מנחות קט ע"ב

שאין השחיטה נחשבת כשירות אלא כאשר נעשתה בשוגג, ואולם כשנעשתה במזיד — הריהו נעשה בכך משרת לעבודה זרה. ומנמקים את שיטותיהם.

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין, מה המקור בתורה להלכה זו שאני אומר אותה]? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: כהן שעבד עבודה זרה, ושב בתשובה, קרבנו הקרב בבית המקדש הריהו ריח ניחוח, מקובל ומרצה.

ויש לברר: במאי [במה עבד] עבודה זרה? אילימא [אם תאמר] שעבד בשוגג — מאי [מה הענין] שנאמר בברייתא "שעבד עבודה זרה ושב בתשובה", והלא כהן זה שב ועומד הוא (אדם כשר הוא מיסודו), שהרי לא התכוון לחטוא! אלא פשיטא [פשוט] הוא שמדובר בברייתא זו שעשה הכהן כן במזיד. ומעתה אי [אם] מדובר באופן שחטא הכהן במזיד בזריקה של דם הקרבן לעבודה זרה — גם כי [כאשר] שבבתשובה על כך, מאי הוי [מה נהיה, מה בכך]? עדיין פסול הוא להקרבה במקדש, שכן הא עבד [הרי עשה] לה לעבודה זרה שירות, ונפסל על ידי כך! אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שעשה זאת בשחיטה. ומכאן איפוא ראיה לשיטתי, שהשוחט במזיד אינו נפסל להקרבה במקדש.

ורב ששת אמר לך [יכול לומר לך] בדחיית ראיה זו: לעולם מדובר בשוחט לעבודה זרה בשוגג, ואשר לשאלה כיצד תוסבר הלשון "ושב" באדם זה — הכי קאמר [כך הוא אומר, זאת כוונת הדברים]: אם כהן זה שב מעיקרו (שאדם כשר הוא מיסודו), בודאי דכי עבד [שאף שכאשר עשה] דבר עבירה, ששחט לעבודה זרה — בשוגג עבד [עשה] כן, ולכך קרבנו ריח ניחוח, ואולם אם לאו [לא] כן הוא אלא אינו כשר מעיקרו, ודאי אם שחט במזיד — אין קרבנו ריח ניחוח.

א ועוד נחלקו רב נחמן ורב ששת בעניינים דומים. האחד, בדין קרבנו של כהן שהשתחוה לעבודה זרה ואחר כך הקריב קרבן בבית המקדש, שרב נחמן אמר כי קרבנו ריח ניחוח, מקובל ומרצה. ואילו רב ששת אמר כי אין קרבנו של כהן זה ריח ניחוח. והשני, בדין קרבנו של הכהן שהודה (שהצהיר בפיו) לעבודה זרה כאלוהיו, שאף בזה רב נחמן אמר שקרבנו ריח ניחוח, ואילו רב ששת אמר בזה שאין קרבנו ריח ניחוח.

ב ולאחר שהובאה מחלוקתם של רב נחמן ורב ששת במקרים שונים של עבודה לעבודה זרה (זריקה בשוגג, שחיטה במזיד, השתחויה, הודאה בפה), מסבירים כי צריכא [צריך] שתיאמרנה כל המחלוקות הללו, דאי אשמעינן הך קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק את זו הראשונה, זריקה בשוגג], הייתי אומר כי דווקא בההיא קאמר [באותה עבודה אמר] רב ששת שאין קרבנו מתקבל, ומשום דעבד ליה [שעשה לו] שירות לעבודה זרה, אבל במקרה שרק עשה שחיטה לעבודה זרה, דלא עבד ליה [שלא עשה בה] שירות לעבודה זרה, אף שעשה כן במזיד — אימא [אמור] שמודה ליה [לו] רב ששת לרב נחמן שקרבנו מתקבל.

וכן אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] את מחלוקתם רק בענין שחיטה במזיד — הייתי אומר שרב ששת סבור שאין קרבנו מתקבל, משום דעבד ליה [שעשה לו] על כל פנים עבודה. אבל במקרה שהשתחוה לעבודה זרה, דלא עבד ליה [שלא עשה לו] עבודה — אימא [אמור] שאף לרב ששת קרבנו של כהן זה לא נפסל. על כן צריכא [צריך] שתיאמר אף מחלוקתם בענין השתחואה לעבודה זרה.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] את מחלוקתם רק בענין השתחואה — הייתי אומר שרב ששת סבור שאין קרבנו מתקבל, משום דעביד ליה [שעשה לו] מעשה (של השתחואה), אבל אם רק הודה בפיו לעבודה זרה, דדיבורא בעלמא [שדיבור בלבד] הוא זה, ולא מעשה — אימא [אמור] שאף לדעת רב ששת לא ייפסל קרבנו. על כן צריכא [צריך] להיאמר אף אופן זה של מחלוקתם.

ג שנינו במשנתנו כי הכהנים ששימשו בבית חוניו פסולים לעבודה בבית המקדש שבירושלים, והוסיפה המשנה כי אין צריך לומר שכך הוא דינם של הכהנים ששימשו לדבר אחר (עבודה זרה). ודנים בדברים הללו: מדקאמר [ממה שהוא אומר] כי אין צריך לומר שכך הוא הדין בכהן ששימש לדבר אחר, מכלל כך ניתן ללמוד שבית חוניו עצמו — לאו [לא] בית עבודה זרה הוא.

ומעירים: וכמו כן תניא [שנויה ברייתא] הסבורה כשיטת מאן דאמר [מי שאומר] כי בית חוניו לאו [לא] בית עבודה זרה הוא. דתניא [שכן שנויה ברייתא] המוסרת כיצד נוסד בית חוניו זה: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, ששימש ככהן גדול, אמר להן לחכמים: בשנה זו הוא (כלומר, אני) מת, אמרו לו: מנין אתה יודע זאת?

אמר להן: בכל שנה ושנה ביום הכפורים, כשנכנסתי לקודש הקדשים בסדר עבודת היום, נזדמן לי מראה דמותו של זקן אחד הלבוש בבגדים לבנים ונתעטף ראשו בלבנים, וכשנכנסתי לקודש הקדשים היה נכנס עמי, ושוהה עמי בעת עבודתי שם, ולאחר מכן יצא עמי אל מחוץ לקודש הקדשים. ואילו בשנה זו נזדמן לי זקן אחד הלבוש בבגדים שחורים ונתעטף בשחורים, ובשעה שנכנסתי לקודש הקדשים אמנם נכנס עמי ואולם בשעה שיצאתי מקודש הקדשים לא יצא עמי.

ואכן, מיד לאחר יום הכיפורים, לאחר הרגל (חג הסוכות) חלה שמעון הצדיק שבעת ימים, ומת. ומעירים אגב כך, כי מאז פטירתו של שמעון הצדיק, חשו הכל שיש שינוי וירידה בדורות, נמנעו אחיו הכהנים מלברך את ישראל ברכת כהנים בשם המפורש (שהיו אומרים, כדרך הנאמרת עד עתה, בכינוי).

ושבים לענין יסודו של בית חוניו: בשעת פטירתו של שמעון הצדיק, אמר להם לחכמים בצוואה: חוניו בני ישמש כהן גדול תחתי (במקומי). נתקנא בו בחוניו שמעי אחיו, שכן היה גדול ממנו מחוניו שתי שנים ומחצה. הסתיר את קנאתו, ואמר לו בתחבולה על מנת להכשילו: בא ואלמדך סדר עבודה של הכהן הגדול (שכן היה שמעי חכם ממנו). הלבישו שמעי את חוניו באונקלי (גלימה), וחגרו בצילצול (חגורה מקושטת), העמידו אצל המזבח. ואחר כך אמר להם שמעי לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה ואף קיים את מה שנדר לאהובתו, שכך אמר לה: "ב אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה — אלבוש באונקלי שליכי [שלך] ואחגור בצילצול שליכי [שלך]".

בקשו אחיו הכהנים להרגו לחוניו, על בזיון הקודש, רץ (ברח) מפניהם, ורצו אחריו, עד שהלך לאלכסנדריא של מצרים, ובנה שם מזבח, והעלה עליו קרבנות לשום (לשם) עבודה זרה. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה זה (חוניו) שעדיין לא ירד לה (לא הגיע לכהונה גדולה), כיון שנלקחה ממנו — כך קלקל, שהקים בית עבודה זרה. זה היורד לה (שכבר הגיע לגדולה) — על אחת כמה וכמה שהריהו מקלקל אם היא נלקחת ממנו. אלו דברי ר' מאיר. ונמצא שלדעת ר' מאיר שימש בית חוניו מיסודו לעבודה זרה.

וממשיכה הברייתא כי אמר לו ר' יהודה לר' מאיר: לא כך היה מעשה, אלא שאף שציווה שמעון הצדיק כי חוניו הוא שיכהן תחתיו ככהן גדול, מכל מקום לא קיבל עליו חוניו את התפקיד, משום שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ולכך נעשה שמעי לכהן גדול. ואף על פי כן שחוניו עצמו לא רצה לשמש ככהן גדול, מכל מקום נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו על שהוא משמש ככהן גדול (שכן חוניו היה חכם ממנו), וביקש להכשילו. מה עשה? אמר לו חוניו לשמעי: בא ואלמדך סדר עבודה של כהן גדול. והלבישו באונקלי, וחגרו בצילצול, והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, "אותו היום שישתמש בכהונה גדולה — אלבוש באונקלי שליכי [שלך] ואחגור בצילצול שליכי [שלך]":

בקשו אחיו הכהנים להרגו את שמעי על כך. עמד שמעי וסח להם לכהנים את כל המאורע (שהוטעה לעשות כן על ידי חוניו). בקשו הכהנים לפיכך להרוג את חוניו שגרם לזה. רץ חוניו מפניהם, ורצו אחריו. רץ לבית המלך, ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא, זה הוא, שידעו מי הוא, ולא יכול היה להימלט שם. לפיכך הלך לאלכסנדריא של מצרים, ובנה שם מזבח, והעלה עליו לשם שמים. לקיים מה שנאמר "(והיה) ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה' "(שם יט). הרי שלדעת ר' יהודה שימש בית חוניו כבית לעבודת ה'.

וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: ומה זה חוניו שברח ממנה (מן הכהונה הגדולה, שהרי בתחילה לא רצה בה), כל כך גברה קנאתו כשראה את אחיו משמש בה, עד שעשה כך להכשיל את אחיו באופן כה חמור. זה המבקש לירד לה (ועדיין לא הגיע לגדולה) — על אחת כמה וכמה גדולה היא קנאתו במי שמשמש בגדולה זו.

ד ובעקבות דברי חכמים הללו באשר לתוצאותיה האפשריות של העלייה לגדולה, מביאים עוד מה שתניא [שנינו בברייתא], אמר ר' יהושע בן פרחיה: בתחלה כל האומר לי "עלה לה לגדולה של נשיאות" (שכן היה ר' יהושע בן פרחיה נשיא) — הרי אני כופתו ונותנו לפני הארי מפני כעסי עליו, על הצעתו זו. ואולם, עתה שהריני משמש בנשיאות, כל האומר לי לירד ממנה — אני מטיל עליו קומקום של חמין, מפני כעסי עליו, שכך היא טבעה של העליה לגדולה.

וראיה לדבר, שהרי מוצאים אנו כי שאול ברח ממנה מן הגדולה, שלא רצה לשמש כמלך על ישראל ("ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים". שמואל א י, כב), ואולם כשעלה למלכות, וסבור היה כי עומד דוד ליטלה ממנה — בקש להרוג את דוד (שם פרקים יח—כז).

ה למעלה הובא שלדעת ר' מאיר שימש בית חוניו לעבודה זרה ולדעת ר' יהודה שימש לעבודת ה', והביא ר' יהודה ראיה לדבריו מן הנאמר בנבואת ישעיהו על מצרים, שעתיד לקום בית לעבודת ה' במצרים. ובענין זה אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לאביי: ר' מאיר, האי קרא [זה הפסוק] שהביא ר' יהודה מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו, כיצד הוא מפרש אותו]?

השיב לו אביי: מקרא זה מתפרש לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: לאחר מפלתו של צבא סנחריב מלך אשור שצר על ירושלים (מלכים ב פרקים יח—יט), יצא חזקיה המלך אל מחוץ לירושלים ומצא גויים בני מלכים שהביא אתו סנחריב ממסעות כיבושיו, שהיו יושבין בקרונות של זהב, והדירן (הביא אותם לנדור) שלא לעבוד עבודה זרה, והם קיימו את הנדר והתפזרו למקומותיהם, שכן נאמר באותה נבואת ישעיהו על מצרים: "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען

as by slaughtering the idolatrous offering intentionally he became a servant of idol worship.

Rav Naḥman said: From where do I say that even a priest who intentionally slaughters an idolatrous offering is nevertheless fit to serve in the Temple if he repents? As it is taught in a baraita: With regard to a priest who served in idol worship and repented, his offering in the Temple is an aroma pleasing to the Lord and is acceptable.

Rav Naḥman clarifies: In what manner did he serve in idol worship? If we say that he served in idol worship unwittingly, what does the baraita mean when it says: And repented? He is already repentant, as he never intended to sin in the first place. Rather, it is obvious that the baraita is referring to a case of intentional idol worship. And if the baraita is referring to sprinkling the blood of an idolatrous offering, when he repents, what of it? Hasn’t he performed idolatrous service, thereby disqualifying himself from serving in the Temple in any event? Rather, is it not referring to the slaughter of an idolatrous offering? Evidently, even if the priest slaughtered it intentionally, once he repents he is fit to serve in the Temple.

And as for Rav Sheshet, he could have said to you that actually the baraita is referring to unwitting slaughter. And this is what the baraita is saying: If the priest is repentant from the outset, as when he served in idol worship he served unwittingly, then his offering is an aroma pleasing to the Lord and is acceptable. But if not, i.e., he slaughtered an idolatrous offering intentionally, his subsequent offering in the Temple is not an aroma pleasing to the Lord.

§ The Gemara lists other similar disagreements between Rav Naḥman and Rav Sheshet. In a case where a priest bowed to an object of idol worship, Rav Naḥman says: If he subsequently repents and serves in the Temple, his offering is an aroma pleasing to the Lord. And Rav Sheshet says: His offering is not an aroma pleasing to the Lord. In a case where a priest acknowledges an object of idol worship as a divinity, Rav Naḥman says: If he subsequently repents and serves in the Temple, his offering is an aroma pleasing to the Lord. And Rav Sheshet says: His offering is not an aroma pleasing to the Lord.

Having listed four similar disputes between Rav Naḥman and Rav Sheshet, namely, with regard to a priest who unwittingly sprinkled the blood of an idolatrous offering, a priest who intentionally slaughtered an idolatrous offering, a priest who bowed to an idol, and a priest who acknowledged an idol as a divinity, the Gemara explains: And it was necessary to teach the dispute with regard to all four cases. As, had the Sages taught us only this first case, where a priest sprinkles the blood of an idolatrous offering unwittingly, one might have thought that only in that case Rav Sheshet says that the priest’s subsequent service in the Temple is disqualified, because he performed a service for idolatry that is considered a sacrificial rite in the Temple. But in a case where the priest merely performed slaughter, since he did not perform a service for idolatry that is a sacrificial rite in the Temple, there is room to say that Rav Sheshet concedes to the opinion of Rav Naḥman.

And had the Sages taught us only the dispute with regard to a priest intentionally performing slaughter for an idolatrous offering, one might have thought that Rav Sheshet says that the priest’s subsequent service in the Temple is disqualified because he performed a sacrificial rite for idolatry. But if he merely bowed to the idol, since he did not perform a sacrificial rite for idolatry, there is room to say that Rav Sheshet does not disqualify the priest’s subsequent service in the Temple. Therefore, it was necessary to teach this case as well.

And had the Sages taught us only the case of a priest bowing to an idol, one might have thought that in this case Rav Sheshet says that the priest’s subsequent service in the Temple is disqualified because he performed an action for idolatry. But if he only acknowledged the idol as a divinity, which is mere speech, there is room to say that Rav Sheshet does not disqualify the priest’s subsequent service in the Temple. The Gemara concludes: Therefore, it was necessary to teach this case as well.

§ The mishna teaches: And needless to say, if priests served for something else, a euphemism for idolatry, they are disqualified from service in the Temple. The Gemara comments: From the fact that it says: Needless to say, if they served for something else, by inference, the temple of Onias is not a temple of idol worship, but rather a temple devoted to the worship of God.

It is taught in a baraita like the one who says that the temple of Onias is not a temple of idol worship. As it is taught: During the year in which Shimon HaTzaddik died, he said to his associates: This year, he will die, euphemistically referring to himself. They said to him: From where do you know?

Shimon HaTzaddik said to them: In previous years, every Yom Kippur, upon entering the Holy of Holies, I had a prophetic vision in which I would be met by an old man who was dressed in white, and his head was wrapped in white, and he would enter the Holy of Holies with me, and he would leave with me. But this year, I was met by an old man who was dressed in black, and his head was wrapped in black, and he entered the Holy of Holies with me, but he did not leave with me. Shimon HaTzaddik understood this to be a sign that his death was impending.

Indeed, after the pilgrimage festival of Sukkot, he was ill for seven days and died. And his fellow priests refrained from reciting the Priestly Benediction with the ineffable name of God.

At the time of his death, he said to the Sages: Onias, my son, will serve as High Priest in my stead. Shimi, Onias’ brother, became jealous of him, as Shimi was two and a half years older than Onias. Shimi said to Onias treacherously: Come and I will teach you the order of the service of the High Priest. Shimi dressed Onias in a tunic [be’unkeli] and girded him with a ribbon [betziltzul] as a belt, i.e., not in the vestments of the High Priest, and stood him next to the altar. Shimi said to his fellow priests: Look what this man vowed and fulfilled for his beloved, that he had said to her: On the day that I serve in the High Priesthood I will wear your tunic and gird your ribbon.

The fellow priests of Onias wanted to kill him because he had disgraced the Temple service with his garments. Onias ran away from them and they ran after him. He went to Alexandria in Egypt and built an altar there, and sacrificed offerings upon it for the sake of idol worship. When the Sages heard of the matter they said: If this person, Shimi, who did not enter the position of High Priest, acted with such jealousy, all the more so will one who enters a prestigious position rebel if that position is taken away from him. This is the statement of Rabbi Meir. According to Rabbi Meir, the temple of Onias was built for idol worship.

Rabbi Yehuda said to him: The incident was not like this. Rather, Onias did not accept the position of High Priest because his brother Shimi was two and a half years older than him, so Shimi was appointed as High Priest. And even so, even though Onias himself offered the position to Shimi, Onias was jealous of his brother Shimi. Onias said to Shimi: Come and I will teach you the order of the service of the High Priest. And Onias dressed Shimi in a tunic and girded him in a ribbon and stood him next to the altar. Onias said to his fellow priests: Look what this man, Shimi, vowed and fulfilled for his beloved, that he had said to her: On the day that I serve in the High Priesthood I will wear your tunic and gird your ribbon.

His fellow priests wanted to kill Shimi. Shimi then told them the entire incident, that he had been tricked by his brother Onias, so the priests wanted to kill Onias. Onias ran away from them, and they ran after him. Onias ran to the palace of the king, and they ran after him. Anyone who saw him would say: This is him, this is him, and he was not able to escape unnoticed. Onias went to Alexandria in Egypt and built an altar there, and sacrificed offerings upon it for the sake of Heaven. As it is stated: “In that day shall there be an altar to the Lord in the midst of the land of Egypt, and a pillar at its border, to the Lord” (Isaiah 19:19). According to Rabbi Yehuda, the temple of Onias was dedicated to the worship of God.

And when the Sages heard of the matter they said: If this one, Onias, who fled from the position of High Priest and offered it to his brother, still was overcome with such jealousy to the point where he tried to have Shimi killed, all the more so will one who wants to enter a prestigious position be jealous of the one who already has that position.

§ As a corollary to the statement of the Sages with regard to one who is jealous and wants the position of another, it is taught in a baraita that Rabbi Yehoshua ben Peraḥya said: Initially, in response to anyone who would say to me: Ascend to the position of Nasi, I would tie him up and place him in front of a lion out of anger for his suggestion. Now that I have become the Nasi, in response to anyone who tells me to leave the position, I would throw a kettle [kumkum] of boiling water at him out of anger at his suggestion.

It is human nature that after one ascends to a prestigious position he does not wish to lose it. As evidence of this principle, Saul initially fled from the kingship, as he did not wish to be king, as stated in the verse: “When they sought him he could not be found…Behold he has hidden himself among the baggage” (I Samuel 10:21–22). But when he ascended to the kingship he tried to kill David, who he thought was trying to usurp his authority (see I Samuel, chapters 18–27).

§ Mar Kashisha, son of Rav Ḥisda, said to Abaye: What does Rabbi Meir do with this verse of Rabbi Yehuda? Since Rabbi Meir holds that the temple of Onias was dedicated to idol worship, how does he explain the verse in Isaiah?

Abaye answered Mar Kashisha and said that Rabbi Meir uses this verse for that which is taught in a baraita: After the downfall of Sennacherib, the king of Assyria who besieged Jerusalem (see II Kings, chapters 18–19), King Hezekiah emerged from Jerusalem and found the gentile princes Sennacherib had brought with him from his other conquests, sitting in carriages [bikronot] of gold. He made them vow that they would not worship idols, and they fulfilled their vow, as it is stated in Isaiah’s prophecy about Egypt: “In that day there shall be five cities in the land of Egypt that speak the language of Canaan