חולין ה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

ומשנינן: לא הוה יהושפט מפליג נזהר ונבדל נפשיה מיניה דאחאב, שלא חשדו שיכשילנו, וכדמוכחינן לקמן. אלמא מומר לעבודת כוכבים אינו מומר לכל התורה כולה.

והשתא מבארינן: מנלן דלא חשד יהושפט באחאב שמא יכשילנו אחאב במאכלות אסורות?

אילימא מדכתיב, דאמר יהושפט אל אחאב מלך ישראל "כמוני - כמוך, כעמי - כעמך", ומשמעות הדברים שאפשר לסמוך עליך כמו שסומכים עלינו לענין איסור והיתר.

אלא, מעתה, הא דכתיב בהמשך דבריו של יהושפט "כסוסי - כסוסיך" האם הכי נמי איירי לענין איסור והיתר!?

אלא כונת דבריו של יהושפט לומר לאחאב - מה דהוי אסוסיך, מה שיקרה לסוסיך בעת המלחמה, תהוי נמי אסוסי. ואם כן, הכי נמי בתחילת הפסוק דכתיב "כמוני - כמוך, כעמי - כעמך" כונתו לומר: מאי דהוי עלך ועילוי עמך - תהוי עלי ועילוי עמי. והדרא קושיין, מנין לנו שלא חשד יהושפט באחאב?

אלא מהכא ילפינן לה: מדכתיב התם "ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו, מלובשים בגדים בגורן, פתח שער שומר ון".

מאי "גורן"?

אילימא גורן של תבואה ממש - אטו שער שומרון גורן הוה!?

אלא שהיו יושבים שם אחאב ויהושפט בחיבה וברעות ובאגודה אחת, כי גורן - כסנהדרין היושבין יחד בצורה של חצי גורן, ואינם חושדים זה את זה.

דתנן: סנהדרין היתה יושבת כחצי גורן עגולה, כדי שיהו כל הדיינים רואין זה את זה, וישמעו איש את רעהו, ויתווכחו ביניהם עד שתצא מהן הוראה כהלכה.

לימא מסייע ליה לרב ענן, דאמר ישראל שהוא מומר לעבודת כוכבים מותר לאכול משחיטתו, מהא דכתיב באליהו, בשעה שהתחבא מאחאב ומאיזבל, "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר, ולחם ובשר בערב". ואמר רב יהודה אמר רב - מבי טבחי דאחאב הביאום. ומוכח שמטבחו של אחאב כשר היה על אף שהיה מומר לעבודה זרה.

ודחינן: על פי הדיבור - שאני. שהקדוש ברוך הוא התיר לו במפורש לאכול ממאכלים אלו, כדכתיב "ואת העורבים צוה לכלכלך". ואין להביא ראיה מכאן למקום שאין בו היתר על פי הדיבור. ^[13]

והשתא מבארינן להאי קרא:

מאי "עורבים"?

אמר רבינא: עורבים ממש.

אמר ליה רב אדא בר מניומי לרבינא: ודלמא תרי גברי דהוי שמייהו "עורבים"

קאמר!? מי לא כתיב "ויהרגו את עורב בצור עורב, ואת זאב" וגו'?!

אמר ליה רבינא בתמיה: בשלמא חד גברא דמיקרי "עורב" מצינו דהוי, אבל - האם אתרמאי מילתא דתרוויהו הוה שמייהו "עו רבים"?!

והדר תמהינן: ודלמא על שם מקומן, שהיו מצור עורב, ולכן שפיר מצינן כמה גברי דאיקרו "עורבים", ואכתי גברי הוו ולא עורבים ממש, ומנלן דקרא איירי בעורבים ממש?

והראיה שהכתוב קורא לאנשים על שם מקומן, כי מי לא כתיב "וארם יצאו גדודים, וישבו מארץ ישראל נערה קטנה". וקשיא לן בהאי קרא: קרי לה נערה, שהביאה כבר שתי שערות, וקרי לה נמי קטנה, שעדיין לא הביאה שתי שערות. הא כיצד יתקיימו שני המקראות? ואמר רבי פדת: אותה שנשבית קטנה היתה, וקראה הכתוב נערה על שם מקומה, שהיא היתה דמן "נעורן", ממקום הנקרא "נעורן".

ודחינן: אי על שם מקומן נקראו שני ה"עורבים" הללו, אם כן אמאי קרי להו עורבים? והרי "עורביים" מיבעי ליה למיקרייהו!?

אלא, מוכח, דעורבים ממש הם שהביאו לאליהו את אוכלו מבית מטבחו של אחאב.

ותו אמרינן: לימא מסייע ליה לרב ענן, דאפילו מומר לעבודת כוכבים אינו נעשה מומר לכל התורה כולה. ^[14]

דתניא: הכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר.

ודנה הגמרא: האי ערל שכשר לשחיטה היכי דמי?

אילימא שמתו אחיו מחמת מילה, הרי האי, ישראל מעליא הוא. ואמאי קא אמר תנא "ואפילו ערל"!?

אלא, פשיטא דהוא מומר לערלות, ואף על פי כן הרי הוא כשר לשחיטה.

אימא סיפא: ואפילו ישראל מומר.

היכי דמי? אי מומר לדבר אחר - היינו מומר לערלות?! ואמאי היה התנא צריך לחזור ולשנותו?

אלא, לאו, מומר לעבודת כוכבים. ואיצטריך לאשמועינן שאפילו מומר שכזה כשר הוא לשחיטה [דלא הוה ידעינן ליה ממומר לערלות] וכדרב ענן.

ודחינן: לא תידוק מהכא כרב ענן. כי לעולם אימא לך: מומר לעבודת כוכבים לא כשר לשחיטה, משום דאמר מר: חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה - כמודה בכל התורה כולה. ומכאן שכל המודה בעבודת כוכבים הרי הוא ככופר בכל התורה כולה, ולכן הרי הוא נחשב כמומר גם לענין שחיטה.

אלא, כונת התנא דברייתא לומר שאפילו מומר לאותו דבר, לשחיטה, אלא שהוא מומר שאוכל נבילות לתיאבון ולא להכעיס, הרי הוא כשר לשחיטה, ואם נותנים לו סכין בדוק הרי הוא שוחט כהלכה, כי לא שביק היתרא ואכיל איסורא וכדאמר רבא דמומר לאכול נבילות לתאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו.

ואצטריך לאשמועינן דלא נימא הואיל ודש בה נעשית לו כהיתר.

מיתיבי לרב ענן, דאמר מומר לעבודת כוכבים אינו נחשב מומר לכל התורה כולה, ומותר לאכול משחיטתו, מהא דתניא: נאמר בפרשת הקרבנות של נדר או נדבה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה". ודרשינן: "מכם" - ולא כולכם, להוציא את המומר שאין מקבלין את נדבתו.

וכמו כן דרשינן: מכם - בכם, בישראל, חלקתי בין ישראל כשר ובין ישראל מומר שאין מקבלין את נדבתו, ולא חלקתי באומות העולם בין אלו שאינם עובדי כוכבים ובין עובדי כוכבים, אלא אמרתי בהם "איש איש" לרבות את כל האומות, ואפילו אותם שהם עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, ומקבלין מהן. ^[15]

וכן דרשינן: "מן הבהמה" - להביא בני אדם שדומים לבהמה [בכך שאינם מקיימים מצוות], שגם הם מביאים נדרים ונדבות. מכאן אמרו: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר, ומנסך היין לעבודת כוכבים, ומחלל שבתות בפרהסיא. עד כאן לשון הברייתא.

ודנה הגמרא: הא גופא קשיא: אמרת "מכם"

- ולא כולכם, להוציא את המומר. והדר תני: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל, דמשמע שעוברים על המצוות במזיד, והיינו מומר, וכיצד מקבלין מהם קרבנות!?

ומשנינן: הא, לא קשיא. כי רישא דכתיב בה "מכם - להוציא את המומר" איירי במומר לכל התורה כולה, ואילו מציעתא דכתיב בה "מקבלין קרבנות מפושעי ישראל" איירי במומר לדבר אחד.

אלא הא קשיא: אימא סיפא: חוץ מן המומר, ומנסך את היין, ומחלל שבת בפרהסיא.

האי "מומר" דקתני בסיפא היכי דמי?

אי הוי מומר לכל התורה כולה, היינו רישא, ומאי אתא סיפא לאשמועינן!? ואי הוי מומר לדבר אחד - קשיא מציעתא, דאמרינן בה דפושעי ישראל מביאין קרבנות, ואוקמינן דאיירי במומר לדבר אחד!?

אלא, לאו, הכי קאמר תנא דברייתא בסיפא: חוץ מן המומר לנסך את היין לעבודה זרה, ולחלל שבתות בפרהסיא. אלמא, מומר לעבודת כוכבים [וכדקתני "לנסך את היין"] הוה מומר לכל התורה כולה, ושחיטתו פסולה, ותיובתא דרב ענן [המכשיר שחיטת מומר לעבודת כוכבים] תיובתא.

והוינן תו בהא ברייתא: וכי הא דאין מקבלין קרבנות מן המומרין מהכא, ממיעוטא דמכם, נפקא? והא מהתם נפקא: דכתיב בפרשת קרבן חטאת "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ".

הערות

^[13] מפשטות משמעות לשון רש"י ותוס' משמע שהותר לאליהו הנביא איסור גמור. וכתב בספר הערות של הגרי"ש אלישיב [כתב יד] שאין זה מסתבר, לפי שאינו מובן למה הוצרכו לזה? וכי לא היו יכולים להביא לו בשר מותר? ולכן צריך לומר כמו שמפרש הריטב"א, שודאי בבי טבחי דאחאב היו ביניהם גם שוחטים כשרים, כגון עובדיהו, אלא שלא היה ידוע מי הוא הכשר, והיה אסור ליטול משם בשר משום שרובם רשעים, וכדברי הכתוב "מושל מקשיב", וכו'. אבל כיון שנטלו על פי הדיבור, יש לסמוך שנטלו בשר כשר.

^[14] ובספר הערות של הגרי"ש אלישיב [כתב יד] הקשה, למה צריך עוד לסיוע? וכתב, שנראה לומר, שודאי אין כאן כלל ראיה שיהושפט אכל משחיטתו של אחאב, כי למה לא נאמר שעשה יהושפט שחיטה מיוחדת, מכיון שאחאב היא מומר לע"ז. שהרי גם על מה שאמרו בגמרא "מושל מקשיב על דבר שקר", מקשה רע"א, מדאמרינן בסנהדרין, ראה הקב"ה דורו של צדקיהו, שהיה צדיק ודורו רשעים, וראה דורו של יהויקים שהיה הוא רשע ודורו צדיקים, אם כן, מנלן שאצל אחאב ויהושפט משרתיהם כמותם, והרי יש יוצאים מן הכלל! ? אלא ודאי, כוונת הגמרא "דאמר רב ענן וכו', שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה", היא רק לומר היכן מצינו, אבל בודאי אין כאן ראיה שיוכלו ללמוד ממנו הלכה. ולכן צריך לסיוע שיוכלו ללמוד ממנו הלכה. ואין להקשות, הרי אליהו הנביא היה יכול לראות ברוח הקדש אם הבשר כשר, כי אי אפשר לפסוק הלכה על פי רוח הקדש.

^[15] מקשה ה"פנים מאירות", כיון ששחיטתו של נכרי פסולה, האיך יכולים הכהנים להקריב קרבנו, שהרי להקרבה צריך שתהא שליחות של הכהן כלפי בעל הקרבן, "דהני כהני, שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא", ואיך יכולים לעשות הכהנים לעשות שליחותו של גוי? ויש לומר, שגוי המביא קרבן אינו נחשב כ"בעל הקרבן", שאין הקרבן מתייחס אחריו, לכן אין צריך שיהא הכהן שליח של הגוי, ולכן יכולים להקריב קרבנו. אבל ישראל מומר, שהוא נחשב בעל הקרבן, והקרבן מתייחס אליו, צריך הכהן להיות שלוחו. וכיון שהוא אינו יכול לשחוט, אין הכהן יכול לשחוט עבורו. [הובא בכתב יד של הגרי"ש].

ודוחים: יהושפט לא הוה מפליג נפשיה מיניה [לא היה מחלק עצמו ממנו] מאחאב, לשחוט ולאכול בפני עצמו, שהרי רצה להיות קרוב ומחובר אליו. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] שאמר לו יהושפט לאחאב: "כמוני כמוך כעמי כעמך" (מלכים א כב, ד), אלא מעתה, כשאמר "כסוסי כסוסיך" (שם) הכי נמי [כך גם כן] יכול אתה לפרש במשמעות זו?! אלא הכוונה היא: מה דהוי אסוסיך תהוי אסוסי [מה שיהיה על סוסיך יהיה גם על סוסי], שנלך יחד למלחמה, הכא נמי [כך גם כן] אתה צריך לפרש "כמוני כמוך כעמי כעמך" — מאי דהוי עלך ועילוי עמך תיהוי עלי ועילוי עמי [מה שיהיה עליך ועל עמך יהיה עלי ועל עמי], שגורל אחד יהיה לשנינו!

אלא הראיה שרצה יהושפט להיות קרוב ומחובר עם אחאב היא מהכא [מכאן], שנאמר: "ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון" (שם י), ויש לשאול: מאי [מה פירוש] גורן? אילימא [אם תאמר] שישבו בגורן ממש, אטו [וכי] שער שומרון גורן הוה [היה]? ודאי לא היה גורן בשער, שהוא המקום שבו יושבים זקני העיר ושופטיה! אלא הכוונה היא: כי [כמו] גורן היו יושבים, בעיגול, כשפניהם זה לזה, בידידות, וכמו דתנן [ששנינו במשנה]: סנהדרין היתה יושבת כחצי גורן עגולה, כדי שיהו החכמים רואין זה את זה, ואף כאן ישבו מלך יהודה ומלך ישראל באופן שיהיו רואים זה עם זה, כאות לידידות.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] לרב ענן שאמר ששחיטת המשומד לעבודה זרה כשרה, ממה שנאמר באליהו: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב" (שם יז, ו), ואמר רב יהודה, אמר רב: את האוכל היו מביאים מבי טבחי [מבית המטבחיים] של אחאב, ובוודאי לא היה אליהו אוכל מבשר זה אילולא השחיטה בבית אחאב היתה כשרה! ומשיבים: על פי הדבור שאני [שונה], שאליהו עשה כך על פי דבר ה' המפורש, ואין להביא מכאן ראיה.

אגב הזכרת פסוק זה שואלים: מאי [מה פירוש] עורבים? אמר רבינא: עורבים ממש. אמר ליה [לו] רב אדא בר מניומי: ודלמא תרי גברי דהוי שמייהו [ושמא היו אלו שני אנשים שהיה שמם] עורבים! מי לא כתיב [האם לא נאמר]: "ויהרגו את עורב בצור עורב ואת זאב הרגו ביקב זאב" (שופטים ז, כה)? משמע שיש שם פרטי "עורב"! אמר ליה [לו] רבינא בדחיה: איתרמאי מילתא דתרוייהו הוה שמייהו [וכי הזדמן הדבר ששניהם היה שמם] עורבים? אלא ודאי היו אלה עורבים ממש.

ומקשים עוד: ודלמא [ושמא] על שם מקומן נקראו "עורבים"! מי לא כתיב [האם לא נאמר]: "וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה" (מלכים ב ה, ב), וקשיא לן [והיה קשה לנו] בהבנת הפסוק: קרי [קורא] לה "נערה" שהיא כמעט בוגרת, וקרי [וקורא] לה והיא "קטנה" שאינה בוגרת! ואמר ר' פדת: כוונת הפסוק היא לקטנה שמן המקום נעורן. וכשם שקראו לשפחת נעמן "נערה" על שם מקומה — שמא קראו לאלה "עורבים" על שם מקומם! ודוחים: אם כן, "עורביים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], וכיון שאמר עורבים הכוונה לעורבים ממש.

ב ועוד מציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו] לרב ענן, שאמר שמשומד לעבודה זרה אינו נחשב משומד לכל התורה, ושחיטתו כשרה, ממה ששנינו: הכל שוחטין, ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל משומד. ונברר: האי ערל היכי דמי [ערל זה כיצד הוא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שמתו אחיו מחמת מילה, ומחמת הסכנה אינו נימול, הלוא האי ישראל מעליא [זה ישראל מעולה, כשר] לגמרי הוא, ואין כל חשש לגבי שחיטתו! אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא למשומד לערלות, שאינו רוצה למול עצמו.

ומעתה אימא סיפא [אמור את סופה] של ההלכה: ואפילו ישראל משומד, ונברר: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] הכוונה למשומד לדבר אחד מן התורה — היינו [הרי הוא] דין משומד לערלות ששנינו כבר! אלא לאו [האם אין] הכוונה למשומד לעבודה זרה, וכדברי רב ענן, שמשומד כזה מותר לאכול משחיטתו?

ודוחים: לא, לעולם אימר [אומר] לך כי משומד לעבודה זרה לא שוחט, וכפי שאמר מר [החכם]: חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה, ומכאן שהמשומד לעבודה זרה נחשב ככופר בכל התורה, ונדון כגוי, ששחיטתו פסולה.

אלא הכוונה היא למשומד לאותו דבר, כלומר, לענין שחיטה, שאוכל גם בהמות שלא נשחטו כראוי. וכדברי רבא שאמר שהמשומד לאכול נבילות לתיאבון נותנים לו סכין בדוקה ושוחט.

ב מיתיבי [מקשים] על שיטת רב ענן, שמותר לאכול משחיטתו של משומד לעבודה זרה, ממה ששנינו בברייתא: נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" (ויקרא א, ב), ומדייקים: "מכם" — ולא כולכם, להוציא את המשומד, שאין מקבלים ממנו קרבן. ועוד: "מכם" — בכם בבני ישראל חלקתי בין משומד לאחר, ולא באומות, שמהם מקבלים קרבן מכל אדם, גם אם הוא עובד עבודה זרה. ועוד דרשו: "מכם מן הבהמה" (שם) — להביא (לרבות) בני אדם שדומים לבהמה, כלומר, אנשים שאינם מקיימים את מצוות התורה, שאף מהם מקבלים קרבן. מכאן אמרו חכמים: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המשומד, ומנסך את היין לעבודה זרה, ומחלל שבתות בפרהסיא.

ותחילה מבררים את לשון הברייתא: הא גופא קשיא [ברייתא זו עצמה קשה], אמרת [אומר אתה] מתחילה "מכם" — ולא כולכם, להוציא את המשומד, שאין מקבלים ממנו קרבן, והדר תני [וחוזר ושונה]: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], רישא [בתחילה] שאין מקבלים מן המשומד, הכוונה למשומד לכל התורה כולה, ואילו מציעתא [בהלכה האמצעית] שמקבלים קרבן מפושעי ישראל, הכוונה היא למשומד לדבר אחד.

ומעתה, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: חוץ מן המשומד ומנסך את היין ומחלל שבת בפרהסיא שאין מקבלים מהם קרבן, ונברר: האי משומד היכי דמי [משומד זה כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] משומד לכל התורה כולה — היינו רישא [הרי זה מה שכבר שנינו בתחילת הברייתא], "מכם" — להוציא את המשומד! ואי [ואם] מדובר במשומד לדבר אחד — קשיא מציעתא [קשה ההלכה האמצעית], משם עולה שמקבלים קרבן ממשומד לדבר אחד!

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך הוא אומר]: חוץ מן המשומד לנסך את היין לעבודה זרה, ולחלל שבתות בפרהסיא. אלמא [מכאן] שמשומד לעבודה זרה הוה [הרי הוא] נחשב משומד לכל התורה כולה, ששחיטתו פסולה כשחיטת הגוי, ותיובתא [וקושיה חמורה] על דברי רב ענן, שאמר ששחיטתו כשרה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא], ונדחו דבריו.

אגב כך שואלים: והא [וזה] שאין מקבלים קרבן מן המשומד מהכא נפקא [מכאן, מפסוק זה הוא יוצא]? הלוא מהתם נפקא [משם, הוא יוצא], ממה שנאמר בענין קרבן חטאת:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects that suggestion: Jehoshaphat would not have separated himself from Ahab to eat and drink by himself, as he relied on him completely. From where do we derive this? If we say that it is derived from that which is written that Jehoshaphat said to Ahab: “I am as you are, my people as your people” (I Kings 22:4), i.e., I am equally reliable, this is difficult, as, if that is so, then when Jehoshaphat said at the conclusion of that verse: “My horses as your horses,” can this also be referring to reliability? Rather, Jehoshaphat’s intention was: That which will befall your horses will befall my horses; so too, that which will befall you and your people will befall me and my people.

Rather, it is derived that Jehoshaphat relied upon Ahab from here: “And the king of Israel and Jehoshaphat, king of Judea, sat each on his throne, arrayed in their robes, in a threshing floor, at the entrance of the gate of Samaria” (I Kings 22:10). The Gemara asks: What is the meaning of the term threshing floor in this context? If we say that it was an actual threshing floor; is that to say that the gate of Samaria was a threshing floor? Typically, the gate of a city was the place of assembly for the city’s judges and elders, not a threshing floor. Rather, they were sitting in a configuration like that of a circular threshing floor, i.e., facing each other in a display of amity, as we learned in a mishna (Sanhedrin 36b): A Sanhedrin was arranged in the same layout as half of a circular threshing floor, so that the judges would see each other. This verse demonstrates that Jehoshaphat deliberated with Ahab and relied on his judgment.

The Gemara suggests: Let us say that the verse written with regard to Elijah supports the opinion of Rav Anan. The verse states: “And the ravens [orevim] brought him bread and meat in the morning, and bread and meat in the evening” (I Kings 17:6); and Rav Yehuda said that Rav said: They would bring the meat from the slaughterhouse of Ahab. Clearly, Elijah would not have eaten the meat if Ahab’s slaughter was not valid. The Gemara responds: Since he ate the meat according to the word of God, the case of Elijah is different, and no proof may be cited from there.

The Gemara asks: What is the meaning of orevim in this context? Ravina said: They were actual ravens. Rav Adda bar Minyumi said to him: And perhaps they were two men whose names were Oreb? Isn’t it written: “And they slew Oreb at the Rock of Oreb, and Zeeb they slew at the winepress of Zeeb” (Judges 7:25), indicating that Oreb is a person’s name? Ravina said to him: Did the matter just so happen that the names of both of the people supplying Elijah with food were Oreb? The improbability of this occurrence indicates that they were actual ravens.

The Gemara suggests: And perhaps they are called orevim after the name of their place of origin. Isn’t it written: “And the Arameans had gone out in bands, and had brought away captive out of the land of Israel a minor young woman [na’ara ketana]” (II Kings 5:2)? And it is difficult for us to understand why the verse calls her a young woman and also calls her a minor, which are two different stages in a girl’s development. And Rabbi Pedat said: She was a minor girl who was from a place called Naaran. Perhaps in the case of Elijah they were two people from a place called Oreb. The Gemara rejects that suggestion: If so, Orebites [oreviyyim] should have been written in the verse.

§ Let us say that the following baraita supports the opinion of Rav Anan, who says that it is permitted to eat from the slaughter of a Jew who is a transgressor with regard to idol worship: Everyone slaughters, and even a Samaritan, and even an uncircumcised man, and even a Jewish transgressor. The Gemara analyzes the baraita: This uncircumcised man, what are the circumstances? If we say that he is an uncircumcised man whose brothers died due to circumcision and the concern is that he might suffer a similar fate, clearly one may eat from what he slaughters, as he is a full-fledged Jew and not a transgressor at all. Rather, it is obvious that he is a transgressor with regard to remaining uncircumcised, as he refuses to be circumcised.

Say the latter clause of the baraita: And even a Jewish transgressor. What are the circumstances? If he is a transgressor with regard to one matter, that is identical to the case of a transgressor with regard to remaining uncircumcised. Rather, is it not that he is a transgressor with regard to idol worship, and it is in accordance with the opinion of Rav Anan?

The Gemara rejects that proof: No, actually I will say to you that a transgressor with regard to idol worship may not slaughter, as the Master said: Idol worship is a severe transgression, as with regard to anyone who denies it, it is as though he acknowledges his acceptance of the entire Torah. Conversely, with regard to one who accepts idolatry, it is as though he denies the entire Torah. Therefore, his halakhic status is that of a transgressor with regard to the entire Torah, and his slaughter is not valid.

Rather, the transgressor in the latter clause of the baraita is a transgressor concerning the same matter of eating unslaughtered carcasses, and it is in accordance with the opinion of Rava, who said that one may rely on the slaughter of a transgressor with regard to eating unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite even ab initio.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Anan from that which is taught in a baraita with regard to the verse: “When any man of you brings an offering unto the Lord, from the animal” (Leviticus 1:2). The tanna infers: “Of you,” indicating: But not all of you. This serves to exclude the transgressor, from whom an offering is not accepted. The tanna continues: The term “of you” is also interpreted to mean that I distinguished among you and not among the nations. Therefore, a gentile may bring an offering even if he is an idol worshipper. The expression “from the animal” serves to include people who are similar to an animal in that they do not recognize God. From here, the Sages stated: One accepts offerings from Jewish transgressors so that they will consequently repent, except for the transgressor, one who pours wine as a libation to idolatry, and one who desecrates Shabbat in public [befarhesya].

This baraita itself is difficult. Initially, you said: “Of you,” indicating: But not all of you. This serves to exclude the transgressor, from whom an offering is not accepted. And then the tanna teaches: One accepts offerings from Jewish transgressors.

The Gemara answers: This is not difficult. The first clause states that an offering is not accepted from a transgressor with regard to the entire Torah. The middle clause states that one accepts an offering from a transgressor with regard to one matter.

The Gemara challenges: Say the last clause: Except for the transgressor, and one who pours wine as a libation to idolatry, and one who desecrates Shabbat in public. With regard to this transgressor in the last clause, what are the circumstances? If the reference is to a transgressor with regard to the entire Torah, that is identical to the first clause: Of you, and not all of you, to exclude the transgressor. And if the reference is to a transgressor with regard to one matter, the middle clause is difficult, as it is stated there that one accepts an offering from a transgressor with regard to one matter.

Rather, is it not that this is what the mishna is saying in the last clause: Except for the transgressor to pour wine as a libation to idolatry or to desecrate Shabbat in public? Apparently, a transgressor with regard to idol worship is a transgressor with regard to the entire Torah, and this baraita is a refutation of the opinion of Rav Anan. The Gemara concludes: It is indeed a conclusive refutation.

The Gemara asks: And is this halakha that one does not accept an offering from a transgressor derived from the verse cited here? It is derived from the verse written there with regard to a sin offering:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא מעתה כסוסי כסוסיך הכי נמי כן דלא הוו מפלגי סוסיו דיהושפט מסוסיו דאחאב. הכא נמי מאי דהויא עלי ועילוי עמי תהוי עלך ועילוי עמך ועדיין אומר לך דיהושפט לא אכיל בהדי אחאב ומומר לע"ז הוי מומר לכל התורה:

אלא מהכא ואחאב מלך ישראל כו'. דלא הוה מפליג נפשיה מיניה:

נימא מסייעא ליה והעורבים מביאין לו לחם. כלומר סייעתא לרב ענן דאמר מומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה דכתיב והעורבים:

לא על פי דיבור שאני. כלומר גזרת הקב"ה הוה אבל דבר זה במקום אחר אימא לך מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה:

חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה דכתיב ועשה אחת מכל מצות ה' איזוהי מצוה ששקולה ככל המצות הוי אומר זו ע"ז:

מיתיבי מכם ולא כולכם להוציא וכו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה' בכם חלקתי ולא באומות כלומר האומות כולן יכולין להקריב דקיימא לן ערל משלח קרבנותיו טמא משלח קרבנותיו. מעם הארץ פרט לאפיקורוס. כלומר מעם הארץ בעשותה אחת מכל מצות ה' ואמר רב המנונא אפיקורוס לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו למ"ד פרט למומר כיון דמומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על הדם. ולמ"ד השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו. כיון דמדם שב מידיעתו אם הביא קרבן על הדם מקבלין ממנו:

קרי לה נערה וקרי לה קטנה וכו'. וק"ל והכתיב ונער קטן נוהג בם, ואיכא דמתרצי דגבי זכר ליכא קפידא משום דאין לו ימי נערות כקטנה ומאי נער קטן שגדל כענין שנא' והנער נער אבל בנקבה שיש חילוק בין נערות לקטנות ק"ל, והאי תירוצא לא נהיר דהא בפ' בתרא דסוטה דריש נמי נערים קטנים דגבי אלישע קטני אמנה ומנוערים מן המצות ועל שם מקומן כי הכא אלא דאיכא למימר דהתם לאו משום קושיא דקרי להו נערים וקרי להו קטנים אלא משום דאלישע לא היה מקפיד אקטנים ולא אנערים ולא היה עניש להו ורש"י ז"ל לא פי' כן וק"ל והא גבי רבקה כתי' והנער' ואפ"ה איכא מ"ד שהיתה פחותה מבת ג' שנים שהית' עושה מעשה נערות ויודעת בטיב של דבר ולא כקטנה. וי"ל נערה אפי' קטנה במשמע אבל מכיון דקפיד קרא וקרי לה קטנה היכי הדר וקרי לה נערה והיינו דאמרינן קרי לה נערה וקרי לה קטנה.

א"ה עורביים מיבעי ליה. יפה פי' רש"י ז"ל דלא למיטעי בעורבים ממש שהרי מצינו פלשתים ומצרים על שם אביהם ועל שם מקומן כפתורים היוצאים מכפתור וגבעונים על שם גבעון העיר, וכן נראה שמה שהקשה מדר' פדת בנערה קטנה ולא הקשה מכמה מקראות דקרי על שם מקומן. הכי נמי קאמר דאשכחן דמישתעי קרא הכי דקרי באינשי על שם מקומן כשמא דמשמע דהוא שמא דידהו ופריק א"כ לימא עורביים דהתם כיון דקרי לה נערה וקרי לה קטנה ליכא למיטעו אבל הכא כיון דאישתעי לן קרא ניסא היכי הוה ליפרוט בהדיא דלא ניטעי.

אלא לאו הכי קתני חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא אלמא מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה ותיובתא דרב ענן תיובתא. קשיא לי אמאי לא אוקמא במומר לדבר אחר,ואשמעינן שאין מקבלין ממנו לאותו דבר, שהרי לכולי עלמא משמע דמומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על החלב, ורישא במומר לכל התורה כולה ומציעתא במומר לנבלות שמביא קרבן על הדם וסיפא במומר לאכול חלב שאין מקבלין ממנו קרבן על החלב. ויש לומר דאם כן היינו רישא, דמאחר דגלי לן קרא דמומר לכל התורה כולה אין מקבלין ממנו קרבן לאחת מן העבירות, פשיטא דלאותה מצוה שהוא מומר לה שאין מקבלין ממנו עליה. ועוד י"ל דמדקתני בהדיא מנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא שאין מקבלין ממנו קרבן לכל התורה כולה, הכי נמי מומר דקתני בהדייהו היינו נמי שאין מקבלין ממנו לכל התורה כולה, והא דקא נטר עד הכא לאותובי מינה לרב ענן וקאמר אלמא מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה, לאו למימרא דאי לא הוי מוקמינן לה במומר לע"ז דלא הוי תיבותיה דרב ענן מהא בריתא, דהא קתני בה בהדיא מנסך את היין דהיינו מומר לע"ז, אלא דאורחא דתלמודא כשמביא מתניתין או מתניתין דמהדר לפרושא, הכי נמי מעיקרא הוי מצי לאותובי מינה, כן נראה לי.

וכי שער שומרון גורן הוי נ"ל דמתמה הכי להדיא משום דהא חנן בפרק לא יחפור מרחיקין את גורן מן העיר חמשים אמה ואפי' בחוץ לארץ וכ"ש בא"י דאיכא משום נוי הארץ דאפילו את האילן מרחיקין כדאיתא התם.

על פי הדיבור שאני פי' רש"י ז"ל שהתירו לו הקב"ה לפי שעה דכתיב את העורבים צויתי שם לכלכלך וק"ל ודקארי ליה היכי לא ידע לי להאי קרא ועוד למאי דלא הוי מסיק אדעתי' דעל פי הדיבור הוי שרי לי' מטבחי דאחאב והא איכא משום בשר שנתעלם מן העין דאוסר רב לקמן במכילתין ועוד למה יתיר לו הקב"ה איסור שלא לצורך וכי אין לו להקב"ה בשר של היתר לתת לו או מעובדיה או משבעת האלפים. לכך נראה לפרש דמעיקרא נמי הוי ס"ד כי ע"פ הקב"ה אכלו שהבטיחו שיביאו לו העורבים מן מקום קרוב מן טבחי דאחאב ולא יחוש לעורבים דמייתי ליה מעלמא וש"מ דטבחי דאחאב כולו התירו וכדרב ענן דאי לא אפילו מן הקרוב היה לו לחוש לרובא דהא עובדי' וחביריו מיעוט הוי וכל דפריש מרובא פירש ופרקי' דעל פי הדיבור שאני והוא מבטיחו לו שיבואו לו אפילו מן המיעוט כי נקל הוא אצל השי"ת וליכא למימר לגבי דידיה כל דפריש מרובא פריש:

גרסת כל הספרים שלנו מאי עורבים וכו' וכיון דאייתי לי' בעי לפרושי ולאו דנפקא לן מהא מידי לשמעתין אי עורבין ממש או עורבים גברי והכי אורחא דתלמודא ואין אנו צריכין בזה למה שדחקו בתוס':

איתרמי מילתא דכל יומא מיתרמו לי' תרי גברא דשמייהו עורבים פי' דליכא למימר דתרי גברי מסוימים הוי בכולהו יומא דא"כ לא סגי דלא הוי מרגשי בה גברי דאיזבל.

א"כ עורבים מבעי' ליה פירש"י ז"ל דלא למטעי בעורבים ממש פי' לפירושו משא"כ במצרים ועבדים ודכוותייהו וא"ת נערה נמי איכא למיטעי בנערה דעלמא י"ל דכיון דכתיב קטנה ליכא למיטעי, וא"ת והא כתיב נער קטן נוהג בהם י"ל דבזכרים לא דייק קרא בהכי דזמנין דקרי אף לקטן נער וכדכתיב והנה נער בוכה וא"ת ולמה הוצרכו לדרוש במס' סוטה גבי נערים קטנים דגבי אלישע דקטנים קטני אמנה ונערי' מנוערים מן המצות וי"ל משום דהתם אי אפשר לומר קטנים ממש דהא לאו בני עונשין נינהו אלא ע"כ קטני אמנה וכיון דקטנים לאו ממש נערים נמי לאו ממש:

מכם מכם ולא כולכם מכם בכם חלקתי ולא בעובדי כוכבי' ומזלות פירש"י ז"ל דלהכי כתבי' למיעוטא גבי ישראל וכו' דכתיב גבי פרשת מומין איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם דמרבינן מאיש איש וכו' וגבי דידהו לא כתיב מיעוט דליכתוב מן האדם כי יקריב קרבן דהוי משמע מן האדם ולא כל האדם ש"מ דבישראל חילוק ולא בעובדי כוכבים ומזלות שכולן מתנדבין ומקבלין מהם עכ"ל.

מן הבהמה להביא בני האדם הדומין לבהמה פי' רש"י ז"ל שאינן מקיימין המצות מן דכתיב גבי בהמה למעוטי רובע ונרבע בב"ק ובתמורה ע"כ: פי' לפירושו דלאו לשון מן קדריש דההוא מיעוט היא ומיני' ממעטין נמי רובע ונרבע במס' תמורה ולא כולה מן הבהמה יתירא הוא כדאית' התם ומדכתיב מן ממעטי' רובע ונרבע כדכתיב אשר יתן שכתבו בבהמ' ומדכתיב בהמה בענין זה מרבינן בני אדם הדומין לבהמה:

אימא סיפא כו' עד קשיא מציעתא וא"ת ולימא לעולם במועד לדבר אחר שתביא קרבן עד אותו דבר עצמו ולכך אין מקבלין וי"ל דהא מרישא שמעי' לה דכיון דבמועד לכל התורה אין מקבלין ממנו קרבן ה"ה במועד על אותו דבר דהא לא שב מידיעתו הוא ונראה שאין צורך לזה דהא הכי בקרבנות נדבה עסקינן שהם באין דורן דכולי קרא דאדם כי יקריב מכם בהא כתיב וכדפירש"י ז"ל ולענין קרבן נדבה ליכא חילוק בזה וזה נראה לי ברור:

ולענין הלכה בשחיטה קי"ל דחש"ו אפי מומחין ומוחזקין כל שאין ישרא' עומד על גביו שחיטתו פסולה גם בדיעבד אפי' בדקו סכין ונותן לו ולא סגי לי בישרא' יוצא ונכנס דכי סגי קרא בישראל בר דעה ואפילו גבי כותי היינו משום דמירתת שיהא נתפס אבל הני לא חיישי ולא מירתת וכל שישראל עומד על גביו ובדקו סכין ונתנו לו א"נ שבדקו סכינו אחריו בדיעבד כשר:

מקבלין קרבנות מן הגוים ומקריבין אותם לשמם ובמקומו יתבאר שאין מקבלין מהם אלא עולה של נדר או נדבה אבל אין מקבלין מהם לא שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות וכן אף בעולה אין מקבלין מהן עולת יולדת ולא עולה של שום חיוב אלא עולה של נדר או של נדבה בלבד ואם הביא שלמים מקריבין אותם עולות ואם נתנם לישראל ועל מנת שיתכפר בהם ישראל מקריבין אותם כשלמי ישראל ואותו ישראל אוכלם:

משומד לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא פחות מן הגוי ואין מקבלין ממנו שום קרבן ואם היה משומד לשאר עבירות מקבלין ממנו כל קרבן הואיל ואינו משומד לכל התורה ומ"מ באותה עבירה עצמה שהוא משומד בה אין מקבלין ממנו ר"ל שאם הוא משומד לאכול חלב במזיד הן לתיאבון הן לדרך פירוק עול הן להכעיס ואירע הדבר שאכלו עכשיו בשוגג ורוצה להביא קרבן על זה אין מקבלין הימנו אחר שאינו שב מידיעתו אבל משומד לאכל חלב שהביא קרבן על דם מקבלין הימנו וכל כיוצא בזה:

תד"ה מכם ולא כולכם כו' ולגזלה מקודשת אצטריך שלא עלתה לבעלים לשם חובה ומביתו לא נפקא אלא (א) שאין יכול להקדיש עכ"ל כצ"ל:

[אלא י גורן וכו'] כחצי גורן כו' נראה לפ"ז נמי יהיה שער שומרון שער ב"ד שיושבים שם סנהדרין כמו שת"א שעריך לתרע בית דינך וק"ל:

ע"פ הדבור שאני כו' והיא גופא אשמעינן דאע"ג דמבי טבחי הוה הותר לו ע"פ הדבור דבר אסור משום שחיטת טבחי דאחאב וק"ק כיון דע"פ הדבור היה אמאי לא נימא דהוגד לו ע"פ הדבור שהיה דבר המותר מזבוח דעובדיה כדלעיל וק"ל:

קרי לי' נערה כו' א"כ עורביים כו' עיין בחדושינו בזה פ"ב דסוטה:

ברש'י ד"ה מכם ?בכם חלקתי וכו' וגבי דידהו לא כתיב מיעוטא דלכתוב מן האדם כי יקריב קרבן וכו'. ר"ל דהשתא דכתיב כי יקריב מכם קרבן דמשמע מכם ולא כולכם לא קאי מיעוטא אלא אישראל ולא אאומות אבל אי הוה כתיב מן האדם כי יקריב קרבן דהוה משמע מן האדם ולא כל האדם הוה משתמע שפיר דממעט נמי שאפי' באומות יהיה מקצתן ולא כולם:

בתוס' ד"ה מכם ולא כולכם וכו' ולא מייתי התם קרא דכי יקריב וכו' והאי לאו קרבן הוא. פירוש משום דכתיב ביתו והאי לאו דידיה הוא:

בא"ד ועי"ל דב' שמעינן ממכם ולגזילה מקודשת אצטריך ומביתו לא נפקא אלא שאינו יכול להקדישה וממכם לא נפקא אלא שלא עלתה לו לשם חובה כן נ"ל להגיה וה"פ ועי"ל דתרתי שמעינן ממכם דילפינן מיניה להוציא את המומר לעבודת כוכבים וגם ילפינן מיניה להוציא את הגזול לפני יאוש משום דמקרא נדרש לפניו ולאחריו דרשינן אדם כי יקריב מכם קרבן וקאי מיעוטא דמכם אאדם להוציא את המומר לעבודת כוכבים וגם דרשינן כי יקריב מכם קרבן וקאי מיעוטא דמכם אקרבן ר"ל שהקרבן יהיה דוקא שלכם להוציא את הגזול וכי תימא הא נפקא לן כבר גזול מביתו תרוייהו איצטריך דמביתו ילפינן בגוזל מחבירו בהמת חולין שאינו יכול להקדישה כלל דכי יקדיש איש את ביתו אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא ומכם ילפינן לנוזל מחבירו בהמה מקודשת שכבר הקדישה חבירו לחטאת או לעולה והוא גזלה והגזלן ג"כ חייב להקריבה חטאת או עולח ורוצה להקריב בהמה זו הנגזלת בחובתו שאינו עולה לו לחובתו ואינו יוצא בה:

ד"ה בדי שיחזרו בתשובה וכו' אלא נותן טעם לדבר מדרבינן מהא עבריין לדבר אחר וכו'. ר"ל לא אתא ליתן טעם לקרא אלא ליתן טעם על התנא שדורש המקרא כן ומרבינן מיניה עבריין לדבר א' דלא תימא דאינו מסתבר דוא לחלק בין עבריין לעבריין והוה עדיף ליה לתנא לאוקמא מן הבהמה במלתא אחריתי לכך קאמר דסברא טובה היא לרבות מומר לדבר אחד שיקבלו ממנו משום דבקל יחזור בתשובה וק"ל:

בד"ה מי לא כתיב כו' קטנה וקשיא כו' שערות וקרו כו' הד"א:

בד"ה אלא לאו כו' והאי תנא חמירא ליה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מכם ולא כו' אילימא לפני יאוש למה לי קרא כלו' וכי יכול להקדיש ביתו אמר רחמנא כו' ומביתו לא נפקא שלא יכול להקדיש ומהכא נפקא אלא שלא כו' כצ"ל. ונ"ב עיין בריש לולב הגזול שמתרץ בענין זה:

גמרא קטנה דמן נערן. כצ"ל. דכ"ה בקרא שהביאו התוס'. (ובדבריהם נפל ג"כ ט"ס זה) ובמדרש ויק"ר פכ"ג יריחו לנערן:

רש"י ד"ה מכם בכם חלקתי. דכתיב איש כו' אשר יקריב קרבנו כו'. כצ"ל:

בא"ד דלכתוב מן האדם כו'. אולי כוונתו לחילוק ר"ת במס' ע"ז (ג) בתד"ה כהנים בין אדם להאדם ע"ש:

רש"י ד"ה האי תנא. והמחלל שבת כופר במעשיו כו'. מזה נראה דיוה"כ אינו כשבת לענין זה. ותמיהני על הא דמשמע בשו"ע אה"ע ססי' קכ"ג וכ"כ הת"ש ביו"ד סי' ב' סעיף ט"ז דיוה"כ דינו כשבת בזה. וכן מצינו לענין מעשה שבת לר"י הסנדלר דיש חילוק בין יוה"כ לשבת כדמוכח מדברי הרא"ש בפ' מרובה סי' ו':

תוס׳ ד"ה על פי הדבור וכו׳ בשר שנתעלם מן העין כצ"ל:

רש״י ד"ה שיהיו רואים וכו׳ בני סוף שורתן כצ"ל:

סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גֹּרֶן עֲגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה. נראה לי בס"ד טעם אחר מלבד טעם שרואין זה את זה והוא כדי לעורר אותם שיהיו רואין העולם חציו חייב וחציו זכאי (ע״פ קידושין מ:) ואז יזהרו לעשות משפט אמת כדי להכריע לזכות.
ועוד נראה לי בס"ד דדייק הכי מדחזינן שעשה השם יתברך שליחות זו על ידי העורב (מלכים א' יז, ו) שהוא עוף טמא והכל שונאין אותו ולא עשה על ידי יונה או שאר עוף טהור אלא ודאי דמייתי מבי טבחי דאחאב ולכן שלח לו שליח הדומה לו כמו שאמרו (חולין סה.) לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב, אֶלָּא שֶׁהוּא מִין בְּמִינוֹ.
ועוד נראה לי בס"ד מפני שאחאב היה רודף אחריו להרגו ובפרט איזבל אשתו שנשבעה על כך והם מחפשים אחריו לתפשו לכך לא מבעיא שלא יכלו לתפשו אלא הוא אוכל ונזון משלהם לחם ובשר בכל יום ואינם מרגישים ואין יודעים בדבר זה כי זה דרכו יתברך המפליא לעשות נסים בעניינים כאלה וכאשר עשה עם משה בחירו נס פלאי כאשר הושם בתוך התיבה ביאור שלא שלח מלאכו ליקח אותו ולגדלו במקום אחר אלא גלגל הצלתו על ידי בת פרעה (שמות ב, ה) אשר היה חושב להטביעו והוא עוסק ומשתדל בדבר זה לעשותו בימים ובלילות עד כי חשב שכבר הצליח בכך והושלך בנהר ואמר האח ובאמת בתו לקחתו וגדלתו והביאתו לבית אביה והוא יושב בחיק אביה ולא ידע שזה הוא האיש אשר עתיד להכותו מכות רבות ויוציא את בלעו מפיו וכן ענין זה עשה השם יתברך לאליהו זכור לטוב.
ודע דודאי קמי שמיא גליא שהיתה שחיטה כשרה אך אם לא היה מתיר לו הקדוש ברוך הוא לא היה רשאי לאכול.
ומה שהיה הדבר הזה על ידי העורבים ולא על ידי עופות אחרים להודיע גדולתו של הקדוש ברוך הוא שמשנה הטבעיים בעבור הצדיק כי העורב אכזרי על בניו וכל שכן על אחרים ועם כל זה עתה נהפך לאוהב להביא טרף לאליהו זכור לטוב.

לא הוה מיפליג נפשי' מיני'. צ"ע קצת להרמב"ם דמומר לעבירה מן העבירות צריך בדיקות סכין א"כ, מומר לע"ז לרב ענן לא עדיף מני' וצריך בדיקות סכין וע"כ הראו סכיניהם לפני יהושפט והרי הפליג נפשי' מני' מיהו לזה י"ל דכל טבח נמי דרכו להראות סכינו לחכם משום כבודו של חכם ואין בזה בזיון לאחאב, אבל לפ"מש עוד הרמב"ם דלא אמרי' רוב מציין מומחי' הם במומר וצריך לבודקו אי גמיר א"כ הוצרך יהושפט לבדוק אותם אי גמירי וכדי בזיון לאחאב ואולי ס"ל לרב ענן כרבינא דבשום אדם נמי לא אמרי' רוב מצוים וצריך בדיקה.

מכאן אמרו מקבלי' קרבנות מפושעי ישראל, להרמב"ם דלא נעשה מומר אלא בשני פעמי' אבל פ"א נקרא חשוד א"כ דלמא היינו פושעי ישראל דמציעתא ומנ"ל דבמומר לדבר א' מיירי. תיובתא דרב ענן תיובתא. הרמב"ם פסק דגוי שאינו ע"עז מותר לשחוט מן התורה רק גדר גדול גדרו לאוסרו עש"ך סי' ב' דמגיה כותי במקום גוי ולפע"ד אי ס"ד דגוי שאינו ע"עז נמי פסול לשחיטה קשה איך אפשר שיהי' גוים נודרי' נדרי' ונדבו' כישראל הא כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי ואיהו לא מצי לשחוט, וכבר שמעתי מקשים כיוצא בזה מטעם דאין שליחות לגוי ולזה י"ל בקדשי' שכל מעשיהם ע"י שליח יש שליחות לגוי אבל מטעם דאיהו לא מצי עביד דע"כ גם בקדשי' לא מצי משוי שליח, שהרי מזה הוכיח הש"ס דכהני שלוחא דרחמנא נינהו ש"מ דגם בקדשי' בעי' שיהי' איהו מצי עביד והכא בגוי איהו לא מצי עביד. בשלמא הא לא קשה למה לי קרא למעוטי שאין מקבלין קרבנו' מהמומר תיפוק לי' דאיהו לא מצי למשחט, דיש לומר דכל שעה בידו לשוב בתשובה ויהי' בר זביחה, אבל אגוי קשה דלא מקרו בידו לגייר עצמו דמי יימר דמזדק לי' תלתא כמבואר פ"ג דקידושין אע"כ כהרמב"ם וה"ל בידו לפרוש מע"ז ויהי' בר זביחה וק"ל.

בגמרא א"כ עורביים מיבעי ליה וכתבו רש"י ותוספות דאע"ג דכתיב עברים מצרים התם ליכא למיטעי עכ"ל. ולכאורה נראה בכוונתן דהכא איכא למיטעי ולפרש לשון עורביים כפשטיה דהיינו עורביים ממש אלא דאכתי אין זה מספיק כיון דלא נ"מ מידי לדינא לכן נראה דהתוס' לשיטתייהו לעיל בד"ה ע"פ וקאמר הכי כי היכי דלא לסייע ליה לדרב ענן וא"כ לפ"ז הא דמקשה רב אדא ודלמא תרי גברי הוו. כוונתן בזה דמאי דוחקיה לסברא זו שע"פ הדיבור הותרה לו דבר איסור וליתא לרב ענן ואדרבה טפי ה"ל לאוקמי קרא דתרי גברי הוי ונקראין על שם מקומן וא"כ לפ"ז היינו לפי שאותן אנשים אמרו בפירוש שהיה מבשר דטבחי דאחאב והיינו כרב ענן ועל זה משני הכא שפיר אם כן עורביים מיבעיא ליה:

שם מיתיבי מכם ולא כולכם להוציא את המומר. והקשו בתוספות תימא דהא איצטריך לכדדרשינן בר"פ לולב הגזול וכו' והאריכו בזה. וכבר הארכתי בזה בחידושי סוכה בר"פ לולב הגזול ע"ש ע"פ מה שכתבתי שם כמה דברים השייכים לסוגיא דשקלא וטרי' דשמעתין וכמו שאבאר שם:

מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה ופרש"י דמן דכתיב גבי בהמה למעוטי רובע ונרבע והכי דריש לה בפ"ק דבכורות ובתמורה עכ"ל. וכוונתו מבואר' שהוצרך לפרש כן לאוקמי הך ברייתא אליבא דכ"ע והיינו הך דרשא דבהמה ריבוי הוא משום דבהמה מיותר בקרא כיון דכתיב מן הבקר ומן הצאן דהא לקושטא דמלתא אדרבה בקר וצאן לחוד ראוי להביא מהן קרבן שהן מן הבהמה טהורה ולאפוקי בהמה טמאה ולאפוקי נמי חיה טהורה וא"כ על כרחך דחקינן לפרש לישנא דבהמה על הנודרין ומביאין קרבן כיון דאי אפשר לאוקמי קרא כפשטיה דאיירי בנקרבין אם כן לפ"ז ממילא דהנך דרשות דדרשינן מהאי קרא דמן הבהמה למעוטי רובע ונרבע היינו מיתור' דמן. אלא דבאמת לאחר העיון בסוגיא דתמורה לא משמע כן אלא דהך מיעוטא דרובע ונרבע לא ידעינן לה אלא דוקא בדבר דכתיב מן הבהמה ולשון הבהמה אשכחן ברובע ונרבע דכתיב ואיש כי יתן את שכבתו בבהמה. ולפ"ז אי לאו דכתיב מן אלא הבהמה לחוד אדרבא הוי משמע ליה לרבויי רובע ונרבע להתירא אתי מש”ה איצטריך למיכתב מן הבהמה (אע"כ דהאי מיעוטא דמכם ולא מומר דמוקמינן לכל התורה כולה היינו במומר לעבודת כוכבים ולחלל שבתות דהוי כמומר לכל התורה כולה נמצא דכל זה היינו דוקא לתנא דברייתא דמכם משא"כ לרב ענן שפיר מצי סבר כהאי תנא דתמורה דמן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכדפרישית וא"כ ליכא הכא אלא חד קרא דמכם ולא כולכם דהיינו דווקא במומר לנסך היין ולחלל שבתות דחמירי טובא בעונשין בסקילה וכל שכן דחמירי טובא לאינשי כמו שכתב רש"י גופא לעיל דאפי' אליבא דר' ענן אית ליה הך סברא דחמיר עבודת כוכבי' ככל התורה ולפ"ה סבר דמותר לאכול משחיטתו כיון דיצרו תקיף עליו ועל נבלה לא חשיד וכדפרישית לעיל משא"כ לענין קרבן דלא שייך לומר כן ואדרבה כיון דיצרו תקיף עליו מש"ה אין מקבלין ממנו קרבן ולא שייך כלל לגבי לישנא דמכם ודו"ק):

בתוספות בד"ה כדי שיחזרו בהם בתשובה לאו טעמא דקרא קא דריש אלא נותן טעם לדבר וכו' עס"ה. התוספות קצרו בלשונם אבל כוונתן מבואר שרוצים לומר דאף על גב דבעלמא לא דרשינן טעמא דקרא אפילו הכי הוצרך תנא דברייתא ליתן טעם לדבר דאם לא כן לא הוי א"ש כלל הא דממעט ממכם מומר לכל התורה כולה שזה לא נרמז בקרא כלל דמומר לכל התורה כולה לא שכיח ומפשטא ודאי יש למעט מומר לדבר אחד ולאידך גיסא נמי בהך ריבויי דמן הבהמה דמפשטא דהאי דרשא יש למעט פושעי ישראל גמורין שדומין לבהמה ממש. ואילו מומר לדבר אחד לא שייך לומר שדומה לבהמה ואי משום הנך דרשי דקראי דקשיין אהדדי טפי הוי ליה לאוקמי לדרשא אחריתא כדדרשינן בתמורה למעט רובע ונרבע. מש"ה מסיים תנא דברייתא כדי שיחזרו בתשובה. ומה"ט שפיר אית לן למימר דאה"נ דמריבוי דמן הבהמה מרבינן הכל אפילו פושע ישראל גמור שעבר על רוב מצות והך מיעוטא דמכם היינו על כרחך במומר לכל התורה כולה ממש דלא סגי ליה בכפרה כן נראה לי בכוונת התוספות:

בגמרא הא גופא קשיא אמרת מכם כו' הא לא קשיא רישא מומר לכל התורה כולה וכו'. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו קשיא לי אמאי לא אוקמי סיפא במומר לדבר אחד והיינו לאותו דבר ומציעתא במומר לדבר אחר כגון חלב ודם כו' ע"ש שתירץ בדחוקים גדולים. ובתחלת עיוני הייתי עומד ומשתומם כשעה חדא דהא כל הנך חלוקים דמפלגינן בין מומר לשאר עבירות למומר לאותו דבר היינו דוקא בחטאת שחייבה התורה להביא קרבן משא"כ הכא דאיירי בעולה וכדמסקינן לקמן וכמו שפירש"י דקרא בעולת נדבה משתעי. אם כן לא שייך הא מילתא כלל דהא עולה דורון הוא ואינו חובה אלא רשות אלא דממילא מכפר אחייבי עשה מקופיא כדאיתא בפרק קמא דזבחים ואם כן לא שייך הך מילתא דמומר לאותו דבר כלל בעולה. ואחרי בינותי בספרים מצאתי ראיתי שבעל משנה למלך בפ"ק דמעשה קרבנות האריך מאד בשקלא וטריא דשמעתין ותמה גם כן על הרשב"א ז”ל בזה. אמנם לאחר העיון ראיתי שעיקר דברי הרשב"א ז"ל בזה נכונים בטעמם ומוכרחים בסוגיא דהכא שאם נאמר דבהך ברייתא דמכם לא שייך ביה כלל מומר לאותו דבר כיון דאיירי בעולה לחוד א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בכל הסוגיא כמו שאבאר. ובלא"ה נראה כוונת הרשב"א בפשיטות דמקשה הש"ס והא מהכא נפקא מהתם נפקא ומקשי עלה מאי ביניהו עד דמשני כאן בעולה כאן בחטאת מכלל דמעיקרא הוי סבר דכל הנך קראי דברייתא דמכם נמי איירי בחטאת לענין הך דרשא. ואי משום כשיקריב דמשמע מיניה דעולה נמי הוי בכלל קרבנות היינו לענין הנך דרשות דבהאי קרא לענין רובע ונרבע מוקצה ונעבד וגזול. משא"כ בהך דרשא דמיעוטא דמכם וריבויא דמן הבהמה שמחלק מאיזה מקבלין ומאיזה אין מקבלין לא משמע ליה לאוקמי בעולת נדבה דדורון הוא אלא משמע ליה דדורון בעלמא הוא ובתשובה לחוד סגיא ליה וקראי במחייבי חטאות ואשמות איירי כך נ"ל ביישוב דברי הרשב"א כפשטן אלא שאף אם נאמר דמעיקרא נמי אסיק אדעתיה דהאי קרא דמכם איירי בעולה אפ"ה כיון דעולה מכפרת אחייבי עשה ואע"ג דדורון הוא אפ"ה מקופיא מיהא מכפר א"כ לא מיבעיא למ"ד ביומא דלר"ע דאמר עולה מכפרת אלאו שניתק לעשה ומוקי לה רבי ירמיה בלאו דנבילה ע"ש א"כ ודאי שייך ביה מומר לאותו דבר שהוא מומר לנבילות דאיירי ביה בשמעתין. וא"כ שפיר מצי איירי שאמר בפירוש שמביא עולה להתכפר בו על עון נבילה ע"י שסומך ידו עליו ומתודה. ואשמעינן קרא כיון שהוא מומר לאותו עון אין מקבלין הימנו אלא דאפילו למ"ד ביומא דעולה מכפר' על עון לקט שכחה ופאה נמי שייך לאוקמי בכה"ג דכל שהוא מומר לאותו עון אין מקבלין הימנו. כן נ"ל בישוב שיטת הרשב"א בענין עיקר דבריו דבעולה שייך הך מילתא וכמו שאבאר בסוף הסוגיא במסקנא דשמעתין. אלא דלפ"ז יש לתמוה על מה שכתב הרשב"א ז"ל בזה הדיבור עצמו דהא דמייתי המקשה הכא הך שקלא וטריא דהא גופא קשיא לאו משום דבלא"ה לא הוי תיובתא דר' ענן דודאי איתותב מגופ' דברייתא דמדמה מומר לנסך היין למומר גמור עכ"ל. ובאם נפרש דברי הרשב"א ז”ל כפשטיה. דמדאין מקבלין קרבן ממנו טפי מבשאר עבירות אם כן ממילא דאסור לאכול משחיטתו היו דבריו נראין דחוקין דמידי אירי' האי טעמא לחוד וה"ט לחוד דלענין קרבן איכא טעמא כדי שיחזרו בהן בתשובה משא"כ לענין שחיטה לא שייך הך מילתא. אלא אפילו אם נפרש בכוונת הרשב"א דמדמה הש"ס מנסך היין למומר לכל התורה כולה דתרווייהו ממעטינן מן מכם ולא מוקי קרא בדדמי במומר לכל התורה כולה היינו משום דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה אם כן מה זה שכתב הרשב"א ז”ל דאפילו בלא הך שקלא וטרי דהיא גופא קשי הוי תיובת' דר' ענן. והא ודאי ליתא דהא להרשב"א גופ' שפיר ה"מ לאוקמי האי מומר דרישא במומר לאותו דבר ומומר לנסך הוי כמומר לאותו דבר. מש"ה הוצרך לאתויי הך שקלא וטרי' דהיא גופ' קשי' דמשמע מינה להדיא דהוי כמומר לכל התורה כולה דאיירי בה רישא וכל שכן למאי דפרישית דהך דרשא דמן הבהמה הוי פלוגתא דתנאי אם כן לא א"ש הא דמקשה הש"ס בפשיטות תיובתא דרב ענן דנהי דהאי תנא דברייתא דהכא כיון דדריש מרבויא דבהמה דמקבלין קרבנות מפושעי ישראל וכתיב נמי מיעוטא דמכם להוציא את המומר וקשיא על כרחך דמיעוטא דמכם היינו במומר לכל התורה כולה דוקא וכיון דאי אפשר לפרש נמי מומר לכל התורה כולה דברים ככתבן שידעינן בבירור שעבר על כל התורה כולה דהא אליבא דכ"ע לא שב מידיעתו הוא (ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך) אלא על כרחך דהאי מיעוטא דמכם ולא מומר דמוקמינן לכל התורה כולה היינו במומר לעבודת כוכבים ולחלל שבתות דהוי כמומר לכל התורה כולה נמצא דכל זה היינו דווקא לתנא דברייתא דמכם משא"כ ר' ענן שפיר מצי סבר כהאי תנא דתמורה דמן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכדפרישית ואם כן ליכא הכא אלא חד קרא דמכם ולא כולכם ומוקמינן ליה דוקא במומר לנסך היין ולחלל שבתות דחמירי טובא בעונשין דבסקיל' וכל שכן דחמירי טובא לאינשי כמו שכתב רש"י גופא לעיל דאפילו אליבא דרב ענן אית' להך סברא דחמיר עבודת כוכבים ככל התורה ואפ"ה סבר דמותר לאכול משחיטתו כיון דיצרו תקיף עליה ועל נבילה לא חשיד וכדפרישית לעיל משא"כ לענין קרבן דלא שייך לומר כן ואדרבה כיון דיצרו תקיף עלי מש”ה אין מקבלין ממנו קרבן משא"כ לגבי שחיטה דלא שייך לומר כן והנלע"ד בזה דהא דמסיק רב ענן בתיובת' מהך ברייתא לאו משום דמשמע ליה בפשיטות דהך ברייתא הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עלה אלא שאפילו אם נאמר דתליא בפלוגתא דתנאי אפ"ה שפיר מותיב תיובתא משום דקשי' ליה בהאי תנא דברייתא גופה דידיה אדידיה דכיון דליכא אלא תרי קראי חד לרבויי וחד למיעוטא ומרבויא דבהמה ודאי שפיר משמע דאפילו רשעים גמורים שדומין לבהמה מקבלין מהם וממילא על כרחך דהך מיעוט' דמכם אית לן לאוקמי בדדמי דלא ממעטינן אלא מומר לכל התורה כולה ממש דוקא ואם כן היאך מסיק עלה מכאן אמרו דאין מקבלין מן המומר לנסך היין ומנ"ל הך מלתא לחלק בין עבירות חמורות ולנסך היין ולחלל שבתות אלא על כרחך דפשיטא ליה להאי תנא דברייתא מסברא חיצונה בפשיטות דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה והיינו מדאמר מר חמורה עבודת כוכבים שהביא רש"י לעיל בדרב ענן בעובדא דאחאב דמקרא ילפינן דחמור' עבודת כוכבים שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה וה"ה מחלל שבתות כמו שפירש"י כאן. אם כן לפ"ז על כרחך יהושפט לא נהנה מסעודת אחאב אם כן ליתא דרב ענן:

מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה. כתבו שם התוספות וז"ל כדי שיחזרו בהם בתשובה לאו טעמא דקרא קא דריש אלא נותן טעם לדבר כו'. רבים מן המעיינים נתקשו בהבנת דבור זה מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לומר דבר הנראה נגד האמת ועוד מאי נפקא מינה בין טעמיה דקרא קא דריש לבין נותן טעם לדבר. ונראה לי דהכי פירושו משום דלא שייך למימר טעמא דקרא קא דריש אלא דוקא היכא דנפקא לן מינה מידי שאינו עוקר הכתוב לגמרי בידים רק שעושה הקרא לאו דוקא כגון לא תחבול בגד אלמנה דמשמע בין ענייה בין עשירה דקרא סתמא כתיב וכולל ואפ"ה קאמר רבי שמעון בפרק המקבל דעשירה ממשכנין אותה וקרא לאו דוקא וזה מכח דקא דריש טעמא דקרא שהוא מתוך שאתה ממשכנה אתה חייב להחזיר לה אתה משיאה שם רע בשכנותיה וכגון והשביע אותה הכהן דמשמע אותה לבדה ולא שתי סוטות כאחת אע"ג שהיא רותתת דקרא סתמא כתיב ואפילו הכי קאמר רבי שמעון בפרק קמא דסוטה שאם היא רותתת משקין שתי סוטות כאחת וזה מכח דקא דריש טעמא דקרא שהוא כדי שלא יהא לבה גס בחברתה וכהנה רבות אשכחן בגמרא. וכן במקום שהטעם מפורש בקרא לא קא דריש טעמא דקרא לעקור הכתוב בידים כגון כי יסיר את בנך דאייתר ליה לרבי שמעון דבלאו פירושא דקרא הוה דרשינן ביה טעמא ואתא לרבות כל המסירים אפילו שאר אומות ע"א כדאיתא בקדושין פרק האומר ודכוותה אמרינן בסנהדרין פרק כ"ג גבי לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו ואם איתא דכאן טעמא דקרא קא דריש א"כ בהכרח צריך אתה לומר דס"ל דדוקא מן הסתם מקבלין קרבנות מפושעי ישראל אבל אם אנו יודעים בודאי שלא יחזרו בהן בתשובה אין מקבלין מהן קרבנות אע"ג דקרא סתמא כתיב וכולל וזה מכח דקא דריש טעמא דקרא שהוא כדי שיחזרו בהם בתשובה דאל"כ למאי נפקא מינה קא דריש טעמא דקרא ובאמת הא ליתא דאם כן אנו עוקרין הכתוב לגמרי בידים מכח דקא דריש טעמא דקרא וזה לא שייך כמו שנתבאר ועוד מדיליף רבי שמעון בסמוך דאין מקבלין קרבן מן מומר לכל התורה כולה מקרא אשר תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וכו' אלמא דמקבלין קרבנות מפושעי ישראל דהיינו מומר לדבר אחד אע"ג שאנו יודעין בודאי שלא יחזור מאותה עבירה דדוקא כשמביא קרבן על אותה עבירה עצמה אין מקבלין ממנו הלכך כתבו התוספות לאו טעמא דקרא קא דריש אלא נותן טעם למה מרבה טפי מומר לדבר אחד מן מומר לכל התורה כולה. שוב מצאתי כה"ג בתוספות בסוטה ריש פרק המביא גבי כדי ליגעה כדי שתחזור בה וז"ל ולא שייך למימר דריש טעמא דקרא אלא היכא דנפקא לן מינה מידי דמרבי מיניה וקרא סתמא כתיב וכולל וכו'. ונ"ל ביאור דבריהם על דרך שפירשתי לעיל דמה לי אם נאמר כדי שיחזרו בהם בתשובה או אם נאמר כדי שתחזור בה ור"ל דאם איתא דטעמא דקרא קא דריש א"כ בהכרח צריך אתה לומר דס"ל דדוקא מן הסתם היה נותנה את מנחתה על ידה כדי ליגעה אבל אם אנו יודעין בודאי שלא תחזור בה לא היה נותנה את מנחתה על ידה אע"ג דקרא סתמא כתיב ונתן על כפיה את מנחת הזכרון וזה מכח דקא דריש טעמא דקרא שהוא כדי שתחזור בה דאל"כ למאי נפקא מינה קא דריש טעמא דקרא ובאמת הא ליתא דא"כ אנו עוקרין הכתוב לגמרי בידים מכח דקא דריש טעמא דקרא ותדע דהא בסוף פרק ארוסה אמרינן דגדמת לא היתה שותה דבעינן ונתן על כפיה אלמא דבעינן על כל פנים ונתן על כפיה אלא בעל כרחך צריך אתה לומר דאע"ג שאנו יודעין בודאי שלא תחזור בה אפ"ה נותן את מנחתה על ידה דגזירת הכתוב הוא. כן נראה לי:

תוס' ד"ה על פי הדיבור כו' וא"ת למאי דס"ד דלא הוי עפ"ד תקשי הא דאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור עכ"ל. ונ"ל לתרץ דהנה לקמן בד"ה עורביים מבעי ליה כתבו התוס' אע"ג דכתיב עברים מצרים כו' התם ליכא למטעי והנה י"ל דכל זה לפי האמת דאמרינן דעל פי הדיבור היה א"כ שפיר ה"ל לפרש עורביים הואיל ואיכא למטעי דעורבים ממש היו א"ו באמת הפירוש הוא עורבים ממש אבל לפי מה דקיימינן השתא קודם שמתרץ עפ"י דיבור שאני ואליהו אכל מבי טבחי דאחאב הואיל ומדינא שרי כדרב ענן דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה א"כ שפיר י"ל דעורבים הוא הפירוש תרי גברי דהיה שמן עורב על שם מקומן ואין להקשות א"כ עורביים מ"ל די"ל דתני עורבים כמו מצרים עברים הואיל וגם הכא ליכא למטעי ולומר דעורבים ממש היו א"כ היכי אכל בשר שנתעלם מן העין אלא ודאי דתרי גברי מישראל היו דליכא משום בשר שמה"ע ונקראו עורבים על שם מקומן כמו עברים מצרים וא"כ לא קשה קושית התוס' דלפי מה דקיימינן השתא דלא עפ"י הדיבור היה א"כ יש לומר דתרי גברי היו מביאין לו הבשר וליכא משום בשר שמה"ע אבל לפי האמת דמסיק ע"פ הדיבור היה א"כ שפיר צ"ל דעורבים ממש היו דאי על שם מקומן ה"ל למכתב עורביים הואיל ואיכא למטעי דעורבים ממש היו ואפ"ה ליכא משום בשר שמה"ע הואיל ובאמת עפ"י דיבור שאני ולפ"ז מאד יומתק לנפשך ההמשך בגמרא דבתר דמתרץ ליה עפ"י דיבור שאני פריך ליה מאי עורבים ונכון הוא:

בגמ' האי מומר ה"ד כו' הקשה הרשב"א אמאי לא מוקי הגמ' האי מומר דסיפא במומר לאותו דבר דאמרינן לקמן דאין מקבלין מהם ונ"ל לתרץ דהא ברייתא דדרש מכם בנדבה כתיב ובנדבה לא שייך לומר לאותו דבר דהא נדבה לא בא לכפרה וזהו כונת רש"י בד"ה מכם וגבי נדר או נדבה כתיב כו' דהא כי יקריב משמע כשירצו להקריב עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא זה בדבריו אלא שרש"י בא לתרץ קושית הרשב"א דגבי נדבה לא שייך לומר מומר לאותו דבר כיון שאינו בא על חטא אלא שמביא כשירצה ואפ"ה פריך הגמרא שפיר הא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר כו' היינו כיון שחזינן דחטאת שהוא חובה לא מקבלינן ממומר הה"ד בנדבה דעד השתא לא ידע הגמ' לחלק בין חטאת לעולה וא"כ כיון דחזינן דבמומר לאותו דבר לא מקבלינן מניה בחטאת חובה ממילא ידעינן דבמומר לכל התורה לא מקבלינן אף קרבן נדבה ועיין מה שכתבתי בסמוך ודוק:

על פי הדבור שאני. ראיתי בספר חדש זה שמו ספר יד נאמן שכתב וז"ל הקשה מהרש"א כיון דע"פ הדיבר היה אמאי לא נימא דהוגד לו ע"פ הדיבר שהיה דבר מותר מזבוח עובדיה כדלעיל ואין מקום לתמיהתו כלל דהא דזביחת עובדיה לא קיימא כלל כדלעיל ואדרבי יהודה קמשני דקים ליה דמבי טבחי דאחאב הוה מייתי ובהכי יבוארו דברי רש"י ואין מקום לתמיהתו בפירש"י במהדורא בתרא עכ"ל בקצור ודברי מהרש"א ז"ל אין ספר אצלי לעת הלום:
אמנם מ"ש דאין מקום לתמיהתו דהא דזביחת עובדיה לא קיימא כלל לישר"י לן מר דהא לעיל דחינן לה מטעם דיהושפט לא הוה מפליג נפשיה מאחאב והא לא שייך גבי אליהו הנביא זכור לטוב. ומ"ש דארב יהודה קא משני דקים ליה דמבי טבחי דאחאב מייתי זו היא שקשה מעיקרא דאמאי מייתו מבי טבחי דאחאב ולא מייתו מזביחת עובדיה ואמאי ה' התיר לו דבר איסור ומהא תפשוט דשחיטת מומר מותרת ומסייע לרב ענן. וזהו אם קבלה ביד רב יהודה דמבי טבחי דאחאב מייתו. ואם מסברא קאמר רב יהודה דהותר לו ע"פ הדיבר קשה קושית מהרש"א דאמאי לא קאמר דע"פ הדיבר ידע דהוא מזביחת עובדיה וזאת לפנים בפתח עינים כתבתי בענין זה ע"ש ויראה המעיין דעדין יש לצדד בענין ודילמא עורבים שם אנשים וכו' עמ"ש בקונטריס דבש לפי דף נ"ו כמ"ש בסוגיא זו בס"ד:

קרי לה נערה וקרי לה קטנה. כתבו התוספות פ"ב דסוטה דריש נערים שהיו מנוערים מן המצות והכא לא שייך למדרש הכי וכתב בספר יד נאמן הנזכר רצונם דבשלמא גבי נערים בגנותן דבר הכתוב וכו' אמנם אכתי הדבר קשה לדבריהם. דהא מסקינן התם לא מפרש מקומם הכא מפרש מקומם וצ"ע עכ"ל ולק"מ דהתוספות יהבי טעמא דגבי נערה קטנה לא שייך למדרש כי התם דדריש מנוערים מן המצות. והש"ס התם קאמר טעמא דלא דריש נערים מעיר נעורן דמפרש מקומן ופשוט אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמן כבהמה אפשר דדוד הע"ה דרך תפלה מתפלל תושיע ה' דרש"י ז"ל פירש דכאי רוח וכתב רבינו האר"י ז"ל דהעניו שם י"ה שומרו וז"ש תושיע ה'. א"נ דזהו מעלת אלו כי תושיע ה' כי כך היא המדה דשם י"ה שומרו ואמר חוץ ממומר לי"נ ומחלל שבת ואפשר רמז ר"ת מן מחלל נסך שאלו אינם בכלל. וגם תיבת מן עצמה היא מקצת למעוטי הנך:

כי גורן דתנן סנהדרין וכו'. נראה לפ"ז נמי יהיה שער שומרון שער ב"ד שיושבין שם הסנהדרין כמו שתרגם אנקלוס שעריך לתרע בי דינך עכ"ל מהרש"א בחידושי אגדות:
ויש להעיר דמי הכריחו דזה שער שמה ישבו כסאות למשפט הסנהדרין. והסברא נותנת דלא היו שם סנהדרין ופירושא דשמעתא הרי הוא כמבוא"ר בפירש"י דא"ק בגורן לומר כגורן פירוש היו יושבים כמו סנהדרין דסנהדרין יתבי כגורן ולא שהם יושבים כגורן אלא שהיו יושבין בחיבה יתירה נודעת על דרך שיושבים סנהדרין בגורן רעים אהובים ומהא מייתי תלמודא ראיה דלא מפליג נפשיה מיניה:
הן אמת דיש מקום לומר דהיה מקום סנהדרין וההוא יומא הנה המלכים נועדו ולא היו שם סנהדרין ולא תקשי דאי הכי מאי ראיה מייתי דלא מפליג נפשיה מיניה נימא דפירושא דקרא כגורן שהיו יושבים במקום סנהדרין שהסנהדרין יושבים כגורן ולעולם דהוה מפליג מיניה. י"ל דא"כ תרתי למה לי בגורן פתח שער שומרון מחדא אתיא דהוו דוכתא דסנהדרי. ותו דהול"ל איפכא פתח שער שומרון בגורן דבגורן הוא פרטות יותר מפתח שער שומרון. ותו דמאי נ"מ אי הוו בדוכתא דסנהדרי אלא ודאי דבגורן אתא לומר דהיו רעים אהובים. אמנם אין שום הכרח לומר דהוו דוכתא דסנהדרי ואידי ואידי חד שיעורא כמבואר:
ומתוך מאי דאמרן ניחא מאי דק"ק במ"ש אלימא גורן ממש וכו' דלשון אלימא מורה דיש שתי דרכים לפניו ובשתים לא עלתה לו ובכי האי גוונא קאמר הש"ס אלימא. ואילו הכא ליכא אלא צד אחד ולא הול"ל אלימא אלא הול"ל מאי גורן אטו שער שומרון גורן הוה אלא וכו'. אכן אפשר דהצד אחר הוא דהו"א דהאי בגורן פירוש שישבו במקום סנהדרין וליכא. למימר הכי מטעמים האמורים ולהכי נקט לשון אלימא להורות דיש צד אחר ואינו נכון וק"ל:

והעורבים וכו' מבי טבחי דאחאב. ק"ק מהיכא דייק לה דמבי טבחי דאחאב הוו מייתי לה העורבים ושמעתי מהישיש התורני כמה"ר הירש אשכנזי זלה"ה משם גדול אחד במ"ש פרק אד"מ דף ל"ט דאמר ליה אחאב לעובדיה דאמאי לא נתברך הבית בגללו ואלו בבית המצרי כתיב ויברך את בית המצרי בגלל יוסף יצאת בת קול ואמרה ועובדיא היה ירא את ה' מאד וביתו של אחאב אינו מזומן לברכה. איכו השתא זוהי שקשה דכיון דאשכחן באליהו הנביא זכור לטוב הן בעודנו בבית הצרפית שרתה ברכה וכד הקמח לא כלה וכו' מה טעם הן קדם בעורבים דבר יום ביומו זה פעמים מביאים לו לחם ובשר הלא מכי אתו ביומא קדמאה והם הביאו לחם ובשר תשרה ברכה בלחם והבשר ההוא דעבד לחם רב ובשר לרוב כדי לעשות כלכו"ל כלהו יומי דהוה בנחל כרית ועל מה זה תחילת כלכול"ו בעז"ה וחסר לחם כל הבשר חסי"ר אבל על פי האמור ניחא דכיון דהני עורבים הא לחמא עניא בש"ר להם הביאוהו מבית אחאב שאינו ראוי לברכה על כן הוצרכו יום יום להביא ערב ובקר וה"ט דרב דקאמר מבי טבחי דאחאב מהכרח האמור עד כאן דבריו זלה"ה:

ע"פ הדבור שאני. הקשה מהרש"א דכיון דע"פ הדבור היה נימא דהוגד לו שהיה ממה שזבח עובדיא ע"ש והנה בש"ס היה מקום לפרש דמאי דקאמר לימא מסייע ליה דהעורבים מייתו מבי טבחי דאחאב הכי פירושא דודאי דכיון דאי נמי אמרת דעובדיא זבח האיכא טבחי אחריני וכל דפריש מרובא פריש דהיו מומרין ומשני על פי הדיבור שאני כלומר דידע דהבשר ממה ששחט עובדיא ואין ראיה מכאן. אמנם רש"י והתוס' פירשו להפך דעפ"י הדיבור הותר האיסור ולשיטתם יש לדקדק כדדייק מהרש"א דאימא דידע שהיה מזבח עובדיא ורש"י והתוס' הוכרחו לפרש כפירושם מצד הענין ומצד הלשון. מצד הענין דבלא"ה קשה דרב סבר פרק גיד הנשה דבשר הנעלם מן העין אסור כמ"ש התוס' ובשלמא אי האי דמשני ע"פ הדיבור שאני הכונה דרחמנא שרייה לצורך שעה ניחא כדפריקו לה התוס' דהא ידע הש"ס דסמיך על פי הדבור דלאו מנכרי קמייתו ולא ס"ד דרחמנא שרייה איסורא דליכול משחיטת טבחי אחאב. אלא אי אמרת דע"פ הדיבור דמשני הש"ס כונתו דהוא מזבח עובדיה תקשי ודקארי לה מאי קארי לה ומעיקרא מאי סבר לימא מסייע ליה כיון דע"כ לומר דסמיך ע"פ הדיבר דלאו משל נכרי ה"ה נימא דע"פ הדיבור סמיך דהיה משחיטת עובדיה ומאי קאמר לימא מסייע ליה. ומצד הלשון דמאמר עפ"י הדיבור שאני הכי משמע דמשתמען מילוהי דאין ראיה להתיר ממאי דרחמנא שרייה לצורך שעה וזה הכרח התוספות ורש"י לפרש כמו שפירשו והדר דוקיא דמהרש"א. ותו יש לעורר דלכי אמרת דמטבחי דאחאב מייתי ליכא למדחי דע"פ הדבור שאני ויש ללמוד דשחיטת מומר כשרה דבשלמא אי ליכא שוחט כשר רצה הקב"ה להתיר האיסור לצורך שעה. אבל כי איכא עובדיה דשחיטתו כשרה מדמייתו מטבחי דאחאב שמעינן דגם הם שחיטתן כשרה דאי אסירא על מה עשה ה' ככה להאכילו מטבחי דאחאב בהיות עובדיא שם אלא ודאי דגם טבחי אחאב כשרים וליכא למדחי ע"פ הדיבור שאני. ויש לישב ועיין בסמוך:
והנה בבראשית רבה פרשת נח על פסוק וישלח העורב אתמר בי מדרשא דהוו מטבחי יהושפט. ומאי דאצטריכו לאתויי צפרא ורמשא ולא שרתה ברכה. אפשר שהטעם דהעורבים מביאים והעורב אינו ראוי לשרות על ידו ברכה כי לא טהור ודורש עורבים ממש ולא כמ"ד שם דהם מאנשי עיר ששמה ערבו. ורב בגמרין סבר דהוו עורבים להורות דלא רצה ה' לשלוח עוף טהור אצל טבחי אחאב. ובהכי מתורצת קושית מהרש"א הנזכר שהקשה דנימא דהביאו מעובדיא. דכיון דהעורבים אינם טהורים ודאי מטבחי אחאב ולא ממה ששחט עובדיה. והיינו דאמרו בש"ס בסמוך מאי עורבים עורבים ממש. דלב"ר משום שהיו עורבים לא שרתה ברכה אבל לרב דמבית אחאב מאי עורבים. ולדעת ב"ר מלפנו מבהמות הארץ שאף עורבים לא הלכו אצל אחאב. ובילקוט מלכים אמרו שהעורבים לא רצו ליכנס אצל אחאב דכל ביתו ע"ז:
ואחר זמן רב בא לידי ספר עיון יעקב וראיתי שתירץ לקושית מהרש"א הנזכר דאי היה משחיטת עובדיה מאי קמ"ל רב ומוכרח דבא לאשמועינן או דשחיטת מומר מותרת או דעל פי הדיבור הותר לשעה עכ"ד ויש לדחות דאשמועינן דלא שרתה ברכה דנכסי אחאב אינן ראוים לברכה אף כשבאו ליד אליהו זכור לטוב ומשו"ה הוכרחו להביא יום יום:
ויראה דאי הכי רב הול"ל משחיטת עובדיה ולא מבי טבחי דאחאב והיה מקצר ומפרש ומלמד דין ומדרב קאמר סתם מבי טבחי דאחאב ש"מ דלא היה משחיטת עובדיה ולא קשיא קושית מהרש"א. ועדיין יש לצדד כאשר יראה המעיין:
והרב באר שבע בתוספותיו סוף פרק חלק הקשה דאין הקב"ה מביא תקלה על ידי בהמתן של צדיקים וק"ו לצדיקים עצמן ואסקיה בקשיא. ויראה דאי ידעינן דהמומר שחט בטוב בסכין בדוק ולא היה טרפות ומחשבתו נכונה בשחיטה ודאי מותר רק דרז"ל אסרו שחיטת המומר לפי המסקנא כי לא אתנו יודע עד מה ובפרט מחשבתו. אכן אליהו ידע בדבר ה' שהעורבים מביאים בשר שנשחט כראוי בדעת נכונה והיה מותר גמור וליכא תו לתא דאין הקב"ה מביא תקלה. ומ"ש רש"י ותוס' דעפ"י הדיבר הותר לפי שעה היינו משום דאפילו נביא שיודע שהשחיטה נכונה וכו' אסור לאכול משום שגזרו רז"ל. וזה הותר לשעה. אבל אין זה אכילת אסור שנאמר אין הקב"ה מביא תקלה:
ועדין יש לחקור דהו"ל לאתויי מבי טבחי דיהושפט. וי"ל דאצל יהושפט היו צדיקים וחסידים כי שיח וכי שיג להם לברר ולתקן ניצוצי הקדושה אשר בבשר ולתקן נפשות המגולגלות כמ"ש הרב האר"י זצ"ל במשז"ל ע"ה אסור לאכול בשר. וכל קבל דנא בי טבחי דאחאב היה הבשר נאכל בלי שום תקון להכי אייתוה לאליהו הנביא זכור לטוב שהוא יתקן הכל ולכן מביאים לו בבקר ובערב לברר ולתקן ולהעלות הניצוצות והמגולגלים ודוק:

א"כ עורביים מיבעי ליה. כתבו התוספות ואע"ג דכתיב עברים מצרים ולא כתיב עבריים מצריים התם ליכא למטעי וכ"כ רש"י עורביים מיבעי ליה דלא אתי למטעי בעורבים ממש. ומכאן סייעתא למה ששמעתי ממורי הרב זלה"ה כד הוינא טליא שהיה מקשה במ"ש פ"ק דמגילה דף יו"ד ע"ב ריב"ח פתח והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם ומי חדי קב"ה במפלתן של רשעים וכו' אריב"ח הוא אינו שש אבל אחרים משיש דייקא נמי דכתיב ישיש ולא כתיב ישוש וקשה דהכתיב ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך ומשמע ודאי דישיש הוא החתן עצמו. וניחא ליה למורי הרב זלה"ה דודאי ישיש משמע הוא עצמו ויש לפרש נמי ישיש לאחרים אמנם בהאי קרא דכן ישיש דיש סברא דאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים אם איתא דחדי קב"ה הו"ל למנקט לשון ברור ולימא ישוש דלא נטעה דאינו שמח אלא אחרים משיש ואיהו לא חדי ומדלא כתיב ישוש שמעינן דכן הוא האמת דאחרים משיש זהו תורף דברי עטרת ראשי מורי הרב זלה"ה:
ולהך דוקיא דישיש נראה דעל פי מ"ש הרב מהר"י פינטו שם יש לישב וז"ל וביאור הענין דכיון דאין הקב"ה שש במפלת ישראל הוא חפץ להשיב אפו על הגויים הצוררים בהם ומהו עושה לאומות הרודים בישראל כיון שהאומות ששים במפלת ישראל הופך הקב"ה חמתו עליהם וכו' ובזה ישיש ה' כיון שרואה בנקמת האומות וה"ק קרא ישיש ה' ישוש לא נאמר שאין הקב"ה חפץ במפלת רשעים ולכך אמר ישיש שיש בו שתי משמעיות ישיש לאחרים וגם במשמע ישיש לעצמו דהיינו מתוך שישיש לאחרים במפלת ישראל ישיש הקב"ה שמצא מקום לגבות חובו מהאומות וכו' אבל מתוך השמחה אשר ישיש ה' להם ישיש הקב"ה להפוך הרעה עליהם וכו' עש"ב ולפי דברי הרב דגם לפי דרש זה תרתי שמעינן דישיש לאחרים ושש הוא עצמו לק"מ מקרא דמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך דהתם נמי דכוותה דחתן שש הוא עצמו וישיש לאחרים בשמחתו ומשו"ה נקט התם ישיש דמשיש לאחרים ואיהו גופיה שש. ודע דבדברי מהר"י פינטו הנזכרים אנכי העירותיהו מה שיש להקשות עליו ויישבתי דבריו ז"ל ככתוב אצלי במקומו. ותרוץ מורי הרב הנזכר מסתייעא מילתיה מסוגיין וכדברי רש"י והתוס' דאף דיש לפרש עורבים על שם מקומם כיון דמצינן לפרש עורבים ממש הול"ל עורביים וה"נ כיון דאיכא לפרש ישיש לאחרים דאינו שמח במפלתן של רשעים אם איתא דחדי הול"ל ישוש:
ועל דרך זה ישבתי מ"ש פ"ק דמגילה ולא יעבור כתיב ומ"ש בשילהי יומא דפקוח נפש דוחה שבת מדכתיב וחי בהם וכאשר הארכתי במקומות אחרים בס"ד:

מיתיבי מכם ולא כלכם להוציא את המומר וכו'. ראיתי בספר אמרי נועם (שהוא מפניני התוספות והראשונים כידוע) פרשת תולדות על פסוק שא נא כליך וכו' שכתב וז"ל תימה והאמרינן פ"ק דחולין דמשומד לע"ז מותר לאכול משחיטתו ומוכיח מאחאב ויהושפט ת"ל מיצחק שאכל משחיטת עשו וי"ל דלא אכל משחיטתו לעולם ולכן נזדמן לו יעקב על ידי רבקה אמו בפעם הזו שאין מביא תקלה לצדיקים והא דכתיב כי ציד בפיו דמשמע דרגיל היה לאכול משחיטתו וי"ל דזה היה קודם שנשתמד עכ"ד ויש להעיר דהכא מסיק דמשומד לע"ז אסור לאכול משחיטתו והו"ל להקשות קושית הסתירה דאיך אכל נגד הדין ולא להקשות אמאי לא יליף מיצחק:
ומאי דקשיתיה מדכתיב כי ציד בפיו ותירץ קודם שנשתמד. אני ההדיוט קושיא ופירוקא לא חזיינן דהקושיא לק"מ דרבקה היתה בקיאה במעשיו ולא היתה מניחתו שישחוט וגם אביו אפשר דהיה מצוהו דרבקה תשחוט להיותה בקיאה בדינין ונשים שוחטות. אך עתה שהיה רוצה לברכו ציוהו שא נא כליך תלייך וקשתך וציוהיו על דיני השחיטה כמשז"ל ורצה שיעשה הוא הכל ויבשל הוא עצמו כדי שיזכה לחול עליו הברכה. וכדי להצילו משחיטת מומר ומגעולי גוים הוגד לרבקה ברוח הקדש ונעשה על ידה ועל יד יעקב אע"ה כי אין ה' מביא תקלה. ומה שתירץ לא נהירא דכתיב ויגדלו הנערים וכו' ותכף בן י"ג שנה נתפרסם דפירש לע"ז ובהיותו בן ט"ו כפר בעיקר ובתחיית המתים ועבר ה' עבירות כשמכר הבכורה ואיך כתב דזה קודם שנשתמד והלא היה משומד ובא מלידה ומבטן ומהריון מפרכס לצאת לע"ז ושחת רחמיו ולא היה לו שעת הכושר כלל והגם דיצחק אע"ה מחזיקו לצדיק אין הקב"ה מביא תקלה:
ועוד אפשר לומר ונקדים כי בהך בריתא דמסיק מינה דמשומד לע"ז אסור לשחוט יש להרגיש קצת דברישא קתני מכם להוציא את המומר. וקתני סיפא מכאן אמרו וכו' חוץ מן המומר ומנסך יין ומחלל שבת ותרגמא בש"ס דהכי קאמר תנא דבריתא להוציא את המומר לכל התורה כלה ומאי דקתני בסיפא הכי קאמר חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא דהוי כמומר לכל התורה כלה. והשתא יש להעיר דלתני ברישא מכם להוציא את המומר לנסך ולחלל שבת לחוד והא תו למה לי דיאמר ברישא סתם חוץ המומר ויצטרך בסוף לומר חוץ ממנסך ומחלל. ונראה דמדאוריתא לא אסיר אלא מומר לכל התורה דוקא ומשו"ה ברישא דקאי אקרא דמכם למעוטי מומר לא מעיט אלא מומר לכל התורה. אמנם מדרבנן מומר ליין נסך ומחלל שבת שוייוהו מומר לכל התורה. דייקא נמי דקתני מכאן אמרו מקבלים וכו' חוץ מן המומר וכו' והכל מדרבנן. וא"כ אף דיצחק אע"ה קיים כל התורה כאברהם אע"ה אפשר דגזרות דרבנן דעתידין לגזור לפי שנות דור ודור לא קיים. ושאני עירובי תבשילין דהוא מצוה לכבוד שבת או לכבוד י"ט. ואם נפשך לומר שהיו מקיימין הכל הכא יצחק מחזיקו לעשו לצדיק ולא שייך בזה אין הקב"ה מביא תקלה בדבר שהוא גזרה דרבנן לדור אחרון בנים יולדו:
שוב ראיתי בספר פענח רז"א שהביא מ"ש אמרי נועם בשם הר"י מאורלינש וכתב דאין צורך לומר קודם דנשתמד רק דהיה שוחט יצחק או יעקב וכו' והיינו על דרך שכתבנו בעניותנו לעיל:

לא הוה מפליג נפשיה מיניה. לא היה יהושפט נזהר ונבדל ממנו משום חשד כלל אלמא אע''ג דמומר לעבודת כוכבים היה לא הוי מומר לכל התורה כולה: כעמי כעמך. דמשמע הרי אתה כמותינו דסומכין עלייהו: כסוסי כסוסיך ה''נ. דלענין איסור והיתר קאמר אלא על כרחך לענין המלחמה קאמר ליה: בגורן. כי גורן היו יושבים בחיבה ובריעות ובאגודה א' כסנהדרין שאין חושדין זה את זה: שיהו רואין זה את זה. להיות שומעין איש את חבירו ומתווכחין זה עם זה עד שתצא הוראה כהלכה שאילו היו יושבין כשורה שלא בעגולה אין בני ראש השורה רואין בני סוף שורתו וכעגולה שלימה לא היו יושבין כדי שיהא מקום לצאת ולבא: מסייע ליה. לרב ענן: על פי הדבור שאני. שהקב''ה התירו לפי שעה דכתיב (מלכים א יז) ואת העורבים צויתי שם לכלכלך: ואתרמי מילתא כו'. בתמיהה: ודלמא על שם מקומן. שהיו מצור עורב: מי לא כתיב. שאדם נקרא על שם מקומו ואפילו יחיד ואף ע''פ שאין מדבר בכל אנשי המקום כגון פלשתים גבעונים אלא באיש אחד כדכתיב נערה קטנה: וקשיא לן קרי לה נערה. דהביאה ב' שערות וקרי לה קטנה דמשמע שלא הביאה שתי שערות: וא''ר פדת. האי נערה לאו נערה ממש אלא על שם מקומה דמן נעורן וה''נ אע''ג דלאו בכל בני המקום קאמר שהרי ודאי לכולן לא גילה שהרי נחבא היה מ''מ איכא למימר דתרי גברי הוו וקראן על שם מקומן ואין מזכיר שמם: עורביים מבעי ליה. דלא אתי למטעי בעורבים ממש: ישראל מעליא הוא. דאנוס הוא: אי נימא מומר לדבר אחד. לאחד מכל המצות לאשמועינן דלא הוה מומר לכל התורה כולה: שכל הכופר בה כמודה בכל התורה. כדכתיב (במדבר טו) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו' וילפינן בהוריות (דף ח.) דבעבודת כוכבים מיירי: מומר לאותו דבר. לשחיטה ולתיאבון ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא כיון דדש ביה כהיתירא דמי ליה אלא ודאי כאיסורא דמי ליה ולתיאבון הוא דעבר עליה וכי מזמנינן ליה סכין לא שביק היתירא ואכיל איסורא: מכם. אדם כי יקריב מכם קרבן וגבי נדר או נדבה כתיב דהא כי יקריב משמע כשירצו להקריב: להוציא המומר. שאין מקבלין נדבתו: מכם בכם חילקתי. כלומר מדכתיב האי מיעוטא בישראל ולא באומות דכתיב איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבן לכל נדריכם וגו' בפרשת מומין (ויקרא כב) ותניא לקמן בפירקין (דף יג:) איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וגבי דידהו לא כתיב מיעוטא דלכתוב מן האדם כי יקריב קרבן דמשמע ולא כל האדם שמע מינה בכם חלקתי שכשרין מביאין ולא המומרין ולא באומות שכולן מתנדבין מקבלין מהם: עם הדומה לבהמה. שאין מקיימין את המצות: מן דכתיב גבי בהמה למעוטי רובע ונרבע. הכי דריש ליה בבבא קמא (דף מ:) ובבכורות (דף מא.) ובתמורה (דף כח.): מפושעי ישראל. משמע מזידין כדתניא במסכת יומא (דף לו:) פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי והיינו מומר ולקמן מפרש לה ואזיל: ומנסך את היין. לעבודת כוכבים: אי מומר לדבר אחד קשיא מציעתא. דקתני מקבלין אסיפא: אלא לאו ה''ק. מקבלין קרבנות מפושעי ישראל במומר לדבר אחד חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות דהני חמירי אלמא מומר לעבודת כוכבים כמומר לכל התורה כולה דמי. האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב''ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב''ה במעשה בראשית: והא מהכא נפקא מהתם נפקא. דאין מקבלין קרבן מן המומרין:

על פי הדבור שאני. וא''ת ולמאי דס''ד דלא הוי ע''פ הדבור תקשי דהא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור לקמן (דף צה.) ויש לומר דזה היה יודע שהיה סומך ע''פ הדבור דלאו משל עובד כוכבים קא מייתי אבל לא ס''ד שבא הדבור להתיר האיסור שחיטת טבחים דאחאב: קרי לה נערה וקרי לה קטנה. בפרק בתרא דסוטה (דף מו:) דריש נערים שהיו מנוערים מן המצות והכא לא שייך למדרש הכי: דמן נעורן. שם מקום דכתיב (בד''ה א ז) למזרח נערן ולמערב גזר: עורביים מבעי ליה. ואף על גב דכתיב עברים מצרים ולא כתיב עבריים מצריים התם ליכא למיטעי: מכם ולא כולכם להוציא את המומר. תימה דהא איצטריך לכדדרשינן בריש לולב הגזול (סוכה דף ל.) אי לפני יאוש אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא וי''ל דהתם לאו משום דתיפוק לן מהאי קרא גזול לפני יאוש דהאי מביתו נפקא כדאמרינן במרובה (ב''ק דף סז:) קרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש ל''ל קרא כלומר וכי יכול להקדיש ביתו אמר רחמנא ולא מייתי התם קרא דכי יקריב אלא לומר דקרבן אמר רחמנא והאי לאו קרבן הוא שאין בידו להקדישו לפני יאוש ועוד י''ל דתרתי שמעינן ממכם ולגזילה מקודשת איצטריך ומביתו לא נפקא אלא שלא עלתה לשם חובה: כדי שיחזרו בהם בתשובה. לאו טעמא דקרא קא דריש אלא נותן טעם לדבר מדרבינן מהא מומר לדבר אחד טפי ממומר לכל התורה כולה ולא מוקמינן קרא במילתא אחריתי וקאמר דמומר לדבר אחד בקל יחזור בתשובה ולכך מקבלין מהם כדי שיחזרו:

דף ה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד