מנחות קי ע"א

דף קי - א

שנאמר: "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען  ונשבעות לה' צבאות, [עיר ההרס יאמר לאחת] ".

הלכו אותם בני מלכים לאלכסנדריא של מצרים ובנו מזבח, והעלו עליו לשם שמים, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים... ", וברייתא זו כשיטת רבי מאיר היא, שפסוק זה אינו מתיחס לבית חוניו, כי הוא היה בית עבודה זרה, אלא למזבח זה.

כתיב בהמשך הפסוק "ביום יהיו חמש ערים... עיר ההרס יאמר לאחת":

ומפרשינן מאי "עיר ההרס יאמר לאחת"?

כדמתרגם רב יוסף לאותו פסוק:

"קרתא דבית שמש דעתיד למיחרב איתאמר דהיא חדא מנהון" [העיר בית שמש שעתידה להיחרב היא אחת מחמש הערים], כלומר, "עיר ההרס" מתפרש לשני ענינים: עיר השמש [כי "הרס" הוא שמש, וכמבואר בהמשך], ו"עיר ההרס" כפשוטו - שתיהרס.

מפרשת הגמרא: וממאי ד"עיר ההרס" לישנא דשימשא הוא [מנין ש"הרס" הוא לשון שמש]?

דכתיב [איוב ט]: "האומר לחרס ולא יזרח".

כתיב בישעיה מג: "ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל אל תירא כי גאלתיך... אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך. אומר לצפון [לרוח צפונית] תני [את הגלויות שבצפון], ולתימן [לרוח דרומית] אל תכלאי [את עצמך, אלא] הביאי בני מרחוק, ובנותי מקצה הארץ":

"הביאי בני מרחוק", אמר פירש רב הונא:

אלו גליות של בבל, שדעתן מיושבת עליהן - כבנים, כי בבבל אין עליהם עול קשה של מלכות.

"ובנותי מקצה הארץ": אלו גליות של שאר ארצות, שאין דעתן מיושבת עליהן - כבנות, כי בשאר ארצות המלכות מכבידה את עולה על היהודים.

אמר רבי אבא בר רב יצחק, אמר רב חסדא, ואמרי לה, אמר רב יהודה אמר רב:

מצור ועד קרטינגי, בין צור לקרטינגי מכירין הגויים את ישראל כמו שהיו בכבודם הראשון, ולכך אין הם מכבידים את עולם עליהם, ומכירין גם את אביהם שבשמים [מאמינים בו], ואינם מאמינים בעבודה זרה.

ואילו מצור כלפי מערב, ומקרטינגי כלפי מזרח: אין מכירין את ישראל, ולא את אביהן שבשמים.

איתיביה רב שימי בר חייא לרב:

והרי כתיב [מלאכי א]: "ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגויים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה"!?

אמר ליה רב לרב שימי: וכי שימי את, וכי אתה הוא שימי שהוא חכם גדול, ואתה מקשה לי דבר זה שאינה קושיא!? ^[1]

והרי כך היא כוונת הכתוב: דקרו ליה אלהא דאלהא [הגויים קוראים לקב"ה אלהי האלילים], היינו: מאמינים הם בעבודה זרה, אלא שמאמינים גם בה' שהוא מעל אליליהם.

כתיב "בכל מקום מוקטר מוגש לשמי":

ומקשינן: בכל מקום מקטירים לה' סלקא דעתך!?

אמר פירש רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, ומעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי.

"ומנחה טהורה": זה הלומד תורה בטהרה, שנושא אשה לטהר מחשבותיו ואחר כך לומד תורה. ^[2]

כתיב [תהלים קלד]: "שיר המעלות, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות".

מאי "בלילות"?

אמר רבי יוחנן:

אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, שמעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה, וכמאמר הכתוב "בבית ה'".

כתיב [דברי הימים ב, ב]: "וישלח שלמה אל חירם מלך צור לאמר כאשר עשית עם דוד אבי ותשלח לו ארזים לבנות לו בית לשבת בו. הנה אני בונה בית לשם ה' אלהי להקדיש לו להקטיר לפניו... ועולות לבוקר ולערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה' אלהינו לעולם זאת על ישראל":

אמר רב גידל אמר רב:

זה מזבח בנוי, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ^[3]

ורבי יוחנן אמר:

אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, שמעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.

אמר ריש לקיש:

מאי דכתיב [ויקרא ז]: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם"?

לומר לך: כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. ^[4]

אמר תמה רבא:

האי "לעולה למנחה", אם כפירושך, וכי היה לו לומר "לעולה למנחה"!? והרי "זאת התורה - עולה ומנחה" מיבעי ליה למימר, כי אז משמע שהתורה היא עולה ומנחה!?

אלא אמר פירש רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם. ^[5]

אמר רבי יצחק:

מאי דכתיב "זאת תורת החטאת", ומאי דכתיב "זאת תורת האשם"?

לומר לך: כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם.

מתניתין:

נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח", ובעולת עוף "אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח", כדי לומר לך:

אחד המרבה [מביא קרבן בהמה שהוא קרבן גדול] ואחד הממעיט [מביא קרבן עוף או מנחה שהוא קרבן קטן] כולם מרוצים הם, ובלבד שיכוין לבו לשמים.

גמרא:

אמר רבי זירא: מאי קראה, מנין יש לנו ללמוד עוד שאחד המרבה ואחד הממעיט בקרבנות שכרו שוה? שנאמר ["מתוקה שנת העובד [עבודת הקרבנות] אם מעט ואם הרבה יאכל [שכרו] ". ^[6]

רב אדא בר אהבה אמר: מהכא:

"ברבות הטובה רבו אוכליה, ומה כשרון לבעליו", כלומר, ברבות הקרבנות רבו הכהנים האוכלים אותם, ומה יתרון יש בזה לבעליו הוא הקדוש ברוך הוא, כי הוא אינו מסתכל אלא אם כוונתו לטובה, וריבוי הבשר אינו כלום אלא לגבי כהנים.

תניא: אמר רבי שמעון בן עזאי:

בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא "אל" ולא "אלהים" אלא ה', כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר הרבה רשויות יש, ואחד ציוה להקריב לו קרבן זה, וזה ציוה להקריב לו קרבן אחר, לכך נאמר בכולם "ריח ניחוח לה'" שכולם מאת מי ששמו ה'.

הוסיף עוד רבי שמעון בן עזאי ודרש:

ונאמר בשור הגס "אשה ריח ניחוח", ובעוף הדק "אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח", כדי לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים.

ושמא תאמר: לאכילה הוא [הקב"ה] צריך, לפיכך תלמוד לומר [תהלים נ]:

"אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה"; ונאמר [בפסוקים קודמים]: "כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף, ידעתי כל עוף הרים, וזיז שדי עמדי. [ונאמר בפסוק מאוחר וסמוך ל"אם ארעב"]: האוכל [האם אוכל] בשר אבירים, ודם עתודים [האם] אשתה".

לא אמרתי אליכם "זבחו", כדי שתאמר אעשה רצונו [אהנהו בקרבנות] ויעשה רצוני, כי לא לרצוני [להנאתי] אתם זובחים, אלא לרצונכם אתם זובחים, לצורך עצמכם לקיים מצוותי שתהא לכם כפרה בכך, שנאמר "לרצונכם תזבחוהו".

דבר אחר: "לרצונכם תזבחוהו", כדי ללמד: לרצונכם זבחו, לדעתכם זבחו -

כדבעא מיניה שמואל מרב הונא:

מנין למתעסק בקדשים, [מתעסק בסכין לחתוך דבר אחר ^[7] ושחט בהמת קדשים] שהוא פסול, שנאמר ^[8] [ויקרא א]: "ושחט את בן הבקר" שתהא שחיטה לשם בן בקר, ולא מתעסק.

אמר לו: ^[9] זו בידינו הוא, כלומר, מקרא זה הייתי יודע, ומכאן אנו למדים שמצוה להתכוין, ואילו אני שאלתי: לעכב מנין, שהרי בקדשים בעינן "שנה עליו הכתוב לעכב"?

אמר לו: ^[10] "לרצונכם תזבחוהו", לדעתכם זבחו, הרי שנה עליו הכתוב לעכב.

הדרן עלך פרק הרי עלי עשרון וסליקא לה מסכת מנחות

^*)שייך לדף קי ע"א ונשבעות בה' צבאות. שלא היו מזכירין שם עבודת כוכבים. והיינו דכתי' יהיה מזבח לה'. אבל אותו בית חוניו הוה לשם עבודת כוכבים:

כדמתרגם רב יוסף כו'. דהאי הרס משמע חרבה לשון הריסות והוי נמי כמו חרס שמש כדכתי' האומר לחרס ולא יזרח וכו':

איתאמר דהיא חדא מנהון. דקאמר נביא דאחת מאותן ערים שהיא נקראת בית שמש תהא נהרסת. כבנים דחכמים הן:

כבנות דנשים דעתן קלות עליהן וכן דעתן קל:

מצור ועד קרטיגני. מקומות. מכירין את ישראל. דיודעין בשבחן של ישראל שהיו חשובין ואין משתעבדים בהן כ"כ:

ואת אביהן שבשמים. שיש להן יראת שמים לכל אותן אומות ואותן אומות דמקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין ומשעבדין בישראל ואינן יריאי שמים:

גדול שמי בגוים. אלמא דכל אומות יש להן יראת שמים:

א"ל רב לרב שימי. שימי את. אתה הוא זה שימי. לפי שלא היה רואהו משום דהוי ביה ברב מילי דחסידות שלא היה מגביה עיניו מן הארץ ולפניו היה מביט מרוב ענוה וזו אחת היתה ממדותיו. ורצו לנהוג במדה זו רב יוסף ורב ששת תלמידיו ונעשו סגי נהורין:

דקרו ליה אלהא דאלהא. היינו גדול שמי בגוים אבל אין יריאין אותו:

א"ר נחום האי מנחה טהורה זה הלומד תורה בטהרה בלא הרהור:

^א)צ"ל אר"י אלו ת"ח וכו' דאותן ת"ח שעוסקין בתורה בלילה הוי כעומדין בבית ה' בלילות ועובדי עבודה. דאותן שעומדין בבית ה' בלילות הוו כעובדי עבודה:

מזבח בנוי. והכי קאמר לעולם לא תיפסוק זאת מירשראל שלא יהא מזבח בנוי או למעלה או למטה:

כאילו הקריב עולה כו':

א"כ הכי איבעי ליה למכתב זאת התורה עולה ומנחה חטאת ואשם. דמשמע דדמי כאילו הקריב עולה ומנחה כו':

לא צריך. היינו ל' דלעולה דתורתו מכפרת עליו:

מאי דכתיב זאת תורת החטאת הרי כבר נאמר זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם וכו' בתורת חטאת בסדר עבודת חטאת:

מאי קראה דאחד המרבה כו'. מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל. כלומר בשכר העבודה שעובד עבודה תמתיק שנתו עליו אם מעט ואם הרבה בין עבודה גדולה בין עבודה קטנה שכרו שוה:

ברבות הטובה רבו אוכליה מה כשרון לבעליה זהו הקב"ה שהוא חושב המרובה יותר מן המועט שאין נהנה לא מזה ולא מזה כדכתיב אם ארעב לא אומר לך. וחשוב לפניו הממעיט כמרבה ובלבד שיכוין לבו לשמים. וא"ת הרי כתוב אשה ריח ניחוח לה' הכל מפרש ליה [בזבחים ד' מו:] לשום אישים לשום ריח לשום ניחוח לשום מי שאמר והיה העולם:

בכל הקרבנות לא נאמר בהן ריח ניחוח לאל ולא לאלהים אלא לה'. שלא ליתן פתחון פה לבעל דין למינין לחלוק מדכתיב בהו בחד קרא לה' ובאידך לאלהים ש"מ ב' רשויות. אלא הכל לה':

לא אמרתי לכם זבוחו כדי שתאמר אעשה רצונו של מקום ויעשה רצוני כדי שיהא יעשה רצוני. שלא לרצוני אתם זובחים להנאתי אלא להנאתכם כדי שתתכפרו בהם:

לרצונכם זבוחו וקא מפרש האי לרצונכם זבוחו היינו לדעתכם זבוחו. לאפוקי מתעסק:

מנין למתעסק בקדשים. כגון שנתעסק לחתוך את התלוש וחתך מחובר אף האי כשרצה לחתוך דבר אחר ושחט הזבח מנין שהוא פסול:

בידינו הוא. דודאי מצוה היא:

לרצונכם מפרש לרצונכם היינו לדעתכם:

סליק פרקא וסליקא מסכת מנחות

מאי עיר ההרס כו' קרתא דבית שמש דעתיד למחרב כו'. פרש"י בספר ישעיה ת"י לשני פנים לשון האומר לחרס ולא יזרח ולשון הריסה וחורבן ומהיכן כו' ע"ש ונראה דתרתי ש"מ מדשינה למכתב חרס במקום שמש דריש ליה מלשון הריסה ומדלא כתיב הרס בה' אלא בח' דריש ליה נמי מלשון חרס ושמש וק"ל:

הביאו בני מרחוק א"ר הונא אלו גליות שבבבל כו'. דאי בניך ובנותיך ממש למה חלקן הכתוב דהא ודאי הבן והבת במקום א' הן. ואמר אלו גליות שבבבל שדעתן מיושבת כו' לפי ששם גלו החכמים כדאמרינן פרק המגרש החרש והמסגר כו' ע"ש ורש"י פי' בע"א:

מצור ועד כו' מכירין את ישראל ואת אביהם כו'. נקט מתחלה ישראל כו' דע"י ישראל שלמטה נתפרסם אלהותו ית' יכולתו בעולם התחתון ושהוא אלהי ישראל ומשגיח על הארץ דהיינו אביהם שבשמים אבל מצור כלפי מערב כיון דאין מכירין ישראל אין מכירין אביהם שבשמים שהוא משגיח בעולם השפל אבל הוא אלהא דאלהיא כדמסיק שהוא אלהי האלהים ולאותן אלוהות שתחתיו נתן כח וממשלה למטה ואין הוא משגיח בעולם התחתון וק"ל:

כאילו מקטירין ומגישין לשמי כו'. שהם עיקר העבודה הקטרת האימורים מכל הזבחים לשמים. ואמר ומנחה טהורה זה הלומד תורה כו' כי המנחה הוא לחם אלהיו כמו כן התורה שנא' לכו לחמו בלחמי גו' וקאמר זה הלומד תורה בטהרה נושא אשה כו' הכי אמרינן בפרק בא לו יראת ה' טהורה זה הנושא אשה כו' ע"ש:

בבית ה' בלילות מאי בלילות אר"י אלו ת"ח כו'. דלפי פשוטו דקאי אעבודת בית המקדש מאי בלילות הא עיקר עבודה בימים הוא ולא בלילות אלא אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה כו' דביום האדם טרוד בעסקיו ובלילה הוא פנוי כדאמרינן יזיף ביום ופרע בלילה וקאמר כאילו עסוקים בעבודה דעיקר קרא מיירי ביה אלא דמלת בלילות הוא רמז על עסק התורה שהיא כעבודה וק"ל:

לעולם זאת על ישראל כו'. כפרש"י בקרבנות משתעי קרא ומאי לעולם דהא אחר החורבן בטלו הקרבנות ומוקי ליה דמרמז על מזבח של מעלה מיכאל כו' וכדאיתא פ' אין דורשין בז' רקיעים דחשיב זבול שבו ירושלים וב"ה ומזבח ומיכאל כו' וזהו עומד לעולם וכמ"ש התוספות די"א נשמותיהם של צדיקים וי"א כבשים של אש ועל ישראל מוכח קצת כפי' קמא ור"י דאמר אלו ת"ח כו' דהיינו לעולם שעוסקים בהלכותיהם גם לאחר החורבן והיינו על ישראל שעסק התורה הוא על כל ישראל משא"כ העבודה בכהנים דוקא וק"ל:

מ"ד זאת התורה לעולה גו' כל העוסק בתורה כו' האי לעולם כו' כל העוסק בתורה א"צ כו'. יש לדקדק מה הוסיף ומה תיקן בזה וי"ל דקרא דזאת התורה משמע בעוסק בכל התורה משא"כ בזאת תורת החטאת שהוא דבק דלא משמע אלא בתורת אותו קרבן ולכך לא מייתי ההוא קרא דר"י מייתי ליה אע"ג דהוא מוקדם ופריך רבא דא"כ לעולה ל"ל וקאמר אלא דכל העוסק בתורה א"צ לא עולה כו' דלאו כאילו הקריב לחוד הוה דהיינו אחר שנתחייב בהו אלא דהתורה מגנא ומצלא שלא יבא לידי חטא שיתחייב קרבן עליה כדאמרינן בסוטה ובא ר' יצחק והוסיף לדרש מהאי קרא דתורת דבק לחטאת דלא איירי בעוסק בכל התורה דמגנא ומצלא אלא דמיירי דעוסק בתורת אותו קרבן דלא הוה אלא כעוסק במצוה דמגנא כאילו הקריב חטאת ואשם שנתחייב אבל אינו מצלא שלא יבא לידי חטא כדאמרינן בסוטה לגבי מצוה ולזה נקט ר"י במלתיה חטאת ואשם ולא נקט עולה ומנחה כדנקט לעיל משום דעולה ומנחה באו בנדבה ולא אצטריך ליה לפרש דודאי הוה ממש כאילו הקריבו מנחה בנדבה אבל בחטאת ואשם שלא באו בנדבה אימא דלא תיהני ליה עסקו בהן מש"ה קאמר דאפילו כן בעסקו בהן נוטל שכר כאילו חטא ודאי והקריב חטאת ואשם ודו"ק:

נאמר בעולת בהמה כו'. ר"ל בין בקרבן עשיר שהיא עולת בהמה ובין בעולת העוף שהוא קרבן דלות ובין במנחה שהיא קרבן דלי דלות דהיינו א' המרבה כו' וק"ל:

מאי קרא מתוקה שנת העובד כו'. ר"ל העובד המביא קרבנות לעבודת בית המקדש אם מעט אם הרבה יא כל בקדשים ובאכילת מזבח ובאכילת כהנים מתוקה לשניהם אם יכוונו לבם לשמים והשובע לעשיר שיהיה עומד בעשרו ולא מביא אפילו קרבן עני איננו מניח לו לישן כפשטיה ורב אדא ב"א דאמר מהכא ברבות הטובה גופו ר"ל לפי רבות הטובה רבו אוכליה בקדשים שמביאים שזה שמביא קרבן עשיר ודאי דרבו אוכלים ביותר אבל מה כשרון לבעליה שמביא דבר שרבו אוכליה שהרי אין לו יתרון בזה כ"א לפי ראות עיניו דהיינו לפי מראות העין אבל האמת דשווין הן לפי הכוונה לשמים וק"ל:

מאי כתיב בפר' קרבנות שלא נאמר בהן אל ולא אלהים כו'. משום דהקרבנות על הרוב באין לרצות ולפייס את מדת הדין על חטא האדם ולא היה לו לכתוב בכלם ריח ניחוח לה' שהוא מדת הרחמים אלא שיהיה ריח ניחוח לגבי מדת הדין אל או אלהים ולא נכתב כן אלא כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק שלשון זה כתיב גם בע"ז בעבודתה כגון לא תשתחוה לאל אחר ואלהים אחרים שלא יאמרו שהקב"ה שהוא אלהא דאלהים כדלעיל נתן לאלהים אחרים כח וממשלה בשפלים וצוה לעבדם לכך כתיב שם ה' שאין לעבוד רק לשם המיוחד ואמר והא לך ראיה לזה נאמר בשור כו' ובלבד שיכוין לבו לשמים דהיינו לשם ה' אבל אלהים אחרים ודאי דיבחר במרובה באכילה יותר ואמר ושמא תאמר גם הוא לאכילה צריך הרי זה מפורש בראיות דאינו דכתיב בענין קרבנות לא על זבחיך גו' וכתיב בתריה אם ארעב גו' לא משום שארעב אני אומר לך להביא קרבנות שהרי לי תבל ומלואה ואינני צריך לכך ואמר ונאמר כי לי כל חיתו יער גו' זה המקרא הוא מוקדם בקרא ושינה להביא המאוחר מתחלה שבו הענין מפורש טפי ואמר לא אמרתי אליכם זבחו אלא כדי שתאמר כו' אבל ממה שפרש"י ויעשה רצוני לפי שהוא צריך לכך ואשחדנו עכ"ל נראה דל"ג אלא וכ"ה בע"י גם שנה הפי' גבי ולא לרצוני דהיינו להנאתי וע"כ נראה כגירסת הספרים דגרסינן אלא כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני כו' דהיינו שתאמר שאעשה רצונו כפרש"י להקריב לו קרבן כדי שיעשה רצוני להנאתי כי לא לרצוני אתם זובחים דהייע להנאתי אלא לרצונכם ולהנאתכם ודו"ק:

"הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק", אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב: אֵלּוּ גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁדַּעְתָּן מְיֻשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶם כְּבָנִים (ישעיה מג, ו). פירש רש"י ז"ל דעת זכרים מיושבת עליהם יותר משל נקבות. ויש להקשות במאי איירי? אם בענין הרחבת השכל דאמרו רבותינו ז"ל 'נשים דעתן קלה' הוה ליה למימר דעתן נוספת או רבה, ואומרו 'מְיֻשֶּׁבֶת' משמע דהזכרים אין להם טרדת השכל כמו הנקבות, ובאמת קחזינן להפך כי לזכרים יש להם טרדת השכל עשר ידות על הנקבות מאחר דפרנסת הבית עליהם יש להם טרדה גדולה במציאות הפרנסה אבל האשה יושבת בירכתי ביתה ואין לה טרדה בפרנסה שהאיש מביא ומניח לפניה.
ונראה לי בס"ד דלשון בן ובת יאמר על זמן קטנותם שלא גדלו בשנים הרבה והבת יש לה טרדה גדולה בשביל נשואין שלה שמא לא יוכל אביה למצוא לה נדונייא ובמה תנשא ושמא תפול בחלק רע בליעל ושמא לא תמצא חן בעיני רואיה לישא אותה וכזאת וכזאת מחשבות שונות עוברים בלבבה ויהיה לבה טרוד בדבר זה, וגם אחר שתנשא עדיין לבה טרוד ודעתה מבולבלת שמא לא תתעבר וישא בעלה אשה אחרת אבל הזכר אין לו שום טרדה מדברים הן מצד הנשואין כי הוא לוקח ממון ואינו נותן הן מצד העקרות כי הוא מושל באשתו ואגידה ביה בכל אופן שיהיה.

אָמַר לֵיהּ: שִׁימִי אַתְּ. עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד רב היה שמו אבא אך אפילו תלמידיו היו קורין אותו בשם אבא כמו שאמרו בסוף יומא (יומא פז.) אזיל אבא לקטל גברא, והטעם כי אבא הוא לשון אב שהוא לשון חשיבות שהיה אב בתורה וכן אַבְרֵךְ (בראשית מא, מג) 'דין אבא למלכא' וזהו שאמר 'שִׁימִי אַתְּ' כלומר ראוי שתהיה נקרא בשמי שהוא אבא כי חכם גדול אתה ואיך דבר זה יהיה נעלם ממך.

דְּקָארוּ לֵיהּ: "אֶלָהָא דְּאֶלָהָא". נראה לי בס"ד ידוע בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל לא יש אמצעי לכן נקרא 'אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' אבל לגבי אומות העולם יש אמצעי ולכן נקרא לגבי דידם 'אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים' הם השרים שלהם. והנה הגויים שיושבים מצור כלפי מערב שאין מכירין בכבודן של ישראל חושבים שגם לגבי ישראל נקרא 'אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים' ולא נקרא 'אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' ולכן אמר דקרו ליה אֶלָהָא דְּאֶלָהָא אבל מִצּוֹר וְעַד קַרְתָּגְנִי מכירים בכבודן של ישראל ומודים דנקרא 'אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל'.

נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה. נראה לי בס"ד נרמז זה באותיות 'מנחה' דהנושא אשה נקרא אָדָם [45] שהוא מספר 'מה' ירמוז באותיות מנחה וכשלומד תורה זוכה לחן דכתיב 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' (משלי ה, יט) שמעלה חן על לומדיה (ערובין נד:) וזה החן נרמז גם כן באותיות 'מנחה' שהוא 'חן מה' אך מ"ם של 'מה' נרמזה קודם ח' של חֵן לרמוז ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה.
ובזה יובן מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵהֳ' (משלי יח, כב) תחלה מָצָא אִשָּׁה ואחר כך יִמְצָא 'טוֹב' זו תורה דכתיה כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד, ב) ועל פי זה יָּפֶק רָצוֹן מֵהֳ' כי שם הוי־ה ביושר תחלה שם י־ה המאיר באיש ואשתו בנשואין ואחר כך ו־ה שרומזים לתורה שבכתב שהיא ה' ספרים ותורה שבעל פה שהיא ששה סדרים ולכן ו־ה לשון שמחה כי פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (הלים יט, ט).

"לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ', אָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב: מִזְבֵּחַ בָּנוּי וּמִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן (דברי הימים ב' ב, ג). יש להקשות מה שייכות יש לדרשה זו עם דרשה הקודמת? ונראה לי בס"ד דקשיא ליה לתלמודא בדרשה הקודמת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה כְּאִלּוּ עוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָה, והלא עבודה בלילה ליכא גם בזמן שבית המקדש קיים? לכך הביא דמזבח יש למעלה ומיכאל מקריב עליו קרבן ושם למעלה אין הפרש בין יום ללילה דאין להם חושך ואיכא עבודה גם בלילה.
ומה שאמרו דברי רבי יוחנן דאמר 'כְּאִלּוּ נִבְנֶה מִקְדָּשׁ בִּימֵיהֶם' גם בזה יש סמך למאמר דלעיל דקשיא ליה איך קאמר כאלו עוסקים בעבודה והלא הם עוסקים בתורה בכל מקום ואם חשיב עסק התורה עסק עבודת קרבנות נמצא מקריבים חוץ לבית המקדש ואסור משום שחוטי חוץ! לכך הביא הא דרבי יוחנן 'כְּאִלּוּ נִבְנֶה מִקְדָּשׁ בִּימֵיהֶם' נמצא על ידם נעשה לבית המדרש וכל מקום שלומדים בו דין בית המקדש והוה ליה מקריב בבית המקדש.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא עוֹלָה, וְלֹא מִנְחָה, וְלֹא חַטָּאת, וְלֹא אָשָׁם (ויקרא ז, לז). נראה לי בס"ד לדרשת ריש לקיש דקאמר 'כְּאִלּוּ' בכף הדמיון אין זה עולה ומנחה ממש אבל רבא סבירא ליה עולה ומנחה ממש לזה אמר אֵינוֹ צָרִיךְ עוד לעשות עוֹלָה וּמִנְחָה דדי לו בזה ונקיט עוֹלָה בתחלה לא מבעיא עולה דכולה כליל ואין בזה הפסד לכהנים אלא אפילו קרבנות דאיכא בהו הפסד לכהנים אינו צריך להביא עוד.

לְלַמְּדֶךָ: שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (ויקרא א, ט) (ויקרא ב, ב). עיין מה שכתבתי בס"ד במסכת שבועות עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בקדושין (קדושין לט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה וכתב הרב ערבי נחל בשם השל"ה ז"ל גם שמירת מצות לא תעשה נחשבים למעשה במה שמתעורר האדם לחשוק הדבר ההוא בלבו ומתעורר ואומר הנני מניח לעשות בשביל שצוני הבורא יתברך שמו כהא דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא יאמר אפשי ואפשי, ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי! עד כאן דבריו עיין שם. נמצא הביטול שמבטל חשקו ותאותו בעבור גזירת השם יתברך חשיב מעשה ולכן נותנים לו שכר כעושה מצות עשה.
וזהו שאמר אֶחָד הַמַּרְבֶּה שעושה מצוות עשה שבהם מרבה כוחות הקדושה ומרבה כח היצר הטוב וכח הנפש שלו וְאֶחָד הַמַּמְעִיט ששומר מצות לא תעשה שממעיט כח היצר הרע והתאוה שבו בעת שמבטל חשקו ותאותו שכר אחד להם דזה גם כן חשיב עשה מצוות עשה אך בתנאי שֶׁמְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם רצונו לומר הא דמבטל חשקו ותאותו הרעה לאו משום מורא בשר ודם או שאר סיבות אלא בשביל כבודו יתברך שצוהו שלא לעשות איסור זה.
או יובן על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (נזיר כג:) גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה, ומצינו גבי אהרן הכהן ע"ה וגבי יעל שקבלו שכר על מעשה עבירה בשביל שהיתה כונתם לשם שמים וזהו שאמר אֶחָד הַמַּרְבֶּה במצות אשר צוה ה' לעשות אותם וְאֶחָד הַמַּמְעִיט שעושה מצות שצוה ה' שלא לעשותם ונמצא ממעיט בשמירת הלאוין כאשר עשה אהרן הכהן ע"ה בעגל ויעל בסיסרא ואליהו זכור לטוב בשחוטי חוץ וכיוצא גם זה מקבל שכר אך בִּלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם שתהיה עבירה לשמה.
ואומרו 'יְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם' דאותיות לֵב עם אותיות שָּׁמַיִם יהיה מהם תיבת 'משלבים' שיכוין האדם במצות לשלב שם הוי־ה עם שם אדנ־י בסוד יאהדונה‏־י שהם סוד קודשא בריך הוא ושכינתיה או אותיות לֵב עם אותיות שָּׁמַיִם יהיה מהם צירוף 'ישלם מ"ב' שישלים שם בן מ"ב בכונתו.
או יובן שמים אש ומים הפכיים הם ועושים שלום זה בזה שדרים יחד בשביל לקיים רצון הבורא יתברך שטרף אש ומים ועשה מהם שָּׁמַיִם כן בלב האדם יש משכן ליצר הטוב ומשכן ליצר הרע והם הפכיים אך הצדיק יעשה שיהיה שלום ביניהם כמו שאמרו (בראשית רבה מג, א) גבי אברהם וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ (נחמיה ט, ח) לִבּוֹ לא נאמר אלא לְבָבוֹ רצונו לומר יצר הטוב ויצר הרע ביחד וזהו יְּכַוֵּן תכונת לִבּוֹ שיש בו שני הפכיים כמו שָּׁמַיִם שהם מאש ומים דהפכיים הם ועושים שלום ביניהם וכמו שאמרו המפרשים על מ"ש עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ.

רַב אַדָא בַּר אַהֲבָה אָמַר: מֵהָכָא: "בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ, וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ, כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו" (קהלת ה, י). פירש רש"י ז"ל 'לִבְעָלֶיהָ' זה הקדוש ברוך הוא כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה והיינו כי המעשה גלויה לכל אך הכוונה והשמחה אין רואה אותה אלא הקדוש ברוך הוא והוא רואה הכוונה והשמחה של זה הממעיט בשמחה כמו אותו המרבה לכן אחד המה בשכרן במתנה לחיים בארץ החיים.
ודע כי שמעתי שהקשה עטרת ראשי הרב מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה לתלמידים למה ליה לתלמודא הני קראי, והלא למדנו זה מדכתיב ג' פעמים 'רֵיחַ נִיחֹחַ' בבהמה ובעוף ובמנחה וכנזכר במשנה (משנה מנחות יג, יא)? ותירץ להם קרא דמתוקה שנת העובד בא ללמד אפילו אם הוא עני והביא קרבן עני אך אותו זמן היה עשיר באמת כגון שנפלה לו ירושה במקום אחר ועדיין לא ידע בה אפילו הכי קרבנו רצוי ויש לו שכר ופסוק 'בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה' בא ללמד על עני שהביא קרבן עשיר אף על פי שהוסיף על חיוב שלו עם כל זה צריך שיכוין לבו לשמים ולא יועיל לו יתרון זה שהביא תוספת על החיוב שלו יען כי 'בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה' שהביא קרבן עשיר אף על פי ד'רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ' הכהנים עם כל זה 'מַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלָיו' הקדוש ברוך הוא 'כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו' שזה היה מתכוין לטובה וזה העיקר ובעבור הכוונה שאין נראית אלא לעיני השם יתברך ישפיע לו שפע טובה וברכה וחיים.
סליק מסכת מנחות

רש"י ד"ה מאי דכתיב כו' ולא כתיב בה חוקה. עיין לעיל דף יט ע"א ועיין באליהו רבה לשו"ע א"ח סימן א' ס"ק ט':

אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה וכו' כי. הקרבנות הם לקרב הכחות ועולמות עליונים ובעסק התורה לשמה מיחד קבה"ו ומוריד שפע לפרצוף לאה ומשם ישתלשל השפע בכל העולמות לאור באור החיים:

אמר רב מצור ועד קרתגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים וכו' שימי את דקרו ליה אלהא דאלהא. יש להרגיש מאי אשמועינן רב בזה. ואפשר במ"ש הרמ"ע דגוים לאו בני תשובה נינהו וכן בדין דשבע מצות נצטוו לבד ואי אמרת דנצטוו על התשובה תמניא אינון. ואמור רבנן בטעמא דלישראל נאמרה התשובה דוקא ולישראל יאתה כי הם בני אל חי ואב שמחל על כבודו כבודו מחול משא"כ העכו"ם עבדים ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וז"ש מכירין בכבודם של ישראל ומכירין את אביהם של ישראל שבשמים ומכח שהם בנים והוא כביכול לישראל לאב יש להם תשובה וא"כ כשישובו בתשובה ישובו לקדמותן ולכבודם הראשון. ומצור כלפי מערב אין מכירין לישראל בכבודם ומכבידים עולם דסברי דתמיד ישארו בגלות ואין מכירין אביהם שבשמים שהוא להם לאב. ואותיב רב שימי דקרא קאמר כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים אלמא כל הגוים ידעי ליה. ואהדר ליה בתמיה שימי את ופירש"י לחד לישנא בתמיה אתה הוא שימי חכם גדול ומקשה לי דבר זה עכ"ל והיינו התמיה כלומר אני לא אמרתי דאינם מכירין את ה' רק הכל תליתי בישראל ומאי קושיא מדכתיב כי ממזרח וכו' גדול וכו' אימא דמכירין ה' אך לא ידעו כי הוא אביהם של ישראל וזה רמז בתמיהתו שתמה שימי את כלומר ריח קושיא לא עדת. והוסיף לומר דקרו ליה אלהא דאלהא כלומר גם למה שהבנת מדברי דשם אין מכירין את ה' לא תקשי דאכתי קרו אלהא דאלהא. ונמצא דבשתים עלתה לו תרי פירוקי ומשו"ה באו דבריו דרך תמיהא לרמוז שלא הבין. וגם לפי מה שהבין לא קשיא:
א"נ אפשר על דרך זה במ"ש פ"ק דבתרא דטורנוסרופוס המשיל ישראל לעבדים שכעס עליהם אדוניהם דכל המרחם עליהם מקניט אדוניהם. ור' עקיבא המשיל לבן שכעס עליו אביו דמאן דרחי"ם ליה עושה נחת רוח לאביו וז"ש מכירין את ישראל בכבודם הראשון והם מכבידים עולם עליהם. והיינו כי הם יודעים אביהם שבשמים שישראל בנים ומי שמרחם עליהם ניחא ליה כרחם אב:

שימי את וכו'. פירש"י בתמיה אתה הוא שימי חכם גדול ומקשה לי דבר זה ויש אומרים רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות עכ"ל וזו אחת מעשר קדושות שהיה נוהג רב והביאן הרב ספר יוחסין ריש אות רי"ש באמוראים סמוך להא דקמן. ומצאתי בספר הפרדס לרש"י כ"י ענין זה באורך. הנה נא הואלתי להעתיקו פה לפי שאין הספר מצוי וז"ל עשרה מילי חסידות דהוה נהיג בהון רב ובתריה לא יכלין כלהו שמעי לאחזוקי בהון וכל חד מנהון אחזיק בחדא מנהון: א דלא הוה מסגי ד' אמות בקומה זקופה ונהג רב יהודה אחריו: ב דלא הוה מסגי ד' אמות בגלוי הראש ונהג רב הונא אחריו: ג דהוה מקיים ג' סעודות בשבת ונהג רב נחמן אחריו: ד דלא הוה מביט לצדדין: ה דאפילו לפניו לא היה מביט דמאן דאתי לקבליה לא הוה ידע ליה עד דשמע קליה ונהוג רב יוסף ורב ששת אחריו ולא יכלו לעמוד בה וסימו את עיניהם: ו כד הוה עייל לבי מדרשא הוה מקיף ולא היה פסע ועייל קמי רבנן כדגרסי רב לא מטרח צבורא ונהגו רבי זירא ואביי אחריו: ז דלא הוה אכיל מסעודת הרשות משום חלב ודם וגיד הנשה: ח דכל דקפיד עליה אזיל איהו גביה והוה איהו מפייס ליה כדגרסינן בפרק יום הכפורים רב אזל לגבי טבחא ונהג מר זוטרא בריה דרב נחמן אחריו: ט שהיה רגיל בתפילין ונהג רב ששת אחריו: י שהיה קולו ערב והיה רגיל לירד לפני התיבה ולהיות מתורגמן לרב ולכל מי שצריך לקיים מה שנאמר כבד את ה' מהונך עכ"ל. ואין ספק דהני מילי הם ממדרש ואגדה או קבלת הגאונים. ויש להעיר דהרמב"ם כתב פ"ב מהלכות דעות דין ד' אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה מימיו ומרן שם בכ"מ כתב דלא ידע מקומו. ומ"ש בשו"ת מקום שמואל סוף סימן ס"ה דפשוט דהוי מפ"ק דחגיגה ומגיד לאדם מה שיחו אמר רב אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו וכו' והביאו הרב סדר הדורות דף ס"ה ע"א והזכירו הרב מרכבת המשנה בח"ב הנדפס מחדש. לא שמא מתיא דההיא בשחוק וקלות ראש וכמ"ש הרמב"ם שם פ"ה דין ד' ומה דמות יערוך לשיחה בטלה. ועוד הרמב"ם כתב אמרו עליו וההיא מימרת רב. ותו דהרמב"ם כתב מימיו ואינו מפורש שם וכל זה דברים פשוטים גם מה שתמה עוד בספר מקום שמואל על מרן דלא אייתי מר' אליעזר כבודו במקומ"ו מונח ולק"מ. ומצאתי להרמב"ן בפירוש התורה ריש פרשת קדושים שכתב שאמרו על ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו ולכל הדברות מוכרח שהרמב"ם מצא כן בבבלי או בירושלמי או באגדה. וכפ"ז ק"ק דלא מנאוה בכלל מעלות רב הנזכרות ויהיו קורין באחד עשר:
ולפי מאי דאתמר בכלל מעלות רב דהוה מקיים שלשה סעודות ונהג רב נחמן אחריו מה טוב ומה נעים מאי דאמר רב נחמן פרק כל כתבי תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת נותן הודאה על חלקו דאשר קבל על עצמו לנהוג בזה מנהג רב קיים הדבר ועמ"ש בעניותנו שם:
והא דרב יוסף ורב ששת קבילו עלייהו שלא להסתכל לפניהם ולא מצו למיקם וכו' הכי חזינן שכתב הר"ן פ"ק דקדושין על רב יוסף גבי מאי דאמר רב יוסף מ"ד הלכה כר' יהודה וכו' וסברת ר"ת והראיות לברך הנשים על מ"ע שהז"ג בתוך דבריו כתב וז"ל ועוד דהא רב יוסף פתוח ונסתמא היה דאמרינן בהגדה דסמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מד' אמות דיליה וכו' עכ"ל ודברי הר"ן הללו נעלמו מהרב סדר הדורות דף ק"ך ע"ד דמייתי לה מספר מקור חיים דרב יוסף עשה המצאות להיות סגי נהור ע"ש ועיקר הדבר הם דברי הר"ן בשם רז"ל. גם נעלמו דברי הר"ן מעטרת ראשי מורי הרב זלה"ה בספר גט מקושר דף קמ"ב סוף ע"ב אשר צידד דרב יוסף ורב ששת לא ראו מאורות מימיהם ע"ש והר"ן כתב מאגדה על רב יוסף דהיה פתוח ונסתמא. וספר הפרד"ס אמרה גם על רב ששת כמדובר:
ומ"ש במעלות רב הנז' דלא אכל מסעודות רשות משום חלב ודם וגיד הנשה. כפ"ז נראה דלאו דוקא הרשות רק דלא אכל אצל אחרים דהוה חייש לאסורא אלא דהוה אמר טעמא משום סעודת הרשות וכשהיה סעודת מצוה נותן אמתלא אחרת ובזה ל"ק מה שהקשה בהגהת יוחסין מהר"ש שולם ועיין בחולין דף צ"ה ע"ב. ומה שהביא הוא ז"ל כבר ספר סדר הדורות השיב עליו הן דלא הוה עביד הכי בכולא שתא והן דיש נסחאות שאינו רב ע"ש דף ס"ו הנזכר:
ועתה נבא למאי דקמן כי הנה הרב ספר יוחסין באות ריש בשם רב הביא הא דקמן דאמר שימי את ופירש"י שלא היה מגביה עיניו וק"ק עליו דהכא באות ריש הביא פירוש לבד בשם רש"י ולא זכר שרש"י דחה פירוש זה בנדה דף כ"ד ע"א מטעם דלא מצינו שאמר רב כך לשום אדם אלא לרב שימי ע"ש ועיין בסדר הדורות דף ק"ן. ונראה כונת רש"י דאינו חולק על הענין דרב לא היה מסתכל שזה ודאי אמת וכמ"ש בספר הפרדס המיוחס לרש"י עצמו. וכן הוא בספר האורה כ"י מרש"י רק סבר דהא דאמר שימי את אינו מטעם זה כיון דלא אשכחן שאמר לשום אדם. שמעינן דרב היה מעמיד עצמו שלא לשאול עד שהיה מכיר בקול והיה נשמר שלא לגלות בפיו שלא היה מסתכל וכיון דכך דרכו פשיטא שלא אמר שימי את כאלו היה מסתפק ומה גם דנכדו היה והיה מכיר קולו טפי מאחריני:
וחזה הוית להרב גנת ורדים בא"ח כלל ב' סימן ט"ו בסוף התשובה שכתב וז"ל וחסידותו של רב היה מפורסם והיה בו עשרה מדות של שבח ושל זהירות ומכללן שלא היה נושא עיניו למעלה ולא היה מסתכל במה שחוץ ממנו ועל כן היה מרגלא בפומיה כשהיה רב שימי בן בתו מקשה לו והיה מתפלא שחריף כמוהו יאמר דברים אלו והיה אומר לו שימי את כי לא היה מסתכל בו לידע אם הוא שימי או אחר ומפורש זה אצלנו בפסוק וישא אברהם את עיניו ובפסוק שא נא עיניך וראה עכ"ל וק"ק דעירב שני הפירושים במ"ש שימי את גם לא זכר דרש"י דחה פירוש דאמר שימי את שלא היה מסתכל כמדובר. גם מ"ש בן בתו לישר"י לן מר דהיה בן בנו דמפורסם דבנו של רב נקרא חייא וכמ"ש בש"ס בכמה דוכתי חייא בר רב. ותו דכך מפורש בש"ס בחולין דף קי"א ע"ב רב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה. ע"ש:

בכל מקום מוגש וכו' אלו ת"ח וכו' זה הלומד תורה בטהרה נושא אשה וכו'. אפשר דקשיא ליה בכתוב דהול"ל ובכל מקום יגישון ויקטירון להכי דריש אלו ת"ח העוסקים בתורה שאין כונתם להקריב קרבנות וקטר יקטירון רק הם כל ישעם וחפצם ללמוד תורה יתנו צדקות ה' אלא דהקב"ה מעלה עליהם כאלו מקטירין ומגישין ולכן אמר מוקטר מוגש ממילא דנחשב להם כן אף שהם אינם מתכוונים לזה וז"ש מוקטר מאיליו ומוגש הלימוד לשמי. ומנחה טהורה דנושא אשה ואח"ך לומד תורה. הכונה דאמר בכל מקום אפילו בחוצה לארץ ואין קפידא בכהן ומזבח ויום וכיוצא משאר דיני הקרבן. והשתא יש ס"ד דהגם דהכהן המקריב צריך שיהיה נשוי אשה כמו שאמרו בזהר הקדוש ריש פרשת ויקרא על פסוק אדם כי יקריב דאדם נקרא הנשוי אשה דאי לא נסיב לא איקרי אדם והוא פגים עש"ב. מ"מ בהא דאין צריך למילי דטעון הקרבן א"כ אין צריך שישא אשה ואידי ואידי חד שיעורא לזה אמר ומנחה טהורה דצריך שישא אשה ובזה לומד בטהרה ולאו מטעם דיני קרבן אלא שיהיה טהור ורעיונוהי אל יבהלוניה:

מאי דכתיב זאת התורה וכו'. פירש"י ולא כתיב בה חקה הקשה הרב אליא זוטא בריש ספרו על רש"י דהא אמרינן לעיל דף י"ט דכי כתיב חקה הוי לעיכוב וכי תורה לחוד אינו לעיכוב ושם אמרו בהדיא דקרבנות כתיב תורה ולא מעכבו ומאי קאמר רש"י דלא כתיב חקה. ואני בעניי עמדתי על ענין זה באריכות בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח שם סימן א' בס"ד עש"ב:

כל העוסק בתורה וכו'. אנכי עפר דל הארכתי במאמרים אלו בספרי הקטן ראש דוד פרשת צו בס"ד ע"ש באורך:

אחד המרבה ואחד הממעיט וכו'. עיין מ"ש בעניותנו לעיל בקונטריס זה פרק קמא דשבועות בס"ד ואמר פ"ק דברכות דף ה' ר' יוחנן לר"א אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה וכו'. וראיתי בספר חסידים סימן תתקמ"ה שפירש לב' אחרונים שאינם פקחים כלב הראשונים שוה לפני ה' שאם לא תאמר כך יוכל כל דור לומר למה לא נבראתי בימים ראשונים שהיו חכמים גדולים והייתי לומד תורה הרבה אומר לו מה אכפת לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ולא ישב בטל אלא יהגה כל עת שיכול אף על פי שאין לבו חריף כל כך עכ"ד:
ואפשר לומר א' המרבה לימוד לעצמו וא' הממעיט שלומד עם ע"ה וצריך לחזור כמה פעמים כמ"ש שם בספר חסידים סימן תתקמ"ו א"נ אחד המרבה גירסא ואחד הממעיט גירסא שמפלפל א"נ א' המרבה לכתוב חידושים וא' הממעיט בכתיבה שלא לבטל מלימודו הכל חשוב לפניו יתברך ובלבד שיכוין לבו לשמים ליחד קבה"ו וזהו יכוין לב"ו מלכות לשמים ז"א לזווגה פב"פ וזהו יכוין כי זה כל פרי התורה והמצוה כידוע מהזהר הקדוש וכתבי האר"י זצ"ל:

תוס' ד"ה ומיכאל שר הגדול. עיין כל דבריהם והרב בית דוד א"ח סימן מ"ט שקיל וטרי בדבריהם ע"ש באורך ובחתימת דבריו הביא דברי הרמ"ע במאמר אם כל חי ח"ג סימן כ"ג בשם מדרש רז"ל אליהו זכה לברית שלום וכו' אמרו עליו שהוא מקריב תמידין בבית המקדש אעפ"י שהוא שמם שהרי בקדושתו עומד ואתיא כי הא דתנינן בעדיות מקריבין אעפ"י שאין בית ואפשר שנגנזו לו קופות מתרומות הלשכה כדי שיהיו באים משל צבור וכתב הרב הנזכר ולפי זה אתי שפיר ואישי ישראל כפשטיה קרבנות ממש של כבשים כבזמן שבית המקדש קיים עכ"ד ורש"י בברכות דף י"א מבואר מדבריו דבזמן הבית היו אומרים ואישי ישראל ע"ש. ולפי מדרש הנזכר שהביא הרמ"ע אתי שפיר האי קרא לעולם זאת על ישראל דמייתי בסוגיין. והיה לאות אשר בחסדיו הרבים תבנה ותכונן עיר האמת ויבנה בית המקדש במהרה בימינו שם יזבחו זבחי צדק את אילי הארץ בהדי כבש"י דרחמנא משור עד שה חיים:

נשבעים בשם ה' צבאות: דעת זכרים מיושבת עליהם יותר משל נקבות: בני בבל אין להם עול מלכות כשאר גליות שבכל ארצות: מכירין את ישראל. בכבודן הראשון מכירין ואין מכבידין עולם: ואת אביהם שבשמים. שמאמצים בהקדוש ברוך הוא ואין מאמצים בעבודת כוכבים: שימי את. בתמיה אתה הוא שימי חכם גדול ומקשה לי דבר זה ויש אומרים רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות: זה הלומד תורה בטהרה. עליו הוא אומר לשמי ומנחה טהורה: לעולם זאת על ישראל. מקרא הוא בדברי הימים (ב סי' ב) בשלמים ובקרבנות משתעי דלעולם הם עומדים והיכי דמי מזבח בנוי בשמים ומיכאל עומד ומקטיר עליו: מאי דכתיב זאת התורה. ולא כתיב בה חוקה: עולה ומנחה מיבעי ליה. דליהוי משמע זאת התורה היא עולה ומנחה כו': אין צריך לא עולה וכו'. דהכי משמע זאת התורה לעולה כלומר במקום העולה למנחה בשביל המנחה כגון לכם בשבילכם כלומר התלמוד תורה מכפר על עונותינו: בתורת חטאת. כגון סדר קדשים דמיירי בהלכות עבודה: שנת העובד. עבודת קרבנות ומביאו למזבח מתוקה שנתו שהוא ישן ולא ירא: אם מעט ואם הרבה יאכל. מתן שכרו: ברבות הטובה. קרבנות: רבו אוכליה. כהנים: ומה כשרון לבעליו. להקדוש ברוך הוא כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה: לבעל הדין. לאומרים רשויות הרבה הן והדבר מוכיח שזה ששמו כך ציום להקריב לו מנחה [וזה] ששמו כך ציום להקריב לו פרים וזה אילים לכך נאמר בכולם ריח ניחוח לה': אחד המרבה. להביא קרבנות: כדי שתאמר אעשה רצונו. להקריב לו קרבן ויעשה רצוני לפי שהוא צריך לכך ואשחדנו: לא לרצוני אתם זובחים. כלומר לא להנאותי שאיני רוצה להטריח אתכם לעשות על כרחכם: לרצונכם. לצורך עצמכם לקיים מצוותי שתהא כפרה לכם בכך: לרצונכם זבוחו. שתהא כוונתכם לשחוט פרט למתעסק בסכין לחתוך דבר אחר ושחט בהמת קדשים שפסולה: מנין למתעסק. בדבר אחר ושחט בהמת קדשים שהוא פסול: זו בידינו הוא. דמצוה לכוין דעתו: לרצונכם תזבחהו. שנה עליו הכתוב לעכב:

הלומד תורה בטהרה נושא אשה ואחר כך לומד תורה. בפרק קמא דקידושין (דף כט:) איכא למאן דאמר איפכא ואמרינן לא פליגי הא לן והא להו: ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. מדרשות חלוקין יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים ויש מי שאומר כבשים של אש והיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון ויש אומרים דקאי אדלעיל והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל. לא מצאתי יותר: