דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

כל דבר שהוא עושה כדי לנטורינהו מגנבים ועכברים - טפי [1] עדיף להם מבזיונם, כיון שהוא מוזהר על שמירתן. [2]

והיכא מנח להו?

אמר רבי ירמיה: בין כר לכסת - שלא כנגד ראשו. [3]

מקשה הגמרא: למה אסר רבי ירמיה להניחם כנגד ראשו, והא תני רבי חייא: מניחן בכובע, בכיס של התפילין, ומניח את הכיס תחת מראשותיו! ובהכרח דהיינו אפילו כנגד ראשו, ששם צריך שיהיה התפילין בכלי בתוך כלי, אך שלא כנגדו אינו צריך להניחם בכובע. [4] מתרצת הגמרא: דמפיק ליה למורשא דכובע - לבר. שמושך את קצה הכיס החוצה שלא כנגד ראשו, ובקצה זה נמצאים התפילין. [5]

בר קפרא צייר להו היה צורר את תפיליו בכילתא, שהיא היריעה הפרוסה מסביב למיטה, ומפיק למורשהון - המקום שבו קשר התפילין בולט [6] - מן הכילתא, לבר - כלפי חוץ ממקום המיטה.

רב שישא בריה דרב אידי מנח להו אשרשיפא, ספסל קטן, ופריס סודרא עלוייהו. אמר רב המנונא בריה דרב יוסף: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבא. ואמר לי: "זיל אייתי לי תפילין", ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, והוה ידענא דיום טבילה של אשתו [7] של רבא הוה, ושימש באותו לילה מיטתו, והבנתי ששלחני כדי לאגמורן הלכה למעשה כשמואל, שהתיר אפילו אשתו עמו, הוא דעבד.

בעי מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: שנים שישנים במטה אחת כשהם ערומים [8] - מהו שזה יחזיר פניו לצד אחד [9] ויקרא קריאת שמע, וזה יחזיר פניו לצד השני [10] ויקרא קריאת שמע? [11]

אמר ליה הכי אמר שמואל: ואפילו אשתו עמו במיטה יכול לקרוא.

מתקיף לה רב יוסף: איך דייק מדברי שמואל, שכוונתו לומר "ואפילו אשתו" ולא מיבעיא אחר אתו במיטה? והרי אדרבה, רק באשתו התיר כי היא כגופו, וכיון שרגיל בה אינו בה לידי הרהור, ולכן אפשר להקל, אבל, אחר - לאו כגופו הוא, ואסור לקרא עמו במטה!

מיתיבי: שנים שישנים במטה אחת - זה מחזיר פניו וקורא, וזה מחזיר פניו וקורא.

ותניא אחריתי: הישן במטה ובניו ובני ביתו בצידו - הרי זה לא יקרא קריאת שמע אלא אם כן היתה טלית מפסקת [12] ביניהן [13] . ואם היו בניו ובני ביתו קטנים - מותר. [14]

בשלמא לרב יוסף שהתיר באשתו ואסר באחר, לא קשיא: הא ש"מחזיר פניו וקורא", מדובר באשתו עמו, ואילו הא ש"לא יקרא אלא אם היתה טלית מפסקת ביניהם", באחר [ו"בני ביתו" אינו כולל את אשתו].

אלא לשמואל שאינו מחלק - קשיא!

אמר לך שמואל: ולרב יוסף מי ניחא? והתניא: היה ישן במטה, ובניו ובני ביתו במטה [ואשתו בכללם] [15] - לא יקרא קריאת שמע אלא אם כן היתה טליתו מפסקת ביניהן! הרי שגם עם אשתו במטה אסור לקרא.

אלא מאי אית לך למימר: כשהוא עם אשתו במטה לרב יוסף מחלוקת תנאי היא - לדידי נמי בין כשהוא עם אשתו ובין עם אחר [16], מחלוקת תנאי היא.

אמר מר: זה מחזיר פניו וקורא קריאת שמע.

מקשה הגמרא: והא איכא עגבות דהיינו האחוריים של שניהם, והם נוגעים זה בשל זה [17]. ונמצא שבשרו נוגע בערוה ואיך יקרא קריאת שמע?

מתרצת הגמרא: מסייע ליה לרב הונא. דאמר רב הונא: עגבות - אין בהם משום ערוה. [18]

לימא מסייע ליה לרב הונא: האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה ומברכת על הפרשת חלה, מפני שיכולה לכסות פניה התחתונות בקרקע. אבל לא האיש, לפי שאסור לברך כשערוותו מגולה. והרי גם כשהיא יושבת על הקרקע אין פניה התחתונות מכוסות, אלא די בכך שאינם גלויות, אך עגבותיה הרי הם גלויות, ומדוע היא יכולה לברך - בהכרח שעגבות אין בהם משום ערוה. [19]

תרגמה רב נחמן בר יצחק [20]: כגון שהיו פניה של מטה טוחות [צמודות ודבוקות] בקרקע, ונמצא שגם עגבותיה מכוסות. [21]

אמר מר: אם היו בניו ובני ביתו קטנים - מותר.

ועד כמה? אמר רב חסדא: עד שיגיע הזמן שהם ראויים לביאה - תינוקת בת שלש שנים ויום אחד, ותינוק בן תשע שנים ויום אחד.

איכא דאמרי: עד שיגיעו לזמן שאדם מתאוה להם - תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד, ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד [22].

אידי ואידי, תינוק ותינוקת - עד כדי [יחזקאל טז ז] "שדים נכונו ושערך צמח".

אמר ליה רב כהנא לרב אשי: התם, לגבי שימת התפילין מתחת למראשותיו, אמר רבא: אף על גב דאיכא תיובתא דשמואל - הלכתא כוותיה דשמואל.

הכא, לגבי קריאת שמע כשאשתו עמו במיטה [שהתיר שמואל] - מאי פוסק רבא?

אמר ליה: אטו כולהו הלכות אלו בחדא מחתא באריגה אחת מחתינהו [נארגו]?

אלא: היכא דאיתמר שהלכה כשמואל איתמר, והיכא דלא איתמר - לא איתמר. [23]

אמר ליה רב מרי לרב פפא: שער שעל הערוה שהיה יוצא מחור שבבגדו - מהו? האם הוא נחשב כערוה עצמה [שהיא מכוסה]. [24]

קרא עליה רב פפא בלשון ביטול "שער, שער". והיינו, מהיכי תיתי שיחשב שיער זה כערוה.

אמר רבי יצחק: טפח [25] באשה - ערוה. דנה הגמרא: למאי נפקא מינה אם הוא נחשב כערוה אף שאינו ערוה ממש?

אילימא ביחס לאיסור לאסתכולי בה [כשהיא אשת איש, או גם בפנויה כשהיא נדה [26]]?

והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב בפרשת הביזה שהביאו ממלחמת מדין תכשיטין שבחוץ, כמו צמיד, עם תכשיטין שבפנים, כומז, ששמים אותו כמסגר לבית הרחם? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה האסורה עליו בביאה כדי להנות מראיה זאת [27] - כאילו מסתכל במקום התורף!

אלא: באשתו אמרו ולקריאת שמע. שאסור לקרותה כנגד טפח גלוי במקום שדרכו להיות מכוסה, [28] אבל כנגד אשה אחרת אסור אפילו מגולה פחות מטפח בבשרה [29].

אמר רב חסדא: שוק [30] באשה [31] נחשב ערוה, לענין הסתכלות באשה אחרת, [32] ובאשתו לענין קריאת שמע [33]. שנאמר [ישעיהו מז ב] "גלי שוק עברי נהרות". וכתיב בפסוק שלאחריו [ישעיהו מז ג] "תגל ערותך וגם תראה חרפתך", ומשמע ש"שוק" נקרא "ערוה". אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר [שיר השירים ב יד] "כי קולך ערב ומראך נאוה". ודבר המעורר תאוה אסור מדין ערוה. [34] אמר רב ששת: שער באשה ערוה, [35] שנאמר [שיר השירים ד א]: "שערך - כעדר העזים" [36]

אמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו על גבי יתד.

מיתיבי: התולה תפיליו - יתלו לו חייו. דורשי פרשיות סתומות וחמורות אמרו: [דברים כח סו] "והיו חייך תלואים לך מנגד"

- זה התולה תפיליו! שנאמר בהם "למען ירבו ימיכם" [שם יא כא].

מתרצת הגמרא: לא קשיא. הא, האיסור לתלות את תפיליו הוא רק כשתולה ברצועה, ונמצא שהבית של התפילין תלוי מתחתיה, וגנאי הוא להם, ואילו הא שתלה רבי את תפיליו, היינו בקציצה - ששם את הקציצה עצמה על היתד, ורק הרצועות נשארות תלויות למטה.

ואיבעית אימא: לא שנא רצועה ולא שנא קציצה, אסור לתלות בהן, וכי תלה רבי - בכיסתא בכיס של התפילין תלה.

אי הכי, מאי למימרא?

מהו דתימא: תיבעי לתפילין הנחה על מקום, כספר תורה, שאסור לשימו על יתד, קמשמע לן שחלוק דין התפילין מספר תורה. [37]

ואמר רבי חנינא: אני ראיתי את רבי שבשעת התפילה הוא גיהק, [38] ופיהק, ונתעטש, ורק על הקרקע,

הערות

[1] מדברי רש"י [ד"ה כל] משמע שתיבת "טפי" נסובה על ה"עדיף", וכך ביארנו בפנים. אולם מדברי הריטב"א [סוף כג ב] מבואר שנסובה על "לנטרינהו", כי היא הסיבה שהתיר שמואל אפילו תחת מראשותיו [וכן לא למרגלותיו], כי "שם הם משומרים ביותר".

[2] כך הוסיף רש"י [שם], ויתכן שבא ליישב מה שהקשנו לעיל [יח א הערה 16] על דעת הרמב"ם [ס"ת י יא] שההשומר על ס"ת ומתיירא מליסטים לא ירכב עליו בכדי להצילו. ולכאורה "נטירותן עדיפי להו מבזיונן", ובהכרח שטעם זה שייך רק בתפילין שמוזהר על שמירתן.

[3] רבינו יונה ביאר שיש בדין זה ג' חילוקים. א. כנגד ראשו גם כשאין אשתו עמו אסור, ואפילו כלי בתוך כלי. ב. שלא כנגדו ואשתו עמו צריך כלי בתוך כלי. ג. שלא כנגדו ואין אשתו עמו, די בכיסוי הכר. והב"י דן בדעת הרמב"ם באופן זה, והב"ח דקדק מהגמרא שגם באופן זה צריך כלי בתוך כלי, ומג"א [מ ג] דחאו, ואכמ"ל. עוד כתב רבינו יונה שכליין עם כיסוי הכר נחשבים כשני כיסויים, וכן למד המג"א [מ ד] מתוס' [ד"ה והא, מובא בהערה הבאה]. אך הרמב"ם [תפילין ד כד] נקט שצריך כלי בתוך כלי חוץ מהכר. [וראה בה"ל מ ד"ה ואם].

[4] כך ביארו תוס' רבינו יונה והריטב"א. והט"ז [מ ג] תמה אם כן למה נצרך הכובע למסקנא שאינו נגד ראשו. ולכן ביאר שהקושיא לרבי ירמיה שלא הזכיר כובע והיינו שאם אין אשתו עמו מניח את התפילין עצמם "בין כר לכסת" שלא כנגד ראשו, ומשמע שכנגד ראשו אסור אף בשני כיסויין, ואילו רבי חייא מתיר כנגדו בשני כיסויין. והקשו תוס' למה לא תירצו שרבי חייא דיבר במי שאשתו עמו, שגם שלא כנגד ראשו צריך להניחם בכובע כדי שיהיו כלי בתוך כלי. [ראה מהרש"א פנ"י ונחלת דוד שדנו בכוונתם]. והצל"ח הקשה לאידך, למה לא תירצו שרבי ירמיה דיבר באשתו עמו [שבו עסקו שמואל ורבי חייא] ולכן מניחו שלא כנגד ראשו דוקא.

[5] ביאר הפני יהושע שאע"פ שהכובע הוא רק כלי אחד, כיון שחלקו תחת מראשותיו מועיל לשמרו מגנבים ועכברים, מותר להניחו שם אפילו אשתו עמו, וכן נקט המג"א [מ ג] שכל הכובע היה מחוץ לכר, ונחשב ככיסוי בכלי אחד. והט"ז לדרכו ביאר שה"כובע" לא נצרך כדי להתיר כנגד ראשו בכלי בתוך כלי, אלא ככלי אחד חוץ למראשותיו, וכנגדו אסור גם בב' כיסויים, וראה הערה הבאה.

[6] כך פירש רש"י [ד"ה ומפיק], והט"ז [שם] הביא בשמו שבליטת התפילין בכיס ניכרת כמורשא. והרא"ה פירש דהיינו הקציצה, שבה בתי התפילין. והט"ז ביאר שכל הכובע תחת הכר, אלא שהחלק שבו התפילין יוצא חוץ למראשותיו, ואף שהשמירה היא רק מפני שחלקו תחת ראשו, שעל ידו מרגישם, אין הכר מספיק וצריך גם כובע, כיון שכנגד ראשו אסור אפילו כלי בתוך כלי.

[7] כך פירש רש"י [ד"ה יום], וכתב הב"י [רמ] שמכאן המקור שצריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה. אולם רבינו יונה ביאר שהיה יום טבילה של רבא, "שטבל לקריו ושימש מטתו שמנהגם היה לטבול כשהיו משמשים מיטותיהם", ובפשטות כוונתו כביאור הרשב"ץ שטבל כדין בעל קרי לעיל [כב ב], וכן ביאר מעדני יו"ט [ה] שהעדיפו פירש זה כי האשה צנועה ומעלימה זמן טבילתה, אך האיש אחר ששימש אינו מעלים. אולם לשון "מנהג" ומה שהקדים טבילה לתשמיש מורה שכוונתו למנהג הטבילה קודם תשמיש [הביאו אליהו רבה רמ ו], ראה נודע ביהודה [תנינא יו"ד קיז].

[8] תוס' [ד"ה שנים] נקטו שמדובר בשוכב ערום, ולכן כתבו שרב יוסף סבר שרואה ערות עצמו מותר לקרא, או שדן באופן שחצץ בבגדו בין לבו לערוותו. אמנם רש"י לא הזכיר כאן שהם ערומים [כמו שפירש בע"ב ד"ה חוצץ], ודקדק מכך במקור חיים שלדעתו אף אם לבושין בכותנותיהם לא יקראו ק"ש, אלא בהפסק טלית אחרת ביניהם.

[9] רש"י [ד"ה ואפילו] כתב שפנים מול פנים פשיטא ליה שאסור, כי יש הרהור נגיעת ערוה על ידי אברי תשמיש. ולכאורה תמוה, שהרהור בפני עצמו אסור אף שלא בשעת ק"ש. ואמנם הריטב"א לא הזכיר הרהור אלא "נגיעת ערוה" סתם. [וראה ב"ח ורש"ש אם רש"י נסוב על אשתו או על אחר]. ובלבוש ובשו"ע הגר"ז [עג] מבואר שהטעם שאין קורין ק"ש בנגיעת ערוה הוא משום שגם חשש הרהור נחשב כ"ערוות דבר", ויתכן שזו כוונת רש"י, שהאיסור רק בנגיעה שיכולה להביא להרהור, וכן משמע בביאור הגר"א [עד יא] שמגע הכיס אינו אוסר כי אין בו משום הרהור, וראה באר היטב [שם] ולהלן נרחיב. ובפמ"ג [א"א עג א] דקדק מלשון "מחזיר פניו" שפנים מול פנים אסור אפילו אם אינן נוגעים, וכן פסק המ"ב. אך החזו"א [טז ו] תמה כיון שראשם חוץ לטלית ולבם מכוסה למה יאסר, ונחלקו אם האיסור רק מפני הנגיעה בפועל, או שחשש נגיעה נחשב ערוה, [וראה בהערה הקודמת שהמקור חיים אסר אפילו בלבושים].

[10] כתב הכסף משנה [ק"ש ג יח] שצריך שיחזירו שניהם אחוריהם זה לזה, ולמד מכך מחצית השקל [עג א] שאם רק אחד החזיר פניו, שניהם אסורים לקרא, וראה פמ"ג. אך הגר"א דקדק מלשון "מחזיר פניו" שדי בחזרת פנים של אחד.

[11] כתב הפמ"ג [משב"ז הקדמה לסי' עד] שהנידון לקורא ק"ש או מדבר כל דבר שבקדושה, אך הרהור מותר, חוץ משומע כעונה שנחשב כדיבור. וראה בה"ל [ס"ס עג].

[12] כתב הרמב"ם [ק"ש ג יח] שצריך שתפסיק ממתניהם ולמטה, ובבביאור הגר"א [עג א] דימה דין זה לערוה שלו, ומשמע שדי בכיסוי במקום ערוה, וראה באפיקי מגינים שאין צריך לכסות השוק כי דרכו להיות מגולה באיש [שו"ע ד כא]. אך בבה"ל [ד"ה ממתניהם] צידד שכאן אינו משום כיסוי ערוה גרידא אלא משום חשש הרהור, והוא שייך גם עד סוף גופו, וכדלהלן שאסור בעגבות נוגעות משום הרהור, אף שאינם ערוה, וכן נקט בערוך השלחן. והמג"א [עד ט] נקט שאם בשרו למטה ממתניו נוגע בשל חברו למעלה ממתניו, מותר. והחזו"א [שם] כתב שגם הנוגע בידיו בחברו למעלה ממתניו, מותר, [אך באשתו אסור].

[13] כתב הב"י שעם טלית מפסקת מותרין לקרא אפילו פניהם זה לזה, [והוסיף פמ"ג דהיינו כשחוצץ לבו מערוותו וראשו חוץ לטלית].

[14] הרמב"ם [ק"ש ג יח] והטור [עג] נקטו שההיתר בקטנים רק כשמחזיר פניו, אולם באור זרוע [ח"א קלג] כתב שאפילו ערוותן נוגעים זה בזה מותר, וכתב הב"י שדבר תימה הוא להקל כל כך, ובפרי חדש השיב שכך משמעות הברייתא שמדובר בפנים מול פנים, ובאופן זה גדולים מועילה להם טלית וקטנים מותרים בלעדיה, ובלשון לימודים דחה שלשון הברייתא "אלא אם כן היתה טלית" באה ללמד שבגדולים לא מועילה החזרת פנים כמו בקטנים, וראה גם במאמר מרדכי וברכי יוסף. ובמשנה ברורה כתב שאפילו אם החזיר פניו אם ערוותו נוגעת בבשר בניו אסור. והחזו"א דן אם ערוות קטן אוסרת, וכתב עוד שעם בניו קטנים מותר גם כשפניהם זה לזה, ובלבד שתהיה ערוותם מכוסה.

[15] הפני יהושע ביאר שהמקור לחלק בין הברייתות הוא משום שבברייתא הראשונה שנינו שהם "בצידו" והיינו שאר בני ביתו שאין הדרך לשכב עמם בקירוב בשר, ולכן חילקה בין גדולים לקטנים. אך כאן שנינו שהם עמו "במטה" ומשמע שאשתו עמם, ולכן לא מצינו בה חילוק בקטנים.

[16] כך פירש רש"י, ותמה מהר"ץ חיות הרי עם אשתו האיסור חמור יותר [שהרי שמואל אמר "אפילו אשתו"], ואם כן יתכן שהברייתא אסרה רק באשתו, ומנין שהתנאים נחלקו גם באחר. אמנם, מפשטות לשון הברייתא מבואר שהאיסור בין עם "בניו" ובין עם "בני ביתו" [דהיינו אשתו, ראה תוס' ד"ה והתניא, גליון הש"ס ומצפה איתן].

[17] כך פירש רש"י בתוספת ביאור הפני יהושע, ולפי זה ראיית הגמרא מהפרשת חלה, היא שעגבות אינם ערוה ואין בהם "לא יראה", ולכן גם הנוגע בהם יכול לקרא. אך הרשב"א הבין מדברי רש"י שהנידון משום ראיית עגבות חברו, ותמה על כך שהרי מחזירין פניהם, ועוד, שאינו דומה להפרשת חלה שבה הנידון על בעגבות שלה עצמה. ולכן ביאר שהנידון שלא תועיל חזרת פנים תחת סודר אחד, כיון שאילו היה כנגדו היה רואה עגבותיו, וכן הפרשת חלה אילו נחשבות ערוה היה אסור לברך כשהן מגולות במקומה אף שאינה רואה בפועל. ובשם הראב"ד פירש, שאיסור "לא יראה" הוא שאחר הרואה לא יראנה, והיינו שלא תהא ערותו מגולה כשאומר דבר שבקדושה, [ואינו איסור על הקורא לראות ערות אחר לפניו], והנידון אם עגבות עצמו נחשבות ערוה, אך כשנוגע בשל חברו אסור משום הרהור, ואילו בשל אשתו אפילו נוגע מותר, [והיינו משום שהאיסור בעצם הנגיעה בערוה, אלא משום שמביאה להרהור, וכמבואר לעיל [הערה 9].

[18] משמע כי אף שנגיעה בעגבות גורמת הרהור [כי לרש"י הוא הצד לאסור בערוה], אין איסור אלא כשנגרם מנגיעת ערוה, וכמבואר שההרהור הוא מגדרי האיסור של מגע ערוה. אך כבר הבאנו [בהערה 12] שבבה"ל [ד"ה ממתניהם] כתב שיש איסור בנגיעת עגבות משום הרהור, אף שאינם ערוה, וראה הערה 21.

[19] לכאורה תמוה הרי אם הערוה מאחוריו מותר, ולמה תאסר משום עגבות. והחזו"א [טז ב] הוכיח מכך כדעת הש"ך [יו"ד ר א] שאף אם "לבו רואה את הערוה מותר לקרא ק"ש" [לדעת רש"י להלן כה ב] אם ערותו מגולה אסור, וראה דברי הראב"ד בהערה 17, ופמ"ג [משב"ז עד א ד"ה באופן], ולהלן הערה 79.

[20] ביארנו כפשוטו שרב נחמן בר יצחק דוחה את הראיה לרב הונא, ומעמיד את הברייתא באופן שגם עגבותיה מכוסות, והיינו כשיושבת בעפר תיחוח שעולה ומכסם מהצדדים. אך הגר"א [יו"ד שכח ג] הוכיח מדברי הרמב"ם [ק"ש ג יח, בכורים ה יא] שהראיה אינה נדחית, ורב נחמן בא רק לבאר שאין איסור משום ערוה כי פניה טוחות, ובמצב זה העגבות נראות, אך הן אינן אוסרות כי אין בהם משום ערוה [וכן מבואר ברע"ב חלה ב ג, וברש"י ד"ה וקוצה, ש"פניה" מכוסים, וראה אליהו רבה עד ה], וראה חזו"א [טז י].

[21] כך פסק הטור [רו] וביאר הבית יוסף שעגבות נחשבות ערוה, כי אין הלכה כרב הונא, ו"כמבואר בסי עג". וביאר המג"א [שם ה] שכוונתו לאיסור לקרא כש"בשר שניהם נוגעים זה בזה" והיינו אפילו עגבות, וכל האיסור בק"ש הוא משום ערוה. ומשמע מכך כנ"ל: א. שאיסור ההרהור רק משום ערוה, שאל"כ מה הראיה להפרשת חלה, והרי בק"ש יש איסור משום הרהור. ב. שהאיסור בערוה רק כשמביאה להרהור, כי אילו משום ערוה גרידא, למה כשנוגע בעגבות אשתו מותר.

[22] כך נפסק בשו"ע [עג ד] ובמשנה ברורה דייק מהרמב"ם שקטנים שאינם בניו אסור אפילו הם פחות מט' שנים, אך מדברי הרמ"א [עה ד] הוכיח להקל. והחזו"א [טז ט] הכריע לאסור.

[23] הרי"ף והרמב"ם [ק"ש ג יח] פסקו שהלכה כרב יוסף שבאשתו די בחזרת פנים, ואין צורך בהפסק טלית אלא בשאר בני ביתו או באחר, וראה צל"ח ברכי יוסף ונחלת דוד שביארו כיצד פסקו כאמורא נגד ברייתא. אך רבינו יונה הביא שרבני צרפת פוסקים לחומרא, שאף עם אשתו צריך חציצה, וכמבואר בברייתא, כי אף שאמורא יכול לשבש ברייתא, כשאומר דין מסברא ונמצאת ברייתא להיפך, מסתבר שאילו היה יודע עליה לא היה חולק. והפרי חדש דקדק מרש"י [ד"ה הכא] שהלכה לחומרא, שהרי ביאר כי ספיקו של רב כהנא הוא אם הלכה כשמואל, ועל כך פשט לו רב אשי לחומרא, וראה מאמר מרדכי שדחאו.

[24] המג"א [עה ב] נקט כפשוטו שמדובר בשערו של הקורא, והנידון הוא אם שער ערוה נחשב ערוה. וראה חזו"א [טז י] שהשער כולו ודאי ערוה, והנידון רק משום שאין לו ראיה גמורה דרך הנקב, אך אם רואה דרך נקב גדול, אסור. ובאור זרוע [ק"ש קלג] גרס כאן "שער יוצא לה בבגדה", והביא ביאור רבינו חננאל שהנידון בשער אשה, שרק שער ראשה נחשב ערוה כבשרה ולא שער שבשאר הגוף.

[25] הב"ח ביאר ששיעור טפח הוא כשיעור בית התורפה, והיינו משום שסבר שהאיסור משום קריאה לפני ערוה ממש, ואפילו בלא ראיה, כגון שעוצם עיניו, אך להלן נביא שדעת הרשב"א [וכ"פ השו"ע] שהאיסור משום הרהור, ונמצא שרבי יצחק סבר שאין הרהור אלא בטפח [ולמסקנא היינו דוקא באשתו].

[26] רש"י [ד"ה לאיסתכולי] כתב "אם אשת איש היא", וכ"כ להלן [סא א ד"ה נזדמנה וד"ה אחורי]. וראה שו"ע [אה"ע כא א, וב"ש שם ב] שגם בפנויה אסור מדרבנן. והפמ"ג [משב"ז עה א] העיר שאילו מותר להסתכל בפנויה הרי היה אפשר לתרץ שרבי יצחק בא להשמיענו בפנויה, שאסור לקרא ק"ש לפניה. ועוד כתב [שם ב] שפנויה נדה בכלל ערוה.

[27] לשון השו"ע [אה"ע כא א]: "והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להינות ממנה כאילו הסתכל וכו"', ומשמע שראיה גרידא מותרת, וכן נקט הב"ח [או"ח עה] וכדלהלן, וראה אגרות משה [או"ח ח"א מ].

[28] רבינו יונה הביא בשם רב האי גאון שאסור לקרא כנגד טפח מגולה בכל אשה, ואין בה אלא איסור הסתכלות אך ראיה בעלמא מותרת, ולדבריו נמצא שהגמרא העמידה את דברי רבי יצחק ב"אשתו ולק"ש" כי בשאר נשים יש איסור הסתכלות אפילו באצבע קטנה, ורק באשתו, שאינו אסור להסתכל בה, חידש רבי יצחק שאסור לקרא נגד טפח מגולה שבה. והעלה מכך במרומי שדה שגם בק"ש האיסור הוא רק בהסתכלות, כי אילו גם ראיה אוסרת, נמצא שבכל אשה יש חידוש לענין ק"ש, והיה ראוי לומר רק "אלא לק"ש". אך הב"ח [עה] כתב שגם ראיה אוסרת בק"ש, ולביאורו כוונת רב יצחק היא ש"אפילו לאשתו לק"ש", והיינו כי באשה אחרת האיסור משום שראיה בעלמא אוסרת בק"ש, [וראה לשון הרמב"ם והטור בהערה הבאה], והפמ"ג [משב"ז א] למד מדבריו שאם קרא נגד טפח באשה אחרת אינו חוזר, שאל"כ הרי היה צריך להשמיענו חידוש זה באשה אחרת.

[29] כך ביארו הגהות מיימוניות [ק"ש ג אות ס] ראבי"ה [ברכות עו] ורוקח [שמה], והפרי חדש דקדק כך ממה שלא אמרו רק "אלא לק"ש", והחזו"א [טז ז] דחה שהכוונה "אפילו לאשתו". אך הרשב"א הביא שהראב"ד ביאר שגם באשה אחרת האיסור רק נגד טפח במקום צנוע שבה, והיינו מקום שדרכה לכסותו [וראה הערה הבאה]. והב"ח דקדק כן מלשון הרמב"ם והטור שכתבו שהאיסור "אפילו באשתו" ומשמע שגם כשאינה אשתו האיסור דוקא בטפח. [והיינו משום שהאיסור בק"ש הוא אפילו בראיה, והיא כנגד טפח. כי רק הסתכלות להנאה נאסרה אפילו באצבע קטנה].

[30] הרשב"א כתב שרב חסדא חידש כי שוק באשה נחשב "ערוה" אף שדרכו להיות מגולה באיש, כיון שבאשה צריך לכסותו, ולכן אסור לקרא נגד טפח מגולה בו, אך אם מגולה רק כל שהוא מותר, [כך הביאו הב"י עה]. והרא"ש והריטב"א נקטו שחידושו הוא שנחשב ערוה, אף שלפעמים מגבהת האשה בגדיה, ואינו מקום מכוסה לגמרי. והב"ח כתב שהחידוש הוא ששוק איסורו אפילו בפחות מטפח, וגם כי יש סברא להקל בו משום שהוא מלוכלך בטיט וצואה, ואין בו הרהור, ודייק מכך החזו"א [טז ח] שמדובר על חלקו התחתון, כי אילו כהפמ"ג [משב"ז א] שמדובר מארכובה ומעלה, הרי לא מסתבר שדרכו להיות מלוכלך.

[31] בספר שלחן שלמה כתב שגילוי טפח אוסר מבת ג' שנים הראויה לביאה, והובא בבה"ל [עה ד"ה טפח]. אולם החזו"א [שם] כתב שכיון שהאיסור משום הרהור, כל שאין דעת בני אדם עליהן מחמת קטנותם, מותר. וראה ספר אשי ישראל [נה יח ובהערות שם].

[32] רש"י [ד"ה שוק] ביאר שמדובר "באשת איש", ותמה הב"ח הרי אפילו אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה שלה, וכל שכן בשוק. והוכיח מכך כביאורו שיש סברא להקל בו אפילו באשת איש, כיון שהוא מלוכלך בטיט וצואה, ולכן צריך להשמיענו שאסור, וראה פמ"ג [משב"ז עה א].

[33] הרשב"א ביאר שהאיסור רק "לאחרים ולאנשים, משום הרהור, אבל לעצמה לא, שהרי היא קוצה חלתה ערומה", ובפרי חדש ובאר היטב [עה א] נקטו שגם לאשה אחרת אין איסור, כי לא שייך בה הרהור וכתחילת דבריו שהאיסור רק "לאנשים", וביאר המ"ב [ח] שאין גילוי גופה בכלל "ולא יראה" ולגבי זה אין חילוק בין עצמה לאחרת, ועוד כתב [עה כה] שעצימת עינים מועילה לטפח באשה, וביאר החזו"א [שם ז] שאינה ערוה ממש אלא טרדת הרהור, ולכן אינה אוסרת אלא לאיש ובראיה, וכ"כ בנשמת אדם [ד א]. אך בשיורי כנה"ג דקדק מסוף דבריו שההיתר רק "לעצמה" אולם לאחרת אסור, וכן העלה הרמ"א [שם] מדברי הרא"ש [לז] שטפח באשה ערוה "לאחרת" [ורק לאותה אשה אינו ערוה], ובאליהו רבה ומאמר מרדכי [ג] דחו ראייתו, ובביאור הגר"א כתב שצריך לגרוס ברא"ש "לאחרים".

[34] הרא"ש כתב ששמואל עסק באיסור שמיעה, אך אין איסור לקרא ק"ש כששומע, אלא רק כשרואה ערוה, כי נאמר בה "ולא יראה", וכן הוכיח הכסף משנה [ק"ש ג טז] מדברי הרמב"ם. וראה שו"ע [אה"ע כא א] שאסור לשמוע קול זמר אשת איש, אך קול דיבורה מותר אפילו בעת ק"ש, ואילו של פנויה מותר שלא להנאה חוץ מעת ק"ש [פמ"ג עה א"א ו ומ"ב יז]. אולם דעת רבינו חננאל, מרדכי [פ], רבינו יונה, ראבי"ה [עו] ועוד, שאסור לקרא ק"ש כששומע קול [זמר] אשה, ודומה לערוה גלויה לפני סומא, שאסור אף שהעין אינה שולטת בה. וטעם נוסף, משום שגורם להרהור, וכתב הנשמת אדם [ד א] שטעם זה אינו אוסר אלא מדרבנן. ואם קרא כששמע קול אשה, דעת פמ"ג והגר"א שחוזר וקורא בלא ברכותיה, וכן פסק המ"ב [עה טז], וראה להלן הערה 68.

[35] הרשב"א כתב ששערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה מותר מפני שהוא רגיל בו ולא נטרד, ומשמע שההיתר רק לבעלה, אך באשה אחרת אסור. והב"י הביא בשמו שהחילוק בין חלק שרגילה לכסותו, שהוא אסור גם באשתו, לבין חלק שאין רגילות לכסותו. וראה משנה ברורה וביאור הלכה שהרחיב בבירור גדרי מנהגי הכיסוי. ובנשמת אדם [ד א] כתב ששער אוסר רק משום הרהור, ולפיכך אינו אלא מדרבנן, ומועילה בו עצימת עינים.

[36] אף שנאמרו שם פסוקים מעין זה גם לגבי שיניים ועיניים, יתכן שאינם בכלל ערוה, כי אין דרכם להיות מכוסים, וגם שער אינו ערוה אלא כשדרך לכסותו.

[37] הרשב"א למד מכאן שאפילו אם ס"ת מונח בכיסו [דהיינו ארון הקדש - מ"ב מ ג] אסור לתלותו על יתד, וכל שכן כשהוא רק בנרתיקו.

[38] רש"י ביאר בשני אופנים: א. מוציא רוח מפיו כריח המאכל שאכל. ב. מלשון "גוף הקים" דהיינו שפשט גופו וזרועותיו. והכסף משנה [תפלה ד יא] ביאר ש"פיהק" הוא מוציא קול כזוללים.

כל שיש בו לנטורינהו טפי [לשמרם טוב יותר] עדיף מאשר הבזיון שעשוי להיגרם בכך. ותחת מראשותיו היכא מנח להו [היכן מניח אותם]? אמר ר' ירמיה: מניחן בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו, אלא בריחוק קצת.

על כך שואלים: והא תני [והרי שנה] ר' חייא שבמקרה זה מניחן בכובע, כלומר, בנרתיק או כיס של תפילין תחת מראשותיו ממש! ומשיבים: דמפיק ליה למורשא [שמוציא אותה, את בליטת] הכובע המקום שהתפילין בולטים ונראים, לבר [כלפי חוץ].

ובהקשר לכך מסופר כי בר קפרא צייר להו בכילתא, ומפיק למורשהון לבר [היה צורר אותם בתוך הכילה של המיטה, ומוציא את בליטתם כלפי חוץ]. ואילו רב שישא בריה [בנו] של רב אידי מנח להו אשרשיפא, ופריס סודרא עילוייהו [היה מניח אותם על ספסל, ופורש סודר עליהם].

אמר רב המנונא בריה [בנו] של רב יוסף: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה [פעם אחת הייתי עומד לפני] רבא, ואמר לי: זיל אייתי [לך והבא] לי את התפילין שלי. ואשכחתינהו [ומצאתין] במיטתו בין כר לכסת, שלא כנגד ראשו. והוה ידענא [וידעתי] שיום טבילה במקווה לטהרת אשתו מנידותה הוה [היה] זה, ובוודאי שימש מיטתו לקיום המצווה, וכדי לאגמורן [ללמדנו] הלכה למעשה הוא דעבד [שעשה] כן, ששלחני להביא לו את התפילין, כדי שידעו התלמידים כיצד יש לנהוג במקרה זה.

א בעי מיניה [שאל ממנו] רב יוסף בריה [בנו] של רב נחוניא מרב יהודה, אשר מקודם הוזכרה שאלה אחרת ששאל: שנים שישנים במטה אחת והריהם עירומים, מהו הדין, האם מותר שזה יחזיר פניו (יסתובב לצד אחר) ויקרא קריאת שמע, וזה יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע, או מאחר שהם עירומים, אפילו היו מכוסים מלמעלה, אין הם ראויים כך לקריאת שמע? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר שמואל: דבר זה מותר ואפילו היתה אשתו עמו באותה מיטה.

על ביטוי זה מתקיף לה [מקשה עליו] רב יוסף: אשתו ולא מיבעיא [ואין צריך לומר] שמותר עם אדם אחר?! וכי כשפסק הלכה זו לגבי אשתו — מובן הדבר מאליו לגבי אחר? אדרבה (להיפך), הלא אשתו כגופו ואינו מהרהר בה, ולכן מותר, ואילו אחר לאו [לא] כגופו הוא, ואסור.

ומיתיבי [ומקשים] מתוך הסברת סתירה בין שתי ברייתות, באחת שנינו ששנים שישנים במטה אחת והם ערומים — זה מחזיר פניו לצד אחד וקורא קריאת שמע, וזה מחזיר פניו וקורא. ותניא אחריתי [ושנויה ברייתא אחרת] שהישן במטה, ובניו ובני ביתו בצדו כשהם ערומים, הרי זה לא יקרא קריאת שמע, אלא אם כן היתה טלית (בגד) מפסקת ביניהן. ואם היו בניו או בני ביתו קטנים עדיין והם אתו במטה — מותר בלי חציצה זו.

ואם כן, בשלמא [נניח] לשיטת רב יוסף לא קשיא [אין זו קושיה ואין סתירה בין הברייתות], שיש להסביר ולומר כי הא [זו] אחת מהן מדברת כשהיתה אשתו באותה מיטה, והא [וזו האחרת] מדברת בשהיה אחר עמו במטה, שיש לחשוש להרהור. אלא לדעת שמואל המתיר בכל מקרה קשיא [קשיה] כיצד יבין את הברייתא האוסרת?

על כך עונים, אמר [יכול לומר, להשיב] לך שמואל: לרב יוסף מי ניחא [האם נוח]? והתניא [והרי באותה ברייתא שנינו] שאם היה ישן במטה, ובניו ובני ביתו במטה לצידו — לא יקרא קריאת שמע אלא אם כן היתה טליתו מפסקת ביניהן. והרי לדעת רב יוסף אשתו כגופו ואינו צריך חציצה?! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] לשיטת רב יוסף — שבענין אשתו לרב יוסף מחלוקת תנאי [תנאים] היא, לדידי נמי תנאי [לדעתי גם כן מחלוקת תנאים] היא, ואיני מקבל אלא ברייתא אחת.

ב מעתה מבררים קטע מן הדברים שנאמרו בדרך אגב קודם. אמר מר [החכם] בברייתא זה מחזיר פניו וקורא קריאת שמע. על כך מקשים: והא איכא [והרי יש] עגבות (אחוריים) חשופים! אלא ודאי מסייע ליה [לו] הדבר לדברי רב הונא, שאמר רב הונא: עגבות אין בהם משום ערוה. לימא מסייע ליה [האם נאמר כי נוכל לסייע לו] לדברי רב הונא ממה ששנינו במשנה הבאה: האשה יושבת וקוצה (חותכת, קוצצת) לה את חלתה כשהיא ערומה, אף על פי שהיא צריכה לברך על הפרשת החלה, מפני שיכולה לכסות פניה (כינוי בלשון נקיה למקום הערוה) בקרקע, אבל לא האיש, שהוא אינו יכול לעשות כן מפני שבישיבתו אין ערוותו מכוסה. ואם כן, רואים מדברי המשנה שהעגבות, אף על פי שאינן מכוסות — אין בהן משום ערווה.

תרגמה [פירש אותה] את דברי משנה זו רב נחמן בר יצחק באופן מסויים, וכגון שהיו פניה טוחות (דבוקות, מכוסות) בקרקע והריהי איפוא מכוסה גם מאחריה. ולכן, אין להביא מכאן ראיה לדברי רב הונא.

ג אמר מר [החכם] בברייתא: אם היו בניו ובני ביתו קטנים, אף על פי שהיו ערומים, מותר לקרוא קריאת שמע כשהם עימו במיטה. על כך שואלים: עד כמה, עד איזה גיל נחשבים הם לקטנים לענין זה? אמר רב חסדא: תינוקת עד בת שלש שנים ויום אחד, ותינוק עד בן תשע שנים ויום אחד, שהם הגילים שבהם נחשבים הם כראויים לביאה. איכא דאמרי [יש שאומרים]: תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד, ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד, שאז הם כבר נחשבים כבוגרים לענין זה. ולא קבעו גיל זה אלא בקירוב, שאידי דאידי [זה וזה] גם בתינוק וגם בתינוקת הזמן שאפשר להגדירו כתחילת בגרותם מבחינה זו הוא כדברי הכתוב עד כדי "שדים נכנו ושערך צמח" (יחזקאל טז, ז).

אמר ליה [לו] רב כהנא לרב אשי: התם [שם, בדין התפילין] אמר רבא: אף על גב דתיובתא [שקושיה חמורה] על שמואל, מכל מקום הלכתא כוותיה [ההלכה כמו] שמואל. הכא מאי [כאן מה]? אמר ליה [לו]: אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו [האם כולם באריגה אחת אתה אורג אותם], האם כל הדברים כולם שווים זה לזה? אלא היכא דאיתמר [במקום שנאמר] — איתמר [נאמר], והיכא [ובמקום] שלא איתמר [נאמר] — לא איתמר [נאמר] ואין להשוות.

אמר ליה [לו] רב מרי לרב פפא: אם היה שער הערווה מבצבץ ויוצא בבגדו מהו? היש לראות בזה משום ערווה, או לא? אמר לו רב פפא: קרא עליה [עליו]: שער, שער, כלומר, מדקדק אתה בדברים שאין להם חשיבות.

ד אמר ר' יצחק: טפח מגולה באשה הרי הוא בכלל ערוה. על כך שואלים: למאי [למה] לאיזו הלכה נאמר דבר זה? אילימא לאסתכולי [אם לומר שלענין הסתכלות] בה, שאסור להסתכל בטפח מגולה באשה, והא [והרי] כבר אמר רב ששת: למה מנה הכתוב "אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז" (במדבר לא, נ) תכשיטין שבחוץ כמו צמיד עם תכשיטין שבפנים שהם במקום ערווה כגון כומז — לומר לך שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה, הריהו כאילו מסתכל במקום התורף (הערווה), שאם כוונתו לאיסור אין הבדל באיזה מקום הוא מסתכל.

אלא יש לומר שהמדובר הוא אפילו באשתו ולדין קריאת שמע, כלומר, שטפח המגולה אף באשתו אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו.

מעין זה אמר רב חסדא: אף שוק מגולה באשה נחשב לערוה, שנאמר: "גלי שוק עברי נהרות" (ישעיהו מז, ב), וכתיב [ונאמר] על כך: "תגל ערותך וגם תראה חרפתך" (שם, ג). ואמר שמואל עוד בנושא זה: קול שיר באשה — ערוה, והוא לומד זאת מן השבח שנאמר אודות קול אשה בכתוב, שנאמר: "כי קולך ערב ומראך נאוה" (שיר השירים ב, יד). וכן אמר רב ששת בענין: אף שער באשה ערוה, שכן אף הוא זוכה לשבח בכתוב, שנאמר: "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד" (שם ד, א).

ה ומעתה חוזרים לדון בענין תפילין. אמר ר' חנינא: אני ראיתי את רבי (רבינו יהודה הנשיא) שתלה תפיליו. על כך מיתיבי [הקשו]: והרי שנינו בברייתא שהתולה תפיליו על דבר יתלו לו חייו!

ועוד, דורשי חמורות (דרשנים שהיו מפרשים את הפסוקים בדרך מליצה) אמרו על הכתוב "והיו חייך תלאים לך מנגד" (דברים כח, סו) שזה עונשו של התולה תפיליו.

על כך עונים: לא קשיא [אין זו קושיה] הא [זה] שדיברו בגנותו הוא שתולה אדם את התפילין הרי זה כשתולה אותם ברצועה ובתי התפילין (קציצה) תלויים בדרך בזיון למטה, שזה בוודאי אסור. ואילו הא [זה] שסופר שרבי תלה תפיליו ובוודאי שהותר הדבר, הרי זה באופן שתולה אותם בקציצה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור תירוץ אחר]: לא שנא [שונה] הדין ברצועה ולא שנא [שונה] בקציצה, בזה ובזה — אסור. וכי [וכאשר] תלה רבי את התפילין — בכיסתא [בכיס, בנרתיק] תלה.

על כך שואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כן, מה יש לומר], מהו החידוש בכך? ומשיבים: מהו דתימא [הייתי אומר] תיבעי [שיצטרכו] הנחה על גבי דבר מסוים כדרך שנוהגים בספר תורה — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין צורך בכך.

ו מאחר שסיפר ר' חנינא אודות רבי, מובא כאן מה שסיפר ואמר ר' חנינא עוד על רבי: אני ראיתי בשעת תפלה את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש ורק (ירק)

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Because whatever offers more protection is preferable even at the cost of deprecation. And where under his head does he place them? Rabbi Yirmeya said: He places them between the pillow and the mattress, not directly aligned with his head but rather a bit to the side.

The Gemara asks: Didn’t Rabbi Ḥiyya teach a baraita that in that case he places them in a pouch used for phylacteries, directly under his head? The Gemara replies: He does so in a manner that the bulge in the pouch, where the phylacteries are, protrudes out and is not beneath his head.

On this note, the Gemara relates that Bar Kappara would tie them in his bed curtain and project their bulge outward. Rav Sheisha, son of Rav Idi, would place them on a bench and spread a cloth over them.

Rav Hamnuna, son of Rav Yosef, said: I was once standing before Rava and he told me: Go and bring me my phylacteries. And I found them in his bed, between the mattress and the pillow, not aligned with his head. And I knew that it was the day of his wife’s immersion in the ritual bath for purification from the ritual impurity of a menstruating woman, and he certainly engaged in marital relations in order to fulfill the mitzva, and he did so, he sent me to bring him his phylacteries, to teach us the practical halakha in that case.

Rav Yosef, son of Rav Neḥunya, who raised a dilemma above, raised a dilemma before Rav Yehuda: Two individuals sleeping in a single bed, given that it was standard practice to sleep without clothing, what is the halakha; is it permissible for this one to turn his head aside and recite Shema and for that one turns his head and recites Shema; or is it prohibited because they are unclothed and are considered unfit to recite Shema even though they are covered with a blanket? He said to him: Shmuel said as follows: This is permitted even if his wife is in bed with him.

Rav Yosef strongly objects to this response: You say that he is permitted to recite Shema in bed with his wife, and needless to say he is permitted to do so when in bed with another. On the contrary, since his wife is like his own flesh, and he will not have lustful thoughts of her, it is permitted; another is not like his own flesh and it is prohibited.

The Gemara raises an objection to this from the resolution of an apparent contradiction between two baraitot. It was taught in one baraita: Two unclothed individuals who are sleeping in a single bed, this one turns his head aside and recites Shema and that one turns his head aside and recites Shema. And it was taught in another baraita: One who is sleeping in bed and his unclothed children and members of his household are beside him, may not recite Shema unless a garment separates between them. If his children and the members of his household were minors, it is permitted to recite Shema even without a garment separating between them.

Granted, according to Rav Yosef, the apparent contradiction between the two baraitot is not difficult, as this baraita is referring to a case where his wife is in the bed with him, while this other baraita is referring to a case where another person is in bed with him and there is concern lest he will have lustful thoughts. However, according to Shmuel, who permits one to recite Shema regardless of who is in bed with him, it is indeed difficult. How would he interpret the baraita that prohibits?

The Gemara replies: Shmuel could have said to you: And according to Rav Yosef’s opinion, does it work out well? Wasn’t it taught in that same baraita that one who is sleeping in bed and his children and members of his household are beside him, may not recite Shema unless a garment separates between them? Doesn’t Rav Yosef hold that his wife is like his own flesh and no separation is necessary? Rather, what have you to say in response? Rav Yosef holds that there is a tannaitic dispute in the case of one’s wife; I, too, hold that it is a tannaitic dispute, and I accept the ruling of one of the baraitot.

The Gemara reverts to clarify something mentioned above. The Master said in a baraita: This one turns his head aside and recites Shema. The Gemara notes a difficulty: Aren’t there bare buttocks? This supports the opinion of Rav Huna, as Rav Huna said: Buttocks do not constitute nakedness. Let us say that the following mishna supports Rav Huna’s opinion: A woman sits and separates her ḥalla naked, despite the fact that she must recite a blessing over the separation of the ḥalla, because she can cover her face, a euphemism for her genitals, in the ground, but a male, whose genitals are not covered when he sits, may not do so. The mishna teaches that exposed buttocks do not constitute nakedness.

Rav Naḥman bar Yitzḥak interpreted the mishna as referring to a case where her face, genitals, was completely covered in the ground such that her posterior was covered by the ground. Therefore, proof for Rav Huna’s opinion cannot be brought from this mishna.

The Master said in a baraita: If his children and the members of his household were minors, even though they are unclothed, it is permitted to recite Shema even without a garment separating between them. The Gemara asks: Until what age is one still considered a minor? Rav Ḥisda said: A girl until she is three years and one day old, and a boy until he is nine years and one day old, for these are the ages from which a sexual act in which they participate is considered a sexual act. Some say: A girl eleven years and one day old and a boy of twelve years and one day old, as that is the age at which they are considered adults in this regard. This age is only approximate, as the age of majority for both this, the boy, and that, the girl, is at the onset of puberty in accordance with the verse: “Your breasts were formed and your hair was grown” (Ezekiel 16:7).

Rav Kahana said to Rav Ashi: There, with regard to the law of phylacteries, Rava said: Despite a conclusive refutation of the opinion of Shmuel, the halakha is in accordance with the opinion of Shmuel. Here, what is the ruling? He said to him: Were all of them woven in the same act of weaving? Are there no distinctions between different cases? Rather, where it is stated, it is stated, and where it is not stated, it is not stated, and there is no comparison.

Rav Mari said to Rav Pappa: Does it constitute nakedness if one’s pubic hair protruded from his garment? Rav Pappa said about him: A hair, a hair. You are splitting hairs and being pedantic over trivialities.

Rabbi Yitzḥak stated: An exposed handbreadth in a woman constitutes nakedness. The Gemara asks: Regarding which halakha was this said? If you say that it comes to prohibit looking at an exposed handbreadth in her, didn’t Rav Sheshet say: Why did the verse enumerate “anklets and bracelets, rings, earrings and girdles” (Numbers 31:50), jewelry that is worn externally, over her clothing, e.g., bracelets, together with jewelry worn internally, beneath her clothing, near her nakedness, e.g., girdles? This was to tell you: Anyone who gazes upon a woman’s little finger is considered as if he gazed upon her naked genitals, for if his intentions are impure, it makes no difference where he looks or how much is exposed; even less than a handbreadth.

Rather, it is referring even to his wife, with regard to the recitation of Shema. One may not recite Shema before an exposed handbreadth of his wife.

Along these lines, Rav Ḥisda said: Even a woman’s exposed leg is considered nakedness, as it is stated: “Uncover the leg and pass through the rivers” (Isaiah 47:2), and it is written in the following verse: “Your nakedness shall be revealed and your shame shall be seen” (Isaiah 47:3). Shmuel further stated: A woman’s singing voice is considered nakedness, which he derives from the praise accorded a woman’s voice, as it is stated: “Sweet is your voice and your countenance is alluring” (Song of Songs 2:14). Similarly, Rav Sheshet stated: Even a woman’s hair is considered nakedness, for it too is praised, as it is written: “Your hair is like a flock of goats, trailing down from Mount Gilead” (Song of Songs 4:1).

The Gemara resumes its discussion of phylacteries. Rabbi Ḥanina said: I saw Rabbi Yehuda HaNasi hang his phylacteries. The Gemara raises an objection: It was taught in a baraita that one who hangs his phylacteries will have his life hang in the balance.

Moreover, the Symbolic Interpreters of the Torah said that the verse: “And your life shall hang in doubt before you [minneged]” (Deuteronomy 28:66), that is the punishment of one who hangs his phylacteries.

The Gemara replies: This apparent contradiction is not difficult, as this baraita, which condemns one who hangs his phylacteries, refers to one who hangs them by the strap, allowing the leather boxes into which the parchment is placed to dangle in a deprecating way, which is certainly prohibited. That baraita, which relates that Rabbi Yehuda HaNasi would hang his phylacteries and that it is clearly permitted, refers to when one hangs them from the box with the straps dangling.

And if you wish, say another explanation instead: There is no difference whether he hangs the phylacteries from the strap and there is no difference whether he hangs the phylacteries from the box; both are prohibited. And when Rabbi Yehuda HaNasi hung his phylacteries, he hung them in their pouch.

The Gemara asks: If so, what is the purpose to relate that incident? The Gemara replies: Lest you say that phylacteries would require placement atop a surface, as is the custom with a Torah scroll. Therefore, it teaches us that this is unnecessary.

Since Rabbi Ḥanina related a story involving Rabbi Yehuda HaNasi, the Gemara cites another such story. Rabbi Ḥanina said: I saw Rabbi Yehuda HaNasi, while he was praying, belch, yawn, sneeze, spit,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מסייעא ליה לרב הונא דאמר רב הונא עגבות אין בהן משום ערוה. הא מילתא מיפרשא בפ' ב' דמס' חלה בגמ' דבני מערבא (הלכה א') הדא אמרה עגבות אין בהם משום ערוה הדא דאיתמר לברכה אבל להביט אפי' כל שהוא אסור להביט כהדה דתני המסתכל בעקיבה של אשה כמסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה:

והאמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים. מפרשי' לה במס' שבת בפ' במה אשה (שבת ד' סד) ונקרב את קרבן ה' אמר ר' אלעזר עגיל זה דפוס של דדין כומז זה דפוס של בית הרחם אמר ליה רבא אמו מקרא לא שמעת מיניה כומז כאן מקום זמה והנה כבר הזכיר טבעת שהוא תכשיט שבחוץ עם כומז שהוא תכשיט שבפנים ובתר הכי הוזכרה שמעתא דרב ששת והתם היא עיקרה ולא הוזכרה בכאן אלא כדי להקשות ממנה:

והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. ואם תאמר מאי קושיא דלמא תחת מראשותיו שלא כנגד ראשו, דהא באידך ברייתא תחת מראשותיו קתני, ואפילו הכי קא מפרשינן דוקא שלא כנגד ראשו. יש לומר דמניחן בכובע קא דייק דאם איתא דשלא כנגד ראשו קאמר אמאי מניחן בכובע. ומיהו הכובע למי שנותנן תחת מראשותיו ממש לא מעלה ולא מוריד.

והא איכא עגבות. פירש רש"י ז"ל: עגבות דחבריה. ותמיהא לי דהא קתני זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא. ועוד דאם כן כי קאמרינן עגבות אין בהן משום ערוה, מאי קא מסייע מהאשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה דשאני התם דעגבות דנפשה איכא עגבות דחברתה ליכא. ואפשר לומר לפי פירושו דכל שאין סודר מפסיק ביניהם והם תחת סודר אחד ואם יחזיר זה פניו כנגד זה היה רואה עגבות חברו ולא יראה בך ערות דבר קרינן ביה, והלכך אף האשה שקוצה לה חלה ערומה אם איתא דעגבות איכא משום ערוה אף זו אסורה לקוץ ולבריך דהא מיגליא וקיימא, אלא מדשרינן התם שמע מינה דעגבות אפילו ברואה אותן ליכא משום ערוה, כן נראה לי ליישב פירש"י ז"ל.
והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל והא איכא עגבות דנפשיה שהן ערומות ואף על פי שהוא אינו רואה אותן הא לא כתיב לא תראה ערות דבר אלא לא יראה בך ערות דבר, כלומר לא יראה הרואה בך ערות דבר בשעה שה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך. ומיהו משום עגבות דאשתו ליכא דכיון שאינו רואה ואינו נוגע אין בכך כלום, אבל דנפשיה איכא משום ערוה. ושני ליה עגבות דנפשיה לית בהו משום ערוה ודחבריה דאסור היינו משום נגיעה וטעמא משום דמטריד, אבל באשתו אפילו נוגע כל שמחזיר פניו ואינו רואה ערותה שרי דמחמת נגיעה לא מטריד הואיל וגס בה.

אמר רב חסדא שוק שבאשה ערוה. ודוקא לאחרים ולאנשים ומשום הרהור, אבל לעצמה לא דהא קתני האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה. והא דאמר רבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובקריאת שמע פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה, ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד. ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפילו באצבע קטנה ובשערה, ואסור לשמוע אפילו קול דבורה כדאמרינן בקדושין (ע, א) לישדר מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה. ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת. והרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר מכל זה כלום, כתב הראב"ד ז"ל דאפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהן משום ערוה, סבר הרב ז"ל דכל שכן טפח ושוק ושערה וקול. וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה אלא הכא משום דמטריד וברואה, ועגבות הא פרישנא דוקא דנפשיה, ובאשתו בשאינו רואה ואף על פי שנוגע, דכל שאינו רואה משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה.

מהו דתימא תבעי הנחה כספר תורה קא משמע לן. ומיהא שמעינן דספר תורה אפילו בכיסתא וכל שכן בתיק הספר שלו אסור לתלותו.

והתני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. פי' דמשמע אפי' כנגד ראשו דאי לאו כנגד ראשו אמאי מניחן בכובע: דמפיק ליה למורשא דכובע לבר. פירוש שמוציא מקום בליטת התפלין לחוץ דמשום כבוד התפלין אינו נותן ראשו עליהן אלא על שאר הכובע ואשמעינן רבותא שיכול להניח ראשו על הכובע שקשורין בו ובלבד שיוציא מקום קשר התפלין ויניחנו בין כר לכסת בכלי בתוך כלי:

רב פפא צייר להו בכילתא ומפיק למורשייהו לבר. אפשר שהי' מונחין בכליין וחשיב ככלי בתוך כלי דכילתא ככלי אחר:

מנח להו אשרשיפא. שעומד לפני המטה ואע"ג דהוי הדום רגליו בכלי בתוך כלי סגי דהם היו מונחים בכליין ופריס סודרא עלייהו:

מהו שיחזיר זה פניו ויקרא ק"ש ויחזיר זה פניו וכו'. בפנים לפנים פשיטא ליה דאסור דאיכא נגיעה בערותו של חבירו ונוגע בערוה אסור בק"ש אבל בחזרת אחוריים בעי: אשתו ולא מיבעיא אחר. אדרבא אשתו כגופו אחר לאו גופו ואיכא ערוה, ולעיל בבעיין אם מניח תפלין תחת מראשותיו דלא אקשינן עליה כי הכא דהתם רבותא הוא כי שרי' ליה באשתו עמו דהוא מותר לשמש מה שאין כן באחר. הרב אלפסי ז"ל פסק כרב יוסף דאמר אשתו כיון דכגופו הוא מותר להחזיר פניו ולקרות וכן דעת הגאוגים ז"ל:

והא איכא עגבות. פירוש דשניהם נוגעות זו בזו דסבירא ליה דעגבות עצמן ערוה והוה ליה כנוגע בערוה. עגבות אין בהן משום ערוה ודינם כדין שאר בשר אבל במגולין אסור לקרוא ק"ש כנגדן: ואעפ"י שעגבותיה מגולות היא מברכת. תרגמה רב נחמן כגון שהיו כל פניה טוחות בקרקע:

שוק באשה ערוה. קמ"ל שאעפ"י שפעמים הוא נגלה דינו כמקום מכוסה שהוא מביא לידי ערוה:

קול באשה ערוה. פירוש לק"ש. ויש אומרים דדוקא קול של זמר ושער המכוסה, אבל קול שאינו של זמר ושערה מחוץ לצמתה אין חוששין להם.

זה התולה תפליו. דכתיב בהו למען יאריכון ימיך. וכתיב למען ירבו ימיכם:

אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק. לשון נוטריקון גו הקים פה הקים. ומשמש בבגדו בתפלתו, ואפי' במקום ערוה אם כינה עוקצתו. אבל לא היה מתעטף, יש אומרים שלא היה מתעטף כלל בשעת תפלה ויש אומרים שאם היה נופל טליתו מעליו לא היה חוזר להתעטף בו באמצע התפלה. ולא היה מניח ידו לפני פיו *) הגה"ה כן הוא גם גירס' הרי"ף, שהוא דרך גאוה והוא הדין לכל דבר שהוא דרך גאוה כגון בידיו כנגד חגורה וכיוצא בו שאסור:

איש ואשתו שהיו ישנים במטה אחת אם היו פניהם איש אל אחיו אסורים לקרוא ק"ש בתוך מטתם ואם היה זה מחזיר פניו לכאן וזה מחזיר פניו לכאן אע"פ שמגבותיהן נוגעות זו בזו מותרים מתוך שלבו של אדם גס באשתו כל שאין פניו כנגד פניה אינו בא לידי הרהור, כלל אמרו בדבר זה אשתו כגופו אבל אם היו שנים אחרים ישנים אפילו שניהם אנשים או אפילו הם בניו ובנותיו אע"פ שהחזירו פניהם זה לכאן וזה לכאן אין קורין אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם או שהם לבושים, ואם היו בניו בני ביתו קטנים עד י"א לנקבה ועד י"ב לזכר מותר בלא מחיצת טלית ואין הפרש בין בניו ובנותיו ואחרים, ויש חוככין בזו, ומכל מקום משום ואילך אסור אם הגיעו לכלל שדים נכונו ושערך צמח אבל אם לא הגיעו לכך מותר אף בגדולים:

מה שהתרנו באיש ואשתו וכן בבניו ובני ביתו עמו דוקא שיצאו ראשיהם חוץ לטלית שמתכסים בהם שבהוצאת ראשיהם נראין כלבושין ואם לא הוציאו ראשיהן צריך שיהיו חוצצין לעצמן על לבן שלא יהא לבן רואה את הערוה שכל שלבו רואה את הערוה אסור לקרוא אפילו היה הוא לבדו ישן בטליתו ואין יכול להוציא ראשו חוץ לטלית שמתכסה בו צריך שיכסה את לבו שלא יהא רואה את הערוה, אבל אם הוציא ראשו חוץ לטלית אין צריך לחוץ כנגד לבו הרי היא כמי שלבוש טלית רחבה ואינו חוזר אזור, שאע"פ שלבו רואה את הערוה מותר, וגדולי עולם הורו שאף זה צריך לחוץ על לבו וכן הלובש טלית רחבה צריך לחגור אזור להדקו שלא יהא לבו רואה את הערוה, ואין הדברים נראין וסמך לדברינו מה שאמרו [סוכה י' ע"ב] הישן בכילה ערום יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא את שמע, ואף זו דוקא בשאין גבוה י' אבל גבוה י' לא יקרא שכל שהוא קבוע קביעותו עושהו כגבוה כמו שביארנו בראשון של סוכה:

הערום אסור לברך ואפילו נתכסין ערותו יש לחוש לגלוי העגבות הא כל שנתכסו אף העגבות מותר וכן האשה יושבת על הקרקע וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה שלמטה בקרקע ר"ל שתשוה רגליה ושוקיה וירכותיה זו לזו ומקום ערותה מתכסה ואף העגבות, אע"פ שהן מגלות ובראייתן מיהא דין ערוה, פירושה כשהיא יושבת בקרקע והן טוחות בקרקע וכגון שהיה תיחוח קצת:

צריך לאדם שיזהר כשיקרא את שמע או יתפלל שלא יפנה עיניו לשום דבר המביא לידי הרהור, אפילו באשתו אמרו חכמים ראיית טפח באשתו בכל מקום שאין דרכו להגלות אסור בק"ש אע"פ שאינה אוסרת לדברי תורה שהראייה גורמת הרהור וכן שוק באשה ושער באשה הראוי להתכסות וקול של זמר באשה ערוה לענין ק"ש, ובלבד במה שאין רגיל בה אבל פניה וידיה ורגליה וקול דבורה שאינה לזמר ושער היוצא חוץ לצמתה אין חושש להם וכן באיש יצא שער ערותו דרך בגדו אינו חושש, וכן כתבו אחרוני הרבנים ששער הבתולות אע"פ שכלו מגולה מותר, אין הכונה אלא למסתכל, ובאשה אחרת אפילו באצבע קטנה כל שהוא מכוין לראות או לשמוע אסור בכל שעה להסתכל בה ולשמוע קולה אפילו קול שאינו של זמר, וכמו שאמרו ברב נחמן שאמר לרב יהודה לישדר מר שלמא לילתא ואמר ליה לא סבר לה מר קול באשה ערוה ומכל מקום אפשר לומר ששאלת שלום והשבתו כעין זמר הוא, ומה שהוזכר כאן בעניין תליית התפלין ביתד, כבר ביארנוה למעלה:

והא תני ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. תימא מאי קשיא ליה דילמא שלא כנגד ראשו קאמר דהכי תני בברייתא דלעיל תחת מראשותיו ולא פריך מינה מידי וי"ל דדייק הכא מדקתני מניחן בכובע. תחת מראשותיו משמע דאפילו כנגד ראשו מותר מדתלי מילתא בכובע דאי שלא כנגד ראשו אפילו בלא כובע נמי שרי הר' יוסף:

ולאגמורי הלכה למעשה הוא דעבד. דקיימא [לן] הלכה כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו מותר אע"ג דאיתותב כדפסיק רבא לעיל:

מהו שזה יחזיר פניו ויקרא את שמע. וא"ת והיכי מצי למיקרי כי מצלי על צדו והא אמרינן לעיל [דף י"ג:] דכי מצלי לא לקרי, וי"ל דלאו דוקא נקט מצלי אלא מיירי שמעט מוטה מצד לצד אחר רק שאינו פרקדן ממש אבל אי מצלי ממש על צדו מותר. אי נמי אינו אסור כל כך דהא ר' יוחנן מצלי וקרי הילכך היכא שעלה על מטתו לישן לא הטריחוהו חכמים לקום:

ה"ג בפר"ח וגם בקצת ספרים נמצא כן. אמר לך (רב) שמואל לרב יוסף מי ניחא והתניא היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא א"כ היתה טלית מפסיק בינו לבינה, וכן נראה דודאי ברייתא אחריתא היא ולא פריך מברייתא דלעיל, חדא דלהך ברייתא דלעיל לא קרי לאשתו בני ביתו ועוד אי מברייתא דלעיל קא פריך לא הוה ליה למימר אלא והא קתני לעיל:

והא איכא עגבות. נ"ל דס"ד משום דאיברו נוגע בעגבות וס"ד דמיקרי ערוה ואסור לקרות ולברך כל זמן שהם מגולין כאלו היתה ערותו מגולה, ולהכי קאמר לימא מסייעא דאשה קוצה חלתה אע"פ שעגבותיה נראין. דאי כפרש"י שפי' משום דנגעי אהדדי מאי מייתי סייעתא מהאי דקוצה חלתה ערומה:

אע"ג דאיתותב שמואל הלכתא כותיה הכא [מאי[. משום דק"ש ותפילין הוו תרווייהו דבר שבקדושה ס"ד לדמינהו אהדדי:

היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר. וכיון דלא אתמר הלכתא עבדינן לחומרא ומחמירין כברייתא דפליגא אדרב יוסף ולא יקרא אפילו באשתו עמו אם אין טלית מפסיק בינו לבינה [אף על גב דהאמורא יש לו כח לשבש הברייתא כדאמר רבא לעיל] אע"ג דאיתותב שמואל הלכתא כותיה ה"מ היכא דהאמורא יודע הברייתא ומשבש אותה אבל אם אמורא אמר דבר מסברא דנפשיה ונמצאת ברייתא דלא כותיה סמכינן אברייתא דאלו [היה] יודע האמורא הברייתא לא הוה פליג עלה, ואם אדם נוגע בערות חבירו אסור לקרות ק"ש דלא גרע מעקבו שרואה את הערוה דאסרינן ליה לקמן וגם צריך שלא יהא לבו רואה את ערותו או ערות חבירו דקיי"ל דאסור, ובניו קטנים מותר אפילו בלא הפסק טלית רק שלא יהא לבו רואה את הערוה, והרי"ף פסק כרב יוסף דאשתו לא בעיא הפסקת טלית:

טפח באשה ערוה. פי' מה שרגיל להיות מכוסה באשה אי הוי טפח ממנו מגולה הוי ערוה, ופריך אלימא לאסתכולי בה הא אפילו באצבע קטנה שאין דרכו להיות מכוסה אסור להסתכל בו:

לא צריכה אלא באשתו ולק"ש. ודוקא לאחר אבל היא עצמה הא אמרינן לעיל האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה:

ואמר רב חסדא שוק באשה ערוה. דלא תימא פעמים שהאשה מגבהת בגדיה ואין דרכה להיות מכוסה קמ"ל דהוי ערוה:

שער באשה ערוה. בנשים נשואות שדרכן לכסות שערן אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר לקרות ק"ש כנגדן:

קול באשה ערוה לא לענין ק"ש קאמר אלא שאסור לשמוע קול הנשים:

בתוס' בד"ה והא תנא כו' ומ"מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו כו' עכ"ל ר"ל דאכתי אימא דאיירי שלא כנגד ראשו ודבעי כובע משום דאיירי באשתו עמו דבעי כלי בתוך כלי כדאמרי' לקמן בסוף פירקין (כ"ה:) ושמואל נמי דאמר לעיל אפי' אשתו עמו איירי נמי כשהן בכיסן דהוי כלי בתוך כלי וק"ל:

פרש"י בד"ה שגיהק כו' נפיחה משובעו וריחה כו' ובד"ה ורק ע"ג קרקע הס"ד ואח"כ מ"ה וממשמש כו' העוקצתו הס"ד ואח"כ מ"ה אבל לא היה כו' מתפלל לא כו' כצ"ל:

גמרא בין כר לכסת כו' נ"ב ואיירי שהיו מונחים בכיס או בכלי דהא בעי כלי בתוך כלי לתשמיש וכן משמע מתוס':

שם היה ישן במטה ואשתו עמו במטה לא יחזיר פניו ויקרא ק"ש כו' כצ"ל לפי גרסת התוס':

שם תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים נ"ב אצעדה ועגיל בחוץ וכומז בפנים:

רש"י בד"ה דורשי חמורות קשרים כו' כצ"ל:

בא"ד דורשי חמורות גרסינן כו' נ"ב והוא מלשון חומרתא שהוא לשון קשר וי"מ מלשון חומרתא והיא מרגליות כלומר שהיו דורשים סתרי תורה:

רש"י ד"ה ואפי' אשתו עמו. הנך ג' תיבות שייכים לסה"ד דלעיל וכ"ה ברש"י שסביב הרי"ף. ומה"ד שיחזיר פניו:

רש"י ד"ה בת י"א כו'. זמן שהן באות כו'. הן בנדה מ"ו א' מסקינן דתוך זמן כלפני זמן. וע"כ גם בוחל שהוא סי' דדים קצת (ע"ש מ"ז א' במשנה ופרש"י) אינו בא בתוך הזמן ע"ש ר"פ ב"ס ותר"י פי' דעד כדי כו' הוא תנאי ע"ש וכ"ה ברמב"ם ספ"ג מהל' ק"ש. והרא"ש בקדושין פ' בתרא סי' כ"ה פי' שאז קרובים לשדים נכונו כו':

תוס' ד"ה והא. ומ"מ קשיא כו' באשתו עמו כו'. ולענ"ד נראה ליישב דפי' והתני ר"ח היינו בהברייתא דלעיל דתני בה ואם היתה אשתו עמו אסור. היה מוסיף בה ברישא תיבת בכובע וכה"ג ר"פ האורג כי אתא ר"י תני כו' ע"ש בפירש"י וכן בבכורות כ"ב א' תד"ה ר"א ועוד נ"ל דר' ירמיה קאי על אשתו עמו דוקא וכדמשמע ריהטא דשמעתתא. ולעולם דיוקיה דתחת מראשותיו משמע כנגד ראשו ור"ח ע"כ מיירי באשתו עמו מדבעי כובע. ועי' בחדושי לאו"ח סי' מ' ותמצא עוד יישוב ג' בס"ד:

תוס' ד"ה והתניא. מדקאמר והתניא משמע דברייתא אחרת היא. עי' ביומא ס"ז א' בתד"ה כמאן אלא דשם לא הובא עדיין מאמר זה מקודם ע"ש:

גמ' לומר לך כל המסתכל כו'. נ"ב מעיין כהשגחה ובכוונה:

רש"י ד"ה דורשי רשומות כו' חמורות. נ"ב כמ״ש היה דורש מקרא זה כמין חומר:

עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (דְּבָרִים לב, מז) וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה. יש להקשות מנא לן אזהרת טהרה, ודילמא על הלימוד הוא אומר שהעוסק בתורה יאריך ימים? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב באותיות דרבי עקיבה, ה"א שמו של הקב"ה, מפני שכל האותיות כשהאדם מוציאן מפיו, הוא מרגיש בהם בלשונו ובשפתיו ומוציא רוק מפיו, אבל אות ה"א אינו מקבל טומאה מפני כשהאדם מוציאן מפיו אינו מרגיש לא בשפתיו ולא בלשונו ואינו מוציא טיפת רוק מפיו עד כאן לשונו, נמצא אות ה"א רחוק מן הטומאה והוא אות טהרה יותר מכל האותיות, והכא דקדק, דהוה ליה למימר ובדבר זה תאריכו ימים, ולמה נקיט הזה בתוספות ה"א, אלא לומר לך כך ובדבר ה' זה כלומר, אם הדבר של התורה אצלכם כמו אות ה' זה, שתוציא הדבר בטהרה כאות ה"א שהיא אות טהרה ורחוק מן הטומאה, כן דבר התורה תרחקנו מן הטומאה שלא תזכור אותו במקום מטונף אז תאריכו ימים.

"וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד" (דברים כח, סו) זֶה הַתּוֹלֶה תְּפִלָּיו. נ"ל בס"ד, נרמז התפילין בזה, משום דאיכא בתפילין שני שי"ן שהם הל"מ [הלכה למשה מסיני], והם: חד בתלת רישין, וחד בארבע רישין, וזהו מִנֶּגֶד אותיות מן ג"ד שהוא ג' רישין, וד' רישין. [נוסח אחר] נ"ל בס"ד, נרמז התפילין בתיבת מִנֶּגֶד – דקרי בה מן גד, והתפילין יש בו ג' אותיות מבחוץ שנראין על בתים יד וראש, וד' פרשיות בפנים, וזהו אותיות ג"ד.
אי נמי ידוע תפילין של יד בבריאה, שהוא עולם שלישי מתתא לעילא, דלכן מנשקין תפילין של יד ביוצר שהוא בבריאה, ותפילין של ראש באצילות שהוא עולם רביעי, ולכן מנשקין תפילין של ראש קודם תפילת העמידה שהיא באצילות. ולכן נרמזו התפילין באותיות ג"ד, וזהו: תְּלֻאִים לְךָ מן ג"ד, ר"ל: מסיבת התפילין אשר תלית אותם.

תוס' ד"ה והתניא כו' דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו. עי' פסחים דף צט ע"ב תוס' ד"ה ולא יפחתו. ועי' פר"ח או"ח בלקוטיו (סימן רצ"ח):

בגמ' כל לנטורינהו טפי עדיף. נ"ל דלא אתי רבא למימר דמה"ט דלנטורינהו פליג שמואל אברייתא דסוגיא כזו לא מצינו בש"ס שיחלוק אמורא אברייתא מטעמא דנפשיה אלא דכוונת רבא דבהאי סברא דלנטורינהו טפי עדיף אשכח שמואל ברייתא דשרי בכה"ג והיינו ברייתא דלעיל בדף הקודם דבתחלה היו מניחים התפילין בחורין הסמוכין לבה"כ וכשראו אח"כ שהעכברים באים ונוטלין התקינו שיהיה אוחזן בידו ונכנס אלמא דאע"ג דאיכא בזיון דתפילין טובא לאוחזן בידו וליכנס לבה"כ לעשות צרכיו אפי' הכי התירו כדי לשמרן מן העכברים וע"כ דלנטורינהו טפי עדיף א"כ ממילא דכ"ש דמותר להניחם במטה אפילו אם אשתו עמו כדי לשמרן מן העכברים וא"כ ע"כ ברייתא דהכא דאוסר באשתו עמו ע"כ מוקי לה שמואל דאיירי במקום דלא שכיח עכברים וגנבים כדאשכחן כה"ג בפרק המוצא תפילין ובסוף פ"ק דביצה ואפילו את"ל דברייתא בכל ענין איירי אפ"ה שמואל דאמר כברייתא דלעיל ותו לא הוי תיובתא מיהו הא דקאמר ר"כ לר"א בסמוך התם אמר רבא אף על גב דתיובתא דשמואל הלכתא כוותיה כו' היינו משום דלא אסיק אדעתיה הך טעמא דרבא הכא וקסבר דהא דפוסק רבא הלכתא כשמואל היינו משום דתנא הוא ופליג או שיש כח בידו לשבש הברייתא כמ"ש הרא"ש ז"ל אהא דר"כ גופא ובהא מהדר ליה ר"א שפיר היכא דאיתמר איתמר והיינו כדפרישית דלרבא לא הוי תיובתא כן נראה לי:

בתוס' בד"ה והא תני רבי חייא כו' וא"ת אימא בכובע כו' ואומר הרב דא"כ מאי איריא בכובע כו' עכ"ל. כוונתן בזה דהמקשה ס"ד דכובע דתני רבי חייא היינו כי היכי דליהוי כלי בתוך כלי וכר וכסת הוי כלי א' וכובע כלי שני וא"כ בכה"ג משמע ליה דמותר אפילו כנגד ראשו ומש"ה מקשה אדרבי ירמיה דמשמע דכנגד ראשו אסור בכל גוונא ומשני הש"ס דברייתא דר' חייא דתני כובע היינו דמפיק לה למורשא דכובע לבר וא"כ לפ"ז עיקר התפילין אינן מונחים כלל אפילו תחת הכר ותחת הכסת אלא מקום הריקן של הכובע מונחים בין כר לכסת לשומרן מן העכברים ובליטת התפילין לבד יוצא' לחוץ כן נראה בכוונת התוס' ועיין בזה בט"ז סימן מ' באריכות:

בא"ד ומ"מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו דבעינן כלי בתוך כלי וצ"ע עכ"ל. לכאורה נראה דהאי אשתו עמו שכתבו התוס' היינו שרוצה לשמש דמשום הכי בעי כלי ת"כ משא"כ כשאינו רוצה לשמש לא בעי כלי בת"כ כדמשמע ממימרא דשמואל דשרי בכל ענין אפי' באשתו עמו ומשמע דלא בעיא כלי ת"כ דומיא דאין אשתו עמו והיינו משום דסתם אשתו עמו דאיירי שמואל היינו כשאין רוצה לשמש דברוצה לשמש פשיטא דבעינן כלי ת"כ ואפשר דאפילו כלי בת"כ לא מהני כשרוצה לשמש ונראה שזה מה שכתבו התוס' וצ"ע והיינו שצ"ע לדינא אם מותר להניח תחת מראשותיו אפילו כלי ת"כ כשרוצה לשמש כן נ"ל בכוונת התוס' ודלא כמהרש"א ז"ל שנדחק לפרש דשמואל נמי איירי בכלי בת"כ. ולע"ד דוחק לפרש כן דמדקאמר אפילו אשתו עמו משמע דהיינו דומיא דאין אשתו עמו דאיירי בו באיבעיא דלעיל ועלה מסיק רב יהודא הכי אמר שמואל אלמא דבכלי אחד איירי כנ"ל ודו"ק:

בד"ה והתניא היה ישן כו' פרש"י אשתו בכלל ביתו ולא נהירא כו' עד סוף הדיבור. ולע"ד דלשיטת רש"י נמי ודאי ברייתא אחריתא היא תדע דהא בברייתא דלעיל קתני בניו ובני ביתו בצדו ובברייתא דהכא לא קתני בצידו אלא במטה ועוד דבברייתא דלעיל מפליג בין בניו ובני ביתו גדולים לקטנים ובברייתא דהכא לא מפליג וא"כ לשיטת רש"י מהכא גופא דייק המקשה דבההיא דאידך ברייתא הוי אשתו בכלל ביתו ומשום הכי לא מפליג בין גדולים לקטנים דבאשתו ודאי אין לחלק דבכל ענין אסור ומש"ה נמי לא קתני בהך ברייתא בצדו משום דבשאר בני ביתו ודאי שייך לומר שהם בצדו שאין דרך לשכב עמהם בקירוב בשר כ"כ. משא"כ הכא דאיירי באשתו לא שייך לומר בצידו אלא במטה שדרכה להיות עמו בקירוב בשר כנ"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א לדינא:

בפרש"י בד"ה הא איכא עגבות דנגעי אהדדי עכ"ל. ונראה דכוונתו בזה דקס"ד דעגבות יש בהן משום ערוה א"כ מקשה שפיר דכיון דנגעי בהדי הדדי הרי בשרו נוגע בערוה דלד"ה אסור ואהא קאמר שפיר בגמרא בסמוך מסייע ליה לר"ה דע"כ עגבות אין בהם משום ערוה דאי ס"ד דהוו ערוה א"כ האיך מותרת לקוץ חלתה כשהיא ערומה הא כתיב לא יראה בך ערות דבר אע"כ דאין בהם משום ערוה וא"כ ממילא דאין לאסור כשאברו נוגע בעגבות חבירו כנ"ל ברור בכוונת רש"י עד שאני תמה על הרשב"א ז"ל בחידושיו שהקשה מזה על פרש"י ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו בזה וצ"ע:

והתני ר' חייא וכו'. ואין לומר דר' ירמי' מיירי שלא בכובע דהרי על דברי שמואל קאי ואי מיירי שלא בכובע איך קאמר ואפילו אשתו עמו והא בעינן כלי בת"כ. אלא דהא קשיא לי ודלמא ר"י דבעי שלא כנגד ראשו היינו על סוף דברי שמואל דמתיר אפי' באשתו עמו ור' חייא דמתיר אפי' כנגד ראשו מיירי באין אשתו עמו. ואולי ר"י שהוא אמורא הי' צריך לפרש דבריו דמיירי דוקא באשתו עמו. ועוד דמדברי שמואל דקאמר ואפי' אשתו עמו משמע שאין שום חילוק בין אשתו עמו לאין אשתו עמו לענין הנחתן מראשותיו ואף שודאי יש חילוק לענין כלי בת"כ זהו אחז להנחתן תחת מראשותיו דבכל החדר כלו בענין לתשמיש כלי בתוך כלי:

רש"י ד"ה הכא גבי שנים וכו' דקא שרי שמואל באשתו עמו מאי. לכאורה יפלא הלא באשתו גם רב יוסף מתיר. ונראה דדעת רש"י דבהא דפליגי שמואל ור"י בסברה אם אשתו קילא מאחר או חמירא מאחר בודאי הלכה כשמואל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ורב יוסף תלמידו של רב יהודה תלמידו של שמואל והיכי דאיכא תרי ברייתא דפליגא ואמורא סבר כחד ברייתא בודאי אין אחר הכרעת האמורא כלום ואמנם היכי דהאמורא פליג על ברייתא ואין לו סייעתא מברייתא אחרת עיין ברבינו אשר בשמעתין ומעתה בשנים זרים הישנים יחד סובר רש"י דודאי מותר שהרי מצינו ברייתא המתרת אבל באשתו שמצינו ברייתא האוסרת ולא מצינו שום ברייתא שתתיר בפירוש אפילו באשתו בהא מספקא לי' אם הלכה כשמואל ודעת רש"י הוא להיפך מדעת הרי"ף שלהרי"ף עם אשתו מותר ואחר אסור ולדעת רש"י עם אחר מותר ועם אשתו אסור:

ד"ה שוק באשת איש ערוה להסתכל וכן באשתו לק"ש. ולכאורה יפלא אי להסתכל מאי ארי' שוק אפי' באצבע קטנה נמי אסור וכדמקשה לעיל. ובשלמא לאשתו לק"ש אף דאמרי' לעיל טפח באשה ערוה. יש לומר דשוק אפי' פחות מטפח מקרי ערוה. אבל לענין להסתכל בא"א קשה מאי ארי' שוק. ונראה דס"ל לרש"י דהא דאמר רב ששת דכל המסתכל באצבע קטנה וכו' היינו במסתכל ומתכוין כדי ליהנות ממנה. וכן משמע לשון הרמב"ם פרק ך"א מא"ב הל' ב' שכ' והמסתכל באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות כאלו המסתכל במקום התורפה עכ"ל הרי שלא הקפיד אלא במתכוין להסתכל כדי ליהנות אבל באינו מתכוין ליהנות ליכא איסור וס"ל לרש"י דבמקום המגולה ואינו מתכוין ליהנות לא שייך לחלק בין טפח לפחות מטפח ולכן לעיל דקאמר טפח באשה ערוה אי מיירי לאסתכולי בה על כרחך מיירי במתכוין ליהנות לכן הקשה שפיר מאי ארי' טפח אפי' באצבע קטנה אסור אבל שוק שנקרא ערוה אסור אפילו אינו מתכוין ליהנות. ורבינו הגדול בפ' ך"א מא"ב לא הזכיר שוק אבל הביא איסור שמיעת קול וראיית שער. ובהל' ק"ש פ"ג הל' ט"ז כתב ואם הי' טפח מגולה ממנה לא יקרא כנגדה ולא הזכיר שם לא שוק ולא שער ולא קול וכתב הכסף משנה מה שלא הזכיר רבינו קול ושער משום דסובר לא לענין ק"ש כאמרו אלא לענין איסור ערוה. ואני בער ולא אדע מה יענה הרב כ"מ בשוק שלא הזכירו רבינו לא בהל' ק"ש ולא בא"ב שם וכעת צ"ע:

תוס' ד"ה והא תני ר"ח וכו' ומ"מ קשי' לישני דמיירי באשתו עמו וכו'. ולדעת הרמב"ם דכר וכסת לא מצרפינן לכלי בת"כ א"כ ודאי דלא מיירי באשתו עמו דמה מועיל כובע לחוד בשלמא שמואל דקאמר אפי' אשתו עמו היינו שלא הזכיר כלי כלל וסמך עצמו על הברייתא לקמן דף ך"ה ע"ב דאפי' אינן במטה כלל בעינן לתשמיש כלי בת"כ אבל ר"ח אם הי' כוונתו משום תשמיש מה מועיל כובע לחוד:

ד"ה והתניא וכו' משמע דברייתא אחרת היא. ולענ"ד גם לרש"י ברייתא אחרת דבברייתא לעיל דמסיים ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר ודאי לא קאי ב"ב על אשתו דאיך שייך באשתו שאינה מתאוה לה לתשמיש והכל יודעים למה נכנסה לחופה אבל בברייתא שמביא באמר לך שמואל לא מסיים הך סיומא שאם היו קטנים שפיר מפרשינן דבני ביתו היינו אשתו דאל"כ מה לי בניו ומה לי בני ביתו ובשלמא ברייתא דלעיל איכא למימר בניו היינו זכרים וב"ב היינו נקיבות ותרוייהו צריכי דבנים הוא רבותא לצד האיסור שאפי' עם זכרים אסור וב"ב הוא רבותא לצד ההיתר שאם היו קטנים אפילו עם נקיבות מותר. אבל בברייתא שבי' ששנינו דק צד האיסור א"כ אם עם זכרים אסור ק"ו עם נקיבות א"ו דב"ב היינו אשתו ויש בה מקום להקל כדברי רב יוסף ויש בה מקום להחמיר כסברת שמואל ולכך תרוייהו צריכי:

בשלמא לרב יוסף וכו' והתניא וכו'. עיין מ"ש התוס' ומ"ש הרב יבין שמועה ומ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ע"ג בס"ד:

ועד כמה אמר רב חסדא תנוקת וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן מחזיק ברכה סי' ע"ג בס"ד:

(כד א תוס') ד"ה והתניא וכו' דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו.—עי' לקמן כז סע"ב: איזיל ואימליך באינשי ביתי אזל ואימליך בדביתהו.

כל לנטורינהו טפי עדיף. להו מבזיוני כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים טפי עדיף להו מבזיוני: בכובע. הוא הכיס שלהם: למורשא דכובע. שהתפילין נכרין בבליטתן בקצה הכיס והוא כמורשא: צייר להו בכילתא. ביריעה הפרוסה סביבו' מטתו קושרן: ומפיק למורשהון לבר. בליטת הקשר שהתפילין בולטין מן היריעה היה הופך לצד החוץ ולא לצד המטה: אשרשיפא. ספסל: יום טבילה הוה. יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש והיינו כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו: ולאגמורן הלכה למעשה. מה שצוני להביאם לו לא עשה אלא ללמדני הלכה לעשות מעשה כשמואל: ואפילו אשתו עמו. שיחזיר פניו דכל זמן שהן פונים פנים כנגד פנים פשיטא ליה דאסור דאיכא הרהור נגיעת ערוה על ידי אברי תשמיש: אשתו כגופו. ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי: בשלמא לרב יוסף. דאמר אשתו היא דשריא אבל אחר לא מתרץ להו למתניתא הא באשתו הא באחר והא דקתני בני ביתו אינו אשתו: היה ישן במטה ובני ביתו. ואשתו בכלל ביתו: לדידי נמי. בין אשתו בין אחר פלוגתא דהני תנאי היא: הא איכא עגבות. דנגעי אהדדי: וקוצה חלתה ערומה. ואף על פי שערום אסור לברך אשה יושבת מותרת שבישיבתה פניה שלמטה מכוסים בקרקע: אבל לא האיש. מפני שהביצים והגיד בולטין ונראין ואף על פי שמגולות עגבותיו והיינו סייעתא: כגון שהיו פניה טוחות. דבוקות ומכוסות בקרקע טוחות משמע לשון שעיעות טיח חלק שאינה בולטת אפלטיירש''א בלע''ז: בת שלש ובן תשע. שהוא זמן שהן באין לכלל ביאה: בת י''א ובן י''ב. זמן שהן באות לכלל שערות ושדיהן נכונים שמשם ואילך באות לכלל [ביאה] שאדם מתאוה להן: התם אמר רבא. גבי תפילין תחת מראשותיו דקאמר שמואל אפי' אשתו עמו הלכה כשמואל: הכא. גבי שנים שהם ישנים דקא שרי שמואל באשתו עמו מאי: מחתא מחתינהו. באריגה אחת ארגתם: יצא שערו בבגדו. שנקב בגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השער בנקב מהו מי הוי ערוה לקרות ק''ש כנגדו או לא: שער שער. כלומר מה בכך: לאסתכולי בה. אם אשת איש היא: תכשיטין שבפנים. כומז דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן ונוקבין כתלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האזנים ותוחבין אותו כדי שלא יזדקקו להן זכרים: עם תכשיטין שבחוץ. אצעדה וצמיד הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין: לאשתו ולק''ש. אם טפח מגולה בה לא יקרא ק''ש כנגדה: שוק. באשת איש: ערוה. להסתכל וכן באשתו לק''ש: גלי שוק. וכתיב בתריה תגל ערותך: קולך ערב. מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא: התולה תפיליו. ביתד יתלו חייו: דורשי רשומות. קשרים וסתומים הכלולים בתורה דורשי חמורות גרסינן והיא היא: זה התולה תפיליו. שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו: ברצועה. והקציצה למטה גנאי הוא להם אבל תולה הוא אותם בקציצה ותהא הקציצה מונחת על היתד והרצועה למטה: בכיסתא תלה. בתוך תיקן היו ותלה התיק: שגיהק. ריט''ייר בלעז פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו וריחה כריח המאכל שאכל: פיהק. באליי''ר בלעז חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח הפה מלא כאדם שרוצה לישון או שעמד משינה: ונתעטש. שטרנוד''ר בלעז ויש שדורשים גיהק נוטריקון גו הקים שטריליי''ר פיהק פיו הקים: ורק. ע''ג קרקע:

והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. ואם תאמר אימא בכובע שלא כנגד ראשו שהרי בברייתא דלעיל נמי תני תחת מראשותיו ולא פריך מיניה משום דמצינן לפרושי שלא כנגד ראשו ואומר הרב דא''כ מאי איריא בכובע אפילו שלא בכובע נמי אלא ש''מ דמיירי אפילו כנגד ראשו ומ''מ קשיא לישני דמיירי באשתו עמו דבעיא כלי בתוך כלי וצ''ע: שנים שהיו ישנים במטה. וא''ת והלא רואה ערות עצמו וי''ל שיוציא ראשו לחוץ וא''ת והרי לבו רואה את הערוה וי''ל דקסבר לבו רואה את הערוה מותר אי נמי חוצץ בבגדו כנגד לבו: והתניא היה ישן במטה ובני ביתו וכו'. פי' רש''י אשתו בכלל ביתו ולא נהירא חדא דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו ועוד לפירושו הול''ל והא קתני כאן כיון דאברייתא דלעיל קאי אבל מדקאמר והתניא משמע דברייתא אחרת היא ואומר ה''ר יוסף דגרסינן היה ישן במטה ואשתו ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אא''כ היתה טלית מפסקת בינו לבינה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד