מנחות קט ע"א

ומעתה יש להקשות לשיטת רבה בר אבוה: אמאי ליחזי היידן [מדוע מראה המוכר ללוקח איזה] בית שנפל, ואומר לו "בית זה קנית", וכן מדוע מראה היידן [איזה] עבד שמת, ואומר לו "עבד זה קנית", הרי לדעתו כאשר אמר "בית בבתיי" או "עבד בעבדיי" ודאי התכוון למשובח שבאותו מין ולא לאלה!

ותוהים על עצם שאלה זו: וכי מדין לוקח (קונה) ומוכר קא אמרת [אתה אומר] להקשות על דברי רבה בר אבוה שאמר את דינו בענין הקדש?! שאני [שונה] הוא דין הלוקח, שהרי כלל הוא בדיני קניה ומכירה כי במקרה של ויכוח בין הקונה לבין המוכר באשר למה נכלל במכירה, יד בעל השטר (הקונה, המחזיק בשטר המכירה) על התחתונה, והוא מקבל את מה שאפשר לומר פחות בשטר.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן], לסברה זו, אם כן בדעת עולא שהאומר "בית בביתי אני מוכר לך", נותן לקונה עליה (שהובאה לעיל כקושיה על דברי רבה בר אבוה), ניתן לומר כי אפילו תימא [תאמר] שכוונת דבריו לעלייה ממש (ולא כדרך שתירצנו שהוא כינוי למעולה שבבתיו), זו דגריעה [שגרועה] מכל בתיו — אין זו קושיה על רבה בר אבוה, שהרי גם שם טעם הדבר, הוא משום שבענייני מכירה יד בעל השטר על התחתונה.

א משנה האומר "הרי עלי להביא קרבן עולה" — יקריבנה בבית המקדש אשר בירושלים. ואם הקריבה בבית חוניו שבארץ מצרים — לא יצא ידי חובתו. האומר "הרי עלי עולה, שאקריבנה בבית חוניו" — יקריבנה במקדש, ואולם אם עמד והקריבה בבית חוניו — יצא. ר' שמעון אומר: זה האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", אינו מחיל כלל קדושה, ולכך אין זו הבהמה שהופרשה לכך בכלל קדושת עולה, ונוהגים בה כבשאר בהמות חולין.

האומר "הריני נזיר" — לאחר מלאות ימי נזירותו כראוי, יגלח את שער ראשו בבית המקדש אשר בירושלים, ומביא בו את קרבנותיו, כמפורש בדינו בתורה (במדבר ו, יג—יח). ואם במלאות ימי נזירותו גלח את שער ראשו בבית חוניו, והביא בו את קרבנותיו — לא יצא ידי חובתו, והריהו צריך לשוב ולגלח ולהביא קרבנותיו בבית המקדש בירושלים. האומר "הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חוניו" — יגלח במקדש, שאין תנאו שאמר שיגלח בבית חוניו נחשב. ואולם אם עמד וגלח בבית חוניו, וכפי שאמר בתנאו — יצא. ר' שמעון אומר: כל האומר "הריני נזיר שאגלח בבית חוניו" אין זו לשון קבלת נזירות כלל, ולכך אין זה נזיר כלל, ומותר הוא איפוא בשתיית יין ולהיטמא למתים.

ב גמרא שנינו במשנתנו שלדעת חכמים האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", עליו להקריבה בבית המקדש שבירושלים, ואולם אם עבר והקריבה בבית חוניו — יצא ידי חובת נדרו. ותוהים על כך: הרי כשאמר "הרי עלי עולה" — התחייב להקריבה כדינה בשחיטה ובשאר עבודות הקרבן שאחריה כראוי. ואילו זה, הא [הרי] כששחטה בבית חוניו לא שחטה כשחיטת הקרבן הראויה, שהרי שחטה מחוץ למקדש, ובכך בעצם מקטל קטלה [הריגה הרג אותה]!

אמר רב המנונא: הקדשה ראויה הקדיש האדם הזה, ואין כוונת הלשון "יצא" שיצא ידי נדרו (לפי שאכן הביא עולה כפי שנדר), אלא שיצא ידי חובתו מלהביא עולה אחרת. ואף שאמר בלשון "הרי עלי" וחייב להביאה כתיקנה, מכל מקום כיון שהוסיף ואמר "שאקריבנה בבית חוניו" — נעשה בכך כאומר "הרי עלי עולה, על מנת שלא אתחייב באחריותה", וכאילו אמר "הרי עלי על מנת שאהרגנה".

אמר ליה [לו] רבא לרב המנונא: אלא מעתה, לפי דבריך, אף סיפא דקתני [סוף משנתנו, ששנה בה] שהאומר "הריני נזיר על מנת שאגלח את השיער, ואביא את הקרבנות, ביום מלאת ימי נזירותי בבית חוניו" — יגלח ויביא קרבנותיו במקדש, ואם גילח בבית חוניו — יצא, האם הכי נמי [כך גם כן] תאמר שפירוש הלשון "יצא" שנעשה כאומר "הריני נזיר, על מנת שלא אתחייב באחריות קרבנותיו", ומעתה אינו צריך להביא שוב את קרבנותיו ביום מלאת ימי נזירותו? והלא הנזיר כל כמה (עוד) דלא מייתי [שלא מביא] את קרבנותיו — לא מתכשר (אינו יוצא מידי נזירותו, להיות מותר מאיסורי הנזיר)!

אלא אמר רבא הסבר אחר: אין זו הקדשה ראויה, ולכך הבהמה שהביא בקרבנו אין בה כל קדושה, שכן אדם זה האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו" כל עיקרו להבאת דורון (מתנה) נתכוין, ולא לקרבן ממש. שכך ודאי אמר אדם זה (שמקומו קרוב יותר לבית חוניו מאשר לירושלים): אי סגיא [אם די] לי להביא את הבהמה הזו בבית חוניו — טרחנא [טורח אני] ומביאה לשם. ואולם טפי [יותר] מכך, ללכת לירושלים לבית המקדש, ולהביאה לשם להקרבה — לא מצינא לאיצטעורי [איני יכול להצטער] כל כך. ונמצא איפוא כי לא היתה זו הקדשה לעולה של ממש. וכוונת משנתנו שראוי מלכתחילה שיעלנה לירושלים, ויקדישנה כראוי, ותוקרב בבית המקדש. ואולם אם לא עשה כן, אלא הקריבה בבית חוניו — יצא בכך ידי נדרו, ואין הוא צריך להביא קרבן אחר תחתיו.

וכן בזה האומר "הריני נזיר שאגלח בבית חוניו" נמי [גם כן], כל עיקרו של האי גברא [זה האיש] אינה לנזירות של ממש, אלא לצעורי נפשיה קא מיכוין [לצער את עצמו, בהימנעות משתיית יין ושאר איסורי הנזיר, הוא מתכוין]. ולכך אמר: אי סגיא [אם דיה] לקבלה זו שלי, שבסוף ימי הנזירות אגלח את שערי ואביא את קרבנותי בבית חוניו — טרחנא [טורח אני], ומביא את קרבנותי לשם. ואולם טפי [יותר] מכך, ללכת לירושלים לבית המקדש, ולהביא שם את קרבנותי — לא מצינא לאיצטעורי [איני יכול להצטער] כל כך. וכוונת משנתנו שמלכתחילה יעלה לירושלים לבית המקדש, ויקדיש את קרבנותיו, ויגלח ויקריבם כראוי ביום מלאת ימי נזירותו. ואולם אם לא עשה כן, אלא גילח והקריב אותם בבית חוניו — יצא בכך ידי חובה, ואינו צריך לשוב ולהביאם.

ומעירים: ורב המנונא אמר לך [יכול לומר לך] כמענה לדברי רבא: בענין דברי משנתנו בנזיר שנדר לגלח בבית חוניו — אכן אפשר לומר כדקאמרת [כמו שאמרת, הסברת], ואולם בענין דברי משנתנו בנודר עולה להקריבה בבית חוניו — נשאר אני בהסברי, שטעם הדבר הוא משום שעל מנת שלא אתחייב באחריותה קאמר [הוא אמר].

ומעירים: אף ר' יוחנן סבר לה להא [סבור הוא כהסברו זה] של רב המנונא, שכן אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", והקריבה בארץ ישראל אך לא בבית המקדש — יצא. והריהו ענוש כרת על הקרבה זו, שכן הוא שחט קדשים בחוץ. וכשיטת רב המנונא.

ומוסיפים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן הסבורה כך, כשיטתו של רב המנונא]: האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה במדבר סיני" (שכן סבור הוא שנותרה במדבר סיני עדיין קדושה בשל המשכן שהיה בו), והקריבה בעבר הירדן — יצא, וענוש כרת כמקריב קדשים בחוץ.

ג משנה הכהנים ששמשו (שעבדו) בבית חוניו — לא ישמשו בבית המקדש שבירושלים, שנפסלו לעבודת הקודש בכך. ואין צריך לומר כי כהנים ששימשו לדבר אחר (עבודה זרה), שפסולים לעבוד בבית המקדש. וראיה לדבר, שכן נ אמר: "אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בקרב אחיהם" (מלכים ב כג, ט) — שנקבע בדינם של הכהנים שהקטירו בבמות אפילו לשם ה', שנפסלו מלעבוד במקדש, אולם הריהם מותרים באכילת מנחות וכן שאר קדשים, שלענין זה הריהם כשאר הכהנים ("בתוך אחיהם"). והרי אלו נחשבים ככהנים בעלי מומין, שחולקין (זכאים לקחת חלק בקרבנות) ואוכלין מהם, אבל לא מקריבין.

ד גמרא שנינו במשנתנו כי אין כהני בית חוניו רשאים לעבוד בבית המקדש, ובודאי שכך דינו של כהן שעבד עבודה זרה ("דבר אחר"). ובעניינו של כהן זה אמר רב יהודה: כהן ששחט לעבודה זרה, ולא הקריב לה, ולאחר מכן שב בתשובה — קרבנו הקרב בבית המקדש לאחר מכן הריהו בכלל האמור בקרבנות ריח ניחוח, שכשר הוא.

אמר רב יצחק בר אבדימי: מאי קראה [מה הוא המקרא] המלמד על כך? — שכן נאמר: "...כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לכל בן נכר אשר בתוך בני ישראל. כי אם הלויים אשר רחקו מעלי בתעות ישראל אשר תעו מעלי אחרי גלוליהם ונשאו עוונם. והיו במקדשי משרתים פקודות אל שערי הבית ומשרתים את הבית המה ישחטו את העולה ואת הזבח לעם והמה יעמדו לפניהם לשרתם. יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם והיו לבית ישראל למכשול עו‍ן על כן נשאתי ידי עליהם נאם ה' אלהים ונשאו עו‍נם" (יחזקאל מד, ט—יב), וכתיב בתריה [ונאמר בפסוק אחריו]: "ולא יגשו אלי לכהן לי ולגשת על כל קדשי אל קדשי הקדשים...". הרי למדנו מן הכתוב "אשר ישרתו" שרק אי עבד [אם עשה] הכהן עבודה שהיא בגדר שירות לעבודה זרה — אין [כן], הריהו פסול לעבודה במקדש, אבל שחיטה לאו [לא] בכלל שירות הוא, שהרי שחיטה נעשית גם בכל אדם, ובשל השחיטה בלבד אינו נפסל לעבודה במקדש.

ה ועוד בדיני כהן שעבד עבודה זרה, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדינו של כהן ששגג בזריקה של דם הקרבן לעבודה זרה, האם קרבנו הקרב בבית המקדש כשר הוא. שרב נחמן אמר: קרבנו הריהו כשאר קרבנות כשרים, שנאמר בהם ריח ניחוח, וכשר. ואילו רב ששת אמר כי אין קרבנו של כהן זה בכלל ריח ניחוח, שפסול הוא להקריב.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין, מה המקור בתורה להלכה זו שאני אומר אותה] שאין קרבנו של השוגג בזריקה לעבודה זרה כשר — דכתיב [שכן נאמר] בדברי הנביא יחזקאל (המובאים למעלה) בדינם של אלה שעבדו עבודה זרה ובאים לעבוד במקדש: "והיו לבית ישראל למכשול עו‍ן", מאי לאו [האם לא] הכוונה היא: או זה שעבד עבודה זרה במכשול או זה שעבד עבודה זרה בעו‍ן — אין עבודתם כשרה במקדש, והרי "מכשול" — משמעו: עבירה בשוגג, ו"עו‍ן" — משמעו: עבירה במזיד. נמצא שאף השוגג בעבודה זרה פסול לעבודה במקדש.

ושואלים: ורב נחמן הסבור שקרבנו במקדש כשר, מה יענה על ראיה זו? ומשיבים: לדעתו לא כך הוא פירוש הדברים, אלא הכוונה היא לעבירה במכשול של עו‍ן, שרק העובד עבודה זרה במזיד הוא הפסול לעבודה במקדש, ולא זה העובד בשוגג.

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין, מה המקור בתורה להלכה זו שאני אומר אותה] שקרבנו של השוגג בזריקה לעבודה זרה כשר? — דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בשוגג בעבודה זרה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת. וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה לפני ה' לכפר עליו ונסלח לו" (במדבר טו, כז—כח), ומן הכתוב "על הנפש השוגגת" מובן כי אף נפשו שלו השוגגת ומביאה חטאת מתכפרת בקרבן, והרי כתוב זה מלמד איפוא שכהן מתכפר בקרבנותיו, אף על ידי עבודתו בהם בעצמו.

ומעתה נברר: במאי [במה, באיזה חטא עבודה זרה] חטא בשגגה כהן זה? אילימא [אם תאמר] ששגג בשחיטה לעבודה זרה — מאי איריא [מה שייך דווקא] בשוגג? אפילו מזיד נמי [גם כן] קרבנו כשר (וכדברי רב יהודה למעלה)! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא ששגג בזריקה לעבודה זרה, והרי נאמר בו שקרבנו כשר.

ורב ששת הסבור שקרבנו פסול אמר לך [יכול לומר לך] בדחיית ראיה זו: לעולם מדובר בכהן ששגג בשחיטה לעבודה זרה ולא בזריקה, ואף רב יהודה לא הכשיר את הכהן השוחט לעבודה זרה, אלא כשהיה שוגג בדבר, אבל אם היה מזיד הריהו פסול להקרבה. שטעמו של רב יהודה הוא משום שאין השחיטה נחשבת שירות, וכי השוחט במזיד לא נעשה משרת לעבודה זרה?! ומעירים כי רב נחמן ורב ששת

אזדו [הולכים] במחלוקתם זו לטעמייהו [לטעמם, לשיטתם] בענין אחר, דאתמר [שנאמר] שנחלקו בדינו של הכהן שהזיד בשחיטה לעבודה זרה, שרב נחמן אמר כי קרבנו שהקריב בבית המקדש הריהו בכלל ריח ניחוח, וכשר. ואילו רב ששת אמר כי אין קרבנו ריח ניחוח, שאינו כשר.

ומנמקים את שיטותיהם: רב נחמן אמר כי קרבנו ריח ניחוח — שהרי לא עבד [לא עשה] במעשהו זה עבודה שהיא בגדר "שירות", שהשחיטה אינה בגדר "שירות". ואילו רב ששת אמר כי אין קרבנו ריח ניחוח,

But according to the opinion of Rabba bar Avuh, why can the seller automatically give the purchaser the fallen house or the dead slave? Let him see which house fell, or which slave died, as according to Rabba bar Avuh, the sale should apply to the house or slave that was the most valuable at the time of the sale.

The Gemara answers: Are you saying that the statement of Rabba bar Avuh applies in the case of a purchaser? A purchaser is different, as there is a principle in the halakhot of commerce that in a case involving a dispute between the seller and the purchaser, the owner of the document of sale, i.e., the purchaser, is at a disadvantage, as a document is always interpreted as narrowly as possible. Therefore, the seller can claim that he has sold the buyer the fallen house or the dead slave.

The Gemara adds: Now that you have arrived at this explanation, the objection posed earlier to the statement of Rabba bar Avuh from the statement of Ulla can be rejected easily. Ulla said that if one says to another: I am selling you a house from among my houses, since he did not specify which house he is selling, he can show him an attic [aliyya]. Although this was explained above as referring not to a loft but to the best [me’ula] of his houses, now you may even say that it is referring to a loft, which is the worst of his houses, due to the principle that the owner of the document is at a disadvantage.

MISHNA: One who says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering, must sacrifice it in the Temple in Jerusalem. And if he sacrificed it in the temple of Onias in Egypt, he has not fulfilled his obligation. One who says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering that I will sacrifice in the temple of Onias, must sacrifice it in the Temple in Jerusalem, but if he sacrificed it in the temple of Onias, he has fulfilled his obligation. Rabbi Shimon says that if one says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering that I will sacrifice in the temple of Onias, it is not consecrated as a burnt offering; such a statement does not consecrate the animal at all.

If one says: I am hereby a nazirite, then when his term of naziriteship is completed he must shave the hair of his head and bring the requisite offerings in the Temple in Jerusalem; and if he shaved in the temple of Onias, he has not fulfilled his obligation. If one says: I am hereby a nazirite provided that I will shave in the temple of Onias, he must shave in the Temple in Jerusalem; but if he shaved in the temple of Onias, he has fulfilled his obligation. Rabbi Shimon says that one who says: I am hereby a nazirite provided that I will shave in the temple of Onias, is not a nazirite at all, as his vow does not take effect.

GEMARA: The mishna teaches that one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering that I will sacrifice in the temple of Onias, and sacrifices it in the temple of Onias, has fulfilled his obligation. The Gemara asks: How has he fulfilled his obligation? By sacrificing it in the temple of Onias, hasn’t he merely killed it without sacrificing it properly?

Rav Hamnuna says: The mishna does not mean that he has fulfilled his vow to bring an offering. Rather, he is rendered like one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering on the condition that I will not be responsible for it if I kill it beforehand. When the mishna says that he has fulfilled his obligation it simply means that if the animal he consecrated is no longer alive, he does not have to bring another animal in its place.

Rava said to Rav Hamnuna: If that is so, what about the latter clause of the mishna, which teaches that if one says: I am hereby a nazirite provided that I will shave in the temple of Onias, he must shave in the Temple in Jerusalem, but if he shaved in the temple of Onias, he has fulfilled his obligation? In this case do you also maintain that he is rendered like one who says: I am hereby a nazirite on the condition that I will not be responsible for bringing its offerings if I kill them beforehand? Such a condition cannot exempt a nazirite from bringing his offerings, because as long as he does not bring his offerings, he is not fit to conclude his term of naziriteship and is still bound by all of the restrictions of a nazirite.

Rather, Rava said there is a different explanation: The animal was never consecrated at all, as this person intended merely to bring the animal as a gift [doron], but not to consecrate it as an offering. He presumably lives closer to the temple of Onias than to the Temple in Jerusalem, and must have said to himself: If it is sufficient to sacrifice this animal in the temple of Onias, I am prepared to exert myself and bring it. But if it is necessary to do more than that, i.e., to bring it to Jerusalem, I am not able to afflict myself. The mishna teaches that although the person never intended to bring the offering to Jerusalem, ideally, he should sacrifice the animal properly, in the Temple in Jerusalem. If he did not bring it there, but sacrificed it in the temple of Onias, he has fulfilled his obligation, and is not required to bring any other offering in its place.

This is the explanation of the latter clause of the mishna as well: If one said that he would be a nazirite provided that he will shave in the temple of Onias, this man did not intend to accept upon himself the halakhic status of naziriteship. Rather, he merely intends to practice abstinence by not drinking wine, along with observing the other restrictions of a nazirite. Therefore, he said to himself: If it is sufficient to shave in the temple of Onias, I am prepared to exert myself and do so. But if it is necessary to do more than that, i.e., to go to Jerusalem to shave and bring the required offerings, I am not able to afflict myself. The mishna teaches that ideally, he should go to the Temple in Jerusalem to shave and bring all his offerings. If he shaved and brought his offerings in the temple of Onias, he has fulfilled his vow and has no further obligation.

And Rav Hamnuna could have said to you in response to Rava’s challenge: With regard to the case of one who vowed to become a nazirite on the condition that he would shave and bring his offerings in the temple of Onias, the interpretation of the mishna is as you said. But with regard to one who vows to bring a burnt offering in the temple of Onias, his intent is as I explained, and it is as if he says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering on the condition that I will not be responsible for it if I kill it beforehand.

And Rabbi Yoḥanan also holds in accordance with that which Rav Hamnuna said, as Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said that if one says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering on the condition that I will sacrifice it in the temple of Onias, and he sacrificed it in Eretz Yisrael but not in the Temple, he has fulfilled his obligation, but his actions are also punishable by excision from the World-to-Come [karet] because he sacrificed an offering outside of the Temple. This is in accordance with the opinion of Rav Hamnuna that the animal is consecrated.

This explanation of Rav Hamnuna and Rabbi Yoḥanan is also taught in a baraita: If one says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering on the condition that I will sacrifice it in the wilderness of Sinai, thinking that the wilderness of Sinai still has sanctity since the Tabernacle had been located there, and he sacrificed it on the east bank of the Jordan, he has fulfilled his obligation, but his actions are also punishable by karet because he sacrificed an offering outside of the Temple.

MISHNA: The priests who served in the temple of Onias may not serve in the Temple in Jerusalem; and needless to say, if they served for something else, a euphemism for idolatry, they are disqualified from service in the Temple. As it is stated: “Nevertheless the priests of the private altars did not come up to the altar of the Lord in Jerusalem, but they did eat matza among their brethren” (II Kings 23:9). The halakhic status of these priests is like that of blemished priests in that they receive a share in the distribution of the meat of the offerings and partake of that meat, but they do not sacrifice offerings or perform any of the sacrificial rites.

GEMARA: Rav Yehuda says: With regard to a priest who slaughtered an offering for idol worship and who subsequently repented and came to the Temple in Jerusalem to serve, his offering is acceptable and considered to be an aroma pleasing to the Lord.

Rav Yitzḥak bar Avdimi says: What is the verse from which it is derived? The verse states: “Because they served them before their idols and became a stumbling block of iniquity unto the house of Israel, therefore I have lifted up My hand against them, says the Lord God, and they shall bear their iniquity” (Ezekiel 44:12). And it is written afterward: “And they shall not come near to Me, to serve Me in the priestly role” (Ezekiel 44:13). This indicates that if a priest performed a service for an idol that is considered a sacrificial rite in the Temple, he is disqualified from serving in the Temple, but the slaughter of an offering is not considered service, as it is not considered a sacrificial rite in the Temple and can be performed in the Temple even by a non-priest.

It was stated: If a priest unwittingly performed the sprinkling of the blood of an idolatrous offering and then repented and came to serve in the Temple, Rav Naḥman says that his offering is accepted and is an aroma pleasing to the Lord. Rav Sheshet says: His offering is not a pleasing aroma to the Lord, as he is not fit to serve in the Temple.

Rav Sheshet said: From where do I say that if a priest sprinkled blood unwittingly for idol worship he cannot serve in the Temple? As it is written: “And they became a stumbling block of iniquity unto the house of Israel.” What, is it not referring to one who served in idol worship either as a stumbling block or as an iniquity? Accordingly, neither may perform the service in the Temple. And the term “stumbling block” is a reference to one who sins unwittingly, and the term “iniquity” is a reference to an intentional sinner. Therefore, even one who unwittingly served in idol worship may not subsequently serve in the Temple.

And Rav Naḥman interprets the verse to mean a stumbling block of iniquity, i.e., only one who serves in idol worship intentionally is disqualified from serving in the Temple, but not one who serves in idol worship unwittingly.

Rav Naḥman said: From where do I say that if a priest sprinkled the blood of an idolatrous offering unwittingly his subsequent offering in the Temple is accepted? As it is taught in a baraita: The verse states with regard to one who unwittingly committed idolatry: “And if one person sin through error, then he shall offer a she-goat in its first year for a sin offering. And the priest shall effect atonement for the soul that errs unwittingly, when he sins unwittingly, before the Lord, to effect atonement for him; and he shall be forgiven” (Numbers 15:27–28). The phrase: “For the soul that errs unwittingly” teaches that a priest who sins unwittingly may receive atonement by sacrificing his sin offering on his own.

Rav Naḥman clarifies: In what manner did this priest commit idolatry? If we say he sinned through slaughtering an idolatrous offering, why does the verse indicate specifically that a priest who slaughtered an idolatrous offering unwittingly can bring his own sin offering? This is obvious, as even one who did so intentionally may serve in the Temple after repentance. Rather, is it not referring to a priest who committed idolatry by sprinkling the blood of an idolatrous offering? Accordingly, if he did so unwittingly his subsequent service in the Temple is valid, but if he did so intentionally, he is disqualified from serving in the Temple.

And how does Rav Sheshet interpret that baraita? He could have said to you: Actually, the verse is referring to a case where the priest sinned through slaughtering an idolatrous offering. And although Rav Yehuda said that a priest who slaughtered an idolatrous offering may serve in the Temple after repentance, that statement applies only to one who slaughtered an idolatrous offering unwittingly. But if he did so intentionally, the priest is disqualified from serving in the Temple. Rav Yehuda’s reasoning is that slaughter is not a sacrificial rite in the Temple; but does one who slaughters an idolatrous offering intentionally not become a servant of idol worship?

And Rav Naḥman and Rav Sheshet follow their respective lines of reasoning, as it was stated that if a priest acted intentionally in the slaughter of an idolatrous offering and subsequently repented, Rav Naḥman says that his offering in the Temple is an aroma pleasing to the Lord, i.e., it is not disqualified, and Rav Sheshet says that his offering in the Temple is not an aroma pleasing to the Lord, i.e., it is disqualified.

Rav Naḥman says that his offering is an aroma pleasing to the Lord, because he did not perform service for an idol that is considered a sacrificial rite in the Temple. And Rav Sheshet says that his offering is not an aroma pleasing to the Lord,