דף סט - א
"בכורים" לפירא קא אמרינן [בכורי התבואה שהיתה אמורה להיות ניתרת בשתי הלחם, הוא שאמרה תורה]!? לא כן הוא, שאין "בכורים" מתיחס לחיטים "השייכים" לשתי הלחם שאותו הוא מביא, אלא:
"בכורים" למזבח קא אמרינן, כלומר, "בכורים" מתיחס לשנה, שלא יקרב על המזבח מחיטי שנה זו קודם לשתי הלחם! ואם כן לא יועיל מה שהיו החיטים - מהם קרב העומר - חיטים שכבר עבר עליהם שתי הלחם, וכבר הותרו מכחם, שהרי: והא כבר אכיל לה מזבח מפירי דהאי שתא [כבר נקרב על המזבח מתבואת שנה זו], ואין שתי הלחם הבאים מתבואת אותה שנה - "בכורים". [1]
א. שנינו במשנה לקמן ע א: החיטין והשעורין... אסורים בחדש מלפני העומר... אם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן, ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא; וכן הוא לענין שתי הלחם, תבואה שהשרישה קודם לשתי הלחם [2] שתי הלחם מתיר אותם, ואם השרישה לאחריו אין שתי הלחם מתיר אותם.
ב. הסוגיא שלפנינו דנה בענין פירות האילן, באיזה שלב מגידולם הם צריכים להיות לענין היתר שתי הלחם.
ב. הנצה: עוד בעי רמי בר חמא: שתי הלחם שהם מתירים את פירות האילן:
האם את הנצה של הפרי שריין [הם מתירים], או את החנטה של הפרי שריין?
כלומר, בפירות האילן כיצד הוא הדין, האם די בהנצה של הפרי קודם לשתי הלחם כדי שיותר הפרי על ידם, או שמא, עד שלא חנט הפרי אין שתי הלחם מתיר אותו? [3]
ומקשינן: מאי הנצה ומאי חנטה [בהנצתו וחנטתו של מה היה הספק]!? אילימא נסתפק רמי בר חמא בהנצה דפירא וחנטה דפירא [בהנצת וחנטת הפרי ממש], הרי אין ספק שבהנצה סגי, שהרי:
השתא השרשה דתבואה - שעדיין אין ניכר גידולה כלל - שריא [שתי הלחם מתירים אותה], הנצה וחנטה של פירות האילן מיבעיא, כלומר, כל שכן שדי בהנצה של הפרי - שכבר ניכר גידולו - כדי שיותר על ידי שתי הלחם!? אלא ספיקו של רמי בר חמא היה, בהנצה דעלה וחנטה דעלה [בהנצתם וחנטתם של "פרחי" הפירות], מי הוי - הנצת הפרחים באילן כי השרשה בתבואה, והותרו פירות האילן אם הנצו הפרחים קודם לשתי הלחם, או לא הוי הנצת הפרחים כי השרשה בתבואה, ואין פירות האילן ניתרים בזה -
ומסקינן על גוף הבעיא: תיקו. [4]
בעי רבא בר רב חנן:
חטין שזרען בקרקע [מפרש לה ואזיל], האם עומר מתירן, או אין עומר מתירן?
ומקשינן: היכי דמי!?
והרי אי דכבר אשרוש, השרישו החטים בקרקע, והספק הוא לענין הגידולים שיבואו, אם הם מותרים, הרי תנינא כבר במשנה את דינם שהם ניתרים על ידי העומר -
ואי דעדיין לא אשרוש ולענין הגידולים, הרי נמי תנינא שם את דינם שאינם ניתרים, דהא תנן [לקמן ע א]:
החיטין והשעורין... אסורים בחדש מלפני העומר... אם השרישו קודם לעומר, עומר מתירן, ואם לאו, אסורין עד שיבא עומר הבא.
ואם כן, במה נסתפק רבא בר רב חנן!?
ומשנינן: לא צריכא, כלומר, לא לענין הגידולים הוא שנסתפק, אלא:
כגון דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר [קצר חטים מהתבואה החדשה - שעדיין לא עבר עליה העומר - וזרעם קודם לעומר] ולא השרישו בקרקע, ואתא עומר וחליף עלייהו [ועבר עליהם העומר] כשהם זרועים בקרקע -
וקא מיבעיא ליה, ונסתפק רבא בר רב חנן בדינם של אותם חטים עצמם שזרעם בקרקע:
מהו לנקוטי ומיכל מינייהו [האם לכשיוציאם מן הקרקע יהא מותר לאוכלם]; וצדדי הספק הם:
כמאן דשדייא בכדא דמיא - ושרינהו עומר [האם חשובים החטים כאילו היו בכד שהם ניתרים על ידי העומר] שעבר עליהם בהיותם בקרקע -
או דילמא: בטיל להו לגבי ארעא [ביטל אותם לקרקע], ואין עומר זה מתירם, אלא בעומר הבא הם ניתרים? [5] עוד מסתפקת הגמרא בדין חטים שזרעם בקרקע אם הם כקרקע [6] לענין שני דינים שאינם שייכים לעניני חדש:
א. מוכר שנתאנה, או לוקח שנתאנה, כך הוא דינם: אם היתה האונאה יותר משתות הרי המקח בטל; פחות משתות הרי זו מחילה; שתות, קנה ומחזיר אונאה; סתם אונאה היא במחיר, ואולם בסוגייתנו תתבאר סוג אונאה נוספת.
ב. אין אונאה אלא במטלטלין, אבל המאנה או המתאנה בקרקעות, אינו בדין אונאה; ובדין ביטול מקח בקרקעות נחלקו האמוראים בבבא מציעא נז א.
האם יש להן [7] לחטים הזרועים בקרקע ולא השרישו - אונאה כשאר מטלטלין, או אין להן אונאה כקרקעות?
ומקשינן: היכי דמי?
אילימא בכגון דמכר לו חטים זרועים בקרקע, ואמר ליה המוכר לקונה: [8]
"שדאי בה שיתא [זרעתי בקרקע ששה כורים של תבואה] ", ואתו סהדי, ואמרי דלא שדא בה אלא חמשה [ובאו עדים ואמרו שלא זרע בה אלא חמשה]; כך הרי אי אפשר לפרש:
והאמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, אפילו פחות מכדי אונאה [פחות משתות] הרי זה חוזר בו מן המקח, כלומר, המאנה את חבירו במדה, שנתן לו פחות מכפי המדה שהתנה עמו, או שהונהו במשקל או במנין, אפילו היתה האונאה פחות משתות הרי זה חוזר, ומשום שמקח טעות הוא, כי פירש לו שהוא בחזקת כן, ואינו כן -
ואם כן אף בעניננו, כיון שאמר לו "ששה כורים" זרעתי בה, ואין שם אלא פחות מכך, הרי זה מקח טעות, וחוזר, שלא נתמעטו הקרקעות אלא מדין אונאה ולא מדין "מקח טעות".
אלא הספק הוא בכגון דאמר ליה "שדאי בה כדבעי לה" [אמר המוכר לקונה, זרעתי בה חטים כפי הראוי לה], ואתו סהדי ואמרי דלא שדא בה כדבעי לה [ובאו עדים ואמרו שלא זרע בה כפי הראוי לה]; ובאופן זה תלוי הדין בדיני אונאה, כי דבר התלוי באומדן דעת שהטעות שכיחה בו, הרי זה בכלל אונאה; ואם כן יש להסתפק:
ייש להן אונאה, ומשום דכמאן דשדייא בכדא דמיא [כמי שמונחים הזרעים בכד, וכשאר מטלטלים הם] -
או דילמא: בטיל להו לגבי ארעא [ביטל את הזרעים לקרקע] ודינם כקרקע שאין להם אונאה.
וכעין זה יש להסתפק:
נשבעין עליהן כמטלטלין, וכגון שטען אדם לחבירו: פסקתי עמך לזרוע בקרקע שש שמסרתי לך, ואילו אתה לא זרעת אלא חמש; והלה טוענו: זרעתי חמש ומחצה, האם חייב הוא להשבע כשאר מודה במקצת במטלטלין -
או אין נשבעין עליהן כדין קרקעות?
וצדדי הספק הם:
האם כדשדייא בכדא דמיא, וכמטלטלי דמו, ונשבעין עליהן; או דלמא: בטיל להו אגב ארעא, וכמקרקעי דמו, ואין נשבעין עליהן. [9]
ג. גלל: עוד בעי רמי בר חמא:
חטין שבגללי בקר, ושעורין שבגללי בהמה [10] מהו? ומפרש לה ואזיל: ומקשינן: למאי, לענין איזה דין הוא הספק; שהרי:
אילימא לטמויי טומאת אוכלין? [11] הרי תנינא:
חטין שבגללי בקר ושעורין שבגללי בהמה: אם רק חישב עליהן בלבו לאכילה [להוציאם ולאוכלם], אין מטמאים טומאת אוכלין.
ואם ליקטן בידים לאכילה, הרי אלו מטמאים טומאת אוכלין.
אלא תאמר שהספק הוא להקריב מנחות מחטים או שעורים אלו; והרי:
פשיטא דלא [פשיטא שפסולים למנחות] ומשום שמאוסים הם, שהרי כך אמר הנביא [מלאכי א ח]: "מגישים על מזבחי לחם מגואל, ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שלחן ה' נבזה הוא. וכי תגישון עור לזבוח אין רע [וכי אין דבר זה רע!?], וכי תגישו פסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך [בחון אתה את הדבר, והקרב אחת מאלו לדורון לפחתך, האם יהיה מרוצה לך בזה הדורון, או אם ישא פניך!?] "!?
ומשנינן: לא צריכא, כגון דנקטינהו וזרעינהו [הוציאם מן הגללים וזרעם והצמיחו גידולים] וקא בעי לאיתויי מנחות מינייהו [ורצונו להביא מנחות מן הגידולים שהגדילו חיטים אלו]; ובאופן זה מספקינן: מאי דינם להכשירם למנחות?
וצדדי הספק הם:
משום דמאיסותא הוא, וכיון דזרעינהו אזדא לה מאיסותייהו, כלומר, האם אין בחטים אלו אלא חסרון מיאוס, ואם כן הרי אין שייך זה אלא להם עצמם ולא לגידוליהם שאינם מאוסים -
או דילמא: משום כחישותא הוא, והשתא נמי כחישו, כלומר, או שמא יש חסרון כחש בחיטים אלו מאחר שנתעכלו במעי הבהמה, והגדל מזרעים אלו שוב אינו מלא ובריא כשאר חיטים, ולכתחילה [12] אין ראוי להקריבם למנחות.
ומסקינן: תיקו. [13]
ד. פיל: עוד בעי רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית [קופה העשויה מצורי דקל], והקיאה כמות שהיא דרך בית הרעי, מהו? ומפרש לה ואזיל:
ומקשינן: למאי?
אילימא למבטל טומאתה שהיתה לה, [14] כגון שהיתה הכפיפה טמאה, והספק הוא אם חשובה בליעתו כעיכול, ובטל ממנה שם כלי, ופקעה טומאתה, הרי תנינא:
דתניא: כל הכלים יורדין לידי טומאתן, כלומר, לידי תורת קבלת טומאה - במחשבה, כגון עור, שסתמו למנעלים הוא עומד ואינו מקבל טומאה עד שתיגמר מלאכתו ויעשו ממנו מנעלים, ומכל מקום אם חשב על העור לעשותו שולחן, ולמטרה זו אינו חסר שום מלאכה, הרי הוא ככלי לקבלת טומאה -
ואין עולין מטומאתן שכבר נטמאו אלא בשינוי מעשה וכגון שנשברו, ומאחר שאין כאן שינוי מעשה אין טומאתה בטלה. [15]
ומשנינן: לא צריכא, הספק הוא בכגון דבלע [בלי לעיסה גמורה] הפיל הוצין והוציאם דרך בית הרעי, ועבדינהו, ועשו מאותם הוצים [16] כפיפה מצרית, אם אותו כלי מקבל טומאה?
וצדדי הספק הם:
מי הוה - בליעה כעין זו - עיכול, ושם "גלל" עליהם, [17]
הערות
[1] א. הסוגיא טעונה ביאור, מה היא ה"שנה" המשותפת לעומר ושתי הלחם, עד שאנו אומרים שעומר ושתי הלחם בהכרח מתבואת שנה אחת היא, ומשום שבפשוטו, שנת שתי הלחם היא משתי הלחם לשתי הלחם, ואם כן, אם קרב העומר מתבואה שהשרישה קודם לשתי הלחם בשנה שעברה, הרי נמצא שמ"שנת שתי הלחם" האחרונה עדיין לא הקרבה מנחה מן החיטים. ובשפת אמת כאן, ובאחיעזר חלק ג סד ג, תמהו: כיון שאנו אומרים דשתי הלחם אינם ביכורים, אף אם מה שנקרב קודם להם היא מתבואה שהשרשה קודם לשתי הלחם של שנה שעברה, אם כן אף אם תקרב מנחה אחרת מאותה תבואה אין שתי הלחם "בכורים"; ואם כן, האיך יתכן כלל שיתירו שתי הלחם שלא כסדרן, [דהיינו להקריב לאחר העומר ממה שהשריש לאחר העומר וקודם לשתי הלחם של השנה שעברה, כמבואר בגמרא לעיל], והרי אם כן לא יהיו שתי הלחם - של השנה הבאה - "בכורים"! ? וב"שפת אמת" לא יישב, וראה ב"אחיעזר" שם; וראה ב"חזון איש" סימן מב סקי"ט וסק"כ. ובחידושי מרן רי"ז הלוי בהלכות תמידין ומוספין [דף מג, ראה שם אריכות], ביאר סוגיא זו על פי הסוגיא דלקמן פד א; ועיקרי דבריו הם, שהן העומר והן שתי הלחם צריכים שיהיו מתבואת השנה המתחלת באחד בתשרי והביאו שליש לאחריו, ומתבואת שנה זו צריך שיהיו שתי הלחם בכורים; [ראה שם שהביא מקור ליסוד דבריו מדברי הגר"א בביאור הירושלמי חלה א א, וראה היטב במקור הדברים]. ב. [לכאורה משכחת לה אופן נוסף של היתר "שלא כסדרן", מלבד הציור שציירה הגמרא, והוא לפי מה שצידד רמי בר חמא בהמשך הסוגיא, שחטים הזרועים מחדש בקרקע בטלים לגבי קרקע, ואין העומר מתירם; ובחטים אלו - לאחר שהוציאם מן הקרקע - יש להסתפק: אם יותרו על ידי שתי הלחם ולאחריהם עומר]. ג. חידוש יש בלשון הרמב"ם [תמידין ומוספין ז יט]: "תבואה שזרעה אחר שקרב העומר וקצרה אחר שקרב העומר של שנה הבאה, הרי זה ספק אם מביאים ממנה מנחות לכתחילה קודם הבאת שתי הלחם, הואיל ותבואה זו עבר עליה הבאת שתי הלחם וקצירת העומר, או אין מביאין עד שיביאו שתי הלחם אחר הבאת העומר של שנה אחרת", ודבריו מחודשים בהבנת הגמרא; וראה "ספר המפתח". ד. כתב ה"מנחת חינוך" [שז א, ד"ה והנה מבואר, בנדמ"ח]: בספק הגמרא אם תבואה שהשרשה לאחר העומר ניתרת על ידי שתי הלחם שחלפו עליה, תלוי גם דין שתי הלחם עצמם אם אפשר להביאם מתבואה זו בשנה הבאה, כי אם כבר הותרה תבואה זו על ידי שתי הלחם, אם כן "אין זה חדש ולא מיקרי בכורים, אבל אי אין מתיר שלא כסדרן, אם כן נקרא חדש לשתי הלחם, כמו כל התבואות של שנה זו שחלף עליהם העומר, דמביאין ממנו שתי הלחם" ; וראה בזה ב"חזון איש" מב יט וכ.
[2] נתבאר על פי הגהת ה"צאן קדשים" ברש"י ד"ה השתא; ומיהו תבואה שהשרישה קודם לשתי הלחם אם היא ניתרת ב"שתי הלחם", דין זה תלוי בספק הגמרא דלעיל אם שתי הלחם מתירין שלא כסדרן; וראה בזה ב"קרן אורה" בדבריו על הבעיא הקודמת.
[3] נתבאר על פי לשון רש"י, שכתב: הנצה שריין שהניצו קודם להם:, וכן משמע מלשון הגמרא. ובלחם משנה [תמידין ומוספין ז כ] הקשה: אמאי לא בעי לענין קרבן. קודם העומר, ואמאי נקט [הגמרא] שתי הלחם! ? מיהו אין זו קושיא, דנקט שתי הלחם שהוא מאוחר יותר מעומר, וכל שכן לעומר הקודם לו, שיש בעיא בו אם אסור או לא. ורבי עקיבא איגר [נדפס בגליון הרמב"ם הוצאת פרנקל] תמה על קושייתו: במחכ"ת, לענין אילן ליכא איבעיא לענין קודם לעומר, דהא באילן ליכא להדיוט שום איסור, ולענין קרבן הא ליכא היתר קודם שתי הלחם, ולענין דיעבד [כלומר, לענין פסול, שהחדש תלוי בעומר], בלאו הכי באילן קודם שתי הלחם [צריך לומר: אפילו קודם לעומר] אם הביא כשר, כיון דמותרים [מלכתחילה להדיוט], כדאיתא בסוגיין [לעיל סח ב: "לדברי יהודה בן נחמיה"]. ומיהו, לעיל סח ב הערה 15 הובא מדברי הרמב"ם [איסורי מזבח ה ט]: אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר, ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן אבל נתקדשו להפסל, ויהיו כקדשים שנפסלו"; ולדעת ה"תוספות יום טוב" בביאור דברי הרמב"ם - הובא בהערה שם - אכן פסולים אף פירות האילן קודם לעומר, ומשום דלרבי טרפון טעם הפסול אינו תלוי באיסורו להדיוט, ודלא כיהודה בן נחמיה; ואם כן, יש מקום לקושיית ה"לחם משנה". ואם אכן כדברי התוספות יום טוב יש לתמוה עוד: האיך מיבעיא לן אם שתי הלחם מתירים את מה שהנץ קודם להם, והרי לעיל נסתפקה הגמרא אם שתי הלחם מתירים שלא כסדרן; והניחא אם אין היתר עומר שייך לפירות האילן - ניחא; אבל אם היתר עומר שייך גם לפירות האילן, הרי לפי צד אחד שבגמרא לעיל אין ספק כלל לענין הנצה קודם שתי הלחם, אלא לענין הנצה קודם העומר; וראה בזה ב"קרן אורה" כאן. ורבינו גרשום מפרש את בעיית הגמרא לענין הנצה קודם העומר; וראה עוד ב"שיטה מקובצת" שהביא בשם תוספות חצוניות: "משמע, דפירות האילן נמי תליא בשריותא דשתי הלחם. "; וקשה: הרי דבר פשוט הוא, ומפורש בברייתא לקמן פד ב וגם מתבאר כן מן הסוגיא לעיל סח ב! ? ובכתבים המיוחסים לגרי"ז ביאר, דטעות סופר היא, וצריך לומר "בשריותא דעומר", כי הם מפרשים כרבינו גרשום.
[4] ביארו האחרונים, שלפי לשון הגמרא משמע, דהא פשיטא שחנטת העלים באילן כהשרשה בתבואה, ולא נסתפק רמי בר חמא אלא אם בהנצה לבד סגי, שהרי לשון הגמרא הוא: הנצה שרייא או חנטה שרייא; ועל פי זה נתבאר בפנים.
[5] א. ביאר רש"י: כמאן דשדיין בכדא דמיא ושרינהו עומר: [מי נימא] דהא דאמרן "ואם לאו אסורין עד שיבא העומר הבא" [דוקא] בגידוליהן מיירי [ולא בזרעים עצמם], או דילמא בטלינהו אגב ארעא, וכי לקיט להו [לזרעים עצמם] כגידולין דמו [שהם אינם מותרים בלא שהשרישו] " ; וראה גם בפירוש רבינו גרשום "או דילמא בטיל לה גבי ארעא, והויין כחיטים שלא הושרשו לפני העומר, ולא שרי להו עומר". ומבואר מדבריהם, שלא נסתפקה הגמרא לומר: כיון דזרעינהו בקרקע בטלי להו אגב ארעא ואין חל היתר העומר על קרקע; אלא שנסתפקה לומר: על ידי שזרעם בקרקע הרי הם כגידולים חדשים, ומשום שלא הושרשו אין הם מותרים; ונראה מדברי רש"י עוד, שספק הגמרא הוא: אם מה שצריך השרשה לענין היתר העומר, הוא דין רק בתוספת שנתווספה לאחר העומר, שכדי להתירה בעומר הקודם צריך שתהיה השרשתם לפני העומר, או שדין זה הוא אף בזרעים עצמם, שכל שלא הושרשו אין העומר מתירם ; [ואולם הסברא צריכה ביאור, למה לא יותרו הזרעים שהיו בשעת העומר, ואין זה דומה לגידולים שאינם מותרים כשלא השרשו, כי הם לא היו בשעת העומר; וצריך לכאורה לומר, כי היות ועיקר גידול התבואה מחטים אלו יהיה בשנה שלאחר העומר, ועל דעת כן ניתנו שם, הרי הם עצמם חשובים כגידולי השנה הבאה, וגידולי שנה הבאה אינם ניתרים אף אם חלף עליהם העומר]. ב. ובקרן אורה תמה על זה: פירש רש"י, דמיבעיא ליה בתבואה שקצרה קודם לעומר וחזר וזרען קודם לעומר, אם התירן העומר ללקטן מן הקרקע ולאוכלן, או דילמא כקרקע דמו, וכי לקיט להו כגידולין דמו; ולפי זה, אפילו אם זרע תבואה שהשרישה קודם לעומר שעבר, ולא היתה צריכה להיתר עומר, דהשתא מצי למיבעיא אם זרען בקרקע ואחר כך נטלן מן הקרקע, אי הוי כזריעה חדשה, וחזרו ונאסרו, או לא; [וזה הוא שלא כדברי רש"י, שכתב בהדיא "דלא שרינהו עומר דאשתקד"; ולפי הבנתו בשיטת רש"י, הוא הדין לכאורה שיכולה היתה הגמרא להסתפק גם לענין תרומות ומעשרות, בחיטים שתרם מהם תרומות ומעשרות, וחזר וזרעם בקרקע; ואכן ראה לקמן ע א שמסתפקת הגמרא בשבולת ששתלה בקרקע: עיקר מאי, ופירש רבינו גרשום: מי צריך לעשר נמי על העיקר הואיל ושתלן דאמרינן ביטלן לגבי ארעא דצריך לעשר עליהן, או דילמא הא עישר על העיקר, ולא צריך, אף על גב דשתלן]. והוסיף: אבל לא היה צריך לזה, אלא מיבעיא ליה כשהן בקרקע, אי בטלי לגבי ארעא ולא שרי להו העומר דחליף עלייהו ונשארו באיסורן הראשון, או דילמא העומר התירן לאכול אותן בעצמן ; אבל חיטים שהותרו כבר על ידי עומר, וחזר וזרען וליקט אותן מן הקרקע, ודאי אין חוזרים ונאסרים על ידי נתינתם בקרקע לחוד, כיון שלקטם מן הקרקע כמות שהם; וראה עוד שם הוכחות לדבריו, ותוספת דברים בכל זה; [ויש לעיין מגידולים שהושרשו קודם העומר, שהעומר מתירם אף דמה שיש בשעת העומר הוא בקרקע, ומה שיגדל אינו בעולם, ומכל מקום הותרו על ידי העומר, וכי חטים שבקרקע גריעי מכל זה]. ואכן ראה לשון רש"י בבבא מציעא נז א "או דילמא בטלינהו אגב ארעא, וכקרקע בעלמא דמו, ולא שייך עומר גבייהו למישרינהו", ומשמעות לשונו הוא כפירוש שפירש ה"קרן אורה"; [וראה עוד בכל דברי רש"י שם; והנה אף בבבא מציעא כתב רש"י דמיירי בדלא אשרוש, והביאור הוא, כי אם אשרוש אין ספק שהם בטלים לקרקע, וכאשר נראה מדברי רש"י שם לגבי אונאה בזרעים אלו, שפירש את הספק בדלא אשרוש; וראה "שפת אמת" כאן].
[6] לפי מה שנתבאר בדעת רש"י בסוגייתנו, נמצא שספיקות אלו של הגמרא אינם באותו ענין ממש כמו הספק לענין עומר; ואילו לשיטת ה"קרן אורה", שלש שאלות אלו ענין אחד הם; וראה עוד בהמשך הענין בהערות, שלפי שיטת הרמב"ם בהבנת שתי הספיקות הבאות, הרי שאף לשיטתו - שנראה כמבאר כהבנת ה"קרן אורה" - אין שתי הספיקות הבאות בענין אחד עם הספק לענין עומר.
[7] ספק זה של הגמרא, וזה שלאחריו, מתבאר כאן על פי רש"י בבבא מציעא נו ב.
[8] רש"י מפרש את הספק לענין מכירה, ואין מפורש בדבריו, אם מכר לו את השדה הזרועה, או מכר לו את הזרעים בלבד; וראה ברשב"א - הובא במגיד משנה הלכות מכירה יג טז, שמדבריו יש ללמוד אף לפירוש רש"י, שמכר לו חטים זרועים בקרקע.
[9] ספיקות הגמרא לענין אונאה ושבועה נתבארו על פי רש"י. אבל הרמב"ם [מכירה יג טז] מפרש באופן אחר, וז"ל: שכרו לזרוע לו קרקע, ואמר: זרעתי זרע הראוי לה, ובאו עדים והעידו שזרע בה פחות מן הראוי לה, הרי זה ספק אם יש לו הונייה מפני הזרע, או אין לו הונייה מפני הקרקע, לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע, וכן אין משביעין אותו אלא שבועת היסת, מפני צד הקרקע שיש כאן; וראה עוד ב"מגיד משנה" שם; והעיר ב"קרן אורה" דלפי הרמב"ם אין שתי ספיקות אלו בענין אחד ממש עם הספק לענין עומר, ראה שם.
[10] פירש רש"י: בקר דרכו לאכול חיטים, ושאר בהמה כגון חמור וגמל דרכם לאכול שעורים.
[11] א. דיני הטומאות חלוקים בין אדם לכלים, וביניהם לאוכל, ו"טומאת אוכלין" היינו הדברים המיטמאים ומטמאים כדין אוכל. ב. ב"שפת אמת" תמה, למה לא נפרש את הספק לענין עומר, אם מועיל היתר עומר להתירם כשהם בגללי הבקר, ולא יישב.
[12] כן ביאר ב"קרן אורה", שהרי כחוש אינו פסול אלא לכתחילה, דלאו "מבחר נדרו" הוא, אבל בדיעבד כשר.
[13] הבעיא נתבארה על פי רש"י שפירש את הספק לענין גידוליהם, אבל הרמב"ם [איסורי מזבח ו יג] מפרש את הבעיא לענין הזרעים עצמן, והספק הוא אף לענין דיעבד, וז"ל: חטים שלקטן מגללי הבקר וזרעם, הרי אלו ספק אם עברה מאיסותן בזריעה, או עדיין הן מאוסין, לפיכך לא יביא מהן מנחות, ואם הביא כשר; "קרן אורה".
[14] לשון זו של הגמרא משמעה, אילו היה הנידון לענין קבלת טומאה מכאן ולהבא, אכן היה מקום להסתפק ולא "תנינא", ואילו מהמשך הסוגיא נראה לא כן, וראה בזה בהערה בעמוד ב.
[15] בחזון איש תמה על דמיון הגמרא, והובאו דבריו בהערה בעמוד ב.
[16] נתבאר על פי לשון הרמב"ם [כלים א ז]: פיל שבלע הוצין והקיאן דרך הרעי, העושה מהם כלים הרי הן ספק". וכן פירש ב"שפת אמת"; ולפי זה לשון הספק "פיל שבלע כפיפה מצרית" אינו מדוקדק כלל.
[17] תמהו התוספות מן המבואר לעיל בחיטים שבגללי בקר, שאם ליקטן לאכילה הרי הם טמאים טומאת אוכלים, ואין אומרים דהוי עיכול! ? וראה מה שיישבו; וראה מה שכתב בזה ב"שפת אמת", הובאו דבריו בהערה בעמוד ב. וב"קרן אורה" הקשה עוד, ממה שאמרו לעיל גבי חיטים שבגללי בקר שפסולים הם למנחות משום "הקריבהו נא לפחתך" ולא משום דהוי עיכול, ראה שם; [וכבר הרגיש בזה הר"ש באהלות יא ז בתוך הדברים].
א דף סט בעי רבא בר רב חנן חטים שזרען בקרקע וכו' דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר וכו' כמאן דשדא בכדא דמיין ושרינהו עומר וכו' או"ד בטלינהו אגב ארעא, ופירש"י וכי לקיט להו כגדולין דמיא, יעוי"ש, מבואר מזה דכל עיקר הבעיא אם שייך פעולת היתר העומר להחטים המונחים בקרקע, וזהו מטעם דנחשבים החטים כמאן דליתנהו, וממילא נשארים באיסורים, ומשמע מזה דאין להסתפק על חטים מותרים משנה העברה שהעומר כבר התירן, דליאסרו עתה מטעם דהקרקע עושה אותם כגידולין חדשים, ובלא השרשה יבואו לכלל איסור, ולא לכלל היתר, והיינו שאין בכח העומר להתיר טרם הושרשו, והבטילות לגבי קרקע אוסרם, ומדלא מבעי לי' לרבא באופן זה, משמע שזה ודאי דאין הקרקע אוסרן, אלא עיקר הבעי' אם יש חשיבות להם להיות בכלל ההיתר של העומר.
ב והנה הרמב"ם כתב ג"כ דעיקר הספק אם הם בכלל היתר להיות ניתרים, דכתב בפר"י ממ"א ה"ה וז"ל תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החטים בקרקע ואח"כ קרב העומר הבא ועדיין החטים בקרקע הרי אלו ספק אם התירן העומר כאילו היו מונחין בכד, או לא יתיר אותן מפני שבטלו בקרקע, אבל לא כן דעת הראב"ד בהשגה, וכתב וז"ל א"א ומי יתירם לאלו, אלא שהשרישן קודם לעומר וחזר וזרע, היתה השאלה אם התירן העומר שעבר אם לאו, והביאור בדבריו דמפרש להבעי' זו באופן אם נאסרו ע"י ביטולתן בקרקע, והיינו דסבר הראב"ד דזה ודאי דאין עומר פועל היתר להני המונחים בקרקע משום דאין להם חשיבות להשיג היתר דהעומר בעודן בקרקע, אלא עיקר הבעי' אם נאסרו בזה שמונחין בקרקע, מטעם שתורת גידולין עליהן גם עתה בבטילותן בקרקע, או שעומדים הם בהיתרן כמקודם, וע"כ הפירוש בדברי הראב"ד שכתב אם התירן העומר שעבר, היינו אם מהני להם ההיתר שמכבר או שההיתר שמכבר הלך לו, מטעם שבטילים הם לקרקע עתה, וכן מפרש ע"כ לשון הש"ס ושרינהו עומר היינו אם עומדים הם בהיתרן שמכבר, והנה מרן כתב דלפירוש הראב"ד אינו יודע ליישבו על לשון הגמ' יעוי"ש, והנה ע"כ כוונתו בלשון ושרינהו עומר, אבל לפי מה שכתבנו מיושב הלשון היטב.
ג אמנם דברי הראב"ד מרפסין איגרי, היתכן חטים שכבר הותרו מהעומר העבר, שיאסרו עתה מטעם שהם מונחין בקרקע, ואפילו אם אמרינן דבטלי אגב ארעא אבל ההיתר שבהן לא נפקע, וכי הקרקע אוסרן, עוד קשה טובא לפי סברת הראב"ד דיש מקום לומר דאותן שכבר הותרו, יאסרו עתה, א"כ מאי נפק"מ אם הותרו בהיותם תבואה בגמר בישול, או שהותרו בהשרשה, ומדברי הראב"ד משמע שדוקא על אותן שהותרו בהשרשה הוי הבעי' בגמ', וכנראה שזהו הכוונה של המהרש"ך הובא במל"מ, ויען שמחויבין אנחנו למשכוני נפשין על רבינו הראב"ד, לזאת נראה לבאר כוונת רבינו כאשר יבואר.
ד תניא בתו"כ פ' אמור פרשתא י' לרצונכם אין כופין את הציבור על כרחו, והוא דין מחודש שלא מצינו כן בשום קרבן אף לא בקרבנות ציבור, דהרי כופין הצבור על התמידין כמבואר בספרי פ' פנחס, אמנם עכ"פ שמענו דין מחודש דהקרבת העומר דוקא בהסכם ורצון הבעלים, ומזה מצאתי לחדש דאף באופן שאינם רוצים בהתרתו של העומר אינו מתיר, וכמו שפליגי בעירובין כ"א אם אמר שאל יתכפר עליו חטאתו, והכא כש"כ דאם אינו רוצה בהתרה, אין עומר מתיר בע"כ, ואם באנו להחלטה זו, הנה כמו שהצבור יכולים למאן בהתרה, הנה כמו כן היחיד, אם אינו רוצה בהתרתו של העומר, אין מתיר לו העומר.
ה ומטעם זה אם נטלו הבעלים התבואה חדשה וזרען בקרקע, הרי אין צריך להיתרו של העומר, דהרי לזריעה אין נדרש היתר, ולמה שיצמחו ויעשו גדולין, יתירם עומר הבא, נמצא דבהזריעה בקרקע, הרי"ז כמו שמבטל היתרו של עומר וכאילו אמר שאינו רוצה בהתרתו, וא"כ אין מקום להסתפק באופן זה, שיהי' יכול ורשאי ללקט את החטים אחר העומר ולאכלם, דהרי פשיטא שחסר להם ההיתר, וזה ג"כ אין מקום להסתפק אם נטל חטים שהותרו בעומר העבר, דכיון שהותרו שוב אינם חוזרין לאיסור, אבל יש להסתפק באופן שהותרו בהשרשה, ועתה זרען בקרקע כדרך זריעה, בזה יש לחקור, כיון דעתה נתברר שהזרעונים האלה לא נדרשו להתרתו של העומר העבר, דהרי בהיותם בהשרשה הא לא היו ראוים לאכילה, ועתה ג"כ אינם עומדים לאכילה כשנתנן בקרקע לעשות גדולין, כי להגדולין יתירם עומר הבא, נמצא דהעומר העבר לא נדרש להם, הוי כאילו לא התירם, אבל כל זה אם אמרינן דהזריעה עושה אותם ביטול להקרקע, דאל"כ עדיין דינם כתלושין, ומהני להו העומר, - זהו כוונתו של הראב"ד בפירושיו דהסוגיא. -
ו ולפי פירושו של הראב"ד יובן שפיר הא דנקט הש"ס הבעיא בעומר, דהיינו בהקרבתו של העומר, ולא נקט הבעי' בההיתר של היום הט"ז או בההיתר של האיר המזרח למ"ד האיר המזרח מתיר, והיינו להכוונה שכתבנו לפי פירוש הראב"ד עיקר הבעי' הוי דוקא לענין ההיתר של העומר, וכמו שנתבאר.
ז אבל הרמב"ם לא נחית לזה, והיינו דלא סבר להאי דינא דתו"כ, מדלא הביאו בהלכה, וכבר תמה במנח"ח מצוה ש"ג מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא, אבל מדלא כתב זה להלכה ע"כ דלא סבר לה, ובע"כ זהו גם כן דעת רש"י, אבל הראב"ד מפרש הלכה כפי שיטת התו"כ, לכן מפרש הבעי' דש"ס כפי מה שכתב וכדלעיל.
ח וע"ד השמטת הרמב"ם הא דתו"כ, אפשר לומר דיש להוכיח דע"כ ר"ט וריב"נ דלעיל לא סברי לה, והוא מהא דאמר ריב"נ מה לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, והנה אם אמרינן דאין עומר בא בכפיי', ובעינן רצון הצבור, ובלא רצונם אין מקריבין את העומר כלל, א"כ יכולין נמי לומר גם כשמקריבין את העומר ברצונם, אבל אינם רוצים בהתרתו, ואין העומר מתירן, וכמו שנתבאר לעיל, ולפי"ז יצוייר עומר שלא התיר מאומה, והרי הוא לאחר העומר כמו לפני העומר, ואין זה ענין להא דלעיל ד' דאמר רב בעומר שלא לשמה הואיל ובא להתיר ולא התיר, דשאני התם דהחסרון בהמתיר, משא"כ אם המתיר כהוגן, ורק הם אינם רוצים פעולתו שפיר דמי, ולפי"ז שוב תיקשה מדוע שנה התנא סתם דלאחר העומר כשר, הא לפעמים אחר העומר, כמו קודם, והיינו ביום ט"ז עצמו טרם כלות היום, ומדלא השיב ר"ט מאומה ומבואר גם שם ברשב"א דהודה לי' ר"ט, ומוכח דלא יצוייר עומר בלא מתיר, והיינו דבע"כ פועל פעולתו פעולת מתיר, ומוכח דאין יכולין לומר לא ניחא להו בהתרתו, - וממילא מוכח מזה דהתורה שללה זכות בחירת הצבור בזה ומקריבין גם בע"כ, וממילא יש לומר דזהו טעמו של הרמב"ם דהשמיט דינא דהתו"כ מהלכה, כיון דר"ט וריב"נ לא סברי לה, וכמוש"נ.
ט ובעיקר הבעי' אם חטין שזרען בקרקע בטלין לגבי ארעא, מצאתי להעיר מהא דאיתא בשבת מ"ה דבעי שם ר"ל מר' יוחנן חטים שזרען בקרקע אם יש מוקצה, - ופשטוה דלר"ש אין בזה משום מוקצה, יעוי"ש, - וקשה אם אמרינן דבטילי אגב ארעא א"כ הרי"ז דיחוי גמור, ודמיא לגרוגרות וצימוקין שמודה בהו ר"ש, והיינו משום דהוי דיחוי גמור, ואם אמרינן דבטלינהו אגב ארעא, ע"כ גם לר"ש הוי מוקצה, וע"כ דסברי שם ר"ל ור"י דכמאן דמנחא בכדא דמו, וא"כ ע"כ אין מקום להסתפק הכא לענין עומר, והנה אפשר לומר דאף אם ספק הוי וספוקי מספקא להו, וסברי לקולא מטעם דהוי ספק דרבנן, דאיסור מוקצה דרבנן הוא, והכא לענין עומר דהוי ספק דאורייתא פשטוה לחומרא, מספיקא, אבל דוחק הוא מדלא הזכירו מזה, ולשיטת הראב"ד אתי שפיר טפי, דלפי מה שפירשנו הוי הבעי' הכא אם באופן זה שייחדן לזריעה, ואין היתר עומר נדרש להם מיבעי' אם הם בכלל ההיתר, - וממילא אין כוונת הש"ס הכא ענין ביטול לגבי ארעא, אלא הכוונה שמטרתו היתה למטרת זריעה, ואין להם שייכות להעומר, וא"כ יש מזה הוכחה מעט לשיטת הראב"ד ופירושו.
י אלא דאמר לי' שדאי בה כדבעי לה יש להן אונאה וכו', ולכאורה הרי זה ג"כ דבר שבמדה דהיינו אם כדבעי לה הוא ששה והוא שדא חמשה, וע"כ כיון דלא הזכיר בפירוש מדה או מנין, אין זה נחשב לדבר שבמדה, ושמעינן ג"כ דדבר הנמכר באומר יש לזה תורת אונאה, וזהו כדברי הרמב"ם בפר"א ממכירה מרתף של יין אני מוכר לך בכך וכך אעפ"י שאין מדת הערימה ולא המרתף ידוע ה"ז קנה אעפ"י שנמצא חסר או יתר על האומד שהיה בדעתם ויש להם אונאה לפי השער שבשוק, וזהו דלא כשיטת המהרי"ט ח"ב סי' י"ט, ויש להאריך בענין זה וההבדל שיש בזה לבין מכור לי באלו, ולדברי הרמב"ם בפרי"ג ממכירה בלוקח בדמי אכסרא, ועי' במחנא"פ ה' מכירה סי' י"ד.
א תוספות ד"ה דבלע וכו' מיהו אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו, ויש לתמוה מהא דנדה נ' דאיתא שם קו"ח מנבלת עוף טהור שנטמא שלא במחשבה, - ולדברי התוס' הא יש שם מחשבה, דהיינו האכילה, הנה בפשיטות י"ל דע"כ ישנו לטומאת נבלות בביה"ב אף באופן שתחבו חבירו בע"כ וא"כ אין כאן מחשבה כלל כיון שבע"כ אוכל, ודברי רש"י גם כן מכוונים היטב שפירש שם דמיירי בלא ידע, והיינו שדעתו הי' לאכילת עוף טהור כשר, וא"כ הרי חסרה מחשבה לאכילת נבלה, ולא קשה מהא דמתעסק בחלב שסבור שהוא רוק, וכפי המבואר בסוגיא דשבת ס"ב, דשאני התם בשתים, א) דאפשר שמחשבה לדבר מאוס ביותר הוי מחשבה למאוס במעט, וכיון שחשב על אכילת רוק, ממילא מהני גם במחשבה לחלב, ב) דע"כ אין שייכות להא דמתעסק בחלבים ועריות דחייב מטעם דנהנה, והיינו דאמרינן דהאכילה וההנאה בעצמותה הוי מחשבה, אמנם דוקא באופן שעל ידי המתעסק באה לו הנאת אכילה וההנאה שהיא יותר חשובה, משא"כ באופן שהאכילה וההנאה המה בשוה לדבר זה שהי' מכוון לדבר המתעסק כמו הכא שהאכילה וההנאה שוה בין כשרה לנבילה, ואין הבדל ביניהם בהטעם, א"כ אין כאן שום מחשבה, כיון דאין נו"ט בהמתעסק, וא"כ אתי שפיר דברי רש"י כהוגן, דבשביל חסרון ידיעה וסבור הי' שכשרה היא, להכי אין בזה ענין מחשבה מטעם ההנאה והנאת הגרון, וברור, ומתעסק בחלבים באופן שרצה לאכול שומן, וכדפירש"י בכריתות י"ט ע"כ מיירי בחלב מבושל דלא בעי מחשבה.
ב אמנם בעיקר דברי התוס' יש להעיר דמאי ראי' מהא דלוקה על אכילת חלב ונבלת עוף טהור, הלא ע"כ צ"ל דמיירי שהם מבושלים ומתוקנים לאכילה דאל"כ הרי"ז שלא כדרך אכילתו ופטור, וכיון שכן הרי המה כבר במחשבה דלאכילה, ורק אם אמרינן כדעת הרמב"ם דבעינן הכשר לדעת בעלים, ואפשר שכן הדין גם במחשבה, וא"כ כוונת התוס' באופן שהמבטל והמתקן הי' ע"י אחרים, והנה לכאורה יש להעיר דלפי"ז דבעינן בעלים גם במחשבה, א"כ הא דקיי"ל דכלאי הכרם מטמאין טו"א, וקשה הא אין בעלים לאיסוה"נ, וא"כ הרי חסרה מחשבה, אבל ע"כ דכיון דאין בעלים לאיסוה"נ, וכדאיתא בתוספתא דשקלים פ"א מצא כה"ה אין בהם משום גזל, וא"כ ממילא מהני מחשבה דהאוכל כל מי שאכל.
ג ובמה שכתבנו לחדש דנבילת עוף טהור מטמא בבית הבליעה גם בתחיבה ע"י אחר, - נראה שכן מוכח מסוגיא ערוכה נדה מ"ב ע"ב בבעי' דבעי שם מקום נבלת עו"ט וכו' נפק"מ בתוחב לו חבירו וכו' ומביא הסוגיא ברייתא יכול תהא נבלת בהמה וכו' יעוי"ש, ומסתמא גם באופן שאי אפשר לאהדורי גם ע"י הדחק מיירי, ומ"מ ממועט נבלת בהמה מטומאת בה"ב מטעם הנלמד מקרא, אבל אינו ממועט מטעם דלא נקרא אכילה, וע"כ דגם ע"י תחיבה מאחר הוי שפיר אכילה מעליא, וגם באופן זה יש טומאת ביה"ב בנבלת עו"ט, וביסוד זה שפיר נלמד דע"כ נבלת עו"ט לא בעי מחשבה, והיינו משום דבתחיבה שע"י אחר לא הוי מחשבת אכילה כלל. ובזה שאני איסור חלב דע"כ אינו חייב אלא באופן שאכל בעצמו, או בשתחב לו חבירו והיה אפשר לאהדורי כהא דכתובות ל' ע"א, ובאופן זה שהיה יכול לאהדורי ולא מיהדר הרי"ז אכילה במחשבת אכילה, וזהו ההבדל שבין איסור לטומאה דבאיסור אינו חייב רק אם עשה ברצונו הטוב ובבחירה חפשית, משא"כ בטומאה דאין טענת אונס, וגם בשנטמא באונס הרי הוא טמא, והנה גם בנבלת עו"ט שהטומאה באה בביה"ב דע"כ גם בשבא לביה"ב ע"י מכריח גם תורת טמא עליו.
ד ונראה להוכיח מהא דאיתא בספרא פ' אחרי שם יכול אם הקיאה תהא מטמא בגדים דרך יציאתה, ת"ל אשר תאכל בדרך אכילתה היא מטמאה, ואינה מטמאה דרך יציאתה. ע"כ, והנה בהקאת המאכל דרך יציאה, בודאי שאין זה דרך אכילה, ואין כאן מחשבת אכילה, ומ"מ בעינן לימוד למעט, ואם אמרינן בתחיבה ע"י אחר בביה"ב אינה מטמא, א"כ ליתנו רבותא טפי שגם תחיבה לביה"ב ע"י אחר אינה מטמאה, דזהו רבותא טפי, וע"כ מוכרח דהתחיבה בביה"ב על ידי אחר מטמא בגדים, וכן מצאתי בהר"ב בזבחים פר"ז מ"ג.
ה ובעיקר דברי התוס' שכתבו דאכילה בעצמותה הוי מחשבה לאוכלין, יש להעיר אם כן היאך מוכיח בירושלמי דשתיי' בכלל אכילה מהא דכתיב וכל דם לא תאכלו, ואי בשקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה, - והובא בתוס' שבועות כ"ג, יעוי"ש, וקשה הא מבואר בתוספתא דטהרות פ"ב הדם שקרש וכו' הישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין, יעוי"ש, ולפי"ז בדם שקרש בעצמותו אוכל הוא, ורק שחסר לו החשיבות אוכל, וא"כ באכילתו ע"כ יש בזה תורת אוכל, וא"כ אין כאן הוכחה דשתיי' בכלל אכילה, וצ"ע.
ו ובמה שכתבנו לעיל בתוס' דע"כ מיירי בחלב מבושל דאל"כ הוי שלא כדרך אכילתן ופטור, וממילא הוי הבישול בעצמו בתור מחשבה, ולכאורה אפשר לומר דמיירי בשבישל לצורך מלאכה, אבל אין זה לנכון, והוא דאם אמרינן שהי' הבישול לצורך מלאכה, שוב לא מהני המחשבה לאכילה הבאה באחרונה, מטעם דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה כמבואר בסוגיא חולין ק"ב, נטל צפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר וראבר"ש מחייב וכו' ופליגי אם בהמה בחיי' לאברים עומדת, דרבי סבר דבהמה בחיי' אינה עומדת לאברים וגם סבר שאין תורת אבמה"ח על בהמה שלימה, מטעם דלא נקראת אבר, וכמו שפירש"י, וראבר"ש סבר דבהמה בחיי' לאברים עומדת, וגם סבר דשלימה תורת אבר עלה, וכדפירש"י, שמפרש דסבר ראבר"ש דשלימה אין לך אבמה"ח גדול מזה, ואיתא שם עוד אמר רבא את"ל סבר רבי מחשבת אוכלין שמה מחשבה חישב לאכלה אבר ואכלה כולה חייב, וקשה הא כיון דסבר רבי דאין תורת אבר על שלימה, א"כ מה מהני דחשב לאכלה אברים, כיון שעכ"פ אכלה שלימה, ואין עלה תורת אבר, וכן יש לדייק בהא דקאמר לקמן לראבר"ש את"ל מחשבת אוכלין שמה מחשבה חישב לאכלה מתה ואכלה חי' דפטור, וקשה גם כן כיון דסבר ראבר"ש דשלימה תורת אבר עלי', א"כ כשאכלה כולה, הרי אכל אבר מן החי ממש, הגע עצמך אילו אכל אבר ממש, דהיינו שחתך אבר מן החי ואכלה דפשיטא דחייב לראבר"ש, ולא מהני בזה מאומה הא דמחשבת אוכלין שחישב לאכלה מתה, וכיון דסבר ראבר"ש, דיש תורת אבר מן החי על השלימה כשאכלה כולה בחיי', א"כ היאך יהי' פטור מטעם המחשבה שחשב מעיקרא לאכלה מתה, כיון שעכ"פ עתה אכלה חי', ותורת אבר עלי', והרי הוא אוכל אבמה"ח ממש.
ז ונראה דהביאור בזה בסברת הפלוגתא דרבי וראבר"ש כך הוא, דרבי סבר דשלימה לאו תורת אבר עלה, אמנם בשחשב לאברים בעודה בשלימותה, וחל עלי' המחשבה דלאברים, וממילא כשאכלה כולה קרינן בזה שאכל הרבה אברים בבת אחת, אמנם אם באמת אין על האברים המחוברים בשלימותה דבהמה תורת אברים, ורק במחשבה חל עלי' תורת אברים, והיינו מפני שחשב לאכלה אברים, א"כ היאך מחייבינן לרבי באכלה כולה בשביל המחשבה דלאכילת אברים, הלא כיון שעכ"פ עתה בשאכלה כולה חסרה מחשבה דלאברים, כיון דעתה באכילתו להבע"ח כולה בשלימותה, ע"כ ישנה למחשבה דאכילת כולה, ושיטת רבי דאין תורת אבר על שלימה, וע"כ מוכח דסבר רבא אליבא דרבי דמחשבה קמייתא עדיפא, ולא אתי מחשבה בתרייתא לבטלה, וא"כ הרי הוא עתה ג"כ במחשבה דלאברים, ויש עלי' תורת אברים, וממילא כשאכלה כולה בבת אחת, הרי אמרינן דע"כ אכל הרבה אברים בבת אחת, וא"כ מוכח דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה, וכמו כן לראבר"ש דסבר דיש תורת אבר על השלימה וכשחשב לאכלה מתה נתבטלה ממנה תורת אברים לגמרי, אמנם כשאכלה אח"כ שלימה בחיי', אעפ"י שהמחשבה האחרונה יש בזה תורת אברים, דהיינו דכיון דסבר כראבר"ש דיש תורת אברים על השלימה, וממילא כשאכלה שלימה יש בזה גם מחשבה על השלימה שהיא בתורת אברים, ומ"מ כיון שמחשבה קמייתא עדיפא בזה שחשב לאכלה מתה, שוב לא אתי מחשבה השניי' להוציא מידי מחשבה הקודמת, ואף על פי שזה ודאי פשיטא שאילו אכל אבר ממש, דהיינו אם פירש אבר מן החי, ואכלו להאבר דחייב לראבר"ש, גם אחרי המחשבה דלאכלה מתה, אמנם ע"כ שאני מפני שהפירוד האבר מהבע"ח הוי מעשה גמורה להוציא מידי מחשבה קמייתא, וחל עלי' תורת אבר, אמנם בשאכלה כולה שאין בזה רק מחשבה גרידא, וכמו שכתבנו גם כן דמעשה האכילה לא הוי יותר ממחשבה גרידא, וא"כ מוכח דאין מחשבה מוציא מידי מחשבה, לפי"ז הדרינן להא דמבואר בסוגיא שם את"ל מחשבת אוכלין שמה מחשבה, חישב לאוכלה מתה ואכלה חיה וכו' יעוי"ש, וקשה מדוע לא אמרינן כיון דאכלה חי' אין לך מחשבה גדולה מזו, ובטלה למחשבה ראשונה, וע"כ דאין מחשבה מוציאה מידי מחשבה הראשונה, איברא בנדה נ' בהא דעולשין שזרען מתחילה לבהמה ונמלך לאדם וכו' ומשמע דאתי מחשבה ומוציאה מידי מחשבה הראשונה, אמנם שאני התם דעולשין סתמא לאדם וכמו"ש התוס' שם, ובעירוב מחשבות הוי סתמא, ובענין זה ביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים, על כל פנים מבואר דאם בישל בתחילה לאיזו מטרת צורך מלאכה, שוב לא מהני מחשבה לאכילה אף ע"י אכילה, וא"כ לפי"ז ע"כ מיירי התוס' באופן שהי' הבישול לאכילה, וא"כ תקשה הא היתה מחשבה דלאכילה, וע"כ כמו שכתבנו דהבישול נעשה על ידי אחרים ומחשבת בעלים בעינן, וכמוש"נ.
בדין קדושת תרומה
א תוספות ד"ה דבלע וכו' וא"ת והאמרינן בפר"ב דיומא זר שבלע שזיפין של תרומה והקיא ובא אחר ובלעו הראשון משלם קרן וחומש, והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון אלמא לענין איסור חשיב עיכול, ותירץ הר"ב דהתם לאו משום דהוי עיכול, אלא לפי שכבר נתחללה התרומה כדאשכחן בפר"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בה, ומפרש התם טעמא משום שכבר נתחללה וכו' יעוי"ש, והרמב"ם כתב להאי דינא דכריתות בפרי"א מתרומות ה"ח. וכתב מרן וז"ל כיון שנהנה בהיתר הותר אח"כ ליהנות באותו שמן עצמו, והמל"מ שם מסתפק אם זה הדין דוקא אחרי הנאתו של כהן שהוא בהיתר הותר אח"כ, או דלמא אף אחרי הנאה של איסור דהיינו של זר גם כן הותרה יעוי"ש, והדבר נפלא הלא מבואר להדיא דגם אחרי הנאה של זר כן הדין, והיא המימרא דר' יוחנן ביומא שכתבו התוס', ומבואר שזהו מטעם חילול כמו שפירשו התוס' הכא, ומטעם זה לא קשה מה שהקשה בתוס' יום הכיפורים מר' יוחנן דאמר בחולין ק"ב במי שאכל חלב והקיא וחזר ואכלו דחייב ולא אמרינן דחשיב כעיכול, משום דבאמת לא אמרינן באיסורים ענין עיכול, ורק תרומה שאני מטעם חילול, כמו שכתבו התוס' הכא, וכן כתב הר"ש בפרי"א דאהלות מ"ז, ומוכח מדברי התוס' והר"ש דאין הבדל בין הנאה של איסור לשל היתר דאל"כ אלא אמרינן דדוקא בהנאה של היתר אמרינן חילול ולא באיסור, אם כן מאי ראי' מייתי להא דזר שבלע שזיפין, וע"כ דסברי דגם בהנאה של איסור שייך חילול, אבל לפי"ז יש לתמוה על מרן שכתב שם בה"ח הנאה של היתר, דהלא מבואר דגם בזר שאכל תרומה ג"כ הדין דיש חילול.
ב אלא דיש להעיר לשיטת התוס' ביומא ע"ז דסיכה של תרומה אינה אסורה לזרים מדאורייתא, א"כ אפשר לומר דדוקא באיסור דרבנן שם בכריתות התירו להתעגל מן השמן, אבל באיסור דאורייתא אפשר דאין להתיר מטעם החילול, וא"כ תיקשה מהא דשזיפין, וע"כ שהוא מטעם עיכול, וגם לפירש"י דפירש שם בכריתות שהוא מטעם דכיון דבטלה בהיתרא בטלה יעוי"ש, מבואר שדעת רש"י דדוקא בהיתרא אמרינן חילול, ולא באיסורא, וממילא ע"כ מפרש רש"י הא דשזיפין של תרומה שהוא מטעם עיכול, ועי' בספר נר תמיד לכריתות שם, ובמנח"ח מצוה רע"ט, אבל תקשה כל הני מקומות דמשמע דלא הוי עיכול לאיסור. -
ג ובעיקר הענין נראה דתרי עניני חילול איכא, א) מצד השתמשות, ב) מצד הפגם, - מצד השתמשות כיצד היינו דלאחר שכלה ההשתמשות של התרומה דהיינו אחרי אכילה ושתיי' וסיכה, בזה אמרה תורה דאחרי ההשתמשות כזה כבר נפסקה הקדושה, והוי כעין נעשה מצותו, יען דכל עיקרה של תרומה למטרה זו ניתנה, ולאחר כן אין לתרומה עוד מטרה, כי לא אמרה תורה מטרה אחרי כלות המטרה, מצד הפגם כיצד, דהנה קדושת תרומה לא נאמרה רק אם עומדת היא ברשותו של כהן, דהיינו שעוד נותן דעתו על התרומה, משא"כ באופן שנפגמה התרומה שלא חזי עוד להתשמישין המיוחדין להתרומה, אמרינן שנפסקה קדושתה, ואין לה עוד שייכות להתרומה.
ד ובזה מובן לנו היטב הא דאמר ר' יוחנן זר שבלע שזיפין של תרומה והקיאו ובא אחר ובלעו דהשני אינו משלם קרן וחומש, והטעם בזה כיון שהתרומה נפגמה ע"י האכילה ונמאסה מלאכלה נפקע בזה קדושת תרומה, ולכן אפילו אם אמרינן דאין עיכול לאיסורם כמו גבי חלב שאמר ר' יוחנן בחולין ק"ב דלא מהני עיכול וחייב גם על אכילה של פעם השני, אבל בתרומה כיון שע"כ נמאס מלאכול עוד אחרי אכילה פעם ראשון, זה גורם פגם מקדושת תרומה, ושוב אין לה דין תרומה להתחייב עליה, - וסברא זו מוכרחת כאשר יבואר בעזה"י.
ה גרסינן חולין כ"ד במשנה התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה, והגמ' פריך מני מתני' לא רבי יהודה ולא רבנן דתניא המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ור' יהודה מחייב כו' אר"נ ארב"א בשהחמיץ מחלוקת ומתני' ר"י היא כו' יעוי"ש, והנה מצינו בזה סתירה בפסקי הרמב"ם דהנה בפ"ב ממעשר כתב וז"ל שמרי יין שנתן עליהם מים, אם נתן שלשה ומצא ארבעה מוציא מעשר, מצא פחות מארבעה אעפ"י שמצא יותר על כדי מדתו ואעפ"י שיש בה טעם יין פטור עכ"ל, הרי מבואר דלא מהני החמיץ לענין חיוב מעשר, ולהכי בשנמצא ארבעה דהרי"ז יין גמור אז חייב במעשר, אבל במצא פחות מזה דלא הוי רק טעם יין פטור ממעשר, וזהו כרבנן דר"י דסברי דאף בשהחמיץ אין דין יין עליו, אבל בפר"ז דמעשר שני כתב וז"ל התמד עד שלא החמיץ כו' ומשהחמיץ נלקה ביין ובשכר, במה דברים אמורים שנתן שלשה ומצא פחות מד', אבל מצא ד' הרי"ז יין מזוג עכ"ל, יעוי"ש, הרי פסק להדיא דגם בפחות מד' דהיינו החמיץ גרידא שהוא טעם יין לבדו נלקח בכסף מעשר וזהו כר' יהודה דסבר דגם זה נקרא מעשר, והרמב"ם בפיה"מ הכא בחולין פירש להדיא דהלכתא כרבנן יעוי"ש, וא"כ דברי הרמב"ם סותרים זה את זה, ולפלא שלא עמדו בזה הגו"כ.
ו והנה יש להבין עיקר הפלוגתא דר"י ורבנן דפליגי בשהחמיץ דהיינו שאיכא טעם יין, ורבנן סברי דגם בזה פטור ממעשר, ותמוה מדוע פטור ממעשר הלא קיי"ל בכ"מ דאמרינן טעם כעיקר ומדוע לא אמרינן דיהי' חייב במעשר בשביל טעם יין שנרגש והרי הוא יין, ואם כן איזו סברא מצאו רבנן לפטרו.
ז ונראה לומר דפליגי הכא בסברא דהתמד שהוא באופן זה שאם יתנו בו שלשה לא ימצאו בו ארבעה דאז יש סברא לומר דדין פסולת על התמד הזה, ולא עדיפא מהא דסופי תאנים וסופי ענבים דתליא בקפידא דבעה"ב, ואם אין בעה"ב מקפיד עליהן ואין בהם משום גזל ופטורים מן המעשר כמבואר בפסחים ו' ע"ב יעוי"ש, נמצא דדין מעשר מקושר ומאוגד בדין של גזל וזה בזה תליא דאם יש בזה משום גזל חייב במעשר ואם אין בזה משום גזל פטור מן המעשר דהרי"ז כהפקר, ופליגי הכא בהאי תמד משהחמיץ ויש בו טעם יין דרבנן סברי דבשביל טעם יין גרידא אין בעה"ב מקפיד עליהם ופטור מן המעשר, ור"י סבר דבשביל הטעם יין יש בזה משום גזל וחייב במעשר, ויש להביא ראי' לזה מהא דאיתא בירושלמי פר"א דדמאי ה"א וז"ל תניא אר"י בראשונה הי' חומץ שביהודה פטור מן המעשרות וכו' ועכשיו שהיין מחמיץ חייב, ופריך מחלפא לי שיטתו דר' יהודה דתנינן תמן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ור"י מחייב, א"ר אילע בראשונה היו ענבים מרובות ולא היו החרצנים חשובים, ועכשיו שאין ענבים מרובות חרצנים חשובים יעוי"ש, - והמפרשים דחקו בביאור הירושלמי הזה, ולדברינו יבואר לנכון, דבראשונה שהיו ענבים מרובים וחרצנים, אין להם חשיבות, אין בעל הבית מקפיד עליהם להכי אין בהם משום גזל ופטור מן המעשר, אמנם בזמן שאין ענבים מרובים וחרצנים יש להם חשיבות ובעה"ב מקפיד עליהן חייב במעשר ובסברא זו פליגי הכא ר' יהודה ורבנן, דסברת ר' יהודה הלא מבואר דסבר שהתמד שהוא החרצנים עכשיו שאין ענבים מרובות בעה"ב מקפיד עליהן וחייב במעשר אם רק איתא להטעם דהיינו בשהחמיץ, וזהו שיטת ר"י לפי המבואר טעמו בירושלמי, דהיינו דסבר דתמד אף באופן שנתן שלש ולא מצא ארבעה, אכתי מדין פרי לא נפיק, ורק יש לחקור אם יש בזה דין גזל, וסבר ר"י דעכשיו יש בהם דין גזל, ורבנן ע"כ סברי דהתמד באופן זה אין בעה"ב מקפיד עליהן ודין הפקר עליו ופטור ממעשר, ולפי"ז אפשר לומר ביישוב שיטת הרמב"ם דלהכי פסק דהתמד אשר באופן זה פטור מן המעשר יען דכיון דליתא עליו אלא טעם גרידא ואין בעה"ב מקפיד עליהן ודין הפקר נגע בה להכי פטור מן המעשר, אבל לענין דין מעשר שני שפיר נלקח בכסף מעשר כיון שדין פרי יש לו.
ח אמנם לפי"ז תמוה דמאי פריך הש"ס מני מתני' לא ר"י ולא רבנן, היינו דהמשנה דתנן דתמד ניקח בכסף מעשר לא אתיא כרבנן דסברי תמד פטור ממעשר כו' דמאי קושיא דהתם לענין מעשר כיון שתורת הפקר איכא בזה להכי פטור ממעשר, משא"כ לדין מעשר שני נלקח בכסף מעשר כיון שתורת פרי על התמד, וא"כ מצי אתי המשנה גם כרבנן, ומדוע אמר רנב"י דמתני' ר"י דוקא, ועוד תמוה דלפי"ז יהי' חילוק דין לרבנן בין אם מקפידין הבעלים לאין מקפידין, ואם הבעלים מקפידין חייב במעשר וא"כ היאך פסקו רבנן סתמא דהתמד שהוא באופן זה שלא מצאו ארבעה פטור ממעשר, והא לפעמים יצוייר שיהי' חייב במעשר, ואין לומר דרבנן מיירי דוקא במצא כדי מדתו בדיוק בלי יתר משהו, דזה ליתא חדא דמסקנת הסוגיא בב"ב צ"ז דגם ביותר מכדי מדתו פליגי רבנן, ועוד דלפי"ז מאי פריך דהמשנה לא אתיא כרבנן, הא איכא לאוקמי' דהמשנה איירי ביותר מכדי מדתו, ורבנן מיירי בכדי מדתו, וע"כ צ"ל דסברה סוגיא זו דבכדי מדתו גם ר' יהודה פוטר, וביותר מכדי מדתו פליגי, וא"כ תקשה מדוע פטרי רבנן תמיד בכל גווני.
ט ונראה דע"כ גבול יש להיין אימת קראתו תורה בשם יין, דהיינו כמו דבעינן שהיין יהי' דבר הבא מן ענבים דוקא ולא משארי מינים, הנה כמו כן יש שיעור להענבים והחרצנים עד אימת נקראים בשם זה ענבים וחרצנים עד שהמשקה היוצא מהם יהיו נקראים בשם יין, דהרי ודאי אינם מכונים ענבים וחרצנים בשמם עבור החלק הפסולת שבהם דאינו משמש אלא בתורת עץ בעלמא, והעיקר שהתורה קוראם בשמם הענבים כוונת התורה על המשקה היוצא מהם, והנשאר באחרונה לא הוי אלא בגדר עץ ופסולת בעלמא, וא"כ ע"כ גבול יש עד היכן הוי משקה היוצא בשם יין, ומתי לא נקרא בשם יין, מפני שלא הוי משקה היוצא מהם כיוצא מן הענבים וחרצנים רק כיוצא מעצים בעלמא, והנה רבא דאמר בב"ב צ"ו כל חמרא דלא דרי על חד תלת לאו חמרא הוא יעוי"ש, והיינו דאיירי רבא אפילו באופן ששהו המים בחרצנים והזגים עד שהוציאו המים כל מה שבכחם להוציא, ומכל זה לאו חמרא הוא והיינו כי באופן זה לאו משקה מן הענבים נינהו, אלא מי פירות בעלמא נקראו, וגם הרמב"ן בחידושיו לב"ב שם כתב דהשמרי יין דהיינו תמד דין פסולת עליהם יעוי"ש, וע"כ הביאור כמו שכתבנו.
י ופליגי ר' יהודה ורבנן בזה, דר"י סובר דבאופן שרק מצא יותר מה שנתן עדיין נקרא זה יוצא מן הענבים והחרצנים, ודין יין עליו לכל דבר וחייב גם במעשר כדין יין גמור, וחכמים סברי דרק דין פרי עליו, אבל אין זה נקרא יוצא מן הענבים וחרצנים, רק נקרא יוצא מעצים דהיינו דברים שבאים מפסולת ואין מי פירות עליהם, וליתא בחיוב מעשר, כיון שלא הוי תירוש ויצהר שחייבה תורה במעשר, וזהו מין אחר, והנה לפי"ז שפיר פסק הרמב"ם כרבנן דפטורים ממעשר, והיינו שאין עליהם דין יין שחייבה תורה במעשר, אבל לענין מעשר שני שפיר נקחה בכסף מעשר אעפ"י שאין דין יין עליו, מ"מ כיון דשם פרי עליו ונקרא אוכל ומשקה להכי נקחים בכסף מעשר שלוקחים כל דבר מאוכל ומשקה לבד ממים ומלח, אבל גם בזה תקשה מדוע מוקים רנב"י מתני' כר"י דוקא הא מצי אתיא גם כרבנן דפטרי ממעשר, ומכ"מ שפיר נלקח בכסף מעשר משום דלא גרע ממי פירות, וכמו שנתבאר לעיל, והנה אפשר לומר דכיון דחכמים דר"י בכל מקום הוא ר' מאיר, והנה איתא בב"ב צ"ז ת"ר שמרים של תרומה ראשון ושני אסור שלישי מותר ר' מאיר אומר אף שלישי בנו"ט יעוי"ש, וע"כ דפליגי בזה דהנה גם בתרומה עיקר הקדושה אינה אלא על המאכל דהיינו התמצית שבו, ולא על הפסולת שדינו כעץ בעלמא, ובעצמות של קדשים לאחר שנעשו מצוותן דעצמות מותרין ופליגי ר' מאיר וחכמים בהגבול מתי נקראים פסולת וסבר ת"ק דהשלישי מותר ולא משגיחין על הטעם שבא מן הפסולת שאין זה טעם של תרומה דהתרומה אינה חלה רק עד הפסולת, ותו לא, וטעם הבא מהפסולת הרי הוא כטעם הבא מן הפרש כמו"ש הרמב"ן שם והרי"ז כמי פירות דעלמא, ואין דין תרומה עליו, ור"מ סובר דכיון דטעם נרגש אזלינן בתר טעם ודין תרומה עליו, ובאמת הוא מדרבנן כמו"ש הרמב"ן בחידושיו דמדרבנן הוא, יעוי"ש, נמצא לפי"ז דרבנן דר"י שהוא ר"מ סובר דגם טעם הבא מן הפסולת דין תרומה עליו מדרבנן, אם כן ע"כ גם לענין מעשר דין חיוב מעשר עליו מדרבנן לכהפ"ח בכה"ג אם דומה להשמרים של תרומה דפליגי שם ר"מ ורבנן, ולהכי בשלמא אם אמרינן דתמד אף משהחמיץ סברי רבנן דאין משגיחין על הטעם כלל ודינו כפסולת גמור ואינו ניקח בכסף מעשר ג"כ והיינו מפני שאינו דומה לשמרים של תרומה מפני שהמה בגדר מעמיד ג"כ להכי אסרו חכמים דהיינו ר"מ דהתם, והכא בתמד שאין משגיחין על הטעם וגם אינו ניקח בכסף מעשר להכי אתי שפיר הא דפטרי רבנן ממעשר אפילו מדרבנן כיון דסברי דדין פסולת עליו לגמרי, משא"כ אם אמרינן דהמשנה דתנן נלקח בכסף רבנן, א"כ חזינן דלאו דין פסולת עליו לגמרי, והטעם נחשב לטעם פרי, וא"כ לא גרע מהא דשמרים של תרומה בשלישי דע"כ דין תרומה מדרבנן איכא בזה, וה"נ יש לחייבו במעשר מדרבנן, וזה הי' הוכחה לרנב"י דמתני' ע"כ ר"י, אבל לפי"ז שפיר פסק רבינו דכיון דהתם בשמרים של תרומה בשלישי פוסק כרבנן דשם דלא משגיחין על הטעם שבא מפסולת כמבואר בפר"א מתרומות הי"ג יעוי"ש, וא"כ שפיר מצי סבר כרבנן דפטרי תמד משהחמיץ ממעשר אפילו מדרבנן, אף על פי שמשגיחין על הטעם לענין שדנין בזה דין מי פירות שנלקחין בכסף מעשר, וקמו פסקי הרמב"ם לנכון.
יא ובזה אתי שפיר הא דפסק רבינו בפר"ח מברכות כשנתן שלשה ולא מצא ד' אעפ"י שיש בו טעם יין מברך שהכל יעו"ש, והיינו דאעפ"י שיש בו טעם יין, אמנם כיון שטעם זה בא מן הפרש והפסולת אין זה יין האמור בתורה שהכוונה מענבים וחרצנים, וזה אינו בא מחרצנים וענבים, להכי אין מברכין עליו בופה"ג אלא שהכל, ולענין לפסול את המקוה פוסק בפר"ז מה' מקואות דתמד משהחמיץ אינו פוסל את המקוה והיינו דאעפ"י שאין תורת יין עליו, אבל עכ"פ תורת מי פירות עליהן ואינו בגדר מים, ולהכי אינו פוסל המקוה.
יב כתב הרמב"ם בפט"ו מתרומות הי"ט וז"ל קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בשל בנו"ט ואם שטף הקדרה במים או ביין הרי"ז מותר לבשל בה יעוי"ש, ודבריו מרפסין איגרי דהרי מבואר להדיא זבחים צ"ו דממעטין תרומה מדין מריקה ושטיפה כגבי קדשים, אלא בעי הגעלה בחמין יעוי"ש, והנה כבר הקשו לו חכמי לוניל בזה והשיב דנלמד דינו ממשנה תרומות פרי"א מ"ח דאיתא שם המערה מכד לכד נוטף ג' טיפין ונותן לתוכה חולין עכת"ד, כמבואר בכס"מ אמנם גם אחרי תשובתו אינו מובן דאכתי הקושיא במקומה עומדת דהלא מבואר דבעינן הגעלה לתרומה.
יג ונראה בהבנת דברי הרמב"ם דכמו דחזינן התם דלאחר שנטף שלש טיפין, שוב לא נקרא הנשאר תרומה, והוא מטעם דכיון דלא קפיד עליה הכהן אין לה חשיבות שתהי' ראוי לחול עלי' קדושת תרומה, וזה כמו פגם לתרומה ונאבד ממנה מטרתה, וממילא אזלא קדושתה, ובפירוש הרדב"ז שם נחית גם כן לסברא זו יעוי"ש, ומה שדחק שם בדבר הא דבשל בקדרה הוא בנו"ט, אינו מובן, דהלא ק"ו ממה שהוא בעין דנפגם בשופך חולין אחרי שנטף שלש טיפין, אעפ"י שיש הרבה לחלוחית, ומכ"ז אין בזה שם תרומה מטעם הפגם, א"כ כש"כ על מה שבלוע בתוך הקדרה פנימה.
יד ונראה דסברת הרמב"ם דלא אמרינן הא דאם בשל בנו"ט אלא דוקא באופן שלא ביטל הבעין דהיינו הלחלוחית שעל הקדרה פנימה, ומחשיב לה הבעלים, ומכוון להטעם ג"כ דאז אמרינן דאם בשל בנו"ט, אבל אם מרק ושטף במים או ביין הבעין, וגילה דעתו שאינו חפץ בה ממילא ע"כ יש כאן בטילות גם להבלוע שבתוך הקדרה ג"כ, ואין דין הבלוע יותר מהבלוע שבקדשים בעצמות דאין לה קדושה, וזהו שכתב הרמב"ם דאם שטף הקדרה במים או ביין הרי זה מותר לבשל בה, ולא בעי הגעלה כלל, והוא מהטעם שכתבנו.
טו ובזה יש ליישב גם מהא דזבחים דממעט תרומה ממריקה ושטיפה ומטעם זה אמר שם רבא דשפיר דמי אף ביין, ופירש"י משום דכיון דלא קפדינן אלא אהגעלת איסור הנבלע בו, אמנם הרמב"ם לא מפרש כפירש"י שהוא מטעם הבלוע בו, אלא הרמב"ם מפרש דהמריקה ושטיפה בתרומה הוא בשביל הבעין, לומר דאם מבטל הבעין, ממילא בטלה הקדושה של התרומה גם מהבלוע, ובזה שאני תרומה מקדשים, דבקדשים דטעון מו"ש מטעם המצוה בעינן דוקא במים, אבל בתרומה דהמו"ש הוא רק להראות גילוי דעת שאינו חפץ בהתרומה הלזו הלחלוחית המפוזר על כל הכלי, ובזה נפגם התרומה, והותרה לגמרי, הנה לזה שפיר דמי גם ביין וכדומה, נמצא דשיטת הרמב"ם אתיא לנכון גם לסוגיא דזבחים, איברא דשיטת הרמב"ם אינה מתאמת לשיטת הירושלמי שם בתרומות דאיתא שם תני רבי תחליפא בן שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה שלש פעמים, ואולי שמדרבנן הוא. -
טז ובזה שביארנו יבואר לנכון הא דאמר ר' יוחנן זר שבלע שזיפין של תרומה והקיא ובא אחר ובלעו וכו' דהשני אינו משלם אלא דמי עצים, אפשר לומר דבאמת לא הוו כמעוכל דלא אמרינן עיכול באיסורים כמו שסבר ר' יוחנן עצמו בחולין שם בחלב, אבל הכא בתרומה כיון שנמאס מאוכל, ושוב אין דעתו עליה, וממילא אין לזה קדושת תרומה עוד להתחייב עליה.
יז נמצא דלפי"ז אין שייכות דברי ר' יוחנן להא דכריתות לכהן שסך בשמן של תרומה, דהתם כיון דהכהן עשה בהתרומה לפי מטרתה העומדת לזה, א"כ הרי יש ענין וגדר נעשה מצותה, ואין בזה קדושת תרומה עוד, וזהו שפירש"י דהיתה השתמשות בהיתר, ואילו היתה ההשתמשות בזה באיסור דהיינו בזר, אין כאן בזה הפקעה מקדושה, והוא מטעם דלא נפגם השמן עדיין מסיכה כהא דמתעגל, ולהכי דוקא בשנתחלל בהיתר, אבל באופן שנפגם הדבר, ואינו ראוי עוד להמטרה שאמרה תורה בדבר התרומה, בזה לא בעינן לחילול, אלא הפגם עצמו פוגם בהקדושה, ונפקע מקדושת תרומה.
יח ובזה יש ליישב הא דהקשה השיט"מ בכתובות ל' ע"ב דקאמר שם הסוגיא ומתחייב בנפשו, לא הוי עד דאכיל, והקשה בשיט"מ שם הא כיון דלעסה התרומה, היאך נתחייב מיתה על בליעת התרומה שכבר נתחללה יעוי"ש, אבל לפי"ז לא קשה דכיון דלא שייך כאן חילול אופן הראשון, טרם שהגיע התרומה למטרתה, ואופן השני שהוא מטעם פגם לא שייך הכא, דהרי דעתו על זה לאכול, ולהכי שפיר יש כאן חיוב מיתה גם כן, ואתי שפיר הכל לנכון, כמו שנתבאר.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. לא שיחזיר אונאה קאמר אלא אפילו ביטול מקח הוי כדמוכח לקמן בפרק התודה (דף עז.) ובפרק המוכר את הספינה (ב''ב דף צ.) ויש לדקדק מכאן דמילתא דרבא איתמר אפילו אקרקעות וכן משמע בפ''ב דקידושין (דף מב:) דקאמר אבל פלגי במשחתא לא כדרבא כו' ורבינו שמואל לא פי' כן בפרק בית כור (ב''ב קג:) [ושם קד. ד''ה פחות] דתנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר משמע כי המקח קיים ופירש רבינו שמואל כי מקח קיים דאע''פ שטעו במדה לא איתמר דרבא אלא במטלטלי ולא משמע הכי כדפרישית אלא היינו טעמא התם שיודע ומכיר בשדה שהוא מוכר לו ויודע שיש שם או פחות או יותר אלא לפי מה שיעלה לפי חשבון בית כור מצומצם יפחות וינכה: שדאי בה כדבעי ואתו סהדי כו'. אין מכחישין אותו במה שזרע אלא שאומרים שאין לה די בכי האי שיעורא: פיל שבלע כפיפה מצרית כו'. האי דבעא מיניה רב אדא בר אהבה מרב דימי מנהרדעא בפ' לא יחפור (ב''ב כב.) פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לאו בכפיפה ממש בעא מיניה דאם כן אמאי לא הוה בידיה מתני' היא דאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה אלא בהוצין ועבד להו כפיפה בעא מיניה והא דטפח ליה התם בסנדליה אע''ג דההיא נמי קיימא בתיקו מ''מ ה''ל למידק עלה כדדייקי' הכא מההיא דעולא: דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מי הוי עיכול כו'. תימה מי גרע מחיטין שבגללי בהמה דלעיל דלקטן לאכילה מטמאין טומאת אוכלין ואי הוו עיכול לא ליטמו טומאת אוכלין ויש לומר שאני טומאת אוכלין דתלוי בראויה לגר או לכלב והתם היא חזיא אפי' לגר אבל מזאבים שבלעו תינוקות וטהרו את הבשר וטמאו את העצמות אתי שפיר דטומאת מת לא תליא אלא בעיכולי וא''ת דהכא מסקי' דבשר דרכיך הוי עיכול ובפ''ק דבכורות (דף ז:) תנן דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה ולא הוי עיכול ותירץ רב האי דשאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן עוד י''ל דהיכא דיצא דרך בית הרעי הוי עיכול טפי מהתם דנמצא במעיו וא''ת דבפ' י''א דאהלות תנן ומייתי לה בפרק בתרא דשבת (דף קנה:) כמה תשהה במעיו בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף ובעודו במעיו נמי קאמר דהא מייתי לה אכלב שאכל בשר המת ומת ומוטל על האסקופה וי''ל דמתניתין דבכורות כרבי יהודה בן בתירא דאמר התם בעופות ובדגים מעת לעת ובלא שהה מיירי אי נמי דגים הנבלעים קשי טפי א''נ נהי דאיפסיל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ''מ לענין איסור לא ליהוי עיכול מידי דהוה חלב שבכפרים ונבלת עוף טהור בכל מקום (עוקצים פ''ג מ''ג) שצריך מחשבה אע''ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה וזהו כתירוצו של רב האי מיהו אין ראיה מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו וא''ת והאמרינן בפ''ב דיומא (דף פא.) זר שבלע שזפין של תרומה והקיא ובא אחר ובלעו הראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון אלמא לענין איסור חשיב עיכול ותירץ ה''ר חיים דהתם לאו משום דהוי עיכול אלא לפי שכבר נתחללה התרומה כדאשכחן בפ''ק דכריתות (דף ז.) כהן שסך תרומה בן בתו ישראל מתעגל בה ואינו חושש ומפרש התם טעמא משום דמחוללת כבר וטבעת דלא חשיב עיכול בפ' בהמה המקשה (חולין עא:) התם משום דאקושי טפי ונבילה דלא חשיב התם עיכול היינו בדלא שהה כדי עיכול כדקאמר מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ומתוך הסברא היה נראה בין לענין איסור בין לענין טומאה דכל דבר שהוא שלם שניכר בשלימותו שלא נתעכל ולא נלעס בפיו כגון חיטין שלימים שבגללי בקר ודגים