דף כד - א
כי סליק כשעלה רב כהנא לארץ ישראל אשכחינהו מצאם לבני רבי חייא דיתבי שישבו וקאמרי: עשרון סולת שהקדישו למנחה שחלקו לשני חלקים, והניחו בביסא בכלי שבוללין בתוכו את המנחה באופן ששני החצאין אין נוגעין זה בזה, ונגע טבול יום באחד מהן, מהו שיטמא את החצי השני שלא נגע בו? [דוקא בטבול יום נסתפקו, משום שאין טומאתו חמורה, והנטמא ממנו אין בכחו לטמא אחרים, אבל באדם טמא אין להסתפק, משום שהשמן שבמנחה נטמא ממנו ומטמא את הכלי, והכלי מטמא את כל מה שבתוכו - רש"י, עפ"י עולת שלמה].
וצדדי הספק הם: כי תנן: כלי מצרף מה שבתוכו להיות אחד, שאם נגע טמא בחתיכה אחת שבכלי כל החתיכות הנמצאות שם טמאות, אם הם של קדש, כאילו הן חתיכה אחת, הני מילי היכא דנגעי החתיכות בהדדי, אבל היכא דלא נגעי בהדדי לא מצטרפין ולא נטמא אלא מה שנגע בו הטבול יום, או דלמא לא שנא?
אמר להו איהו רב כהנא: מי תנן "כלי מחבר"!? שהיה משמע דוקא שהם נוגעים זה בזה, הכלי מחברן להיות אחד, "כלי מצרף" תנן שמשמע כל דהו, אפילו שאין נוגעים, מצרפן הכלי כאילו הם נוגעים.
תו איבעיא להו: הושיט חצי עשרון סולת אחד שאינו שייך למנחה לביניהן בין שני החצאים האלו, ונגע בו הטבול יום מהו שיטמא את שני החצאים? האם הכלי מצרף גם את החצי הזה שאינו שייך למנחה, עם שני החצאים כאילו הם אחד? [98]
אמר להו רב כהנא: הצריך לכלי, דהיינו הסולת של המנחה, הכלי מצרפו, אבל חצי העשרון הנוסף שאין צריך לכלי, אין כלי מצרפו! וממילא לא נטמאו שני החצאים האחרים שלא נגע בהן הטבול יום [99].
תו איבעיא להו: הושיט טבול יום את אצבעו ביניהן באויר שבין שני החצאים ולא נגע בהם, מהו שיטמא מה שבתוכו? [100]
אמר להו רב כהנא: אין לך דבר שמטמא מטומאה הנמצאת באוירו אלא כלי חרס בלבד ולא שאר כלים! הדר רב כהנא איהו בעא מינייהו מבני רבי חייא: מהו לקמוץ מחצי עשרון זה שבביסא ותועיל הקמיצה גם על חצי זה?
וצדדי הספק הם: האם ענין זה של צירוף כלי שכל מה שבתוכו נעשה אחד הוא דאורייתא ואפילו לקמיצה אומרים כן, או דלמא דרבנן הוא, ורק לחומרא כגון לענין טומאה נאמר דין זה, אבל לענין שתועיל הקמיצה מחלק אחד על השני כאילו הם נוגעים זה בזה לא? [101]
אמרו לו בני רבי חייא: זו לא שמענו, אבל כיוצא בו שמענו, דתנן במשנה: שני מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות [102].
ודייקינן: כי יכול לקמוץ מיהא מכל אחד על ידי שנשאר מעט סולת שאינו מעורב במנחה השניה כשרות, והבינה הגמרא, שאותו מעט סולת עומד בצד הכלי ולא נוגע בתערובת, ואם כן אמאי מועילה הקמיצה לתערובת, הרי הך דמערב הא לא נגע בקומץ? אלא ודאי משום שהכלי מצרף כל מה שבתוכו לענין קמיצה, ואפשר ללמוד מכאן שיש צירוף אפילו לענין קמיצה, שדין צירוף הוא דאורייתא!
ודחינן: אמר רבא: דלמא מתניתין כשהקומץ אינו עומד בפני עצמו, אלא צורת התערובת היא באופן שהגושין של המנחה הם מחולקין בצד אחד, ושם ניכר כשקומץ מכל מנחה בפני עצמה, ובצד השני מחוברין הם כל התערובת, והם עשויין כמסרק שמצד אחד מחובר ומצד שני שיניו מפוזרות, ונמצא שהקומץ אף הוא מחובר לכל חלק שבמנחה ואין צריך לצירוף כלי.
מאי הוי עלה על הבעיה הזאת האם מועיל צירוף כלי לענין קמיצה [האם אפשר לפשוט את הספק]?
אמר רבא: תא שמע: דתניא: כתוב בסדר קמיצת המנחה "והרים ממנו בקומצו", ודורשים מהמילה "ממנו" - מן המחובר, דהיינו שהקומץ יהיה מחובר למנחה, שלא יביא עשרון סולת בשני כלים ויקמוץ מכלי אחד על השני [103]
ודייקינן: כל החסרון הוא דוקא משום שחלקו בשני כלים, הא אבל אם שני החלקים הם בכלי אחד דומיא דשני כלים, דהיינו שאינם נוגעים זה בזה, כמו מנחה בשני כלים שאין חלק אחד נוגי בחבירו, קמיץ מאחד על השני! הרי שגם לענין קמיצה יש צירוף כלי.
ודחינן: אמר ליה אביי: דלמא מה שממעטים שני כלים הוא באופן שנוגעים זה בזה והיכי דמי כגון קפיזא בקבא בכלי אחד שבתוכו שני בתי קיבול, ודופן מפריד ביניהם לכל גובה הכלי, דאף על גב דעריבי שמעורבים שני חלקי העשרון מעילאי, בגודש שמעל שפת הכלי, כיון דמיפסק מחיצתא דקפיזה מתתאי בתוך הכלי לכל גובהו, הרי זה נחשב לשני כלים ולא יקמוץ מאחד על חברו [104].
ומה דדייקינן: הא כלי אחד דומיא דשני כלים אפשר לקמוץ, מדובר גם כן כשנוגעים, והיכי דמי כגון עריבת תרנגולין שיש בתוכה מחיצה לחלק בין המים למורסן, ואף על גב דמיפסקן מחיצתא אינה נחשבת לשני כלים דהא נגיע שני חלקי העשרון זה בזה כשהן בתוך אויר הכלי, לפי שאותה מחיצה נמוכה ואינה לכל גובה הכלי ומעל אותה מחיצה מעורבים הם.
אבל הכא, בעשרון שחלקו והניחו בביסא זה בצד זה, דלא נגיע כלל חלקי העשרון זה בזה, תיבעי לך אם יש צירוף כלי לענין קמיצה. [ונשארה הגמרא בספק].
בעי רבי ירמיה: שני חצאי עשרון שאין נוגעים זה בזה, ויש ביניהם צירוף כלי על ידי שנמצאים בכלי אחד, ועוד חצי עשרון נמצא מחוץ לכלי ומחובר לחצי האחד שבכלי על ידי חיבור מים הנמצאים ביניהם, ונגע טבול יום באותו החצי השני שבכלי [שאינו מחובר לזה שבחוץ על ידי מים], ונטמא חצי השני שבתוך הכלי משום צירוף כלי, מהו שיטמא גם את החצי [השלישי] שבחוץ?
וצדדי הספק הם: כי תנן מה שלמדנו במשנה שכלי מצרף מה שבתוכו לקדש, הני מילי זה דוקא דגואי לאותו שבתוך הכלי מועיל הצירוף, אבל דבראי החיצון לא הוי כמחובר להחצי הראשון, כיון שאינו עמו בכלי וגם לא מחובר עמו במים [105], או דלמא כיון דמחבר החיצון להחצי השני על ידי מים, מחבר נמי לחצי הראשון, ונחשבים כולם כמחוברים יחד?
ואם תימצי לומר: כיון דמחבר מחבר, עדיין יש להסתפק: חיבור מים וצירוף כלי דהיינו כבאופן הקודם, ונגע טבול יום באותו החצי שמבחוץ וממילא נטמא החצי שבכלי המחובר אליו במים, מהו שיטמא גם החצי השלישי שבתוך הכלי על ידי צירוף כלי?
וצדדי הספק הם: כי תנן מה שלמדנו במשנה שכלי מצרף, הני מילי דנגע טומאה מגואי בתוך הכלי אבל לטומאה שאירעה מבראי מחוץ לכלי לא מועיל צרוף כלי, או דלמא לא שנא?
ומסקינן: תיקו!
בעי רבא: עשרון של מנחה שחלקו לשני חצאים ונטמא אחד מהן ואחר כך הניחו לזה שנטמא אם החצי השני בביסא באופן שאינם נוגעים זה בזה, שאין החצי הטמא מטמא את החצי השני, [ואף על פי שהם בכלי אחד לא שייך לומר "צירוף כלי", שדין צירוף כלי נאמר רק אם בשעת קבלת הטומאה היו ביחד בכלי, ולא באופן שנצטרפו לאחר מכן] [106], וחזר טבול יום ונגע באותו החצי הטמא, מהו שיקבל ממנו טומאה, למרות שהוא כבר טמא, בכדי לפסול את החצי השני משום צירוף כלי?
וצדדי הספק הם: מי אמרינן שהחצי הטמא כבר שבע ליה טומאה [לשון שביעה, כאדם שבע שאינו יכול לאכול עוד, כך גם החצי שנטמא כבר מלא מהטומאה הראשונה שקיבל], ואינו מקבל עוד טומאה נוספת, וממילא לא נטמא החצי השני הנמצא עמו בכלי [107], או דלמא לא אמרינן שבע לה טומאה, וחוזר ונטמא כדי לפסול את השני מדין צירוף כלי?
אמר ליה אביי: ומי אמרינן "שבע ליה טומאה"?
הערות
[98] לפי רש"י הנידון היה האם הכלי מצרף רק את החלקים שהם ממנחה אחת, שמאחר והם צריכים את הקידוש של הכלי יחד, משום כך מועיל הכלי גם לצרפם לענין טומאה, אבל אם יש בכלי מנחה שאינה ראויה להצטרף כלל עם שאר החלקים, משום שהיא מנחה אחרת, אין הכלי מצרף כלל אותה מנחה, [בין יהיה זה עשרון או חצי עשרון], או שאין חילוק כלל, ובכל ענין הכלי מצרפם, ועל זה השיב להם שבאמת אין הכלי מצרף אלא באופן שכולם צריכים לקידוש כלי יחד. וכן מבואר לקמן [בעמ' ב] בדברי אביי ורבא, שהכלי מצרף רק שני חלקים ממנחה אחת. והקרן אורה העיר שאם כן למה הזכירו בדבריהם "הושיט אחד לביניהן", והרי גם אילו היתה אותה מנחה מן הצד, היה מקום להסתפק ספק זה. אולם מדברי הרמב"ם [אבות הטומאה יב ח] מבואר שעיקר דין זה שדבר שאינו ראוי להתקדש בכלי אינו מצטרף לענין טומאה, היה ידוע להם, וכל הספק היה באופן שאותו דבר שאינו ראוי לכלי מפסיק בין החלקים הראויים לכלי, האם זה יגרום שגם החלקים הראויים לכלי לא יצטרפו לטומאה, והשיב להם שבאמת באופן זה לא יצטרפו כלל, הואיל ויש הפסק ביניהם.
[99] התוס' הקשו שבמסכת חגיגה [כג-כד] משמע שרב כהנא סובר שגם כשאין צריך לכלי הכלי מצרף עכ"פ מדרבנן, ובאמת הר"ש [טהרות א ט] כתב מכח זה לפרש שרב כהנא בסוגיין דיבר רק לענין דין דאורייתא, אבל מודה הוא שמדרבנן יהיה הכלי מצרף, [וכן יתפרש לפי דבריו, מימרא דאביי ורבא לקמן בעמ' ב]. והתוס' תירצו [בתירוצם הב'] שבאמת כשא"צ לכלי כלל אינו מצרף אפילו מדרבנן, אבל בסוגיא דחגיגה מדברים בשירי מנחה, שאמנם עתה א"צ לכלי, אבל קודם קמיצה היו צריכים לכלי, ועל כן החמירו בזה רבנן שיהיה מצרף, עכ"ד. והנה הטורי אבן [חגיגה שם] נקט בפשיטות שכאשר נמצאים חלקי המנחה בכלי שאין לו תוך, אין החלקים מצטרפים לטומאה [עכ"פ מן התורה], משום שאינן ראויים להתקדש בכלי זה, ועיי"ש שמכח זה תמה על תירוץ א' שבתוס' כאן, ולכאורה כדבריו משמע קצת מדברי הר"ש בטהרות, עיין שם היטב. ובעיקר דין זה דא"צ לכלי אין הכלי מצרפן הקשו הטורי אבן וטהרת הקדש, שבחגיגה [כ ב] למדנו במשנה, חומר בקודש מבתרומה, שבקדש הכלי מצרף לטומאה, מה שאין כן בתרומה, ואם גם בקדש אין צירוף אלא אם כן צריך לכלי, אם כן מנין לנו שהוא חמור יותר מתרומה לענין זה, והרי תרומה לעולם א"צ לכלי, ולכן לא שייך שיהיה בה דין זה של צירוף לטומאה, ואין זה משום שהיא קלה מקדש לענין זה. והנה הרמב"ם [אבות הטומאה יב ז] הביא דין דצירוף כלי לענין צימוקין וגרוגרות, [וכגון שיש בדעתו ליתנם אח"כ לתוך שיירי מנחה כדי לאוכלם יחד, שבענין אחר אין למצוא צימוקין וגרוגרות של קדש, כ"כ החזו"א [לא ו]]. והקשה הטורי אבן הרי אינם צריכים לכלי ואם כן למה מצרפן, ועיי"ש שהוכיח שאפילו מאן דאמר צירוף כלי אינו אלא מדרבנן, [עיי' חגיגה שם, וכן פסק הרמב"ם שם], מכל מקום מודה הוא שאם א"צ לכלי, אינו מצרפן, והניח בקושיא. והחזו"א שם הגדיל הקושיא, שהרי הרמב"ם עצמו [שם הל' ח] פסק בפירוש דין זה דדוקא כשצריך לכלי הוא מצרפן, וכן בהלכות פסולי המוקדשין [יא כו], עיי"ש, והחזו"א יישב שבאמת מדרבנן אפילו כשא"צ לכלי הוא מצרפן, וכמו שמשמע בסוגיא דחגיגה, ודוקא כשנמצאים בכלי שתי מנחות שונות, שאינם מצטרפים בכלי להיות אחד, מאחר שהדבר ניכר שאין ביניהם צירוף, משום כך לא גזרו חכמים שיצטרפו לטומאה.
[100] הטהרת הקדש מבאר שיסוד הספק הוא, שמאחר ולמדנו שחלקי המנחה מצטרפין לענין טומאה, אם כן יש לומר שהגדר הוא שאנו מחשיבים כאילו כולה היא כמקשה אחת, וכאילו מלאנו האויר שביניהם במנחה, [דוגמת דין לבוד], ועל כן אם יגע באויר שביניהם יהיו נטמאין, שהרי הוא כאילו נגע במנחה עצמה. והנה הטורי אבן הקשה איך יתכן לומר שאויר הכלי גורם טומאה לקדש, והרי לשון המשנה בחגיגה הוא "הכלי מצרף מה שבתוכו", כלומר שהצירוף הוא בחתיכות הקדש, ואם היה טומאה באויר הכלי אין אנו צריכים כלל לצירוף החתיכות, שכולם נטמאו מאויר הכלי, ולכן כתב שישנם באמת [לפי הסלקא דעתך] שני הלכות בצירוף כלי, א', שהאויר כלי טמא, ב', שהכלי מחברן להיות אחד, יעויי"ש, אולם לפי דברי הטהרת הקדש יש לומר, שבאמת אין טומאה באויר הכלי כשלעצמו, ורק כאשר יש בהם חתיכות קדש שאז הכלי מצרפן, ומאחר שגדר הצירוף הוא למלאות האויר שביניהם, משום כך יש גם כן טומאה באויר שביניהם. ובאמת שהטהרת הקדש דקדק מלשון הגמרא "הושיט אצבעו ביניהם", שמשמע שכל הנידון לומר שיש טומאה באויר הכלי, הוא דוקא בין החתיכות, וכמו הסברא הנ"ל, אולם מהשואת הגמרא לאויר כלי חרס משמע לכאורה להיפך.
[101] רש"י מפרש שהנידון הוא האם צירוף לענין טומאה הוא מן התורה או מדרבנן, ובה תלוי גם כן הדין לענין קמיצה, שמאחר ולמדנו לקמן מפסוק שצריך לקמוץ באופן שהקומץ והשיריים מחוברים יחד בשעת קמיצה, על כן אם אין הכלי מצרף מן התורה, צריך שיהיו בדוקא נוגעין זה בזה. והאחרונים הקשו, שהרמב"ם [אבות הטומאה יב ז] פסק שצירוף לטומאה הוא מדרבנן, ואילו לענין קמיצה פסק [פסוה"מ יא כג] שהוא ספק אם צריך שיהיו נוגעין זה בזה בתוך הכלי. ותירץ הקהלות יעקב [טז] שחילוק גדול יש בין הנושאים, שלענין טומאה הדין צירוף נצרך כדי לעשות החלקים כגוף אחד ממש, אבל אין מועיל לעשותם רק כנוגעין זה בזה, שהרי אוכל קדש הנוגע בטבול יום אינו פוסל אחרים הנוגעים בו, מה שאין כן לענין קמיצה, אין צורך להחשיבם כאילו הם מחוברין, ודי לנו במה שיהיו נחשבין כנוגעין זה בזה, ואם כן נידון הגמרא כאן היה האם מה שלמדנו מהפסוק ד"כף אחת", שהכתוב עשה כל מה שבכף כאחד, הוא מן התורה, ולכן מועיל זה לענין קמיצה, שאנו דנים כאילו החלקים נוגעים זה בזה, אבל לענין טומאה ודאי שאין מועיל מן התורה, הואיל ואין ללמוד מהפסוק שהצירוף עושה אותם כגוף אחד ממש, אלא כנוגעין זה בזה.
[102] הקשה הטורי אבן בחגיגה שם, מאחר והיה פשוט לבני רבי חייא שהכלי מצרף לענין קמיצה כשאינם נוגעים, אם כן מדוע נסתפקו הם בתחילת הסוגיא אם צירוף כלי לטומאה נאמר דוקא כשנוגעים זה בזה, והרי אם מועיל לקמיצה שהוא לקולא, כ"ש שיועיל לטומאה שהוא לחומרא, והניח בקושיא, ואולי יש ליישב בזה ע"פ מה שהובא בהערה הקודמת בשם הקהלות יעקב, שלענין טומאה אנו נצרכים לעשותם כגוף אחד, מה שאין כן לענין קמיצה שאין צריך אלא שיהיו כנוגעין, ואם כן יש לומר, שלקמיצה, אף על גב שאינם נוגעים, מכל מקום על ידי צירוף כלי הרי הם כנוגעים, אבל לענין טומאה, דוקא כשנוגעים מועיל הצירוף כלי לעשותם כגוף אחד, אבל אין מועיל הצירוף לעשות שני דברים, כלומר שהם כנוגעים ושהם כגוף אחד.
[103] הר"ש במעשר שני [ג יב] הקשה מדוע כאן מצריכים שיהיו בכלי אחד בדוקא, ואילו לענין הדין שצריך להפריש תרומה מן המוקף, שנלמד גם כן מהפסוק ד"והרמותם ממנו", למדנו במשנה שם שאינן צריכים להיות בכלי אחד, ותירץ שמאחר והמנחה טעונה כלי שרת בקמיצתה, משום כך מתפרש "ממנו" הנאמר בה, לענין שיהיו בכלי אחד, מה שאין כן לענין תרומה שאינה צריכה כלי בהרמתה, דיינו במה שהם סמוכים זה לזה.
[104] לפי רש"י הפירוש הוא שיש בכלי שני חללים זה בצד זה, והמחיצה שביניהם מגעת עד שפת הכלי, והמנחות מתערבים מעל גבי חלל הכלי וחוצה לו, ומאחר ואין צירוף ביניהם בתוך חלל הכלי, אינן חשובים כמחוברין, אבל בעריבת התרנגולים, שהמחיצה החולקת בין החללים אינה מגעת עד שפת הכלי, ואם כן מתערבים המנחות תוך חלל הכלי, ועל כן חשובים כמחוברים. אולם הרמב"ם [פסוה"מ יא כא-כב] מפרש שבקפיזא דקבא מאחר והמחיצה מגעת עד שולי הכלי, משום כך אינן כמחוברין, ואפילו יתערבו בתוך חלל הכלי למעלה מהמחיצה, אבל עריבת התרנגולים המחיצה שבה היא תלויה ואינה מגעת לשוליה, ועל כן הן כמחוברין כשמתערבים תחתיה.
[105] הנתיבות הקדש מבאר שרבי ירמיה נסתפק האם על ידי צירוף כלי לטומאה הרי הוא כאילו נגע בכל החתיכות קדש שבכלי, וממילא יהיה נטמא גם מה שחוצה לו, על ידי חיבור המים, או שהוא רק פסול של טומאה לענין דיני קדש, אבל אינו טמא בעצם, [וכעין מה שהובא בשם הגרי"ז לענין דין חיבת הקדש, בהערות ל"חברותא" זבחים מו ב הערה 5], ועל כן לא שייך שיהיה נטמא מה שחוץ לכלי על ידי חיבור מים, עכ"ד. והספק השני של רבי ירמיה הוא, שיתכן שכל דין צירוף כלי הוא רק לנגיעה של טומאה שאירעה בתוך הכלי, אבל כשיש בכלי חתיכה של קדש שאנו מחשיבים כאילו שנגע בה הטמא, על ידי חיבור מים, בזה לא נאמר דין צירוף כלי לטומאה.
[106] רש"י מפרש שמדובר באופן שלא היה החצי השני בכלי בשעת המגע הראשון, ועתה כשמניחם יחד בכלי לא נטמא השני מכח צירוף כלי, על ידי מה שהוא בכלי אחד עם הטמא, שדין צירוף נאמר רק בשעת המגע עצמו, ולכן נסתפק רבא אם אמרינן שבע לו טומאה, והקשו הטורי אבן והטהרת הקדש שמאחר ונלמד מפסוק הדין שכלי מצרף כל מה שבתוכו להיות כאחד, אם כן גם כשלא היה בשעת מגע הטמא, מכל מקום כשנתנו אח"כ בכלי עם החתיכה שנטמאה, עלינו לומר שגם החתיכה הטהורה נטמאה, שעל ידי צירוף הכלי נחשב כאילו נגעה עכשיו בהטמאה. ולכן כתב הטורי אבן לפרש שמדובר כאן באופן שהטמא הראשון שנגע היה טבול יום, ומאחר וקיימא לן שדבר הנוגע בטבול יום אינו פוסל אחרים, [עיי' סוטה כט ב], לכן לא יהיה נטמא החתיכה הטהורה מכח מה שהוא כנוגע עתה בהטמאה, ורק אם לא אמרינן שבע לו טומאה, ואם כן נחשב כאילו עתה נטמאת החתיכה הטמאה שנית, ושוב נאמר צירוף כלי להחשיבם כגוף אחד ממש, ונטמאת הטהורה מן הטבול יום עצמו. אולם דעת רש"י עדיין צריכה ביאור, וכמו שהעיר הטהרת הקדש, שהרי כתב כאן שלא נגעו החתיכות זה בזה, ובהכרח שכונתו להעמיד דברי רבא באופן שהטמא הראשון היה ראשון לטומאה, או שכונתו להעמיד אפילו להתנאים הסוברים בסוטה שם שמגע טבול יום פוסל אחרים, ואם כן חוזרת הקושיא הנ"ל למקומה, שמדין צירוף כלי היינו צריכים לטמא הטהורה אפילו בלא נגיעת הטבול יום עתה. ובאמת שכדברי רש"י כתב גם כן הרמב"ם [אבות הטומאות יב י].
[107] בחידושי רבי אריה לייב [ב לט] הוכיח, שאין לומר שהגדר בדין "שבע לו טומאה" הוא, שאין מקום לטומאה השניה לחול על הדבר, וכמו הדין דאין איסור חל על איסור, שהרי לענין איסורין מצאנו שהאיסור השני תלוי ועומד הוא, ומיד כשיהיה נפקע האיסור הראשון, יחול השני, ואילו לענין טומאה אין הטומאה השניה חלה כלל, וכמו שמבואר בהמשך הסוגיא, ולכן ביאר שם הענין בשני דרכים, א', שהוא חסרון בחלות הטומאה, ומשום ששמם של שני הטומאות אחד הוא, ואין כאן שני טומאות אלא אחד, ב', שהוא חסרון במגע המטמא, כלומר שנגיעת הטהור בטמא גורמת טומאה עליו, אבל נגיעת טמא בטמא, אין זה נגיעה המטמאת, ועיי"ש עוד.
בדין צירוף כלי
א דף כד כי סליק רב כהנא אשכחי' לבני רבי חייא דיתבי וקאמרי עשרון שחלקו והניחו בביסא וכו' הדר איהו בעא מנייהו מהו לקמוץ מזה על זה צירוף דאורייתא או דרבנן וכו', והביאור בזה אם צירוף כלי הוי מדאורייתא שפיר קומצין מזה על זה, ואם צירוף כלי הוי מדרבנן א"כ דוקא לחומרא אמרינן צירוף כלי ולא להקל לקמוץ מזה על זה, - ויש לתמוה בזה הרבה, א) בפסקי הרמב"ם דהנה בפי"ב מה' אבוה"ט ה"ז פסק דצירוף הוי דרבנן גרידא דהיינו מעלה ממעלות שעשו חכמים לקודש יעוי"ש, ולפי"ז פשיטא שאין קומצין מזה על זה כמו שמבואר להדיא בש"ס דפשיטא להש"ס דאם צירוף כלי דרבנן דאז אין קומצין מזה על זה ולא מהני צירוף כלי כלל, ועיקר מה שמספקא להש"ס הוא מפני שמספקא להש"ס דלמא צרוף כלי מהני מדאורייתא, ולפי"ז לשיטת הרמב"ם דפסק צירוף כלי דרבנן א"כ פשיטא דלא מהני צירוף כלי לענין קמיצה ואין קומצין מזה על זה, וא"כ לפי"ז תמוה הא דפסק הרמב"ם בפרי"א מפסוה"מ הכ"ג בעשרון שחלקו ואין חלקין נוגעין זה בזה ואין ביניהן מחיצה הרי זה ספק אם הכלי מצרפן לקמיצה יעוי"ש, וזה הוה היפך הש"ס דמבואר דאם צירוף דרבנן דפשיטא דלא מהני צירוף לקמיצה, ב) הקשו התוס' בסוגיא הלא רב כהנא עצמו סובר בחגיגה כ"ג דצירוף כלי הוה דרבנן, וא"כ מאי בעי הכא אם צירוף כלי הוה דאורייתא יעוי"ש, ג) דהנה מבואר בסוגיא זו דספיקא הוה אם הכלי מצרפת אף אם לא נגעו שני החצאין זה בזה, ואית לן למיזל לחומרא בדאורייתא, וכמו שפסק באמת הרמב"ם להלכה בדין קמיצה, וקשה מדוע בדין צירוף סל לחלה מבואר בפסחים מ"ח דהסל מצרף לחלה אפילו בשאין החצאין נוגעין זה בזה, וגם הפוסקים לא הזכירו דליבעי שתהי' הפת שבסל נוגעין זה בזה בכדי שתהי' חיוב חלה בבירור ולא חיוב בספיקא, ונפק"מ רבתי בין ודאי לספיקא ומדוע שתקו הפוסקים בזה, הלא דבר הוא, ד) הקשה הטו"א בחגיגה כ"ד ד"ה דאורייתא יש לו תוך מצרף אין לו תוך אינו מצרף, והקשה דהכא מבואר דאפילו אם אמרינן דהתורה עשאה לכל מה שבכף אחת היינו דוקא בכלי שיש לה תוך ואם אין להכלי תוך אינה מצרפת, ואילו בפסחים מ"ח איתא בעא ר' ירמי' טבלא שאין לה לבזבזין מהו תוך כלי בעינן והא ליכא, או דלמא אויר כלי בעינן והא איכא תיקו, הרי חזינן דהגמ' מספקא בזה בכלי שאין לה תוך אם שייכה בצירוף ורוצה לומר דשייכה צירוף גם בכלי שאין לה תוך עכת"ד, ה) כתבו התוס' בחגיגה כ' ד"ה הכלי מצרף, הקשה הרב ר' אפרים דבפר"ק דחולין מכל אשר בתוכו יטמא לימד על כלי חרס שאפילו מלא חרדל טמא, ומוכח מזה דאויר כלי חרס טמא, וקשה מנא לן דטעמא משום הכי הוא דלמא התם הוי טעמא משום צירוף כלי, ותירץ הר"י דלא מצינו צירוף לחולין יעוי"ש, - ותמוה הרבה האיך כתבו כ"כ בפשיטות דלא מצינו צירוף לחולין, הלא מצינו להדיא צירוף בחולין לענין חלה, וגם מבואר בירושלמי פר"ג דפסחים ה"ב וז"ל אמר רבי ירמי' בשם ר' זעירא שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף, בתוך הכלי מצרפן יעוי"ש, - הרי מבואר להדיא דצירוף כלי מהני גם לדין חמץ לענין איסור ב"י וב"י אעפ"י שהוא חולין, והיאך כתבו התוס' דלא מצינו צירוף בחולין.
ב ונראה דפעולת הצירוף בכלי מתחלקת לשתים, לחיובית, ולשלילית, לחיובית כיצד דבעינן שתהי' בכלי דוקא והכלי היא המאחדם והמאגדם, שלילה כיצד, היינו דלפעמים לא בעינן שתהי' בחיוב בכלי, רק בעינן שלא תהי' ההיפך היינו שלא תהי' מפוזר ומפורד באופן שהפיזור מבטל את הדבר מחשיבותו וממציאותו, וכשמונחים בכלי יצאו מתורת מפוזר, וממילא יש לזה חשיבות, - והחיובית ג"כ שתים יש בה, א) לעשות תורת מגע דהיינו תורת חיבור שהכלי תפעול צירוף וחיבור ביחד לעשותם נוגעים זה לזה, ב) לעשות פעולה ממשית בעצם הדברים לעשותם גוף אחד ממש דהיינו שהצירוף תפעול פעולת הדיבוק לעשותם דבק עצמי, - ולפי"ז איכא שלשה אופנים בפעולת צירוף הכלי, א) שהכלי עושה פעולת ההתכנסות גרידא דהיינו שהכלי מקבצן ומכנסן להחצאי שיעור למקום מיוחד, ב) שהכלי על ידיה מתחברים חלקים נפרדים, ועל ידי' נעשה פעולת הנגיעה זה לזה, ג) שהכלי על ידיה ועל ידי פעולת הצירוף שלה נעשו חלקים נפרדים כגוף אחד ממש, דהיינו שהכלי עושה בהם פעולת ההתדבקות לעשותם גוף אחד ממש, ובזה יבואר לנכון הסוגיא בעזה"י.
ג והנה בהצטרפות שני חצאי שיעור לשיעור שלם בזה לא בעינן התחברות אמתי להיות גוף אחד ממש, וגם לא בעינן שיגעו שני חצאי שיעור זה בזה וגם אם אינם נוגעים זה בזה רק אם המה מונחים באופן אשר יש להם חשיבות ודעת האדם עליהן, בזה ודאי דיש להם דין שיעור שלם דע"כ דוקא אם המה מונחים במקומות שונות מפורדות, וגם אין דעת האדם עליהן להחשיבן אז אין להם צירוף, משא"כ אם המה מונחים במקום אחד בזה עצמו סגי להיותם נחשבים ביחד לשיעור שלם, וזהו שאמרו בירושלמי דפסחים דאם היו שני חצאי שיעור חמץ בבית אין הבית מצרפן, ואם היו בכלי הכלי מצרפן, דכיון דמונחים במקום אחד הרי המה שיעור שלם, ולא הוה מטעם שהכלי עושה אותם לגוף אחד, דהרי לא בעינן הכא שיהי' גוף אחד ממש, אלא בעינן שלא יהי' ההיפך דהיינו שלא יהיו מפוזרים ומפורדים, והכלי עושה מעשה הכינוס, ובזה נעשה לדבר חשוב בהיותם מכונסים מונחים ביחד במקום אחד, ולוא יצוייר פעולה זו בלא צירוף כלי, וגם בלא כלי כלל גם כן יש לחקור דאולי שפיר דמי, וזה מצינו שאמרו בירושלמי פר"ה דפסחים ה"ד וז"ל תמן אמר ר' ירמי' בשם ר' זעירא שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף, בתוך הכלי הכלי מצרפם, שחטו עליהן מהו, מאחר שאילו בתוך הבית ואין הבית מצרפם פטור, או מאחר שאילו בתוך הכלי הכלי מצרפן חייב יעוי"ש, והביאור בזה דבעי בירושלמי דכיון דכל עיקר צירוף שני חצאי שיעור לשיעור שלם תליא דוקא בחשיבותן של הדברים, ואם מונחים באופן שאין לומר עליהם תואר ביטול במציאותם או לבטל את חשיבותם, אלא מונחים באופן אשר בהכרח יש חשיבות של מציאותם בזה אולי נחשבים המה לשיעור שלם, ומזה הטעם כשמונחים השני חצאי שיעור בהכלי נחשבים המה לשיעור שלם ועובר באיסור גם כן כמו לענין חמץ עובר באיסור ב"י וב"י, והוא מפני שהבעלים תופסים במחשבתו באופן הזה, ולפי"ז אם שחט את הפסח על השני חצאי שיעור אפילו כשמונחים בתוך הבית, או בעזרה, שפיר יש לחקור דכיון דשחט להדיא בכוונה על השני חצאי והרי תופסם במחשבתו, וא"כ אולי זה דמיא כאילו מונחים המה בתוך הכלי, והיינו כמו שכתבנו דכיון דבהצטרפות החצאי שיעור לשיעור לא בעינן רק גדר התכנסות גרידא, זהו סברת הירושלמי וביאורו, ובאופן הזה הוי ג"כ הא דצירוף סל בחלה דהיינו דכיון דלא בעינן רק התכנסות למקום אחד והכלי עושה את פעולת מעשה הכינוס.
ד והנה בהא דצירוף כלי במנחה לענין קמיצה דבעי הש"ס אם צירוף דאורייתא או דרבנן בזה לא סגי לן בהתכנסות החצאי השיעור למקום מיוחד גרידא, אלא בעינן גם כן נגיעה מפני שבעינן שתהי' העשרון כולו בנגיעה זה לזה שבעינן שיעשה מעשה הקמיצה מהמחובר דדרשינן ממנו מן המחובר, ולא כשהוא מפורד ואין חלקיו נוגעים זה בזה, ולכן מספקא להש"ס אם צירוף כלי הוה דאורייתא לענין זה שעל ידי הכלי נעשה מעשה הנגיעת החלקים זה בזה, וקרינן לה מחוברים והוי קמיצה מן המחובר, וכן מבואר הכוונה בתוס' לקמן ע"ז ד"ה והקריב ממנו, יעוי"ש, - נמצא דאין זה ענין להא דצירוף חצאי שיעור שלם, כמו דחלה וכדומה, דהרי הכא בעינן פעולת הצירוף שתועיל ביתרון כח דהיינו שתועיל גם כן לעשותם מחוברים ג"כ להיותם נחשבים לנגיעה ביחד זה לזה, ובזה מבעי להש"ס אם הפעולה הלזו אשר אנו דנין עלי' עתה אם היא מדאורייתא או מדרבנן.
ה אמנם בהצטרפות הכלי לענין טומאה הוא באופן אחר לגמרי דהיינו שמלבד שהכינוס למקום מיוחד לא סגי לן, אלא גם תורת מגע החלקים אינו מועיל לן מאומה, דהרי לא סגי לן לטמא כל מה שבכף על ידי מגע גרידא, דהרי כיון שאיכא כמה גרגרים וכמה חלקים בכף ואילו אם נגעה הטומאה בגרגיר אחד או חלק אחד, דאם אמרינן דפעולת הכף שעושה אותם לפעולת המגע דהיינו לומר שכולם נוגעים זה בזה, וכיון שאיכא כמה חלקים או גרגרים, והטומאה נגעה באחת מהן א"כ הרי זה ראשון, והגרגיר שאצלו סמוך לו אפילו אם נותנין עליו תורת מגע מ"מ לא הוה יותר משני לטומאה דהרי אין לנו לומר תורת מגע שהוא נגע בטומאה עצמה, כיון שבאמת לא נגע בהטומאה, וע"כ שדי לנו אם אנו אומרים שתורת מגע עליו שנגע בהגרגיר הסמוך לו ביותר, וממילא לא הוה אלא שני לטומאה, וממילא הגרגיר שאחריו שלישי, ואחריו רביעי ותו לא, וא"כ לא יצוייר שתהי' כל שבכף אחת לענין טומאה, וע"כ אם מדאורייתא אמרינן דהתורה טימאה לכל מה שבכף על ידי צירוף הכלי, היינו דכוונת התורה בזה דהכלי עושה פעולה יתירה מהא דכתבנו לעיל אלא על ידי פעולת הצירוף כלי נעשה הכל כל מה שבכלי כגוף אחד מחובר ממש, ולא בעינן נגיעה בפועל להטומאה אלא אם רק מונחים ביחד בהכף אז נעשים אחד ממש עם הטומאה והכל טמא, נמצא דלא סגי הכא במגע גרידא, אלא בעינן ג"כ חיבור להיות מחובר ממשי כגוף אחד לכל מה שבכף.
ו זבחים ק"ה בעא מיני' רבי זעירי מרבי אמי ב"ר חייא ואמרי לה מר' אבין בר כהנא, הא דתנן חיבורי אוכלין על ידי משקין חיבור לטומאה קלה ואין חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני או לא, וכתב הכס"מ בפרי"א מה' אבוה"ט ה"ו דהרמב"ם מפרש האי בעי' הכי אם חשיבי שני אוכלין המחוברים יחד על ידי המשקין להיות כגוף אחד, ואם נגע שרץ באחד מהן הוה להו תרווייהו ראשון והנוגע באוכל אשר מצד השני ג"כ הוי שני כדין הנוגע באוכל אשר בו נגע השרץ ממש, או דלמא אעפ"י שהמשקה מחברם, מ"מ זהו דוקא לענין עצם הטומאה להיות האוכל אשר בצד השני ג"כ טמא אעפ"י שלא נגע בו השרץ, אבל אינו נחשב כאילו נגע בו השרץ ממש, ודינו שנחשוב אותו כאילו נגע באוכל אשר נגע בו השרץ דהוי איהו שני, והאוכל הנוגע בו הוי שלישי עכת"ד יעוי"ש, ושם פליגי הרמב"ם והראב"ד לדינא דלהרמב"ם הוי ספיקא דדינא מפני שסבר דלא איפשטא בעי' זו, והראב"ד סבר דבעי' איפשטא לדינא דאין מונין בו ראשון ושני, והאוכל שבצד השני אעפ"י שטמא הוא מהמגע שנגע האוכל הראשון בשרץ והאוכל השני נתטמא ממנו ע"י החיבור דמים, מ"מ לא הוי אלא שני לטומאה ולא ראשון והיינו דכיון דאינו טמא רק מפני החיבור המלאכותי דהיינו ע"י המים, ולא הוה חיבור טבעי להכי דינו כשני לטומאה ולא ראשון, מבואר מזה דחיבור מלאכותי לא מהני רק לענין להתטמא, אבל לא להיות דינו כדין מגע בפועל להיות ראשון לטומאה, והיינו שתורת מגע עליו גרידא, דהיינו מגע כאוכל הסמוך לו כמו שנתבאר לעיל, וה"נ בנידון דידן בצירוף כלי גם כן יש לומר דכיון דהחיבור של הכלי הוה חיבור מלאכותי ולא חיבור טבעי, שפיר יש לומר דלא נעשה מחובר ממש להיות גוף אחד, אלא תורת מגע עליו גרידא דהיינו נגיעה של אוכל באוכל, וכיון שמצינו דכל מה שבכף טמא ע"כ צריך לומר דתורת חיבור ממש עליהם ונחשבים לגוף אחד ממש.
ז והנה בעשרון שחלקו והניחו בביסא לענין דין קמיצה דסגי גם בנגיעה גרידא נגיעה של אוכלין באוכלין יש לדון אם היו שני החלקים המונחים בה בביסא בהפסק אויר ומשקה מחברם [בהפסק שביניהם] דבאופן זה לכו"ע קומצין מזה על זה כיון דלכו"ע תורת מגע הכא דהיינו נגיעה של אוכלין באוכלין וזה סגי בקמיצה, משא"כ בטומאה דבעינן חיבור טבעי ממש והצירוף הכא עושה פעולה חזקה ביותר כמו שכתבנו לעיל.
ח ובאופן פעולת הצירוף דטומאה שכתבנו סבר רב כהנא בחגיגה כ"ג דצירוף כלי דרבנן, והיינו דסבר דהתורה לא עשאם לחיבור טבעי ממש, ורק רבנן עשאום לחיבור טבעי לטמא כל מה שבכף, ובזה כתבו התוס' בשם הר"י דלא מצינו בתורה צירוף כזה בחולין, דאעפ"י שמצינו צירוף סל בחלה וכן לענין חמץ כמו שכתבנו, אמנם אינו ענין לנידון זה, דהתם אינו עושה הכלי אלא פעולה של כינוס גרידא כדלעיל, משא"כ הכא לענין שתעשה הכלי פעולת החיבור לעשותם לגוף אחד זה לא מצינו בחולין, ובזה ניחא ג"כ הא דפשיטא להש"ס בחגיגה כ"ד, דאם אין להכלי תוך דאין הכלי עושה פעולת הצירוף, דהיינו דכיון דאין לו תוך אינו עושה פעולת הצירוף לעשותם לחיבור טבעי ממש כגוף אחד, והסברא מחייבת כי לפעולה כזו בעינן דוקא כלי שיש לה תוך, משא"כ בצירוף סל לחלה שפיר יש לומר דלא בעינן כלי שיש לה תוך, מפני שכיון שסגי לן במעשה התכנסות גרידא, ולהכי שפיר מספקא לי' לר' ירמי' שם בפסחים מ"ח אם בעינן בסל לענין צירוף חלה כלי שיש לה תוך, מטעם דכיון דסגי לן במעשה התכנסות גרידא ופעולה זו נעשית גם בכלי שאין לה תוך, ורק מספקא לי' אולי דין הוא בכלי דבעינן תוך הכלי, ואין זה ענין לנידון דידן, ורב כהנא גופי' דסבר שם בחגיגה דצירוף מה שבכף לא הוה אלא מדרבנן גרידא זהו דוקא בצירוף דטומאה, דבעינן חיבור ממש, משא"כ הכא במנחות בעי רב כהנא שפיר אם מועיל צירוף כלי לענין דין קמיצה כיון דהכא סגי אם הצירוף מועיל לעשות תורת מגע אוכל באוכל, ובזה מספקא לי' שפיר אם מהני גם מדאורייתא להיות מועיל הצירוף לעשותם לתורת מגע אוכלין באוכלין, ומיושב קושיות התוס'.
ט התוס' תירצו הכא דרב כהנא גופי' מספקא לי' אם צירוף כלי, בהא דעשה לכל מה שבכף אחת, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן יעוי"ש, ויש לבאר כך, דהנה זה ברור לרב כהנא דאם התם בכף הוה מדאורייתא כל מה שבכף אחת, והיינו דהתורה עשאה את כל מה שבכף כגוף אחד מחובר ממש, דאז פשיטא שגם הכא לענין קמיצה מהני צירוף מק"ו כמובן, אמנם אם שם לא אמרינן צירוף מדאורייתא אכתי אין להוכיח לדין דהכא, דשפיר יש לומר דשאני הכא דכיון דלא בעינן אלא תורת מגע אוכלין באוכלין ושפיר מצטרפי על ידי הכלי, נמצא לפי"ז דאפילו אם סבר רב כהנא דהתם בטומאה הוה דרבנן, מ"מ הכא מספיקא לא נפיק עדיין שפיר קומצין זה על זה ובזה לא נפשטא הבעי'.
י וגם הרמב"ם ע"כ מפרש סוגיא זו הכי, וא"כ אעפ"י שפוסק באבוה"ט דצירוף מה שבכף לא הוה אלא מדרבנן, מ"מ עדיין מספיקא לא נפיק הכא לענין קמיצה שלא תועיל הצירוף שבכלי לעשות תורת מגע עליהם, ולהכי פסק הכא לענין קמיצה דספיקא הוה, וכל זה הכא דבעינן לכהפ"ח תורת מגע ולא בצירוף שני חצאי שיעור דסגי בהתכנסות גרידא ולהכי הכא בקמיצה ספיקא הוה אם צירוף מהני וזה ברור בעזה"י.
יא הושיט טבו"י אצבעו ביניהן מהו אמר להו אין לך דבר שמטמא מאוירו אלא כלי חרס בלבד, וקשה דלשיטת הרמב"ם דפסק בפר"ח ממו"מ ה"ד דזב שהושיט ידו לאויר כ"ח לא נטמא הכ"ח מטעם דנדה וזבה אינה מטמאה לאברים דלפי"ז מאי קאמר אין לך דבר שמטמא מאוירו אלא כ"ח בלבד, וקשה דהלא אפילו אם מטמא מאוירו, הכא אינו מטמא מטעם דאין טומאה לאברים, דזה ודאי דלאו דוקא נדה וזב אלא כל הטמאים כן הדין, - וחכם אחד העיר לי בזה, - הנה ודאי כן הדבר דלאו דוקא נדה וזב אלא כל אדם טמא כשבא לטמא מאוירו של כלי והוא בלא נגיעה דזה לא הוי אלא טומאת אברים, - ובאדם לא שייך טומאה לאבר, דהביאור דהאדם מטמא, ובנגיעה הרי יש כאן טומאה דאדם, אבל באבר לא שייך טומאה, דע"כ גבי אדם לא הוי אלא דין טומאה, והדבר מובן בסברא, אמנם כל זה לא שייך הכא לסוגיא דידן כאשר יבואר.
יב דהנה בזה דקאמר מי תנן כלי מחבר כלי מצרף תנן, ביאור הדברים דהצירוף עושה נגיעה אף בלא חיבור, והיינו דהכח הצירוף עושה אותם כאילו הם נוגעים זה בזה ממש, - ודין צירוף פועל פעולת הצטרפות אף בלא נגיעה בפועל, - והרי זה נחשב לגוף אחד לענין טומאה אף בלא נגיעה, וזה מבואר בפירש"י כמבואר, - ולזה בעי הכא דהושיט ידו לביניהן מהו, - ביאור הדבר דכיון דאמרינן דהצירוף כלי עושה אותם לגוף אחד, - וכשנגע הטבו"י בחדא נטמאת האידך, מטעם דנחשבות לחדא. - וא"כ גם כשהושיט אצבעו ביניהן, אפשר דנחשב כאילו נגע האצבע בשתיהן כחדא ושתיהן טמאות, - ומה לי אם נטמאת אחת בראשונה אמרינן דגם השני' טמאה, והאויר לא נחשב הפסק, - משום דגדול כח הצירוף שעושה אותם אחת, וא"כ עד כמה גדול כח הצירוף דהאויר הפנוי נחשב כאילו מילאוהו החתיכות, ולפי זה גם כשהושיט טבו"י אצבעו להאויר הזה שבין שתי החתיכות יש לנו לדון כאילו נגע בהחתיכות עצמן, ועל זה השיב כי לא מצינו טומאת אויר אלא לכ"ח, ביאור הדברים כי לא נאמרה כל עיקר תורת צירוף אלא רק כשנוגע טומאה בדבר גוש, שאז אמרינן דבאופן שנחתה טומאה למה שבכלי דאז עושה הצירוף פעולתו אשר הטומאה התפשטה בכל מה שבכלי, אבל לא אמרינן דהצירוף עושה פעולת הכנסה לטומאה, והיינו דלא אמרינן שעל ידי הצירוף נכנסה טומאה להכלי, ואדרבה אמרינן דאין טומאה לאויר, ואין כאן טומאה כלל, - וממילא שאין כאן צירוף, קצרו של דבר דע"י הטומאה אמרה תורה צירוף, אבל לא אמרה תורה צירוף אשר עי"ז תבוא טומאה, ובשלמא אם היתה כ"ח דהטומאה לא בעי נגיעה מצד עצמה, וגם בלא צירוף נטמאו שתיהן, אבל כיון דבעינן נגיעה, ובאופן זה הצירוף אינו עושה נגיעה.
יג ובזה אתי שפיר הסוגיא משום דהבדל יש בין אם אינו מטמא מאויר מצד שאין בזה כלל טומאת אויר, לבין אם יש בזה טומאת אויר רק הכא אין כאן טומאת אויר מצד שהוא טומאת אבר, ואין בו טומאת אויר, - והוא דאם מיירי הכא באויר שמקבל טומאה מאויר, ורק החסרון מטעם אבר שהביאור בזה דחסר בזה נגיעה, - הנה הכא לא שייך זה והוא מטעם דהצירוף כלי נחשב כאילו נגע בשתיהן ממש, - ואין זה אברים אלא נגיעה בפועל, ולהכי אמר לו שאין כאן טומאת אויר, ואין הצירוף כלי להביא טומאה דהתורה לא אמרה צירוף רק כשיש טומאה, אבל לא כשאין כאן טומאה, - ובזה מיושב אטו בני ר"ח לא ידעו שאין מיטמא מאוירו אלא כ"ח, והלא משנה מפורשת היא חולין כ"ה, אלא הכוונה כמו שכתבנו.
יד עוד ראי' לזה מהסוגיא עצמה, - דהנה לפום הס"ד דיש טומאה לאויר גם לשארי כלים, א"כ תיקשה לפי"ז בהא דהושיט אחד לביניהן ונגע טבו"י בזה שביניהן, ואמר בזה רב כהנא דאין כאן טומאה מטעם דכיון שאין צריך לכלי אין הכלי מצרפן, וקשה מדוע לא נטמאו שתיהן מטעם אויר, דהרי דל מהכא החתיכה שביניהן, הרי עכ"פ לא גרע זה מאילו הושיט אצבעו לאויר הכלי, - ואף שיש לדחוק ולומר דמיירי שהיתה הביסא בקודש, והנגיעה היתה למעלה, ולא בא האצבע לאויר הכלי, - אבל דוחק הוא, - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר, דע"כ זה ידעו דאין כאן טומאת אויר כלל, ורק הבעי', אם יש לדון בזה מטעם נגיעה כח הצירוף, - והנה התם כיון שאמר לו רב כהנא דאין צירוף יען דמה שאין צריך לכלי אין הכלי מצרפן, א"כ פשיטא שאין כאן טומאה, ורק בהושיט אצבעו ביניהן בעי מטעם דשייך בזה צירוף, וכמו שנתבאר.
בדין שבע לה טומאה
א בעי רבא עשרון שחלקו והניחו בביסא וחזר טבו"י ונגע באותו טמא מהו מי אמרינן שבע לה טומאה, או לא, א"ל אביי מי אמרינן שבע לה טומאה והתנן סדין טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, אר"י וכי באיזה מדרס נגע זה, אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב, ופריך הגמ' וכי נגע בו הזב מיהא טמא אמאי לימא שבע לה טומאה וכו' ומסקנא דהתם בבת אחת, והכא בזה אחר זה, - מבואר דדוקא בב"א אמרינן דחלה טומאה, משא"כ בזא"ז אמרינן שבע לה טומאה, ולא אתי טומאה וחלה על טומאה, ויש לעיין עיקר הדין דפליגי אם אמרינן שבע לה טומאה, לכאורה פלוגתא זו דאמוראי כבר פליגי בזה תנאי ר"ט ור"ע במס' שמחות פר"ד הט"ו והובא בתוס' נזיר מ"ב ושבועות י"ז הי' עומד וקובר מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר וכו', פירש הר"ז לא יטמא, נטמא באותו יום ר"ט מחייב ור"ע פוטר, נטמא לאחר אותו יום ד"ה שהוא חייב, מפני שהוא מוסיף טומאה על טומאתו יעוי"ש, - מבואר דבאופן שליכא הוספת טומאה פליגי ר"ט ור"ע אם יש חלות טומאה על טומאה, - וא"כ תמוה מדוע לא הוזכר בסוגיא דשייכא פלוגתא זו דאמוראי לפלוגתא דתנאי.
ב והנה לכאורה אפשר לומר דשאני הכא בעשרון שחלקו והניחו בביסא וחזר טבו"י ונגע באותו טמא דאז אם אמרינן דחלה טומאה בתרייתא על הטומאה קמייתא, א"כ יהי' הוספה ג"כ דהרי בנגיעה בתרייתא יתוסף טומאה על החלק החצי' מעשרון שהי' טהור עד עכשיו, ולפי"ז תיקשה ביותר על סוגיא זו דמה פליגי בזה אם אמרינן שבע לה טומאה, הלא כיון שאיכא הכא הוספה בנגיעה בתרייתא, ובמקום דאיכא הוספה לכו"ע בין לר"ט ובין לר"ע אמרינן דחיילא טומאה על טומאה, אבל ליתא לפרש הכי דהכא אין לדון הוספה כיון דלא מצי אתיא טומאה וחיילא על החצי העשרון השני' רק אם אמרינן מקודם דחיילא טומאה של נגיעה שניי' וחיילא על החצי העשרון הראשון שכבר נטמא, ואם אמרינן דבאמת שבע לה טומאה, והנגיעה בתרייתא לא חיילא על נגיעה דטומאה שמכבר, ממילא ליתא הוספת טומאה מאומה, וא"כ צריכין אנחנו לדון על הסיבה שמקודם, ואין דנין מהמסובב על הסיבה, ומצינו בדוגמא הא דכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפר"ג דכריתות מ"ג וקורא לזה נקודה הנפלאה דכתב שם דלהכי לא אמרינן דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף משום דכל כולל צריך לומר מגו דחל על זה חל על זה, וצריך לחול מקודם על הכולל, ונודע דהנאה מכלל אכילה, וא"א לתפוס בדבר המאכל איסור הנאה רק אם חל מקודם איסור אכילה, והיאך תאמר מגו דחל על הנאה חל אח"כ על אכילה, דטרם תאמר איסור הנאה צריך אתה להסכים מקודם על איסור אכילה, מלבד בהקדש הוי איסור הנאה איסור מוסיף יען דשם אינו נאחז איסור הנאה באכילה דבהקדש חל איסור הנאה אף בעצים ואבנים של הקדש דלא שייך גבייהו אכילה עכת"ד יעוי"ש, וזהו כמו שכתבנו דלא שייך הוספה בשביל המסובב שאח"כ כיון שמקודם צריכין לדון על הסיבה, ובסיבה ליתא שום הוספה, אבל זה תיקשה דהלא כבר פליגי בזה תנאי ר"ט ור"ע ויש לפסוק כר"ע אף במקום ר"ט כמו"ש הרא"ש בסנהדרין פר"ד אות ה' יעוי"ש וא"כ אית לן לומר שבע לה טומאה, ולא אתי טומאה וחיילא על טומאה במקום דליכא הוספה בנגיעה בתרייתא.
ג וגם פסקי הרמב"ם תמוה דאילו בטו"מ פוסק דטומאה חלה על טומאה אפי' בליכא הוספה כמבואר בפר"ה דנזירות הי"ז דפסק בנזיר שנטמא וחזר ונגע במת חייב שתים, הרי חזינן דסבר דלא שייך שביעה בטומאה וחלה טומאה על טומאה, ואילו בפרי"ב מאבוה"ט ה"י פסק בהאי בעי' דביסא דספק הוי אם חלה טומאה על טומאה, והנה לכאורה אפשר לומר דשאני במת דאיכא הוספה בנגיעה שניי' לענין טומאה בחיבורין, דהרי בשעה זו שנוגע במת אם יגע איש אחר בו ג"כ יטמא טומאת שבעה, והמל"מ כתב בפר"ה מטו"מ דזהו כוונת התוס' בנזיר מ"ב יעוי"ש, אמנם כל זה אתי שפיר אם אמרינן דטומאה בחיבורין הוי דאורייתא, - משא"כ הרמב"ם דסבר הטומאה בחיבורין לאו דאורייתא כמבואר בכס"מ פר"ה דטו"מ ה"ב יעוי"ש, וא"כ ליכא בטו"מ שום הוספה בשחזר ונגע במת באותו יום עצמו, וא"כ מבואר דסבר הרמב"ם דטומאה חלה על טומאה אפי' בלעדי שום הוספה, וא"כ תמוה מדוע פוסק בבעי' זו דביסא דספק הוי אם אמרינן שבע לה טומאה.
ד ונראה לחלק בין הנושאים ולומר דלא דמי זל"ז, והוא דהנה בטו"מ נראה דעיקר טהרתו בהשבעה ימים שהמה ימי טהרה, והטבילה והזאה המה בגדר תנאי להטהרה של הז' ימים, עי' תוס' קדושין ס"ב ד"ה בשלמא לר"מ, ולא דמי לשארי טמאים שעיקר טהרתן תלוי דוקא בטבילה, ואין הזמן ענין טהרתו, ולפי"ז בטמא מת הנה תיכף כשפורש מהמת, הנה ברגע זה תתחיל הטהרה לבוא, וזה מבואר בירושלמי פ"ג נזיר ה"ה ר"א לא בו ביום בעי' קמי' רב ואין טעון הזאה שלישי ושביעי א"ל התורה קרת לפורש מן הקבר טהור שנא' אחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו יעוי"ש, וחזינן מזה דהטהרה מתחלת תיכף מזמן פרישת הטומאה, ור"ט ור"ע דפליגי שם, סברתם דנחלקו בעצם האיסור בלאו של טו"מ, והיינו דבטו"מ כתיב "על כל נפשות מת לא יבוא" והביאור בפשט הכתוב דלא יבוא היינו שלא יכניס עצמו למו"מ, נמצא דעיקר האיסור הוא על שמכנים עצמו לטומאה ולא על עצם הטומאה בא הלאו, ופליגי ר"ט ור"ע בזה, דר"ע סבר דאין לחייבו רק אם מוסיף טומאה על עצמו ג"כ דהיינו שתנאי הוא דאיכא בלאו זה דאינו חייב רק כשמכניס עצמו לטומאה וגם מוסיף טומאה על טומאתו, אז דוקא קרינן בי' לאו ד"לא יבוא", ור"ט סובר דגם בשאינו מוסיף טומאה על טומאתו ג"כ שפיר קרינן בזה שעובר על הלאו דלא יבוא במה שמכניס עצמו לטומאה, דכיון דתיכף כשפירש מן המת הרי התחילה הטומאה להיות פורשת ממנו והטהרה התחילה לבוא מאיליה, - ועתה שחזר ונגע במת אחר, הרי הכניס עצמו בטומאה, דהרי לפי מה שנוגע עכשיו במת הרי מעכב לטהרה שתבוא, והטומאה אינה הולכת ממנו, יען שגם עתה נוגע הוא במת עדיין, ובאופן הזה לא יטהר לעולם אם לא יפרוש עצמו מהטומאה, ומטעם הזה שפיר קרינן בו בא אל הטומאה, ועובר בלאו וחייב, - ושפיר קרינן בזה הלאו דלא יבוא, זהו סברת ר"ט, ולהכי חייב מלקות לר"ט על נגיעה בתרייתא, ולא שייך שם שבע לה טומאה, משא"כ הכא בהאי דינא דביסא דמיירי באוכלין שהטומאה בהם בגדר נצחית, דלעולם לא תפיק הטומאה מהם, ואין להם טהרה לעולם, בזה שפיר איכא לספוקי אם חלה טומאה על טומאה, בין לר"ט ובין לר"ע, דלר"ע איכא לספוקי דלמא דוקא התם בטו"מ סבר דהתורה לא חייבה מלקות רק אם איכא הוספה דטומאה דאז קרינן בו הלאו דלא יבוא, משא"כ בלא הוספת טומאה לא שייך בזה לאו דלא יבוא, אבל בעצם חלות טומאה על טומאה שפיר מצינן למימר דסבר דטומאה חלה על טומאה אפי' בלעדי הוספה, וגם לר"ט איכא לספוקי דלמא דוקא התם סבר ר"ט דשפיר קרינן בזה הלאו דלא יבוא מטעם שברגע זו שנוגע במת בפעם שניי' מעכב הטומאה אצלו שאינה פורשת ממנו, ומעכב הטהרה מלבוא, וסבר דגם בזה קרינן הלאו דלא יבוא, וזה עצמו שמעכב הטהרה מלבוא הרי"ז הוספה דטומאה, אבל בהא דביסא שליכא סברא זו דהרי בלא"ה הטומאה אינה הולכת מהאוכלין, וא"כ שפיר י"ל הכא שבע לה טומאה, ולא חיילא טומאה שניי' על טומאה הראשונה, נמצא דהוי הכא הספק אליבא דכו"ע.
ה והא דפשיט הכא אביי מהא דסדין אעפ"י שלפי"ז יש לחלק ולומר דהנה בהא דסדין שאין טומאתו נצחיות, דהרי יש לו טהרה במקוה ובנגיעה בתרייתא הרי מעכב הטהרה מלחול ולא דמי לאוכלין שבביסא, דאין לה טהרה עולמית, ליתא דדוקא בטו"מ שייך לומר בזה דכיון דמעכב הטהרה מלבוא, והתם הטהרה כבר התחילה לבוא תיכף כשפירש מן המת הקודם להכי שפיר י"ל דזה נקרא הוספת טומאה, והיינו כמו שכתבנו דבטו"מ, עיקר הטהרה תלוי' בימים, ולהכי שייך לומר דתיכף כשפירש מן המת כבר הטהרה ממשמשת ובאה, והטומאה הולכת, משא"כ בסדין שעיקר טהרתו במקוה, וכל זמן שלא טבל הרי הטומאה בתקפה, ושפיר קרינן שבע לה טומאה, - ומדחזינן דטמא טומאת מגע מדרס ע"כ חזינן דאתי טומאה וחיילא על טומאה ולא אמרינן שבע לה טומאה, וגם אם יש איזה יתרון של תקיפות טומאה לאוכלין מהא דסדין, אמנם מדחזינן שאתי טומאת מגע מדרס שהיא טומאה קלה לגבי מדרס עצמו דהוי אב הטומאה, וטומאת מגע הוי ראשון לטומאה, ואתי טומאת מגע שהיא טומאת קלה וחיילא על טומאה חמורה, א"כ פשיטא דאתי באוכלין נגיעה בתרייתא וחיילא על נגיעה הראשונה שטומאתן שוה, דהרי אפי' אם נחליט דטומאה שבאוכלין יותר תקיפה ואלימא, מ"מ מדחזינן שטומאה קלה חלה על טומאה חמורה בטומאה שיש לה טהרה, א"כ כש"כ שאתי טומאה וחיילא בטומאה שהיא שוה לראשונה, אפי' בטומאה שהיא יושבת בתקיפות יתירה כטו"א שהטומאה היא נצחיות, ורבא השיב דשאני בין טומאה דבבת אחת, כהא דסדין לטומאה שבזה אחר זה, כהא דביסא, ולהכי הוי ספק בהא דביסא.
ו ואין להקשות היאך מביא אביי ראי' מהא דסדין דלא אמרינן שבע לה טומאה מהא דטמא מגע מדרס כשנעשה מהסדין וילון, דהלא מאי ראי' היא, דהלא מצינו גם באיסורין שאין איסור חל על איסור, ומ"מ אמרינן דהאיסור האחרון מתלא תליא וקיימא, וכשהלך איסור הראשון, בא איסור האחרון וחייל, עי' יבמות ל"ב, וה"נ אית לן לומר בסדין שהי' טמא מדרס וגם מגע מדרס, רק המגע לא היתה לה יכולת לחול מפני טומאת מדרס, אבל כשנעשה וילון וטהור מטומאת מדרס אתי טומאת מגע וחיילא [ובספר קר"א עמד בזה בצ"ע] אמנם אתי שפיר, דאין זה דמיון לאיסורים, - דבאיסורים דהוי איסור גברא הרי בודאי עצם האיסור חל על האדם, דהרי האיסור איתא בתורה, ורק על הדבר הנאסר, אינו יכול לחול מטעם דאיסור הראשון מונע אותו מלחיל, ולהכי כשנפקע האיסור הראשון והלך לו, בא האיסור האחרון, אשר ישנו בעולם, וחיילא, משא"כ בטומאה דאנו דנין על החפץ אם נטמא בנגיעה זו, ואם אמרינן דהנגיעה זו לא הכניסה טומאה, א"כ הרי הלכה נגיעה זו לאבדון, וליתא במציאות העולם, וא"כ היאך תחזור אח"כ לתחי' להיות נגיעה ולעשות טומאה, [וכזה מבואר בר"ן נדרים י"ז לענין נזירות] ושפיר הוכיח אביי מזה דלא אמרינן שבע לה טומאה לפי סברתו דלא מחלק בין בב"א לזא"ז, ושפיר פוסק הרמב"ם כרבא דספיקא הוי אמרינן שבע לה טומאה.
ז והנה בטומאה יוצא מגופו לא אמרינן שבע לה טומאה כמבואר בתוס' חולין ע"ב בשם הרב ר' שמשון יעוי"ש, ונראה ראי' לזה מהא דמצינו נדה ל"ה דטומאת זיבה חלה על מצורע, אעפ"י שהתם ליתא הוספה בהטומאה, וע"כ משום דזיבה הוי טומאה שיוצאת מגופו, ומה"ט בעינן קרא להא דאין מסגירין את המוסגר בנגעים כמבואר בר"ש בפ"ג דנגעים מ"א דילפינן זאת מהקרא, וע"כ דאי לאו הקרא הו"א דאתי טומאת נגע בתרייתא וחיילא על טומאת נגע קמייתא, והיינו דלא אמרינן שבע לה טומאה בטומאה היוצאת מגופו, - ומסופקני לענין דיעבד אם הסגיר את המוסגר אם אהני מעשיו, ולשון התו"כ דאמר אין זקוק להסגיר משמע לכתחילה והרמב"ם בפר"ט מטו"צ ה"י כתב בלשון אינו רשאי יעוי"ש, משמע דרק משום דררא דאיסור יש בזה, ולענין דיעבד יש לעיין דאולי מהני, ואולי תליא בפלוגתא דאביי ורבא אם כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אם עביד, אם מהני, - אבל לפי"ז תיקשה א"כ איכא נפק"מ בין אביי ורבא, ושם בתמורה לא משכחינן נפק"מ בין אביי ורבא.
ח ובזה יש להעיר בהא דכתב בש"ש ש"ה פר"ד להוכיח מדברי ר"ת כתובות ע"ה דמחזיקין מאיסור לאיסור מהא דכתב דמיירי דנזקק מטומאת וכו' יעוי"ש, ובאמת יש לחלק דשאני טומאת נגעים דלא אמרינן שבע לה טומאה, וממילא שייכא חלות טומאה על טומאה, וממילא כחדא נינהו, ושני' בראשונה מישך שייכא, - משא"כ באיסורין דקיי"ל א"א חע"א, וביותר בדין אין מחזיקין מאיסור לאיסור, דהאיסור האחרון יבוא אחרי עקבות הראשון דהיינו באופן שהראשון הלך, ואז יבוא השני במקומו, דשפיר שייך לומר בזה אין מחזיקין מאל"א, ואין זה שייכות להא דטומאת נגעים, וכאשר ביארנו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
קדשי קדשים (דף נט.) כי סליק רב כהנא אשכחיה לר''ש ברבי דיתיב וקאמר משמיה דר' ישמעאל בר' יוסי מזבח שנפגם כולו אבל ודאי הא דשאל לו רבי יוחנן ספיקותיו היה בסוף ימיו כשהיה ר' יוחנן ראש ישיבה כדמוכח בסוף ב''ק (דף קיז:) ור''ת פי' ההיא דגיטין (דף פד:) רבי יוחנן לתלמידיו שמבבל היה אומר כמו שמפרש הא לן והא להו בקידושין (דף כט:): שאין צריך לכלי אין כלי מצרפו. בפרק בתרא דחגיגה (דף כג:) בגמרא הכלי מצרף מדכתיב כף אחת ומותיב רב כהנא מההיא דמוסיף ר''ע ודייק מינה שהוא מדרבנן ומשני ר''ש בן לקיש משום בר קפרא לא נצרכא לשירי מנחה דאורייתא את שצריך לכלי הכלי מצרפו ושאין צריך לכלי אין הכלי מצרפו ואתו רבנן וגזור אפי' אין צריך לכלי כלי מצרפו וזהו תימה שפשוט לרב כהנא כל כך דאין כלי מצרף מה שאין צריך לכלי דלא משמע דפליג אההיא שינויא ושמא סבר לה כההיא שינויא דרבה בר אבוה דמשני התם כשצברו ע''ג קטבליא א''נ דוקא בשירי מנחה שהיה כבר צריך לכלי מצרף כלי מדרבנן שלא יצא מקדושתו דקודם קמיצה ולא דמי להכא דלא היה מעולם צריך לכלי: צירוף דאורייתא או דרבנן. וא''ת והא רב כהנא גופיה מדקדק בפרק בתרא דחגיגה (ג''ז שם) שהוא דרבנן מההיא דהוסיף ר''ע ויש לומר דשמא מספקא ליה משום שינויא דהתם: צירוף כלי וחיבור מים מהו. פי' בקונטרס כלומר חצי עשרון שנטמא בצירוף כלי מהו שיטמא בחיבור מים כגון אם יש שני חצאי עשרון בכלי ואין נוגעין וחצי עשרון יש חוץ לכלי וחיבור מים כגון נצוק או צינור מחבר את אשר חוץ לכלי למה שבתוך הכלי ונגע טומאה בזה שבכלי שאינו נוגע במים ונטמא חבירו משום צירוף כלי מהו שיטמא את זה שבחוץ בחיבור מים ודבר תימה הוא לומר שמשקין מחברין אוכלין לקבל טומאה ולטמא אחרים ועוד שפירש שמתחברין ע''י נצוק והלא אפי' למים עצמן קיימא לן במכשירין (פ''ה מ''ט) דאין נצוק חיבור לטומאה וכעין פי' הקונטרס יש משנה אחת במסכת טהרות פרק שמיני (מ''ח) עריבה שהיה קטפרס (ונצוק) מלמעלן ומשקה טופח מלמטן וג' חתיכות כביצה אינן מצטרפות ושתים מצטרפות ור' יוסי אומר אפי' שתים אינם מצטרפות אא''כ היו רוצצות משקה ואם היה משקה עומד אפי' כעין החרדל מצטרף ר' דוסא אומר האוכל פרור אינו מצטרף ובתוספתא תניא אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם הרי זה אין חיבור שאין חיבורי אדם חיבור עיסה שלשה במי פירות טהורה שאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין ודבר תימה הוא אם לישת מי פירות אינה מועלת לחבר את הקמח ושמא לשה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דבר שאדם לש במי פירות פעמים שמי פירות מחברין ב' חצאי זיתים עיסה במשקין הבאין מזה לזה: