חולין ה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - ב

וממעטינן מהא דכתיב "מעם הארץ" [דמשמע - ולא כל עם הארץ!] - פרט למומר. ^[16]

רבי שמעון בן יוסי אומר משום רבי שמעון: מכאן אתה למד להוציא מומר: מהא דכתיב בקרבן חטאת "אשר לא תעשינה בשגגה - ואשם", וסמיך ליה "או הודע אליו חטאתו אשר חטא, והביא אשמו", ומשמע שרק השב מידיעתו, שנודע לו עכשיו שחטא, ואילו היה יודע בשעת עשיית החטא שיש עבירה בדבר הוא היה נמנע מלחטוא - מביא קרבן חטאת על שגגתו. אבל אם אינו שב מידיעתו, אלא יש להניח שגם אם היה יודע מהאיסור היה חוטא, כגון מומר - אינו מביא קרבן על שגגתו. ^[17] ולכן אם אכל חלב מתוך מחשבה שהוא שומן ואחר כך נודע לו שאכל חלב, ורוצה להביא קרבן חטאת על אכילתו בשוגג - אין מקבלין ממנו, משום שגם אם היה יודע בשעת האכילה שהחתיכה שאכל היא חלב ולא שומן הוא לא היה נמנע מלאכלה.

ואמרינן: מאי בינייהו דתנא קמא, דיליף ממיעוטא ד"מעם הארץ", ובין רבי שמעון בן יוסי משום רבי שמעון, והא לתרוויהו מומר אינו מביא קרבן חטאת?

ואמר רב המנונא: מומר לאכול חלב, ושגג באכילת דם, וביחס לאכילת דם הוא איננו מומר, והביא קרבן חטאת על אכילת הדם - איכא בינייהו.

לתנא קמא, דדריש "מעם הארץ" ולא כל עם הארץ לאפוקי מומר, התמעטו כל המומרים, ואפילו מומר לאכילת חלב אינו יכול להביא קרבן על אכילת דם, שכלפיה הוא אינו מומר. ואילו אליבא דרבי שמעון התמעט רק המומר לאותה עבירה, שביחס אליה אין הוא "שב מידיעתו", אבל מומר לאכילת חלב שאכל בשגגה דם ונודע לו מאכילת הדם הרי הוא שב מידיעתו וחייב להביא קרבן חטאת.

ומוכח מברייתא זו דהמיעוט של מומר הוא או מהמיעוט של "מעם הארץ" או מהלימוד של "שב מידיעתו", ותיקשי מהא דילפינן בברייתא לעיל למעט מומר מהדרשה - מכם ולא כולכם, להוציא את המומר!?

ומתרצינן: חדא קרא איצטריך בחטאת, וחדא איצטריך בעולה. וצריכי תרוויהו.

דאי אשמעינן דמומר התמעט מקרבן חטאת, הוה אמינא שרק ממנו הוא התמעט משום דלכפרה הוא בא, ומומר זה, שבדעתו לחזור ולשנות בחטאו אפילו במזיד, לאו בר כפרה הוא, אבל בקרבן עולה, דקרבן דורון הוא, אימא לקבל מיניה.

ואי אשמעינן קרבן עולה, הוה אמינא דאין מקבלין מן המומר עולה משום דלאו בר חיובא הוא, אבל קרבן חטאת דחיובא הוא, אימא לקבל מיניה כדי שלא יהא חוטא נשכר. הלכך צריכא לאשמעינן בין בעולה ובין בחטאת שאין המומר יכול להביאם.

והשתא הוינן בהא דאמרינן "מן הבהמה" להביא בני אדם שהם פושעים, הדומים לבהמה.

וכי כל היכא דכתיב "בהמה" לישנא דגריעותא היא?

והכתיב "אדם ובהמה תושיע ה'", ואמר רב יהודה אמר רב: הא דכתיב "אדם ובהמה" אלו בני אדם שהן ערומין בדעת כאדם הראשון, ומשימין עצמן דכאי רוח, שאינם מתגאים, כבהמה, ובזכות זאת מושיעם ה'. ומוכח איפכא דלשון "בהמה" הוא למעליותא!?

ומשנינן: התם כתיב "אדם ובהמה", הילכך דרשינן לה למעליותא. אבל הכא, "בהמה" לחודיה כתיב. ולכן דרשינן לה לגריעותא.

ופרכינן: וכי כל היכא דכתיב "אדם ובהמה", מעליותא היא?

והא כתיב "וזרעתי את בית ישראל - זרע אדם וזרע בהמה", ודרשינן ד"זרע בהמה" המכוון הוא לאדם בור, שלא קרא ולא שנה ולא שימש תלמידי חכמים!?

ומשנינן: התם הא חלקיה קרא, דכתיב "זרע אדם" לחוד ו"זרע בהמה" לחוד, ולפיכך דריש לה לגריעותא, דרק היכא דכתיב "אדם ובהמה" ביחד דריש לה למעליותא.

[סימן נקלף] אמר רב חנן אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, שהיה מן אחרוני התנאים, ובית דינו - נמנו על שחיטת כותי, לאחר שנשנית משנתנו דכתיב בה "הכל שוחטין" ואפילו כותי, ואסרוה.

אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי: שמא לא שמע רבי [והיינו רבי יעקב בר אידי, ששמע מרבי יהושע בן לוי משום בר קפרא] שנמנו לאסור שחיטת כותי אלא כשאין ישראל עומד על גביו, אבל כשישראל עומד על גביו שחיטתו כשירה, ואם כן, כך הוא גם הדין של משנתנו, ונמצא שלא נמנו לאסור את מה שמשנתנו התירה, אלא סבירא להו כמשנתנו ששחיטת כותי מותרת כאשר ישראל עומד על גביו, ולא אסרו אלא כשאינו עומד על גביו.

אמר ליה רבי יעקב בר אידי לרבי זירא: דמי האי מרבנן [על רבי זירא אמר כן] כדלא גמירי אינשי שמעתא! וכי בשאין ישראל עומד על גביו של הכותי למימרא בעי שאסור לאכול משחיטתו!? והא פשיטא לן דלית להו לכותיים דינא ד"לפני עור", ואם לא תהיה השחיטה כראוי הם יכשילו אותנו באכילת נבילה, ובהא לא אצטריך לאשמעינן דאסרוה לשחיטת כותי, אלא, בהכרח, נמנו לאסור אפילו כשישראל עומד על גביו.

ודנה הגמרא: האם קבלה מיניה רבי זירא מרבי יעקב דרבן גמליאל ובית דינו אסרו לשחיטת כותי אפילו כשישראל עומד על גביו, או לא קבלה מיניה?

תא שמע: דאמר רב נחמן אמר רבי אסי: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל משחיטת כותי [כשישראל עומד על גביו, או שחתך בשר ונתן לו, ואכל הכותי].

ואף רבי אסי עצמו אכל משחיטת כותי.

ותהי בה רבי זירא בלבו - כיצד אכלו רבי יוחנן ורבי אסי משחיטת כותי? האם לא שמיעא להו הא דאמרינן דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה. דאי שמיעא להו הוו מקבלי לה ולא היו אוכלים משחיטתו. או דלמא אכן שמיע להו - ולא קבלוה?!

הדר, פשיט רבי זירא לנפשיה את אשר תהה בלבו.

מסתברא, דשמיע להו - ולא קבלוה.

דאי סלקא דעתך לא שמיע להו, ולכן אכלו משחיטת הכותי, ואי הוה שמיע להו - הוו מקבלי לה, היכי מסתייעא מילתא, איך אירע לצדיקים אלו מכשול שכזה, למיכל איסורא?! והרי, השתא, בהמתן של צדיקים, כחמורו של פנחס בן יאיר, אין הקב"ה מביא תקלה על ידן שתאכל הבהמה דבר האסור, ^[18] צדיקים עצמן, לא כל שכן שלא תארע להם תקלה שכזאת!?

הערות

^[16] תוס' ד"ה מעם, פירשו שמדובר במומר לכל התורה חוץ מדם [ונקרא בלשון חז"ל מומר לאכול חלב וכללו בזה כל האיסורים, מהר"ם]. וסבר תנא קמא שהמומר לכל התורה חוץ מדם, אינו מביא קרבן אפילו על דם, ורבי שמעון מחייבו בדם, כיון ש"שב מידיעתו". אבל במומר לדבר אחד, לכולי עלמא מביא קרבן על שאר איסורים. והחזו"א [יו"ד ב ז] דן אם טעמו של תנא קמא לפטרו, משום שהחשוד לחלב החמור חשוד גם לדם הקל, ואין אדם מביא חטאת אלא אם הוא נזהר מעבירה זו [ורבי שמעון סבר שגם חשוד מביא כאשר שב מידיעתו, כל עוד אינו ידוע שעובר במזיד], או שאף אם ידוע שנזהר מדם בכל זאת הוא אינו ראוי להביא חטאת, כיון שהוא מומר לחלב, אין הכנעתו שלמה. עוד פירשו התוס', שנחלקו דוקא בחלב ודם כי בשניהם יש כרת, ונאמרו בלאו אחד, "כל חלב וכל דם לא תאכלו". ודעת תנא קמא שנחשב כמומר לאותו דבר, כי הטעם שאינו אוכל דם אינו מפני שנזהר מאיסורו, אלא שנפשו קצה מאכילתו, והמומר לאותו דבר אין מקבלים ממנו אפילו שנזהר משאר איסורים. ורבי שמעון סבר שאפילו מומר לאכול חלב, מביא קרבן על הדם [אף שלא היה שב מפני ידיעת האיסור, אלא כי קץ בו]. וביאר החזו"א [שם ס"ק י"ד] שהוקשה לתוס' מה נפקא מינה בין מומר לאיסור אחד או להרבה איסורים, והרי כל עוד אינו מומר לכל התורה, שהרי נזהר מדם, למה יחשב מומר לדם? ועוד, ש"חלב" אינו כולל אלא את איסורי כרת, ולא את כל איסורי התורה, ואינו מומר לכל התורה. ולכן ביארו כתירוץ השני. ומבואר משני תירוצי תוס', שמחלוקתן היא אם נחשב מומר לדם או לא. ואין מחלוקתן אם מומר חייב כששב בידיעתו. וכן משמע ממה שצידדו לבאר קושית הגמרא שם שיש מקור מדברי רבי שמעון למה שמומר אינו מביא קרבן, ומשמע שלא נחלק בזה. אמנם עדיין צריך ביאור מנין לנו שנחלקו גם בגדר מומר. ובהכרח, שרב המנונא ביאר שלרבי שמעון אין נעשה מומר עד שיאכל בשאט נפש, וידוע שלא ישוב מידיעתו. אך אם אינו אוכל, אפילו שטעמו מפני שקץ בו, ואפילו מוכח שאינו נזהר אפילו מחלב חמור, אינו נעשה מומר. ובכך חלק עליו תנא קמא, וסבר ש"מעם הארץ" נלמד למעט גם מי שהוכח כי הוא מומר, אף שאינו עובר בפועל.

^[17] הקשו התוס', למה הוצרך רבי שמעון ללמוד דין זה מקרא, והלא נפסל קרבנו משום "זבח רשעים תועבה"! ? ותירצו, שצריך ללמוד באופן שבזמן החטא לא היה שב מידיעתו, ואחר כך חזר בתשובה, שבכל זאת אינו יכול להביא קרבן על שגגה זו. ובמשנה למלך [פ"ג משגגות ה"ז ד"ה שור] הקשה, למה הקשו תוס' כך רק לרבי שמעון, והרי גם רבנן מודים בזה, שהרי גם הם הוצרכו להביא פסוק? וכתב, שלפי מסקנת הגמרא במסכת הוריות מדובר באופן שאינו רשע לגבי אכילת דם שעליה מביא חטאתו, אלא מדובר באדם שהיה מומר רק לחלב ולא לדם, ולגבי אדם שכזה אינו נחשב הקרבן על הדם כ"זבח רשעים", וכיון שהפסוק נצרך לאופן זה, יתכן שלפי תנא קמא כן יוכל להביא קרבן אם עשה תשובה. ובברכת כהן כתב, שלפי תנא קמא היה פשוט לתוס' שיש נפקא מינה, כי "מעם הארץ" אמור על שעת החטא, ואף שחזר בתשובה אינו מביא. ורק ב"שב מידיעתו" הסתפקו אם הוא אמור על שעת החטא או רק על שעת הבאת הקרבן, והסיקו כי אף שב מידיעתו הוא דין בשעת החטא, ונפטר מקרבן אפילו אם שב ואינו זבח רשעים. ועיין חזו"א [סק"ח] שגם המומר לחלב בשעת הבאה אינו מביא על הדם, ולדעתו אי אפשר לתרץ כנ"ל. [ועיין חזו"א שם סקי"ד]. אמנם קושיית תוס' לכאורה תמוהה, כי למה הוצרכו להביא את הפסוק של "זבח רשעים תועבה" לפסול הקרבן? והרי לדעת רבי שמעון לא היתה עבירתו בשגגה, כמבואר במסכת הוריות [ב א], שאם אינו "שב מידיעתו" הוא אינו נחשב בגדר "שוגג", ואם כן, דבר זה אינו תלוי במחלוקת רבי שמעון ורבנן לענין מומר שחטא ומביא קרבן. ובפשטות צריך לומר, שכוונת תוס' היא שמדובר כאן לגבי מומר שאכל בשוגג, ולכן הוא נחשב "שוגג", וכל פטורו הוא רק משום מומר. והסיקו שגם באופן זה אינו מביא אף כשעשה תשובה. אך במשנה למלך דקדק מדברי הרמב"ם שלפיו מומר שהיה רגיל בעבירה, ועשאה בשגגה, אם חזר בו, כן מקבלים ממנו קרבן. ובהכרח שהוא הבין שלדעת הרמב"ם שהמיעוט של "שב מידיעתו" האמור כאן הוא גדר בידיעת החטא, שרק אם שב מחטאו מפני הידיעה חייב קרבן, ולא אם הוא יודע את האיסור ושכח היכן הוא, או שטעה להתיר מפני הוראת בי"ד, שבאופן זה אין זו שגגה המחייבת קרבן כי אין לו חסרון בידיעת החטא, ואין ידיעתו גורמת שישוב, אלא סיבה צדדית היא הגורמת לחטאו, ובהסרתה ישוב.

^[18] בהערות מהגרי"ש אלישיב [כתב יד] פירש שאם הבהמה אוכלת הטבל הבעלים עוברים איסור [כנראה, בהנאה של כילוי], וסיבבו מן השמים שחמורו של רבי פנחס בן יאיר לא יאכל טבל, כדי שלא להכשיל את בעליו.

"ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ... והביא קרבנו" (ויקרא ד, כז—כח) — "מעם" הריהו מיעוט, לומר: לא כל עם הארץ, אלא פרט למשומד, שאין מקבלים ממנו קרבן.

ר' שמעון בן יוסי אומר משום (בשם) ר' שמעון: דין זה נלמד ממה שנאמר "בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע אליו חטאתו וכו' והביא קרבנו" (שם כב), ללמדנו: השב מידיעתו מי שחוזר בתשובה מפני שנודע לו שחטא, שאם היה יודע מתחילה שיש בכך עבירה לא היה חוטא — הוא מביא קרבן חטאת על שגגתו, אבל מי שאינו שב מידיעתו, שגם אם היה יודע שזו עבירה היה חוטא — אינו מביא קרבן על שגגתו. משמע שמשומד, שאינו שב מידיעתו, אינו מביא קרבן על השגגה.

ואמרינן [ואומרים היינו]: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם] בין התנא הראשון ור' שמעון? ואמר רב המנונא: משומד לאכול חלב והביא קרבן על הדם ששגג בו איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שלדעת התנא הראשון אינו מביא קרבן, שהרי על כל פנים משומד הוא (לאכול חלב). ולדעת ר' שמעון, כיון שלענין דם אינו משומד, והוא שב מידיעתו, הריהו מביא קרבן על שגגתו. על כל פנים, מכתוב זה למדנו שאין מקבלים קרבן מן המשומד, ולשם מה הוצרך הדיוק מ"מכם" כפי ששנינו בברייתא בעמוד הקודם?

ומשיבים: חדא [ברייתא אחת] עוסקת בקרבן חטאת שמביא המשומד, וחדא [ואחת] בעולה שמביא כנדבה. ומוסיפים: וצריכי [וצריכים] שני הדברים להיאמר, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בחטאת, הייתי אומר שאין מקבלים אותה מן המשומד משום שלכפרה הוא, ואין משומד ראוי לכפרה, אבל עולה שדורון (מתנה) בלבד הוא — אימא לקבל מיניה [אמור שיקבלו ממנו]. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בעולה, היינו אומרים שאין מקבלים אותה ממנו משום דלאו חיובא הוא [שאין היא חיוב] אלא מתנה מרצון, ואין המשומד ראוי להביאה. אבל חטאת דחיובא הוא [שחובה היא], ועליו להביא חטאת לכפרת חטאו — אימא לקבל מיניה [אמור שיקבלו ממנו], על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר.

א בברייתא שבעמוד הקודם דרשו חכמים ש"מן הבהמה" כוונתו לאנשים שדומים לבהמה, שאינם מקיימים מצוות, ומשם למדו שמקבלים קרבנות מפושעי ישראל. ושואלים: וכל היכא דכתיב [וכל מקום שנאמר] בהמה, ואנו דורשים אותו כמתייחס לאדם, גריעותא היא [חסרון הוא]? והכתיב [והרי נאמר]: "אדם ובהמה תושיע ה' "(תהלים לו, ז), ואמר רב יהודה אמר רב שיש לפרש את הכתוב כך: אלו בני אדם שהן באמת ערומין בדעת כאדם, ולמרות חכמתם משימין עצמן כבהמה בענוה ושפלות! ומשיבים: התם כתיב [שם נאמר] יחד "אדם ובהמה", הכא [כאן] שנאמר "מן הבהמה" — בהמה לחודיה כתיב [לעצמו נאמר].

ושואלים: וכל היכא דכתיב [וכל מקום שנאמר] יחד "אדם ובהמה", בהמה לשון מעליותא [מעלה] היא? והא כתיב [והרי נאמר]: "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" (ירמיהו לא, כו), ופירשו חכמים ש"זרע בהמה" האמור שם עניינו אנשים פחותים, בורים! ומשיבים: התם [שם] הא חלקיה קרא [הרי חילק אותם הכתוב], זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד, לומר שכל אחד עומד בפני עצמו.

ב ושבים לדון בשחיטת כותי (סימן לרשימת החכמים שלהלן נקלף: ח נ ן, יע ק ב, בן לוי, בר ק פ רא

). אמר רב חנן אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו (עמדו למנין, הצביעו) על שחיטת כותי ואסרוה. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' יעקב בר אידי: שמא לא שמע רבי שאסרוה אלא בשאין ישראל עומד על גביו ורואה את שחיטתו? אמר ליה [לו]: דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתא [דומה חכם זה כאנשים שלא למדו הלכה], בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי [צריך לומר] שהוא אסור? אלא ודאי אסרו שחיטת כותי בכל אופן.

ומבררים: קבלה ר' זירא מיניה [ממנו] מר' יעקב בר אידי תשובה זו, או לא קבלה מיניה [ממנו], שלדעתו שחיטת הכותי כשרה כשישראל עומד על גביו? תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב נחמן בר יצחק שאמר ר' אסי: אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל משחיטת כותי, ואף ר' אסי עצמו אכל משחיטת כותי. ותהי בה [והיה תוהה בכך] ר' זירא: האם לא שמיעא להו [לא שמעו את ההלכה הזו] שלפיה נאסרה שחיטת כותי, דאי הוה שמיעא להו הוו מקבלי לה [שאם היו שומעים אותה היו מקבלים אותה], או דלמא שמיע להו ולא קבלוה [שמא שמעו אותה ולא קיבלו אותה]?

הדר פשיט לנפשיה [חזר ופתר לעצמו]: מסתברא דשמיע להו ולא קבלוה [מסתבר ששמעו את ההלכה ולא קיבלו אותה], דאי סלקא דעתך לא שמיע להו [שאם עולה על דעתך שלא שמעו] הלכה זו, ואי הוה שמיע להו הוו מקבלי לה [ואם היו שומעים אותה היו מקבלים אותה], היכי מסתייעא מילתא למיכל איסורא [איך יסתייע הדבר שאנשים גדולים אלה יאכלו איסור]? השתא [עכשיו, הרי] בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן שיאכלו מן האסור (חולין ז,א), צדיקים עצמן לא כל שכן שאין מגיעים לידי תקלה! אלא ודאי חכמים אלה חולקים על ההלכה הזו, וסוברים ששחיטת כותי מותרת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“And if any one of the common people sins unwittingly…and he shall bring his offering” (Leviticus 4:27–28), from which it is inferred in a baraita: “Of the common people,” indicating: But not all of the common people. This serves to exclude a transgressor, from whom a sin offering is not accepted.

Rabbi Shimon ben Yosei says in the name of Rabbi Shimon that the verse states: “And does unwittingly one of the things…that may not be done, and he becomes guilty, or if his sin that he sinned became known to him” (Leviticus 4:22–23). From the words “become known to him” it is inferred: One who repents due to his awareness that he performed a transgression, as had he known that the action is prohibited he would not have performed it, brings an offering for his unwitting transgression in order to achieve atonement. But one who does not repent due to his awareness that he sinned, e.g., a transgressor who would have sinned even had he been aware that the act is prohibited, does not bring an offering for his unwitting action.

And we say: What is the difference between their two opinions? And Rav Hamnuna said: The difference is in the case of a transgressor with regard to eating the forbidden fat of a domesticated animal and he brought an offering for unwittingly consuming blood is the difference between them. According to the first tanna he may not bring an offering, as he is a transgressor. According to Rabbi Shimon, since he repented for unwittingly consuming blood, due to his awareness that he sinned, he brings a sin offering for that unwitting sin. In any event, this baraita apparently contradicts the previously cited baraita with regard to the source for the halakha that one does not accept an offering from a transgressor.

The Gemara answers: One source teaches with regard to the sin offering of a transgressor that it is not accepted, and one source teaches with regard to the burnt offering of a transgressor that it is not accepted. And both sources are necessary, as, if the Torah had taught us this halakha only with regard to a sin offering, one might have thought that it is not accepted due to the fact that it is for atonement, and as a transgressor he is undeserving of atonement, but with regard to a burnt offering, which is merely a gift [dedoron], say that one ought to accept it from him. And if the Torah had taught us this halakha only with regard to a burnt offering, one might have thought that it is not accepted due to the fact that it is not an obligation, but with regard to a sin offering, which is an obligation, say that one ought to accept it from him. Therefore, both sources are necessary.

§ In the previous baraita the Sages derived from the phrase “from the animal” that people who are similar to an animal are included among those from whom offerings are accepted. The Gemara seeks to understand the meaning of the phrase: Similar to an animal, and asks: And everywhere that the word animal is written and interpreted as referring to a person, does it indicate a deficiency? But isn’t it written: “Man and animal You preserve, Lord” (Psalms 36:7), and Rav Yehuda says that Rav says: These are people who are clever in terms of their intellect, like people, and despite their intelligence they comport themselves humbly and self-effacingly, like an animal. The Gemara answers: There it is written “man and animal.” Here, the word “animal” alone is written.

The Gemara asks: And everywhere that the terms “man” and “animal” are written together, does it indicate a virtue? But isn’t it written: “And I will sow the house of Israel and the house of Judah with the seed of man and with the seed of animal” (Jeremiah 31:26), and the Sages interpreted the phrase “seed of animal” as a reference to ignorant, inferior people. The Gemara answers: There, doesn’t the verse separate man and animal? The seed of man is discrete and the seed of animal is discrete.

§ The Gemara revisits the matter of slaughter by a Samaritan and cites a mnemonic for the names of the Sages that follow: Nun, for Ḥanan; kuf, for Ya’akov; lamed, for ben Levi; and peh, for bar Kappara.

§ Rabbi Ḥanan says that Rabbi Ya’akov bar Idi says that Rabbi Yehoshua ben Levi says in the name of bar Kappara: The opinions of Rabban Gamliel and his court were counted with regard to the status of the slaughter of a Samaritan, and they prohibited it. Rabbi Zeira said to Rabbi Ya’akov bar Idi: Perhaps my teacher heard that halakha only in a case where a Jew is not standing over him. Rabbi Ya’akov bar Idi said to Rabbi Zeira: This one of the Sages seems like one of the people who have not studied halakha. When a Jew is not standing over the Samaritan is it necessary to say that it is prohibited to eat from what he slaughters?

The Gemara asks: Did Rabbi Zeira accept that response from Rabbi Ya’akov bar Idi or did he not accept it from him? Come and hear a proof to resolve that dilemma from that which Rav Naḥman bar Yitzḥak says that Rabbi Asi says: I saw that Rabbi Yoḥanan ate from the slaughter of a Samaritan. And Rabbi Asi too ate from the slaughter of a Samaritan. And Rabbi Zeira wondered about it, whether perhaps they did not hear the halakha that it is prohibited to eat from the slaughter of a Samaritan but had they heard it they would have accepted it, or perhaps they heard the halakha but did not accept it.

Rabbi Zeira then resolved the matter for himself. It stands to reason that they heard it and did not accept it. As, if it enters your mind that they did not hear it, but that had they heard it they would have accepted it, how did the matter eventuate, leading these Sages to eat forbidden food? Now consider: If even through the animals of the righteous, the Holy One, Blessed be He, does not generate mishaps, then is it not all the more so true that the righteous themselves would not experience mishaps?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חדא בחטאת וחדא בעולה וצריכי. כלומר מכם זהו בעולה מעם הארץ זהו בחטאת וצריכין תרווייהו להוציא את המומר:

והכתיב וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה. כלומר בין זרע חכמים ובין זרע עמי הארץ אשבח את זרעם כאדם שזורע תבואתו בשדה ומשביח כך אשבח את זרעם ומכל מקום חזינן הכא זרע בהמה אלו עמי הארץ שדומים לבהמה:

קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה. דאפילו ישראל עומד על גביו אסור לאכול משחיטתו:

תהי בה ר' זירא לא שמיע ליה וכו' לא שמיע ליה דרבן גמליאל ובית דינו אסרוה:

ואי ס"ד דלא קיבלה. כלומר דישראל עומד על גביו שרי כי תהי ר' זירא כששמע שר' יוחנן ורב אסי אכלו משחיטת כותי לישני ליה כאן כשישראל עומד על גביו כו' אמאי תהי לישני לי' מה דאכלו ר' יוחנן ורב אסי כשישראל עומד על גביו ומה דאסר ר"ג כשאין ישראל עומד על גביו. אלא לאו ש"מ קיבלה מיניה ר' זירא מר' יעקב בר אידי דאפילו בשישראל עע"ג אסור:

עבריין לאכול חלב מביא קרבן על הדם איכא בינייהו. איכא מאן דק"ל ולימא עבריין לדבר אחד עבריין לכל התורה כולה תנאי היא איכא למימר אה"ן והיינו דאמרן לעיל קסבר עבריין לדבר אחד לא הוי עבריין לכל התורה כולה דאלמא איכא מאן דסבר הוי עבריין ולית ליה מן הבהמה ואי אית ליה מפיק ליה לדומין [פי' - לדומין לבהמה] ממש כגון רועה בקר שמקבלין מהן אעפ"י שאינן יודעים לשם מי הקדישו לשם מי נדרו וה"נ מפורש בפ' הדר דלר"מ עבריין לדבר אחד הוי עבריין לכל התורה כולה והא דתניא מקבלין קרבנות מפושעי ישראל ר"ש היא ומניה פרכינן.
ור"ת ז"ל כתב דחלב ודם שקולים הם ובלאו אחד נאמרו שניהם ובכרת ובטעם אחד נאסרו מפני שניתנו לכפר על המזבח ועבריין לזה דינו כעבריין לזה אלא שהוא שב מידיעתו עכשיו אע"ג דאכתי לא פקר ביה ולפי' אמר עבריין לאכול חלב מביא קרבן על הדם ולא אמר עבריין לדבר אחד מביא קרבן על דבר אחר. (חסר)

מומר לאכול חלב ומביא קרבן על הדם איכא בינייהו. דתנא קמא סבר אין מקבלין ממנו קרבן על הדם ורבי שמעון ברבי יוסי סבר כיון דשב מידיעתו מיהא על הדם מקבלין ממנו על הדם, ואיכא דקשיא ליה אם כן תנא קמא סבר דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה, והא דפרכינן מהכא נפקא מהתם נפקא מדרבי שמעון ברבי יוסי בלבד פרכינן, אם כן עדיפא מינה הוה ליה למיפרך ומומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה והתניא וליפרך מתנא קמא, ור"ת ז"ל פירש דכולי עלמא אית להו מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, ובמומר לאכול חלב אם מביא קרבן על הדם בלחודיה הוא דפליגי, דתנא קמא סבר דחלב ודם כחדא עבירה היא, לפי ששתיהן שקולות, דתרווייהו בלאו אחד נאמרו ושניהם בכרת ומטעם אחד נאסרו, וכיון שכן מומר לזה כמומר לזה, ואע"פ שהוא שב מידיעתו על הדם, דלמא היינו לפי שנפשו קצה בדם, אבל ודאי מומר הוא לו, והלכך אף על פי שעדיין לא פקר בו אין מביא קרבן עליו, אבל ודאי בשאר עבירות מודה ת"ק לר"ש דמביא קרבן, דלא הוי מומר לכל התורה, ור"ש סבר דאף בזה מביא קרבן, דכיון שעכשיו מיהא שב מידיעתו הוא בדם מקבלין ממנו קרבן עליו, והיינו טעמא דלא נקט מומר לדבר אחד מביא קרבן על דבר אחד איכא בינייהו. והשתא לפי פירושו פרכינן מתרווייהו.
ויש מי שתירץ דמומר לאכול חלב היינו מומר לכל הלאוין, אלא שדרך התלמוד לכלול כל העבירות בלשון חלב, ודוגמתא איכא (בכריתות) [מנחות ו, א סוטה טו, א] חטאת חלב. והכא הכי קאמר מומר לרוב עבירות אם מביא קרבן על הדם שלא שלח בו יד עדיין, איכא בינייהו, דתנא קמא סבר כיון שהוא מומר לרוב התורה אע"פ שלא ראינוהו מזיד לאחד מהנך אין מקבלין ממנו כלל גם לזאת. ור"ש סבר כיון דלזאת מיהא אינו מומר מקבלין ממנו עליה.

אר"ח א"ר יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה. פירש רש"י ז"ל דהיינו רבן גמליאל בנו של רבינו הקדוש שהיה מן האחרונים, ונמנה על שחיטת כותי אחר שנשנית משנת דהכל שוחטין ואפילו כותי.

שמא לא שמע ר' אלא בשאין ישראל עומד על גביו. והיינו נמי כמתניתין.

למימרא בעי. בתמיהא, וכי לא פשט לן דלית להו לפני עור לא תתן מכשול כן כתב רש"י ז"ל. וקשה לי בהא טובא. חדא דמה ראה רבי זירא שלא האמינו לריב"א בעדותו, דהא דר"ג לאו בדינא ובטעמא דמתניתין ומתניתא תליא מלתא אלא גזירה היתה, וכי לא אפשר דגזרי עלייהו משום מעשה שהיה בימיו או מחמת שנתקלקלו ביותר בדורו, דהא דאמרינן בב"ב (עד, ב) שמא לא שמע ר' אלא במודד לתוך קופתו, היינו משום דהוה קשיא ליה דאי במודד בסימטא על גבי קרקע ממש אי אפשר דליקני סימטא מדינא, והלכך הוה מסתפק בעדותו דשמא לא שמע כך אלא בהא דגזירה היא אמאי מסתפק בעדותו של ר' יעקב. ועוד דמתוך פירושו של רש"י ז"ל משמע דר"ז חולק עליו בעיקר הגזירה שלא היתה ודינא דמתניתין כדקאי קאי, ולישנא לא משמע הכי, דהא לא קאמר לו שמא לא שמע רבי כלל, אלא שמא לא שמע רבי אלא כך, משמע שהיה מודה לו במקצת הגזירה שאפשר שגזר עליהם במקצת, וכן נמי משמע ממאי דמהדר ליה רבי יעקב דמי האי מדרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי, ואם איתא דר"ז לא מודה ליה בגזירה זו כלל אין הכי נמי דלא בעי למימרא אלא דלאו הכין הוה מעולם, אלא ודאי משמע דר"ז נמי מודה ליה במקצתה, וכיו שכן קשיא ליה אם כן מאי אהני לן גזירתו של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, דמן בתר מתניתא הוה, דהא במתניתין נמי הכי קתני וכדמפרשי לה אביי ורבא דבשאין ישראל עומד על גביו או נכנס ויוצא דהוי ליה כעומד על גביו לכתחלה לא ישחוט, ושפיר קאמר ליה רבי יעקב למימרא בעי מתניתין היא וברייתא נמי הכי קתני שחיטת כותי מותרת במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו.
ונ"ל דר"ז שמיע ליה מיניה דר' יעקב טעם גזירתו של רבן גמליאל משום דמות יונה שנמצאו להן בהר גריזים גזר עליהם כדאמר בסמוך ומאי טעמא גזור בהו רבנן ואסיקנא אמר רב נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו להם בהר גריזים שהיו עובדין אותה, ומשום הכי הוה מספק בה רבי זירא ואמר אי אפשר דרבן גמליאל גזר עליהם לגמרי לעשות שחיטתן כשחיטת נכרי, דאם כן סבירא ליה כרבי מאיר דחייש למיעוטא, ולא קיימא לן כוותיה, וזו היא שספק לו לרבי זירא עדותו של רבי יעקב בר אידי, דאפשר שביק רבן גמליאל ועביד כרבי מאיר, אלא שמא לא שמע רבי שגזר עליהן לעשותן נכרין גמורין, אלא גזירתו של רבן גמליאל מפני שנתקלקל בשחיטה היתה וחזרו להיות כישראל אוכל נבלות שאם שחטו בינם לבין עצמם אסור לאכול משחיטתן, ואהניא לגזירתו של רבן גמליאל, דאלו למתניתין בחותך כזית ונותן לו סגי ליה, ואיהו גזר עלייהו דאפילו בחותך כזית לא סגי להו שחשודין הן על הנבלות, ואהדר ליה רבי יעקב בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי, דאפילו קודם גזירתו של רבן גמליאל קיימא לן דלא סמכינן עלייהו בחותך כזית, דהא שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור בדאורייתא לא כתיבן, ואף על גב דאחזיקו בה, כיון דלא כתיבא לא סמכינן עלייהו דכתנא קמא דרשב"ג סבירא לן דאחזוק בדלא כתיבא לא סמכינן עליה, ואם כן למימרא הא בעי הא פשיטא ולא צריכה גזירה, וכן מצאתי כתוב לרמב"ן ז"ל דרבן גמליאל ובית דינו ודאי כתנא קמא סבירא להו דהוה להו רבים ורשב"ג יחיד, וקיימא לן (ברכות לז, א) יחיד ורבים הלכה כרבים. ורבי זירא סבר דצריך למימרא דרבן גמליאל ובית דינו דלמא כרשב"ג סבירא להו, והלכך לדידיה צריך מנין דרבן גמליאל ובית דינו לאסור אפילו בחתיכת כזית, משום דכי מיבעיא לן קבלה מיניה רבי זירא, או דלמא לא קבלה מיניה, משום דאיכא למימר דודאי (צ"ל לרשב"ג) [ס"ל כרשב"ג] כדאמרן.

בד"ה מעם הארץ כו' ודוחק לומר דפריך מדר"ש כו' עכ"ל ר"ל דפריך מדר"ש כיון דאינו שב מידיעתו דהיינו עבריין לאותו דבר קאר"ש דאין מקבלין ממנו קרבן מכ"ש עבריין לכל התורה דבכללו נמי לאותו דבר וק"ל:

בד"ה ר"ג ובית דינו כו' והיו סבורין דגרי אמת הן כר"ג עד שעשאום ר' אמי ור' אסי עובדי כוכבים גמורים אע"ג כו' עכ"ל כצ"ל וליכא לאקשויי אכתי כיון דר"מ מיהת סבר כותים כעובדי כוכבים לענין עירוב אמאי לא קאמר נמי גבי עירוב דגזר ולא קבלו כדאמר גבי יין נסך דלא גזר בהו נמי אלא ר"מ לחודיה דר"ג דיבנה לא גזר אלא אשחיטה דאורייתא די"ל דלענין נסך ודאי דגזר ר"מ בתר ר"ג מטעמא דקאמר דמות יונה כו' שייך למימר דגזר ולא קבלו אבל לענין עירוב דאסר ר"מ לא הוה סבירא לן כוותיה אלא כר"ג דגרי אמת הן אף לענין עירוב עד שעשאום ר' אמי בו' וק"ל:

ע"ב ומשימין עצמן כבהמה כו' עיין פרש"י ועיי"ל לענין מאכלו שלא ידקדק בו כבהמה זו ועיין פרק כיצד מעברין גבי חיתך ישבו בה אם משום כחי' כו':

בגמ' א"ל ר' זירא לר' יעקב בר אידי שמא לא שמע רבי וכו'. פי' לר' יעקב בר אידי קרי ר' זידא ר':

בתוס' ד"ח מעם הארץ וכו' ומפרש ר"ת דעבריין לאכול חלב היינו עבריין לכל התורה וכו'. ר"ל שהגמ' כולל כל איסורי התורה בחלב וכשרוצה לומר עבריין לכל איסורי התורה הוא אומר עבריין לאכול חלב:

בא"ד דלת"ק חשיב ליה עבריין לאותו דבר. ר"ל וכשהוא עבריין לאותו דבר שהוא מביא עליו הקרבן הוא דבר פשוט שאין מקבלין ממנו אע"פ שאינו עבריין לשאר מצות:

ד"ה אינו שב מידיעתו וכו' וי"ל דאיצטריך להיכי דחזר בתשובה וצ"ל דלעיל נמי דממעט עבריין לכל התורה איירי נמי דחזר בתשובה מאותה עבירה שמביא עליה הקרבן וק"ל:

ד"ה רבן גמליאל ובית דינו וכו' ר"א בן יעקב אומר עד שיהא שני ישראל וכו'. פי' ואז צריכין ג"כ לשכור רשות מהעובד כוכבים שדר עמהם בחצר. ר"ג אומר צדוקי אינו כעובד כוכבים פי' ואין צריך לשכור ממנו רשותו אלא כשמתבטל רשותו סגי כמו בישראל אבל כותי הוי כעובד כוכבים פי' שאינו סגי בביטול אלא דוקא צריך לשכור ממנו רשותו:

בא"ד והיינו יכולין לפרש וכו'. פי' היינו יכולין לפרש כפי' רש"י דר"ל דוקא צדוקי אינו כעובד כוכבים אבל כותי הוי כעובד כוכבים אבל לא מטעמו של רש"י דאין הטעם משום דס"ל דגרי אריות הן אלא מטעם דאינן מודים בעירוב ולכך הוו לדין עירוב כדין עובד כוכבים:

בא"ד אבל קשה כיון דלכ"ע כותי אוסר וכו' א"כ מה באו לחדש רבי אמי ורבי אסי וכו'. יש מקשין מאי הקשו התוס' לימא דאינהו גזור ולא קבלו מינייהו ואחר ר' אמי ור' אסי וגזור וקבלו מינייהו כדאיתא בגמרא וי"ל דדוקא לענין יין נסך ושחיטה שייך לתרץ כן אבל לענין ביטול רשות כיון דלכ"ע הוי דינא הכי דהוו כעובד כוכבים לענין עירוב לא ומסתמא כך היו נוהגים בימי הקדמונים ולא שייך לומר דלא קבלו מהם דלמה לא היה להם לקבל כיון דכ"ע הכי הוו סבירא להו:

בא"ד אע"ג דרבי יוחנן פסק כר"א בן יעקב וכו'. ר"ל וא"כ כבר נפסקה הלכתא בימי רבי יוחנן שהן כנכרים לענין ביטול רשות וא"כ מה צריכים ר' אמי ור' אסי לגזור ולחדש:

תוס' בד"ה ר"ג כו' עד שהיה שני ישראל אוסרים כו'. נ"ב פי' שאין העובד כוכבים אוסר על ישראל א' דלא שכיח שידור ישראל אחד עם עובד כוכבים ביחד אם לא ששני ישראלים דרים גבי הדדי וגזרו חכמים שיאסור עובד כוכבים עליהם עד שישכור כדי שירחקו ממנו ולא ילמדו ממעשיו ע"ש:

רש"י ד"ה השב מידיעתו. נראה דצ"ל היושב:

תד"ה צדיקים. ולספרים דגרסי בפ"ב דכתובות. כצ"ל:

רש"י ד"ה אשר לא תעשינה וכו׳ וחטא ואשם כצ"ל:

וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב 'בְּהֵמָה', גְּרִיעוּתָא הִיא? (תהלים לו, ז). נראה לי בס"ד כוונת המקשן היא כי בברייתא קאמר 'מִן הַבְּהֵמָה' להביא בני אדם שדומין לבהמה דדריש מה שאמר 'מִן הַבְּהֵמָה' לישנא יתירה הוא שכבר פירש ואמר 'מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם' (ויקרא א, ב) אלא דכתב 'מִן הַבְּהֵמָה' הוא לדמיון ללמדנו על בני אדם שדומין לבהמה שנקבל מהם קרבנות אשר יביאו מיהו הבהמה דמדמי האדם בה יש בה שתי חסרונות האחד הוא שאין בה דעת וחסרון זה אינו גריעותא בבהמה יען כי כך בראה הקדוש ברוך הוא בלא דעת דרק לאדם חננו בדעת ולבהמה לא חננה וחסרון השניה שדורסת ובועטת ונוגחת ומזקת וחסרון זה הוא גריעותא בבהמה מפני שעושה כן בבחירתה וביצרה הרע, על כן צריך לדעת הדמיון הזה שמדמה הכתוב בני אדם לבהמה לאיזה דבר מדמה האדם לה אם לענין חסרון דעת שזה אינו גריעותא בבהמה דהיינו שמדמה לה לאותם בני אדם שהם בורים ועמי ארצות שאין בהם דעת או דלמא הדמיון הוא לענין חסרון שיש בו גריעותא בבהמה שהיא דורסת ובועטת ונוגחת ומזקת וזה הדמיון הוא רק בבני אדם שהם פושעים ורשעים דמדמה אותם לבהמה לענין חסרון זה שהיא גריעותא בבהמה.
והנה רישא דברייתא דקאמר 'מִן הַבְּהֵמָה' להביא בני אדם שדומין לבהמה יש לפרשו דאיירי בחסרון דעת שיש בבהמה שאין בו גריעותא לבהמה ולהאי מדמה לבהמה את בני אדם שהם בורים ועמי ארצות שאין בהם דעת דמדמה אותם לבהמה שאין בה דעת ובא הכתוב ללמדנו בדמיון זה שלא נאמר אין לקבל קרבן מאותם בורים ועמי ארצות שאין בהם דעת משום שיש לחוש שמא קרבן זה הוא גזול או נרבע או נעבד כיון שזה המביאו הוא בור ועם הארץ שאין בו דעת לברר ולהבחין בדברים אלו, לכך בא הכתוב ללמד אפילו בני אדם אלו שהם בורים ועמי ארצות שדומין לבהמה שאין בה דעת נקבל מהם קרבנות ולא חיישינן אותם חששות וכיון דאמרינן שבא הכתוב ללמדנו בדמיון הבהמה על בני אדם בורים שאין להם דעת יש לומר דאם המביאין הם רשעים ופושעים דלא מקבלינן מנייהו כי אלו יביאו גזול ונרבע ונעבד ולא אכפת להו.
אמנם מסיפא דברייתא דקאמר להדיא 'מִכָּאן אָמְרוּ דְּמְקַבְּלִין קָרְבָּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל' משמע דהא דקאמר דמקבלין מבני אדם שדומין לבהמה הדמיון הזה הוא לחסרון שיש בו גריעותא בבהמה דהיינו שדורסת ובועטת ונוגחת ומזקת שדומין לה בזה אותם שהם רשעים ופושעים דהא קאמר להדיא 'מִכָּאן אָמְרוּ דְּמְקַבְּלִין קָרְבָּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל'.
ועל זה בא המקשן להקשות 'וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב 'בְּהֵמָה' גְּרִיעוּתָא הִיא?' כלומר כל היכא דכתיב בקרא 'בהמה' לדמיון שמדמה בה בני אדם כונתו בדמיון הוא לענין שיש בו גריעותא שמדמה לה את בני אדם שהם פושעים ורשעים כדאמרת הכא האי דמיון לבהמה הוא לענין חסרון שיש בו גריעותא לבהמה שדורסת ומזקת ועל זה מדמי לה את בני אדם שהם רשעים ופושעים, 'וְהָא כְּתִיב אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הֳ' (תהלים לו, ז) וְאָמַר רַב אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם עֲרוּמִים בְּדַעַת וְעוֹשִׂין עַצְמָן כִּבְהֵמָה' ובעל כרחו צריך אתה לפרש דמיון זה שמדמין עצמן לבהמה היינו לענין חסרון שאין בו גריעותא לבהמה והוא חסרון הדעת כן הם אף על פי שערומים בדעת עושין עצמן כבהמה שאין בה דעת דאי אפשר לפרש שעושין עצמן פושעים ורשעים כבהמה שבועטת ומזקת בבחירתה ואיך כאן מפרשינן דמיון בני אדם לבהמה הוא לענין חסרון שיש בו גריעותא דמדמי לה לבני אדם שהם פושעים ורשעים ומזיקין? ומשני הָתָם כְּתִיב 'אָדָם וּבְהֵמָה' וכיון דכתיב שם אדם סמוך לבהמה משמע דאיירי בדמיון שאין בו גריעותא והיינו בחסרון דעת דקאי על בני אדם שאין בהם דעת ולא על רשעים ומזיקין כי אלו אין נקראים בשם אדם כנודע.
ובזה נתרצה קושית הרב גור אריה ז"ל שהקשה דמעיקרא פריך מדברי רב דבהמה מעליותא היא והדר פריך להפך דבהמה גריעותא היא, ואם כן בלאו הכי הוה ליה למפרך אדברי רב מהאי קרא דזרע בהמה? עד כאן לשונו.
ובזה הביאור שכתבתי בס"ד ניחא דמעיקרא ליכא קושיא על דרשה דרב מהאי דרשה שדרשו בסוטה על פסוק 'זֶרַע בְּהֵמָה' (ירמיה לא, כו) דמוקמי ליה שבא לדמות לבהמה בני אדם בורים שלא קראו ולא שמשו תלמידי חכמים כי דרשת רב בפסוק 'אָדָם וּבְהֵמָה' נמי הכי הוא דמפרש שהם חכמים ועושין עצמן חסירי דעת כבהמה ומאי קושיא איכא מזה? אך אחר שראה המקשן שתירץ לו הָתָם כְּתִיב 'אָדָם וּבְהֵמָה' דסבר כיון דכתיב אדם שהוא תואר חשוב סמוך לבהמה שמע מינה דדמיון זה של בהמה איירי בבני אדם שהם חשובין אלא שהם ענוים ועושין עצמן חסירי דעת כבהמה מחמת ענוה, אם כן הך דרשה ד'זֶרַע בְּהֵמָה' אמאי דרשי לה בחסרון דאית ביה גריעותא דהיינו בבני אדם שהם בורים באמת שדומין באמת לבהמה שהיא חסירה דעת באמת, יפרש לה בבני אדם ענוים שהם אינם חסירי מדע באמת ורק הם עושין עצמן חסרי דעת כבהמה משום ענוה כמו דדרשת כן בפסוק אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הֳ' משום דסמך אדם לבהמה דהכא נמי כתיב 'זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה' גם כן סמך אדם לבהמה? ומשני כאן לא חשיב סמיכה שם אדם לשם בהמה כיון דחלקיה קרא באומרו 'זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה' דנקיט זרע בכל חד ולהכי לא דרשינן לה לומר שהם ענוים וחושבין עצמן כבהמה אף על פי שהם חכמים בעלי מדע אלא דרשינן ליה לגריעותא שהם בורים שלא קראו ולא שמשו תלמידי חכמים שבאמת הם חסירי מדע ודומין לבהמה באמת ולא מצד ענוה.
מיהו לכאורה יש להקשות אמאי לא הקשה מפסוק משלי (משלי יב, י) 'יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ' דאיתא בנדרים (נדרים נ.) שפרשה אותו אשתו של רבי עקיבה על אשתו של הצדיק שדומה לבהמתו והוי הדמיון למעליותא? ונראה לי התם לא מדמה הכתוב אשתו של הצדיק לבהמתו אלא הכי אמרה 'יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ' וחס עליה למלאת תאותה ולא יבזנה וכל שכן שנותן לב לדעת רצון אשתו למלאת תאותה ולא יבזנה ולא ירחקנה. וכן פירש במצודות פשטיה דקרא הנזכר וזה לשונו הצדיק נותן לב לדעת אף רצון בהמתו למלאת תאותה כי קנוי אצלו מדת הרחמנות עד כאן.

אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם עֲרוּמִים בְּדַעַת וּמְשִׂימִים לְעַצְמָן כִּבְהֵמָה (תהלים לו, ז). נראה לי בס"ד הכונה דאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ה:) צריך האדם להיות בלימוד התורה כשור לעול וכחמור למשוי, ולפי זה היינו רבותא דידהו שהם ערומים בדעת כלומר חכמים גדולים ועם כל זה משימין עצמם בעבור לימוד התורה כבהמה דהיינו כשור לעול וכחמור למשוי כאלו זה הוא התחלתם בלימוד שצריך לטרוח הרבה.

מומר לאכול חלב ומבי' קרבן על הדם א"ב לתי' קמא של תוס' מומר לאכול חלב היינו שהוא מומר לכל התורה, וקשה הרי בכלל זה מומר לע"ז, ומומר לע"ז הרי הוא כמומר לכל התורה ובל"אה ודם בכלל. ומזה ראי' ברורה לשיטת ר' ירוחם ז"ל דמומר לכל המצות חוץ מע"ז ושבת נמי הוה מומר לכל התורה ומזה מיירי הכא שהוא מומר לכל חוץ מע"ז ושבת וחוץ מדם וק"ל:

בגמרא והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר וכו' ואמרינן מאי בינייהו ואמר רב המנונא כו' עד סוף הסוגיא. נראה דאף לפי מה שכתבתי לעיל בסמוך דהך ברייתא דמכם ולא כולכם והבהמה להביא פושעי ישראל לאו אליבא דכ"ע אתיא דאיכא מאן דדריש מן הבהמה למעט רובע ונרבע כדאיתא בתמורה ואף לפי מה שכתבתי שם בר"פ לולב הגזול דהך דרשא דמכם ולא כולכם נמי אשכחן לר' שמעון בן יוחאי התם דדריש לה למעוטי גזול אפ"ה מקשה הכא שפיר לאידך גיסא אתנא דברייתא דמכם דדריש להוציא את המומר אכתי מהכא נפקא והא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר דבהאי קרא דמעם הארץ לא אשכחן בשום דוכתא דדריש לה שום תנא למלתא אחריתא וכמו שאבאר בסמוך דנראה דאפילו רשב"י משום רבי שמעון נמי מודה בהך דרשא:

אלא דאכתי יש לתמוה טובא בזו הסוגיא על לשון המקשה דמייתי הא דאמרינן מאי בינייהו והא דמשני עלה רב המנונא ולמה ליה כולי האי דהא בפשיטות ה"מ לאקשויי אברייתא דמכם מברייתא דהכא דממעט מומר מעם הארץ ואדרבה במאי דמייתי הכא הך שקלא וטרי' דמאי בינייהו ודרב המנונא אם כן תו ליכא הך קושי' דמהכא נפקא הא מהתם נפקא דממה נפשך אם נפרש כפירש"י דמילתא דפשיטא הוא דהאי מיעוטא דמכם וריבויא דהבהמה פשטא דקרא בעולת נדבה איירי מדכתיב כי יקריב כשירצה להקריב והאי קרא דמעם הארץ כתיב בחטאת אם כן מאי מקשה והא מהכא נפקא מהתם נפקא דהא בפשיטות מצינן למימר דבעולה דדורון בעלמא הוא ריבתה התורה דמן הבהמה שמקבלין מפושעי ישראל ומומר לדבר אחד וכי היכי דלא נימא דאפילו במומר לכל התורה כולה מקבלין מש"ה כתיב מכם למעט מומר לכל התורה כולה משא"כ בחטאת דחמיר' דאתי' לכפרה אפילו במומר לדבר א' אין מקבלין או עכ"פ דהאי מומר היינו מומר לאותו דבר ואם נפרש כאותה השטה שכתבתי לעיל בסמוך בכוונת הרשב"א דאכתי בשקלא וטרי' דהכא לא אסיק אדעתיה לחלק כלל בין עולה לחטאת אי משום דגילויא מילתא בעלמא הוא דאין לחלק כלל בקרבנות כדאשכחן ברובע ונרבע ומוקצה ונעבד וגזול והרבה כיוצא באלו חוץ מהיכא דאשכחן בהדי' דמפליג קרא בינייהו אי משום דהשתא לא אסיק אדעתיה הך דרשא לכשיקריב דקרא בכולהו קרבנות משתעי אם כן מקשה שפיר והא מהכא נפקא מהתם נפקא דמכם למה לי דמעם הארץ נמי אית לן למעט מומר לכל התורה כולה לבתר דכתיב ריבויא דמן הבהמה. דאם כן לפ"ז קשה טובא מאי מייתי המקשה במילתיה הך מילתא דמאי בינייהו ושינויא דרב המנונא ותיפוק ליה דסוגיא דהתם לית ליה הך סברא דאל"כ מעיקרא מאי קאמר מאי בינייהו הא איכא בינייהו טובא דלת"ק דוקא מומר לכל התורה כולה אין מקבלין ולר' שמעון אפילו מומר לאותו דבר לחוד אין מקבלין וכל שכן לר' המנונא דאמר חלב ודם איכא בינייהו דלת"ק אין מקבלין ולר' שמעון מקבלין אם כן פשיטא דלית ליה הך שקלא וטריא דאוקימתא דלעיל וממילא דלא מקשה שפיר והא מהכא נפקא מהתם נפקא:

ואף אם נאמר דהמקשה דהכא וסוגי' דהוריות סברי ודאי דהך ברייתא דמכם והך ברייתא דמעם הארץ פליגי אהדדי דהאי תנא דמע"ה לית ליה הך ריבויא דמן הבהמה ומוקי לה למילתא אחריתי ואפ"ה מקשה שפיר והא מהכא נפקא מהתם נפקא ואמאי לא ממעט נמי תנא דברייתא מדרשא דמע"ה כדפרישית וא"כ לפ"ז א"ש טובא הך שקלא וטריא דהוריות דמעיקרא דקשיא ליה מאי בינייהו הוי סבר בפשיטות דהא דקתני מע"ה פרט למומר איירי במומר לאותו דבר שאינו מביא עליו קרבן דהכי הוי פשטא דקרא וא"כ קשיא ליה שפיר מ"ב דהא במומר לאותו דבר ר' שמעון נמי מודה ומש"ה מפרש רב המנונא דהא מע"ה פרט למומר היינו לדבר אחר כגון חלב ודם נמצא דלפ"ז על כרחך דסוגיא דהוריות לית לה הך שקלא וטריא דלעיל דמוקמינן לה להך ברייתא דמכם במומר לכל התורה כולה ולפ"ז ליכא תיובתא לרב ענן כלל דבפשיטות מצינן למימר דרב ענן נמי סבר כרב המנונא וכסוגיא דהוריות דהך ברייתא דמע"ה לית לה דרש' דמן הבהמה ומש"ה מוקי להך מיעוטא או במומר לאותו דבר לרבי שמעון או במומר לדבר אחד לת"ק וא"כ לפ"ז שפיר מפרש רב ענן לברייתא דלעיל כהך ברייתא דרב המנונא דהא דקאמר מכם להוציא את המומר היינו מומר לאותו דבר וריבויא דמן הבהמה מוקמינן במומר לדבר אחד וסיפא דקתני חוץ מן המומר לנסך היין ולחלל שבתות היינו דכיון דהני חמירי טובא הוי כמומר לאותו דבר מ"מ מאי פריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא דאדרבה האי תנא דברייתא דמכם אית ליה נמי הך דרשא דמע"ה אלא דממיעוטא דמכם לא הוי ממעטינן אלא מומר לכל התורה כולה משא"כ לבתר דכתיב מע"ה ממעטינן נמי מומר לאותו דבר וכר"ש:

ויותר מזה יש לתמוה דאכתי לפי המסקנא דשמעתין דמשני חדא בחטאת וחדא בעולה ומסיק עלה וצריכא ולמה ליה כולי האי דהא כיון דשני ליה בין עולה לחטאת טפי ה"ל לשנויי דקושטא דמילתא הכי הוא עולה דדורון בעלמא הוא מקבלין חוץ מן המומר לכל התורה כולה משא"כ חטאת דלכפרה אתי' אפי' במומר לדבר אחד לת"ק ובמומר לאותו דבר לר"ש נמי אין מקבלין דהא ודאי לפי המסקנא דשמעתין אליבא דרב המנונא אף לפי האמת כן הוא דהא לדידיה אפילו במומר לאותו דבר אין מקבלין ובהך ברייתא דלעיל משמע דדוקא מומר לכל התורה כולה אין מקבלין אבל מומר לאותו דבר מקבלין דהא מה"ט איתותב רב ענן:

תו קשיא לי הא דמייתי הכא הך שינוי' דרב המנונא ולא מייתי האי שינויא דרבא דהתם דמסכת הוריות דמוקי לפלוגתא דתנא קמא ורבי שמעון דתרווייהו במומר לאותו דבר איירי וכגון שנתחלף חלב בשומן וכו'. והנלע"ד בזה ליישב חדא מגו חדא דאדרבה כל הסוגיא דהכא יפה מתפרשא בענין זה דהא דמקשה הא מהכא נפקא הא מהתם נפקא לאו דמקשה ברייתות גופא אהדדי אלא אכל השקלא וטריא דלעיל קשיא ליה בין במאי דמתפרש מכם להוציא את המומר במומר לעבודת כוכבים או לכל התורה כולה ובין למאי דמסקינן לרב ענן בתיובתא ע"ז פריך שפיר הא מהכא נפקא הא מהתם נפקא ומייתי עלה הך ברייתא ומאי דקאמר עלה מ"ב ומוקי לה רב המנונא לענין מומר לדבר אחד או מומר לאותו דבר א"כ לפ"ז שפיר אית לן לאוקמי הך ברייתא דמכם נמי בכה"ג גופא דמומר דקתני היינו מומר לאותו דבר ומסיק נמי שפיר חוץ מנסך היין דחמיר כדפרישית דלפ"ז הוי א"ש טובא דהנך ברייתות דמכם והאי דמעם הארץ בטעמא לחוד הוא דפליגי דברייתא דמכם דדריש מן הבהמה לריבויא על כרחך מיעוטא דמכם היינו מומר לנסך משא"כ הך ברייתא דמע"ה דלית לה הך ריבויא דמן הבהמה דדריש לה למילתא אחריתי למעוטי רובע ונרבע כדדריש לה נמי ר"ש בתמורה מש"ה מוקי לה למיעוטא דמע"ה כפשטא דת"ק ממעט אפילו מומר לדבר אחד ור"ש ממעט מומר לאותו דבר ממיעוטא דאשר לא תעשנה ולפ"ז לרב המנונא לא הוי תיובתא לר"ע מהך ברייתא דמכם כדפרישית. ולפ"ז אתי שפיר טובא הא דמסיק סתמא דתלמודא דהכא לדרב ענן בתיובתא ע"כ היינו משום דלא משמע ליה לסתמא דתלמודא כלל לפרש מיעוטא דמכם למומר לאותו דבר דכיון דפשטא דקרא מיהא בעולה נמי איירי ובעולה משמע ליה דלא שייך מומר לאותו דבר מש"ה ע"כ דמיעוטא דמכם איירי לענין לנסך ומחלל דהוה כמומר לכל התורה כולה ותיובתא דר"ע וכדפרישית לעיל דע"כ פשיטא ליה לתנא דברייתא הך מילתא מסברא חיצונה וע"ז מקשה שפיר והא מהכא נפקא מהתם נפקא מע"ה פרט למומר ומוקי לה רב המנונא במומר לדבר אחד לת"ק ולר"ש במומר לאותו דבר ולפ"ז קשיא טובא אהא דמסיק סתמא דתלמודא דלא ממעטינן אלא דוקא מומר לכל התורה כולה ממש כגון מנסך ולחלל ולרב המנונא לת"ק אפילו במומר לדבר א' מקבלין ולר"ש עכ"פ במומר לאותו דבר וע"ז מסיק הש"ס שפיר חדא בחטאת וחדא בעולה ואשקלא וטרי' דלעיל דשפיר מסקינן לדר"ע בתיובתא מהך ברייתא דמכם משום דמברייתא דהכא משמע נמי דלית ליה לדר' המנונא גופא לא מסיק הך מלתא בהוריות אלא משום דהתם לא אסיק אדעתיה כלל הך ברייתא דמן הבהמה משא"כ בסוגי דהכא דמייתי הך ברייתא ודייק מינה דדוקא קאמר מומר לעבודת כוכבים הוא דאין מקבלין משום דהוי מומר לכל התורה כולה ממילא דא"ש נמי הך ברייתא דמע"ה פרט למומר דאיירי נמי בכה"ג גופא במומר לכל התורה כולה ואפילו הכי איצטריך תרי קראי משום דחדא בעולה וחדא בחטאת וצריכא:

והשתא לפ"ז מכ"ש דא"ש לרבא דמוקי בהוריות דמומר דת"ק היינו נמי מומר לאותו דבר והיינו משום דפשטא דקרא בהכי איירי דעלה כתיב אשר לא תעשנה אלא דממילא דידעינן מכ"ש במומר לעבודת כוכבים דהוי כמומר לכל התורה כולה דהא רבא קאמר בהדיא לעיל דמומר לתיאבון מותר לאכול משחיטתו ובמומר לעבודת כוכבים ס"ל דאסור אם כן לפי זה הך ברייתא דשמעתין דקתני מכם להוציא את המומר מפרש לה נמי בכה"ג גופא והיינו במומר לעבודת כוכבים אפילו בעולה ושאר קרבנות אפילו מומר לאותו דבר ומכל שכן למאי שכתבתי בשיטת הרשב"א דבעולה גופא נמי שייך מומר לאותו דבר כן נראה לי לפרש הסוגיא בלי גמגום:

בתוספות בד"ה מע"ה פרט למומר תימא דמאי קאמר כו' הא אדרבה הך פליגא כו' ודוחק לומר דפריך מדרבי שמעון עס"ה. ולכאורה אפילו על פי דוחק אי אפשר לפרש כן דהיאך שייך לאקשויי אתנא דברייתא מדרבי שמעון כיון דת"ק דהך ברייתא דמע"ה נמי לית ליה הך דרשא דר"ש ובלא"ה אשכחן דבסוגיא דתלמודא פרק כלל גדול מבואר דאיכא מאן דדריש להך דרשא דאשר לא תעשנה לדרשא אחריתא עד שישגוג בלאו וכרת שבה ע"ש ובחידושינו וכה"ג קשיא לי נמי לאידך גיסא על מה שכתבו התוספות שדוחק לומר ומאי דוחקיה הא מצינן למימר בפשיטות דהאי מקשה דהכא מתרווייהו פריך דממה נפשך דהך ברייתא דמכם הוי לא כת"ק דפליג בהדיא דאפילו בדבר א' הוי מומר ולר"ש נמי דסובר דאין מקבלין מן המומר לאותו דבר מהאי קרא דאשר לא תעשנה א"כ כ"ש דמהאי קרא גופא ילפינן דמן המומר לכל התורה כולה אין מקבלין שהרי לא שב מידיעתו א"כ ממה נפשך הך דרשא דמכם מיותר' וכ"ש דקשה מלשון מהרש"א זצ"ל שכתב דמה שכתבו התוספות דאפשר דפריך מדר"ש היינו משום דלר"ש ידעינן מומר לכל התורה כולה במכ"ש ממומר לאותו דבר א"כ האי קשיא לת"ק שייך טפי דמומר לכל התורה כולה אתיא במכ"ש ממומר לדבר א' ומתוך כך היה נ"ל ליישב לשון הסוגיא בפשיטות והיינו ע"פ מ"ש לעיל דהך דרשא דמע"ה פרט למומר לא אשכחן בשום דוכתא דמפיק לה לדרשא אחריתא וא"כ תיקשי נמי אדר"ש האי קרא דמע"ה מאי עביד ביה אלא על כרחך דר"ש מוקי לההיא קרא דמע"ה פרט למומר במומר לעבודת כוכבים ולאשמעינן הך מלתא גופא אתא דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה וא"כ מקשה שפיר והא מהכא נפקא מהתם נפקא ור' המנונא גופא דמוקי פלוגתייהו בחלב ודם היינו משום מלתא דת"ק ולפ"ז משני הש"ס שפיר חדא בעולה וחדא בחטאת וצריכא וכבר הקשיתי לשאול מאי צריכא שייך כאן כיון דלרב המנונא לקושטא דמלתא חטאת ועולה לא שווין אהדדי דבחטאת סגי במומר לדבר אחד לת"ק ולר"ש מיהת במומר לאותו דבר ובעולה בעינן דוקא מומר לכל התורה כולה להך ברייתא דלעיל אבל למאי דפרישית אתי שפיר כיון דהמקשה מתרווייהו פריך בין לת"ק ובין לר"ש משום הכי הוצרך סתמא דתלמודא נמי לשנויי אליבא דתרווייהו דבמאי דמשני חדא בחטאת וחדא בעולה תו לא קשיא את"ק דאה"נ דלקושטא דמילתא איצטריך תרי מיעוטי והיינו דבעולה לעולם מקבלין חוץ מן המומר לכל התורה כולה משא"כ בחטאת אפילו במומר לדבר אחד אין מקבלין ולר"ש כ"ש דאתי שפיר למאי דפרישית דעל כרחך ר"ש מוקי להאי קרא דמע"ה פרט למומר במומר לעבודת כוכבים ולאשמעינן דהוי כמומר לכל התורה כולה דלפ"ז עולה וחטאת לענין דינא שוין לגמרי משום הכי הוצרך לאסוקי צריכא והא דקאמר סתמא צריכא היינו משום סוגיא דתלמודא אליבא דהלכתא כרבי שמעון אזלא ורבי יוחנן בפרק כלל גדול גופא סבירא ליה כרבי שמעון ואם כן האי קרא דמש"ה מאי עביד ליה אלא על כרחך דמוקי ליה במומר לכל התורה כולה והיינו משום דצריכא:

נמצא לפ"ז סוגיא דפרק כלל גדול פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וסוגיא דהכא במאי דמסקינן לעיל לדר' ענן בתיובתא מהך ברייתא דמכם ומסקנא דשמעתין דקאמר צריכא כולם לדבר א' נתכוונו כך היה נראה לי בישוב הסוגיא דהכא אלא שעדיין לא נתיישב בזה קושיות ודקדוקים שהקשיתי לשאול בשקלא וטריא בגמרא בברייתא דמכם ובשקלא וטריא בברייתא דהכא בסוגיא דהוריות במאי דקאמר מאי בינייהו ומייתי התם אוקימתא דרב המנונא ואוקימתא דרבא והכא לא מייתי אלא אוקימתא דרב המנונא' לחוד מש”ה הוצרכתי לפרש בענין אחר באריכות והמעיין יבחר ודוק היטב והנלע"ד לפרש בכוונת התוספות יבואר בסמוך:

בא"ד ומפרש ר"ת דמומר לאכול חלב היינו מומר לכל התורה כולה חוץ מדם כו' עכ"ל. לכאורה גם בזה דברי התוספות תמוהין דאכתי הקושיא במ"ע דלא שייך שפיר הא מהתם נפקא כיון דאדרבה הך פליגי שהרי כיון שהוא מומר לכל התורה כולה חוץ מדם א"כ ע"כ איירי שהוא מומר ג"כ לעבודת כוכבי' וכיון דמסקינן לעיל דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה ממילא שהוא ג"כ מומר לדם ומש"ה דוקא בכה"ג אין מקבלין ולא בענין אחר דהא מה"ט איתותב ר"ע ולת"ק דברייתא דמע"ה לא בעינן לכל התורה כולה ממש דהא אפילו חוץ מדם אין מקבלין וכה"ג גופא קשה אתירוץ שני של התוספות:

והנלע"ד בכוונת התוספות דמשמע להו דהך קושיא דהא מהכא נפקא מהתם נפקא לאו אשקלא וטריא דלעיל בסמוך דמקשה הא גופא קשיא ומסיק לדרב ענן בתיובתא והיינו משום דאיכא למימר דרב המנונא לית ליה האי שקלא וטריא דלעיל ומפרש לה לברייתא בגוונא אחריתא וכדפרישית לעיל אלא על כרחך דהא דמקשה בגמרא והא מהכא נפקא מהתם נפקא היינו דתיקשי לדרב המנונא מגופא דברייתא דלעיל ולפ"ז היינו דקשיא להו להתוספות שפיר דאכתי מרישא דברייתא דלעיל דקתני מכם פרט למומר נמי לא קשיא אדרב המנונא כיון דאשכחן כמה ענייני מומר אפשר דתרוייהו צריכי אלא טפי הוי ליה לאקשויי אדרב המנונא מסיפא דברייתא דלעיל דדריש מן הבהמה להביא פושעי ישראל ולרב המנונא אליבא דת"ק לא משכחת לה כלל דהא אפילו במומר לדבר אחד קאמר דאין מקבלין ועל זה מתרצים התוספות שפיר דהאי מומר לחלב דקאמר רב המנונא היינו במומר לכל התורה כולה חוץ מדם וא"כ לפ"ז לעולם דאית ליה נמי הך דרשא דמן הבהמה ומוקי לה במומר לדבר אחד או במומר לאותו דבר ומשום הכי לא מצי המקשה לאקשויי אדרב המנונא אלא מרישא דברייתא דדריש מכם פרט למומר ומסיק בסיפא דאפילו במומר לנסך ולחלל שבתות הוי כמומר לכל התורה כולה וא"כ הך דרשא דמע"ה מאי עביד ביה וכה"ג יש לפרש בתירוץ השני של תוספות ולפי זה שפיר נמי מאי דקאמר בגמרא חדא בחטאת וחדא בעולה דלענין דינא חטאת ועולה שווין וכדפרישית דקרא בכולהו קרבנות קאי אלא דעיקר פשטא דקרא איירי בעולה משום הכי קאמר צריכא כן נ"ל בכוונת התוספות אלא דאכתי כל הקושיות שהקשיתי בזו הסוגיא במ"ע לכך הוצרכתי לפרש בענין אחר ותו לא מידי ודוק היטב:

בגמרא אמר ר"ח כו' ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה ופירש"י ר"ג היינו בנו של ר"י הנשיא וב"ד נמנו על שחיטת כותי לאחר שנשנית משנתינו דהכל שוחטין כו' עכ"ל. ונראה מדקדוק לשונו שהוכרח לפרש כן כיון דלפי המסקנא מה שאסרו היינו משום שמצאו דמות יונה ואם כן אי ס"ד דר"ג דיבנה גזר עלייהו הך גזירה משום דחייש למיעוטא ור"מ נמי הכי ס"ל וא"כ היאך סתם רבינו הקדוש משנתינו דהכל שוחטין לא כר"ג דיבנה ולא כר"מ דנהי דאמרינן לקמן דאינהו גזרו ולא קיבלו מינייהו היינו כמו שפירש"י שלא היו יכולין לפרוש מהם שהיו רגילין בהם ומכל מקום בשביל כך לא הוי ליה לסתום סתמא דמתניתין דלא כוותייהו ובזה נתיישב גם כן מה שכתב רש"י בד"ה לא שמע רבי והיינו נמי כי מתניתין שהוכרח לפרש כן דאם לא כן מאי הא דקאמר רבי זירא שמא לא שמע רבי אלא כשאין ישראל עומד על גביו ומי דחקו לספק הזה כיון דבפשיטות משמע מפשטא דלישנא דר"ג וב"ד לאסור מעיקר הדין שחיטת כותים כשאין ישראל עומד ע"ג ולא מהני מאי דאחזיקו בה ולפי שהיו מקודם לכן נוהגין היתר כרשב"ג משום הכי הוסיף ב"ד על כך ונמנו ורבו דאחזיקו לחוד לא מהני או שבימי ר"ג וב"ד זילזלו בשחיטה אלא על כרחך דאפילו הכי לא ניחא ליה לרבי זירא לפרש כן דאם כן תיקשי להיפך כיון דרבי שסתם המשנה לאחר דרשב"ג הוי אם כן היאך סתם המשנה דלא כוותייהו כן נ"ל בכוונת רש"י ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שהרגיש ג"כ בלישנא דשמא לא שמע ועיין שם באריכות:

שם א"ל דמי האי מדרבנן כו' בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי ופירש"י וכי לא פשיטא לן דלית להו לפני עור לא תתן מכשול. ולכאורה יש לתמוה דאכתי שפיר מצינן לאוקמי מלתא דר"ג בשאין ישראל עומד על גביו ואפילו הכי ודאי למימרא בעי לאסור שחיטת כותי אף בדיעבד ולא מהני מה שחותך כזית בשר ונותן לו והיינו בחד מתרי טעמי אי משום שראו דלא בקיאי בדיני שחיטה או משום הר גריזים אבל בישראל עומד על גביו לעולם דשרי דלא גרע מישראל מומר כיון דקי"ל גירי אמת הם וכבר הארכתי בזה בחידושי גיטין דף יו"ד ושם כתבתי דהא דקאמר הכא אי באין ישראל עע"ג למימרא בעי היינו משום דפשיטא להו דאפילו קודם גזירת ר"ג ובית דינו היתה הלכה מרווחת דאסור וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין אלא דבלשון רש"י אי אפשר לפרש כן דאם כן אמאי איצטריך לפרש מטעמא דלפני עור ותיפוק ליה דבלאו הכי לאו למימרא בעי כיון דמקמי הכי היו נוהגין בו איסור דמעיקר הדין ובחידושי גיטין הארכתי יותר בענין זה ע"ש ותמצא נחת מיהא אף לפירש"י זצ"ל צ"ל דלמאי דמספקא ליה בגמרא אי לא קיבלה מיניה רבי זירא היינו משום דאיכא למימר דר"ג וב"ד אוסרין שחיטת כותים לענין דלא מהני חותך כזית בשר ונותן לו והא ודאי למימרא בעי:

בתוספות ד"ה ר"ג וב"ד כו' פירש בקו' ר"ג בנו של ר"י הנשיא כו' ומיהו קשה דא"כ ה"ל לפרושי בהדיא כו' ועוד תימא דגזר ר"מ על סתם יינם ולא גזר על שחיטה שהוא דאורייתא כו'. עיין בחדושי הרשב"א ובס' מגיני שלמה למו"ז זצ"ל שכתבו ליישב קושיות אלו לשיטת רש"י אלא דלענ"ד בלא"ה לא ידענא מאי קשיא להו להתוספות על פירש"י א"כ אמאי לא גזר ר"מ על שחיטה כמו שגזר על סתם יינם דהא ודאי איכא למימר בפשיטות כיון שמצאו דמות יונה על הר גריזים ור"מ חייש למיעוטא מש”ה גזר על סתם יינם משום מגע דידהו משא"כ בשחיטה לא ראה לגזור דנהי דקי"ל מומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה דלא כרב ענן אפ"ה אין טעם לאסור אפילו באחרים עומדים על גביו כיון דמומר לכל התורה כולה ממש נמי לאו דינא הכי ואדרבה צריך ליתן טעם בהא דגזר ר"ג כהאי גוונא והיינו משום גדר שראה שנתקלקלו ביותר וכמו שאבאר לקמן ואם כן אין כאן קושיא על פירוש רש"י ועוד בלאו הכי נמי איכא למימר דאפילו בחותך כזית בשר לחוד לא ראה רבי מאיר לאסור בדיעבד דנהי דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה היינו כשהוא ודאי מומר לעבודת כוכבים בפרהסיא מה שאין כן הכא דרובם בחזקת היתר קיימי אלא דרבי מאיר לחששא בעלמא הוא דחייש למיעוטא בכהאי גוונא ואם כן כיון שמוחזקין המה לענין שחיטה כל שכן שאין לגזור על כולן משום האי מיעוטא ובימי ר"ג ראו להחמיר גם בזה כמו שאבאר לקמן כן נראה לי ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

בא"ד אבל אם הוא ר"ג דיבנה ניחא. קשיא לי על פי' התוס' איך אפשר לומר דר"ג דיבנה גזר עלייהו כדין מומר לעבודת כוכבים דהא אדרבה אשכחן לר"ג דיבנה גופא שהכשיר בגט שיש עליו עד כותי ומוקמינן לה התם בכותי חבר ואי משום חשש מומר לעבודת כוכבים נגע בו מאי מהני שהכותי חבר שהרי על כולן גזרו אפי' בשחיטה ושם כתבתי ליישב קצת דאפשר דהך מעשה דר"ג הוי קודם גזירה שבאותו זמן עדיין לא מצאו דמות יונה ומה שיש לדקדק עוד בתוס' עיין בסמוך:

אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו. תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא וי"ל דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אחרי כן ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו כך כתבו התוספות וקשה לי על דבריהם שהרי נפקא לן מקרא מכם ולא כולכם להוציא את המומר לע"א שאין מקבלין ממנו קרבן עולה א"כ מאי משני התוספות לקושייתם התם גבי עולה מה צריך קרא למעט הא הוי זבח רשעים תועבה ובפרט לפי מה שפירש רש"י בהדיא הטעם שאין מקבלין ממנו עולה משום דכתיב זבח רשעים תועבה א"כ מה צריך קרא למעט. לכן נ"ל ליישב קושייתם של התוספות עם הצריכותא דעביד הגמרא דאיצטריך קרא למעט מומר לע"א שאינו מביא חטאת אע"ג שאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו משום דסד"א הואיל דחיובא הוא אימא לקבל מיניה כדי שלא יהא חוטא נשכר והא דכתיב זבח רשעים תועבה היינו בקרבן נדבה קמ"ל דאפילו חטאת שהוא חיובא לא מקבלינן מיניה כן נ"ל:

ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו. מה שיש להקשות כאן כתבתי באריכות בפרק בתרא דהוריות:

בגמ' וצריכי כו' הנה המקשה לא ידע לחלק בין חטאת לנדבה ואף שהיה יודע דבנדבה לא שייך לומר מומר לאותו דבר כמ"ש לעיל מ"מ לא ידע דטעמא דמלתא דמומר לאותו דבר דלא מקבלינן מניה משום דלאו בר כפרה הוא אלא היה סובר דאף בחטאת לא מקבלינן מניה משום דזבח רשעים תועבה וגם לפי טעמא דזבח רשעים תועבה יש לחלק בין מומר לדבר אחר לחומר לאותו דבר הואיל ובמומר לדבר אחר לא שייך למימר זבח רשעים כו' הואיל ומשום איסור אחד לא מקרי רשע כל כך אבל במומר לאותו דבר לא מקבלינן מניה [הגהת נכד המחבר ואף דגם בהביא קרבן על הדם ומומר לאכול חלב נמי קאמר דאין מקבלין ג"כ טעמא הוא הואיל והוי מומר לאותו דבר דבחד לאו נאמר דם וחלב והוי רשע לאותו לאו והוי זבח רשעים וזהו לתירוץ שני של תוספות ולר"ת הוא נכון יותר דלא מחלקינן כלל בין מומר לדבר אחר למומר לאותו דבר דגם מומר לאותו דבר מקרי רק מומר לדבר אחד ולא ממעטינן אלא מומר לכל התורה כולה ודוק:] משום שהוא רשע לאותו דבר שמביא עליו קרבן חטאת שפיר הוי זבח רשעים דהא על ענין אותו דבר הוא רשע וא"כ שפיר פריך הא מהתם נפקא כיון דחזינן דלא מקבלינן קרבן חובה משום זבח רשעים א"כ ממילא במומר לכל התורה כולה לא מקבלינן מניה קרבן כלל אף קרבן נדבה משום זבח רשעים הואיל והוא רשע גמור שעובר על כל התורה ופשיטא שאין מקבלין מהם שום קרבן אפילו נדבה ומתרץ ליה חדא בעולה כו' וצריכי דאי אשמעינן חטאת משום דלכפרה כו' ר"ל דבחטאת איכא למימר מה דממעט קרא מומר לאו משום דזבח רשעים תועבה הוא אלא משום דלא ניתן לכפרה הואיל ועדיין עומד במרדו ובזה דעת לנפשך ינעם דברי התוס' ד"ה מעם הארץ ודוק:

אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ושמים עצמם כבהמה. פירש רש"י דכאי רוח. ואפשר לפרש במ"ש המפרשים דאין אדם מישראל חוטא במזיד אלא א"כ חוטא בשוגג בתחילה ועבירה גוררת עבירה וחוטא במזיד ובזה פירש מהר"ש פרימו מאמרם ז"ל לא לן אדם בירושלם ובידו עון שהרי התמיד וכו' והקושי מבואר נגלה דהתמידין מכפרים על השוגג והיכי קאמר לא לן ובידו עון והיכי דן שוגג (מ)[ל]מזיד וע"פ האמור איהו מפרק לה דכיון דהתמידין היו מכפרין תכף השוגג תו לא משכחת לחטוא במזיד וז"ש ובידו עון הן הן הדברים היוצאים מפה קדוש ויסעו מה"ר שפ"ר. והנה אמר ריב"ל דמי שדעתו שפלה כאלו הקריב כל הקרבנות והשתא מי שדעתו שפלה הגם דחטא בשוגג תכף מתכפר לו בשפלותו ואינו בא לידי מזיד וז"ש אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה שהם דכאי רוח תושיע ה' שאינם באים לידי עבירה דהשגגות תכף מתכפרין ואינם באים לידי עון וזה תושיע ה' לאל המושעות תשועת נפשם שהיא תשועה אמיתית ועיקרית:
ומעין דוגמא אפשר לומר במ"ש פ"ק דסוטה דמסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה השרה שכינתו על הר סיני ואמרו ז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו אפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו וז"ש דכיון דמשימין עצמם כבהמה שהם דכאי רוח ובתוכם ה' תושיע ה' דכיון דאתה אצלם אינם באים לידי חטא ויומתק יותר לפי מה שראיתי להרב המקובל הגדול מהר"ם פאפירש כ"ץ זלהל"ה בדרשותיו כ"י שכתב דכיון דחוטא האדם באים רוחות רעות ומכשילים אותו בעונות והיינו דאמרו רז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רו"ח שטות זהת"ד ועל ידי כי ה' עמו לא עבר זר ומזיקין בדילין הימנו ולא יחטא:
ודייק לומר ומשימין עצמן כבהמה להורות שני עיקרים גדולים בענותנותם ראשון הוא שמצד טבעם גבוהי לב וטרחי טרחא יתירה לקנות הענוה וז"ש ומשימין עצמן כבהמה כלומר שוו אנפשייהו נגד טבעם ובטרחם ויראתם משימין עצמן כבהמה להיות דכאי רוח. וזאת שנית שהם ערומים בדעת קולעים אל השערה לפנים מן הקלעי"ם ויש להם הרגשה גדולה ועכ"ז טרחו עד אשר שמו עצמן כבהמה שאינם מרגישים כלל ע"ד שכתב הרב חובת הלבבות שתכלית הענוה מדת הנשתוון והני חסידי זכו לזה ובהא ניחא דרמז הענוה כבהמה ומי סגי לומר בלשון אחר שהם ענוים אמנם רצו לרמוז שעשו עצמן כבהמה שאינם מרגישים בעה"ז כבהמה עם שהם ערומים בדעת וזה לרוב דבקותם בתורה ומצות ורוחניות והוא תכלית הענוה וע"כ אמר תושיע ה' כי הללו ראוים לישועה ונפטרו ממשפטיך תהום רבה דסליק מיניה ואדם כזה נושע בה' תשועת עולמים:

(ה ב) דא"ר נחמן בר יצחק א"ר אסי.—בשמ"ק כאן כתב דבס"א הנוסח "ר' נחמן בר כהן" [וכ"ה הנוסח בכתבי יד, ועי' ד"ס]. ונראה שגירסא זאת עיקרית, שרב נחמן בר יצחק היה רחוק מר' אסי במקום ובזמן, שר' אסי היה תלמידו של ר' יוחנן ובארץ־ישראל, ורב נחמן בר יצחק היה תלמידו של רבא ובבבל. אבל ר' נחמן בר כהן היה בא"י והוא ר' נחמן סתם דירושלמי, והיה תלמידו של ר' מנא (השני, שהוא בנו של ר' יונה, עי' מ"ש בסנה' ה ב). עי' ב"ב ח ב: אין עושין שררה על הצבור פחות משנים מה"מ א"ר נחמן אמר קרא והם יקחו את הזהב וגו'. [ובכתבי יד] וברי"ף שם וביד רמ"ה הנוסח: ר' נחמן בר כהן^*[ובהגדות התלמוד: בר כהנא]. וברא"ש שם הנוסח: ר' נחמן בר נתן, והוא ט"ס [וכהן השתבש לנתן, וכן נשתבש בכ"י המבורג בחולין], כי לא נמצא זכרו במקום אחר עוד, אבל ביוחסין הביאו ע"פ נוסח הרא"ש שלפנינו, כדרך היוחסין להביא השמות ע"פ כל הנוסחאות כנודע.. ואותו ענין ישנו גם בירושלמי שקלים פ"ה ה"ג: "ר' נחמן בשם ר' מנא על שם והם יקחו את הזהב". וזה מוכיח כי ר' נחמן סתם דירושלמי הוא עצמו ר' נחמן בר כהן דבבלי^*כי רב נחמן סתם דבבלי כבר נודע שהוא רב נחמן בר יעקב דבבלי וירושלמי, והוא מוקדם בזמן לר' נחמן סתם דירושלמי.. ועי' כתובות קי ע"ב: "כי אתא רב דימי אמר דרש ר' נחמן בר כהן", וזה נראה רחוק, כי רב דימי היה גדול עוד בזמן רב יוסף (עי' תמורה יד ב) חבירו של ר' זירא, ור' נחמן סתם דירושלמי היה תלמידו של ר' מנא בנו של ר' יונה, ור' יונה היה תלמידו של ר' זירא כנודע. ומ"מ אפשר שרב דימי היה קטן בשנים בזמנו של רב יוסף.

מעם. ולא כל עם וגבי חטאת כתיב שבא ע''י השוגג: ר''ש בן יוסי אומר. מכאן אתה למד: אשר לא תעשינה בשגגה ואשם. וסמיך ליה או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא אשמו דמשמע אשר לא תעשינה אם היה יודע שהוא אסור ושגגה היתה לו וחטא ואשם הוא יביא: השב מידיעתו. שאם היה יודע שהוא חלב היה יושב ומבטל מעבירה זו ואית דגריס השב והוא נמי הפורש ונבדל מתחלה ואין עובר אם היה יודע שהוא אסור ובת''כ גרס היושב: מאי בינייהו. מ''מ מומר לא מקבלינן מיניה בין למר בין למר ואפילו שוגג דהא אילו היה יודע מתחלה נמי היה אוכלו ואין שב מידיעתו: והביא קרבן על הדם. ששגג בו ואילו היה יודע שהוא דם לא היה אוכלו לת''ק מומר שמו ולא מקבלינן מיניה ולר''ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה: מכם ולא כולכם. דלעיל בעולת נדבה משתעי קרא דכתיב בתריה אם עולה קרבנו וגו': דלכפרה הוא. וכיון דדעתו להזיד ולחזור על עבירתו ובהא מיהא אתרמי דשגג ולא הזיד א''כ אמאי. נקבל מיניה הא לאו בר כפרה הוא: דלאו חיובא. ולאו אורח ארעא לקבולי דורון מיניה דכתיב זבח רשעים תועבה (משלי כא): אבל חטאת דחובה. רמיא עליה: אימא נקבל מיניה. שלא יהא חוטא נשכר: גריעותא הוא. דאוקמת לעיל דפושעים קרי בהמה: שהן ערומים בדעת. כאדם הראשון ומשימין עצמן כבהמה דכאי רוח: וזרע בהמה. ומוקמינן לה במסכת סוטה (דף כב.) לא קרא ולא שנה ולא שמש תלמידי חכמים עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה כלומר החכמים והבורים כולם אזרעם לפרותם ולרבותם: ר''ג. בנו של ר' יהודה הנשיא שהיה מן האחרונים ובית דינו נמנו על שחיטת כותי לאחר שנשנית משנתינו דהכל שוחטין ואפילו כותי ואסרוה: לא שמע רבי כו'. והיינו נמי כי מתניתין: למימרא בעי. וכי לא פשיטא לן דלית להו לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט): קבלה מיניה. רבי זירא מר' יעקב דאפילו כשישראל עומד על גביו אסור או לא קבלה: אכל משחיטת כותי. בישראל עומד על גביו או ע''י שחתך כזית בשר ונתן לו ואכל: ואף ר' אסי אכל. ותהי בה רבי זירא גרסינן מתמיה עליהן שאכלוה ומבעיא ליה בלביה הכי: לא שמיע להו. הא דנמנו ר''ג דאי שמיע להו הוו מקבלי או דלמא שמיע ולא קבלוה: והדר פשיט. ר' זירא לנפשיה: מסתברא שמיע להו ולא קבלוה. דאי ס''ד לא שמיע להו ואי שמיע להו הוו מקבלי לה: היכי מסתייע מילתא למיכל כו'. היאך יגרום שום שטן לפני צדיקים ע''י שוגג שום דבר עון: השתא בהמתן של צדיקים. חמרא דר' פנחס בן יאיר לקמן: אין הקב''ה מביא תקלה על ידן. שתאכל הבהמה דבר האסור לה:

מעם הארץ פרט למומר. תימה דמאי קאמר הא מהכא נפקא מהתם נפקא הא אדרבה הך פליגא דאפילו מומר לדבר אחד קאמר ת''ק דאין מקבלין דהא מוקמינן דפליגי באוכל חלב והפריש קרבן על הדם ודוחק לומר דפריך מדר''ש ומפרש ר''ת דמומר לאכול חלב היינו מומר לכל התורה חוץ מדם כדאשכחן שכולל כל החטאות בכלל חטאת חלב בפ''ק דמנחות (דף ו.) ובפרק היה מביא (סוטה דף טו.) דאמר בדין שתהא חטאת חלב טעונה נסכים והשתא קאמר דלת''ק כשהוא מומר לכל התורה כולה חוץ מדם אינו מביא קרבן על הדם ולר''ש מביא כיון שהוא שב מידיעתו מדם אבל מומר לדבר אחד דברי הכל מביא ועוי''ל דדוקא בחלב ודם פליגי לפי שהם שוין שיש כרת בשניהן ועולין לגבוה ונאמרו בלאו אחד כל חלב וכל דם לא תאכלו דלת''ק חשיב ליה מומר לאותו דבר כאילו הוא מומר לדם עצמו ואינו מניח בשביל האיסור אלא משום דנפשו קצה לאכול דם אבל מומר לאחד משאר איסורים פשיטא דמביא קרבן על הדם ולר''ש אפילו מומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם: אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו. תימה מה צריך . קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח''כ ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו: ר''ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה. פירש בקונטרס ר''ג בנו של ר' יהודה הנשיא שהיה אחרון וכן משמע קצת דקאמר בסמוך ר''ג ובית דינו כר''מ ס''ל דחייש למיעוטא משמע שהוא ר''ג אחרון שהיה אחר ר''מ ומיהו קשה דא''כ הויא ליה לפרושי בהדיא ר''ג בנו של ר''י הנשיא כדתנן במס' אבות (פ''ב מ''ב) ר''ג בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ועוד תימה דגזר ר''מ על סתם יינם ולא גזר על שחיטה דאורייתא אבל אם הוא ר''ג דיבנה ניחא והא דקאמר כר''מ סבירא להו משום דר''מ ס''ל הכי בהדיא אבל קשה דא''כ סבר ר''ג דיבנה דכותים גרי אמת הן כיון דשחיטתן הויא שריא קודם גזירה ובריש הדר (עירובין סא.) תנן הדר עם העובד כוכבים או עם מי שאינו מודה בעירוב ה''ז אסור פירוש אינו מודה בעירוב היינו כותי כדאמר בפרק בכל מערבין (שם לא:) ר''א ב''ר יעקב אומר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה ר''ג אומר צדוקי אינו כעובד כוכבים ופירש בקונטרס אבל כותי הוי כעובד כוכבים דקסבר כותים גרי אריות הן מיהו ע''כ א''א לומר כפירוש הקונטרס דהא ר''ג דיבנה אית ליה בהדיא בפ''ק דגיטין (דף י.) דגרי אמת הן שהכשיר גט שעדיו עדי כותים והיינו יכולין לפרש אבל כותי הוי כעובד כוכבים משום דאינו מודה בעירוב דהיינו נמי טעמא דת''ק דאסר שהוא ר''מ כדמוכח התם בגמרא ור''מ אית ליה התם (בבכורות) דכותים גרי אמת הן אבל קשה כיון דלכ''ע כותי אוסר אע''ג דגרי אמת הן א''כ מה באו לחדש ר' אמי ור' אסי שעשאום עובדי כוכבים גמורין לבטל רשות וליתן רשות הא מעיקרא נמי הכי הוה לכ''ע אלא י''ל דלר''ג כותי נמי אינו כעובד כוכבים ותנן צדוקי אינו כעובד כוכבים וה''ה לכותים דגרי אמת הן והיו סבורין דגרי אמת הן כר''ג עד שעשאום רבי אמי ור' אסי עובדי כוכבים גמורין אע''ג דרבי יוחנן פסק כר' אליעזר בר' יעקב ור' אליעזר בר' יעקב לא פליג את''ק שאוסר כותי ר' יוחנן לא בא לפסוק כמותו אלא במה שצריך שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה: צדיקים עצמן לא כ''ש. תימה דהא אשכחן יהודה בן טבאי שהרג עד זומם בפ''ק דמכות (דף ה:) ור' ישמעאל שקרא והטה בפ''ק דשבת (דף יב:) ואור''י דדוקא במידי דאכילה אין הקב''ה מביא תקלה על ידן שגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור ולספרים דגרסי (בפ''ק) דכתובות (דף כח:) גבי העלה עבד לכהונה על פיו השתא בהמתן של צדיקים כו' משום דאתי לידי אכילת איסור שמאכיל בת ישראל שנשאת לו בתרומה והוא עבד ואין לו בה קדושין ומיהו ברוב ספרים לא גרסינן ליה והיינו משום דליכא למפרך אלא כשהצדיק עצמו אוכל האיסור ובר''ה (דף כא.) דאמר כמה בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא ובערבי פסחים (דף קו:) ר' ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי ואשתלי וטעם קודם הבדלה אע''ג דמיתתו באסכרה התם אכילת היתר הוא אלא שאוכל בשעה האסורה ובבראשית רבה גרס ר' ירמיה דשדר לר' זירא כלכלה דפירי בין דין לדין אתאכיל פירי בטבלייהו ומיהו ההוא עובדא איתא במסכתא שקלים (דף ח.) וקאמר עלה ר' זירא אם הראשונים כמלאכים אנו כבר אינש ואם הראשונים כבני אינש אנו כחמורים ולא כחמורו דר' פנחס בן יאיר [ע''ע תוס' שבת דף יב: ד''ה רבי נתן ותוספות פסחים קו: ד''ה אישתלי ותוספות יבמות צט: ד''ה ס''ד ותוספות גיטין ז. ד''ה השתא]:

דף ה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד