דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קו - ב

שהרי: ודלמא כולה חובה היא, ונמצא שכבר הקטיר ממנחה זו על המזבח, ומה שנשאר שיריים הוא, ואסור להקטירם, שהרי אמרה תורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", ודרשו חכמים: כל שהוא ממנו לאישים [כל שאתה נותן ממנו על אש המזבח] הרי הוא [השיריים] ב"בל תקטירו"!?

אמר תירץ רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי:

לעולם מקטיר הוא את של חובה ברישא, ודקשיא לך: איך יקטיר את קומץ הנדבה, והרי שמא אינו נדבה ונמצא מקטיר שיריים על המזבח, לא תיקשי: דמסיק להו לשום עצים [מעלה את קומץ הנדבה על המזבח - אם אינו של נדבה - שלא לשם הקטרה אלא לשם עצים], וכרבי אליעזר שהוא מתיר להקטיר שיריים לשם עצים; [1] דתניא:

רבי אליעזר אומר:

כתיב אחר הפסוק "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" [דילפינן מפסוק זה שני דינים: שלא יעלה שאור או דבש על המזבח, ושלא יעלה עליו את שיירי האישים]: "קרבן ראשית - היינו ביכורים ושתי הלחם - תקריבו אותם [את השאור ואת הדבש] על המזבח, ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", ודרשינן את סוף הפסוק גם על הדין השני שבפסוק הקודם, וללמד:

לריח ניחוח אי אתה מעלה - שאור ודבש, ושיריים - אבל אתה מעלה לשום עצים.

אמר הקשה ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:

מנין לך לפרש את טעמו של רבי שהוא אומר להביא מנחות מאחד ועד ששים בכמה כלים ודלא כרבנן, שהוא משום שאסור לערב חובה בנדבה!?

והרי דלמא דכולי עלמא - ואפילו לרבי - מותר לערב חובה בנדבה, [2] והכא בדרבי אליעזר קא מפלגי:

דרבנן אית להו דרבי אליעזר, ויכול לקמוץ שני קמצים על ספק ולהקטירם, כפי שנתבאר לעיל, ואילו רבי לית ליה דרבי אליעזר, ואם יביא ששים עשרון בכלי אחד יש לחוש לאיסור "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו" כשיקטיר את קומץ הנדבה, כי הלוא ספק שמא שיירי חובה הוא.

אמר תירץ ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא:

אי סלקא דעתך דלרבי מותר לערב חובה בנדבה, ורק משום דרבי אליעזר לית ליה - וכאשר אמרת, אם כן תיקשי, למה צריך הוא להביא מנחות מאחד ועד ששים, והרי יכול הוא לפתור את ענין שני הקמצים באופן זה:

אפשר דמייתי שיתין בחד מנא [יביא מנחה אחת של ששים עשרון בכלי אחד] חלקו לחובה וחלקו - אם לא נדר ששים - לנדבה וכשם שעושה לפי חכמים, אלא שלא יקמוץ שני קמצים מאותו כלי, רק קומץ אחד של חובה יקמוץ תחילה, ויביא עוד חד עשרון של נדבה בחד מנא [בכלי אחר] - [3]

ומגע להו [יגיע את ראשי חצאי המנחות זו לזו] [4] וקמיץ מן הכלי השני עבור כל מנחת הנדבה שבשני הכלים, ויקטיר בתחילה את קומץ הנדבה ואחר כך את קומץ החובה - [5]

ובאופן זה אין להקשות: איך יקטיר את קומץ החובה והרי חסרו השיריים בהקטרת קמיצת הנדבה שנטל מן הכלי השני, שהרי אין המנחה שבכלי השני שיריים של מנחת החובה, כי לא נתחייב יותר מששים עשרונות, וכולם בכלי הראשון.

אלא ודאי עיקר טעמו של רבי הוא משום שאסור לערב חובה בנדבה, ולכן מוכרח הוא להביא ששים מנחות שכל אחת מהן כולה חובה או כולה נדבה.

רבא אמר לבאר את מחלוקת רבי וחכמים: דכולי עלמא ואפילו רבי סברי: מותר לערב חובה בנדבה ולא משום איסור עירוב חובה בנדבה הצריך רבי ששים ואחת מנחות -

ודכולי עלמא ואפילו רבי אית להו דרבי אליעזר, ולא משום חשש הקטרת שיריים הצריך רבי ששים מנחות - [6]

והכא בפלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ורבנן הוא דקמיפלגי רבי וחכמים:

דתנן לעיל פח א:

אפילו מנחה של ששים עשרון נותן לה ששים לוג של שמן, לוג לכל עשרון.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

אפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה [לוג אחד בלבד], שנאמר: "למנחה ולוג שמן".

רבנן סברי: ששים דאמרי: [7] ששים לוג לששים עשרון, ואף כאן יביא מנחה של ששים עשרון וששים לוג, ונמצא דכל חד וחד עשרון - בין אם של חובה הוא בין אם של נדבה הוא - לוגה קא שקיל [את הלוג שלו הוא נוטל].

ורבי סבר לה כרבי אליעזר בן יעקב, דאמר: אין לה אלא לוגה, ולכן אינו יכול לערב מנחת חובה ומנחת נדבה בכלי אחד כשהוא מסופק שמא הכל חובה היא, שהרי ולא ידעינן:

אי חדא מנחה היא - כי קיבל עליו ששים עשרונות - דסגי לה בחד לוג [ודי לה בלוג אחד] -

אישתימנחות - חובהונדבה - נינהו - כי לא קיבל עליו את כל העשרונות כחובה - דבעינן שני לוגין; אבל לחכמים דרבי הסוברים כחכמים דרבי אליעזר בן יעקב, ונמצא שאין מידת השמן תלויה במספר המנחות אלא במספר העשרונות בלבד, וממילא יכול הוא לערב חובה עם נדבה. [8]

רב אשי אמר לבאר מחלוקת רבי ורבנן:

במי שנתחייב להביא שור קטן והביא שור גדול - או מי שנתחייב להביא מנחה קטנה ומביא מנחה אחת גדולה - קמיפלגי: [9]

רבנן סברי:

קטן והביא גדול, יצא; ויכול הוא להביא מנחה אחת של ששים עשרון וקומץ אחד, כי אף אם לא נתחייב אלא מנחה קטנה, יכול הוא להביא מנחה גדולה.

ורבי סבר: לא יצא, ואף זה שנתחייב להביא מנחה קטנה אינו יכול להוסיף עליה עוד, אלא אם כן יוסיף מנחה נפרדת של נדבה, ואסור לערב חובה בנדבה. [10]

ומקשינן על פירושו של רב אשי:

והא איפלגו בה חדא זימנא [הרי כבר נחלקו חכמים ורבי בדין קטן והביא גדול במקום אחר], דהא תנן לקמן קז ב:

הנודר להביא שור קטן והביא שור גדול, יצא; ורבי סבר: לא יצא, ואם כדברי רב אשי הרי מחלוקת אחת היא עם האמור במשנתנו, ולמה הצרכו לחלוק בזה שני פעמים!?

ומשנינן: צריכא המשנה להשמיענו את מחלוקתם הן במנחה והן בקרבן:

דאי לא איתמר אלא בהא, [אילו לא נחלקו אלא לענין מנחה], הייתי אומר:

בהא הוא דקא אמרי רבנן שאין חילוק בין מנחה קטנה לגדולה, משום דאידי ואידי [בין ממנחה קטנה ובין ממנחה גדולה] קומץ בלבד הוא מקטיר על המזבח, ואם כן לענין ההקטרה שתיהן שוות -

אבל התם גבי שור גדול וקטן, דקא נפישי אימורין [יותר אימורים נקטרים על המזבח בשור גדול] אימא מודו ליה חכמים לרבי שלא יקטיר על המזבח יותר ממה שנדר.

ואי לא איתמר מחלוקתם אלא בההיא [בשור גדול וקטן], הייתי אומר:

בההיא בלבד קאמר רבי שלא יקטיר על המזבח יותר ממה שנדר, אבל בהא [במנחה] אימא מודי להו לרבנן, כי מה לי קומץ ממנחה קטנה מה לי קומץ ממנחה גדולה -

לפיכך צריכא לשנות מחלוקתם בין במנחה בין בקרבן.

סימן לראשי המשניות הבאות: [הרי עלי] עצים, [הרי עלי] זהב, יין, עולה, תודה, שור.

מתניתין:

האומר "הרי עלי עצים למערכה": לא יפחות משני [11] גזירין [שתי בקעיות גדולות] [12] של עצים.

האומר "הרי עלי לבונה": לא יפחות מקומץ [13] של לבונה.

חמשה קמצים הם:

א. האומר "הרי עלי לבונה": לא יפחות מקומץ של לבונה. [14]

ב. המנדב מנחה: הרי זה יביא עמה קומץ לבונה.

ג. המעלה את הקומץ בחוץ, הרי זה חייב משום מעלה קדשים בחוץ. [15]

ד - ה: שני בזיכין המסודרים עם לחם הפנים על השולחן טעונין שני קמצים של לבונה.

האומר "הרי עלי זהב לבדק הבית": לא יפחות מדינר זהב.

האומר "הרי עלי כסף": לא יפחות מדינר כסף.

האומר "הרי עלי נחשת": לא יפחות מלהביא נחושת שערכה פחות ממעה כסף.

ואם בא לפנינו ואמר "פירשתי כמה זהב כסף או נחושת נדרתי, ואולם איני יודע מה [כמה] פירשתי": יהא מביא ומביא עד שיאמר "לא לכך נתכונתי [לסכום כזה ודאי לא נתכוונתי] ".

גמרא:

תנו רבנן:

כתיב בפרשת מנחה "וכי תקריב קרבן מנחה", ולכך אמר הכתוב "קרבן" ולא אמר "וכי תקריב מנחה", הרי זה מלמד שמתנדבין עצים, וכמה? שני גזירים. וכן הוא אומר "והגורלות הפלנו על קרבן העצים" הרי שקרבן הם.

רבי אומר:

המתנדב עצים הרי העצים עצמם קרבן הם כמנחה, וטעונין מלח ככל קרבן מנחה, וטעונין הגשה לקרן כשאר מנחה. [16]

ואמר הוסיף רבא:

ולדברי רבי: עצים טעונין קמיצה כמנחה, שמרסקן לעצים דקים. [17]

אמר הוסיף עוד רב פפא: לדברי רבי: עצים צריכין עצים אחרים להקטיר עליהם את קרבן העצים, וכשאר מנחה. [18]

שנינו במשנה: "לבונה" לא יפחות מן הקומץ:

ומפרשינן: מנלן שסתם הקטרה הוי קומץ? [19]

משום דכתיבבפרשת מנחה: "והריםממנו - מן המנחה - בקומצו, מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה", מקיש לבונה להרמה דמנחה [מה שמרימים מן המנחה להקטיר על גבי מזבח], מה הרמה דמנחה הלוא קומץ הוא, אף לבונה הנקטרת עם הקומץ שיעורה קומץ.

תנו רבנן:

האומר "הרי עלי למזבח" ולא פירש מה יביא, יביא לבונה, משום שאין לך דבר שקרב כולו לגבי מזבח, אלא לבונה.

ואם בא לפנינו ואמר: "פירשתי מה אביא למזבח ואולם איני יודע מה פירשתי", יביא מכל דבר שקרב למזבח. [20]

ומקשינן על המבואר בברייתא שאין לך דבר שקרב כולו לגבי מזבח אלא לבונה: ותו ליכא [וכי אין דברים נוספים שקרבים כולם לגבי מזבח]!?

והא איכא עולה שהיא עולה כליל על המזבח!?

ומשנינן: הרי איכא עורה שאינו עולה על המזבח אלא ניתן לכהנים.

ואכתי מקשינן: והא איכא עולת העוף שעולה על עורה כליל!?


הערות

[1] הקשה בטהרת הקודש סוף סוף הרי זה מבטל מצות אכילת שיריים, ראה שם ובמנחת א ריאל.

[2] ודכולי עלמא אין מביאין מנחה גדולה, ודכולי עלמא אסור להביא חולין לעזרה.

[3] בתוספות מבואר שאין הכוונה לשני כלים ממש, כי באופן זה אינו יכול לקמוץ מזה על זה כפי שהוכיחו, אלא הכוונה היא לעריבה של תרנגולים [ראה לעיל כד א] שהוא כלי אחד עם שני בתי קיבול, ואולם המחיצה שבין שני הבתים נמוכה היא מן המחיצה החיצונה; ואולם רש"י סתם, ומשמע קצת שאינו סובר כן, אלא שלכאורה מן המשנה לעיל קב ב גבי נודר בכלי אחד והביא בשני כלים וברש"י שם, נראה בפשוטו שכלי אחד הוא מנחה אחת, ושני כלים בהכרח שתי מנחות הם.

[4] ומשום שנאמר "והרים ממנו בקומצו" ודרשינן שיהא מן המחובר, כמבואר לעיל כד א; תוספות.

[5] נכתב על פי ההגהה שבשולי הגליון; אך יש לעיין: למה לא יוכל להקטיר תחילה את של החובה, והרי אין להקשות: איך יקטיר את של הנדבה אחריה והרי שיריים הם שאסורים בהקטרה, כי הרי המנחה שבכלי השני - ממנה הוא מקטיר לנדבתו - אינה שיריים של מנחת החובה, אלא מנחת נדבה ודאית היא שקומצה עולה על המזבח.

[6] יש להוסיף: ודכולי עלמא אין מביא מנחה גדולה יותר ממה שנדר, ודכולי עלמא אסור להכניס חולין בעזרה.

[7] א. נכתב על פי הגהת הב"ח, אלא שהתיבות "ששים דאמרי" מיותרות לכאורה. ב. הנה הגמרא אינה דנה אלא מצד השמן שהוא תלוי במחלוקת רבי אליעזר בן יעקב ורבנן; והעירו אחרונים, דמלבד השמן הרי צריך להביא גם לבונה, ומדברי הרמב"ם [מעשה הקרבנות יב ז] נראה שאינו מביא אלא קומץ אחד למנחה שלימה [דלא כהמנחת חינוך מצוה קטז], אף ששמן מביא הוא לוג שמן לכל עשרון; ואם כן איך יעשה כאן אפילו לחכמים, כיון שאינו יודע אם קומץ אחד של לבונה הוא מביא או שני קמצים; וראה בזה במנחת אריאל לעיל עמוד א.

[8] הנה בברייתא מבואר, שדברי רבי וחכמים לא נאמרו אלא כשקבע להביאם בכלי אחד, וכן נראה מדברי רבי יוחנן בתחילת הסוגיא בהדיא [אלא שאין הדבר מוכרח שרבי יוחנן אמר את דבריו לפי ביאור זה של רבא], ומוכח שאם לא קבע להביא בכלי אחד יכול הוא להביא ששים עשרון בלבד אפילו לרבי. וצריך לפרש, שהאומר להביא בכלי אחד משמעו שיביא מנחה אחת כשיעור העשרונים שקבע [ואף שבדיני מנחה אין מניעה שיביא שתי מנחות בכלי אחד], ואם כן רק כשמוכרח הוא להביא את כל חובתו בכלי אחד דהיינו מנחה אחת, אז מוכרח הוא להביא כמה מנחות מאחד ועד ששים, אבל אם לא קבע כלי אחד יכול הוא לכתחילה להביא ששים מנחות נפרדות, ולהביא לכל מנחה לוג שמן.

[9] כלומר, דכולי עלמא אין מערבין חובה בנדבה, ואם כן הרי אם רוצה להביא הכל בכלי אחד כאשר נדר, מוכרח הוא להגדיל את מנחת חובתו, שהרי אינו יודע כמה נדר, ובזה קמיפלגי.

[10] הנה בברייתא מבואר שדברי רבי וחכמים לא נאמרו אלא כשקבע להביאם בכלי אחד, וכן נראה מדברי רבי יוחנן בתחילת הסוגיא בהדיא [אלא שאין הדבר מוכרח שרבי יוחנן אמר את דבריו לפי ביאור זה של רב אשי], ומוכח שאם לא קבע להביא בכלי אחד יכול הוא להביא ששים עשרון בלבד אפילו לרבי, ויש לבאר את הענין בשני אופנים: האחד: אין איסור להביא מנחה גדולה, אלא כשמביא באותו כלי, אבל כשמביא בשני כלים לית לן בה, כי הכלים מחלקים את המנחות ואין זו מנחה אחת גדולה, אלא שתי מנחות, מה שאין כן כשמביא בכלי אחד, כיון שאין יכול לערב חובה בנדבה, הרי מוכרח הוא לעשות את הכל למנחה אחת, וזה אינו יכול. השני: אף בשני כלים אינו יכול להביא לחובתו יותר ממה שנדר, אלא שאם מביא בשני כלים שוב אין צריך לומר שיהא הכל לחובתו, אלא להתנות שחלק מהכלים יהיו לחובתו וחלק מהכלים יהיו לנדבתו, מה שאין כן כשמביא בכלי אחד אינו יכול לעשות כן משום שאסור לערב חובה בנדבה.

[11] כיון שאמר "עצים", אבל אם אמר "עץ", לא יביא אלא גזיר אחד, תוספות.

[12] נתבאר על פי רש"י; והרמב"ם - מעשה הקרבנות טז יג - כתב: לא יפחות משני גזרים עביין כמחוקות, וארכן אמה ; וביאר הכסף משנה: בפרק קדשי קדשים [זבחים סב ב]: גזירין שעשה משה ארכן אמה ורחבן אמה ועוביין כמחק גודש סאה, וכתבו הרמב"ם בפ"ז מאיסורי מזבח הלכה ג ["כל העצים החדשים כשרים למערכה:. והגזירין שעשה משה אמה אורכן:. וכמותן עושין לדורות"]. וראה ברש"י שם שפירש, שהגזירין היינו שני גזרי עצים שהיו מסדרים עם התמיד, ומידה זו היא משום שכך היה בימי משה מקום המערכה; ולדעת רש"י יש להסתפק, אם דין הוא לדורות, וגם נראה מדבריו ששיעור זה הוא בשני גזרי עצים בלבד ולא בכל עצי המערכה, שלא כנראה לכאורה מדברי הרמב"ם שכל עצי המערכה היו כן; [אך ראה במנחת אריאל כאן בד"ה והנה בזבחים שצידד בשם המנחת אברהם שדין זה לא היה אלא בשני גזירין, ראה שם שבסברא זו יישב קושית המקדש דוד, ראה שם ובסוף הספר] ; ולפי זה יש לדון, שלשיטת רש"י אינו מביא גזירין כשיעור זה, שהרי אפילו אם תמצי לומר ששיעור זה היה גם לדורות וכשיטת הרמב"ם, מכל מקום כיון שדין זה לא היה אלא בשני גיזרי עצים, מהיכי תיתי נאמר שנתחייב זה להביא דוקא עצים לשני גזירי עצים.

[13] ראה בירושלמי בשקלים פרק שלושה עשר שופרות, אם משערים בקומצו של כהן או בקומצו של בעלים, וראה משנה למלך פרק טז ממעשה הקרבנות הי"ג, וראה עוד במנחת אריאל כאן.

[14] במקדש דוד יא ד, דקדק מלשון המשנה בעמוד זה "לא יפחות מקומץ", שאם רצה להרבות בלבונה מרבה; אך ראה בכתבים המיוחסים להגרי"ז.

[15] א. הוקשה לרש"י: למה לא שנינו שהקטרה בפנים היא קומץ! ? ותירץ: ובהאי כללא הוי מעלה קומץ בפנים, דהקטרה מעלייתא היא, הילכך לא חשיב להו בשיתא. ב. ראה זבחים קט ב שנחלקו תנאים בהעלאה בחוץ אם הוא חייב על קומץ שלם בחוץ או אף על כזית ממנו, וראה מה שכתבו התוספות כאן בזה, וראה עוד במשנה ובגמרא בזבחים קי א אם חייב על הקטרת קומץ בחוץ בלי לבונה.

[16] כתב החזון איש [כג ה]: לרבנן נמי אין העצים קדושים לעצי מערכה, אלא הן קרבן ושריפתן זהו הקטרתן, אלא שאינן צריכין להזרק על אש המערכה, אלא נותנן על המזבח ומדליקן וזו הקטרתן, והלכך אינן צריכין מלח, שאין דבר אחר באה חובה להן, ומותר לזורקן על המערכה שאין עיכוב בדבר. ואין לומר דלרבנן הן בכלל עצי המערכה, דאם כן צריך למוסרן לציבור:. ואי מוסרן לציבור, אם כן לא שייך למילף מקרא "קרבן" מלמד שמתנדבין עצים, שאין זה מנדב כלום אלא היינו עצי המערכה; אלא ודאי דשלו הן, והן קרבן בפני עצמן, אלא שעיקר הקרבת עצים נשען על הקטרת עצי המערכה, דעצי המערכה אף שעיקרן הכשר קרבנות, מכל מקום הן עצמן נמי קרבן ושריפתן רצויה לפניו, וכמו שאמר "והגורלות הפלנו על קרבן העצים", ועיקר קרא על עצי המערכה קאי, וכדאמר תענית כח א, והתם נתנו על מנת למוסרם לציבור, אלא כיון שעצי המערכה קרבן, אפשר לרבות מקרא שיש להתנדב הקטרת עצים בלא הקרבת קרבנות עליהם, ראה עוד שם. אך בפירוש רבינו גרשום מבואר לא כן, שהרי כתב "שמתנדב עצים: דאיקרו נמי קרבן, וקסבר תנא קמא דאותן גזירין קריבין להכשר קרבנות על המערכה, ורבי:. קאמר דנקטרין בפני עצמן ולא להכשיר האברים שעל המערכה" ; וראה עוד בכתבים המיוחסים להגרי"ז, ובהערה הבאה.

[17] נחלקו הראשונים: דעת רש"י - הובא בשיטה מקובצת לעיל כ ב: השיריים נקטרים על המזבח, וכן מבואר בתוספות שם, [ומצינו כעין זה במנחת כהנים לדעת רבי שמעון] ; אבל רבינו גרשום כתב כאן, שהשיריים מתחלקים לכהנים; וראה בזה בכתבים המיוחסים להגרי"ז. ב. עוד מבואר ברבינו גרשום, שלדברי רבי לא נאמר השיעור של שני גזירין; אך ב"מקדש דוד" סימן יא הביא מדברי התוספתא, שאף לרבי מביא הוא שני גזירין, וראה הערה 16.

[18] ראה בשפת אמת שנתן טעם למה אינם צריכים לבונה כשאר מנחה.

[19] נתבאר על פי רש"י; ונראה מזה שאי אפשר לפחות משיעור זה אפילו אם מפרש שיביא פחות מקומץ, ושלא כדברי הרמב"ם בפירוש המשניות שקלים ו ו וברע"ב שם; וראה בכתבים המיוחסים להגרי"ז כאן על דברי הרמב"ם.

[20] א. ביאר רש"י: "פירשתי מאותן הקריבין כולם למזבח ואיני יודע איזה מהם פירשתי, וקא סלקא דעתך, דודאי מדנחית למניינא דעתיה נמי אמידי דלית [הגירסא "דאית" תמוהה לכאורה] ביה היתר שיריים לכהנים, ואף על גב דאינו נקטר כולו כמו עולת העוף ומנחת נסכים"; פירוש: הוקשה לרש"י: וכי משום שאמר "פירשתי ואיני יודע מה פירשתי", לא יביא לבונה שהיא לבדה קריבה כולה למזבח! ? וביאר, דמאחר שהוצרך לפרש, בהכרח שאין כוונתו לדבר שנקטר כולו על גבי המזבח שהרי אין לנו אלא לבונה, ובהכרח שעיקר כוונתו היא לדבר שאין בו שיריים לכהנים, כמו עולת העוף ומנחת נסכים. ומשמע שסובר רש"י, שבאמת אינו מביא אלא דבר שאין בו שיריים לכהנים, וכן מבואר בפירוש רבינו גרשום; אך ראה ברמב"ם מעשה הקרבנות טז יא, במהר"י קורקוס ובמשנה למלך שם; ומיהו מה שהזכיר רש"י "מנחת נסכים", צריך ביאור, שהרי באמת מנחת נסכים כולה כליל היא, ומה שאינו מביא אותה כשאמר "הרי עלי למזבח", הרי מבואר בגמרא לקמן, דכיון דאיכא מנחה ששייריה נאכלים לא פסיקא ליה, ואם כן מאותו טעם עצמו יש לנו לומר גם כשאמר "פירשתי:. " שלא נתכוין זה למנחת נסכים, כי לא פסיקא ליה שאין שייריה נאכלין, וצריך תלמוד].

והרי יש מקום לחשש דלמא [שמא] נדר להביא מנחה של ששים עשרונים, ואז המנחה כולה חובה היא (החייבת היא בקמיצת קומץ אחד ושאר כל המנחה היא "שיריים", וכלל הוא שכל דבר קודש שהוא חלק ממנו ניתן לאישים (מוקרב על המזבח) הרי הוא (שאר הקרבן) בכלל האיסור "בל תקטירו" ("...כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ".

ויקרא ב, יא — שאין להקריב על המזבח דברים שאינם ראוים לקרבן). ואם כן כיצד מקטירים את הקומץ השני (של מנחת הנדבה), לאחר שכבר הוקטר הקומץ הראשון (של מנחת החובה)! אמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: בתחילה אכן מקטירים את הקומץ של מנחת החובה, ובאשר להקטרת הקומץ השני — יש לומר דמסיק להו [שמעלה אותם על המזבח], לא לשם הקטרת קומץ, אלא לשום [לשם] עצים הנשרפים במערכה. וכשיטת ר' אליעזר. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: יש דברים שלריח ניחוח (כקרבן העולה על המזבח) אי (אין) אתה מעלה, אבל אתה מעלה אותם על המזבח לשום [לשם] עצים.

א אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ודלמא [ושמא] נאמר כי דכולי עלמא [לדעת הכל, ואף לדעת חכמים] אסור להכניס חולין לעזרה, וכמו כן לדעת הכל, ואף לדעת רבי, מותר לערב חובה בנדבה, ואולם הכא [כאן] בדברי ר' אליעזר קא מיפלגי [הם חלוקים], ובאופן זה: דרבנן [שחכמים] הסבורים שמביא ששים עשרונים בכלי אחד — אית להו [יש להם, מקבלים] את שיטת ר' אליעזר שמותר להעלות למזבח, לשם עצים, את האסור בהקטרה, ולכן יש תקנה למנחה המסופקת, שיכול הוא לקמוץ שני קמצים, האחד לשם חלק מנחת החובה שבששים העשרונים, והאחר לשם מנחת נדבה שבתוך ששים העשרונים, ויקטיר את קומץ מנחת החובה לשם חובתו, ואת קומץ מנחת הנדבה לשם עצים. ואילו רבי הסבור שיש להביא ששים מנחות מעשרון אחד ועד ששים עשרונים — לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת ר' אליעזר?!

אמר ליה [לו] רב אשי: אין לומר כן, שהרי אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] שלדעת רבי מותר לערב חובה בנדבה, ולכך היה מקום אף לשיטת רבי להביא ששים עשרונים בלבד (ולהתנות עליהם שהחלק שנדר יהיה לחובה והשאר יהיה לנדבה, וכחכמים), והטעם שלדעת רבי אין לעשות כן הוא מפני שרבי את שיטת ר' אליעזר לית ליה [אין לו, אינו מקבל], משום כך לא היה צריך רבי להצריך את הנודר להביא ששים מנחות שונות, שכן אפשר לו דמייתי שיתין [שיביא ששים] עשרונים בחד מנא [בכלי אחד] וכחכמים, ויביא עוד עשרון חד [אחד] של מנחה לנדבה בחד מנא [בכלי אחד], ומגע להו [ומגיע אותם, גורם להם שיגעו זה בזה], והריהם נחשבים כדבר אחד, ומעתה קמיץ [קומץ] מאותו עשרון על חלק מששים העשרונים שהם לנדבה, ומתוך ששים העשרונים הריהו קומץ על אותו חלק שהוא לחובתו! אלא על כרחך אין להסביר את מחלוקת חכמים ורבי כר' אליעזר.

ב ועוד הסבר במחלוקתם של חכמים ורבי, רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל], ואף לדעת רבי מותר לערב חובה בנדבה, וכמו כן דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל, ואף לדעת רבי יש להם, מקבלים] את שיטת ר' אליעזר האומרת שמותר להעלות למזבח, לשם עצים, את האסור בהקטרה. ואולם הכא [כאן], בדין המנחה המסופקת, בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר בן יעקב ורבנן קא מיפלגי [וחכמים הם חלוקים], דתנן [שכן שנינו במשנה] (לעיל מנחות פח,א):

אפילו מנחה של ששים עשרון סולת — נותן לה ששים לוג שמן. ר' אליעזר בן יעקב אומר: אפילו מנחה של ששים עשרון סולת — אין לה אלא לוגה, הלוג שלה, לוג אחד בלבד. שכן נ אמר בפרשת המצורע "למנחה ולג שמן" (ויקרא יד, כא)

— להורות, שכל מנחה, בכל גודל, אינה טעונה אלא לוג אחד של שמן. וכך תוסבר מחלוקת חכמים ורבי: רבנן [חכמים] של משנתנו — סברי כרבנן [סבורים כחכמים החולקים על ר' אליעזר בן יעקב], דאמרי [שאומרים] שיש להביא למנחה של ששים עשרונות ששים לוג שמן. ולכך אף במנחה המסופקת, אפשר להביא ששים עשרונים בכלי אחד, וכל חד וחד [אחד ואחד] עשרון שבששים העשרונות הללו, לוגה קא שקיל [הוא מקבל לוג אחד], כדין.

ואילו רבי — סבר [סבור] כר' אליעזר בן יעקב, שאמר כי אין לה (למנחה, בכל גודל) אלא לוגה בלבד. ולכן במקרה זה של מנחה מסופקת אין אפשרות להביא ששים עשרונים במנחה אחת, שהרי לא ידעינן [אין אנו יודעים] אי חדא [אם אחת] מנחה היא זו (וכגון שנדב ששים עשרונים, וכולה מנחה של חובה) — דסגי [שדי] לה איפוא בחד [באחד] לוג שמן, אי [או] ששתי מנחות נינהו [הן], שחלק מהעשרונים של מנחת חובה, וחלק של מנחת נדבה — דבעינן [שצריכים אנו] לתת בהן שני לוגין של שמן, לוג אחד לכל מנחה.

ולכך אין דרך לפתרון הספק אלא להביא ששים מנחות שונות, בששים כלים, ובכל אחת מהן ינתן לוג שמן (כשיטת ר' אליעזר בן יעקב) . ג רב אשי אמר הסבר אחר למחלוקת חכמים ורבי: שבדינו של זה שהתחייב להביא קרבן קטן ובמקום זה הביא קרבן גדול קמיפלגי [הם חלוקים]. רבנן סברי [חכמים סבורים] שאם נדר להביא קרבן קטן והביא קרבן גדול — יצא בכך ידי חובתו. ולכך אף במקרה שבמשנתנו, יכול הוא להביא מנחה של ששים עשרונות, אף אם בשעתו נדר מנחה בת פחות עשרונים. ואילו רבי סבר [סבור] כי הנודר מנחה קטנה והביא מנחה גדולה לא יצא בכך ידי חובתו, שהרי לא הביא כפי שנדר. ולכך במקרה שבמשנתנו, אינו יכול להביא מנחה בת ששים עשרונים, שמא נדר מנחה הקטנה מכך. ואינו יוצא ידי ספקו, אלא כשמביא ששים מנחות בגדלים שונים, שאחת מהן היא כשיעור המנחה שנדר, והשאר תהיינה לנדבה.

ושואלים על הסברו זה של רב אשי: והא איפלגו [והרי כבר נחלקו] חכמים ורבי בה בשאלה זו חדא זמנא [פעם אחת], דתנן [שכן שנינו במשנה בפרקנו]: הנודר לקרבן שור קטן והביא שור גדול — יצא ידי חובתו. רבי אומר: לא יצא ידי חובתו. ומה טעם יחלקו אף במשנתנו בעקרון זה?

ומשיבים: אף על פי כן צריכא [צריך] שייאמרו הדברים בשני המקרים. שכן, דאי איתמר בהא [שאם היתה מחלוקתם נאמרת רק בזו, במשנתנו] — הייתי אומר כי דווקא בהא [בהלכה זו] בנודר להביא קרבן קטן והביא גדול קא אמרי רבנן [הוא שאמרו חכמים] שיצא ידי חובתו, ומשום דאידי ואידי [שגם בזו, המנחה הקטנה, וגם בזו, המנחה הגדולה] קומץ אחד הוא שנקמץ, ודרך עבודתם איפוא שווה. אבל התם [שם]. בנודר שור קטן והביא שור גדול, דקא נפישי [שהם רבים, גדולים יותר] האימורין (חלק הקרבן הקרב על המזבח) של השור הגדול מאלה של השור הקטן, אימא מודו ליה [אמור שמודים חכמים לו] לרבי שהמביא שור גדול במקום שור קטן שנדר, לא יצא בכך ידי חובתו. ולכך נצרך לשנות גם את ההלכה ההיא.

ומן הצד האחר, אי איתמר [ואם היתה מחלוקתם של חכמים ורבי נאמרת] רק בההיא [באותה] משנה בענין שור קטן ושור גדול — הייתי אומר כי דווקא בהלכה ההיא, בענין הקרבנות קאמר [אומר] רבי שלא יצא ידי חובתו, ומשום הטעם שמרובים הם אימוריו של השור הגדול מזה של השור הקטן. אבל בהא [במקרה זה שבמשנתנו] במנחה המסופקת, ששוים הם הקומץ המורם ממנחה גדולה לזה המורם ממנחה קטנה, אימא מודי להו לרבנן [אמור שרבי מודה להם לחכמים], ואף לדעתו יצא בכך ידי חובתו. על כן צריכא [צריכה] מחלוקת זו להיאמר בשני המקומות הללו.

ונותנים סימן להלכות שבמשניות שתבואנה להלן: עצים. זהב. יין. עולה. תודה. שור.

ד משנה הנודר "הרי עלי להביא למקדש עצים", ולא פירש כמה עצים — לא יפחות משני גזירין (חתיכות עץ), כגזירי העץ שאותם עורכים על המזבח. האומר "הרי עלי להביא לבונה" — לא יפחות מקומץ.

ואומרים בעניינו של הקומץ, כי חמשה קמצים הם: האומר "הרי עלי לבונה" — לא יפחות מקומץ, כאמור; המנדב להביא מנחה — יביא עמה אף קומץ לבונה; המעלה (המקטיר) את הקומץ בחוץ לעזרה — חייב כרת, אם עשה כן במזיד; שני בזיכין של לבונה הבאים עם לחם הפנים הריהם טעונין שני קמצים של לבונה, בכל אחד קומץ.

ועוד בדיני לשונות נדבה שאינם מפורשים, הנודר ואומר "הרי עלי להביא זהב לבדק הבית" ולא פירש כמה זהב — לא יפחות מדינר זהב. האומר "הרי עלי להביא לבדק הבית כסף" — לא יפחות מדינר כסף. אמר "הרי עלי להביא לבדק הבית נחשת" — יביא נחושת ששוויה לא יפחות ממעה כסף. ואם אמר "פירשתי בשעה שנדרתי כמה זהב (וכיוצא בזה, כסף או נחושת) עלי להביא, ושכחתי מה אמרתי, ועתה איני יודע מה פירשתי בנדרי" — יהא מביא זהב עוד ועוד, עד שיאמר "הסכום הזה גדול מדי, שלא לכך נתכוונתי, אלא לפחות מזה".

ה גמרא שנינו במשנתנו את דינו של הנודר עצים, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בפרשת המנחות "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'..." (ויקרא ב, א), והמלה "קרבן" לכאורה מיותרת. אלא הריהו מלמד שמתנדבין גם עצים להקריב על המזבח, כדרך שמתנדבים מנחה. וכמה (מה שיעורה של נדבת עצים)? שני גזירין. וראיה לדבר שאף העצים באים כקרבן, שכן הוא אומר בסדרי המקדש שהתקינו בימי נחמיה "והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזומנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה" (נחמיה י, לה). רבי אומר: עצים אלה קרבן הם, כקרבן מנחה, ולכן הריהם טעונין מלח וטעונין הגשה אל קרן המזבח, כקרבן המנחה.

אמר רבא: ולדברי רבי הללו, יש להוסיף עוד שהעצים טעונין קמיצה, כדינה של המנחה. שצריך ליטול חלק מהם, ולפוררם לחלקים קטנים, כדי קמיצה בכף היד. הוסיף ואמר רב פפא: לדברי רבי הללו, עצים שהוקדשו לקרבן, כיון שמעתה הם קרבן הקרב על המזבח, צריכין הם עצים אחרים של הקדש, שיבערום, כדרך כל קרבן הנשרף על גבי המזבח.

ו שנינו במשנתנו שהנודר לבונה לא יפחות מן הקומץ. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] בדין המנחה "והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה' " (ויקרא ו, ח) — מקיש (משווה) הכתוב את הלבונה ("ואת כל הלבונה אשר על המנחה") לחלק המנחה בו מתקיימת מצות הרמה של המנחה ("והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה"), לומר: מה שיעור הרמה של מנחה — הריהו קומץ, כמפורש בכתוב, אף שיעור הלבונה נמי [גם כן] הריהו קומץ.

ז ועוד בדיני נדבת לבונה, תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אמר "הרי עלי למזבח" ולא פירש מה נודר — יביא לבונה, שאין לך דבר שקרב לגבי מזבח בשלימות אלא לבונה. אמר "בשעה שנדרתי פירשתי מה אני רוצה להביא למזבח, ושכחתי לאחר מכן, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא מכל דבר שקרב למזבח.

ושואלים: ותו ליכא [ועוד דברים הקרבים כולם על המזבח אין]? והא איכא [והרי יש] קרבן עולה שקרב הוא כולו על המזבח! ומשיבים: אין כל קרבן העולה קרב על המזבח, שהרי איכא [יש] את עורה של הבהמה, שאינו קרב על המזבח, אלא ניתן לכהנים.

ושואלים שוב: והא איכא [והרי יש] את עולת העוף הנשרפת כולה על המזבח, ואף עורה בכלל! ומשיבים: אף עולת העוף אינה קריבה כולה על המזבח, שהרי איכא [יש]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But perhaps the vow was to bring sixty-tenths of an ephah, in which case the entire meal offering is necessary to fulfill the obligation. Consequently, only one handful may be removed, and all the rest is considered the remainder. And there is a principle: Whatever is partly burned in the fire on the altar is subject to the prohibition of: You may not make as an offering (see Leviticus 2:11). This principle states that if part of an item, such as the blood of an animal offering or the handful of a meal offering, has been sacrificed, one who sacrifices any other part of it that is not designated for sacrifice has violated a prohibition. In this case, the second handful is considered part of the remainder of the meal offering, and burning it is prohibited.

Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, said: The priest does not burn the oil as an offering but burns it for the sake of wood, i.e., not as a sacrificial rite, in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. As it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The verse states: “No meal offering that you shall bring unto the Lord shall be made with leaven; for you shall make no leaven, nor any honey, smoke from it as an offering made by fire unto the Lord. As an offering of first fruits you may bring them unto the Lord; but they shall not come up for a pleasing aroma on the altar” (Leviticus 2:11–12). This verse indicates that you may not offer up leaven and honey as a pleasing aroma, i.e., as an offering. But you may offer up leaven and honey and other substances for the sake of wood, not as an offering.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: But perhaps everyone agrees that it is permitted to mix an offering that fulfills an obligation together with a gift offering, and here Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagree with regard to the statement of Rabbi Eliezer that it is permitted to burn on the altar as fuel even items that are prohibited from being burned as offerings. As the Rabbis accept the opinion of Rabbi Eliezer, and therefore they allow one to bring one meal offering of sixty-tenths of an ephah, since the handful removed from it may be burned, and Rabbi Yehuda HaNasi does not accept the opinion of Rabbi Eliezer.

Rav Ashi said to him: This cannot be the dispute, as if it enters your mind that according to Rabbi Yehuda HaNasi it is permitted to mix an offering brought as an obligation together with a gift offering, and he does not accept the opinion of Rabbi Eliezer, Rabbi Yehuda HaNasi would not require sixty separate vessels. Instead, one could bring sixty-tenths of an ephah in one vessel, and one additional tenth in one other vessel, from which the handful of the gift offering would be removed. And he could touch them, i.e., place them so they touch each other, so that they are considered as one, and the priest could then remove a handful from that tenth for the gift, and remove another handful from the vessel with sixty-tenths to fulfill the obligation.

Rava said that there is an alternative explanation of the dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi: Everyone agrees that it is permitted to mix an offering brought as an obligation together with a gift offering, and everyone accepts the opinion of Rabbi Eliezer. And here they disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Eliezer ben Ya’akov and the Rabbis.

As we learned in a mishna (88a): Each tenth of an ephah of flour requires one log of oil. Accordingly, even if one brings a meal offering of sixty-tenths of an ephah of flour, one adds to it sixty log of oil. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Each meal offering, irrespective of its volume, even a meal offering of sixty-tenths of an ephah of flour, requires only its single log of oil, as it is stated with regard to the offering brought by a poor leper on the day of his purification: “And a tenth of an ephah of fine flour mixed with oil for a meal offering, and a log of oil” (Leviticus 14:21). The juxtaposition of “a meal offering” with “a log of oil” teaches a principle that pertains to all meal offerings, that each offering requires only one log of oil.

Rava explains: The Rabbis in the mishna hold in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Eliezer ben Ya’akov and who said: A meal offering of sixty-tenths of an ephah requires sixty log of oil. Therefore, in a case of uncertainty, it is possible to bring sixty-tenths of an ephah, and each and every measurement of one-tenth takes one log.

And Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, who said that a meal offering of sixty-tenths of an ephah has only its one log of oil. And therefore, when one is uncertain about his vow and brings sixty-tenths, he cannot bring them with one log of oil, as we do not know whether the entire sixty-tenths is one meal offering, so that one log suffices for it, or whether they are two meal offerings, one that is obligatory and one that is a gift, which require two log of oil. For this reason, there is no way of resolving the uncertainty except by bringing sixty separate meal offerings, with one log of oil for each.

Rav Ashi said that there is alternative explanation of the disagreement between the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi: They disagree with regard to the halakha of one who is obligated to bring a small offering and instead brings a large offering. The Rabbis hold that if one is obligated to bring a small offering and brings a large one instead he has fulfilled his obligation, and Rabbi Yehuda HaNasi holds that in such a case he has not fulfilled his obligation. Therefore, in the case of the uncertainty in the mishna, Rabbi Yehuda HaNasi holds that by bringing one meal offering of sixty-tenths of an ephah one does not fulfill his obligation if he vowed to bring a smaller offering.

The Gemara asks: But didn’t they already disagree about this topic once? As we learned in a mishna (107b) that if one said: It is incumbent upon me to bring a small bull, and he brought a large bull instead, he has fulfilled his obligation, as the value of a small bull is included in the value of a large bull. Rabbi Yehuda HaNasi says: He has not fulfilled his obligation, as the offering that he brought did not correspond to his vow.

The Gemara answers: It is necessary for the dispute to be mentioned with regard to both cases, as had their dispute been stated only with regard to this case of one who vows to bring a small meal offering and brings a large one instead, there would be room to reason that it is only in this case that the Rabbis say that he has fulfilled his obligation, because both this small meal offering and that large meal offering are identical with regard to the portion of the offering that is sacrificed on the altar; in both cases it is a handful. But there, in the case of one who vows to bring a small bull but brings a large one, since the sacrificial portions are greater, i.e., larger, there is room to say that the Rabbis concede to Rabbi Yehuda HaNasi that he has not fulfilled his obligation.

And had their dispute been stated only in that case of one who vows to bring a small bull and brings a big one, there would be room to reason that only in that case Rabbi Yehuda HaNasi says that the person has not fulfilled his obligation, because the sacrificial portions are larger. But in this case of bringing a large meal offering instead of a small one, there is room to say that Rabbi Yehuda HaNasi concedes to the opinion of the Rabbis. Therefore, it is necessary for the mishna to teach both cases.

§ The Gemara gives a mnemonic for the halakhot discussed in the upcoming mishnayot: Wood, gold, wine, burnt offering, thanks offering, bull.

MISHNA: One who says: It is incumbent upon me to donate pieces of wood as fuel for the altar, must donate no fewer than two logs. One who says: It is incumbent upon me to bring frankincense, must bring no less than a handful.

The mishna states tangentially: There are five halakhot pertaining to handfuls. One who says: It is incumbent upon me to bring an offering of frankincense, may not bring less than a handful. One who pledges to bring a meal offering must bring with it a handful of frankincense. One who intentionally offers up a handful of a meal offering outside the Temple courtyard is liable to receive excision from the World-to-Come [karet]. The two bowls of frankincense that accompany the shewbread are required to have two handfuls of frankincense.

One who says: It is incumbent upon me to donate gold to the Temple treasury, must give no less than a gold dinar. One who says: It is incumbent upon me to donate silver to the Temple treasury, must give no less than the value of a silver dinar. One who says: It is incumbent upon me to donate copper to the Temple maintenance, must give no less than the value of a silver ma’a. One who says: I specified the amount of gold, silver, or copper, but I do not know what I specified, must bring the maximum amount of gold, silver, or copper, until it reaches an amount where he says: I am certain that I did not intend to donate that much.

GEMARA: With regard to one who pledges to donate wood, the Sages taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word “korban” teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.

Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful; just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar.

The mishna teaches: One who says: It is incumbent upon me to bring frankincense, may not bring less than a handful. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers: It is derived from a verse, as it is written: “And he shall take up from it his handful, of the fine flour of the meal offering, and of its oil, and all the frankincense which is upon the meal offering, and shall make the memorial part of it smoke upon the altar for an aroma pleasing to the Lord” (Leviticus 6:8). The Torah juxtaposes the frankincense with the taking up of a handful of the meal offering. This indicates that just as the taking up from a meal offering is referring to a handful, so too, the minimum size of a frankincense offering is also a handful.

§ The Sages taught in a baraita which discusses vows to bring frankincense that one who says: It is incumbent upon me to bring to the altar, and does not specify what he will bring, must bring frankincense, as you have nothing that is entirely sacrificed on the altar other than frankincense. One who says: I specified what I intended to bring to the altar, but I do not know what I specified, must bring one of everything that is sacrificed on the altar.

The Gemara asks: And is there nothing else that is entirely sacrificed on the altar other than frankincense? But isn’t there a burnt offering, which is entirely burned on the altar? The Gemara answers that there is its hide, which is given to the priests and not burned on the altar.

The Gemara asks: But isn’t there a bird burnt offering, which is entirely burned on the altar, including its skin? The Gemara answers: There are

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבנן אית להו דר' אליעזר דאפשר לאסוקי לשום עצים ור' לית ליה דר' אליעזר ולהכי אמר דליתי מא' ועד ס' דקסבר ר' דהא דלא מייתי ס' לחודיהו בחד מנא לאו משום דלא יהא מותר לערב אלא משום דלא מצי מסיק השירים לשום עצים. ורבנן סברי דמסיק ומתני הכי אי כולה חובה הוי הך קומץ שני דנדבה ליהוי כעצים דעלמא ואי לא ליהוי לשום נדבה:

אמר אי ס"ד כו'. א"כ דסבירא ליה לר' דמותר לערב אמאי קא מחייב לאייתויי מא' ועד ס' בבציר מהכי סגיא דאפשר דמייתי שיתין עשרונים בחד מנא וחד עשרון בחד מנא זוטא ומגע להו כופף הכלי הגדול שבו ס' והכלי הקטן שבו האחד כדי שיהיו נוגעין סולתן במעט וקמיץ מן הגדול חד קומץ ומן הקטן חד קומץ ומתני ואמר הכי אי ס' נדרתי יהו אלו ס' לחובתי ואידך קומץ דקטן ושיריו יהיו לנדבה ואי עשר לחוד נדרתי יהו עשר מן ס' לחובתי והשאר יהו לנדבה והקומץ של כלי קטן שהוא נדבה יהא פוטר נמי על השאר דנדבה דיש בכלי גדול דהא נגעי פורתא אהדדי ולהא ליכא למיחש דכולה חובה וחסרו להו שירים דהא קומץ אחרינא מאידך כלי קטן הוא דלא קא איערוב סולתן ממש אהדדי. והכי אפשר למעבד אלא ש"מ מדלא אמר הכי דבמותר לערב חובה בנדבה קמפלגי דר' סבר אסור לערב הילכך לא מצי עביד הכי דהא י' דחובה נינהו בשארא דהוו להו נדבה בכלי אחד ולאו בדר' אליעזר קא מפלגי:

רבנן אמרי דמייתין שיתין בחד מנא כרבנן דאמרי לס' עשרונים ס' לוגין וכל חד וחד עשרון לוגא דהנך ס' לוגין קא שקיל וכתנאי העשרונים יהא תנאי הלוגין:

[ורבי] סבר כולהו ס' אין להו אלא חד לוג. ולהכי לא מצי מייתי ס' בחד מנא דלא ידעינן אי חדא מנחה היא כל הני ס' דאמרי' ס' נדר וסגי בחד לוג ושמא שתי מנחות נינהו דהיא הוו חובה והשאר הוו נדבה וצריכי ב' לוגין חד למנחת חובה וחד למנחת נדבה הילכך אי אפשר בתקנה אלא א"כ מייתי ס' לחודייהו ויהיב בהו לוג וכן מא' ועד ס' דמכל חד וחד איכא למימר מנחה באפי נפשה הוא וחדא מנחה יש לה חד לוג בין גדולה בין קטנה:

רב אשי לא מהדר לתרוצי אי מותר קא מיפלגי ולא איירי כלל בכל הני דאמרן אלא פסיק ואמר דבהא פליגי. רבנן סברי קטן והביא גדול יצא. ואם נדר י' והביא ס' יצא:

הא איפליגו דתנן קטן כו':

דאידי ואידי קומץ הוא. בין שהביא מנחה קטנה בין מנחה גדולה אין מעלה ממנה לגבוה אלא חד קומץ להכי קאמרי רבנן דיצא:

אבל התם בהמה דקא נפישי אימורין. דכי נתנדב עגל והביא פר דאימורין דפר נפישי מדעגל דהוי לגבוה טפי ממה דנדר אימא מודן ליה לר' דלא יצא צריכא:

ה' קמצין הן. דבה' ענינין הוו חשיבי קמצין:

האומר הרי עלי לבונה סתם מתוך ביתו קומץ:

טעונין ב' קמצין. ליתן בכל א' קומץ לבונה:

לא יפחות ממעה כסף. נחשת שיהא שוה מעה כסף ולהכי זוטר דמי נחשת מכולהו משום דנחשת שוה מעה כסף נפיש שיעוריה מכולהו:

ואיני יודע מה פירשתי. אי זה מין או כמה מכל מין ומין:

יביא מכל מין עד שיאמר לא לכך נתכונתי. כלומר דיביא מן הזהב עד שיאמר מעולם לא הייתי עשיר כל כך שיוכל לידור כל כך מזהב וכן יביא מכסף וכן מנחשת עד שיאמר לא לכך נתכוונתי:

קרבן. אדם כי יקריב מכם קרבן:

שמתנדב עצים. דאיקרו נמי קרבן וקסבר תנא קמא דאותן גזירין קריבין להכשר הקרבנות על המערכה. ור' לא אמר ב' גזירין וקאמר דנקטרין בפני עצמן ולא להכשיר האברים שעל המערכה ולא קא יהיב בהו שיעורא כמה לייתי אבל מלא קומצו יקטיר וטעונה הגשה ומלח כשאר קרבנות. ושירי אותן עצים לכהנים:

להרמה. היינו קומץ:

יש לישנא אחרת בקצת ספרים:

ת"ר הרי עלי למזבח כו'. שסתם הקדש למזבח:

לבונה. כלומר אם אמר סתם הרי עלי מידי דקרב למזבח יביא לבונה שסתמא למזבח דמי שנתנדב ומקדיש סתם דבר הקרב למזבח יביא לבונה דזהו דבר שכולו קרב למזבח ואין ממנו לכהנים:

פירשתי. יודע אני שפירשתי להביא דבר שקרב כולו למזבח שאין בו שירים לכהנים דאין ממנו נאכל לכהנים אבל איני יודע מאיזה דבר יביא מכל דבר שקרב כולו למזבח. דאין כהנים אוכלין ממנו כגון עולה ולבונה ומנחת נסכים דכולו למזבח. ומכל הני אין כהנים אוכלים הימנו. והאי כולו דהכא לא דמי להאי כולו דלעיל דהאי כולו דלעיל לא איירי אלא בלבונה לחודה והאי כולו דהכא היינו לבונה ועולה ונסכים:

ומותבינן אמילתא קמא דקתני שאין לך דבר שקרב כולו למזבח אלא לבונה ותו ליכא מידי דקרב למזבח כולו:

והא איכא עולה. אית מינה עורה לכהנים:

רש"י ד"ה דלמא כולה חובה. נראה דדבור זה שייך לע"א ולכן מה שהוגה בו טעות:

במשנה לבונה לא יפחות מקומץ. עתוי"ט. ומש"כ דהרמב"ם בפט"ז מהקרבנות העתיק לשון משנתינו. אישתמיטתיה שדין זה ביאר בפי"א מהל' פהמ"ק הל' יז וכמ"ד דמחלק:

רש"י ד"ה פירשתי (שבסה"ע). וקס"ד כו'. לישנא דקס"ד קשה. ועמש"כ ע"ד לקמן (קח ב):

דלמא כולה חובה היא. ומכי שקיל קומץ קמא הוה ליה כל מה שבכלים שיריים וכי קמיץ דנדבה ומקטר לה הוו להו [כמקטיר] שיריים (שחסרו): דמסיק להו לשם עצים. לעולם דחובה מקטיר ברישא ודקאמר דילמא אינו שיריים נינהו וקמו להו בבל תקטירו דמקטר ליה לקומץ דנדבה לשם עצים: ואל המזבח לא יעלו. בתריה דההוא קרא דבל תקטירו כתיב: אית להו דר' אליעזר. הלכך כי מקטר לקומץ דנדבה מתנה ואומר אם איכא נדבה בההוא כלי תהוי הקטרה מעליא ואי כולה לחובה היא הקטרה קמייתא תהא הקטרה והך לשם עצים: ורבי לית ליה דר' אליעזר. הילכך לא מצי לאיתויי בחד מנא דתו לא מקטר לקומץ קמא דלמא כוליה חובה וקם ליה בבל תקטירו: אפשר דמייתי ששים בחד מנא וחד בחד מנא. וקמיץ מגדול ברישא ומתנה אי כולה חובה שפיר ואי לא הא דקמיצנא ליהוי מחובה ומאי דקמיצנא מכלי א' ליהוי אההוא עשרון ולאותה נדבה דפש בכלי אחר ומגע מגען לראש הכלים זה בצד זה כדי שיגעו ראשי הקלתות זו לזו כי היכי דלישתרי נדבה דבכלי גדול הקומץ דבכלי קטן ומקטיר חובה והדר דנדר דאי נמי הויא קמייתא כל כלי גדול חובה לא הוו להו שיריים שחסרו דמהנהו שיתין דבחד מנא לא שקיל ולא מידי מכי שקיל קומץ קמא: ששים לוג לששים עשרון. שבאותו כלי ומתנה כמה שנדרתי תהא לחובתי והשאר תהא נדבה וכל חד עשרון לוג שקיל ודחובה לחובה ונדבה לנדבה: אין לה (מנחה) אלא לוגה. לוג לכל המנחות ואי עריב שתים מנחות זו של שלשים וזו של שלשים בכלי אחד בעי להו ב' לוגין ואי חדא היא בעי חד לוג: קטן והביא גדול. וזה אי נמי לא נדר אלא שלשה עשרונות ומייתי חמשה לנדרו יצא ולא בעי אתנויי מידי: קטן והביא גדול. שור קטן עלי והביא גדול: אידי ואידי. בין מנחה גדולה ובין מנחה קטנה חד קומץ מקריב: אימורין דגדול נפישי מדקטן. ואיכא למימר לא הכי נדר בההוא קאמר לא יצא דנפישי אימורין דידיה: מתני' שני גזירין. שני בקעיות גדולות: והמעלה את הקומץ בחוץ חייב. כרת דהעלאה היא ובהאי כללא הוי מעלה קומץ בפנים דהקטרה מעלייתא היא הלכך לא חשיב להו בשיתא: שני בזיכין. של לחם הפנים: נחשת לא יפחות ממעה כסף. לא יפחות משוה מעה כסף דמייתי [נחושת] שוה מעה כסף: פירשתי. כך וכך זהב ואיני יודע כמה פירשתי: יביא. כל כך עד שיודע בעצמו שלעולם לא לכך נתכווין: גמ' קרבן. נפש כי תקריב קרבן מנחה (ויקרא ב): וכן הוא אומר. דעצים איקרו קרבן: וטעונין הגשה. בקרן דרומית מערבית כמנחה: עצים טעונים קמיצה. שמרסקן לעצים דקין עד שנוטל מהם מלא קומצו: עצים. שהתנדב אדם טעונים עצים להסיקן בעצי הקדש כשאר קרבנות: מנלן. דסתם הקטרה הוי קומץ: פירשתי. אחד מאותן הקריבין כולם למזבח ואיני יודע איזה מהם פירשתי וקא סלקא דעתך דודאי מדנחית למניינא דעתיה [נמי] אמידי דלית ביה היתר שיריים לכהנים ואע''ג דאינו נקטר כולו כמין עולת העוף ומנחת נסכים והילכך יביא מכולן אבל היכא דאמר הרי עלי למזבח סתם משמע דבר שנקטר היינו לבונה: ותו ליכא. ואמילתא קמייתא קאי דאין לך דבר הקרב כולו למזבח אלא לבונה:

אפשר דמייתי שיתין בחד מנא ומגע להו וקמיץ. תימה והא תניא בהקומץ רבה (לעיל כד.) והרים ממנו בקומצו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ ומשמע התם כגון דחק קפיזא בקבא אע''ג דעריב מעילאי ואין לחלק בין עשרון אחד לכמה עשרונות דהא על כרחיך הא דקאמרי' הכא ומגע להו וקמיץ למה לי דמגע להו אי לאו משום דכתיב ממנו כדדריש להו התם וכיון דמדכתיב ממנו נפקא יש לנו למעט שני עשרונות בשני כלים כיון דחדא מנחה נינהו וחד קומץ לתרוייהו אע''ג דנגעי כמו עשרון אחד בשני כלים וצריך לפרש שני כלים דהכא כעריבה של תרנגולים דהתם ואע''ג דמפסקן מחיצתה הא נוגע וא''ת דבכולה שמעתא משמע דלא אסרינן אלא לערב חובה בנדבה אבל חובה בחובה משמע דשרי וא''כ לרבי יאמר אם ששים עשרונים נדרתי הרי עלי עדיין עשרון א' ואם פחות מס' נדרתי הרי עלי עדיין כל מה שחיסרתי מס' ועוד עשרון אחד יותר ומייתי שיתין בחד מנא וחד בחד מנא ומגע להו וקמיץ מהאי וקמיץ מהאי דכיון שהכל חובה יכול לערב ויש לומר כדשנינן לעיל בפרק התודה (דף פא.) התורה אמרה טוב אשר לא תדור ואת אמרת ליקו ולינדר לכתחילה ואין לנו לעשות כאן תקנה ע''י הרי עלי אבל בהרי זו שרי דהוי נדבה ורבי כר' אליעזר בן יעקב ואין לומר דלייתי שיתין בחד מנא וחד בחד מנא ומגע להו וקמיץ להו מעשרון אנדבה דבששים דהא כי כלל חובה מערב' בנדבה הוה ליה חיסר שמנה וריבה שמנה: לא יפחות משני גזירין. ודווקא כי אמר עצים אבל כי אמר עץ מייתי גזיר אחד כדאיתא בשקלים (דף יא): לא יפחות מן הקומץ. במסכת שקלים בפרק שלשה עשר שופרות (דף יא) פליגי אי לשיעור יד בעלים אי לשיעור יד כהן: המעלה את הקומץ בחוץ חייב. ובהא כללא הוי מעלה קומץ בפנים דהקטרה מעלייתא היא והלכך לא חשיב להו בשיתא כך פירש בקונטרס וא''ת ומי סתם לן תנא כר' אליעזר דבפרק בתרא דזבחים (דף קי.) ומייתי ליה לעיל בסוף פרק קמא (דף יב:) דרבנן מחייבי בכזית בחוץ וי''ל דקומץ דנקט לאו לאפוקי כזית אלא לאפוקי מאידך דרבי אליעזר דאמר בשני בזיכי לבונה עד שיקריב שני קמצים ולפירוש זה לא מיירי בקומץ דסולת: והא איכא עולה וא''ת והא איכא שמן למ''ד בפרק כל התדיר (זבחים צא:) דכליל וי''ל כיון דאיכא שמן דאכלי כהנים לא פסיקא ליה ועוד קשיא והא איכא עצים דאפי' לרבי דאמר טעון קמיצה הכל קרב כמפורש בהקומץ רבה (לעיל כ:):

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד