חולין ג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - א

ומכאן למדנו כי חרב הנוגע במת הרי הוא טמא בדרגת טומאה כחלל עצמו, ^[7] שכל כלי מתכות הנוגעים בטומאת מת הראויה לטמא כלים [וכגון אבי אבות הטומאה ואב הטומאה שהן שתי דרגות בטומאה המטמאים כלים, אבל טומאה שהיא במדרגת "ראשון לטומאה" ולמטה אינה מטמאה כלים] מקבלים את דרגת הטומאה של המטמא אותם. והיינו, אם נגעו כלי מתכות במת הרי הם טמאים במדרגת אבי אבות הטומאה, ואם נגעו באב הטומאה [וכגון באדם שנגע במת], הרי הם נעשים אב הטומאה.

ואם כן, תיקשי, כיצד יכול הטמא לשחוט קרבן? והרי כיון שאותו טמא, שנגע במת ובא לשחוט את הקרבן, אב הטומאה הוא - לטמייה לסכין בנגעו בה, ותהיה הסכין טמאה כמותו באב הטומאה, ואזל סכין בשעת השחיטה וטימיתיה לבשר?! ^[8]

אלא, בהכרח, לא איירי הכא שנטמא האדם הטמא בטומאת מת, אלא איירי דאיטמי בטומאת שרץ, ואז הוא נעשה ראשון לטומאה, ואינו מטמא כלים.

ואי בעית אימא, לעולם איירי דאיטמי במת, וכגון שלא שחט בסכין של מתכת אלא איירי שבדק קרומית של קנה העשויה עץ, ושאין בה בית קיבול, וקיימא לן שפשוטי כלי עץ אין מקבלים טומאה, ושחט בה!

דתניא: בכל שוחטין: בין בצור של אבן, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה העשויה מעץ.

אביי אמר: הכי קתני: הכל שוחטין, ואתי הכל לרבויי - ואפילו כותי!

במה דברים אמורים, כשישראל עומד על גביו.

אבל, אם לא עמד הישראל על גביו כל משך זמן השחיטה, אלא היה הישראל יוצא ונכנס, לא ישחוט הכותי. ואם שחט, חותך הישראל כזית בשר מהבהמה ששחט הכותי, ונותן לו לכותי לאכול.

אם אכלו הכותי, מותר לישראל לאכול משחיטתו. שאין הכותי חשוד לאכול נבילות וטריפות. ומדאכלו, מוכח ששחט כראוי. אבל אם לא אכלו הכותי עצמו, אין לסמוך ששחט כראוי מזה שהוא מאכיל לישראל, על אף שאסור להאכיל דבר האסור מדין "לפני עור לא תתן מכשול", כי הכותים מפרשים שה"מכשול" האמור בפסוק הוא מכשול של אבן וכדומה, ולא מכשול באיסור, ואם כן לא מוכח מהא דהם נותנים לישראל לאכול מהבשר השחוט שאכן הם שחטו אותו כהלכתו, ואסור לאכול משחיטתו.

חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו אם שחטו דיעבד נמי לא אוכלין משחיטתן, כי שמא ישהו [שהו], שמא ידרסו, ושמא יחלידו.

ודנה הגמרא: אליבא דאביי, הא דקתני וכולן ששחטו שחיטתן כשירה, אהייא קאי?

אילימא דקאי אחרש שוטה וקטן, הרי עלה קאי, שזהו המשך הדברים, ואם כן "ואם שחטו", בוי"ו החיבור, מבעי ליה למכתב, ואמאי נקט "וכולן ששחטו"!?

אלא" וכולן ששחטו" קאי אכותי, שנכלל בתחילת המשנה ב"הכל שוחטין".

ותמהינן טובא: הא אמרת כשישראל עומד על גביו של הכותי שחיט אפילו לכתחילה, ואם כן כיצד אמרת דהא דקתני בסיפא דכשאחרים רואין אותן שחיטתן כשירה בדיעבד קאי אכותי!? ומסקינן: קשיא לביאורו של אביי!

אמר רבא, ותמה על אביי: וכי כאשר כותי שוחט וישראל יוצא ונכנס לכתחילה לא ישחוט הכותי?

והתנן: המניח עובד כוכבים בחנותו, ויש באותה חנות יין, וישראל יוצא ונכנס לחנות - מותר אותו היין שבחנות ואינו נאסר מחשש שמא ניסך העובד כוכבים את היין לעבודה זרה. ^[9]

ומוכח, דהא דישראל יוצא ונכנס מוריד את כל החששות, ומותר לכתחילה.

ודחינן: התם בדין היין מי קתני דלכתחילה מניח הישראל את העובד כוכבים להשאר בחנות עם היין? הרי המניח עובד כוכבים בחנותו קתני, שהוא לישנא של דיעבד!

אלא מהכא איכא למיפרך: אין השומר את היין ממגע עובד כוכבים צריך להיות יושב ומשמר את היין בקביעות, ^[10] אלא אף על פי שיוצא ונכנס הרי היין מותר?!

אלא אמר רבא: הכי קתני: הכל שוחטין, ואפילו כותי.

במה דברים אמורים, כשישראל יוצא ונכנס. אבל אם בא הישראל לאחר השחיטה ומצאו לכותי שכבר שחט, חותך הישראל כזית בשר ונותן לו לכותי לאכול. אכלו הכותי לכזית בשר, מותר לישראל לאכול משחיטתו. אבל אם לא אכלו, אסור לישראל לאכול משחיטתו.

והמשך המשנה הוא: חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו אם שחטו דיעבד נמי לא מכשרינן לשחיטתן, מחמת החשש שמא ישהו, ושמא ידרסו, ושמא יחלידו.

ודנה הגמרא אליבא דאוקימתא דרבא: "וכולן ששחטו", דקתני בסיפא שחיטתן כשרה - אהייא קאי?

אילימא אחרש שוטה וקטן, הרי עלה קאי, ואם כן "ואם שחטו" מיבעי ליה למיכתב.

אלא אכותי קאי, לומר ששחיטתו כשרה בדיעבד, והא לא מצית למימר הכי, כי הא אמרת שאפילו לא היה הישראל נוכח בכל שעת שחיטתו של הכותי אלא רק היה יוצא ונכנס - שחיט הכותי לכתחילה?!

ומסקינן: קשיא אליבא דאוקימתא דרבא.

רב אשי אמר: הכי קתני: הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר! ומבארינן: מומר למאי? מומר לאכול נבילות לתיאבון, שאם אינו מוצא בשר שחוטה הוא אוכל בשר נבילה.

וכדרבא, דאמר רבא, ישראל שהוא מומר, לדבר זה שהוא אוכל נבילות לתיאבון, הבא לשחוט,

הערות

^[7] נחלקו רבותינו הראשונים האם הדין של חרב כחלל נאמר רק בכלי מתכות [עיין רש"י כאן], או שהוא נאמר לגבי כל הכלים. ובחברותא למסכת אהלות [פרק א משנה א] מתבארים הדברים בהרחבה, הן בביאור על המשנה, והן בביאור על הר"ש.

^[8] ואם כי לא הוצרכנו לומר שהסכין היא אב הטומאה, שהרי גם אם הסכין היתה ראשון לטומאה היא היתה מטמאת את הבשר, אלא רבותא השמיענו, שאותו סכין הוא טמא אפילו בטומאה חמורה של אב הטומאה.

^[9] יש ראשונים שכתבו כי אין לשחוט בהמה שצריך אח"כ לברר השחיטה, שמא ישכחו לברר, ויאכלוה בלא בירור. ואפילו אם בדיעבד יהיה כשר בלא בירור. ולכן, לכתחלה, אין ליתן לו לשחוט. ואומרים האחרונים, שהגאונים חולקים בזה על הראשונים האומרים שיכולים לתת לאדם לשחוט ואפילו אם אין יודעים אם הוא מומחה לשחיטה, על סמך שאח"כ יבררו אם שחט טוב, משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם. ומשמע, דאע"ג שצריך לברר, כיון דבדיעבד אם לא בררו כשרה השחיטה כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, שפיר יכול לשחוט אדם שצריך לברר את שחיטתו. וכתב בספר הערות מהגרי"ש אלישיב [כתב יד], שנראה לומר שאין כאן מחלוקת. כי הגאונים מדברים באופן שסומכים מדאורייתא על רוב, אלא שיש כלל דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן, ואם לא ביררו סמכינן ארוב, שהוא היתר גמור. אבל כאן, ש"יוצא ונכנס" אינו היתר גמור, אלא סמכינן עליו בדיעבד, וכלשונו של התוס' "כל זמן שיכול לתקן" וכו', משמע שאינו משום בירור, אלא צריך לתקן. וכן ראיה מהפירוש הראשון של התוס', שאומר דבדיעבד פסול, משמע שאין יוצא ונכנס "מתיר", אלא בעינן שיאכל הכותי, ולכן חיישינן שמא ישכח ולא יאכילנו.

^[10] כתבו הראשונים [רמב"ן, ורשב"א, במסכת עבודה זרה סט א], שאין להתיר אלא במקרה שהגוי לא סגר את הדלת, שרק אז לא חיישינן שמא נגע ביין. אך אם ידוע לנו שהגוי סגר את הדלת, חיישינן שמא נגע, והיין אסור.

ללמדנו שחרב הרי הוא כחלל, כלומר, שכלי מתכת הנוגע במת הריהו מטמא כמת עצמו. וכיוצא בזה, אם נגע הכלי באדם שנטמא במת, שהוא אב הטומאה — הריהו טמא כמוהו. ואם כן, הטמא שאב הטומאה הוא, כשהוא שוחט בסכין — לטמייה [שיטמא] את הסכין, ואזל [ותלך] הסכין וטמיתיה [ותטמא] את הבשר!

אלא צריך לומר שמדובר באדם דאיטמי [שנטמא] בשרץ, שאינו אלא ראשון לטומאה, ואינו מטמא את הכלים. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם מדובר באדם דאיטמי [שנטמא] בטומאת מת, ומכל מקום אין הבשר נטמא. וכגון שבדק קרומית (חתיכת קנה חתוך) של קנה, לוודא שאין בה פגימות, ושחט בה, שכיון שהיא כלי עץ שאין לו בית קיבול — אינה מקבלת טומאה. ומעירים: וניתן לשחוט גם בכלי כזה, דתניא [ששנויה ברייתא], בכל שוחטים: בין בצור (אבן), בין בזכוכית ששבריה חדים מאד, בין בקרומית של קנה.

א אביי אמר תירוץ אחר ליישב את הסתירה בלשון המשנה. הכי קתני [כך הוא שונה]: הכל שוחטין לכתחילה — ואפילו כותי (שומרוני). במה דברים אמורים? כשישראל עומד על גביו ומשגיח שהוא שוחט כראוי, אבל אם ישראל רק יוצא ונכנס ולא נמצא איתו כל הזמן — לא ישחוט.

ואם שחט בלא השגחה — חותך הישראל כזית בשר מאותה בהמה ונותן לו לכותי לאכול ממנו, אם אכלו הכותי — מותר לאכול משחיטתו, שלולא היה שוחט כראוי — לא היה אוכל, לפי שגם הכותים נזהרים לאכול דווקא משחיטה כשרה, אבל אם לא אכלו — יש לחשוש כי בהמה זו לא נשחטה כראוי ואסור לאכול משחיטתו.

וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא התירו לאכול משחיטתם, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו.

ושואלים: אם כך אתה מפרש, מה שנאמר מיד אחר כך: "וכולן ששחטו", אהייא [על מה] נאמר? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [על דבר הוא עומד, מתייחס], ולכן "ואם שחטו" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא תאמר שהוא מוסיף עליהם גם כותי — הא אמרת [הרי אמרת]: שכשישראל עומד על גביו שחיט [שוחט] הכותי אפילו לכתחלה! ואומרים: אכן, דיוק לשון "וכולן" קשיא [קשה] לפירוש זה.

ולגופו של הדין אמר רבא: וכאשר ישראל רק יוצא ונכנס בשעה ששוחט הכותי, האם לכתחלה לא ניתן לסמוך על כך ולהתיר את השחיטה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המניח גוי בחנותו שיש בה יין, וישראל יוצא ונכנס — מותר היין, שאנו מניחים שאז נזהר הגוי ואינו נוגע בו. והוא הדין לענייננו! ודוחים: התם מי קתני [שם, באותה משנה, האם הוא שונה] "מניח אדם גוי בחנותו", שרשאי לעשות כך לכתחילה? הרי "המניח" קתני [הוא שונה], לומר שרק בדיעבד, אם הניח את הגוי שם וישראל יוצא ונכנס — היין מותר, אבל אין ללמוד מכאן שלכתחילה מותר לעשות כן!

אלא מהכא [מכאן] יש להקשות, ששנינו: חביות יין של ישראל הנמצאות ברשות הגוי, והופקד עליהן שומר ישראל — אין השומר צריך להיות יושב ומשמר כל הזמן שלא יגע הגוי ביין, אלא אף על פי שיוצא ונכנס — מותר. משמע שכשישראל יוצא ונכנס מותר אפילו לכתחילה, ולא כדברי אביי!

אלא אמר רבא, כעין תירוצו של אביי למשנה, אך בשינוי, הכי קתני [שכך הוא שונה במשנה]: הכל שוחטין לכתחילה — ואפילו כותי. במה דברים אמורים? כשישראל יוצא ונכנס, אבל אם לא היה נכנס ויוצא, אלא בא ומצאו ששחט — חותך כזית בשר מן הבהמה ונותן לו לכותי, אם אכלו הכותי — מותר לאכול משחיטתו, לא אכלו — אסור לאכול משחיטתו.

וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא סומכים על שחיטתם, מפני שאנו חוששים שמא ישהו, ושמא ידרסו, ושמא יחלידו. ושואלים: לפי זה, מה שנאמר מיד אחר כך "וכולן ששחטו" אהייא [על מה] נאמר? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [עליה הוא עומד, מתייחס], ולכן "ואם שחטו" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא תאמר שדברי המשנה הללו מוסיפים עליהם גם כותי — הא אמרת [הרי אמרת] כי אפילו יוצא ונכנס הריהו שחיט [שוחט] לכתחלה! ומעירים: אכן, לפירוש זה קשיא [קשה] לשון "וכולן".

ב רב אשי אמר ביישוב הסתירה שבמשנה, הכי קתני [שכך הוא שונה]: הכל שוחטין לכתחילה — ואפילו ישראל משומד (עובר עבירות באופן קבוע). ומסבירים: במשומד למאי [למה], באיזה משומד מדובר — במשומד לאכול נבילות (בהמות שלא נשחטו כראוי) לתיאבון, שאינו עושה להכעיס, אלא מטעמי נוחות. ואדם כזה שוחט לכתחילה כשיטת רבא, שאמר רבא: ישראל משומד שאוכל נבילות לתיאבון —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is derived from the juxtaposition of “slain” to “sword” that the halakhic status of a sword or any other metal vessel that comes into contact with a corpse is like that of a corpse itself. Similarly, if a metal utensil comes in contact with a person impure with impurity imparted by a corpse, it assumes his status. Therefore, since the impure person is a primary source of ritual impurity, let him render the knife impure, rendering it as well a primary source of impurity, and the knife then goes and renders the flesh impure.

Rather, it is a case where the person became impure with impurity imparted by a creeping animal; as he assumes first-degree ritual impurity status and does not render vessels impure, the knife remains ritually pure. And if you wish, say instead that actually he became impure with impurity imparted by a corpse, and it is a case where one examined the stalk of a reed, which is a flat wooden vessel that does not become ritually impure, to ensure that it is perfectly smooth with no nicks, and slaughtered with it, as it is taught in a baraita: One may slaughter an animal with any sharp object, whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed.

§ Abaye said in resolution of the apparent contradiction in the mishna that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a Samaritan. In what case is this statement said? It is said in a case where a Jew is standing over him and ensuring that he slaughters properly; but if the Jew merely exits and enters and does not have a constant presence, the Samaritan may not slaughter the animal.

And if the Samaritan slaughtered the animal without supervision, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat meat from what the Samaritan slaughtered. Since Samaritans are meticulous with regard to the meat that they eat and eat meat only from an animal that was slaughtered properly, the Jew may partake of the meat. But if the Samaritan did not eat the meat, there is concern that the animal was not slaughtered properly, and it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.

And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who, even if they slaughtered only non-sacred animals, their slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter.

The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is it referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.

Rather, perhaps the reference is to the case of a Samaritan who slaughters. The Gemara rejects that possibility. But didn’t you say in that case: When a Jew is standing over him, a Samaritan may slaughter even ab initio? The Gemara concedes that the formulation of the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult according to this explanation of the mishna.

Rava said: And in a case where a Jew exits and enters, is it not permitted for the Samaritan to slaughter the animal ab initio? But didn’t we learn in a mishna (Avoda Zara 69a): In the case of one who leaves a gentile in his store in which there is wine, and a Jew exits and enters, the wine is permitted? Just as there, the sporadic presence of the Jew is sufficient to ensure that the gentile will refrain from touching the wine, it should be sufficient in the case of a Samaritan who slaughters an animal as well. The Gemara rejects that proof. There, in the case of the store, does the tanna teach: One leaves a gentile ab initio? The tanna teaches: One who leaves, after the fact. Consequently, there is no proof from there that the Jew’s sporadic presence is sufficient to permit slaughter by a Samaritan ab initio.

Rather, proof can be cited from the mishna here (Avoda Zara 61a): In a case where barrels of wine belonging to a Jew are in the possession of a gentile, and a Jew was tasked with supervising those barrels, the supervisor need not be continuously sitting and supervising to ensure that the gentile does not touch the wine; rather, even if the supervisor exits and enters, the wine is permitted. This mishna clearly indicates that exiting and entering is sufficient even ab initio.

Rather, Rava said in resolution of the apparent contradiction similar to the resolution proposed by Abaye, that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a Samaritan. In what case is this statement said? It is said in a case where a Jew exits and enters; but if the Jew does not exit and enter and instead came and found that the Samaritan slaughtered the animal, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat meat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.

And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is this referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.

Rather, perhaps the reference is to the case of a Samaritan who slaughters. The Gemara rejects that possibility. But didn’t you say that if a Jew is present, then even if he exits and enters and does not have a constant presence, a Samaritan may slaughter even ab initio? The Gemara concedes that the formulation of the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult according to this explanation of the mishna.

§ Rav Ashi said in resolution of the apparent contradiction in the mishna that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a Jewish transgressor [meshummad]. The Gemara asks: A transgressor of what sort? The Gemara answers: It is one whose transgression is to eat unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, i.e., for his convenience. And the ruling of the mishna is in accordance with the statement of Rava, as Rava says: In the case of a Jewish transgressor whose transgression is that he eats unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, if he seeks to slaughter an animal,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא דאיטמי בשרץ. והוי אדם ראשון ואין כלי מטמא אלא מחמת אב הטומאה:

וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה. דאין פשוטי כלי עץ מקבלין טומאה:

אע"פ שיוצא ונכנס מותר. כלומר אע"פ שאין ישראל יושב ומשמר אלא יוצא ונכנס מותר הכא נמי לענין שחיטה אע"פ שיוצא ונכנס מותר:

לאכול נבילה לתיאבון. כלומר מתאב לאכול בשר ואוכל נבילה לתיאבון:

והא דאמרינן כגון שבדק בקרומי' של קנה ושחט בה. י"מ שאעפ"י שאין עושין כלי שרת מעץ ואפי' למ"ד עושין הא לאו כלי הוא אפ"ה כיון דשחיטה כשרה בזר זר נמי כי שחיט בסכין דידיה שחיט והיינו דאמרינן בפסחים מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי הביא תחוב לו בין קרניו והא דאמרי' בפ' דם חטאת מנין לעול' שטעונ' כלי שנאמר ויקח את המאכלת וילפינן כולהו מעולה לומר דבעיא כלי כל דהו בין דחול בין דכלי שרת והכא בשתיקן הקרומית ועשאה כעין כלי.
ולא נהיר' שהסכינים כלי שרת היו ואי ס"ד לא בעינן כלי שרת בשחיט' היאך הסכינים קדושים ומקדשין אלא היינו טעמא משום דסכין למאי קאתי לקדשיה לדם בצואר הבהמה וכי הדר אקדשי' לה בכלי שרת דקבל' בדיעבד לית לן בה.
וה"נ אמרינן בפ' היה מביא במסכת סוטה (יד,ב), והיינו דתניא בתוספתא (מנחות א,ב) חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי משא"כ בשחי' לומר דשחיטה כשרה (בכל) [בלא] כלי שרת.

הכל שוחטין ואפי' כותי בד"א כשישראל עומד על גביו. פי' לאו כשהיה כותי שוחט בשלו לעצמו דהתם לעולם מותרת כיון דאחזי' דלא חיישינן שמא אירע לו בשחיטה שהייה ודרסה וחלדה שלא מדעת דהא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' הם ואוכלין ממה ששחטו (והני) [והניחו ו]לא חיישי' למשאל ולמבדק כלל אי אירע להם חלדה ודרסה אלמא אין פסול בה כדרך השוחטין ואפי' כשאין מומחין דהא בלישנא בתרא דרבינא נמי בשהייה בדקי' משום טלפוי במילי אחרינא לא וכן לקמן נמצא תרנגולת שחוטה אין חוששין שמא אירע לו פיסול.
תדע דהא בנכנס ויוצא שרא רבא דומי' דיין נסך משום נתפס עליו כגנב הוא ואם תחוש שמא אירע פיסול בשחיטה שלא מדעת אין כאן נתפס דמה יש לו לעשות אין אדם נתפס כשאינו מגלה כך וכך אירע לי באונס ולא מצינו היתר בכך אלא ודאי סתם שוחטין בלא דרסה וחלדה עושין וכיון שכן ודאי כותי השוחט לעצמו כישראל הוא וסתם שחיטה כשרה היא והתם היינו טעמא דכיון שהוא מוכר ונותן לו חוששי' שמא מתחלה על מנת למכור שחט ולא הקפיד ודרס והחליד להעבירנו (א"נ כיון דלא דריס) משא"כ בישראל דכל השוחטים מדקדקין ושוחטי' הם ובישראל עומד על גביו מותר דהא חזי ליה א"נ מירתת מיני' דומיא דשומר בחנות.
ויש לפרש דכשבדק סכין ונתן לו הוא או שבודק לאחר שחיטה הא לאו הכי חוששין שמא בסכין פגומה שחט לנו והא דלא איתמר הכי בגמ' כדאיתמר בעבריין משום דלכתחילה ודיעבד דמתנית' בישראל עומד על גביו וחותך כזית בשר הוא (ומאי קמ"ל ברייתא טפי ממתני').
ויש לפרש דישראל עומד על גביו ורואה אותו בודק סכין ושוחט מותר דמסתפי מניה הוא חייש דילמא בדיק ליה לסכין ומוצאין אותו פגום ואין לוקחין ממנו כדאמרינן בפ' אין מעמידין בין הגיחות שחט דכיון דכ"ע אפכי מירתת דילמא השתא חזו לי אלמא כותי חייש שמא ירגישו בו ולא יקחו ממנו ונזהר לעשות בהכשר כישראל כנ"ל ודייקא נמי דלא קתני ברייתא דכותי בדיקה דסכין כלל.

התם מי קתני מניח המניח קתני אלא מהכא. ורש"י ז"ל גריס מסיפא, וכן כתב, ורישא אסיפא לא תיקשי דלא זו אף זו קתני כלומר ולאו דיעבד בלבד אלא אף לכתחלה ואינו כן דהא דשומר בפ' ר' ישמעאל והא דהמניח בפ' השוכר ולא קשיין אהדדי דהא דהמניח נמי לכתחלה הוא והא דלא קתני מניח משום שאינו צריך שיהא מניחו בחנותו ויהא נכנס ויוצא והכי קתני המניח כו' אינו צריך להיות מושיב שם שומר אלא ישראל יוצא ונכנס והיינו דקס"ד דרבא אלא דאקשי' מנא לך הא דהא לא קתני יניח כלומר לשון שמשמעותו בהכרח לכתחל' אלא המניח קתני ואפשר שפירושו אם הניח דמשמע הכי ומשמע הכי ומי קתני יניח לאו דוק' דלאו לישנ' דתנ' הוא כלל אלא מניח אדם כו' ויוצא ונכנס ומותר והך פירכ' לאו אביי קא מקשה לה דלדידיה אפי' יוצ' ונכנס לא וטעמ' דידיה משום דהתם לא נגע הכא נגע כדלקמן אלא גמ' פריך לה לרבא לכתחלה מנא ליה.

כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה. וא"ת והא קדשים טעונין כלי כדמונח במנחות (פב, ב) ובזבחים (צז, ב) ודרש לה מויקח (אברהם) את המאכלת (בראשית כב, י) מכאן לעולה שטעונה כלי, וכולהו קדשים ילפינן להו מעולה. ואפילו תאמר דמיירי כגון שתקנה ועשאה כלי, והלא אין עושין כלי שרת של עץ, דהא אפליגו בהא ר' יוסי בר' יהודה ורבי בסוכה (נ, ב) בסוטה (יד, ב) וקיימא לן כרבי דאמר דאין עושין. ויש מתרצים דכלי ודאי בעינן, אבל אין טעון כלי שרת, והכא בשתקנה ועשאה כלי. ומביאין ראיה מדאמרינן בפסחים (סו, א) דכל אחד ואחד מביא סכינו, ומי שפסחו טלה תוחבו בצמרו ומי שפסחו גדי קושרו לו בין קרניו, אלמא לא בעינן כלי שרת. וטעמא דמילתא דכיון ששחיטה כשרה בזרים כל אחד בסכינו הוא שוחט. ומיהו יש לדחות דהתם דילמא כל אחד ואחד היה מקדיש סכינו מאתמול. ותירצו בתוס' דלשחיטה לא בעינן כלי יפה, ולא פסלינן בה קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתיך (מלאכי א, ח). והכא משמע מדתני בתוספתא (מנחות פ"א) חומר בקמיצה מבשחיטה הקמיצה טעונה כלי ואין השחיטה טעונה כלי אלא אפילו קרומית של קנה, ואי אפשר לומר שאין טעונה כלי כלל, דהא גמרינן לה (זבחים שם) מויקח (אברהם) את המאכלת, אלא לומר שאין טעונה כלי יפה אלא אפילו קרומית של קנה כשר לה:

אמר אביי הכי קתני הכל שוחטין אפילו כותי במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו. אביי סבירא ליה כמאן דאמר (קידושין עה, ב) כותיים גירי אמת הם, ולפיכך כשישראל עומד על גביו מיהא שחיט, והכא מיירי בששוחט בהמה דידן אי נמי דידיה לזבוני לה, אבל למה שהוא שוחט לפיו, אין צריך עומד על גביו, דהא כל מצוה שהחזיקו בה כותיים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל, וכדמשמע נמי מדאביי דאמר אפילו דיעבד בחותך כזית סגי ליה. ומה שאין מוסרין לו לכתחלה אפילו בשאין ישראל עומד על גביו ונתן לו כזית לבסוף. לפי שיש לגזור שמא ישכח ליתן לו וישגה ויאכל, אי נמי משום הרואים שמא יחשבו שהן כשרים אצל שחיטה כישראל ואפילו בלא חתיכת כזית, וכן הטעם בדברי רבא ובדברי ר אשי, ובדברי רבינא שאין מוסרין לכל אחד לשחוט לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף. ובזה הוא שנחלקו על רבינא דאמר שאין מוסרין לו לכתחלה משום דאין סומכין על בדיקה שלבסוף. לפי שאין רוב המצויין אצל שחיטה מומחין ואסור לאכול משחיטתו ואפילו בששחט, עד שיבדוק אם יודע לומר הלכות שחיטה אם לאו, וכל שאסור בלאו הכי אין עושין לכתחלה על סמך מה שיעשו בסוף שמא ישכח וישגה, ואנן קיימ"ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הלכך מוסרין לו לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף אף על פי שהיא מחוייבת כל היכא דאיתיה קמן, דכיון דאפילו אי אזיל ליה לעלמא שחיטתו כשרה, אי נמי אי אישתלי ואכל קודם שיבדקנו אם יודע לומר הלכות שחיטה אם לאו אין בכך כלום, דרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן, הלכך לא חיישינן להכי ומוסרין להם לכתחלה.
וזו היא סברת הגאון ז"ל דלא נחלקו על רבינא אלא בלמסור לו לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף, אבל היכא דאיתיה קמן לכולי עלמא בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. ויש דברים הרבה שסומכין על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה היכא איתנהו קמן. כגון בדיקת סכין שלאחר שחיטה ובדיקת ריאה (מצריכה) [שצריכה] בדיקה בדאיתיה קמן, והיכא דאזלא לה כגון שנטלוה זאבים סומכים בה על רוב בהמות שאינן נטרפות כדאיתא לקמן (חולין ט, א) וגם זו כאחת מהן שאין אוסרין בדליתיה לשוחט קמן ובדאיתיה בדקינן ליה, וסברתן של גאונים ז"ל תורה היא ואין לזוז ממנה.
וסעד לדבריהם הביא הרמב"ן ז"ל, דהא איכא חזקה דאיסורא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית, ולא שנסמוך על הרוב, אלא משום קולא דבהמה לא איתרעי, שהרי שחוטה לפניך, סמכינן ארובא, ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן, וכי הא איכא במסכת נדה (מח, ב) דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה (ולא הביאה שתי שערות) אינה ממאנת חזקה הביאה שתי שערות, ואמרינן עלה כי אמר רבא חזקה למיאון, אבל לענין חליצה בעיא בדיקה:

חרב הרי הוא כחלל פי' לרווחא דמלתא נקטי' משום דהכי קושטא דהכא אפי' בלאו הכי כיון שהמת אבי אבות וזה השוח' שנג' בו הוא אב הא טמי' לסכין ואזל סכין וטמאתי' לבשר אלא וודאי לרווחא דמלתא נקט ולרבות טומאה בבשר שיהא ראשון לטומא' וכן הא דמשני כגון דאיטמי בשרץ לרווח' נקטי דיכול הוי לשנויי דאיטמי בטמא מת שאין השות' אלא ראשון לטומאה ואין מטמא סכין שאין כלי מקבל טומא' אלא מאב הטומאה.

איבעית אימא דאיטמי במת וכגון שבדק קרומי' של קנה ושחט בהפי' ופשוטי כלי עץ ושום צמחים אין מקבלין טומא' אפילו מדרבנן אלא כשהם משמשין לאדם בגופו או משמש משמשיו כדאיתא בספרי וההיא נמי מדרבנן והקשו בתוספת האיך שוחטין קדשים בקרומית של קנה דהא כלי בעי כדאמרי' בזבחי' מניין לשחיט' קדשי' שטעונה כלי שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט את בנו ובנו קדשים הוי ותרצו כגון שתקנו ועשא' כלי והקשו דמ"מ אתי' דלא כר' דאמר שאין עושין כלי שרת של עץ ויש שתירצו שאין כלי של שחיטה כלי שרת אלא הקבלה בכלי שרת דהיינו דתנן בפרק איזהו מקומן ושחיטתן בכלי שרת בצפון ואיכא למידק דהא אמרינן במסכת סוטה בסכין מקד' דם השחיטה ואין מקדש אלא דבר שהוא כלי שרת ולא הרגישו בזה בתוספת אבל המחוור יותר דסכין דמוקדשין כלי שרת הוא לקדש הדם קצת ומיהו לפי שאין שחיטה מעכבת הקדש שהרי כשירה בזרים ופסולין אינ' גומרת קדושת דם לגמרי עד קבלתו ולפי' אין הסכין חשוב כלי שרת ליפסול ביוצא ואפי' רבי מודה שעושין אותו של עץ משום היכ' זה ולהכי לא קתני ושחיטתן בכלי שרת בצפון ולכך לא אמרו אלא מניין לשחיטה שהיא טעונ' כלי ולא אמרו כלי שרת וזהו שאמרו בתוספת' חומר בקמיצ' מבשחיטה שהקמיצ' טעונה כלי ואין השחיט' טעונה כלי ע"כ והא אנן אמרינן שטעונה כלי שרת מכיון דמקדשא דם בצואר קצת אלא על כורחיך בעי לומר שאינה טעונה כלי שרת גמור ליפסול ביוצא ונפקא מיני' נמי שעושין אותו של עץ אפילו לרבי כנ"ל ובפרק איזהו מקומן הארכתי הרבה מזה כשיטת התו' בס"ד. אביי אמר הכי קתני הכל שוחטין ואפי' כותי פי' וקסבר תנא דמתני' גרי אמת הן:

בד"א בישראל עומד על גביו פי' וה"ה דבעי' בודק סכין ונותן לו דאי לא דלמא בסכין פגומ' שחיט ולא חייש כלל כיון דלית ליה לפני עור לא תתן מכשול ולא איצטריך לפרושי כדפרשי' רב אשי לקמן גבי מועד. דכיון דבעי הכ' ישראל שומר או עומד על גביו או יוצא ונכנס שאנו חוששין שיתקלקל בשחיטתו ופשיטא דבעי בודק סכין ונותן לו.

אבל יוצא ונכנס לא ישחוט פרש"י ז"ל לא ימסור לו לשחוט ונראה מדבריו שאין אביי פוסלו אלא לכתחלה ויש לזה סיוע קצת מדאמרינן לקמן על קושי' דרבא דפריך על אביי מי קתני מניח המניח קתני אלמא מודה אביי בדיעבד אבל אי אפשר לפרש כן חדא דבסוף סוגי' אמרינן לקמן דאביי יוצא ונכנס בא ומצאו קרי לי ועוד דא"כ צ"ל לאביי לאוקמי סיפא דשחיטתן כשירה בשחתך כזית בשר ונתן לו הוי לי' לאוקמי' כפשט' אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט שחיטתן כשירה אלא ודאי דאביי פוסל אפי' בדיעבד ביוצא ונכנס מכיון דנגע והדבר מוכן בידו לקלקל כדמפרש לקמן ורבא פריך עליו דמי איכא מאן דפסול אפי' לכתחלה וכ"ש בדיעבד והא תנן המניח נכרי ומהדרי' עלי' דמי קתני' מניח עד דנשמע מיני' דכשר לכתחלה הא ודאי ליכא למיפרך מיני' על אביי אלא לדיעבד בלחוד:

אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו נראי' דברים שלכך האריך וכפל לשונו לאשמעינן דכול' מלתא באכילתו תלי' שאם אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו ואפילו הי' שם שומר יוצא ונכנס וכדפירשנו דאביי פוסל בו אפי' בדיעבד כיון דנגע:

הא אמרינ' בישראל עומד על גביו שוחט לכתחלה ומיהו שמעינו דאחרי' רואין אותו היינו ישראל עומד על גביו ולא ברואהו מרחוק דההוא גרוע טובא מיוצא ונכנס.

ה"ג אלא מהכא ול"ג מסיפא דהא מתני' באפי נפשי' היא ולא עוד אלא דהא אתניי' בקמייתא בפרק רבי ישמעאל ואידך דהמניח היא בתרייתא בפרק השוכר וכדפרש"י ז"ל:

אין השומר צריך להיות יושב ומשמר וכו' פי' ועל כרחין אין צריך לכתחלה קאמר והא אתא לאשמעינן דאילו בדיעבד פשיטא לכ"ע בכל מידי דלא נגע בי' התם ומרישא דהמטהר יינו נמי שמעינן לה ולפום הא יש לנו לומר דהא דקתני באידך המניח לשון לכתחלה הא דמותר להניח גוי בחנותו אלא דלאו שפיר הוא למתני בלישני' מניח גוי בחנותו דל"ת הכי קשיין מתני' אהדדי דליכ' למימר דלא זו אף זו קתני דהא מתני' דהמניח איתנייא בבתריית' וכדפרישי' אלא ודאי כדאמרן ומאי דכתב רש"י ז"ל דמתני' לא זו אף זו קתני משום מתני' גופי' דאין השומר צריך וכו' קאמר הכין דקתני ריש' דהמטהר יינו בדיעבד והדר קתני דאין השומר צרי' להיות יושב ומשמ' לכתחלה ותלמוד' ה"ק אלא מהכא כלומר דהכרחה מהכ' היא והיא המלמדת עלי' דהמניח שהיא ג"כ לכתחלה ולהכי נקטי רבא בקושי' ופריך והדר מפרש כנ"ל:

רב אשי אמר ה"ק וכו' אבל לא בדק הסכין ונתן לו לא ישחוט פי' דאע"ג דכי שחט אפשר לבדוק סכינו לא שרינן לשחוט לכתחלה על דעת כן שמא יפשע ולא יבדוק סכינו כיון שאם לא בדקה שחיטתו פסולה אף בדיעבד ואם שחט יבדוק סכינו אחריו פי' וה"ה דצריך לבדוק הסימנים אלא דההיא כיון דבכל שוחט היא כדאיתא לקמן בפרקין לא איצטריך לאדכורא הכא כלל דלא מדכרינן אלא מה דצריך בהא ולא בשוחט כשר דעלמא.

יש מי שאומר מזו שאין הסכין קרוי כלי שרת וכן דין הואיל והשחיטה כשרה בכל אין זו עבודה ואף בפסח שני אמרו בארבעה עשר שחל להיות בשבת מי שפסחו טלה תוחבו לסכין בצמרו (או) ומי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו אלמא ששוחטין היו בסכינין שלהם ואע"פ שאפשר שהיו מקדשין אותו מבערב מ"מ סתם נאמרה ומה שאמרו בפרק דם חטאת מנין לעולה שטעונה כלי שנאמר ויקח אברהם את המאכלת אין ודאי כלי בעינן וצריך שיתקן את הקרומית לעשותה כעין סכין אבל כלי שרת לא בעינן ומה שאמרו בתוספתא חומר בקמיצה מן השחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי פירושו שאינה טעונה כלי שרת והילכך שוחטין בקדשים אף בקרומית של קנה כל שתקנה ועשאה כלי ואלו היה נקרא כלי שרת לא היה מותר מכלי העץ שאין עושין כלי שרת מעץ והא מה שאמרו בכאן כגון שבדק קרומית וכו' שהוא פשוטי כלי עץ ואינה מקבלת טומאה כמו שביארנו ויש מי שחולק בה ממה שאמרו בראשון של שבועות הסכין מושכתן למה שהן והילכך כלי שרת הוא ואינו נעשה מן העץ ולא אמרו בכאן כגון שבדק בקרומית של קנה ושחט בה אלא טמא בחולין אבל לא על טמא במוקדשין ומגדולי המחברים כתבו שכל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי השרת ואם שחט בדבר ששוחטין בו חלין אף בקרומית של קנה בדיעבד כשרים:

חרב הנוגע במת הרי הוא כחלל עצמו והנוגע בו אב הטומאה וכן מטמא באהל כמת עצמו ויש חולקי' לומר שאינו מטמא אלא במגע וכן חרב הנוגע בטמא מת הרי אותו חרב אב הטומאה כאדם עצמו שנגע בו כללו של דבר כל טומאה שבמת שנגע בה החרב אינו יורד ממדרגת אותו שנגע בו אלא דינו כדין הנוגע בו הן במת עצמו הן בטמא מת הא מאב הטומאה ולמטה אין החרב מיטמא בו כלל שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ולענין ביאור זה שאמרו בכאן האי טמא דאיטמי במאי אילימא דאטמי במת כלומר דהוה ליה אב הטומאה חרב הרי הוא כחלל לא הוצרכנו לטעם זה כלל שאפי' לא היה חרב כחלל הואיל והשוחט אב הטומאה נעשה הסכין ראשון והבשר שני כמו שביארנו אלא לרוחא דמילתא נקטה כלומר חרב הרי הוא כחלל ואף הבשר נעשה ראשון והכי קאמר ותיזיל סכין וליטמייה לבשר לעשותו ראשון וזה שביארנו בדין חרב כחלל גדולי המחברים פירשו שלא על חרב לבד אנו דנין כן אלא אף בכל הכלים שנגעו במת או אף שנתאהלו עמו אנו דנין כן ואפילו בכלי שטף ובגדים חוץ מכלי חרש שאינו נעשה אב הטומאה לעולם ומה שאמרו בראשון של פסחים בנר של מתכת ענינה למעט של חרס ומ"מ הוא הדין בשאר כלים שהם כחלל וכן היא שנויה בספרי ומ"מ הרבה מפרשים נוטים בה לכלי מתכות לבד ולא בכלי שטף ודעת ראשון עיקר הואיל ובספרי שנאוה כן:

המניח נכרי בחנותו ויינו של ישראל לשם ר"ל שהיין בביתו של ישראל והנכרי עמו והולך לו הישראל ומניח שם את הגוי הואיל והגוי מתירא שמא עכשו יבאו הבעלים ויראו אם יגע לשם אין צריך ישראל עצמו לישב שם ולשמרו אלא ביוצא ונכנס או אף בשאין יוצא ונכנס כל שאין מודיעו שמפליג מותר לכתחלה אע"פ שנשתהא זמן מרובה ואם היה היין של נכרי אלא שישראל מטהרו בביתו ר"ל בביתו של נכרי במצות הנכרי כדי שימכרהו לישראל שהדבר צריך להיות יושב ומשמר אף ביוצא ונכנס מותר שיוצא ונכנס הרי הוא כיושב ומשמר בדיעבד ויש מקילין להתיר ביוצא ונכנס בשתיהן לכתחלה וכן יראה מסוגיא זו ולענין ביאור אין גורסין אלא מסופא שהרי בפרקים חלוקים הם ולא עוד אלא שהאחרונה ר"ל זו של יושב ומשמר שנויה תחלה בפרק ר' ישמעאל והראשונה שנויה אחריה בפרק השוכר ומתוך כך גירסא הנכונה בכאן היא אלא מהכא ועקרי דברים אלו יתבארו במס' ע"ז בע"ה זה שאנו מתירין ביוצא ונכנס לא סוף דבר במה שאין לגוי רשות ליגע בו מצד שמגעו אוסר כגון יין אלא אף בדבר שיש רשות לגוי ליגע בו ר"ל שאין נגיעתו אוסרת כגון בשר כל שהוא יוצא ונכנס אין חוששין בזו להחליף שהרי רבא היה מעמיד משנה זו בכותי ובישראל יוצא ונכנס אע"פ שהדבר מסור לו לנגעו כמו שהשיב אביי התם לא נגע הכא נגע ויש מחמירין בזו וכבר כתבנו דבריהם בראשון של ע"ז בסוגיית המשנה השלישית:

תוספות בד"ה אין השומר צריך כו' ובקונטרס פי' שם כו' וכיון דאשמעינן לה מדיוקא דרישא כו' עכ"ל דהשתא ניחא דכמו דא"צ משמע אפילו לכתחלה כך צריך משמע אפילו בדיעבד ולא תדייק מיניה אלא דבמדינת הים אפילו בדיעבד צריך ובא"י בדיעבד א"צ מיהו לכתחלה אף בא"י צריך ודו"ק:

בתוס' ד"ה כגון דבדק קרומית של קנה ובו' לשחיטת קדשים לא בעינן כלי שרת וכו'. פי' דלשחיטת קדשים כלי בעינן מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו וכתיב ויעלהו עולה ומיניה ילפינן דעולה טעונה כלי וילפינן כל הקדשים מעולה אבל שיהא הסכין מקודש כקדושת כלי שרת לא בעינן אלא אפי' בסכין של חולין מותר לשחוט קדשים:

בא"ד דבפרק התודה אמרינן דסכין מקדשת ככלי שרת כצ"ל. ור"ל דמדקאמר בכלי שרת ש"מ דהסכין עצמו אינו כלי שרת:

בא"ד בסופו אע"ג שאין נפסל ביוצא. פי' אבל אם היה הדם מקלח באותו רוב הכלי שבחוץ היה נפסל ביוצא:

ד"ה המניח דיעבד לאו לשנויי אליבא דאביי קאתי וכו' אי נמי כל זמן שיכול לתקן וכו'. ר"ל א"נ לעולם דאליביה דאביי אתי לשנויי והא דאצטריך אביי חותך כזית אפי' לדיעבד היינו משום דכל זמן שיכול לתקן ע"י חותך כזית מתקן אבל כשא"א לתקן כגון היכי דכותי קמן מותר בדיעבד בלא שום תיקון כמו נבי יין נסך:

ד"ה המניח וכו' לא בעי למימר דמשמע דיעבד ולא לכתחלה וכו'. רצה לומר דלא בעי גמרא למימר דלישנא דהמניח אי אפשר לפרשו כ"א דוקא בדיעבד דא"כ כי מסיק מאידך מתני' דקתני לא שהשומר צריך יושב ומשמר דשרי אף לכתחלח תקשה לך מתני' דהמניח עובד כוכבים בחנות וכו' דמשמע דוקא דיעבד וליכא לשנויי כמו שפרש"י דלא זו אף זו קתני דהא כתבו התוס' לקמן בסמוך דהנך משניות לאו רישא וסיפא הן דהך בתרייתא דאין השומר צריך יושב ומשמר היא שנויה בפ' רבי ישמעאל פ"ד דע"ז והך קמייתא דהמניח עובד כוכבים בחנות שנויה בתר ההיא דאין השומר וכו' כפרק בתרא דע"ז אלא גמרא ה"ק מי קתני מניח המניח קתני ולישנא דהמניח משמע לכתחלה ומשמע בדיעבד ואביי מפרש דבדיעבד קאמר וק"ל:

ד"ה אין השומר צריך וכו' ובקונטרס פי' שם דהכי פריך וכו'. ע"ש במה שכתבתי ותמצא חדושי דברים:

תוס' בד"ה כגון דבדק כו' ומיהו יש לדחות דלא בעינן כו'. נ"ב פי' אבל לעולם כלי שרת בעינן והא דמכשיר בקרומית של קנה משום דס"ל כרבי יוסי בר יהודה וא"כ לדידן דקי"ל כרבי קשה ודו"ק:

בד"ה המניח כו' דמשמע דיעבד כו'. נ"ב פי' מדלא קתני מניח:

בד"ה אבל בא כו' כשאין לו מלוה עליו כו'. נ"ב אבל יש לו מלוה עליו אסור דלא מירתת ליגע דאי יאמר לו מידי יאמר לו תניחנו בחובי עיין רש"י:

גמרא המניח קתני דיעבד. נ"ל דר"ל ולענין דיעבד יש לחלק בין מגע עובד כוכבים שהוא מדרבנן לשחיטה שהיא דאורייתא עי' לקמן (ד ב). אבל אם אמרי' דשרי שם לכתחלה שוב אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן עי' מ"א סי' י' סקי"א ובמש"כ עליו בס"ד. ובזה לא נצטרך תו לדברי התוס' בד"ה המניח הא' ובד"ה אבל ונכון בס"ד:

תד"ה כגון. וכ"מ בתוספתא כו' אלא דאינה טעונה כ"ש קאמר כו'. בתוספתא שלפנינו רפ"א דמנחות איתא להדיא שהקמיצה טעונה כהן וכלי שרת משא"כ בשחיטה כו' ע"ש:

בסה"ד התם נמי כו' דצריך שיהא הכלי בפנים כו'. לפ"ז הלא נדחה התדע דבקק"ל כו' לא חש להזכיר כו' שכתבו. דמ"מ איבעי ליה למיתני שחיטתן בכ"מ בעזרה וקבול דמן בכ"ש בעזרה לאפוקי אם רוב הכלי בחוץ:

וכגון שבדק קרומי' של קנה נלע"ד דהני לשני בהא פליגי דודאי אין עיקור מס' זו אלא להשמיענו דיני שחיטה, והנה בהכל שוחטי' דחולין שנעשו על טה"ק קמ"ל דמותר לשחוט בסכין ארוכה כל כך והוא עומד ברחוק מקום וע"מש תו' בביצה ז' ע"א ד"ה וכי מה וכו' ועי"ל וכו'. אמנם בבא דקדשי' מאי שייכי' הכא לכן הך לישנא דס"ל אין שוחטי' קדשי' בקרומי' של קנה ומיירי ע"כ בטמא שרץ א"כ התם עיקור דבקדשי' קאי אך אידך לישנא ס"ל שוחטי' קדשי' בעץ ומיירי שפיר בטמא מת וקמ"ל דמותר לשחוט בקרומי' של קנה. וא"עג דזה תנא לקמן בסיפא בהדי' אין בכך כלום דכמה פעמי' קמ"ל ברישא בקיצור ואגב אורחי' מה שנשמע בסיפא מפורש, וא"כ הכא עיקור והתם איידי.

ובזה מיושב ק' תו' בשמעתין ד"ה חולין שנעשו ע"טהק וכו' האי טעמא הומ"ל נמי ללשנא קמא עכ"ל וי"ל דודאי שייך שפיר לומר הכל שוחטי' טמא בחולין מהאי טעמא גופי' דלאו כקדש דמי אלא דלפ"ז אינו ענין למס' חולין דבשלמא אי כקדש דמי ושוחט בסכין ארוך קמ"ל מידי בהלכות שחיטה אבל אי לאו כקדש דמי אין ענינו לכאן אמנם אכתי אי ס"ל דבבא דקדשים הכא עיקור והיינו מטעם דמיירי בטמא מת וקמ"ל דשוחטי' בקרומת של קנה. א"כ אגב אומר נמי הכל שוחטי' בחולי' משום דלאו כקדש דמי אבל אי גם בבא דמוקדשי' אינה עיקור בכאן כי ס"ל דאין עושי' כלי שרת של עץ משום הקריבהו נא לפחתך וכדומה וע"כ מיירי מטמא שרץ ולא מוכח מסיפא קרומי' של קנה ולא מייתי סיפא אלא משום טמא בחולין וא"כ תינח אי כקדש דמו וצריך לשחוט בסכין ארוכה אבל אינהו ס"ל לאו כקדש דמי ולא צריך סכין ארוכה וא"כ חולין שנעשו עט"הק גופי' לא אצטריך וק"ל.

הכל שוחטי' אפי' כותי וכו' פני יהושע רוצה לקיים דברי הש"ע דכותי לא ישחוט אפי' אחרי' ע"עג א"אכ בודק סכין, וטעמא משום דה"ל כחוכא וטלולא שיהי' יפה כחו של כותי מישראל מומר, והנה פשוט דע"כפ אי עבר ושחט ואחרי' ראו אותו ולא בדקו סכינו כשר דמשום טעמא דחוכא וטלולא אין ראוי להפסיד הבהמה, וא"כ הו"מ למימר הכל כותי' שוחטי' כשבודק סכי' וגם יוצא ונכנס ואם חסר א' מאלו חותך כזית בשר ובדיעבד כשאחרי' רואי' ולא בדקו סכינו מותר וא"ש וכולן דסיפא. וא"כ נדחק לומר ה"נ דלבתר דמסיק הך דמומר בודק סכין מתורץ ק' הש"ס דא"ש וכולן וכנ"ל, עכ"פ מאי מקשה הש"ס רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' דלמא משום דבשמעתי' קשי' וכלן מש"אכ באוקמתא דכותי, וי"ל ממ"נ אי מיירי סיפא שאין הכותי לפנינו וא"א לבודקו בכזית בשר א"כ אפי' בלא רואי' אותו נמי מותר כמ"ש תו' ד"ה אבל בא ומצאו וכו' ואי המומר לפנינו א"כ אמאי נתיר בלא בודק סכין כיון שהוא דיעבד, הרי נוכל לבררו ע"י אכילת כזית בשר, ואי נתנו לו ולא רצה לאכול א"כ הרי קמן דשחט בסכין פגום ולא הי' מרתת מפני היוצאי' והנכנסי' ודוחק.

אבל בא ומצאו ששחט, העלה תו' דאם א"א ליתן לו כזית בשר מותר לגמרי וצ"ע לשיטת הגאונים דס"ל דיכול ליתן לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ כיון דאי משתלי ולא בדיק לית לן בה א"כ בכותי נמי יתן לכתחלה לשחוט על סמך שיאכילנו כזית בשר כקו' תו' בסמוך ואי משתלי לית לן בה וצ"ל דס"ל להגאונים כתי' הרשב"א מפני הרואי' שיאמרו אנו מחשבי' הכותי כישראל גמור, והיינו מה שסיימו תוס' בסוף דבריהם כמ"ש ר"ת גבי חש"וק, דהיינו מפני הרואי' ולא דלמא משתלי. מיהו הדבר צ"ע איך נאמין הכותי על השחיטה בלא ראו אותו רק מצאוהו ששחט כבר ולא ניתן לו כזית בשר, ואפי' בישראל גמור נדחקו הרבה איך נאמין ע"א היכי דאתחזיק איסורא ומכ"ש בכותי.

ואם שחט בודקי' אותו כ' תו' ואע"ג דאיכא ברייתא לקמן וכו' עמ"ש ראב"ן מובא בש"ך סק"ה מיושב ק' תו' וק"ל.

חולין שנעשו עט"הק לאו כקדש דמי ע"מש לעיל ליישב ק' תו'.

בגמרא אמר רבא ויוצא ונכנס לכתחלה לא והתנן המניח כו' אלא מהכא אין השומר כו' וקשיא לי טובא במאי פשיטא ליה לרבא לאקשויי לאביי לענין יוצא ונכנס מהאי דיין נסך ואכתי מי דמי דהא סתם יינם אינו אלא מדרבנן משום הכי מקילינן ביוצא ונכנס מה שאין כן לענין שחיטה דעיקר חששא הוא משום איסור דאורייתא דלא שחיט שפיר משום הכי לא מהני יוצא ונכנס לאביי ועוד דהתם גבי יין איכא חזקת היתר ואינו אלא חששא בעלמא משא"כ גבי שחיטה אדרבה הא אמרינן לקמן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מיהו הא דלא קשיא לי אהא דמסיק רבא אהך קושיא דלקושטא דמילתא איכא לאוקמי מתניתין דהכל שוחטין לכתחלה לאתויי כותי יוצא ונכנס דאפשר דרבא בלאו הכי מסברא דנפשיה פשיטא ליה הך מילתא דיש לסמוך בשחיטה על כותי יוצא ונכנס היינו משום דהוי כמלתא דעבידא לגלויי כיון דישראל יוצא ונכנס מירתת הכותי שמא יחתוך כזית בשר ויתן לו וכל שכן דאתי שפיר למאי דמסקינן לקמן בשמעתין דרבא אליבא דנפשי' מוקי למתניתין דהכל שוחטין לאתויי ישראל מומר אוכל נבילות והכל שוחטין דסיפא מפרש דהיינו לאתויי כותי אם כן תו ליכא לאוקמי הכל שוחטין דסיפא היינו בישראל עומד על גביו כיון דקתני בסיפא דרישא וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ועלה קתני הכל שוחטין לכתחלה לאתויי כותי על כרחך משמע באין אחרים רואין אותם והיינו על כרחך ביוצא ונכנס לחוד ומהאי טעמא דפרישית אלא דאכתי בהא דמקשה רבא לאביי הקושיא במקומה עומדת ונ"ל ליישב דלקושטא דמילתא רישא דמתניתין נמי לא משמע ליה לרבא כלל לאוקמי ריבוי' דהכל שוחטין לאתויי כותי בישראל עומד על גביו דמדקתני בסיפא חוץ מחרש שוטה וקטן ועלה קתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן מכלל דרישא באין אחרים רואין אותן מיהו אי לאו דמייתי רבא הך מתניתין דיין נסך הוי אמינא דאין שום סברא לומר דיוצא ונכנס מהני כלל דהא לאביי אמרינן לקמן דיוצא ונכנס בא ומצאו קרי ליה מה שאין כן לבתר דאשכחן דיוצא ונכנס מהני מיהת במילתא דרבנן שפיר משמע ליה לרבא מדיוקא דמתניתין ומסברא דמירתת שמא יחתוך כזית בשר ונותן דיוצא ונכנס אפילו לכתחלה שוחט כן נ"ל נכון ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בהא דקאמר לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל:

בתוספות בדיבור המתחיל אבל בא ומצאו כו' וא"ת כיון דרבא מדמה שחיטה ליין נסך בא ומצאו לישתרי בלא חותך כזית בשר כו' עד סוף הדיבור ולכאורה יש לתמוה טובא דאכתי אפילו למאי דמדמה רבא שחיטה ליין נסך אפילו הכי היאך אפשר לומר דבא ומצאו לישתרי בלא חותך כזית בשר דהא בכולה סוגיא דלקמן בשמעתין ובפרק קמא דגיטין ובכמה דוכתי משמע בפשיטות דאליבא דכולי עלמא הכותים חשודים על לפני עור ונהי במאי דאמר רבא ויוצא ונכנס מותר לכתחילה ליכא לאקשויי כה"ג דבהא מצינן מימר דלקושטא דמילתא משמע ליה לרבא דהיכא דמירתת תו ליכא למיחש למידי מה שאין כן בבא ומצאו ודאי קשה. ויש ליישב בדוחק דסברת התוספות דכיון דמדמה רבא שחיטה ליין נסך אלמא דרבא לית ליה האי סברא דלת"ק ורבי שמעון בן גמליאל דמצת כותים אין הכי נמי דכותים לא חשידי אלפני עור היכא דאחזיקו מיהו למאי דפרישית בסמוך בלאו הכי אין מקום לקושית התוספות דעיקר סברא דמירתת היינו שמתיירא שמא יחתוך לו כזית בשר ועיין מה שאכתוב לקמן בזה:

חרב הרי הוא כחלל. טומאות של מת הראויות לטמא כלי כגון מת והנוגע בו דהוי מיהא אב הטומאה אם נגע בהם מתכות נעשה כיוצא בו ואם נגע במת הוי אבי אבות [הטומאה] ואם בטמא מת נגע הוי אב אבל ראשון ושני אין מטמאין כלים והאי סכין נעשה אב והאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא איצטריך דבלאו הכי נמי מצי מטמא בשר דגברא הוי אב הטומאה וסכין ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר: דאיטמי בשרץ. דהוי האי גברא ראשון ולא מטמא הסכין שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה דלא מצינו בתורה דמקבל טומאה מראשון ושני אלא אוכל ומשקה כדכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלים ומשקים מיטמאים מאויר כלי חרס שהוא ראשון ועושה למה שבתוכו שני ואין כלי מיטמא מאויר כלי חרס שאם היה כלי נתון בתוכו ונטמא החיצון השני טהור והכי מפרש בשלהי פירקין: קרומית של קנה. פשוטי כלי עץ ולא מקבלי טומאה: אביי מהדר לתרוצי לכתחלה ודיעבד דמתניתין: ואפילו כותי. מוסרין לו בהמה לכתחלה לשחוט דמצוה שהחזיקו בה היא אבל ישראל יוצא ונכנס לא ימסור לו לשחוט דאע''ג דהוחזקו בה לעצמם אין מקפידין אם יאכלו ישראל נבילות דלית להו לפני עור לא תתן מכשול (שם יט) אלא כמשמעו שלא יתן אבן בדרך עור להפילו: אכלו מותר לאכול. דהא לעצמו זהיר בה והיינו דיעבד דמתניתין: חוץ מחש''ו דאפילו דיעבד נמי לא. דהא אדיעבד קיימינן: שמא ישהו. לקמן מפרש אמאי נקט לשון עתיד: אפילו לכתחלה. והכא קתני באחרים רואין אותם ששחטו דיעבד: אמר רבא. והיכא דישראל יוצא ונכנס לא ימסור לכותי לכתחלה בתמיה: והא תנן. בפרק בתרא דמסכת ע''ז דאע''פ שישראל יוצא ונכנס מותר אלמא מסתפי עובד כוכבים דלמא אתי ישראל ולא נגע הכא נמי מסתפי השתא אתי וחזי ליה: מי קתני. מניח אדם עובד כוכבים בחנותו ויוצא ונכנס דמשמע לכתחלה: אין השומר. את היין: צריך שיהא יושב ומשמר כו'. רישא אסיפא לא תקשי דלא זו אף זו קתני כלומר לא בדיעבד דווקא אלא אפילו לכתחלה: רב אשי אמר גרס: לתיאבון. כי לא משכח היתר אכיל נבילות ומאחר שהסכין בדוקה ונתונה בידו שחיט שפיר דכל כמה דמצי למיכל היתירא לא אכיל איסורא וכי אין לו סכין בדוק לא טרח להדורי בתר סכין יפה אם זו פגומה:

כגון דבדק קרומית של קנה. ואם תאמר והיאך ישחוט בקרומית של קנה והא בעינן כלי כדמוכח בסוף התודה (מנחות דף פב:) ובסוף דם חטאת (זבחים דף צז:) דדריש מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו דעולה טעונה כלי וילפינן כולהו מעולה וי''ל כגון דתיקנה לקרומית ועשאה כעין כלי ואע''ג דקיימא לן כרבי דאמר פ' החליל (סוכה דף נ:) אין עושין כלי שרת של עץ ופליג אר' יוסי בר רבי יהודה דאמר בפרק החליל עושין כלי שרת של עץ לשחיטת קדשים לא בעינן כלי שרת דבפרק התודה (מנחות דף עח:) אמרי' דסכין מקדשה ככלי שרת וכן משמע בתוספתא דקתני חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי אלא אפילו קרומית של קנה ועל כרחך לא בעי למימר דאינה טעונה כלי כלל דהא ילפינן מעולה דטעונה כלי אלא דאינה טעונה כלי שרת קאמר מיהו יש לדחות דלא בעינן כלי יפה קאמר ולא פסלינן קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א) כדפריך גמרא בסוטה (דף יד:) גבי כפיפה מצרית דהתם דורון הוא דדרך להביאו בכלי נאה אבל בשחיטה לא חיישינן אי נמי כפיפה מצרית מכוערת יותר מקרומית של קנה ורבינו אפרים היה מביא ראיה מדתנן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מז.) שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון ואילו שחיטתן בכלי שרת לא קתני כדקתני גבי קבלה ואין זה ראיה דגבי קבלה נמי לא הזכיר אלא לאשמועינן דבעי שיהא גם הכלי בצפון לאפוקי אם הכלי בדרום והבהמה בצפון והדם מקלח בתוכו תדע דבקדשים קלים דלא בעי צפון לא חש להזכיר קבלה בכלי שרת ובפ' כל הזבחים שקבל דמן (שם כו.) דתנן קדשים קלים שחיטתן בפנים וקבול דמן בכלי שרת בפנים התם נמי אתא לאשמועינן דצריך שיהא הכלי בפנים לאפוקי אם רוב הכלי בחוץ ומיעוטו בפנים ומקבל הדם במיעוט שבפנים אע''ג שאין נפסל ביוצא.: המניח קתני דיעבד. לאו לשנויי אליבא דאביי קאתי דהא אביי נמי לא שרי בדיעבד בלא חותך כזית בשר אלא בא להקשות על דברי רבא שמדקדק מכאן דשרי אף לכתחלה אי נמי כל זמן שיכול לתקן על ידי חותך כזית בשר יש לו לתקן אבל אי ליתא לכותי קמן שרי: המניח קתני דיעבד. לא בעי למימר דמשמע דיעבד ולא לכתחלה דהא מסיק דשרי לכתחלה אלא קאמר דאף דיעבד משמע וא''ת דלקמן (דף טו:) גבי השוחט במגל יד וגבי השוחט אחד בעוף (לקמן דף כז.) דייק השוחט דיעבד אין כו' וי''ל דאשחיטתן כשרה סמיך התם דמשמע דיעבד אבל קשה ממתניתין דהמקנא לאשתו (סוטה דף ב.) ופ' חבית (שבת דף קמז.) גבי הרוחץ במי מערה דייק בגמרא דיעבד אין לכתחלה לא [ועיין תוס' סוטה ב. ד''ה המקנא דיעבד]: אלא מהכא. גרס ולא גרס מסיפא דהך דהמניח בפ''ב דמסכת ע''ז (דף סט.) וההיא דאין השומר היא בפ' ר' ישמעאל (שם סא.): אין השומר צריך כו'. משמע הכא דאין צריך משמע לכתחלה וקשה דבריש גיטין (דף ד:) גבי הא דאמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה פריך עלה מהא דתנן המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם הא באותה מדינה לא צריך ומשני לא תימא הא באותה מדינה לא צריך אלא הא ממדינה למדינה בא''י לא צריך ופריך הא בהדיא קתני לה המביא גט בא''י אין צריך כו' ומשני אי מההיא ה''א ה''מ דיעבד כו' והיכי ה''א דיעבד הא אין צריך משמע לכתחלה כדמשמע הכא ובקונטרס פי' שם דהכי פריך הא בהדיא קתני לה וכיון דאשמועינן לה מדיוקא דרישא סיפא למאי איצטריך ומשני דאי מרישא ה''א דוקא דיעבד להכי אצטריך סיפא לאשמועינן אפילו לכתחלה אבל לשון אי מההיא לא משמע הכי וי''ל דהתם כיון שיכול לתקן בדיעבד כדקאמר בההוא פרקא (שם ה:) שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם שייך למיתני אין צריך כלומר אין צריך לחזור וליטול אותו הימנה א''נ התם ה''א ה''מ דיעבד דלכתחלה צריך שיראה כתיבת הגט וחתימה ואם לא ראה ה''א אין צריך לחזור ולכתוב אלא יתן לה אע''פ שלא ראה קמ''ל דלכתחלה נמי אין צריך לראות ועי''ל דהכא דייק משום דקאי ארישא דקתני בפ' ר' ישמעאל (ע''ז דף סא.) בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור עד שיהא שם שומר והדר תני אין השומר צריך כו' משמע שבא לפרש דיוצא ונכנס חשיב. כשומר גמור והיינו כשומר דרישא: אבל בא ומצאו ששחט . חותך כזית בשר ונותן לו. ואם תאמר כיון דרבא מדמה שחיטה ליין נסך בא ומצאו לישתרי בלא חותך כזית בשר ונותן לו כמו ביין נסך דשרי במתניתין בפ' ר' ישמעאל. (ע''ז דף ס:) בעובד כוכבים שנמצא בצד הבור כשאין לו מלוה עליו וי''ל כדפרישית לעיל כיון שיכול לברר על ידי כזית בשר יש לו לברר:

דף ג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד