ש לקמן (דף יב) למה סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאינו מומחין לחזקה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ואתרע ליה רובא ותירץ הרא"ש ז"ל דמיעוט דאינו מומחין לא שכיח ואפי' ר"מ דחייש למיעוט למיעוט דלא שכיח לא חייש עכ"ל ע"ש ברא"ש ולפ"ז קשה לי למה צריך הגמרא לומר דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל הא אף אי לא סברי כר"מ ולא חיישי למיעוט אפ"ה שפיר גזרו על שחיטת כותי משום דסמוך מיעוט כותים שהם מומרים לע"ז לחזקה ואתרע ליה רובא כקושית הרא"ש והכא ליכא למימר כתירוץ הרא"ש דהא ע"כ האי מיעוט גבי כותים הוי מיעוט דשכיח דהרי באמת ר"מ חייש לאותו מיעוט:

ויש לומר דכאן לא שייך לומר חזקה כלל די"ל דאסרו שחיטת כותים משום חשש שמא מחשבתו לע"ז ולפ"ז דוקא לר"מ דחייש למיעוטא אסרינן שחיטת כותים משום האי מיעוט שהם עובדי ע"ז כדאמרינן דמות יונה מצאו להם וכו' אבל לדידן דלא חיישינן למיעוט לא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה הואיל ובהמה בחייה לא היתה כלל בחזקת איסור תקרובות ע"ז רק בחזקת איסור אינה זבוחה וכאן לא משום איסור אינה זבוחה נגעו בה הואיל ונשחטה כהוגן רק משום איסור ע"ז ולזה לא הוחזקה הך בהמה מעולם:

אמנם אני אומר דאפ"ה הקושיא במק"ע דהנה לקמן על המתני' דשחיטת נכרי נבילה כתבו התוספות והרא"ש טעמא הואיל וכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו ומי שאינו בר זביחה אין אתה אוכל מזבחו וכן כתב הרא"ש אחר זה גבי מומר להכעיס אסור לאכול משחיטתו אפי' בדק לו סכין וראה ששחט יפה אפי' הכי אסורה הואיל ואינו חושש לזבוח הוי ככותי שאינו בר זביחה עכ"ל. ולפ"ז אני אומר שיש עוד טעם מלבד הך טעמא שמחשבתו לע"ז עוד טעם אחר אפי' לא היה מחשבתו לע"ז ג"כ אסור מטעם שאינו בר זביחה הואיל ומומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה כדמסקינן לעיל (דף ה' ע"ב) וא"כ הנך כותים שעובדים ע"ז לא הוי בר זביחה הואיל והוא מומר לכל התורה כולה וכמו שאמר האי סבא לר' אבוהו לקמן לית כאן שומרי תורה. היוצא מזה דכל שחיטות כותי שאינו מקיים מצות לא הוי כלל שחיטה מעליא ולא נקרא כלל בשם שחיטה רק כנהרגה ועיין בת"ש ריש סי' ב' ולפ"ז הקושיא במק"ע למאי צריך הגמרא לומר דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל דחייש למיעוט הא אפי' אם לא חייש למיעוטי אפ"ה שפיר גזר על שחיטת כותים שאסורה ולא מטעם שמחשבתו לע"ז אלא מטעם הואיל והך מיעוט שהם עובדי ע"ז אינן כלל בעלי זביחה ושחיטתן לא מקרי כלל שחיטה הואיל ואינן בכלל וזבחת וא"כ אף שרובם אינן עובדי ע"ז והם בכלל בעלי זביחה מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא שאינן בעלי זביחה לחזקה שבהמה בחי' בחזקת איסור אינה זבוחה ואיתרע לה רובא ואמרינן דגם השתא לאו זבוחה היא הואיל וכותי שחטה וחיישינן שמא אותו כותי הוא ממיעוט שאינן בעלי זביחה ושחיטתן נבילה וא"כ למאי צריכין לומר דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל:

ומכח קושיא זו אמרתי להוכיח כדעת הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שחיטה הלכה י"ב שכתב דנכרי שאינו עובד ע"ז ששחט שחיטתו אינו אסורה הגהת נכד המחבר עיין בש"ע סי' ב' ובט"ז ס"ק א' ע"ש:

אלא רק מדרבנן ולית ליה לרמב"ם הך דרשא שמביא הרא"ש דוזבחת אלא ס"ל להרמב"ם דאף שאינו בר זביחה נמי שחיטתו כשרה מדאורייתא ולפ"ז שפיר קאמר הגמרא ר"ג וב"ד כר"מ ס"ל דע"כ טעמא דר"ג וב"ד שאסרו שחיטת כותים הוא משום דחיישינן שמא מחשבתו לע"ז אבל משום חשש שאינו בר זביחה בודאי לא גזר על כל הכותים הואיל והוא רק איסור דרבנן וכיון שע"כ טעמא דר"ג הוא לאסור שחיטת כותים משום שמחשבתם לע"ז שפיר צ"ל דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל דחייש למיעוט הואיל ואלו כותים שעובדים ע"ז המה מיעוט אבל משום סמוך מיעוטא לחזקה ליכא למימר הואיל ובהמה בחי' מעולם לא היה בחזקת איסור ע"ז ודוק אבל להרא"ש לשיטתו דסובר דהאי דרשא וזבחת ואכלת הוא דרשא גמורה ומי שאינו בר זביחה שחיטתו אסור מן התורה א"כ שפיר י"ל דאסרו שחיטת כותים לאו משום חשש שמחשבתו לע"ז אלא משום חשש שהם אינן במצות ואינן בעלי זביחה שפיר קשה דה"ל טעמא דר"ג וב"ד משום שבהמה בחי' בחזקת איסור אינה זבוחה עומדת וסמוך מיעוט שאינן בעלי זביחה לחזקת איסור אינה זבוחה. וצ"ל דלהרא"ש באמת הגמרא דהכא קאי אליבא דרב ענן לעיל דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה והאי סבא שאמר לר"ש בר' אליעזר ושמת סכין בלועיך לא אמר אלא שהם עובדי ע"ז משום שמצאו דמות יונה אבל שאר מצות מקיימים וא"כ כל הכותים אף אלו שעובדים להך דמות יונה הם בעלי זביחה ולא אסר ר"ג וב"ד וגם ר"מ שחיטת כותים אלא משום שמא מחשבתו לע"ז ושפיר צ"ל דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל דחייש למיעוט הואיל ולענין איסור שחיטת ע"ז לא שייך למימר סמוך מיעוט לחזקה דהא הבהמה לא הוחזקה מעולם לע"ז ועפ"ז אמרתי נמי ליישב מה שיש לדקדק על הגמרא לקמן דקאמר אינהו גזרו ולא קבלו מינייהו אתי ר"א ור"א גזרו וקבלו מינייהו ולכאורה קשה למה לא קבלו מר"מ ומר"ג וב"ד ומר"א ור"א קבלו ובאמת רש"י בד"ה וקבלו מינייהו הרגיש בזה וכתב לפי שהיו רגילים בהם ובדורו של ר"א ור"א היה אפשר להם לפרוש ודבר זה הוא דוחק מאד ועוד קשה על ר' אבוהו איך שלח לאתויי יין מבי כותאי ולא חש לגזירת ר"מ ור"ג וב"ד ואף שכל הדור היו רגילים והיה דור פרוץ ולא חשו לגזירת רבנן למה לא חש ר' אבוהו שהיה ת"ח [ודוחק לומר שלא היה ידע מהך גזירה] אבל לפי מ"ש אתי שפיר דגבי ר"מ לא אמר האי סבא אלא ושמת סכין בלועיך והיינו משום שדמות יונה מצאו להם בהר גריזים ובאמת לא אמר עליהם אלא שהם חשודים לעובדי ע"ז וא"כ גזרת ר"מ ובית דינו לא היה אלא משום שחיישי למיעוט ולכך לא קבלו מהם הואיל והלכה כחכמים דלא חיישינן למיעוט וא"כ שחיטתן מותרת וגם יינם מותר הואיל ורוב מהם לאו עובדי ע"ז ולכך שדר ר' אבוהו לקנות מהם יין הואיל וגם ר"א ס"ל כחכמים דלא חיישינן למיעוט אבל לבתר הכי דקאמר האי סבא לר"י בן יוסף לית כאן שומרי תורה היינו שהכותים שבכאן אינן מקיימים התורה וא"כ גם מצות שחיטה אינן מקיימין וא"כ בלאו הך טעמא דשחיטתו הוא לע"ז נמי שחיטתן אסורה הואיל ואינן בר זביחה ולפ"ז שפיר גזר ר"א ור"א על שחיטתן אף דלא חיישינן למיעוט מ"מ מטעם סמוך מיעוטא לחזקה שבהמה בחי' בחזקת איסור אינה זבוחה עומדת וסמוך מיעוט שאינן בר זביחה להך חזקה ואתרע ליה רובא ולכך קבלו מינייהו הך גזרה הואיל ואף לרבנן דלא חיישי למיעוטא נמי שחיטתן אסורה וזהו שמתרץ אינהו גזרו ולא קבלו מנייהו הואיל וגזרתם היה רק משום ע"ז ולא משום שאינן בעלי זביחה ולכך לא קבלו מנייהו אבל ר"א ור"א גזרו משום שאינן שומרי תורה שפיר קבלו מנייהו ונכון הוא:

וזה שאמרתי רק לחדודי בעלמא אבל האמת יורה דרכו דבדורו של ר' אמי ור' אסי ע"כ קבלו מטעם שבדורם היו רוב כותים מזלזלים במצות ועובדים ע"ז דאי משום טעם דסמוך מיעוטא לחזקה כנ"ל א"כ הא תינח שגזרו על שחיטתן דאיכא למימר הך חזקה אבל יין שלהם וגם לבטל רשותם לענין שבת למה גזרו ולמה לא אזלינן בתר רוב כותים שאינן מזלזלין במצות א"ו דבדורם של ר"א ור"א רוב כותים היו מזלזלין במצות:

ואפשר ג"כ כיון שהיו רוצים לחזק לאסור שחיטתן גזרו גם על יינם ולענין רשות שבת משום מגדר מלתא: [הגהת נכד המחברעיין לקמן דף צ"א:]

אשכחיה ההוא סבא וכו'. בפתח עינים דקדקתי לי"מ דהוא אליהו אמאי לא פסקו הלכה כר"מ ושם תירצתי ונראה להוסיף עוד דמוכרח דאין כונת אליהו זכור לטוב להכריע דהלכה כר"מ דחייש למיעוטא דא"ה אמאי המתין עד הך עובדא הול"ל מקמי הכי דיש לחוש כר"מ ודוק:

אשכחיה ההוא סבא א"ל ושמת סכין וכו'. התוס' דחו פירוש יש מפרשים דההוא סבא הוא אליהו זכור לטוב מסוגיית במה מדליקין. ואנן בעניותין שם יישבנו פירוש יש מפרשים קצת אך בחלקות סוגיא דהתם עש"ב:
ויש להעיר לפום ריהטא לפירוש י"מ דההוא סבא הוא אליהו זכור לטוב א"כ נמצא דהכריע דחיישינן למיעוטא כר"מ דהרי טעמא דגזר עלייהו ר"מ ה"ט דחייש למיעוטא וכדאמרינן בסמוך וא"כ הו"ל לפסוק הלכה כר"מ דחייש למיעוטא וכדאשכחן כמה פוסקים דפסקו דהלכה כר"ש דקברי גוים אינם מטמאים באהל מטעמא דהכי אמר אליהו ז"ל לרבה בר אבוה במציעא דף קי"ד. וי"ל דדילמא כונת אליהו ז"ל אינו לאסור איסר כל סתם יינן דכותים ולחוש למיעוטא אלא גילה לו דהני כותים דוקא דשקיל מנייהו חמרא עע"ז הם. אלא דר"מ כפי דעתו גזר על הכל. א"נ אפשר דמתורת חסידות קאמר ולא מדינא וזה רמז אם בעל נפש אתה וכדאמר אליהו לריב"ל בירושלמי פ"ט דתרומות וכי זו משנת חסידים. א"נ דרשב"א תלמיד ר"מ ור"מ גופיה שדריה ולהכי הקפיד דלר"מ דחייש למיעוטא אסיר. ור"מ אפילו תימא דהא דדמות יונה הוה ידיע אפשר דהוה סבר דהוי מיעוטא דלא שכיח והוי כמיעוטא דמיעוטא דלא חייש ליה כמו שאמרו בנדה דף ל"ב וכן כתבו הראשונים. ואליהו ז"ל חדית דהוי מיעוטא דשכיח ולהכי גזר בתר הכי ר"מ ודוק כי קצרתי:

דתני ר' חייא כי תשב ללחום את מושל וכו' אם יודע תלמיד ברבו וכו'. אפשר דהיינו דאמר רבא בתעניות דף ז' כתיב יערוף כמטר וכתיב תזל כטל אם ת"ח הגון הוא כטל ואם לאו ערפהו כמטר ופירש מהרש"א שם ערפהו הפנה אליו עורף וסור ממנו כמטר שהוא נעצר ולא כדפירש"י שם. עיין בדבריו. ומהר"י קולון שרש קי"ז פירש מ"ש הרמב"ם פ"ד דסנהדרין דיין שאינו הגון שאינו חכם וכן מתפרש מ"ש פ"ק דסנהדרין דשאינו הגון לאו במעשיו כדבעלמא אלא שאינו חכם ע"ש ואפשר דהיינו דדריש רבא קרא דאוריתא מאי דתני הכא ר' חייא בקרא דכי תשב ללחום וכו' דליכא מילתא דנביאי וכתובי דלא רמיזא באוריתא כמ"ש פ"ק דתעניות והכי קאמר אם ת"ח הגון הוא שהוא חכם בתורה ויודע להשיב תזל כטל תחותוהי תטלל ותהיה אצלו כטל שאינו נעצר ואם לאו שאינו חכם ואינו יודע להשיב ערפהו כמטר שהוא נעצר הפוך אליו עורף וסור ממנו על דרך שפירש מהרש"א כמדובר:

א"ל ר' זירא לרב אסי ולא חייש מר לתערובת דמאי וכו'. פירש"י בסמוך ד"ה ביין וכו' והכא משום דליתיה בעיניה וע"י תערובת אייתי לקמיהו לא חשו למילתא עכ"ל וראיתי להרב תרומת הדשן סימן מ"ג דנסתפק תלמיד הרואה שרבו רוצה לאכול דבר האסור מדרבנן אם צריך למחות בידו וכתב דחד מרבוואתא הביא ראיה דא"צ למחות מסוגיין דרבי זירא אמאי לא הקשה לרב אסי קודם שאכל אלמא דאין צריך למחות ולהודיע ודחה הרב ז"ל די"ל דדוקא כה"ג שגם התלמיד אין ברור לו האיסור כההיא דתערובת דמאי דהא מסיק התם ופשיט להתר אבל אם ברור לו האיסור אפילו מדרבנן יודיענו ויפרישנו והכי מוכח מלשון רש"י דפירש התם משום דלאו בעיניה הוה הדמאי לא חשו למילתא מדנקט רש"י חשו משמע דתרוייהו ר' זירא ור' אסי והא ר' זירא חש ולא אכל אלא ע"כ ר"ל דלא חש למחות ביד ר' אסי הא אי הוה בעיניה הוה מוחה ואע"ג דאפילו דמאי בעיניה לא אסיר אלא מדרבנן עכ"ל וק"ק דנהי דתריץ יתיב לר' זירא אמנם מ"ש רש"י לא חשו דהיינו גם ר' אסי אינו מתיישב דהא קאמר ר' אסי לר' זירא לאו אדעתאי. ורש"י כתב אחר לשון הנזכר וז"ל אפשר וכו' דיגרום עון שלא ישים על לבו דגזרו עליו וישכח הגזרה ויאכל בשוגג עכ"ל ומאחר שכן איך כתב רש"י בסמוך לא חשו דגם ר' אסי לא חש והרי לא הוה אדעתיה ולא בא בזכרונו כלל:
ואפשר לומר דאדרבה רש"י סבר דיש להזכיר למאן דבעי למיכל מילתא דאית ביה איסורא דרבנן דאפשר דלאו אדעתיה ועל כן הוקשה לו דאמאי ר' זירא לא אמר ליה לרב אסי קודם שיאכל מאחר דהוא חש לאיסור ולא אכל. ולכן סבר רש"י דמאי דר' זירא לא אכל לאו משום איסורא רק שלא רצה לאכול מאיזה טעם. אך אחר שאכל רבי אסי בא לדעתו הא דדמאי ותכף אמרו לר' אסי. ומשו"ה כתב רש"י דמשום דליתיה בעיניה וע"י תערובת אייתי לקמייהו לא הרגישו בדבר בין ר' זירא בין רב אסי. ומ"ש לא חשו כונתו לא הרגישו והוא על דרך שאמרו בשבת דף ק"ס חשאי מבינתא דרישאי ופירש"י חשאי הרגשתי. אלא דאח"ך שאכל רב אסי בעודו מהרהר ר' זירא בא לדעתיה ואמרו לרב אסי:

(ו א תוספות) ד"ה אינו חושש וכו' דתבלין חייבין במעשר ותימה וכו'.—עי' ירושלמי דמאי פ"א ה"ג [כב ע"א]: ר' חנינא בן דוסא הוה יתיב אכיל וכו' תבלין שאלתי משכינתי ולא עישרתיו.

ואי ס''ד לא קבלה. רבי זירא מרבי יעקב דר''ג לגמרי אסר מאי קשיא ליה: לישני ליה. לנפשיה כי אסר ר''ג כשאין ישראל עומד על גביו דלית ליה לפני עור לא תתן מכשול וכי אכל רבי יוחנן כשישראל עומד על גביו: ושמת סכין בלועך. פסוק הוא בספר משלי: אם בעל נפש אתה. אם אדם כשר אתה כדאמר בפסחים (דף מ.) בעל נפש לא ילתות אדם כשר: בלועך. בלחייך כלומר התחזק על יצרך ולא תעשה זאת: מצאו להן. אותם היושבים בהר גריזים ונעשו מומרים לעבודת כוכבים ואע''ג דרוב כותים לאו מהר גריזים היו רבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא ביבמות (דף סא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר''מ אמרו לו לר''מ יפה אמרת לא חולצין איש כתיב בפרשה מפני מה לא מיבמין אמר להן קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעים בערוה ולא אמר רוב קטנים אינם סריסים: את מושל. גדול בתורה: אם יודע ברבו. שאם ישאלנו ישיב לו טעם: בין. שאל: ואם לאו תבין את אשר לפניך. מעצמך ואל תשאל ותביישנו ושמת סכין בלועך בתריה דהאי קרא כתיב כלומר התחזק עצמך ועצור פיך מלשאול: אם בעל נפש אתה. ומתאות לשאול ולעמוד על העיקר מאי תקנתיה פרוש הימנו: מהתם גזרו. ר''מ על היין ורבן גמליאל אחריו על השחיטה: וקבלו מינייהו. לא שאלו גדולים הימנו אלא שבדורו של ר''מ לא רצו לקבל עליהם לפרוש מן הכותיים לפי שהיו רגילים בהם ובדורו של רבי אמי היה אפשר להם לפרוש: לבטל רשות. אם דר כותי במבוי צריך לשכור את רשותו ואפילו נתן להם במתנה אינה מבוטלת עד שישכור והיינו כעובד כוכבים וישראל ששכח ולא נתן בערוב עם בני המבוי והוא דר עמהם ואוסר עליהם מבטל להם רשותו ועובד כוכבים עד שישכור ישראל הימנו וטעמא מפרש בהדר את העובד כוכבי' (דף סט:): משמר שבתו בשוק. בפרהסיא אעפ''י שהוא מומר לחללו בצנעה הרי הוא כישראל ואם לא עירב עם שכניו בחצר או במבוי נותן להם רשותו ודיו: לזכות. בקנין חליפין: לפונדקא דיאי. שם העיר ועמי הארץ היו וחשודין על הדמאי ומשום דאייתינן לעיל בהמתן של צדיקים כו' נקט ואתי להנך שמעתא דמיירי נמי בכי האי גוונא: מצומקות. צלויות הרבה לשון מצטמק ויפה לו דשבת (דף לז:): ביין. ואח''כ ערבום וטרפום ביין ואיכא ביין משום דמאי והכא משום דליתיה בעיניה וע''י תערובת אייתי לקמייהו לא חשו למילתא: אפשר. אי איתא דגזרו חכמים על תערובת דמאי מסתייע מילתא דיגרום עון שלא ישים על לבו דגזרו עליו וישכח הגזרה ויאכל בשוגג: דק ואשכח. דלא גזרו: לתת לתוך המורייס. דסופו לאוכלו ליין זה על ידי תערובת דמורייס וכן לתת לתוך אלונתית פזוישו''ן שנותן מים ויין ושמן אפרסמון כדאמרינן במסכת עבודה זרה (דף ל.): טחינין. מאכל של גריסין ותבלין מעורבין בו וכן רסיסין מעדשים אע''פ שסוף כל אלו לערב הואיל ובאין לידו של חבר מעם הארץ בעינייהו שלא בתערובת חייב להפריש דמאי אם ספק הוא כגון שלקחו מעם הארץ ואין צריך לומר משום ודאי אם אמר לו המוכר לא הפרשתי מהם: והם עצמם. הלוקח מעם הארץ את האוכלין עצמן אין צריך להפריש דמאי הואיל ובתערובת בא לידו: לשכנתו. אשת עם הארץ: עיסה לאפות. ומסר לה שאור: וקדרה לבשל. ונתן לה התבלין אינו חושש שמא החליפה ונתנה משלה שאין מתוקן לפי שאין חשודין על הגזל: עשה לי משליכי. השאור והתבלין: חושש. וצריך להפריש עליהם דמאי ואע''ג דתערובת הוא: כיון דאמר לה עשי לי משליכי. הוי כמו שלקחן הימנה קודם תערובתן ואח''כ צרפן דהא ע''פ עשתה ונעשית שלוחו: וטעמא לא בטיל. לפי שהוא מתקן הכל והוא עיקר ואפילו לקח קדרה מבושלת מעם הארץ שלא נעשה שלוחו כשעירבן אסור אבל יין במורייס ויין בביצים אינו עיקר: ולחלופי לא חיישינן. דקתני אם נתן לה הכל אין חוששין שמא החליפה: הנותן לחמותו. עיסתו לאפות: מפני שחשודה מחלפת המתקלקל. אם יתקלקל הלחם מחליפתו הלכך מעשר את שהוא נותן לה דאי מיחלפא ליה שלא יהא חבר זה נותן לפניה מכשול: ואת שהוא נוטל הימנה. שמא החליפה אלמא מיחלפא: התם כדקתני טעמא. דלטובה היא מתכוונת אבל על הגזל כגון לאדם נכרי שאין דעתה להחליף להטיב לו אף להרע אינה חשודה:

אשכחיה ההוא סבא. י''מ דכל מקום שהוא מזכיר ההוא סבא הוא אליהו ואי אפשר לומר כן בפרק במה מדליקין (שבת דף לד.) בעובדא דרבי שמעון בן יוחאי בראש הר גריזים. במדרש יש שהיא עבודת כוכבים שהטמין יעקב תחת האלה בהר בשכם (בראשית לה): אם בעל נפש אתה פרוש הימנו. דבסיפא דקרא כתיב ואל תתאו למטעמותיו: אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית. משמע דתבלין חייבין במעשר ותימה דבפרק בא סימן (נדה נ.) תנן כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלים ובהעור והרוטב (לקמן דף קיז:) תנן והקיפה מצטרפין לטמא טומאת אוכלין וקאמר בגמרא מאי קיפה תבלין אלמא תבלין אין להם טומאת אוכלין אלא על ידי צירוף אע''ג דחייב במעשר ויש לומר דמשום מעשר דקאמר הכא לא קאי אתבלין אלא אשאור ושביעית קאי אף אתבלין דהא במאכל בהמה נמי נהגה שביעית: