דף כא - א
ומתרצינן: אפיק מברייתא עצים, וכמו שאמרנו שהברייתא בשיטת רבי, ועייל יין של נסכים במקומו, למעטו שאינו טעון מלח, לפי שאין אחרים באין לה חובה, שהרי אין מביאים עמו עצים [47].
כדתניא: אבל היין של נסכים והדם והעצים והקטרת אין טעונין מלח.
והוינן בה: מני בשיטת איזה תנא נשנית ברייתא זו?
אי רבי, קשיא מה שכתוב בברייתא שעצים אין טעונין מלח, הרי רבי סובר שעצים טעונין מלח. אי רבנן, קשיא קטרת, שהרי מהכלל ופרט וכלל נתרבו כל הדברים שאחרים באין לה חובה, שטעונים מלח, והקטרת בכלל, שהרי צריכה עצים?
ומתרצינן: האי תנא הוא, דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: כלל ופרט וכלל האמור בענין של מלח, כך הוא נדרש: מה הפרט דהיינו מנחה מפורש שהוא דבר שמקבל טומאה, ועולה לאישים, וישנו על מזבח החיצון, וטעון מלח, אף כל דבר המקבל טומאה ועולה לאישים וישנו על מזבח החיצון טעון מלח.
יצאו עצים - [48] שאין מקבלין טומאה [49],יצאו דם ויין - שאין עולים לאישים [50], יצאה קטרת [51] - שאינה קריבה על מזבח החיצון אלא על מזבח הפנימי [52], שכל אלו אין טעונין מלח.
והוינן בה: אלא טעמא שדם אין טעון מלח משום דמעטיה קרא לדם, הא לאו הכי לוליא המיעוט הוה אמינא הייתי אומר דם ליבעי צריך מלח, והרי כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם [53] ואינו כשר עוד לזריקה על המזבח, ובלא קרא ידענו שאין הדם העומד לזריקה טעון מלח, שהרי אם ימלח את הדם, יפסל? דאמר זעירי אמר רבי חנינא: דם שבישלו ואכלו אינו עובר עליו משום איסור דם [54], שלא אסרה תורה אלא דם הראוי לכפרה בקדשים, ודם מבושל יצא מתורת דם ופסול למזבח.
ורב יהודה אמר זעירי: דם שמלחו ואכלו אינו עובר עליו משום איסור דם, שגם הוא פסול לזריקה שמליח הרי הוא כרותח.
ורב יהודה דידיה אמר: אברים של קרבנות שצלאן תחילה חוץ למערכה של המזבח, והעלן לאחר מכן על המזבח, אין בהם משום "לריח ניחוח", שמכיון שנצלו שוב אין יוצא מהם ריח!?
ומתרצינן: לכך צריך קרא למעט נתינת מלח על הדם דמהו דתימא מישדא בה מלח משהו למצוה בעלמא ועל ידי אותו משהו לא יצא עדיין מתורת דם, קא משמע לן הפסוק שדם אין טעון מלח.
גופא אמר זעירי אמר רבי חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו.
יתיב רבא וקא אמר לה להא שמעתא. איתיביה אביי: ממה שכתוב בברייתא: הקפה הקריש את הדם ואכלו, או שהמחה את החלב וגמעו - חייב כרת משום דם או חלב! ובתחילה חשבה הגמרא, שהקפה את הדם על ידי בישול, ומכל מקום חייב עליו, וקשה לזעירי שאומר דם שבישלו אינו עובר עליו?
ומתרצינן: לא קשיא. כאן זעירי שפוטר דם שבישלו, מדבר כשהקפה באור, כאן בברייתא שכתוב שחייב על דם שבישלו, מדובר שהקפה בחמה! [55] וכדמפרש ואזיל:
הקפהו לדם באור פטור, משום דלא הדר שאינו חוזר להיות לכמות שהיה, ונמצא שבטל ממנו תורת דם. אבל אם הקפהו בחמה חייב, הואיל והדר להיות צלול, כמו שהיה בתחילה, הלכך גם עתה כשהוא קרוש, לא יצא מתורת דם.
ומקשינן: הקפהו בחמה, נמי לימא שהאוכלו פטור, שהרי בדם קדשים אינו ראוי שוב לזריקה על המזבח, דהואיל ואידחי מזריקה בשעה שהיה קרוש, אידחי לגמרי אף לאחר שנפשר, וכיון שאינו ראוי לזריקה אילו היה דם קדשים, אין חייב עליו משום אכילת דם!?
וראיה שאומרים בדם קדשים שקרש, הואיל ונדחה מזריקה בזמן שהוא קרוש, נדחה לעולם גם כשיפשיר, דהא בעא מיניה רבי מני מרבי יוחנן: דם שקרש ואכלו, מהו שיתחייב עליו כרת משום דם?
אמר ליה רבי יוחנן: הואיל ונדחה מזריקה בשעה שהוא קרוש, ידחה לעולם. והילכך אין חייבים על אכילתו! [56]
אישתיק רבא!
אמר ליה אביי: דלמא לא קשיא. כי כאן בברייתא שכתוב הקפה בחמה ואכלו חייב, מדובר בדם חטאות החיצוניות שראוי ליתנו על המזבח אף כשהוא קרוש, וממילא גם בדם חולין חייב על אכילתו, הואיל והוא ראוי לכפרה בקדשים. ואילו כאן שפוטר רבי יוחנן בדם קרוש מדובר בחטאות הפנימיות שאין ראוי דם קרוש להזאה כדמפרש לקמן, ולכן פטור עליו משום דם אם אכלו.
אמר רבא: אדכרתן מילתא הזכרת לי דבר דאמר רבה אמר רב חסדא: דם שקרש בחטאות החיצונות ואכלו - חייב! והטעם שחייב: "ולקח מדם החטאת ונתן על קרנת מזבח העולה" אמר רחמנא בדם החטאות החיצוניות. והדם של חטאות החיצונות, אף על פי שהוא קרוש, ראוי הוא למזבח דבר לקיחה ונתינה הוא [57]. אבל דם שקרש בחטאות הפנימיות ואכלו - פטור. ד"וטבל בדם והזה" אמר רחמנא בחטאות הפנימיות, והאי דם שקרש לאו בר טבילה והזאה הוא, וממילא בזמן שקרש אינו ראוי לגבי המזבח!
ורבה דידיה חולק על רב חסדא, ואמר: אפילו דם שקרש בחטאות הפנימיות ואכלו - חייב אף שאינו ראוי לכפרה בדם הואיל ודם קרוש כנגדו ראוי לנתינה בחטאות החיצוניות [שהיא כנגד ההזאה בפנימיות].
אמר רב פפא: מאחר שאמרנו שאף דם שאינו ראוי לכפרה חייב על אכילתו, הואיל ויש "כנגדו" דם הראוי לכפרה במקום אחר, הלכך דם של חמור שקרש ואכלו - חייב, אף על פי שחמור אינו ראוי לקרבן, הואיל ויש דם קרוש "כנגדו" ראוי לנתינה בחטאות החיצונות! [58]
אמר רב גידל אמר זעירי: דם, בין שהוא לח בין שהוא יבש הרי הוא חוצץ לענין טבילה ולענין נטילת ידים.
מיתיבי: כתוב בברייתא: הדם והדיו והדבש והחלב כשהן יבשין - חוצצין, כשהן לחין - אינן חוצצין! [59] וקשה לזעירי שאומר אפילו לח חוצץ?
ומתרצינן: לא קשיא. הא זעירי שאמר דם לח חוצץ, דיבר בדסריך שמתחיל להתייבש קצת, הא הברייתא שכתוב דם לח אינו חוצץ, דיברה בדלא סריך, שהוא לח לגמרי.
כתוב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח".
והוינן בה: "תמלח" למאי אתא? מספיק לכתוב "וכל קרבן מנחתך במלח".
ומשנינן: לכדתניא: אי הוי כתיב רק "במלח", יכול תבונהו? [ולקמן מפרש לה] תלמוד לומר "תמלח". ואי היה כתוב רק "וכל קרבן מנחתך תמלח" יכול ימלח במי מלח? תלמוד לומר "במלח" דוקא! עוד כתוב: "ולא תשבית מלח" ודרשינן: הבא מלח שאינה שובתת בין בקיץ בין בחורף. ואיזו - זו מלח סדומית שהים משליך לחוץ תדיר. ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח איסתרוקנית שנעשית מן הקרקע, ובידי אדם? תלמוד לומר "על כל קרבנך תקריב מלח" והמילה "תקריב" מיותרת לדרוש: תקריב - מכל מלח שהוא, בין סדומית בין איסתרוקנית! ועוד דורשים מהפסוק: תקריב - מכל מקום שהוא, ואפילו מחוץ לארץ! [60] תקריב - ואפילו בשבת! [61] תקריב - ואפילו בטומאה! [62] והפסוק מלמדינו שמליחה מעבודת הקרבן היא, ודוחה שבת וטומאה בקרבנות ציבור.
והוינן בה: מאי "תבונהו" האמור בברייתא?
אמר רבה בר עולא: הכי קאמר אי הוי כתיב "במלח" יכול יתבננו שישים עליו הרבה מלח כתבן הניתן בטיט, תלמוד לומר "תמלח" שיתן עליו מעט מלח, כדרך שמולחין.
אמר ליה אביי לרבה: אי הכי, יכול "יתבננו" מיבעי ליה לכתוב בברייתא, ולמה נקט התנא לשון "יכול תבונהו"?
אלא אמר אביי: הכי קאמר: יכול יעשנו כבנין שיתן עליו מלח הרבה כבנין, שהוא שורה על שורה.
אמר ליה רבא לאביי: אי הכי, יכול "יבננו"
דהוא לשון בנין, מיבעי ליה לכתוב בברייתא?
אלא אמר רבא: אין לפרש כדברי רבה בר עולא וכדברי אביי, אלא זאת כוונת התנא של הברייתא "יכול תבונהו"!
ומסבירה הגמרא את דברי רבא: מאי "תב ונה ו"?
אמר רב אשי: לשון נוטריקון הוא - יכול יתן בו הרבה מלח עד שיתן בו טעם כבינה שנותנת טעם באדם? תלמוד לומר "תמלח". [עיין בביאור התוס'!].
כיצד הוא עושה את המליחה? מביא האבר, ונותן עליו מלח, וחוזר והופכו, ונותן עליו מלח, ומעלהו על גבי המזבח.
אמר אביי: וכן לקדירה! היינו, כשמולח הבשר להוציא דמו ולהכשירו לאכילה אין צריך למולחו יותר [63].
הערות
[47] לפי המבואר במסקנת הסוגיא אין טעמי הבריתות שוים בזה, שלפי הבריתא הראשונה דלעיל הטעם שנסכים נתמעטו ממלח הוא משום שאין אחרים באים להם חובה, אבל טעם הבריתא השניה למעט נסכים הוא משום שאינם עולים לאשים, שהרי מעמידים בריתא זו כרבי ישמעאל. שו"ר שכבר עמד בהערה זו השאגת אריה בחדשות [טז].
[48] כתב הקרן אורה שמכאן מוכח שגם לרבנן דרבי צריך לימוד על כך שעצים אינן טעונים מלח, וכמו שמבואר בדברי התוס' [ד"ה מלמד], שהרי רבי ישמעאל ודאי סובר כרבנן ולא כרבי, שלרבי עצים טעונים מלח, ובכל זאת הוצרך למעטם מכלל ופרט וכלל, וטעם הדבר הוא, דאף על גב שאינן קרבן גמור, מכל מקום שם קרבן עליהם, וכמו שנלמד מהפסוק ד"קרבן", ומה שלא העמדנו הברייתא דלעיל שעצים אינן צריכין מלח, כרבנן, הוא משום שמאחר והבריתא כרכה יחד דם ועצים, היה משמע שהוא קרבן גמור וכרבי, [אבל רבי ישמעאל לא כרך שניהם יחד], כן כתבו התוס'.
[49] רש"י מפרש שמן התורה אינן מקבלין טומאה, אבל מדרבנן נטמאין הם מדין חיבת הקדש, והתוס' הקשו ע"ז, שהרי חיבת הקדש הוא מן התורה, ועל כן פירשו שהכונה היא שעצים בעלמא של חולין אינן מקבלין טומאה, ועיין מה שהבאנו לקמן בשם הקרן אורה ביאור אחר בזה.
[50] הרמב"ם [איסורי מזבח ה יא] פסק דין זה דנסכים אינן צריכין מלח, וכתב ע"ז הכסף משנה שהרמב"ם פסק כרבי ישמעאל בנו של ריב"ב שמובא בבריתא, אולם הלחם משנה ועוד אחרונים כתבו שמדברי הרמב"ם מוכח שלא פסק כמותו, שהרי לא כתב שקטרת אינה טעונה מלח, אלא הרמב"ם סובר שגם לרבנן הדין הוא שנסכים אינם טעונים מלח, ומשום שאין אחרים באים להם חובה, כלומר שאינם צריכים עצים, וכן אינם מתירין, ואם כן אינם דומים בשום צד לקומץ המנחה, וכמו עצים לרבנן דרבי. עוד כתב הרמב"ם [מעשה הקרבנות [טז יד] שהמתנדב יין הרי הוא מולחו קודם שמנסכו, והקשה הכסף משנה מדבריו בהלכות איסורי מזבח הנ"ל, ותירץ שיש חילוק בין נסכים הבאים מחמת הזבח, ובין נסכים הבאים בפני עצמן שטעונים מלח, אולם הלחם משנה תמה שהרי הטעם שאין מלח בנסכים הבאים מחמת הזבח הוא משום שאינו עולה לאשים, [או משום שאינו טעון עצים], ואם כן הוא הדין לנסכים הבאים בפני עצמן, ועיין מקדש דוד [יג] שמבאר שמאחר ואם לא היה איסור בכיבוי האש של המערכה, היו מזלפין אותו על גבי האש, עיי' זבחים צא ב, משום כך נחשב שעולה לאשים, ועדיין צ"ע.
[51] הקשה הראב"ד בפירושו לתורת כהנים [יב יד ד] הרי מקרא מפורש הוא בקטרת "ממולח" [שמות ל, ועיי"ש ברש"י ורמב"ן], ועוד שהרי שנינו בסדר עשית הקטרת [כריתות ו א] "מלח סדומית רובע ", ותירץ שהנידון כאן הוא אם צריך ליתן מלח בשעת הקטרה מלבד המלח שנתנו בעת עשיתו, וכן הביא הליקוטי הלכות בשם פסקי תוס' לכריתות, ולכאורה כונתם כמו שכתב החזו"א [כה יז] שהמליחה צריכה להיות נעשית כשכבר ראויה הקטרת להיות נקטרת על המזבח, כלומר שכבר נתקדשה קדושת הגוף להקטרה, ומאחר שהמכתשת שבה נעשית אינה מקדשת אותה, משום כך צריך מליחה נוספת אחר שתתקדש בכלי, שהרי המלח הראשון שנמצא עכשיו בקטרת לא בא על ידי מעשה מליחה, אלא כאילו בא מאליו על ידי קוף, הואיל ולא נמלח בשעה הראויה לכך, עכ"ד, וכעין זה כתב גם כן המקדש דוד [יג]. אולם הליקוטי הלכות הביא מהכלבו שמפרש שמלח סדומית שנזכר בעשית הקטרת הוא לקיום מצות מלח, וכן ביאר הרדב"ז [איסורי מזבח ה יג] בדעת הרמב"ם.
[52] הקשה הראב"ד בפירושו לתורת כהנים שם מדוע לא מיעט רבי ישמעאל קטרת מצד שאינן ראויים לאכילה ואינם מקבלים טומאה, [ולכאורה מפורש הוא במשנה בזבחים [מה ב] שקטרת אינה ראויה לאכילה, ועיין עולת שלמה שהביא מקור אחר לזה, ויעויין עוד בראש יוסף פסחים [יט א] שדן בזה]. עוד הקשה הראב"ד למה לא מיעט רבי ישמעאל גם כן לבונה שאינה ראויה לאכילה ואינה מקבלת טומאה, ועל קושיא זו תירץ שמאחר ולבונה הבאה עם המנחה בכלי א' ודאי טעונה מלח, שהרי לומדים זאת מ"קרבן מנחתך", משום כך גם לבונה הבאה בפני עצמה צריכה מלח, עכ"ד, וביאר במנחת אברהם ע"פ דברי הגרי"ז שהובא לעיל, שנאמרו במלח שני מצוות, א', דין כללי בכל הקרבנות, ב', מצות מלח במנחה, שהוא דין בצורת עשיית המנחה, ועל זה חידש הראב"ד שלבונה הבאה עם המנחה הרי היא חלק מהמנחה עצמה, והדין מלח שבה הוא ממצות מליחה שנאמרה במסויים במנחות, ועיי"ש. והקרן אורה יישב ע"פ מה שמבואר בתוס' [ד"ה עצים], שהדין דעצים מקבלים טומאה מחמת חיבת הקדש, הוא רק לפי רבי הסובר שעצים קרבן גמור הן, אבל לרבנן אינן מקבלין טומאה, מה שאין כן לבונה שהיא קרבן גמור מקבלת טומאה, ואם כן רבי ישמעאל הסובר בזה כרבנן, מיעט בדוקא עצים משום שאינם מקבלים טומאה, מה שאין כן לבונה שיש בה דין חיבת הקדש, עכ"ד, ולפי דבריו מיושבת גם כן קושית הראב"ד הנ"ל מקטרת. והעולת שלמה יישב לפי המבואר בחולין [קיז ב] שתבלין ראויים להצטרף עם האוכל להשלים שיעור של קבלת טומאה, אף על גב שבפני עצמם אינם מקבלים טומאה, ועל כן אי אפשר למעט לבונה וקטרת [שהם תבלין] משום שאינם מקבלים טומאה, שהרי מכל מקום ראויים הם להצטרף ולקבל טומאה עם האוכל, מה שאין כן עצים שאינן ראויים אפילו לזה.
[53] לפי המבואר בסוגיא לקמן לדעת רש"י, הדין הוא שבחטאות החיצוניות הדם כשר לכפרה אפילו כשהקפהו באור, והוא הדין כשמלחו, ואם כן צריך פסוק לומר שבדמם אין מצות מלח, וצריך לומר שכל קושית הגמרא כאן הוא רק לפי מה שסברנו בסלקא דעתך שאין חילוק בין הקרבנות.
[54] הפרי מגדים [יו"ד פתיחה לסי' סט העיקר הא'] כתב שהיה אפשר לפרש שאין בו מלקות אבל יש בו איסור תורה, אולם כתב שבדברי התוס' חולין [קיא א ד"ה דם] מבואר שהוא אסור רק מדרבנן, ובאמת שהרשב"א בחולין [קיא א] הביא דעת בעל העיטור הסובר שיש בזה איסור תורה כחצי שיעור. עוד כתב שם שדוקא על ידי בישול גמור בכלי ראשון הוא שנפקע שם דם ממנו, אבל על ידי כלי שני אפילו להדיעות [יו"ד ריש סי' קה] שהוא מבליע ומפליט, מכל מקום אינו בשם בישול, ועל כן עדיין חייבין עליו משום, דם, וכן על ידי כבישה אף על גב שהוא מבליע בכולו כבישול, מכל מקום לענין דם אינו חשוב כבישול, וגרע ממליחה.
[55] הקרן אורה ועוד אחרונים מבארים שיטת רש"י בסוגיא, שדם שבישלו אין עוברין עליו משום דם, הואיל ואינו ראוי לכפרה מצד שהוא קפוי וקרוש, ובזה יש חילוק בין הקפה בחמה להקפה באור, שבחמה מאחר שהוא חוזר לכמות שהיה, האוכל ממנו כשחזר להיות צלול הרי הוא חייב, ועל זה מקשה הגמרא שגם בזה היה לנו לפטרו מצד שכבר נדחה שעה אחת, והגם שאין דיחוי באיסורין לרבי יוחנן [לקמן נד], מכל מקום מאחר שיש דיחוי לענין קרבנות, אם כן הדם כבר אינו ראוי לכפרה משום הדיחוי, ואם כן גם איסור דם אין בו, ומתרצינן שבחטאות החיצונות אין שום חסרון בזה שהוא קרוש, שגם אז הוא ראוי לכפרה, ועל כן חייב משום דם בין בחטאות חיצוניות ובין בדם חולין, הואיל וכנגדו ראוי לכפרה בקדשים, ובזה מדברת הבריתא דהקפה את הדם ואכלו שחייב, וזעירי הפוטר מדבר בחטאות הפנימיות, שבהם צריך שיהיה הדם צלול כדי לקיים הזאה, ועל כן בקפוי פטור גם כן משום איסור דם, דהואיל ובעצמו הוא דם ששייך בו הזאה, אילו היה צלול, משום כך אין מועיל מה שבכנגדו, בחטאות החיצונות, הוא ראוי לכפרה אפילו בקרוש, וכן רבי יוחנן שדיבר מדין דיחוי מדבר לענין חטאות פנימיות, ורבא חולק על זה וסובר שגם בחטאות פנימיות מועיל מה שבכנגדו [בחיצונות] הוא ראוי לכפרה. אולם התוס' מפרשים הסוגיא שיש כאן שני נידונים, א', מצד שהדם שהוא מבושל או נמלח [אפילו הוא צלול] כבר אין בו תורת דם ונפקע שם דם ממנו, ב', מצד שהוא קפוי וקרוש ואינו ראוי לכפרה, וזעירי פטר מצד שנפקע שם דם ממנו, ומקשה הגמרא מהבריתא, ומתרצינן שבחמה לא נשתנה הדם בעצמותו, והראיה ממה שהוא חוזר לכמות שהיה צלול, ועל כן שמו הראשון עליו, ולכן אפילו כשהוא קפוי יהיה חייב עליו, ושוב מקשה הגמרא שהיה לנו לפטור אפילו בחמה מצד הטעם שאינו ראוי לכפרה, ואפילו כשחזר להיות צלול יהיה פטור משום דיחוי, ומתרצינן שיש חילוק בין חטאות פנימיות לחיצוניות. ונפקא מינה רבתי ביניהם, שלרש"י דם חולין שבישלו באור חייב עליו, אבל להתוס' פטור, ורק כשבישלו בחמה יהיה חייב, ובזה ביארו האחרונים מחלוקת רש"י ותוס' בחולין [קט א] לענין דם שבישלו, עיי"ש. ולכאורה עדיין צ"ע ממה שכתב רש"י [ד"ה כאן בחטאות] בתוך דבריו, דהבריתא דהקפה את הדם מדברת כשהקפה בחמה, ולכאורה אין צורך לזה לפי כל הנ"ל. שו"ר שכבר העיר בזה השאגת אריה [חדשות טז], וכתב שטעות סופר הוא ברש"י. ובעיקר הדבר שהבישול באור מפקיע ממנו שם דם לשיטת התוס', מבואר בדברי התוס' שהטעם הוא משום שאינו ראוי לזריקה, וביאר באתוון דאורייתא [ד ב] שכל דבר שנשתנה מכמות שהיה על ידי בישול וכדומה הרי הוא פסול לקרבנות ולמצוה, וכמו יין המבושל שהוא פסול לנסכים [לקמן פו ב], וכן למדנו בסוכה [לו] לענין אתרוג הכבוש ומבושל שהוא פסול למצוה, וממילא גם איסור דם אין בו, משום שאינו ראוי לזריקה. אולם הר"ן בחולין [מא א בדפי הרי"ף] כתב שדם המבושל נפקע שם דם ממנו, משום ששאינו כמות שהיה, עכ"ד, ומשמע שלדבריו אין זה מצד שאינו ראוי לכפרה, אלא הוא טעם בפני עצמו לענין איסור דם, והקשה בקהלות יעקב מה חילוק יש בין איסור דם לשאר איסורי מאכלות שבתורה, שאיסורם לא נפקע על ידי הבישול, אפילו אם ישתנו בזה לגריעותא, כל זמן שהן ראויין עדיין לאכילת אדם, וכתב ליישב שמאחר ועיקר איסור דם מבואר בפסוקים שהוא מחמת שנפש וחיות הבהמה תלוי בו, ואם כן יתכן שכשבישלו כבר איבד הדם מסגולתו, ואינו יכול להוות עוד נפש הבהמה וחיותה.
[56] הקשה השפת אמת מה שייכות קושיא זאת לדברי זעירי, הלא גם לולא דברי זעירי, מהבריתא דהקפה את הדם שחייב היה יכול להקשות על רבי יוחנן שפטר מצד דיחוי, והניח בצ"ע.
[57] הקשה הקרן אורה ממה שאמרו בפסחים [סא] שחטו לקרבן פסח קודם התמיד, יהיה אחד ממרס בדמו כדי שלא יקרוש, עד אחר שיזרק דם התמיד, ומה איכפת לנו אם יקרש, [וכמו כן יש להביא ממה ששנינו במשנה [שם סד] ולא היו לבזיכין שוליים, שמא יניחום ויקרש הדם, ותירץ שמאחר ובפסח נאמר דין שפיכה, [עיי' סוף פסחים], משום כך צריך דם צלול בדוקא, עוד כתב שלכתחילה בכל הקרבנות צריך שיהיה צלול.
[58] הקשו האחרונים הרי משנה מפורשת היא בכריתות [כ ב] שדם בהמה וחיה טמאים בכרת, ואם כן ודאי שכל חידושו של רב פפא הוא רק בדם חמור שקרש, ונמצא שלפי רב חסדא יהיה פטור בזה, וקשה שמכיון שגם בדם של טמאים אנו מחייבים מאחר ושכנגדו בטהורים ראוי הוא לזריקה, אם כן הוא הדין כשקרש צריך לחייב על דמם, שהרי ראוי הוא לזריקה בחטאות חיצונות, וכמו לענין דם חולין שחייב כשקרש, הואיל וראוי בחטאות החיצונות, וכל מחלוקת רב חסדא ורבא הוא רק לענין דם הפנימיות שקרש, וכמו שנתבאר לעיל, מאחר שהוא מצד עצמו שייך בו זריקה אילו היה צלול, והשאגת אריה [שם] סיים שצריך נגר ובר נגר לפרק קושיא זאת, ויעויין בעולת שלמה מה שכתב בזה.
[59] הקהלות יעקב [טהרות נח] הביא מחלוקת הראשונים בטעם הדבר שלח אינו חוצץ, שהמרדכי הביא בשם הרא"ם שהטעם הוא משום שאינו מקפיד על זה, אולם יש מהראשונים הסוברים שהמים מחלחלים מתחתיו ונוגעים לבשרו, ועיי"ש.
[60] המשנה למלך [שבת יא ה] הקשה ממה שמבואר בשבת [עה ב] ונפסק כן ברמב"ם שם שאין עיבוד באוכלין מן התורה, והרי העלו הקרבן למזבח אחר הפשט העור, ואם כן למה הוצרכנו ללמוד מפסוק להתיר המליחה בשבת, והביא בשם הרא"ה לתרץ שגם חלק הכהנים היה צריך מליחה, והרי אם רצו היו יכולים לאכול את הבשר שבחלקם עם העור, ולכן הוצרכנו להתיר המליחה בשבת, שהרי בזה יש משום עיבוד, עכ"ד, [ובעיקר דברי הרא"ה שיש מצות מלח בחלק הכהנים, יעויין מה שהבאנו בזה לעיל [כ א] בביאור דברי הרע"ב שם], ועיי"ש עוד במשנה למלך. והגרע"ק איגר בגליון הרמב"ם שם הביא מתשובות מהר"ם מרוטנברג שתירץ על קושיא זו, שהתיר הכתוב להביא המלח דרך רשות הרבים, [ויעויין פסחים ריש פ' אלו דברים], ועוד שיש איסור נוסף של הבערה בזה שמבעיר את המלח, עכ"ד. והשפת אמת העיר שלכאורה איסור זה הוא רק ריבוי בשיעורים, שנחלקו בזה הראשונים אם הוא אסור מן התורה או מדרבנן. והאחרונים כתבו שנצרך להתיר משום מליחת החלבים שאינם נחשבים כאוכל לענין זה, או משום מליחת הראש שהוא קרב עם עורו.
[61] הקשה החזו"א והרי מליחה מעכבת בהקטרת הקרבן, שאמנם אם לא ימלח יהיה ריצוי וכפרה בקרבן, שלא יהיה חמור יותר מלא הקריב האימורים כלל, אבל מכל מקום אינה הקטרה בלא מלח, ואם כן מה צריך לימוד על כך שמותר למלוח בשבת, שמכיון שהתירה התורה הקטרת הקרבן בשבת, בהכרח שגם המליחה מותרת, שהרי אינה הקטרה מבלעדיה, ותירץ שכל העיכוב שנאמר בלא נמלח הוא רק בדבר שבו תלוי עיקר ריצוי הקרבן, וכמו קומץ המנחה וכדומה, אבל באימורין שאין הריצוי תלוי בהם, הרי ההקטרה כשירה בדיעבד אפילו בלא נמלח, ועיין בהערות לעיל [כ א] עוד בענין זה.
[62] רש"י מפרש שהפסוק מלמדנו שהמליחה עבודה היא ודוחה טומאה, ואם כן לכאורה פשוט הוא שאין הנידון לענין פעולת המליחה, שהרי אדרבה בלא הפסוק לא היינו אוסרים למלוח בטומאה משום שאיננה עבודה כלל, אלא הנידון הוא לענין ההקטרה של המלח בטומאה, שבלא הלימוד מ"תקריב" היינו אוסרים להקריב הקרבן עם המלח בטומאה, שאמנם התירה התורה להקריב קרבן ציבור בטומאה, אבל עדיין לא היינו יודעים שמותר גם להקריב את המלח בטומאה, שזה כמו הקטרה נוספת בטומאה. ויעויין אבן האזל [איסורי מזבח ה יא ז] שכתב שלמדנו גם כן שמותר למלוח במלח טמא, ועיין עוד מנחת אברהם בזה.
[63] התוס' הביאו שיש ראשונים הגורסים "וכן לצלי", וסוברים שגם האוכל בשר צלי, צריך קודם למלחו ולהוציא דמו, ורק אח"כ מותר לאכלו, אולם הר"ן בחולין [ד ב בדפי הרי"ף] הביא שהרא"ה גם כן גורס "וכן לצלי", אולם מפרש שהכונה היא שגם חלק הכהנים צריך מליחה כדי לקיים מצות מלח, ולכן נקט אביי צלי, הואיל ולקדירה בכל ענין צריך מליחה כדי להוציא דמו, מה שאין כן בצלי שבחולין אין צריך מליחה, שיוצא הדם על ידי הצליה.
בדין מלח לקרבנות
א דף כא יצאו עצים שאין מקבלין טומאה, יצאו דם שאין עולין לאישים, ולכאורה לשיטת הרמב"ם דפסק בפר"א מפסוה"מ דדם קדשים אינן מקבלין טומאה, וא"כ גם בדם יש טעם זה שאין מקבלין טומאה, ומצאתי בספר מנחת כהן ובטהרה"ק שעמדו בקושיא, אבל נראה דבאמת דם מקבל טומאה היינו דם דחולין, ורק דם קדשים אינו מקבל טומאה, ואינו דומה לעצים שליתא כלל בקבלת טומאה, - וביותר אתי שפיר טפי לפי פירוש התוס' שהקשו דהלא עצים מקבלין טומאה מטעם חיבה"ק. - ותירצו דהכוונה שעצים דחולין אינן מקבלין טומאה, וממילא לפי"ז ע"כ ליתא בזה דם קדשים שהם מקבלין טומאה בחולין, ולא מיבעי' אם אמרינן דהרמב"ם סבר חיבה"ק דאורייתא, דע"כ יפרש הכא כמו שפירשו התוס', אלא אף אם אמרינן דהרמב"ם סבר חיבה"ק דרבנן, וכשיטת רש"י, מ"מ לא שייך לומר בדם שאינו מקבל טומאה כיון שעכ"פ מקבל טומאה בהיותו חולין. -
ב והנה לכאורה יש להוכיח מזה דהרמב"ם סבר דחיבה"ק דרבנן, והוא לפי מה שהוכיחו התוס' הכא דכל עיקר דינא דוהבשר לרבות עצים הוא לרבי דסבר דעצים נקראו קרבן, יעוי"ש, - נמצא דלהרמב"ם דפסק כרבנן דעצים לא נקראו קרבן, כמבואר בפרט"ז מה' מעה"ק הי"ג, - וממילא לא סבר דרשא זו דוהבשר לרבות עצים, - ומוכח דסבר הרמב"ם דחיבה"ק מדרבנן.
ג והנה יש לעיין מדוע לא מיעט התנא לבונה שג"כ אינו מקבל טומאה כמו עצים, - ומצאתי בספר עו"ש שעמד בזה, - ולדעתי קשה טובא על הרמב"ם דפסק דלבונה טעונה מלח, כמבואר בפרט"ז מה' מעה"ק הי"ד בלבונה הבאה בפני עצמה, וכן גם בלבונה הבאה עם המנחה משמע דטעון מלח, מדכתב בפר"ה מאי"מ דכל דבר טעון מלח חוץ וכו' ולא חשיב לבונה בחוץ, ומוכח דלבונה טעונה מלח, - והכס"מ כתב שדעת הרמב"ם בר' ישמעאל בנו של ריב"ב, - וזהו ברייתא דהכא דממעט דבר שאינו מקבל טומאה, - וא"כ קשה טובא מדוע אינו ממעט לבונה. -
ד ונראה דשאני לבונה דכיון דבאה תמיד עם המנחה, הרי היא כעצם המנחה, ושם מנחה גם על הלבונה, ובין כשהיא באה עם המנחה, ובין כשהיא באה בפנ"ע שם מנחה עלי', - וישנה בכלל מצוה דמלח ודקאמר מה הפרט מפורש דבר שהוא מקבל טומאה, אעפ"י שיש בהפרט גם לבונה שאינה מקבלת טומאה, - הכוונה בזה מדכתיב מנחתך, - ולא כתיב מנחה, והיינו דשם מנחה כולל כל מה שיש בהמנחה, אבל מנחתך משמעו המיוחד שבמנחה דהיינו הסולת, וזה מדויק ברש"י שפירש הפרט מנחתך, והיינו לכוונה זו, וכשאנו לומדין להשוות להפרט ע"כ הכוונה הפרט המפורש, אבל אין למעט לבונה כיון שעכ"פ נכללת גם בהפרט בעיקר השם מנחה, - ומצאתי אח"כ בעזר"כ שמביא בשם הקרבן אהרן שהראב"ד עמד בזה ומתרץ וז"ל דהא דלא ממעטין לבונה משום דהוי בכלל קרבן מנחתך שהיא קריבה עם המנחה, וכיון דלבונה הבאה עם המנחה טעונה מלח אף לבונה הבאה בפני עצמה טעונה, ולבונה הבאה בבזיכין נמי ילפינן לה מהיאך עכ"ל, והקשה שם דלפי"ז היאך ממעטין עצים מטעמא דלא מקבלו טומאה נלמד מלבונה, יעוי"ש, - אבל דברי הראב"ד נכונים, וכוונתו דלבונה היא עצם המנחה, ואינו דומה לעצים שהיא טפילה להמנחה, ובמנחה סתם ע"כ לבונה בכלל, - ועיקר המיעוט ממנחתך, - וב"ה שכוונתי לדברי הראב"ד, - וזהו גם כוונת רש"י, וכמו שנתבאר. -
ה יצא קטורת שאינה על מזבח החיצון, - וקשה מדוע לא ממעט קטורת מטעם שאינו מקבל טומאה כמו עצים, וע"כ אין טומאה לקטורת, וכן כתב הרמב"ם בפר"ה דזבחים בפיה"מ שאין לקטורת טומאת עצמן, ואעפ"י שיש בהקטורת גם תבלין המצטרפין לאוכל לקבל טומאה, כמבואר במשנה חולין קי"ז דתנן קיפה, והוא תבלין, כמבואר שם בגמ' ק"כ, וכן כתב הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"ד דחשיב שם תבלין, ועי' בכס"מ, אמנם כיון דאין מקבלין טומאה בפני עצמן, אלא לאחר שנתבשלו בבשר וקבלו טעם בשר, - להכי אין זה נקרא מקבל טומאה, וזהו סברת הרמב"ם שכתב בפיה"מ בזבחים שאין להן להקטרת טומאת עצמן, - אבל עכ"פ תיקשה על הברייתא מדוע אינו ממעט קטרת כמו שממעט עצים.
ו ונראה דשאני קטרת דכיון דתמיד הוי קטרת קרבן בפני עצמו, ואינו בא בצירוף עם עוד קרבן הרי הוא קרבן חשוב להיות טעון מלח, אף אם אינו מקבל טומאה ואינו דומה למנחה, - כי כל עיקר הא דהקפידה תורה על הפרט שתהי' דומה למנחה, זהו רק באלו הקרבנות הבאים להמזבח בצירוף עוד הקרבה ולא הוא לבדו, ואעפ"י שלפעמים בא גם לבדו, אבל עיקר הקרבתו הוא בצירוף, כמו עצים לבונה דם ויין, משא"כ קטרת שתמיד הוא קרבן בפני עצמו, הרי הוא בודאי בדין זה שאמרה תורה על כל קרבנך תקריב מלח, אבל כיון שיש בו שינוי מצד הקרבן שאינו בא על מזבח החיצון, וא"כ ממילא יצא גם מכלל זה דעל כל קרבנך, שכל אלו באים בהקרבה על מזבח החיצון, להכי נתמעטו ממלח. -
ז יצאו דם ויין שאין עולים לאישים, - וכן פסק הרמב"ם בפר"ה מאי"מ דיין אין טעון מלח, ותמוה ממה שפסק בפרט"ז הי"ד ממעה"ק דיין הבא בפנ"ע טעון מלח, - והכס"מ מחלק בין אם בא עם הזבח לבין הבא בפנ"ע, אבל טעמא בעי דכיון דעכ"פ אינו עולה לאישים, וממילא ממועט מכלל ופרט דבאינו עולה לאישים אין טעון מלח, ועמד בזה בלח"מ, יעוי"ש, - והגאון הברכה"ז כתב וז"ל כיון דשמואל סבר בפר' כל התדיר דיין הבא בפנ"ע עולה לאישים א"כ בע"כ סבר דבעי מלח, וא"כ אף דלא קיי"ל בהא כשמואל, אלא לספלים. מ"מ בהא דבעי מלח קיי"ל כוותי' עכ"ל, - ודבריו תמוהים דכיון דקיי"ל דלשיתין אזיל, א"כ ממילא אינו לאישים, ואינו דומה להפרט שאחרים באין חובה לו. - ומניין דבעי מלח, עוד נראה דכיון דקיי"ל דלשיתין אזיל א"כ הרי"ז כאילו נדר מתחילה כן, וא"כ אין כאן חיוב דלאישים כלל, וממילא אין כאן מצוה דמלח כלל.
ח ונראה לפי דברי המהרי"ק, הובא בכס"מ בפרט"ז ממעה"ק הי"ד, דכתב ליישב מדוע פסק הרמב"ם דהמנדב יין לספלים הלא כיון דמבואר בסוגיא דזבחים צ"א דאם אינו מתכוון מותר, הוי המצוה על גבי האישים, - וכתב דכל זה רק מעיקרא קודם שמסיק הש"ס דמודה ר"ש בפ"ר, אבל להמסקנא הוי הכא פס"ר, יעוי"ש, [וזהו דלא כרש"י שם, - והנה ביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים דף צ"א דדעת הרמב"ם כדעת הערוך דבפס"ר דאינו נהנה לא הוי רק איסור דרבנן, ולפי"ז מן התורה צריך לזלף ע"ג האישים, ואין כאן איסור לא תכבה מדאורייתא. מטעם דאין כאן הנאה, והנאת מצוה לאו הנאה היא כמו דקיי"ל מצות לאו ליהנית ניתנו, ורק מדרבנן אסור, ושבות זה דבשארי איסורים לבד משבת נוהג גם במקדש, כמבואר בתוס' שבת מ"ב ובמהרש"א שם, יעוי"ש, והכא ג"כ אסור לזלף ע"ג האישים מטעם הפס"ר, והוא מדרבנן, וא"כ יש כאן חיוב דאורייתא לזלף ע"ג האישים, וממילא יש כאן חיוב דאורייתא וגם מצוה דמלח, ולהכי אעפ"י שנותן לספלים מטעם הפס"ר דלא יכבה האש על המזבח, אבל חיוב מלח לא נפקע, וזהו שפסק ביין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח, ומנסכו כולו ע"ג השיתין ככל הנסכים, וזהו כמו שנתבאר. -
ט יצא קטרת שאינה על המזבח החיצון, - מבואר דקטרת אין טעון מלח, והנה הרמב"ם בפר"ה מאי"מ הי"א השמיט קטרת, עי' בכס"מ ובלח"מ, - ולדעתי תמוה דלקמן מביא הסוגיא בברייתא בשלשה מקומות המלח נתונה בראשו של מזבח ששם מולחין הקומץ והלבונה והקטרת, - הרי מבואר להדיא שהיתה מליחה לקטרת, וע"כ דפליגי תנאי בזה, והרמב"ם אפשר דסבר כהאי תנא דברייתא דקטרת בעי מלח, אבל תמוה דהרמב"ם מביא ברייתא זו שם בהי"ג, וגם שם השמיט קטרת, וצ"ע.
י והנה בעיקר הדבר בזה דפליגי ר' ישמעאל בנו של ריב"ב עם הברייתא, זהו דוקא בהקטרה, דע"כ הי' נותן מלח בשעת פטום הקטרת כמו דתניא ממולח טהור קדש, ומבואר בברייתא דכריתות דבעינן רובע הקב ממלח סדומית, - ובזה ליכא מאן דפליג, ולפי"ז יש להבין דכיון דכבר יש בה מלח בשעת פיטומה, וא"כ למה לן מליחה שנית, - ואפשר לומר דהמלח שנתון בהפיטום כבר נתמחה, ונשתנה לפנים חדשות עם הסממנים, ואין זה הנתינת מלח שאמרה תורה מטעם הקרבה, ומזה ראי' לשיטת הפוסקים שכתבנו לעיל לענין מנחה שגם במנחה באה מלח מטעם העיסה, - ואח"כ בעי מלח שנית מטעם הקרבת הקומץ.
יא והנה מצאתי בספר תוספת העזרה פ' ויקרא פרי"ד מקשה מדוע בעי מליחה שנית כיון שכבר נתפטם במלח, - ומחדש שם דדעת הרמב"ם דסבר דלא בעי מלח שנית, יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו זה ליתא דע"כ שאני מליחה השניי' ממליחה ראשונה, - ומלח דהפיטום אינה המלח דהקרבה, - ואח"כ ראיתי בתוס' כריתות ו' ד"ה מלח סדומית וכו' ומלח סדומית לשרות בהן הצפורן, אבל לא שיערב מלח בקטרת, למ"ד דקטרת לא בעי מלח, ואפילו למ"ד דבעי מלח היינו בשעת הקטרה, יעוי"ש, - מבואר מזה דלכו"ע לא היתה באה מלח בפטום, וזה אשתמיט להגאון בעל קרבן אהרן ולבעל תוסה"ע, - ומצאתי בליקוטי הלכות שמביא גם כן דעת התוס', ומביא כן גם בשם הכל בו, ולפי"ז הדבר ברור שאינו יוצא בהמלח שנתן בפטום, - עוד נראה דאפשר דהוי מוסיף במנין הסממנים, כשנתן מלח בפטום, כיון דלא נאמרה מלח בחשבון הפטום, או"ד דכיון דעכ"פ נותן בה מלח אח"כ אין זה גורע בפטום גם כשנתן בה בתחילה, וצ"ע. -
יב אבל דעת הרמב"ם ע"כ דלא כהתוס', אלא סבר שנותנין מלח בהפטום, כמבואר בפר"ב מכלי המקדש ה"ג, ועי' במל"מ, - ולפלא על בעל הליקוטי הלכות שלא הביא דעת הרמב"ם בזה, - ואפשר שדעת הרמב"ם דהתנא דפטום הקטרת פליג על הני תנאי דפליגי אם הקטרת בעי מלח בשעת הקטרה, אלא סבר דנותן מלח בהפטום, - ובזה יוצא גם להקטרה, ומטעם זה אתי שפיר שהשמיט הא דקטרת אם בעי מלח, משום דסמך על מה שכתב דנותן מלח בשעת פטום, ומטעם זה השמיט באי"מ הא דברייתא דחשיב קטרת שמולחין בראש המזבח, והיינו דסבר כהתנא דברייתא דפטום הקטרת דהמליחה נעשית בהפטום, ותצא פלוגתא חדתא בין התוס' והרמב"ם, וכמו שנתבאר.
יג והנה מדברי הירושלמי יומא פר"ד ה"ה מבואר דע"כ המלח בהקטרת הי' בא מטעם פטום דתניא שם לא נתן לתוכה מלח או שלא נתן לתוכה מעלה עשן חייב מיתה, יעוי"ש, - הרי מבואר דהדין דנתינת המלח הוא כדין שארי סממנים, ומזה ראי' לשיטת הרמב"ם לפי מה שביארנו.
יד כיון דמלחי' נפיק לי' מתורת דם וכו' ופירש"י דכיון דלא חזי לכפרה נפיק מתורת דם, והנה יש לעיין היאך הדין אם עלה על המזבח אם לא ירד, ולכאורה לא גרע משארי פסול בדם דהדין אם עלה לא ירד לר' יהושע בזבחים פ"ג, אבל יש לומר דשאני הכא בדם שמלחו דכיון דנפיק מתורת דם, ואינו ראוי עוד לזריקה, א"כ לא שייך אם עלה לא ירד, כיון דכל עיקרו של דם הוא לזריקה, דהרי אינו לאישים, כמבואר לעיל כ', וכיון שאינו ראוי עוד לזריקה שוב לא מהני לי' מזבח מידי, - וכן מסתבר. -
טו אבל מסופקני בדבר פסולו היאך דינו אם בעי שרפה במקום קדוש כקדשים פסולים, או"ד דנפקע גם קדושתו, וצ"ע.
טז מהו דתימא מישדי בה משהו למצוה בעלמא, ביאור הדבר דכיון דיש מצוה דמלח בכל הקרבנות, ובדם כיון דלא אפשר בשיעור מלח, ממילא הכא המצוה במלח כל שהוא, כיון דע"כ לא היתה כוונת התורה אלא באופן זה, ומטעם זה לא קשה הא דיש להקשות לכאורה אתוס' בזבחים, י"ד ע"ב ד"ה והרי הולכת אברים לכבש וכו' ובפר' הקומץ רבה לא מלח כהן אלא זר וכי ס"ד שזר קרב אצל המזבח, יש לומר דאפילו לרבנן דאית להו במפוחא וזריקה פריך שאין יכולין למלוח בטוב ע"י זריקה, יעוי"ש, וקשה הא שפיר דמי במליחה מועטת למצוה,- אבל הדבר ברור דדוקא גבי דם קאמר הש"ס כן מטעם דכיון דלא אפשר בהרבה מלח בכשיעור, ממילא האי משהו דלמצוה הוי הכא שיעור שלם, - משא"כ גבי בשר בעינן שיעור שלם מן המלח, הנה משהו מלח בפחות מכשיעור לאו כלום הוא וכדליתא דמיא.
יז ובזה תמוה דברי המל"מ שהביא מזה ראי' לדברי הרמב"ם שפסק בפר"ה מאי"מ הי"א דבדיעבד גם במלח כ"ש כשר, וכתב המל"מ שמקורו מסוגיא זו דקאמר הסוגיא מה"ד מישדי בה משהו למצוה, אבל זה ליתא דע"כ האי משהו דהכא גבי דם הוא שיעור שלם, ומרן הכס"מ כתב מקור לדברי הרמב"ם מהא דתניא תקריב אפילו כ"ש, יעוי"ש ולא כתב מרן מקור מסוגיא זו, והיינו משום דפירש כמו שכתבנו, - וכן כתב הקרית ספר כמו שכתב מרן, וכן נראה מהגהות השיט"מ ברש"י ד"ה מה"ד שגורס מישדא בה משהו מלח בעלמא למצוה, ביאור דבריו דהמשהו הוא מצוה שלימה, ולא כמו שכתוב ברש"י שלפנינו מצוה בעלמא דמשמעו דלא הוי מצוה מן המובחר, אלא גורס מלח בעלמא, למצוה, לומר שמשהו מלח הוי מצוה שלימה הכא, והדברים ברורים.
יח תקריב כל שהוא, תקריב אפילו בשבת, - והנה כבר הקשו גדולי האחרונים מה שייך חילול שבת, ואם משום מעבד הא אין עיבוד באוכלין, - וראיתי במל"מ פרי"א משבת שכתב דנפק"מ לענין פסולין דהדין דלא בעי הפשט וניתוח, ומדלא ממעט מלח ממילא מבואר דבעי מלח, והמלח בא על העור, וא"כ נפק"מ בהפסולים שהדין בהו דאם עלו לא ירדו, דרבתה תורה דבעי מלח, עכת"ד, אבל לדעתי תמוה דע"כ אכתי לא שייך עיבוד טרם בא השיעור, וא"כ אכתי אין כאן עיבוד, דזה פשיטא דלא נתחייב משום מעבד טרם בא השיעור, ודוחק לומר דרבתה תורה דמותר להשהות במלחו עד כדי עיבוד, דהלא אין זה שייך להמצוה דהקרבה, ואדרבה המצוה דמלח דוקא כמו שהוא שהמלח עדיין בתקפו, דאל"כ אלא אם יקריב אחרי שנמס מלח, א"כ יצא ממלח ונעשה מי מלח. -
יט ויותר מסתבר לומר דרבתה תורה מלח בשבת להתיר הקרבה דהמלח והוא משום מבעיר, ואעפ"י שכבר מותר מבעיר בקרבן בשבת, - אבל במלח הו"א דכיון דרבתה תורה דסגי גם במלח משהו, וכמו שכתב הרמב"ם, - ובזה רבתה תורה שצריך להקריב מלח כשיעור מלח כשיעור שלם, אעפ"י שמבעיר על האש הרבה מלח.
כ ולכאורה יש להקשות למה בעינן קרא גבי מלח יותר משארי קרבנות דגם מצוה מן המובחר דוחה שבת, כמו הא דלקמן ס"ד במצא בהמה שמינה אחרי שחיטת הכחושה שדוחה שבת ומותר לישחט השמינה, - נראה דשאני התם שעכ"פ המובחר בעצם הקרבן עצמו, משא"כ מלח שאינו בעצם הקרבן, רק בא למצוה להקרבן, - ומצאתי בחידושי הרשב"א לסברא זו לענין אחר, ולכן נראה כמו שביארנו. -
כא אח"כ ראיתי בחידושי הרשב"א למנחות שהקשה ג"כ איזו מלאכה שייך במליחה בשבת, כיון שאין עיבוד באוכלין, ומתרץ דקרבנות שהם כליל על המזבח יצאו מתורת אוכלין, יעוי"ש, - אבל תמהני טובא כמו שכתבנו לעיל דהלא אין כאן דהעיקר כמו שביארנו. -
כב עוד מתרץ הרשב"א שם דתיקון הקרבן כמעבד דמי, יעוי"ש, ויש להבין מה שייך זה לעיבוד שהוא תיקון בעצמותו, והכא אינו אלא תיקון להמצוה דהקרבה, אבל אין כאן תיקון בעצמותו, ומה שייך מעבד שהכוונה שהוא בעצמו נשתנה הגוף, ואולי הכוונה דלאו דוקא מעבד השייך בעור, אלא כוונתי שעשה תיקון, והרי"ז כמתקן מנא, וצ"ע.
כג כיון דמלחי' נפיק לי' מתורת דם דאמר ר"ז דם שבישלו אינו עובר עליו וכו', - ויש לעיין מאי פריך הא אדרבה אית לן לומר דכיון דאמרה תורה לתת מלח בהדם, א"כ חזינן דלא נפיק מתורת דם, וע"כ דכל עיקר דינא דר"ז נאמרה אח"כ דמיעטה התורה דם ממלח.
כד ונראה דזה הי' הכרח לרש"י לפרש דטעם דם שבישלו אינו עובר עליו שהוא מטעם שאינו ראוי לזריקה, והיינו מטעם שנקפה ולאחר שנעשה קפוי שוב אינו בר זריקה, וע"כ שזה הטעם שייך ג"כ בדם שמלחו, והיינו דע"כ נעשה כל הדם מעורב עם המלח עד שנעשה עב, ואינו ראוי לזריקה, ואף אם יהי' צלול אח"כ כשנמס ויהי' למים, אבל לפי"ז נעשה דחוי, כדלקמן, - והנה לפי"ז גם כן גם אם לא מיעטה התורה דם ממלח, ממילא מובן שאי אפשר לתת לתוכו מלח, כיון דעי"ז נפקע מזריקה, וזהו שפריך הש"ס כיון דמלחי' נפיק לי' מזריקה.
כה איברא דלפי"ז תצא נפק"מ בין חטאות החיצונות לפנימיות, והיינו דבחטאות החיצונות דהמצוה בנתינה שפיר ראוי הדם למצותה גם אחרי המליחה, וכמו שמחלק הש"ס לקמן גבי נקפה הדם, ופירש"י ע"כ עיקר הכוונה דוקא בדבר דם חטאות הפנימיות דבעינן זריקה דוקא, והנה אפשר לומר דכוונת הש"ס להוכיח מחטאות הפנימיות, - והכוונה דאם בעינן מלח לדם, א"כ מה נעשה בחטאות הפנימיות, - אבל יש לעיין דמאי פריך למ"ל למעוטי דם ממלח, הא שפיר יש לומר דבעינן למעוטי בחטאות החיצונות, דבזה לא הוי חסרון קפוי, - ושפיר יש לקיים המצוה בנתינה גם בקפוי, - וצ"ע. -
כו ובזה נראה להשיג על הגאון הפליתי שהביא בסי' צ"א אות ה' קושיות הר"ת שהקשה על הר"י ברצלוני דקודם שיעור מליחה לא חשיב רותח כמו"ש הר"ן בשמו בפר' כל הבשר גבי בר יונה שנפל לכדא דכמכא, דלפי"ז מאי פריך הש"ס טעמא דמעטי' קרא לדם הא לא"ה בעי מלח תיפ"ל דהוי דם שמלחו, ומאי קושיא הא במליחה דקדשים לא בעינן שיעור שהיי' במלח, ולא חשוב כרותח למיפק מתורת דם, ומשו"ה איצטרך קרא, ומוכיח מזה הר"ת דכל מליחה לקדרה נחשב כרותח, - ומתרץ הפליתי דהוכחת הש"ס מקרבנות יוהכ"פ דשוחט הפר תחילה, והי' זורק ממנו בק"ק ואח"כ שוחט לשעיר וזורק ממנו בק"ק, ואח"כ זורק מדם פר על הפרוכת לחוץ, ואח"כ מדם שעיר על הפרוכת מבחוץ, ואח"כ מערב דם הפר ודם השעיר וזרקו על מזבח הזהב, - ואם בזריקה הראשונה של הפר הי' ממולח במלח הנה באחרונה בזריקת המזבח הזהב, כבר יש שיעור מליחה, יעוי"ש, אבל לפי מה שכתבנו תיקשה דמאי פריך הא אפשר דגם קרבנות של יוהכ"פ כיון דלא אפשר במלח, ממילא בטל שם המצוה, - אבל בשארי קרבנות כיון דאין שיעור שהי' במלח שפיר יש לקיים המצוה דמלח, וביותר תיקשה לפי מה שפסק הרמב"ם דמליחה לא מעכבת בקרבנות כמבואר בפר"ד מאי"מ, א"כ ביוהכ"פ כיון דלא אפשר תהי' ההקרבה בלא מלח.
כז ונראה ליישב פירש"י דסבר רש"י דאם בעינן מלח לדם, א"כ הוי הדם דכל משהו ומשהו דם צריך ליתן עליו מלח, וכמו שלגבי בשר בעינן כמו שמולחין לקדרה, והיינו שלא ישאר מקום פנוי בלא מלח, כן ע"כ גבי דם גם כן, ועוד דע"כ כל טיפת דם יש עליו חיוב מצוה דמלח, וא"כ גם אם בא לקיים מצוה דולקח ונתן, יש בזה חציצה לגבי מזבח, והרי"ז בדמיון להא דבעי הגמ' יומא נ"ח הניח סיב בתוך המזרק וקבל בו את הדם מהו וכו יעוי"ש, - והנה התם בעי הש"ס מטעם דכיון דמחלחל, - וזה לא שייך הכא גבי דם דבא עם המלח לגבי מזבח.
כח והנה לפי"ז גם שיטת הר"י ברצלוני יש ליישב דסבר דאע"ג דמליחה לא הוי כרותח טרם ששהה במלחו שיעור מליחה, - מ"מ פריך שפיר הכא כיון דמלחי' נפק מתורת דם, והיינו מטעם החציצה, וכמו שכתבנו לפירש"י.
כט עוד יש ליישב דשאני להר"י ברצלוני בין אם בא המלח בתור ענין מליחה, באופן דלישוויי להאוכל למליח, אבל עכ"פ יש בזה שתים, היינו אוכל, וגם מלח הבא בתור תבלין לעשות מלוח, משא"כ הכא גבי דם של הקרבן דכל הדם כולו נעשה בלוע במלח, ואין זה כמליח דעלמא, - ובאופן זה מודה הר"י ברצלוני דנעשה רותח תיומ"י כיון שהוא מובלע לגמרי במלחו. -
ל תוספות ד"ה כאן וכו' משמע לפי שיטת רש"י שאם בשלו צלול הואיל וראוי לטבילה והזאה הא חייב עלה אם יאכלנו, והקשה הא מהסוגיא משמע לעיל דגם במליחה נפק מתורת דם, יעוי"ש, משמע מדבריהם דהמלח לא הי' עושה להדם לעב וגוש, אבל ע"כ רש"י סבר כמו שכתבנו דהמלח עושה להדם עב וגוש, והיינו דע"כ הי' נותן מלח הרבה, וכמו שכתבנו לעיל, - והתוס' ע"כ סברי דאפילו אם הי' מצוה דמלח גבי דם, מ"מ לא נותן כל כך מלח עד שנעשה גוש ועב, וזה טעמא בעי, הלא ע"כ המצוה על כל טיפה וטיפה, - ואפשר דסברי התוס' דהמצוה דמלח מחשבינן לפי הנתינה דבשר לקדרה, ולא יותר. -
לא והנה התוס' פירשו דע"י האור לכו"ע פטור בכל אופן אפילו כשהוא צלול, מטעם דיצא מתורת דם, ומזה תצא פלוגתא בין רש"י ותוס' לענין דם שבישלו, דלרש"י אם הוא צלול חייב, ולהתוס' פטור, אבל זה דוקא אם לא נעשה קפוי שעה אחת, דאל"כ לכו"ע פטור מטעם דחוי, ואין זה שייך להא דאין דחוי באיסורין, והיינו מטעם דהכא האיסור תלוי בדין הקרבה, אם ראוי לזריקה.
לב ונראה דתצא מזה נפק"מ לדינא אם בעי הדם שרפה בקודש, - דלרש"י דעיקר החסרון מטעם דאינו ראוי לכפרה אבל מתורת קדשים פסולים לא יצא, ובעי שרפה במקום קדוש, משא"כ להתוס' דסברי דיצא מתורת דם, ובפנים חדשות לא בעי גם שרפה בקודש, או דלא בעי שרפה כלל, עי' לעיל אות ט"ו שהסתפקנו בזה, ונראה דזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוספות. -
לג והנה עוד נראה דאעפ"י דדם זה שנדחה מזריקה אינו חייב עליו, זהו דוקא מחיוב כרת, אבל ע"כ לאו איכא, דלא גרע מדם התמצית שאינו ראוי לזריקה וחייבין מלקות, וזהו כמו דם האברים שהוא בלאו, כדאיתא בכריתות כ"א, עי' ב"י ביו"ד סי' ס"ו, וממילא לר' יהודה דסבר בכריתות דדם התמצית בכרת, ע"כ לא סבר לכל עיקר האי דינא, אלא סבר דגם אם אינו ראוי לזריקה חייבין עליו כרת, וע"כ לפי"ז הא דמבואר הכא דסברי התוס' דדם המבושל והממולח יצא מתורת דם ע"כ הביאור דיצא מתורת דם הנפש, - אבל לא יצא מתורת דם בעלמא, ואיסור דם עליו כבכל איסור דם. ויש לעיין לפי"ז להפוסקים ראשונים דסברי דדם שבישלו הוא רק איסור דרבנן, כמבואר בחולין ק"ט בתוס' ובר"ן, יעוי"ש, - וזה תמוה מניין להם לומר כן, הלא אפשר לומר דרק מכרת מימעט, אבל מאיסור לא נתמעט מטעם דלא גרע מדם התמצית דג"כ אינו ראוי לכפרה, וצ"ע.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0