דף קו - א
והא בעי מיקמץ חד קומץ המעורב מפתיתי החלות ומרקיקין [והרי על מנחה שחלקה חלות וחלקה רקיקין, צריך הוא לקחת קומץ אחד מן התערובת של החלות והרקיקין כאחד] - [1] ואילו הוא קא קמיץ מחלות ארקיקין ומרקיקין אחלות [ואילו הוא אינו עושה כן, אלא נוטל מן החלות לבד על מנחה שיש בה גם רקיקין, וקומץ מן הרקיקין על מנחה שיש בה גם חלות, ואין זה כשר]!?
ומשנינן: הרי שמעינן ליה לרבי שמעון עצמו, דאמר לעיל סג ב:
המביא מנחה שחלקה חלות וחלקה רקיקין, אם קמץ ועלה בידו מאחד [מהחלות לבד או מהרקיקין לבד] על שניהם - יצא.
ואכתי מקשינן לרבי שמעון:
הרי שנינו בברייתא לעיל עה א: מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין מביא לוג שמן וחוצהו חציו לחלות וחציו לרקיקין, החלות בוללן [בחצי הלוג] ורקיקין מושחן, ושאר השמן [שלאחר המשיחה] מחזירו לחלות; ואילו מנחה שכולה רקיקין, מותר השמן הרי הוא לכהנים, ואם כן תיקשי:
והא איכא מותר השמן שלאחר משיחת הרקיקין, דאי מחצה חלות ומחצה רקיקין אמר, הרי מותר השמן דינו שיהא מחזירו לחלות ואינו ניתן לכהנים, ואי כולהו רקיקין אמר, הרי מותר השמן נאכל לכהנים, וזה שהוא מסתפק כיצד אמר, מה יעשה במותר השמן שאחר משיחת הרקיקין!?
ומשנינן: כרבי שמעון בן יהודה! דתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:
המתנדב מחצה חלות ומחצה רקיקין, הרי הוא חוצה את הלוג מחצה לחלות ומחצה לרקיקין, ומושחן לרקיקין כמין "כי" [אות יוונית], ומותר השמן נאכל לכהנים [וכמו אילו היה מתנדב מנחת רקיקין לבד], ואם כן לשיטתו אין נפקא מינה כיצד נדר לענין מותר השמן, שבין כך ובין כך נאכל המותר לכהנים.
אמר תמה ליה רב כהנא לרב אשי הן על חכמים והן על רבי שמעון שלא חייבוהו להביא מספק אלא חמש מנחות:
והא איכא לספוקה נמי במנחת נסכים [הרי יש להסתפק במין מנחה נוספת, והיא מנחת נסכים], שהיא באה חובה והוא נתנדב בה!? ומנחת נסכים נבללת באופן אחר ממנחת הסולת, וגם עולה כולה כליל למזבח שלא כמנחת הסולת שהיא נקמצת, ומוכרח הוא להביא מנחה זו מספק באופן נפרד!?
שמא תאמר: אין אדם מתנדב מנחה זו, ורק באה היא חובה לקרבן שהוא מביא, הרי אינו כן:
דאמר רבא: מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום, ואם כן יביא מנחה ששית!?
ומשנינן: א. כי קא מסתפקא ליה [אין הוא מסתפק אלא]:
סימן: יחיד, בגלל, לבונה, בלוג, מקמצה.
יחיד: במנחה הבאה רק בגלל יחיד כלומר על ידי נדבת היחיד ואינה באה בציבור, [שהרי אינה באה בשותפות], אבל מנחת נסכים שהיא באה גם בגלל ציבור שאף בקרבנות ציבור מביאים נסכים, במנחה כעין זו לא מסתפקא ליה.
בגלל: כי קא מסתפקא ליה במנחה הבאה בגלל עצמה, אבל מנחת נסכים שהיא באה [כשהיא חובה] בגלל זבח, לא מסתפקא ליה.
לבונה: כי קא מסתפקא ליה במנחה הטעונה לבונה, שאינה טעונה לבונה כמנחת נסכים לא מסתפקא ליה.
בלוג: כי קא מסתפקא ליה באה בלוג שמן לעשרון לבד, אבל מנחת נסכים הבאה בשלשה לוגין [כשבאה בשביל כבש] לא מסתפקא ליה.
מקמצה: כי קא מסתפקא ליה במנחה הטעונה קמיצה, אבל מנחת נסכים שאינה טעונה קמיצה לא מסתפקא ליה.
שנינו במשנה: פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע כמה פירשתי, יביא ששים עשרון; רבי אומר: יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים:
תנו רבנן בברייתא כעין מחלוקת רבי וחכמים שנשנתה במשנתנו:
האומר "פירשתי מנחה מסוימת של עשרונים וקבעתיה בכלי אחד, ואיני יודע מה פירשתי", הרי זה יביא מנחה של ששים עשרונים וכפי שיתבאר בהמשך הענין כיצד הוא עושה, אם יתנה ויאמר: מה שנדרתי יהא לחובתי, והשאר יהא חולין; או שיאמר על השאר שיהיה נדבה, או שיביא הכל לחובתו, כי אף שנדר מנחה קטנה יכול להביא מנחה גדולה - דברי חכמים.
רבי אומר:
יביא מנחות מאותו מין שנדר של עשרונים - בכמה כלים - מאחדועדששים, שהןאלף ושמונה מאות ושלשים עשרונים, ומשום שרבי סובר, כיון שקבע בכלי אחד הרי אינו יכול להביא אלא כפי מה שנדר בכלי אחד ולא בכמה כלים, וסובר רבי: בכל כלי לא יהיה יותר ממה שנדר, וכפי שיתבאר טעמו בהמשך הסוגיא, אבל לדעת חכמים אין קפידא שיביא באותו הכלי יותר ממה שנדר. [2]
ואם בא לפנינו ואמר "פירשתי להביא בכלי אחד כמה עשרונים, ואיני יודע מאיזו מהן [איזה מין מנחה] פירשתי, וגם איני יודע כמה פירשתי":
יביא חמש מיני מנחות של ששים ששים עשרונות, שהן שלש מאות עשרונות, ויתנה, שאותו מין מנחות שנדר יהא לחובתו והשאר לנדבה, ומאותו מין מנחה שנדרתי, יהא כמה שנדרתי לחובתי, והשאר לחולין או לנדבה, וכפי שיתבאר.
דברי חכמים, ולשיטתם שהם אומרים מביא אדם בכלי אחד מנחה גדולה שאין הוא חייב אלא במקצתה.
רבי לשיטתו אומר: יביא חמש מנחות של ששים עשרונים מאחד ועד ששים, שהן תשעת אלפים ומאה וחמשים עשרונים.
שואלת הגמרא: במאי קמיפלגי [מה טעם פלוגתת רבי וחכמים], שרבי סובר: אינו יכול להביא בכלי אחד מנחה שאינו חייב אלא במקצתה, ואילו לחכמים הרי זה מביא?
אמר פירש רב חסדא:
לכולי עלמא הנודר להביא מנחה קטנה אינו יכול להביא מנחה גדולה לנדרו, ואף אי אפשר להביא מנחה גדולה בכלי אחד, ולומר "מה שנדרתי יהא לחובתי, והשאר לנדבה", כי לכולי עלמא אסור לערב בכלי אחד חובה עם נדבה, ולדעת חכמים הרי זה מביא מנחה גדולה, ואומר: "מה שנדרתי יהא לחובתי, והשאר חולין"; [3] ונחלקו בדין מותר להכניס חולין לעזרה: [4] רבי סבר:
אסור להכניס חולין לעזרה, ולכן אין הוא יכול להתנות על מנחה גדולה בכלי אחד, שכפי מה שנדר יהא לחובתו, והשאר יהא חולין, כי אסור להכניס חולין לעזרה, ולומר שהשאר יהא לנדבה, גם כן אי אפשר כי אין מערבין חולין בנדבה, ולכן מוכרח הוא להביא את כל ספיקותיו בכמה כלים, ולומר: כפי מה שנדרתי יהא לחובתי, ושאר המנחות שהבאתי בשאר הכלים יהיו נדבה.
ואילו רבנן סברי:
מותר להכניס חולין לעזרה, ואם כן יכול הוא להביא מנחה אחת גדולה בכלי אחד, ולומר "מה שנדרתי יהא לחובתי, והשאר יהא חולין". [5]
רבא אמר: דכולי עלמא ואפילו חכמים סוברים שאסור להכניס חולין לעזרה, ואף הם לא אמרו שיתנה על השאר שיהיה חולין, אלא שהשאר יהא לנדבה ; והכא במותר לערב חובה בנדבה הוא דקא מיפלגי:
רבנן סברי: מותר לערב חובה בנדבה, ויכול להתנות על הנשאר בכלי שלא נתחייב בו, שיהיה נדבה.
ואילו רבי סבר: אסור לערב חובה בנדבה, ומאחר שלומר חולין על הנשאר אינו יכול שלא להכניס חולין לעזרה, אינו יכול להתנות על מנחה גדולה בכלי אחד, וצריך להביא ספיקותיו בכמה כלים. [6] אמר תמה ליה אביי לרבא:
לרבנן דאמרי מותר לערב חובה בנדבה, ולכן אמרו שאינו מביא אלא מנחה אחת גדולה של ששים עשרון, ויהא חלקה חובה וחלקה נדבה, תיקשי:
הא בעינן שני קמצים האחד ממנחת החובה והאחד ממנחת נדבה!?
ומשנינן: דקמיץ תחילה לשם מנחה אחת והדר קמיץ לשם מנחה שניה.
ומקשינן: הרי אין הכהן יודע איזה חלק מן המנחה הוא לחובה ואיזה לנדבה, והא קא קמיץ מחובה אנדבה, ומנדבה אחובה!? [7] ומשנינן: דתלי ליה בדעת כהן [תולה הוא את מקום החובה והנדבה לפי מעשי הכהן], דאמר הכי:
כל היכא דמטיא ידא כהן השתא - יהא חובה [באותו צד שיקמוץ הכהן בראשונה שם היא מנחת חובתי], ולבסוף נדבה [ואילו הסולת במקום שבו יקמוץ הכהן בשניה יהא נדבה אם לא נדרתי ששים עשרון]. [8]
ואכתי מקשינן: ואקטורי היכי מקטר [כיצד יקטיר את שני הקמצים האלה]!?
אם תאמר דליקטר נדבה ברישא [יקטיר את הקומץ של הנדבה בתחילה], [9] אם כן קומץ דחובה היכי מקטר לה [האיך יהא מותר להקריב את קומץ החובה]!? שהרי:
דלמא כולה חובה היא [שנדר ששים עשרונים] והקומץ של הנדבה שהקטיר אינו קומץ כלל אלא הקטרת שיירי מנחת החובה היא, ונמצא שחסרו להו שירים בהקטרת קומץ זה, והרי אמר מר [לעיל ח א]: שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אין מקטיר קומץ עליהן. [10]
ואם תאמר ליקטר חובה ברישא, [11] אם כן דנדבה היכי מקטר לה!?
הערות
[1] [יש לעיין: איך יכול לדקדק שיהא בקומץ שנטל חלק יחסי מן החלות וחלק יחסי מן הרקיקין, והרי "אין בילה" ביבש].
[2] "כיצד: קח בידך מאחד ועד ששים, וצרף תחילתן לסופן עד האמצע, כגון: אחד וששים הם ששים ואחד, שנים וחמשים ותשע [אף הם] ששים ואחד, שלש וחמשים ותשע [אף הם] ששים ואחד, כן תמנה עד שלשים, דשלשים ושלשים ואחד נמי הם ששים ואחד, ויעלה לך שלשים פעמים ששים ואחד [שהם 1830] "; לשון התוספות בד"ה שהן; וראה עוד בפירוש רבינו גרשום במשנה שביאר באופן אחר.
[3] נתבאר על פי רש"י; ובשפת אמת תמה על זה, שיהא אסור לערב חובה בנדבה, ויהא מותר לערבה בחולין! ? וראה שם שצידד לומר בסברת רש"י, דמשום קושיית אביי דלקמן "היכי קמיץ" הוא דאסור לערב חובה בנדבה, מה דלא שייך בעירוב עם חולין, ראה שם; ומיהו לו היה נראה לפרש איפכא, והיינו, שלערב חובה בנדבה או בחולין מותר לכולי עלמא, ונחלקו בדין חולין בעזרה.
[4] ראה לעיל פ ב "וכי מכניסין חולין לעזרה", ובמה שביארו שם התוספות, אם המבואר שם תלוי במחלוקת כאן ורבי שם לשיטתו כאן, או שיש לחלק בין הנושאים.
[5] א. הקשה רש"י: ואי קשיא הכא נמי היכי קריב קומץ, הא הוי קצת מן הקומץ חולין, ועוד מנחה היכי משתרי, והא לא איקמצא קומץ שלם, דקצת מן הקומץ הוי חולין! ? תריץ, כדתרצינן בהקומץ רבה [לעיל כד ב] קומץ בדעתו דכהן תליא מילתא, וכהן דעתו אקודש ולא אחולין, [הדמיון לשם צריך ביאור, כי איך יהיה תלוי בדעת הכהן שיקח מעט מן החולין בקמיצתו, וראה בהמשך הסוגיא דמקשינן כקושיית רש"י לפי סברת הגמרא דחציו חובה וחציו נדבה, וראה תירוץ הגמרא, ומה שכתבו על זה התוספות]. ב. כתבו התוספות שאינו יכול לערב חולין בחובה אלא לדעת הסובר שכל עשרון מחייב בלוג, ואם כן כשמוסיף חולין יוסיף גם שמן, וכשר; אבל לדעת רבי אליעזר בן יעקב שלכל המנחה אינו נותן אלא לוג אחד, אם כן איך יערב חולין, והרי הוי "חיסר שמנה", כי מה שהחולין בולע מן הלוג מחסר את השמן. וכתב החזון איש כט יד: ומבואר מכאן, דאם עירב עשרון חולין ולוג שמן חולין לא פסל את המנחה לא משום "ריבה סלתה" ולא משום "ריבה שמנה":. ושמעינן מכאן דדוקא בריבה סלתה ולא ריבה שמנה, או ריבה שמנה ולא ריבה סלתה הוא דפסול, אבל ריבה סלתה ושמנה - כשר, וראה עוד שם. וראה עוד בחזון איש שם ובעולת שלמה, למה לא תתבטל המנחה ברוב חולין.
[6] א. בפשוטו משמע דעירוב חובה בנדבה היינו מה שמביא את שניהם בכלי אחד, או אף אם מביאם בשני כלים ומגיע את המנחות זו לזו בשעת קמיצה [ראה בזה בחזון איש כט יז], ולא כן נראה מדברי רבינו גרשום שכתב "מותר לערב חובה בנדבה, ואי מתערבי כולהו ששים, דהשתא אתערב חובה בנדבה, לית לן בה דמותר לערב". ב. כתב החזון איש [מנחות כט יז]: יש לעיין, יעשה כל עשרון לעצמו ויחזור ויגע להו בשעת קמיצה, כדאמר לקמן בעמוד ב, במביא ששים עשרונים בכלי אחד ועשרון בכלי אחר; ויש לומר, דמכל מקום בשעת נגיעה מתערבין קצת ואסור לערב שתי מנחות, ואפשר דאיסורו מדרבנן, ואפשר שזה זלזול בקדשים; ולפי זה, למאן דאמר מותר לערב, באמת עושה כל עשרון לעצמו וחוזר ומגיע להו בשעת קמיצה; [וצריך ביאור: כי מאחר שקבע להביא בכלי אחד, איך יביא כל עשרון בכלי אחר, ולקמן בעמוד ב לא מיירי בקבע בכלי אחד, אלא במנחה אחת שמביאה בשני כלים, ורק משום הקמיצה שתהיה מן המחובר מועיל מה דמגע להו, וכנראה מתוספות שם, ומכל מקום יש לעיין בזה; וראה מנחת חזקיה; וראה בהערה הבאה המשך דבריו שם].
[7] א. בחזון איש שם המשיך: אבל מהא דפריך והא קא קמיץ מחובה אנדבה וכו', מבואר, דבוללן בחד כלי [ואינו מחלק את העשרנות ומגיען בשעת קמיצה], אלא היכי דמטיא ידא דכהן השתא חובה, ואפשר דסבר דיש ברירה, אי נמי אפשר לעשות שתי מנות בכלי אחד ולקיים מצות בלילה בשתיהן אף על פי שלא נתיחדו כל אחת לעצמה, ולחלקה אחר כך לשתי מנחות, ואף רבי לא פליג בהאי סברא אלא דסר אסור ליגע שתי מנחות בשעת קמיצה, וראה עוד שם. ב. קושיא זו שמקשה הגמרא "והא קא קמיץ מחובה אנדבה ומנדבה אחובה" קשה גם לפי תירוצו של רב חסדא, כי שמא קומץ מחולין אחובה.
[8] לכאורה היה נראה, דלאו דוקא שיהיה הקומץ הראשון של חובה והשני של נדבה, אך ראה ברבינו גרשום.
[9] יש לעיין: הרי אם כולה חובה היא נמצא שאין כאן קומץ של נדבה כלל, ואיך יכול הוא להקטיר את קומץ הנדבה ברישא, והרי כיון שבסופו של דבר יקטיר את הקומץ של המנחה, נמצא שמקטיר עכשיו דבר שיש "ממנו לאישים"; ולכאורה מוכח מכאן שאין איסור להקטיר על המזבח שיריים אלא לאחר שהקטיר את הקומץ, אבל כל שלא הקטיר עדיין את הקומץ יכול הוא להקטיר את השיריים, וכמבואר בלשון רש"י בזבחים עז א ד"ה ויצאו לבית השריפה ; ומיהו התוספות שם בדף עו ב חלקו על זה.
[10] א. ראה בסוגיא שם שמחלוקת היא, וראה מה שביאר במנחת אריאל. ב. אין להקשות: יקמוץ תחילה את של הנדבה ויקטיר, ואחר כך יקמוץ את של החובה ויקטיר, ואין כאן שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה ; כי אם יקטיר את קומץ הנדבה לפני הקמיצה של החובה, נמצא, שאם כולה חובה היא אין כאן מנחה שלימה בשעת קמיצה, וזה בודאי אינו מועיל.
[11] משמע, שאם מקטיר את של חובה ברישא, אין לדון מדין שיריים שחסרו משום קמיצת הנדבה שהיתה אחר קמיצת החובה, כי היות ולא הקטיר את קומץ הנדבה אין זה חסרון, וראה בזה בפירוש רבינו גרשום, ובמנחת אריאל.
א"ל ודאי מצי למקמץ מחלות לחודיהו ארקיקין דשמעי' ליה לר' שמעון בברייתא דאמר ודאי היכא דנדר מחצה חלות ומחצה רקיקין ומייתי להו בחד מנא וכי קמץ ועלה בידו מאחד על שניהן יצא אלמא דיכול לקמוץ מחלות ארקיקין ומרקיקין אחלות:
והא איכא מותר שמן דאמרי' בפירקא דלעיל דכשמביא חלות ורקיקין נותן חצי לוג לחלות וחצי לוג לרקיקין וחלות טעונין בלילה ורקיקין אין טעונין אלא משיחה דכדאמרי' מושחן כמין כי יווני ומותר השמן שנשתייר מחצי לוג של רקיקין אותו מותר מחזירו לחלות והשתא כי מספקא ליה אי כולן רקיקין אמר אי מחצה חלות ומחצה רקיקין אמר היכי עביד מאותו מותר שמן דבעי להחזיר לחלות לאחר משיחת רקיקין דאי מחצה חלות ומחצה רקיקין אמר צריך להחזיר המותר לחלות. אי כולהו רקיקין אמר מותר השמן נאכל לכהנים דלאחר שמושחן השירים נאכל לכהנים. והשתא אי אכלי כהנים לשירים שמא מחצה חלות ומחצה רקיקין אמר וצריך להחזירו לחלות ולא למיכליה כהנים:
א"ל (קי"ל) [ס"ל] כר"ש בן יהודה. דאמר דהיכא דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין אין מחזיר המותר לחלות אלא נאכל לכהנים הילכך ממה נפשך נאכל לכהנים:
והא איכא לספוקא במנחת נסכים דאיכא למימר במנחת נסכים נדר ולייתי מנחת נסכים ואמאי לא קא חשיב נמי הא וליתני ו' מיני מנחות ואמאי קא אמר חמשתן ותו לא:
דאמר רבא מתנדב אדם. דיכול להביא מנחת נסכים לחודיה בלא זבח והואיל דמצי למיתי איכא למיחש דהא נדר:
א"ל להא ודאי ליכא לספוקי כי קא מספקא ליה דידע דמידי דבאה יחיד ולא באה צבור נדר דהיינו אחד מה' מנחות אבל נסכין דבאין נמי בצבור פשיטא ליה דלא נדר:
ופשיטא ליה נמי דלא נדר מידי דבא בגלל זבח ולא מידי דלא טעון לבונה ולא מידי דבעיא ג' לוגין שמן ולא מידי דלא טעון קמיצה דהיינו מנחת נסכים דכולה כליל ואית בה כל הני:
פירשתי מנחה של עשרונים. דיודע איזו מנחה נדר אבל מספקא ליה כמה עשרונים נדר במנחה:
יביא ס' עשרון בכלי אחד. ויש בכלל המרובה המועט וסבירא ליה לתנא קמא קטן והביא גדול יצא ור' סבירא ליה דלא יצא ואיירי כגון דקבעם בכלי הילכך קאמר יביא מנחה של עשרונים בס' כלים מאחד ועד ס'. בכלי אחד חד עשרון ובאחד שנים ובשלישי ג' וכן עד ס' דהשתא איזה שנדר הא איתיה לחוד בכליו. פירשתי ואיני יודע איזה מהם פירשתי דאינו יודע מאיזה מין של חמש מנחות ואינו יודע כמה עשרונים במנחה יביא מכל מין ס' בכלי אחד שהן עולין ג' מאות:
ר"א מכל מין צריך להביא מאחד ועד ס'. ומין אחד מאחד ועד ס' עולין לאלף ושמנה מאות ושלשים אם תרצה לחשבם קח זה סימן בידך מכל חשבון שתרצה לחלקו כך. כגון אלו מאחד ועד ששים אמור ס' פעמים ס' ואל תחשוב אלא המחצית ל' פעמים ס' וכן חשוב מא' עד עשרה א' וב' הרי ג' הוסיף ג' הרי ו' הוסיף ד' הרי יו"ד הוסיף ה' הרי ט"ו. וכן עד עשרה יעלה החשבון נ"ה הרי הותירו ה' על חשבון העשרה. ועכשיו ראה ל' פעמים ס' הרי י"ח מאות וששים הם ו' פעמים עשרה ולכל עשרה מותירים חמשה הרי שלשים וזהו אלף ושמנה מאות ושלשים:
רבנן סברי מותר להכניס חולין לעזרה. וקא מייתי ס' לחוד בחד מנא ומתני ואמר הכי אם עשר נדרתי יהו העשר לחובתי והשאר יהיו חולין וקומץ קומץ אחד ואותו קומץ הוי לחובתו ואי מכניס כולהו ס' בעזרה לית לן בה. דמותר (לערב) [להכניס חולין] בעזרה ומה דמתערבי חובה בחולין לית לן בה דאי חולין כהנים אכלי להו כקדשים:
ור' סבר אסור להכניס חולין בעזרה. והילכך מתני ואמר הכי אי עשר נדרתי יהו העשר שבכלי אחד לחובתי והשאר יהיו נדבה ואותן עשר הא הוו בכלי אחד בפני עצמו דאם נדר קטן איכא קטן ואי גדול איכא גדול:
רבנן סברי מותר לערב חובה בנדבה. והכי מתני אי עשר נדרתי יהו עשר שבתוך אלו ס' לחובתי והשאר נדבה. ואי מתערבי כולהו ס' דהשתא אתערב חובה בנדבה לית לן בה דמותר לערב:
ור' סבר דאסור לערב. ומשום הכי יביא מא' ועד ס' בס' כלים שלא יתערב חובה בנדבה:
הא בעינן ב' קמצין. חד לחובתו וחד לנדבתו:
דקמיץ והדר קמיץ ב' פעמים:
והא קא קמיץ מחובה אנדבה כו'. דהא מתערבי אהדדי:
דמטא ידא דכהן השתא. כלומר הקומץ שיקמוץ תחלה יהא חובה והאחד נדבה:
דילמא כולה מנחה של ס' עשרון חובה דחיישינן דס' נדר וחסרו להו שירים דכיון דקא קמיץ לשום חובה ברישא הך דקא קמיץ לבסוף לשם נדבה לא צריך דדילמא כולה חובה היא וחסרו להו שירים בין קמיצת חובה להקטרת חובה דקודם שהקטיר לשום חובה הקטיר קודם של נדבה ואשתכח דקא חסרו שירים שהרי חסרו אותו קומץ דמקטיר לשום נדבה והלכך היאך מצי הדר מקטיר לקומץ דחובה דאמר מר וכו':
ליקטר דחובה ברישא ההוא קומץ דנדבה היכי מקטיר ליה דילמא כולה חובה היא. וכל שממנו לאישים השאר הרי הוא בבל תקטירו. והשתא ליכא למימר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה כיון דקמץ לשום חובה הקטיר מיד לשום חובה קודם דקמץ לשם נדבה ולא חסרו בין קמיצה להקטרה. וקא ס"ד דאפי' קמץ אותו קומץ דנדבה מקמי דלקטר קומץ דחובה ליכא למימר דחסרו להו שירים. דהואיל דאמרי' דאותו חובה מקטיר ברישא כיון דאכתי קומץ לנדבה קאי בעיניה בשעת הקטרת קומץ דחובה אע"ג דמקמץ לא חשבינן כמאן דחסרי שירים:
א"ל לעולם מקטר דחובה ברישא והכי אפשר ליה בתקנה כגון דמסיק אותו קומץ דנדבה לשום עצים ולא לשום קומץ דהשתא אי אמרת דשירים נינהו לא עבר בבל תקטירו כדר' אליעזר כו':
גמרא רבי אומר יביא חמש מנחות של עשרונים כו'. כ"נ דצ"ל ותיבת ששים למחוק כברישא:
רש"י ד"ה מותר השמן. וגבי כולה רקיקין תניא לעיל מההיא כו'. ע"ש דלא נמצא בברייתא מזה. רק דבמשנה איתא שם הכי:
תד"ה רבה. רבה גרסי' אע"פ שהוא אחר ר"ח. תימה מהו אע"פ דקאמרי. הרי הרא"ש בב"ק פ"ה סי' ה' בסופו כ' דר"ח גדול מרבה וה"ר לדבר. ורש"י בב"מ (ר"ד מ) כ' דרבה תלמיד דר"ח הוה. והרשב"ם בפ' ע"פ (קי) ד"ה רבה כ' כמו שהיו הדורות זו אח"ז כו' ור"ח נזכר שם קודם. ובפסחים (מז ב) אשכחן דבעי רבה מר"ח. ובתוס' שבת (כג ב) ד"ה גזירה כ' דר"ח היה חבירו דרבה וכ"כ בר"ה (יח). ומה שהכריחו בשבת שם דגרסי' רבה שהרי משיב לו אביי תלמידו. וכה"ג כתבו ביבמות (כט ב) ושם (קטז) ובגיטין (כו) ובסנהדרין (סב). תימה ג"כ דמצינו רבות דגם לרבא חבירו היה משיב בריש סוכה. בסנהדרין (סה) בחולין (כט) ושם (קלד) ערכין (יט ב) כריתות (ג ב. יח ב. כד) ב"ב (קל). ועי' תוס' יבמות (לו ב) ד"ה ואמר. ועוד כהנה וכהנה וצ"ע:
בגמ' יביא ה' מנחות של ס' ס' כו'. משמע דאפי' מנחת חלות ורקיקין יכול להביא עד ס' בכלי א'. וצ"ע אי יעשה חלות גדולות כל כך. או עשרה מכל עשרון. וגם הפתיתין דהם א' לב' וב' לד'. ובחלות גדולות כ"כ יהי' בכל פתיתה יותר מעשרון וצ"ע בזה. וגם צ"ע במנחת מחבת ומרחשת לראב"י דאמר אפי' ס' עשרון אין לה אלא לוג דכ' למנחה ולוג שמן. א"כ הרי כל שם הכלי ע"ש שמעשי' רוחשין מרוב השמן ובס' עשרון הלוג כמאן דליתא ומה רחישה שייך בזה. ולפירש"י לעיל (ק"ג:) הא דטפי מס' א"י לבלול אתיא כראב"י א"כ הא דתניא הכא ה' מנחות של ס' כו' ג"כ לראב"י אתיא וגם במחבת ומרחשת וצ"ע:
בגמ' רבנן סברי מותר להביא חולין בעזרה. פירש"י אבל בנדבה לא שאין מערבין חובה בנדבה. ותמהני ע"ז דלכאורה איפכא מסתברא דמעיקרא ס"ל דפליגי בחולין אבל חובה בנדבה לכ"ע מערבין דמה עדיפא דחולין על נדבה. ולבסוף מסיק דחולין לכו"ע אסור רק במערבין חובה בנדבה פליגי. וקצת הי' אפשר ליישב כוונת רש"י דלערב חובה בנדבה גרע טפי משום דצריך ב' קמצים וחכמים לא ס"ל כר"א ולשם עצים נמי אסור להעלות ולית להו תקנתא. ואע"ג דמסיק הגמ' דמ"מ יוכל להביא ששים בכלי א' וא' בכלי א'. מיהו הא דאמרו רבנן מביא ששים בלבד א"א להיות רק דהשאר חולין. מיהו לשון רש"י דאין מערבין לא משמע הכי וצ"ע:
בגמ' אסור לערב חובה בנדבה. צ"ע הטעם כיון דחובה בחובה נדבה בנדבה משמע דמותר לערב אמאי ליתסר חובה בנדבה טפי. וצ"ע גם לדינא דהא לכאורה נראה למסקנא דרב אשי דפליגי בקטן והביא גדול משמע דלכו"ע אסור לערב חובה בנדבה. דהא לרבי ודאי הכי היא דאל"כ אכתי סגי בששים בכלי א'. ואפי' לית לי' דר"א לשם עצים ליסגי בס' בכלי א' וא' בכלי א' כדמסיק רבינא אח"כ. א"ו דאסור לערב חובה בנדבה. ומהכ"ת נימא דרבנן פליגי ע"ז כיון דס"ל קטן והביא גדול יצא. א"כ הו"ל להרמב"ם להביא דין זה דאסור לערב חובה בנדבה וצ"ע:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא פירשתי ואיני יודע מאיזו מהן פרשתי כו׳ כצ״ל. והכלל פלוגתא זו דכי פליגי רבנן אר׳ באומר פירשתי וקבעתי בכלי א׳ אבל באומר פירשתי ואיני יודע בכמה כלים קבעתי ואיכא לספוקי בכלי א׳ או בשני כלים מודו רבנן לר׳ וכ״כ מ"ו הב״ז ובזה מיושב דברי הרמב״ם בפי"ז מה׳ מע"ק:
רש"י ד״ה של עשרונים כו׳ ובאידך שלשה ובאידך ארבע וכן עד ששים הס״ד וכצ״ל:
ד״ה פירשתי עשרונות ופירשתי מנחה מן כו׳ כצ״ל:
תוס' ד"ה כר׳ שמעון כו׳ וא״ת מאי ס״ד כו'. פי׳ כיון דפריך אליבא דר"ש והתם לא אשכחן דרבי שמעון איתא לי׳ האי סברא דמותר השמן מחזירו לחלות ה״ה בכולה רקיקין לא אשכחן התם דרבי שמעון איתא ליה האי סברא ומשום הכי מתרצו {צאן קדשים: ד}רבנן דפליגי התם ארבי שמעון {צאן קדשים: ב"י שאמר משום רבי שמעון נמי אליבא דרבי שמעון קאמרי דרבי שמעון} הכי סבירא ליה דמותר השמן מחזירו לחלות וק״ל:
ד"ה דתלי לה כו׳ הכא מודו הס״ד. פי׳ דלעיל טעמא אחרינא איתא ליה אע״ג דכהן אדעתי׳ דעשרון חד הוא דקמץ מ״מ כולהו בני ביקת׳ דהדדי נינהו כולן מכח מנחה אחת באו עיין לעיל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
תוס׳ בד"ה דתלי לה בדע׳ כהנים ואע״ג דבהקומץ רבה לית ליה לאביי וכו׳ תימא דאדרבה שם בהקומץ רבה דף כ"ד ע"ב משמע איפכא דאביי אית ליה דבדעתא דכהן תליא מילתא דשם פריך אהא דאמר אביי אפי׳ קמץ מא׳ מהן שניהן אינן נאכלין תרי פירכי ומשני ליה רב אשי קומץ בדעתא דכהן תליא מילתא ע״ש וא״כ אדרבה איפכא ה"ל להקשות מאי פריך אביי והא קמיץ מחובה אנדבה וכו׳ והא אביי אית ליה דבדעת׳ דכהן תליא מילתא כדאית׳ בהקומץ רבה וצ"ע:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
גמרא תנו רבנן פירשתי מנחה וקבעתי בכלי א׳ כו' רבי אומר כו׳ (מיימוני פי״ז מהלכות מעשה קרבנות). והנה הרב הכ״מ הניח שם דברי הר"מ ז״ל בצ"ע שבתחילה פסק כרבנן ולבסוף סתם דבריו כרבי ועיי״ש כי לא רציתי להעתיק לשונו מפני האריכות. ובתחילת העיון היה נ״ל שהרמב״ם פסק כרבי בכולי מילתא כמבואר בדבריו האחרונים ומ״ש פירש נדרו ושכח כמה עשרון פירש יביא ס׳ עשרון ומפרש רבי יוחנן לעיל דאתיא אפילו כרבי ובאומר פירשתי עשרונות אבל לא קבעתי בכלי א׳ דמייתי ס' כולם בחד מנא ודלא כמ״ש לעיל בכ״מ דרבינו כיון לסיפא דמתניתין וכת״ק דליתא משא״כ בב' בבות אלו קבע בכלי אחד כמ״ש ובכמה כלים נדר כו׳ ואיכא לספוקי שמא קבע חובתו בחד כלי דווקא ואסור לערב חובה בנדבה וכו' לכך צריך לאתויי אף תת"ל עשרון ואי נסתפק בה׳ מינים ובכלי א׳ צ"ל ה״פ תת"ל. והטעם שפסק כרבי נגד רבנן נ״ל כיון דר״י מוקי מתנית׳ אליביה ועוד כיון דר׳ מוקי פלוגתייהו דרבנן ס״ל דמותר לערב חובה כו׳ ולענין הקטרה ס"ל כר"א דס"ל דמקטיר לשם עצים כו' ואנן לא קיי"ל כר״א אלא כרבנן דס"ל דדווקא בשאור ודבש מותר להקטיר לשם עצים כמבואר בדברי הרב בפ״ה מהלכות איסורי מזבח ובפ״ו מהלכות פסולי המוקדשים א"כ תו קיי״ל כר' ואע״ג דאפשר למעבד לאייתי ס׳ בחד מנא וא׳ במנה אחריתי וליקמץ והדר לקמץ ומגע להו פשט המשנה אינו מורה כן ואף דלאידך שינוי׳ דמשני כאן אפשר דהוי קיי״ל כרבנן רבינו ס״ל תירוץ זה לעיקר כיון שתירצו רבא שהוא בתראה ואף שהתוס' גרסי רבה לא ס"ל להרב כך היה נ"ל לכאורה. ומ״ו הגאון מהר"ר העשיל זצ״ל הקשה על פירושי דא"כ למה כתב הרב יביא ס׳ עשרון בכלי א׳ דלרבי היה צריך להביא בס׳ מנא כדאמרינן לעיל בגמרא דאלו במנא אחד אסור להביא לרבי דאסור לערב חובה בנדבה ודוחק להגיה דברי הרמב״ם ס׳ עשרון כל עשרון בכלי א'. ועו״ק דבפי׳ המשניות פסק הרמב״ם והרע"ב להדיא דלא כרבי. שוב עיינתי ליישב ויגעתי ומצאתי דאדרבה דנראה שהרב ז״ל פסק כרבנן בכוליה וכמ"ש הכ"מ בריש דבריו אכן ע"כ לא פליגי רבנן ארבי אלא באומר פירשתי מנחה וקבעתי בכלי אחד כמשמעות לשון הברייתא ת"ר פירשתי מנחה וקבעתי בכלי א' כו' ובזה ס"ל לרבנן דמייתי ס׳ עשרון בכלי א׳ ואף דמייתי חובה בנדבה דשמא נדר בפחות מס׳ ס״ל לרבנן דמותר וז״ש הרב מביא כו׳ בכלי א' אבל בסיפא איירי הרמב״ם דקבע נדרו ואינו יודע אי דוקא בכלי אחד קבע כל מה שנדר או דוקא עשרון עשרון בכמה כלים עשרון בכל כלי ואז לא יוכל להביא ס׳ בכלי א׳ דילמא נדר דוקא לכל עשרון כלי א׳ ואסור לו לפי״ז להביא שני עשרונים ויותר בכלי א׳ או איפכא דשמא נדר דוקא בכלי אחד ואסור להביא בשני כלים ולכן כתב הרב בבבא אחרונה דין ח' קבע נדרו כו׳ ובכמה כלים נדר כו' ואז לצאת ידי כל הספיקות צריך להביא כרבי ויוצא ידי הכל ומודו ביה רבנן והכלל דבפירשתי עשרונות ואינו יודע כמה ולא קבעתי' בכלי אחד מודה רבי לרבנן וכתירץ רבי יוחנן לעיל. ובפירשתי ואינו יודע בכמה כלים ואיכא לספוקי שמא בכלי אחד או בשני כלים מודו רבנן לרבי. וכי פליגי באומר פירשתי וקבעתי בכלי אחד ובאם מותר לערב כו׳ ודו״ק כי הן דברי אלהים חיים. וכך פירש והסכים מ"ו הנ"ל:
תוספות ד"ה אפשר דמייתי כו׳ (ושייך לע״ב) תימה והתניא כו' דחק קפיזא בקבא כו' אע״ג דנגעה כמו כו׳ ואע"ג דמפסקן כו' הא נוגע כו' שתין בחד מנא וחד בחד מנא כו' (הד"א) ליקו ולינדר כו' דהא כי כלל חובה ומערבא בנדבה הוה ליה חיסר כו׳ (כצ״ל) ור"ל דהא צריך לבלול השמן אח"כ מהעשרון עם הנדבה שבס' דילמא כולה חובה היא ומחסר שמן שבעשרדון או מייתר ליה משא״כ כשמגיע לוג לכל עשרון ליכא למיחש ודו"ק:
הגהות
רש״י ד״ה מותר השמן כו' וגבי כולה כו׳ כצ״ל:
ד"ה פירשתי כו׳ יביא חמש כו׳ ששים עשרונות הס"ד: ואח"כ ד"ה במותר כו׳ לעזרה ודכולי כו׳ הד״א:
ד״ה רבנן סברי כו׳ אם כולן נדרתי לחובתי כו׳ היכי קמיץ הא כו׳ מישתרי והא לא כו' קאי אחולין כו׳ כצ״ל:
תוספות ד"ה כרבי שמעון כו׳ דשאר השמן נאכל כו׳ כצ״ל:
ד״ה דתלי ליה כו׳ הכא מודי הס"ד:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף קו והא איכא מותר שמן דאי מחצה חלות ומחצה רקיקין אמר מותר השמן מחזירו לחלות, אי כולהו רקיקין אמר מותר השמן נאכל לכהנים, כר' שמעון בן יהודה דתניא ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון מושחן כמין כי ומותר השמן נאכל לכהנים, הביאור בזה דכיון דר"ש סבר דגם במחצה חלות ומחצה רקיקין דינם כדין רקיקין הבאין בפני עצמן דהמותר השמן נאכל לכהנים, ורבנן פליגי אר"ש וסברי דבבאין מחצה חלות ומחצה רקיקין מותר השמן מחזיר להחלות כמבואר לעיל ע"ה ע"א בברייתא, והיינו רבנן אליבא דר' שמעון, כמבואר שם.
ב והנה הקשו התוס' וז"ל וא"ת מאי ס"ד דמקשה דקאמרינן דאי מחצה חלות ומחצה רקיקין מותר השמן מחזירו לחלות הא לא אשכחן בפר' ואלו מנחות ר"ש דאית ליה האי סברא, ומנא ידע בכולה רקיקין דשאר השמן נאכל לכהנים וכו' יעוי"ש, וביאור כוונתם דכיון דבס"ד דלא ידע הא דאמר ר"ש בן יהודה משום ר"ש, הקשו התוס' בשתים, א) מנא ידע דבמחצה חלות ומחצה רקיקין סבר ר"ש דהמותר נותן להחלות, ב) מנא ידע דסבר ר"ש בכולה רקיקין דהמותר נאכל לכהנים, והנה על הקושיא הראשונה, הנה מבואר להדיא בתוספתא פר"ח דמנחות דתניא שם מנחה שהיתה באה מחצה חלות ומחצה"ר נותן מחצה לחלות ומחצה לרקיקין ר"ש אומר מושח את הרקיקין כמין כ"י ושאר השמן נותן לחלות, הרי מבואר להדיא דסבר ר"ש דבמחצה חלות ומחצה רקיקין מותר השמן נותן לחלות, וזהו טעם הס"ד דמקשה דבמחצה חלות ומחצה רקיקין מותר השמן נותן לחלות, ומדויק בגמ' דקאמר אמר ר"ש, והרי ברור להש"ס שכן אמר ר"ש, והיכן אמר, ולפי מה שביארנו מבואר בתוספתא להדיא שכן אמר ר"ש, וע"ד הקושיא השנייה שהקשו מנא ליה להס"ד דבכולה רקיקין מותר השמן לכהנים, תמהני טובא הלא זה מבואר בהדיא בברייתא אחריתי, והובא לעיל ע"ה, תניא אידך רקיקין הבאין בפני עצמן מביא לוג שמן ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל שמן שבלוג, ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש מושחן כמין כי ושאר השמן נאכל לכהנים, ואם כן שפיר יש לומר דהס"ד ידע מברייתא זו, וגם מהתוספתא שכתבנו לעיל, וגם מבואר זה בתוספתא שם, וא"כ אית לן לומר שפיר דהס"ד ידע, ולהכי מקשה שפיר, ועל זה משני הש"ס דהמשנה אתיא כר' שמעון אליבא דר' שמעון בן יהודה שאמר משמו של ר"ש דגם במחצה חלות ומחצה רקיקין מותר השמן נאכל לכהנים, ודברי התוס' צריך עיון.
ג והנה הרמב"ם בפרי"ג ממעה"ק ה"ט כתב מביא לוג שמן לכל עשרון ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, וזהו כרבנן דר"ש, והקשה מרן הא תנן במשנה ע"ד ע"ב דשאר השמן נאכל לכהנים, וקיי"ל סתם במתניתין ומחלקות בברייתא הלכה כסתם דמתניתין יעוי"ש, ונראה דהנה ע"כ משנתינו לא סבר כר"ש, והוא מדתנן פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא המשתן, וקאמר הש"ס מאן תנא אמר ר' ירמי' דלא כר"ש וכו' אביי אמר אפילו תימא כר"ש דמייתי ומתני וכו' ופריך הש"ס והא איכא מותר שמן דאי מחצה חלות ומחצה רקיקין אמאי מותר השמן מחזירו לחלות אי כולהו רקיקין אמר מותר השמן נאכל לכהנים, ומשני כר' שמעון בן יהודה דתניא רשב"י אומר משום ר' שמעון מושחן כמין כי והשאר נאכל לכהנים, והיינו דאפילו במחצה חלות ומחצה רקיקין אמר ר' שמעון דהמותר נאכל לכהנים.
ד והנה התוס' תירצו וז"ל ויש לומר משום דרבנן דפליגי ארבי שמעון בן יהודה התם סבירא להו במותר השמן מחזירו לחלות ואליבא דרבי שמעון קאמרי דהא קתני מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין ומאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ר"ש, עכ"ל, וכוונת תירוצם דאיכא רבנן דלא סברי כר' שמעון בן יהודה אלא סברי דגם לר"ש במחצה חלות ומחצה רקיקין מותר השמן מחזיר לחלות, וכוונתם לברייתא דלעיל, וכמו שכתבנו, והנה עכ"פ יוצא מזה דפליגי תנאי אליבא דר"ש בהא דבמחצה חלות ומחצה רקיקין בדבר מותר השמן, דלתנא דברייתא אליבא דר"ש בן יהודה שאמר משום ר"ש דבמחצה חלות ומחצה רקיקין מותר השמן נאכל לכהנים אתיא שפיר המשנה דידן כר"ש, אבל להתנא דהתוספתא דסברה אליבא דר"ש דבמחצה חלות ומחצה רקיקין מותר השמן ניתן לחלות דלדיד' לא אתיא סתם משנה דידן אליבא דר' שמעון.
ה והנה מבואר עוד בברייתא, הובא לעיל ע"ה, דרבנן דר' שמעון בן יהודה שם סברי דבמחצה חלות ומחצה רקיקין מותר השמן מחזירו לחלות, ואליבא דר"ש קאמרי, וכמו שכתבו התוס' ולפי"ז תקשה דע"כ סתם משנה דידן דלא כהנהו רבנן גם כן, ומדוע לא פריך הש"ס דמשנתינו דלא כהנהו רבנן, וע"כ צריך לומר דהנהו רבנן סברי דבין במחצה חלות ומחצה רקיקין, ובין בכולה רקיקין הנה מותר השמן מחזירו לחלות, וא"כ שפיר אתיא משנה זו כרבנן דר' שמעון בן יהודה, וא"כ להנהו רבנן מוכח דסברי דגם מנחה הבאה כולה רקיקין מותר השמן מחזירו לחלות, וזהו דלא כסתם משנה לעיל ע"ד, ומטעם זה לא אזלינן בתר סתם משנה דהתם מפני סתם משנה דהכא דע"כ אליבא דרבנן דר"ש בן יהודה המשנה דידן סוברת דגם בכולה רקיקין מותר השמן מחזירו לחלות, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כרבנן דרבים נינהו, וכמו שנתבאר.
ו אמר לי' רב כהנא לרב אשי הא איכא לספוקי במנחת נסכים וכו' כי קא מספקא ליה טעונה קמיצה שאינה טעונה קמיצה לא קא מספקא ליה, מבואר מזה דמנחת נסכים אינה טעונה קמיצה, ומובן שכולה נשרפת ע"ג המזבח, והנה כן כתב הרמב"ם בפר"ב ממעה"ק ה"א, והנה כתב מרן הכס"מ מפני שלא מצינו שתהא נקמצת, ועוד הביא ראיה מהא דתנן בפר' אלו מנחות ע"ד ע"ב מנחת נסכים למזבח ואין בה לכהנים, יעוי"ש, ולכאורה דברי מרן תמוה דלמה כתב בתחילה שלא מצינן שתהא נקמצת דמשמע שאין לזה מקור, ואח"כ מביא משנה מפורשת שאין בה לכהנים, ונראה דכוונת מרן לומר שאין בה קמיצה אף באופן שתהי' גם הקומץ למזבח כמו שסבר ר"ש במנחת חוטא של כהנים הקומץ קרב לעצמו, והשיריים קריבין לעצמן, על זה כתב שלא מצינן קמיצה כלל במנחת נסכים, אבל הכא מבואר להדיא דמנחת נסכים אין בה קמיצה, מזה מקור נאמן להרמב"ם שכתב שכולה נשרפת, והיינו כמו שהיא בלא קמיצה.
ז במותר להכניס חוב"ע, נראה דדעת רבנן דסברי אסור להכניס חוב"ע, היינו דוקא באופן זה שהחולין מסייע להקרבן, ויש בזה ג"כ כעין הקרבה, וביותר לפי מה דקיי"ל דכל המנחות באות עשר חלות כמבואר לעיל ע"ו, וא"כ הכא מכל חלה איכא חולין וקודש, וממילא אין זה ענין להא דכתבו התוס' בתמורה כ"ג בתירוץ השני, ולזה אין לחוש דלמא לא יהיה כל העשרה מעורב גם מקדושה דהיינו דיש לחוש דלמא אין מהקדושה אלא חמש חלות, משום דע"כ סבר האי תנא יש בילה, וממילא איכא בכל חלה גם מהקודש וממילא כל העשר חלות יש בהן קודש, ועל התערובות חולין עם קודש אשר משניהם נעשה קרבן, ובלעדי החולין אין קרבן, בזה פליגי רבי ורבנן, וזהו הפירוש מה דקאמר הש"ס במותר להכניס חוב"ע פליגי.
ח ויש לעיין הא אפשר שהחולין הם רובא, ומה"ת מב"מ ברובא בטל, וא"כ נתבטל הקודש, וכמאן דליתא לקודש כלל דמיא, והנה בספר עו"ש מתרץ לפי דברי המרדכי בסוף חולין דדבר שתחילת ביאתו בתערובות לא בטל, והכא הוי ביאתו בתערובות, דקודם התערובות לא היה כלל קודש, ואימתי קדוש בשעה שנתערב דמתנה ואומר כל מה שנדרתי יהא לנדרי והשאר חולין ולא שייך בזה ביטול, אבל דבריו תמוהין דהרי ע"כ נתקדשו המחויבין לנדרו מהעשרון שבו היו מודדין לכל העשרונות, דהרי עשרון אחד היה שבו היו מודדין כמבואר במשנה דפר' שתי מדות לעיל פ"ז ע"א, וע"כ כן הדבר בשעת המדידה דהעשרון המחויב לנדרו נתקדש בראשונה, וממילא כשבאין בבילה בתערובות יש כאן קודש וחולין מעורבין, ואין זה ענין לדברי המרדכי.
ט והנה לפי מה שכתב החו"ד בסי' ק"א דלא שייך לדון ביטול ברוב, אלא במקום שהתערובות סיבת הספק, ואם לא היה רק אחד לא היה ספק, מה שאין כן בדבר שאפילו אם לא היה רק אחד גם כן היה הספק א"כ כל חד וחד אסור מדאורייתא משום הספק שנולד עליו בפנ"ע לא שייך ביטול, עכת"ד יעוי"ש, וה"נ בנידון דידן שהספק הוי על כל אחד מלבד התערובות, ואין התערובות סיבת הספק בזה לא אמרינן ביטול.
י אמנם יותר נראה דלא שייך ביטול אלא בדבר שהאיסור הוא אסור, וההיתר הוא היתר כמו הא דסנהדרין שהמזכין הם מזכין, ולא מחייבין, וכן המחייבין אינם מזכין, בזה אזלינן בתר רובא, וכן גם באיסור והיתר שנתערבו, דהאיסור הוא אסור, וההיתר הוא מותר, משא"כ באופן שהמותר יכול להיות אסור, והאסור יכול להיות היתר, בזה ליתא גדר ביטול, והיינו דהכא כל עשרון ועשרון ראוי לחול עליו שם קודש ואינו מיוחד מי הוא הקודש ומי הוא החולין, וכל אחד ראוי להיות קודש, וזהו גם כן הביאור בגמ' בדעתא דכהן, וזהו כוונת רש"י בדעתא דכהן בדבר הקמיצה, וא"כ כולהו שווים לענין החלות הקדושה, להכי אין כאן תורת ביטול, וגם בדבר העשרון המקדש יהיה גם כן באופן זה שכל הששים עשרונות ראויות להתקדש, ואעפ"י שע"כ לא יתקדשו יותר מחיוב נדרו, אבל עכ"פ כולם ראוים לזה, וע"כ צריך לומר דע"מ כן ובאופן זה מודד בעשרון, וכמוש"נ.
יא וראיה לסברא זו שכתבנו יש להוכיח מהא דהלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו', ומאן דלא סבר ברירה אסור, וכן פסק הרמב"ם בפר"ז ממעשר, והיינו דבדאורייתא אין ברירה, וקשה הא יש לומר דהתרומה נתבטלה ברובא, ומדאורייתא לא בעינן מאה, וא"כ הוי רק איסוד"ר, ובדרבנן יש ברירה, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דלא שייך הכא ביטול כיון דכל השני לוגין ראוין להיות לחול שם תרומה עליהם.
יב ובזה מיושב דברי התוס' במעילה כ"א דהקשו דלבטל האי פרוטה של הקדש שנפסלה ברובא, ומדוע לא הקשו על דין שאמרו הבעלים פרוטה בתוך הכיס יהיה הקדש, ובספר ברוך טעם הקשה בזה, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר והיינו דבאופן שאמר פרוטה בתוך הכיס יהיה הקדש ולא בירר איזו פרוטה נמצא דראוי לחול שם הקדש על כל פרוטה ופרוטה, להכי אין בזה ביטול ברובא, וכמו שנתבאר, ומסוגיא דידן יסוד לסברא זו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שמעינן ליה לר''ש. בפ' כל המנחות באות מצה (לעיל סג:): מותר השמן. אמרי' בפ' ואלו מנחות (לעיל עה.) מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין מביא לוג שמן וחוצהו לחלות ורקיקין וחלות בוללן ומושח הרקיקין על פני כולן ושאר השמן מחזירו לחלות וגבי כולה רקיקין תניא לעיל מההיא מושחן כמין כי ושאר השמן נאכל לכהנים: רבי שמעון בן יהודה. גבי מחצה חלות ומחצה רקיקין קאי: מותר השמן נאכל לכהנים. כדין רקיקין הבאים בפני עצמן הלכך ממה נפשך מותר של רקיקין נאכל לכהנים: כי קא מספקא ליה. לנדר ממנחת יחיד שאינה באה בצבור דהיינו הנך חמש מנחות הנדבה דאינן באות בצבור כדאמר לעיל (דף קד:) אין שנים מתנדבים עשרון אחד שהרי כתיב בה נפש אבל מנחת נסכים הבאה בצבור לא מספקא ליה דודאי ידע שלא נדרה: של עשרוני' מאחד ועד ששים. שיביא ששים מנחות בששים כלים בחד כלי חד עשרון ובאידך שנים ובאידך שלשה ובאידך [ארבעה וכן עד] ששים: שהם אלף ושמנה מאות ושלשים עשרונות. ובכל כלי יאמר אם כזו נדרתי זו לנדרי ואם לאו תהא נדבה דממה נפשך חדא מינייהו נדר: פירשתי. עשרונות ופירשתי מאיזה מנחה מן החמש המנחות ואיני יודע מאיזה מנחה פירשתי וכמה עשרונים פירשתי בה יביא חמש מנחות של ששים עשרונות: במותר להכניס חולין לעזרה. ודכולי עלמא אסור לערב חובה בנדבה: רבנן סברי מותר להכניס חולין לעזרה. הלכך יביא ששים עשרון בכלי אחד ויתנה אם כולן נדרתי כולן לחובתי ואם לאו מה שנדרתי יהא לחובתי והשאר חולין אבל השאר לנדבה לא מצי לאיתויי דאסור לערב חובה בנדבה ואי קשיא הכא נמי היכי קריב קומץ הא הוי קצת מן הקומץ חולין ועוד מנחה היכי מישתרי והא לא איקמצ' קומץ שלם דקצת מן הקומץ הוי חולין תריץ כדתרצינן בהקומץ רבה (לעיל כד:) קומץ בדעתא דכהן תליא מילתא וכהן דעתו אקודש ולא אחולין: ורבי סבר אסור להכניס חולין לעזרה. הלכך לא מצי איתויי בכלי אחד ומתנה אבל יביא ששים מנחות מאחד ועד ששים בששים כלים ויאמר אותם שנדרתי יהו לחובתי והשאר נדבה ואי קשיא לייתי ששים עשרונות בששים כלים ויאמר לפי חשבון שנדרתי יהא לנדרי והשאר נדבה הא לא קשיא דקביעות המנחה מילתא היא ולא מצי לאיתויי בכלי אחד פחות ממה שקבע בו: מותר לערב חובה בנדבה. הלכך מייתי ס' עשרונות ויאמר כפי מה שנדרתי יהו לחובתי והשאר לנדבה: שני קמצים. חד לחובה וחד לנדבה: ומשני דקמיץ. שני קמצים: כל היכא דמטי ידיה דכהן השתא. בקומץ ראשון יהא חובה וכל היכא דמטו ידיה בקומץ אחרון תהא נדבה:
כרבי שמעון בן יהודה. ואם תאמר מאי סלקא דעתך דמקשה דקאמרינן דאי מחצה חלות ומחצה רקיקין מותר השמן מחזירו לחלות הא לא אשכחן בפ' ואלו מנחות (לעיל עה.) רבי שמעון דאית ליה האי סברא ומנא ידע בכולה רקיקין דשאר השמן נאכל לכהנים וי''ל משום דרבנן דפליגי ארבי שמעון בן יהודה התם סבירא להו במותר השמן מחזירו לחלות ואליבא דרבי שמעון קאמרי דהא קתני מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקים ומאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבי שמעון: שהן אלף ושמונה מאות ושלשים. כיצד קח בידך מאחד ועד ששים וצרף תחילתן לסופן עד האמצע כגון אחד וששים הם ס''א שנים ונ''ט הם ס''א ושלש ונ''ח הם ס''א כן תמנה עד שלשים דשלשים ושלשים ואחד נמי הם ס''א ויעלה לך שלשים פעמים ס''א וכן נוכל למנות פרים דחג דעולין לשבעים כיצד ז' וי''ג הם עשרים וכן ח' וי''ב הם עשרים וכן ט' וי''א הם כ' וי' הרי שבעים: במותר להכניס חולין לעזרה קמיפלגי. ולא מיתוקמא אלא כרבנן דאמרי למנחה של ששים עשרון ששים לוגין דאי כרבי אליעזר בן יעקב דאמר אין לה אלא לוגה היכי מיתכשרה כיון דאיערב חולין בהדה הא אינה ראויה לבללן משום דהוה ליה חיסר שמנה: רבה אמר דכולי עלמא וכו'. רבה גרסינן אף על פי שהוא אחר רב חסדא דרבא משני לקמן שינויא אחרינא: דתלי לה בדעת כהן. ואף על גב דבהקומץ רבה (לעיל דף כד:) לית ליה לאביי בדעתא דכהן תליא מילתא הכא מודה: