מנחות מד ע"ב

דף מד - ב

ואמר ריש לקיש: כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר בישעיה  "ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני", והיינו שאותם שנושאים עליהם שם ה' בתפילין - יחיו!

מתניתין:

קרבנות עולה של בהמה או קרבנות שלמים [בין שהם של יחיד בין של צבור], וחטאת ואשם של מצורע - טעונים מנחת נסכים. אבל שאר חטאות ואשמות, וכן בכור ומעשר ופסח, וכל קרבנות העופות - אינם טעונים מנחת נסכים.

הנסכים הם: מנחת סולת הבלולה בשמן, והנקראת "מנחת נסכים", ויין, הנקרא "נסך". שיעור הסלת, השמן והיין, מפורשים בתורה [במדבר טו, ד - י], ומנחה זו מוקטרת ונשרפת כולה על גבי המזבח.

המשנה מבארת האם מעכבים המנחה והיין זה את זה, ובסוגיית הגמרא נידון מה קודם להקרבה - מנחת נסכים או היין.

הסלת והשמן, הבאים ל"מנחת נסכים", אין מעכבין בהעדרם את היין, אלא מביאין יין לנסכים בלא סלת ושמן.

ולא היין מעכבן, שבהעדר יין מביאים סלת ושמן לבדם, ואפשר להביא את היין אף במועד אחר ^[1].

כל המתנות הניתנות מן הדם, בין בזריקה בין בנתינה באצבע על קרנות המזבח, שניתנות על המזבח החיצון אין מעכבות בדיעבד זו את זו, ואפילו אם נתן מהן מתנה אחת מכפרת הנתינה הזאת.

גמרא:

תנו רבנן: כפל הכתוב בקרבנות חג הסוכות בכל יום - "ומנחתם ונסכיהם", ומכאן הרינו למדים, כי סדר הבאת נסכים הוא: הבא מנחה, שהיא הסלת הבלולה בשמן של הנסכים, שנקראת "מנחת נסכים", ואחר כך הבא את יין הנסכים. זוהי דעת רבנן.

רבי אומר: אין זה הסדר, שהרי הכתוב אומר בפרשת אמור "להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים", ואנו דורשים: הבא זבח, ואחר כך, מיד אחר הקרבן עצמו, הבא נסכים. דהיינו, שהיין הסמוך ל"זבח" הוא קודם למנחת הנסכים.

ומקשינן: ורבי נמי, כיצד יסבור שהיין קודם, הכתיב "ומנחתם ונסכיהם", ולכאורה בא פסוק זה ללמד שהסדר הוא כדעת רבנן, שהמנחה קודמת?

ומשנינן: ההוא פסוק זה אינו מיותר, אלא מיבעי לדרשה אחרת, ללימוד ההלכה ש"מנחתם ונסכיהם בלילה", דהיינו, שהנסכים ניתנים להפרדה מן הזבח ולהקריבם בפני עצמן בלילה, שאינו זמן הקרבה בזבח. ^[2] וכמו כן נדרוש מ"מנחתם ונסכיהם" שניתן להביאם בפני עצמן, אפילו למחר [כל זמן שלא נתקדשו בכלי, כי אם נתקדשו הם נפסלין בלינה].

ופרכינן: ורבנן נמי, הכתיב הרי כתוב כפי שדרש רבי, ש"הנסכים", שהם היין, קרובים לזבח, ובאים מיד אחריו, כלשון הכתוב "זבח ונסכים", ואם כן, הם קודמים למנחה?

ומשנינן: ההוא פסוק זה של "זבח ונסכים" מיבעי ליה לדעת רבנן לכדדרשתו של זעירי. דאמר זעירי: אין נסכים מתקדשים להקבע עם זבח זה [אף על פי שהפריש הנסכים לשם זבח זה], שלא יוכל לשנותם ולהקריבם עם זבח אחר אלא בשחיטת הזבח, שהיא מקדשתם להיות חלק מן הזבח.

ולכך אין רבנן דורשים כרבי, משום שהפסוק נצרך לדרשה האחרת.

ומעתה מקשה הגמרא לדעת שניהם, שאין הפסוקים שנזכרו לעיל מיותרים, ומקשינן: ורבי נמי, כיצד למד מ"זבח ונסכים" את סדר המנחה אחר הנסכים? הרי מיבעי ליה לדרוש "זבח ונסכים" לכדזעירי?

ולדעת רבנן נמי קשה, איך דרשו הקדמת המנחה לנסכים מ"מנחתם ונסכיהם"? הרי מיבעי להו לפסוק לדרוש: מנחתם ונסכיהם בלילה, ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר?

ומסקינן: אלא, היינו טעמייהו דרבנן הסוברים שמנחת נסכים קודמת לנסכים, משום דכתיב בפרשת אמור "להקריב אשה לה' - עולה ומנחה". מלמד הכתוב ש"מנחה", שהיא הסולת ושמן של הנסכים, היא זאת הסמוכה ל"עולה", שהיא הזבח, והיא קודמת ליין!

ומקשינן: ורבי נמי, כיצד יסבור שהיין קודם למנחה הכתיב "עולה ומנחה"?

ומסקינן: אלא, לא נחלקו רבי ורבנן בכל האופנים. ובבאים הנסכים עם הזבח - דכולי עלמא לא פליגי! דבין לרבי ובין לרבנן, הסדר הוא דמנחה של הסולת והשמן קודמת ואחר כך נסכים דיין. דהרי כתיב "עולה ומנחה" ודורשים שתהא המנחה סמוכה לזבח.

כי פליגי רבי ורבנן לענין סדרן של מנחה ונסכים, בבאין בפני עצמן בלא זבח, [דכפי שנתבאר לעיל בגמרא ניתן להביא הנסכים בלילה או למחר ללא הזבח] ובאופן זה נחלקו:

רבנן סברי, מדמצינו בנסכים דבאין עם הזבח, שסדר הבאתן הוא מנחה ואחר כך נסכים, וכמו שדורשים מן הפסוק ד"עולה ומנחה", כן הוא הדין בבאין הנסכים בפני עצמן, נמי, שאף כאן זהו סדרן - מנחה, ואחר כך נסכים.

ורבי סובר שיש לחלק: התם, בפסוק ד"עולה ומנחה" בבאין עם הזבח הוא דאיירי הפסוק לומר שהמנחה קודמת. וטעם הדבר: כיון דאתחיל בזבח באכילה, שאכילת מזבח בדם או באימורים נקראת "אכילה", לפיכך גמר לה לכולא מילתא דאכילה, ויביא מנחת הנסכים מיד לפי שאף היא נחשבת אכילה, בעוד שהיין נחשב "שתיה".

אבל, כשבאים בפני עצמן ואין סברת "אתחיל באכילה" אז, אדרבה, נסכים עדיפי לענין הקדמה, הואיל דמיתאמרא שירה של לויים, בקרבן הטעון שירה, עלייהו דנסכים דוקא, ד"אין אומרים שירה אלא על היין" ומכאן אתה למד חשיבותו ולפיכך הוא קודם למנחה בבאין בפני עצמן. ^{[3] [4]} שנינו במשנתנו: המתנות שעל מזבח החיצון אין מעכבות זו את זו. תנו רבנן: מנין לכל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, שנתנן במתנה אחת - שכיפר, גם כאשר מצוותן היא בנתינת כמה מתנות? שנאמר בפרשת ראה "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך" ולשון "ישפך" מורה אף שפיכה אחת. [מזה שלא כתוב: על המזבח "סביב", שמשמע כמה מתנות]. בפרשת פנחס נאמרו סדרי קרבנות מוספין של ראש חודש "פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים" וכך הוא גם קרבן חג השבועות הנקרא "עצרת". מלבד העולות הבאות כקרבנות מוסף בחג השבועות, ישנם גם עולות הבאות עם שתי הלחם שנאמרו בפרשת אמור, והם "שבעה כבשים ופר בן בקר אחד ואילם שנים".

בחג הסוכות משתנה הרכב הקרבן מיום ליום במספר הפרים, אולם בכל יום קרבים למוסף "אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר".

מתניתין:

הפרים והאילים והכבשים [והשעירים] הנאמרים בקרבן של יום מסויים, אינן מעכבין זה את זה, שהעדר אחד המינים אינו מעכב את השאר. וכן באם אין להם את המנין הדרוש מכל מין יביאו כפי מה שבידם. וכן אין הפרים האיל והכבשים הבאים כקרבנות מוסף בחג השבועות מעכבים את האלים הפר והכבשים הבאים עם שתי הלחם. ^{[5] [6]}

אמר רבי שמעון: אם היו להם פרים מרובים כפי מצות קרבן היום, ולא היו להם נסכים כלל, אל תאמר יביא עתה הפרים כלם בלי נסכים וישלים הנסכים לאחר מכן. אלא, יביא פר אחד ונסכין, וימעט ממספר הפרים של מצות קרבן היום [שכאמור אין מספר הקרבנות מעכב] ולא יקריבו כולם בלא נסכים. על אף שאם יקריבום עתה בלא נסכים ניתן להשלים את נסכיהם לאחר הזמן, מכל מקום בקרבן ציבור צריך לכתחילה להביא נסכים ביחד עם הזבח, כיון שאם מביאם למחר מבטל מצות שירה. ^[7]

גמרא:

והוינן בה: הני פרים וכבשים, שעליהם נאמר במשנה שאינן מעכבין זה את זה, דהיכא, של איזה יום מועד הם?

אילימא דחג הסוכות, הרי "כמשפט", "כמשפטם" כתיב בהו, ולשון זה מלמד על דבר המעכב, ואם כן, בקרבנות הסוכות אכן אין להקריב אם לא מצאו כדי כל הקרבן, ואין לפרש את משנתנו בקרבנות אלו ^[8].

אלא, משנתנו מדברת בקרבנות מוסף דראש חודש, וכן בקרבנות עצרת האמורים בפרשת פנחס דחומש הפקודים [חומש במדבר].

הסולת והשמן. דמנחת נסכים אין מעכבין את היין שמנסך את היין אע"פ שאינן:

הבא זבח ואחר כך הבא נסכים. ואח"כ הבא מנחה:

ומנחתם ונסכיהם אפי' למחר. אבל אותן נסכים שמביא עם הזבח נפסלין בלינה מאחר שנשחט עליהן הזבח:

דכתיב עולה ומנחה. סמוך לעולה מנחה ואחר כך נסכים:

כי פליגי בנסכים הבאין בפני עצמן. שלא הביאן עם הזבח אלא לאחר כמה ימים. ולא תיתני להברייתא כמעיקרא ר' אמר זבח ונסכים דבבאין עם הזבח לא פליגי:

ור' סבר התם הוא. בבאין עם הזבח איידי דאתחיל באכילה דזבח גמר לה לאכילה ומייתי מנחה:

דאיתאמרא שירה עלייהו דכתיב המשמח אלהים:

אלא פרים דר"ח ופרים דעצרת דחומש הפקודים דפנחס דהוו ב' פרים:

ואי אמרת מ"ט לא אמר פרים דפסח דהוו נמי ב' משום דהויה כתיב בהו ומעכבי זה את זה:

אלא דעצרת דת"כ, פי' דעצרת גרידא שכתוב בו בת"כ דהיינו בפ' אמור אלים שנים דכתיב והקרבתם על הלחם שבעה כבשים ואלים שנים והנך דת"כ לא הוו הנך דחומש הפקודים כדמפרש לקמן, ופריך הויה כתיב בהו וא"כ מעכבי, ל"ה:
וקשיא אמאי לא פריש למתני' דהפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה דר"ל דפרים אין מעכבים אילים או כבשים ולא שלשתם יעכבו זה את זה אכן הפרים עצמם או האילים עצמם או הכבשים עצמן יעכבו זה את זה, ולא ליקשי הך קושיא דמקשה הויה כתיב בהו, משום דנוכל לומר דקאי אר"א ועצרת דלא כתיב בהו עכובא ודר"ל דפרים לא מעכבי לאילים כדפירשי' ואע"ג דלא כתיב בהו כי אם חד איל כדפרי' חד איל כתיב בהו מ"מ קרי בהו אילים משום דקאי לאיל דר"ח ואיל דעצרת דהוו שנים דקאמר פרים דר"ח ועצרת לא מעכבי לאילים דידהו, וי"ל דאי אפשר לפרש כן דאם נפרש דר"ל דפרים לא מעכבי לאילים וכבשים דכל מין אינו מעכב חבירו הוי משמע אבל כל מין ומין יעכב לעצמו דהיינו דפרים לעכבי אהדדי וכן אילים וכן כבשים והרי אינו כן דכיון דלא כתיב בהו עיכובא גם כל מין ומין בעצמו לא לעכבו חד לחבריה ובהני דכתיב עיכובא כמו בחג דכתיב כמשפטן מעכבי כולהו אהדדי בין מין זה למין חבירו בין כל פר לפר חבירו בין איל וכבש חבירו ובעצרת דת"כ לא כתיב ביה פרים דנוכל לפרש פרים לא מעכבי לאילים, ועוד דגם אילים וכבשים מעכבי אהדדי כיון דכתיב בהו הויה כמו דמעכבי כל איל ואיל וכבש וכבש לחבירו ולא הוה מצינן לפרש כן כי אם בר"ח ועצרת דחומש הפקודים והרי מאחר דלא כתיב בהו עיכובא גם כל מין ומין אינו מעכב בעצמו כל א' לחבירו כמו שאינו מעכב כל מין לחבירו הילכך אין לנו לפרש דר"ל דכל מין אינו מעכב למין חבירו דלהוי משמע הא כל חד מעכב לעצמו אלא צריך לפרשו דאינו מעכב לעצמו וכיון דאינו מעכב בעצמו כ"ש דאינו מעכב במין חבירו וכיון דפי' דמתני' צריך שיהיה דכל מין אינו מעכב בעצמו דר"ל דכל פר אינו מעכב פר חבירו כמו כן צריך לפרש באיל דאינו מעכב באיל הילכך קשה ליה דבהני דלא כתיב בהו עיכובא דהיינו ר"ח ועצרת ליכא אלא חד איל ולא שייך בהו למימר דאיל אינו מעכב חבירו כיון דאין שם אלא איל אחד:
ועוד י"ל דלא נוכל לפרש מתני' דר"ל אינן מעכבין פרים שהרי בכל מקום שהם שני מינים ואתא תנא לאשמועי' זה דאין מעכבין זא"ז בהאי לישנא קאמר ליה כמו תכלת את הלבן וסלת את היין אך כשהם מין אחד ובא לומר דאין א' מעכב חבירו קאמר בהאי לישנא דאין מעכבין זה את זה כמו גבי מתנות דקאמר דאינן מעכבות זו את זו א"כ כמו כן פרים ואילים דתנא בהו דאין מעכבין זא"ז צ"ל דר"ל דאין מעכב באותו מין עצמו כל א' לחבירו:

בא"ד ואומר ר"ת שאין לומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו כו' אלא מיד כשמסיים הברכה קורא כהנים כדמשמע בסוטה אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי העונין עכ"ל בת"י ובתוספות שלנו הוא מגומגם ודו"ק:

ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי כו'. ר"ל ה' עליהם הוא תפילין של ראש כמ"ש כי שם ה' נקרא עליך זו תפילין שבראש ולכל בהן חיי רוח. וגו' רמז על תפילין של יד שהיא כנגד הלב אשר שם רוח החיים וק"ל:

תד"ה הסולת. ותימה דהא לא כתיב שום קרא כו'. ל"י מדוע לא נאמר דילפינן זה ג"כ מככה דפ' נסכים כמו דיליף מינה לעיל (כז) דיין ושמן מיעוטו מעכב א"ר. דהא כתיב לעיל מינה מנחה סולת עשרון בלול כו' וכן באיל ובפר. ואולי דא"ת כן. היה הבילה ג"כ מעכבת בהו וכן המנחה והנסכים יעכבו זא"ז:

במשנה והשעירים א"מ זא"ז. בגי' המשניות ליתא והשעירים. וכן מסובבת בד"ח כאן בסימן המחיקה. ולכאורה גי' והשעירים נכונה. ופירושה כמו דמפרש הש"ס לוהאילים דלא אילים דתו"כ מעכבי ליה לאיל דחוה"פ כו'. דב' שעירים הן א' שבפ' אמור בגלל הלחם והב' שבחוה"פ למוספין כמש"כ הרמב"ם ברפ"ח מהל' תומ"ס והוא מהגמרא לקמן (מה ב). רק ק"ק לפ"ז מדוע לא הזכירם הש"ס לפרשם כמו והאילים:

גמרא כמשפטם כתיב בהו. זבחים (צ ב):

גמ' ההוא מיבעי "להו" לכדזעירי כצ"ל:

שם במשנה נסכים יביאו פר אחד "ונסכיו" כצ"ל:

רש"י ד"ה כמשפטן וכו' עיכובא הס"ד ומה"ד "דחומש הפקודים" כל וכו' כצ"ל:

ה' עליהם. אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין יחיו: מתני' הסולת והשמן. של מנחת נסכים אין מעכבין את היין שאם הביא יין בלא סולת ושמן מנסכן: המתנות כו'. כגון ד' מתנות של חטאת אין מעכבות זו את זו שאם לא נתן אלא אחת כיפר: גמ' הבא מנחה כו'. דמנחת נסכים קריבים תחילה: ואחר כך נסכים. אחר האברים מיד ואחר הנסכים המנחה: מנחתם ונסכיהם בלילה. דמנחת נסכים קריבין בלילה ואי קשיא הא אמרי' בהקומץ [רבה] (לעיל כו:) דברים שדרכן ליקרב ביום וקחשיב מנחת נסכים מפרש לה בפ' יש קרבנות במסכת תמורה (דף יד.) דהא דקתני ביום בנסכים הבאים עם הזבח והא דקתני בלילה בנסכים הבאין בפני עצמן כגון שהביא זבח בלא נסכים ולאחר זמן הביא הנסכים בפני עצמן יכול להביאן בלילה: ואפילו למחר. אם הביא היום יכול להקריב נסכיו למחר ובלבד שלא יקדשו בכלי מאתמול דאי קדשי נפסלין בלינה כדתניא במסכ' מעילה (דף ט.) קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה: אין הנסכים. הבאין עם הזבח דכל זמן שלא נשחט הזבח אע''פ שהפרישן לשם זבח זה יכול לשנותן לשם זבח אחר אבל לאחר שחיטה אינו יכול לשנותן לשם זבח אחר: עולה ומנחה. משמע אחר העולה מיד יקריב מנחה: על הנסכים אומרים שירה. הלוים במס' ערכין בפרק אין נערכין (דף יא.): ישפך. שפיכה אחת: כמשפטם. משמע עיכובא: כל הקרבנות האמורים בחומש הפקודים: דהני. דר''ח ועצרת שכתובים בחומש הפקודים: אלא דעצר' גריד' קתני מת''כ דכתיב באמור אל הכהנים

מלמד שחזן הכנסת אומר להם אמרו ובירושלמי אמרינן ובלבד שיהא החזן ישראל וחזן לאו היינו ש''ץ שחזן הוא שמש הכנסת כדאיתא פ''ק דסנהדרין (דף יז:) וב' חזנים ופ''ז דבבא מציעא (דף צג:) חזני מתא אבל ש''צ הוא הקורא ואומר ר''ת שש''צ הוא פותח בברכנו ומסיים ואין הכהנים רשאין להתחיל עד שיכלה הדבור מפי הקורא ודווקא כשעומד בבית הכנסת ואומר לו עובר אבל אם עומד בחוץ אינו עובר דאמרינן בירושלמי רבי שמעון בן פזי כד הוה תשיש [הוה] קאי אחורי עמודי ר' אלעזר נפיק לבראי: הסולת והשמן אין מעכבין את היין. משמע הא סולת ושמן מעכבין אהדדי ותימה דהא לא כתיב שום קרא במנחת נסכים ושמא ילפינן ממנחת נדבה דכתיב בה עיכובא לעיל (דף כז.) וגלויי מילתא בעלמא הוי דגבי מיעוטו מעכב את רובו כתיב קרא גם במנחת נסכים והתם גלי לן קרא: מנחתם ונסכיהם (אפי') בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר. בפ''ב דתמורה (דף יד.) מוכח דלמחר נפקא לן דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' ודרך הש''ס להביא על פסוק הרהוט בשני דרשות אע''ג דנפקי מקראי אחריני כי ההיא דשבח נעורים לאביה (קדושין דף ג.) וכן מוהתעלמת (ב''מ דף ל.) וכן ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה (גיטין דף כא:) וכן מותר הפסח ושלמים הבאין מחמת הפסח פ''ק דזבחים (דף ט.) ופ''ד דזבחים (דף לז.) ופרק התודה (לקמן פג:) ופ' מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) ופ''ב דבכורות (דף טו.) דדריש אך ולא חלבו ומסיק רבא דאך לאותו ואת בנו הוא דאתא וחלבו מדמו נפקא וכן בשמעתין דתניא בבריית' זבח ונסכים ומסקינן דבסברא פליגי: מנחתם ונסכיהם. פי' בקונט' פ''ק דזבחים (דף ח.) ופרק המזבח מקדש (שם פד.) ופ''ב דתמורה (דף יד.) דמנחתם ונסכיהם דפרי החג קדריש וקשה לר''ת היכי משמע מיניה לילה ועוד היכי דרשינן מיניה מנחה ואח''כ נסכים הא קרא דבתריה כתיב לפרים ולאילים ואינם כתובים על הסדר דפרים ואילים קדמי ותו דפריך ורבנן נמי הא בעי ליה ומנחתם וכו' ומאי צריך הא טובא כתיב אלא על כרחין כיון שכולם משונים זה מזה כולהו צריכי לכך נראה לר''ת דדריש מקרא דעצרת פרשת אמור אל הכהנים ואילים שנים יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה' מדכתב נסכים בין עולה לאשה ש''מ דבאים בלילה כי אשה דהיינו הקטרה ולא מייתורא ונקט מנחה ברישא דדמי לעולה טפי בהקטרה והא דפ''ק דזבחים (דף ח.) דריש מנחתו ונסכים אפי' בלילה ומשמע התם דמייתורא דווקא קדריש והתם גבי נזיר דרש מדכתי' מנחתו ונסכו וכתיב נמי ומנחתם ונסכיהם למחר נמי שמעינן כיון דגלי גבי עצרת תו אין לחלק ותימה והא הני קראי בבאין עם הזבח כתיבי והנהו לא אתו אלא ביום כדאיתא בפ''ב דתמורה (דף יד.) וי''ל דאם אינו ענין בבאין עם הזבח תנהו ענין בבאין לאחר הזבח והא דאמרינן בריש תענית (דף ב:) מה ניסוך המים בלילה דאמר מר ונסכיהם אפי' בלילה משמע דמקרא דפרי החג מייתי שאין ניסוך המים אלא בחג לאו מילתא היא דכיון דגלי לן קרא בעצרת דהוי נסכי צבור ה''ה לכל נסכי צבור וקרא דאיצטריך בנזיר דהוי נסכי יחיד: כיון דמתאמרא שירה עלייהו. פי' להביאם עם הזבח אבל בפני עצמו בעיא היא פ' אין נערכין (ערכין יב.) ומ''מ אף בלאו זבח עדיפי כיון שהיו ראויין לשירה ולבא עם הזבח: ודם זבחיך ישפך. פ' בית שמאי (זבחים דף לו:) מעיקרא דריש מהאי קרא ולא קאי לבסוף: כמשפט כמשפטם. וביום ראשון דלא כתיב כמשפט כתיב ביה יהיו: אלא דר''ח ועצרת דכתיב בחומש הפקודים. ואע''ג דכתיב יהיו לכם לאו עלייהו קאי והא דלא פריך מפסח כי היכי דפריך מהני דהא כתיב ביה יהיו ורש''י פי' ביחזקאל דהא דכתיב גבי פסח ז' פרים וז' אילים ליום דלז' ימי פסח קאמר פר ואיל ליום דאם לא מצא שנים בכל יום מביא אחד והשתא ניחא שפיר דהא לא מעכבי אהדדי ותימה דהא כתיב ביה יהיו ואין לומר דקאי אכבשים ולא אפרים ואילים דגבי עצרת לא קאמרינן הכי והא דנקט בסמוך אילים דהכא והכא לא מעכבי הא אינהו מעכבי ה''נ מצי למינקט כבשים ולא דמי לקודש יהיו דגבי לחם דפליגי ר''ע ובן ננס (לקמן דף מה:) אהייא קאי אי אכבשים אי אלחם אבל אתרוייהו פשיטא להו דלא קאי אע''ג דכתיב בחד קרא היינו כבשים ללחם אבל כבשים אהדדי ה''נ דמעכבי כדתנן בהקומץ רבה (לעיל כז.) ב' כבשי עצרת מעכבין זה את זה וכן ב' חלות ולא מסתברא נמי למימר דהוייה דפסח לא קיימא אלא אתמימים דלהא לא איצטריך קרא דבעלי מומין פשיטא דפסולין ונ''ל דלשום דרשא אתא דלא מסתבר לדורשו בעיכוב כיון דלא מישתמיט הש''ס ובספרי דורש גבי פסח הרי שמצא פרים ולא מצא אילים אילים ולא מצא כבשים שומע אני שלא יקריב עד שימצא כולן ת''ל שבעת ימים תקריבו אשה אפילו אחד מהן יכול אפי' כולן מצויין ת''ל פרים בני בקר שנים ואיל אחד ומיהו הא דקאמר שומע אני שלא יקריב עד שימצא כולן על כרחין לאו משום דסמיך איהיו דגבי עצרת דריש נמי הכי התם וכן בחג אע''ג דכתיב ביה כמשפט וכו' ואכל חד מייתי קרא דשבעת ימים ואע''ג דלא כתיב לא בעצרת ולא בחג: