דף טו - א
רבנן סברי כי אף על פי שאין ריצוי הציץ מועיל להתיר באכילה את מה שנטמא, מכל מקום הציץ מרצה על אכילות לענין שיהא זה חשוב קרבן גמור וזריקה מעולה אף על פי שנטמא, וכיון שהחלות והסדרים הנם דבר הנאכל לכהנים יש בהם ריצוי ציץ וזריקת דמם בכשרות היתה. ואם כן הרי החלה הטהורה הותרה מחמת זריקת הדם, וכמו כן לענין הסדר הטהור שהותר על ידי הקטרת הבזיך. ואמנם, אף על פי שחשוב זה קרבן מעולה, מכל מקום אין החלה הטמאה ניתרת באכילה, שהרי הזהירה תורה לבלתי אכול את הקודש הטמא, שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל". [33] ורבי יהודה סבר, אין הציץ מרצה על אכילות, ומשום כך לא היתה זריקת הדם בכשרות, [34] ולכך אף החלה הטהורה לא הותרה באכילה מחמתו. [35]
אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: והא דברים שדינן להיות עולין למזבח ונטמאו, דלדעת כולם הציץ מרצה על העולין, ואף על פי כן פליגי רבי יהודה וחכמים אף בזה.
דתניא, נטמא אחד מן הבזיכין אשר דינם לעלות על המזבח, רבי יהודה אומר שניהם ייעשו על המזבח בטומאה לפי שקרבן ציבור דוחה את הטומאה. ואף את הבזיך הטהור רשאי הוא לטמא על ידי שיגיעם זה לזה באופן שיטמא גם השני, לפי שאין קרבן ציבור חלוק והבזיך הטהור חשוב טמא גם אלמלא הגעתו לבזיך הטמא.
וחכמים אומרים, הטמא יוקטר בטומאתו והטהור בטהרתו. ומעתה, מאחר ולדעת הכל הציץ מרצה על הבזיכים העולים על המזבח, אם כן מדוע לדעת רבי יהודה רשאי הוא לטמא את השני, והרי יש כאן הקטרה מעולה מחמת ריצוי הציץ, ואם כן אותו הבזיך הטהור - בטהרתו הוא עומד, ואסור לטמא את הטהור!? [36]
ועוד קשה, והרי אמר רב אשי, תא שמע: לענין קרבן פסח אשר ניתן להקריבו בטומאת צבור, רבי יהודה אומר, אפילו אם רק שבט אחד טמא בי"ד בניסן וכל יתר השבטים טהורין, יעשו כולם את הפסח בטומאה כדין ציבור שנטמא, כי סובר רבי יהודה, שבט אחד קרוי קהל וטומאתו נדחית מפני קרבן פסח, ושאר השבטים גם כן עושים עמו בטומאה לפי שאין קרבן ציבור חלוק. ולחכמים שאר השבטים הטהורים עושים פסח ראשון, והשבט שנטמא יעשה פסח שני.
והכא מאי הציץ מרצה איכא, הרי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא רק על טומאת הקודש!? [37]
ועוד, האמר רבינא, תא שמע מהשנוי במשנתנו: נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרין, רבי יהודה אומר שניהם יצאו לבית השריפה לפי שאין קרבן ציבור חלוק, וחכמים אומרים, הטמא בטומאתו והטהור ייאכל.
ואם איתא שמחלוקתם הינה בדין ציץ מרצה על אכילות, מדוע נימק רבי יהודה את טעמו בזה שאין קרבן ציבור חלוק, הרי לפי שאין הציץ מרצה על אכילות מיבעי ליה לומר?
אלא אמר רבי יוחנן: תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי יהודה ששנאה מרבותיו שאין קרבן ציבור חלוק [38] ואם נטמא [39] חלק ממנו נפסל כולו.
מתניתין:
התודה שחישב עליה מחשבת פיגול, הרי היא מפגלת את הלחם דהיינו ארבעים חלות הבאות עם הקרבן, והלחם שחישב עליו אינו מפגל את התודה והאוכלה אינו ענוש כרת. [40]
כיצד? שחט את התודה במחשבה על מנת לאכול ממנה למחר - היא והלחם מפוגלין! אבל אם שחטה על מנת לאכול מן הלחם למחר - הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת!
וכן הכבשים של עצרת מפגלין את שתי הלחם, והלחם אינו מפגל את הכבשים. כיצד? השוחט את הכבשים לאכול מהן למחר - הם והלחם מפוגלין! אבל אם שחטן על מנת לאכול את הלחם למחר - הלחם מפוגל והכבשים אינן מפוגלין!
גמרא:
ומקשינן: מאי טעמא בזה שהתודה מפגלת את הלחם?
אילימא משום דרב כהנא, דאמר רב כהנא, מנין ללחמי תודה שנקראו תודה, שנאמר "והקריב על זבח התודה חלות" [ויקרא ז] שמשמע בזה שהתודה הן החלות, שאם לא כן, היה לו לכתוב "והקריב חלות על זבח התודה". ומטעם זה שקרויות החלות תודה משום כך נאמר שאם פיגל בתודה נתפגלו החלות, אזי יקשה, אי הכי איפכא נמי, שאם פיגל בלחם תתפגל גם התודה?
ומתרצינן: הא לא קשיא, כי אמנם לחם איקרי תודה מטעם זה שאמרנו, ולכך אם חישב לאכול מן התודה למחר יש בכלל מחשבתו גם לאכול מן הלחם למחר. [41] אבל תודה דהיינו הבהמה לא איקרי לחם וכשחשב לאכול מן הלחם אין בכלל דבריו לאכול מן התודה, ולכך אם פיגל בלחם לא התפגלה התודה.
ומקשינן: טעם זה מבאר אמנם את דין התודה המפגלת את הלחם כי מצינו בכתוב שקרוי תודה. אולם אלא הא דקתני "הכבשים של עצרת מפגלין את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים", לחם היכא אשכחן דאיקרי כבשים שנאמר משום כך שהמחשבה על הכבשים כוללת בתוכה את הלחם!?
ומתרצינן: אלא היינו טעמא בדיני המשנה, לחם גלל [בגלל] תודה, דהיינו התודה עיקר והלחם טפל לה, [42] ששחיטת התודה מקדשת את הלחם, ולכך אם פיגל בתודה נתפגל גם הלחם, ואין תודה גלל לחם ולכך פיגל בלחם לא נתפגלה תודה, וכן לחם גלל כבשים, ששחיטת כבשים מקדשת את הלחם, ואין כבשים גלל לחם.
וצריכי, למשנתנו יש צורך להשמיע דין זה גם בתודה וגם בכבשים.
דאי אשמעינן תודה בלבד [43], הייתי סובר כי דווקא התם הוא דכי מפגל בלחם לא מפגלא תודה, משום דלא הוזקקו זה לזה בתנופה, שאין מניפין אותן ביחד. אבל כבשים, דהוזקקו זה לזה, דהיינו הלחם והכבשים, בתנופה, אימא כי מפגל בלחם ליפגלי נמי כבשים.
וכן אם היתה המשנה שונה רק את דין הכבשים, הייתי סבור שדווקא בזה מפגלים הכבשים את הלחם מחמת שהוזקקו זה לזה בתנופה, ומה שאין כן בתודה, משום כך צריכא לשנות את דין שניהם.
בעא מיניה רבי אלעזר מרב: השוחט את התודה וחישב בעת שחיטתה לאכול כזית ממנה ומלחמה דהיינו חצי זית מזה וחצי זית מזה למחר, מהו? לאיפגולי תודה לא מבעיא לי ופשוט שהיא עצמה לא נתפגלה, כי השתא אם חישב לאכול את הכזית כולו מלחמה - לא מיפגלא התודה על ידי זה, אף על פי שזו מחשבה גמורה שאינה צריכה לצירוף מחשבה אחרת, והיינו משום ששנינו במשנה שהמחשבה על הלחם אינה מפגלת את התודה. כשחישב לאכול ממנה ומלחמה שאין שיעור פיגול במחשבת הלחם וזקוקה היא לצירוף של מחשבת חצי זית האחרת מיבעיא שלא יחול בזה פיגול!?
כי קמיבעיא לי לענין איפגולי לחם, מי מצטרפה המחשבת חצי זית בתודה למחשבה בלחם לאיפגולי ללחם, או לא?
אמר ליה: אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת וכדין מפגל בלחם לבדו.
ומקשינן: ואמאי נתפגל הלחם, לימא קל וחומר: ומה תודה המפגל את הלחם שסייעה בפיגולו, אף על פי כן היא עצמה אין מתפגל כפי שאמרנו שהתודה אינה מפוגלת, חצי זית של הלחם הבא לפגל את התודה ולא פיגל, אינו דין שלא יתפגל?
הערות
[33] כן פירש רש"י. וכתב בכתבי הגרי"ז, משמע מפירושו, שאם ציץ מרצה, אין הבשר הטמא אסור באכילה אלא מחמת הלאו של טומאה, וכמו אם היה נטמא לאחר הזריקה. וכתב עוד, כי מלשון התוס' [ד"ה ורבנן] היה אפשר לפרש, שהזריקה על הטמא אינה מועילה להתיר באכילה כלל, ומועילה רק לענין שלא יחשב הבשר כנאבד. כיון שבדעת רבנן כתבו התוס' "לא למישרייה טמא באכילה, אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף, אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור", והיינו שכלפי זה הטמא אין זו חשובה זריקה. אולם, מגירסת השיטה מקובצת בתוס' שהביא את הלאו של אכילת טומאה, נראה שסבר שאף לדעת התוס' אין כאן כי אם לאו זה.
[34] הקשו התוס' [ד"ה ורבי יהודה], אמנם אין הציץ מרצה, אבל מכל מקום דעת רבי יהודה בפסחים [עז א] שטומאה הותרה בקרבן ציבור, ומדוע אם כן לא תתיר אף את לחם הפנים ושתי הלחם הטמאים! ? ותירצו, כי מאחר ודין טומאה הותרה בציבור אינו מועיל להתיר את הטמא באכילה, משום כך אף את הטהור אין הוא מועיל להתיר. ותמוה, והלא אף דין הציץ מרצה על הטומאה, אינו מתיר באכילה, ואם כן עדיין קשה, מדוע הוצרכנו לבאר בדעת רבי יהודה שהוא משום שאין הציץ מרצה! ? וכתב בכתבי הגרי"ז, על פי מה שהעלה בדעת רש"י ותוס' בזבחים, שסוברים הם כי אף על פי שטומאה הותרה בציבור מכל מקום אין דין אכילה בהקרבה של טומאה, וכל ההתר הנו רק לענין ההקרבה. ולפי זה יש לומר, כי אף על פי שדעת רבי יהודה שטומאה הותרה בצבור, מכל מקום אין זה מהוה התר אכילה ולא הועילה הזריקה לענין זה כלל, ועדיין שם קרבן הבא בטומאה עליו, ולכך אף החלה הטהורה אסורה מחמת כן. אבל אם היה הציץ מרצה, הרי שאף על פי שהיה אסור הקרבן באכילה, מכל מקום היה עליו שם קרבן הבא בטהרה, וזריקת דמו הינה זריקה המתירתו. ומה שאין לאכול החלה בפועל, היינו משום איסור טומאה הקיים בה אשר אינה עדיפה מחלה שנטמאה לאחר זריקה שזו וודאי היתה זריקתה בהכשר, ואף על פי כן החלה עצמה אסורה באכילה, והוא הדין לזו, אבל החלה הטהורה וודאי היתה מותרת:
[35] למסקנת הגמרא מבואר טעמו של רבי יהודה משום שסובר הוא "אין קרבן ציבור חלוק". וכתב העולת שלמה, כי גם עתה סברה כן הגמרא, ומשום כך סובר רבי יהודה שמאחר ואין הציץ מרצה על החלה הטומאה, משום כך נפסלה החלה השניה כי אין קרבן צבור חלוק. ואף רבנן מודים שאין קרבן צבור חלוק, אלא שמאחר וסוברים הם שהציץ מרצה על האכילות ואף החלה הטמאה חשובה כטהור, משום כך לא נפסלה השניה. והתוס' [ד"ה רבנן] כתבו בדעת רבנן, כי הזריקה מתירה את החלה לענין שאינה נחשבת כאבדה או נשרפה. וכתב העולת שלמה, כי לדעת התוס', טעמו של רבי יהודה לפסול אף את השניה אינו משום שאין קרבן ציבור חלוק, אלא שמאחר ואין הציץ מרצה, הרי החלה הטמאה חשובה כאבדה או נשרפה, ונמצא הקרבן חסר. וביאר, כי דין שתי הלחם ולחם הפנים הוא כמנחה, שאם חסרו שייריה בין קמיצה להקטרה אסורים השיריים באכילה, וזריקת הדם של כבשי עצרת חשוב כהקטרת קומץ של מנחה, ולכן כאשר נטמאה החלה קודם זריקה, הרי זה כמנחה שחסרה, ואסורה באכילה, ולכך יצאו שניהם לבית השרפה.
[36] כן פירש רש"י. ולדבריו נמצא, שאם היה מי שסובר אין הציץ מרצה על העולין, היה מובן שכיון שאין הציץ מרצה אין זו הקטרה כשרה, ולכך מותר לטמא את הטהור. אולם התוס' [ד"ה ופליגי] הקשו, אדרבה, אם היה מי שסובר אין הציץ מרצה על העולין, היה זה קשה יותר, שהרי לענין הקטרת בזיכין סובר רבי יהודה שהציץ מרצה על העולין ולכך יעשו שניהם בטומאה, ואילו במשנתנו סבר אין הציץ מרצה על האכילות, ורבנן הסוברים לענין הקטרת בזיכים שאין הציץ מרצה על העולין ואשר משום כך יעשה הטהור בטהרתו והטמא בטומאתו, סוברים במשנה להיפך שהציץ מרצה על האכילות! ? וכתב הקרן אורה, מבואר בדברי התוס', שביאר את מחלוקת רבי יהודה ורבנן לגבי הקטרת הבזיכין באופן אחר מרש"י. והיינו, שדין זה שאמר רבי יהודה יעשו שניהם בטומאה מתבאר במה שהציץ מרצה על העולים, שמשום כך יש כאן הקרבה כשרה ולא איכפת אם יטמא הבזך השני. אבל אם לא היה הציץ מרצה והיתה זו הקרבה שלא כדין הרי שאין לטמא את הבזך השני.
[37] בפשטות נראה, שקושיית הגמרא הינה לדעת חכמים [שאף הם סוברים "שבט אחד איקרי קהל" ואף על פי כן אין עושים כולם בטומאה], ומדוע לא יעשו כולם בטומאה, והלא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף! ? ויש שכתבו, כי לדעת התוס' לעיל הסוברים שאם אין הציץ מרצה אין לטמא את הטהור, יש לומר שקושיית הגמרא כאן הינה לדעת רבי יהודה, מדוע יעשו כולם בטומאה, והלא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף והיה צריך להיות שיעשו אלו בראשון ואלו בשני, ובהכרח לא זה טעמו של רבי יהודה.
[38] פשטות מסקנת הגמרא הוא, כי אף על פי שהציץ מרצה על האכילות, מכל מקום פוסל רבי יהודה לשניהם כיון שאין קרבן ציבור חלוק. ותמה בכתבי הגרי"ז, מאחר והציץ מרצה על האכילות, נמצא שלא היתה כאן הקרבה בטומאה וחלה זריקה גמורה להתיר המנחה באכילה, אלא שאסור לאוכלה מן הכתוב שהזהיר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", והיינו שאותה החלה הטמאה איסור אכילה עליה, ואם כן איזו שייכות יש בין זו לחלה הטהורה ומה שייך כאון ענין אין קרבן ציבור חלוק הלא אין כאן פסול בקרבן אלא פסול קדשים טמאים בלבד! ? ותירץ, שכאשר נטמא בשר הקדשים [ונדון דנן החלה] קודם זריקה, אין איסורה משום קדשים שנטמאו, אלא שחסרה כאן זריקה להתירו באכילה, כי זהו דינו של בשר טמא שחשוב כמי שאין בו זריקה להתירו באכילה. ומאחר ואין קרבן צבור חלוק ויש כאן הקרבה אחת לשתי החלות הרי שרק אם היתה זריקה המתרת את שתיהן אזי נטהרו שתיהן, אבל כאשר על הטומאה אין זריקה המתירתו הרי שאף השניה פסולה כי אין קרבן ציבור חלוק. ולקמן יובאו דברי הרש"ש שביאר את מסקנת הסוגיא אף באופן שנטמאה החלה לאחר זריקת הדם. אולם הקשה, ממה שמבואר לעיל בדברי רש"י שכתב שכאשר הציץ מרצה, אזי אף החלה הטמאה אינה אסורה אלא מדין איסור אכילת קדשים טמאים. וכן הוא בתוס' [עכ"פ לגירסת השיטה מקובצת שהובאה לעיל], ומבואר בדבריהם, כי מה שאין הזריקה מתירה את הפסול באכילה אין זה מחמת חסרון במעשה הזריקה אשר אינה חשובה עבודת זריקה ביחס לטמא, אלא שפסולו של הטמא מונעו מלהיות ניתר באכילה על ידי הזריקה. ובדברי הגרי"ז מבואר כי אף למסקנת הסוגיא אם נטמאה החלה לאחר זריקה לא נפסלה השניה מחמתה לדעת הכל. וכתב הרש"ש, כי למסקנת הגמרא אין חילוק בין אם נטמאה החלה קודם זריקה לבין נטמאה לאחר זריקה, ובכל אופן נפסלו השניה מחמת הראשונה. כי כך פשטות הגמרא שכאשר נדחתה סברתו של רבי אלעזר בביאור דעת רבי, הרי שאף דבריו לחלק בין קודם זריקה ללאחריה נדחו. אמנם הרמב"ם הביא את דעת רבי אלעזר אף למסקנת הגמרא.
[39] א. מסתפק הקרן אורה, אם דין זה שאין קרבן צבור חלוק היינו רק בפסול טומאה, אבל אם נפסלה אחת החלות משום "יוצא" הרי האחרות מותרות, או שמא כלל הוא שנקט רבי יהודה שאין קרבן ציבור חלוק, ואף כלפי פסול "יוצא". וכתב, אם נאמר שכלל הוא בכל הפסולים, אם כן מדוע הוצרכנו פסוק ללמד שכאשר נפרסה אחת מן החלות נפסלו כולן, בלא זה גם כן היו נפסלות, שהרי לא הוכשרו אלא בשלמות ואין קרבן צבור חלוק. ב. כתב החזון איש [קמא, כו טו], דין זה שפסל רבי יהודה לכל המנחה מחמת שאין קרבן צבור חלוק, היינו דווקא במנחה, כי מאחר ודינה שכאשר נחסר מקצתה [קודם הקטרה] אסורה כולה באכילה, ומיעוטה מעכב את כולה משום כך כאשר נטמאה מקצתה [קודם זריקה] נפסלה כולה. אבל בזבח שנטמא מקצת בשרו מודה רבי יהודה שהיתר נאכל, ולא שייך בזה "אין קרבן צבור חלוק" שהרי אף היה נשרף מקצתו היה הנשאר נאכל.
[40] כן פירש רש"י. ודייק הקרן אורה, משמע מדבריו כי אף על פי שאין התודה מפוגלת ואין חייבים כרת על אכילתה, מכל מקום פסולה היא. ותמה, מנין לרש"י דבר זה, שאין לומר כי הוא משום גזירה דרבנן, שהרי לא נכללה התודה בין אותם אלו השנויים לעיל [יד ב] שגזרו בהם רבנן פסול. וכתב עוד, כי מסתימת לשון הרמב"ם נראה שהתודה כשרה, וכן הוכיח מדברי התוספתא [פרק ה]. ולדברי רש"י נמצא, שהוא הדין לגבי שתי הלחם שאף על פי שאם פיגל בהם לא נתפגלו הכבשים מכל מקום נפסלו. וביאר בזה בכתבי הגרי"ז [לעיל יד א] כי מאחר והלחם מעכב את הכבשים ואם אבד הלחם אבדו הכבשים, משום כך כאשר חל הפיגול בלחם נפסלו הכבשים מחמת פסולו של הלחם. אלא שלכאורה בלחמי תודה שאינם מעכבים את התודה, אי אפשר לפרש כן. אולם ביאר בזה הגרי"ד, על פי המבואר בגמרא לקמן [מו א] שהשחיטה קובעת את הלחם והקרבן להיות אחד והוזקקו זה לזה לענין שאם נפסל אחד מהם נפסל השני. ומקשה הגמרא, והלא מבואר בברייתא שאם חל פסול בלחמי התודה קודם זריקה, הדם יזרק, והיינו שהזבח כשר! ? ומתרצת הגמרא, שקרבן תודה, מאחר והוא קרוי שלמים הרי שכשם שהשלמים קרבים בלא לחם כך התודה. ומבואר ברש"י [מז ב] כי מכל מקום אין לזרוק הדם לשם תודה, אלא לשם שלמים. והיינו שהמבואר בברייתא שהדם יזרק, אין הכוונה שהתודה כשרה בתורת תודה, אלא שזורק הדם לשם שלמים, ומכשיר את הבשר בתורת שלמים. ולפי זה יש לומר, כי מאחר ואף שחיטת פיגול מקדשת את הלחם, הרי שהוקבעו התודה והלחם יחד, ואם כן יש לה לתודה להיפסל מחמת הלחם שנתפגל.
[41] וביאר בזה בכתבי הגרי"ז, שמאחר והלחם קרוי תודה, נמצא שכשחושב לאכול מן התודה למחר הרי הוא כולל במחשבתו את הלחם שאף הוא קרוי כן, והרי זה כמו שחשב על תודה ולחמה. ולפי זה, אם חישב בפירוש לאכול מ"בשר תודה" כי אז לא נתפגל הלחם. ואין כוונתו שיש כאן מחשבה מפורשת על הלחם הקרוי תודה, אלא שכשחושב על דבר שהוא תודה, הרי כל מה שנכלל בשם זה כלול במחשבתו. וכן נראה בתירוץ הרשב"א. שהקשה, מאחר והלחם קרוי תודה אם כן כאשר חישב על הלחם יש כאן מחשבה על דבר ששם תודה עליו, ואם כן, כשם שהמחשבה על התודה מפגלת את הלחם מחמת שם תודה שבו הוא הדין להיפך! ? ותירץ, כי אמנם אם היה מפגל בלחם בשם תודה שבו, אזי היתה התודה מתפגלת מחמת כן, אולם כאשר מחשב על הלחם אינו מחשב בשם תודה שבו, שהרי אם יאמר על מנת לאכול מן התודה וכוונתו ללחם - אין זה במשמעות דבריו, כיון שאין הוא נתפס בפיגול בשם תודה. והיינו משום שבשם תודה נתפסת הבהמה עצמה שהיא התודה, והלחם אינו נתפס בשם זה אלא מפני שם התודה הקיים בבהמה אשר נמשך אף על הלחם. וכיון שמחשבתו על הלחם אינה בשם תודה שבו משום כך אינו מפגל את התודה. ותירץ עוד באופן אחר, שהבהמה יש לה שם תודה בלבד, ואילו הלחם יש לו שם תודה ושם לחם, ולכך כאשר מזכיר שם תודה לבדו, אין נתפס בזה אלא מה שיש לו שם תודה בלבד. ואם כן, כאשר יחשב על הלחם בשם תודה לא יתפגל בכך אלא אם יזכיר גם שם לחם במחשבתו, ומאחר והתודה אינה קרויה לחם, אין היא יכולה להתפגל מחמת שם זה.
[42] הקשה הקרן אורה, דעת רבי עקיבא שהלחם מעכב את הכבשים שאינם באים אלא עם הלחם, ואילו הכבשים אינם מעכבים את הלחם וניתן להביאו בפני עצמו, ולשיטתו נמצא שהלחם עיקר והכבשים טפל! ? ותירץ השפת אמת, כי אף על פי שניתן להביא הלחם בפני עצמו, אבל מכל מקום כאשר הם באים ביחד הרי הכבשים עיקר שהם מתירין את הלחם, והוא טפל להם שניתר על ידם.
[43] הקשה השפת אמת, מאחר ונפסק שהלחם הוא עיקר, והכבשים טפל, הרי שאלמלא היתה המשנה כותבת דין זה לגבי כבשים, הייתי סבור שהלחם מפגל את הכבשים מחמת שהוא עיקר. עוד הקשה, מאחר ובתחילה סברה הגמרא לפרש דין זה בתודה מחמת שלחם קרוי תודה ואין תודה קרויה לחם, וכל מה שנדחה זה הפירוש היינו מחמת דין הכבשים אשר בהם לא שייך טעם זה, אם כן לא היה ניתן לכתוב דין תודה בלבד, כיון שאז הייתי סבור שלא נאמר דין זה אלא בתודה ולא בכבשים אשר לא שייך בהם טעם זה! ?
לחם אקרי תודה. כדכתי' בתודה חלות דמשמע התודה הן החלות ולכך כי אמר ע"מ לאכול תודה הוי לחם בכלל. אבל תודה. הבהמה לא איקרא לחם ולכך כי מפגל לחם לא הויא הבהמה בכלל. ל"ה:
ואין להקשות דמאחר דהלחם איקרי תודה כמו התודה ושניהם שם אחד להם למה לא יתפגלו זה בזה התודה בלחם כמו הלחם בתודה ואם מפני שהתודה אין לה שם לחם לכן אינה מתפגלת מה לנו בזה הרי לא תתפגל התודה בלחם מפני שם לחם כי אם מפני שם תודה שיש ללחם, לפי שזה אינו שהרי אלמלא היה מפגל בלחם בשם תודה שיש ללחם היה ראוי להתפגל התודה כשפגל בלחם כמו כשמתפגל הלחם כשפגל בתודה אבל כשמפגל בלחם אינו מפגל בו בשם תודה דאע"ג דאיקרי תודה אם יאמר ע"מ לאכל מן התודה למחר ודעתו ללחם לא יהיה במשמע שירצה לומר בלחם שהרי עכ"פ שהוא קרוי תודה מ"מ אינו נתפם בפגול בשם תודה שהרי אם יאמר תודה קודם יתפס בשם תודה התודה שהיא הבהמה עצמה משיתפס הלחם מפני שהתודה יש לה עיקרות שם תודה יותר מן הלחם שהרי מה שיש ללחם שם תודה אין זה אלא בשביל ששם התודה שיש בבהמה נמשך עליו אבל מ"מ עיקר שם תודה על הבהמה הוא הילכך אין נתפס בשם תודה סתם כי אם הבהמה עצמה. ועוד דמאחר דאין לבהמה כי אם שם תודה לבד וללחם יש לו שם תודה ולחם כשמזכיר שם תודה סתם אין נתפס בשם תודה כ"א מה שיש לו שם תודה לבד ולא לחם שיש לו עם שם תודה שם לחם הילכך אינו יכול לפגל בלחם אם לא יזכיר שם לחם וכיון דצריך להזכיר שם לחם ותודה אינה קרויה לחם אינה יכולה להתפגל בשם לחם ולכך קאמר תודה לא אקרי לחם ולכך אינה יכולה להתפגל בשם לחם:
לאפגולי תודה וכו'. השתא כולו מלחמה לא מפגלא ממנה ומלחמה מיבעיא. פי' ממנה ומלחמה חצי זית מזה וכן מזה וקאמר השתא היה כולו מלחם דהויא מחשבה גמורה דלא בעיא צירוף ממנה ומלחמה דבעי לצרופי מיבעיא, ל"ה. שלא תאמר הרי ראוי להתפגל יותר כשיש במחשבת פגול שחשב חצי זית מגוף התודה מכשאין בה כלל משום דהא ליתא שהרי חצי שיעור דהיינו חצי זית של גוף התודה אינו מפגל כלום דחצי שיעור כלא כלום דמי א"כ אינו יכול לפגל כי אם בהצטרפות של חצי זית הלחם שנאמר שמאחר שיש זית בשניהם וא"כ אם נאמר שיהא פגול יהיה פגול מצד חצי שיעור הלחם שיצטרף לחצי של תודה ויגרום הפגול ולכך קאמר ומאחר דאשכחן דשיעור שלם של לחם שיש לו חשיבות שיעור אינו גורם לפגל התודה כ"ש שחצי שיעור של לחם שאין לו חשיבות שלא יגרום לפגל התודה:
כי קא מבעיא ליה לאפגולי לחם. דשייך במחשב' תודה ל"ה. ר"ל דמתפגל הלחם כשחשב לאכול כזית מן התודה למחר א"כ בכל כזית זה שחשב לאכול למחר שחציו מן התודה וחציו מן הלחם ראוי להתפגל הלחם שהרי במחשבת אכילת התודה הלחם מתפגל וכן במחשבת אכילת הלחם עצמו הלחם מתפגל א"כ יש לשני חצאי זיתים אלו ראויות לפגל הלחם ומבעיא לן אי מצטרפי לפגלו כיון דראוי להתפגל במחשבת שניהם או דילמא כיון דלאו חד מינא נינהו לאו מפגל משום דלא מצטרפי משום דדוקא בכזית דחד מינייהו מפגל אבל לא ע"י צירוף:
אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת. דר"ל דמצטרפי לפגל הנחם ואף בזו ר"ל כמו בלאכול הלחם למחר דהלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת כמו כן בזו הלחם מפוגל כו'. ול' אף דמשמע דיש חידוש יותר בזה משום דכשחשב לאכול כזית מן הלחם למחר דיש שיעור שלם מן הלחם במחשבת פגול הוי ראוי הלחם להתפגל יותר מכשחשב חצי זית מתודה וחצי זית מלחם דאין שיעור לפגל הלחם אם לא ע"י צירוף:
ומה המפגל כו'. יש להקשות אמאי קרי לחצי זית דתודה מפגל וקרי לחצי זית דלחם בא לפגל ומה פגל זה יותר מזה שאם נקרא חצי זית דתודה מפגל בעבור שמפגל הלחם כדפירש"י מפגל תודה שסייעה לפגל הלחם. כמו כן יש לקרא לחצי זית דלחם מפגל בעבור שמפגל כמו כן הלחם עצמו, ואם נקרא לחצי זית דלחם בא לפגל ולא פגל בעבור שאינו מפגל התודה כמו כן חצי זית דתודה נקראהו בא לפגל (לא פגל) שלא פגל התודה. ועוד למה קרא לחצי זית דלחם בא לפגל התודה, כמו שפרש"י בא לפגל חצי זית של לחם דבא לפגל גם התודה. והלא אין בא לפגל התודה מאחר דפגל בלחם לא פגל התודה:
ונ"ל דלכך קרי מפגל לחצי זית דתודה בעבור מה שמפגל בלחם וחצי זית דלחם אע"פי שמפגל כמו כן בלחם לא קרי ליה מפגל משום דמה שמפגל חצי זית דתודה בלחם הוי מחמת כח שיש לו לפגל בתודה עצמה שהרי יש לו כח לפגל בתודה ובלחם, ומה שלא פגל בתודה הוי מפני שלא מצא תשלום שיעור שצריך לפגל בה אך כשמצא הצטרפות להשלים לו שיעור שיש לו לפגל בלחם פגל מחמת כח שיש לו לפגל, ונמצא דמה שפגל בלחם הוי מחמת ראוית כח פגולו בתודה ולכך קרי ליה מפגל משום דהוי כאלו פגל בתודה ובלחם מאחר דמה שפגל בלחם הוי מכח ראוית פיגול שהיה לו בתודה והוי כאילו פגל בתודה לגרום פגול ללחם ולכך קרי ליה מפגל כאלו מפגל בשניהם. וקרי לחצי זית דלחם בא לפגל ולא פגל, בעבור שאין ראוית לפגל בתודה עצמה כי אם בלחם לבד, ואינו ר"ל שבא לפגל התודה ולא פגל שהרי לא בא לפגל התודה כיון שאין לו כח לפגלה אלא ר"ל שבא לפגל במה שיכול לפגל ולא פגל בשלימות שיפגל בכל מה שראוי הפגול לחול עליו דהיינו גם בתודה מפני שאין לו כח לפגל בתודה, והוי סברת הק"ו כך מה המפגל שהוא חצי של בשר תודה שיש לו ראוית פגול בין בתודה ובין בלחם דלכך נקרא מפגל אמרי' דאע"ג והוי כח ראיות פגול אינו מתפגל במה שחשב בו הפגול, בא לפגל ולא פגל דר"ל דאין לו ראוית פגול בכללות כדפרי' והוי כח ראיות פגול קטן אינו דין שלא יתפגל במה שחשב בו הפגול דהיינו בלחם עצמו שחשב לפגלו:
גמרא ואמאי לימא ק"ו ומה המפגל אינו מתפגל כו'. עי' בתוס'. וק"ל דהא כי חשיב לזרוק הדם למחר ה"ז פיגול והרי על הדם א"ח משום פיגול. ולימא ק"ו המפגל (דהיינו הדם) אינו מתפגל מי שאינו מפגל (דהיינו הבשר והאימורים) ואף לא באו לפגל א"ד שלא יתפגלו. ולהועוד נראה שבתוס' יתיישב זה. גם בהא דמכות היה יכול לדחות לכאורה הק"ו מחילול גופיה. ומה המחלל היינו הכהן שמחלל זרעו אינו מתחלל מי שאינו מחלל היינו זרעו ואף לא בא לחלל א"ד שלא יתחלל. וי"ל:
רש"י ד"ה מ"ט. תיבות תודת שלמיו הניתוספו בד"ח שבוש:
רש"י ד"ה או לא. פגלי כו'. נ"ל דד"ה צ"ל לאיפגולי לחם. דשייך במחשבת תודה והס"ד. ואח"כ מתחיל דבור המפגל:
[תד"ה והא עולין. עמש"כ בפסחים שם עח:
תד"ה ופליגי. משמע דאי משכח תנאי בציץ מרצה כו'. כצ"ל ודלא כצ"ק:
תד"ה רי"א. אע"ג כו'. עצ"ק. אבל ק"ל דלפ"ז למאי איצטריכו לחילוק דבפסח יש בו אכילה] :
בתוס' ד"ה ר"י אומר אפי' שבט אחד טמא כו' מקשים התוס' דלמאי צריך ר"י טעמא דאין קרבן ציבור חלוק תיפוק לי' דר"י סובר דטומאה הותרה בציבור ומתרצים דאיצטריך טעמא דאין קרבן ציבור חלוק בפסח כיון שיש בה אכילה ע"ש בתוס' והקשה חכם אחד לא"א מ"ו הגאון ז"ל דמהתוס' מוכח דמה דאמר ר"י טומאה הותרה בציבור היינו לשחיטה ולהקרבה בטומאה אבל לאכול בטומאה זה לא הותר ולפ"ז קשה מאי פריך הגמ' בסנהדרין (דף יב ע"ב) על ר"י דסבר מעברין את השנה מפני הטומאה ומקשה הגמ' אלמא אית ליה לר"י טומאה דחו' בציבור והא תניא ציץ בין שישנו כו' ע"ש ומתרץ הגמ' חסורי מחסרא כו' ובאמת ר"י סובר אין מעברין ואפי' אם עברוה אינה מעוברת ע"ש ולפי התוס' הנ"ל לא פריך הגמ' מידי דמנ"ל להגמ' דר"י סבר טומאה דחוי' בציבור דלמא לעולם סבר הותרה בציבור ואפ"ה סבר מעברין מפני טומאה משום האכילה דאכילות הפסח בטומאה בודאי לא הותר בטומאה אף לר"י כמ"ש התוס' וא"כ מנ"ל להמקשה להקשות דלמא מעברין מפני הטומאה הוא הפי' בשביל האכילה בטומאה שלא יאכלו בטומאה אבל בשביל ההקרבה לא ואמר אאמ"ו הגאון נרו לתרץ דהמקשה היה סובר דמה דאמר ר"י בברייתא בטומאה שהיו יכולין לטהר בע"פ קודם הלילה כגון טמאי מתים שחל שביעי שלהם בערב פסח דהא שוחטין וזורקין על טמא מת שחל שביעי שלו בע"פ כדעת הראב"ד בפ"ו מהלכות קרבן פסח ע"ש ברמב"ם וא"כ שפיר הוכיח הגמ' דר"י סבר דחויה היא בציבור הואיל ור"י סבר דמעברין אף בשביל טומאה אשר היו יכולין לטהר בלילה ולאכול בטהרה רק שהשחיטה וההקרבה יהי' בטומאה ובשביל זה מעברין וא"כ שפיר מוכח דסברי דטומאה דחוי' היא:
אבל קשה מנ"ל להמקשן להקשות דלמא לעולם סבר ר"י הותרה ומה דאמר ר"י מעברין איירי בטומאה אשר לא היו יכולין לטהר בע"פ ויהי' האכילה בטומאה ובשביל כך מעברין ומנ"ל דר"י מיירי בטומאה שיכולין לטהר בע"פ קודם הלילה. ואמר הנ"ל דשפיר מוכח דר"י מיירי בטומאה אשר יכול לטהר בע"פ קודם הלילה דהא לעיל בברייתא מביא ר"י ראי' דמעברין מפני הטומאה מחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה ואח"כ ביקש רחמים על עצמו והנה בירושלמי איתא דטומאה של חזקי' היה גולגלתו של ארונה היבוסי מצאו תחת המזבח ועיין לעיל בתוס' בד"ה שעיבר השנה מפני הטומאה כו' ע"ש ואמר אאמ"ו הגאון ז"ל דע"כ בשביל זה הגולגלת לא נטמא רוב ישראל דהא ישראל אסור לבוא אל המזבח ואפי' לעזרת הכהנים היה אסור להם לבוא כדאיתא במשנה בפרק א' דכלים וברמב"ם בפרק ז' מהלכות בית הבחירה הלכה כ' וע"כ שצריך לומר דהטומאה היה שהכהנים נטמאו בזה הגלגולת ולכך היה מעבר את השנה בשביל טומאת הכהנים שלא היה כהן להקריב את האמורין מן הפסח וא"כ לפ"ז שם גבי חזקי' שפיר היו כל ישראל יכולין לאכול הפסח בטהרה דהא הם לא נטמאו רק דההקרבה היה בטומאה הואיל והכהנים נטמאו וא"כ חזקיה עיבר את השנה רק בשביל ההקרבה שלא יהיה בטומאה אבל בשביל האכילה לא דהא כל ישראל טהורים היו דודאי אי אפשר דבשביל האכילת כהנים עצמם לא היה מעבר דלענין האכילה היו הכהנים מיעוט והיו נדחין לפסח שני אלא שהיה מעבר בשביל ההקרבה דזהו נוגע לכל ישראל להקריב את פסחיהן בטומאה וא"כ כיון שר"י אמר מעשה בחזקיהו כו' ע"כ ר"י איירי בכי האי גונא וכמעשה שהיה גבי חזקיה שהה רק ההקרבה בטומאה אבל האכילה יכול להיות בטהרה וכעין זה אמר ר"י דמעברין מפני טומאה היינו הקרבה בטומאה וא"כ שפיר מוכח דר"י סבר טומאה דחוי' ושפיר פריך הגמ' ולפי המתרץ דחסורי מחסרא ור"י סבר אינו מעוברת הוא מוכח יותר דר"י איירי בכי האי גונא דהא מביא ראיה מחזקיה דביקש רחמים על שעיבר שלא כדין מאי ראיה מביא ר"י מחזקיה דלמא חזקיה ביקש כפרה הואיל ועיבר את השנה בשביל ההקרבה שלא יהיה הפסח קרב בטומאה וזה הוא שלא כדין הואיל ואמרינן טומאה הותרה בציבור אבל היכא שנטמאו ישראל שפיר מעברין את השנה כדי שלא יאכלו את הפסח בטומאה דאכילתו בטומאה בודאי לא הותרה כמ"ש התוס' אלא ודאי ע"כ צ"ל דר"י איירי רק בטומאה שהיא רק בע"פ אבל בלילה יכולין לטהר את עצמן ולאכול בטהרה כמעשה דחזקיה וא"כ הואיל וסבר הותרה טומאה בציבור משום הכי אם עברוהו בשביל הקרבה שלא יקריבוהו ושלא ישחטו את הפסח בטומאה אינו מעוברת הואיל והותרה טומאה בציבור אבל אם עברוהו בשביל טומאה כדי שלא יאכלו הפסח בטומאה כגון שאינן יכולין לטהר עד הלילה בזה מודה ר"י דמעברין הואיל ואכילה בטומאה לא הותרה בציבור כמ"ש התוס' ודו"ק:
גמרא רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות ור"י סבר אין הציץ מרצה. ופירש"י ז"ל הילכך לא הוי זריקה מעליא ולא משתרי טהור והתוס' ז"ל ביארו יותר דהוי כאיבוד ושרוף ולא מהני זריקה לטהור. ולא הבנתי למה הוצרכו לזה דהזריקה זריקה מעלייתא היא אפילו באבוד ושרוף וכדתניא לעיל נפרסה אחת מהן מקטיר עליהם הבזיכין אלא דכולן פסולות כדנפקא לן מקרא לעיל וכשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וכי מרצה ציץ בטמא לא הוי כאבוד ומהני דהשאר מותרות וכן איתא לעיל. וא"ש בזה מה שדקדקו התוס' ז"ל דלר"י טומאה הותרה בצבור ולא מיבעי' ציץ לרצוי' דהכא בלא"ה זריקה מעליא הוא ומ"מ שנחסרה אחת מהם כולן אסורות ולא מהני בזה היתר צבור אם לא ריצוי ציץ ואיתותב ר"פ ומסיק דטעמא דר"י דלימוד ערוך הוא דאין קרבן ציבור חלוק וא"כ ע"כ ר"י נמי ס"ל הציץ מרצה על אכילות דאל"ה למה ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק ויש כאן מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל דהא הוא ז"ל כתב בפ"ד מה' ביאת מקדש דאין הציץ מרצה על אכילות וא"כ למה פסק כת"ק דמתניתין הטהור בטהרתו ונהי דמתניתין ניחא דהוי קרבן ציבור וטומאה דחויה בציבור ע"י ריצוי ציץ ומרצה ג"כ על האכילות וכמ"ש הלח"מ ז"ל בפ"א מה' פהמ"ק. אבל הא בפ"ב מה' הנ"ל כ' כן גם לענין לחמי תודה דאם נפרסה אח' מהן כולן פסולות ואם נטמאו השאר כשירות וע"כ היינו משום ריצוי ציץ וע"ז תיקשי הא אין הציץ מרצה על אכילות וכ"ת דסמך אהא דלעיל דאמרינן הא נטמא אחת השאר כשירות משום דמרצה ציץ הא התם לר"א קיימינן דס"ל הציץ מרצה על אכילות כדאיתא בפסחים דף ע"ז אבל לדידן דקי"ל אין הציץ מרצה על אכילות אמאי לא הוי כאבוד ושרוף דכולן פסולות וצ"ל דמהא דאמרינן בפסחים מאן שמעת ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות ר"א משמע דכולהו תנאי ס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות ולפי שיטתו דר"פ ע"כ סתמא דמתני' ס"ל ג"כ דהציץ מרצה על אכילות ולמסקנא גם ר' יהודה ס"ל הכי מדאמר טעמא לפי שאין קרבן צבור חלוק אלא ש"מ דהכא לענין היתר הטהורות כ"ע מודו דהציץ מרצה לענין זה ולא הוי כאבוד ושרוף אבל לשיטתו של הרמב"ם ז"ל דבצבור הציץ מרצה על אכילות אפילו באבוד ושרוף א"כ ליכא ראיה ממתני' דהכא קרבן ציבור הוא אבל בקרבן יחיד מנ"ל דמהני ציץ לאכשורי הטהורות וי"ל דלענין הכשר הטהורות לא מהני הא דטומאה הותרה או דחויה ובצבור כיון דהזריקה בלא"ה כשירה ודו"ק:
תוס' בד"ה ור"י כו'. ולא הוי כריצוי ציץ דלמ"ד מרצה מהני לטהור כו' אבל היתר טומאה לא מהני גם לטהור כי היכי דלא מהני לטמא ועי' צ"ק ודבריו ז"ל נפלאו:
גמרא והא עולין דהציץ מרצה ופליגי פירש"י ז"ל דכיון דציץ מרצה על העולין והוי הקטרה מעלייתא אמאי שרי ר' יהודה לטמא את הטהור אבל אי הוי תנא דס"ל אין הציץ מרצה על העולין הוי ניחא לר"י כיון דבלא"ה לאו הקטרה מעלייתא היא מותר לטמא גם הטהור אבל מדברי התוס' ז"ל בד"ה ופליגי משמע איפכ' דלר"י דאמר שניהם יעשו בטומאה היינו משום דציץ מרצה על העולין ולרבנן דאמרי הטהור בטהרתו הוא משום דאין הציץ מרצה על העולין ואין זה מובן דא"כ קושיית ר"ה לת"ק דר"י אמאי אמרו דטהור בטהרתו כיון דהציץ מרצה וע"ז לא משני מידי ונראה בכוונת' דלא ניחא להו כפירש"י ז"ל דלת"ק הציץ מרצה על העולין ולר"י אינו מרצה דאדרבה איפכא מסתברא דלר"י הציץ מרצה ולהכי יעשו שניהם בטומאה ולת"ק אינו מרצה ולהכי הטהור בטהרתו ור"ה פריך הכי היכי קאמרת דת"ק ור"י פליגי בסברא אי ציץ מרצה כו' והא בעולין דליכא פלוגתא בזה ואפ"ה פליגי וע"כ טעמא דר"י משום דלימוד ערוך הוא דאין קרבן צביר חלוק וע"ז הקשו דמשמע דאי הוי משכח פלוגתא אי ציץ מרצה על העולין הוי ניחא ליה דפליגי בהא היינו דת"ק ס"ל דאין הציץ מרצה ור"י ס"ל דהציץ מרצה וא"כ כ"ש דהוי קשה טפי דסברתם הפוכה דת"ק ס"ל הציץ מרצה על אכילות ולא על העולין ור"י ס"ל איפכא דמרצה על העולין ולא על אכילות ועי' צ"ק ז"ל אלא דיש לדקדק אמאי לא קאמר דפליגי הכא אי טומאה דחוי' בצבור או הותרה ור"י לטעמיה דס"ל הותר' בצבור ולהכי יכול לעשות שניהם בטומאה וצ"ל כיון דאיכא לחם דהוי כשירים לאכילה מהדרינן לעשות בטהרה כל מה דאפשר וכדאמרינן בריש יומא וכ"כ התוספ' ז"ל בד"ה ר"י אומר לענין פסח ע"ש. ויש להסתפק אי הא דאמר ר"י דאין קרבן צבור חלוק הוא בנטמא א' מן החלות לחוד אבל ביוצא מודה דאינך מותרות או דילמא כללא קאמר דאין קרבן צבור חלוק ואם יצא א' כולן פסולות ואי כללא קאמר א"כ קרא דקדש קדשים הוא למילף דאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות למה לי הא בלא"ה אין קרבן צבור חלוק ולא הוכשר אלא כשהיא בשלימות וצ"ע:
משנה לאכול מן הלחם למחר הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת. פירש"י ז"ל והאכילה אינה חיוב כרת משמע דפסולה היא אלא דאין בה כרת ולא ידענא מנ"ל הא ולעיל לא חשיב לתודה בהדי הנך דגזרו רבנן פסולי ומסתימות לשון הרמב"ם ז"ל נראה ג"כ דהתודה כשירה וכן מבואר בתוספתא פ"ה דתני התם פעמים שהם מפוגלים והלחם מפוגל כגון שחטן לשמן לאכול מהן למחר הם מפוגלים והלחם כשר כגון שחטן שלא לשמן לאכול למחר דהלחם אינו מפוגל כיון דשלא לשמן שחטן ולא נתקדש הלחם כלל הם כשרי' והלחם מפוגל כגון ששחטן לאכול מן הלח' למחר הם כשרי' והלחם כשר כגון ששחטן שלא לשמן לאכול מן הלחם למחר כצ"ל בתוספת' שם הרי מבואר דאם חשב על הלחם למחר התודה כשרה לגמרי ודו"ק:
גמרא ואמאי לימא ק"ו ומה המפגל כו' ופריך ומי אמרינן ק"ו כי האי והתניא כו' ואסרו את הזרעים כו' ולימא ק"ו ומה האוסר כו' ומסיק קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן כו'. ונראה דר"א הוא דפריך לימא ק"ו ובכלאים מודה דהזרעים אסורים משום קנסא דעביד איסורא ויש לדקדק לענין מאי חידש השאר זרעים דרבנן אפילו הוי דאורייתא מצי למימר נהי דמה"ת גם הזרעים מותרין מק"ו להאי דעביד איסורא קנסוה ומה אלו זרע קנבוס ולוף בכרמו של חבירו וכי הי' גם הגפנים נאסרים הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ד"ת הוא וצ"ל דמסיק דבאמת בכלאים של תורה אדם אוסר דבר שאינו שלו ושניהם אסורין הזרעים והגפנים והכא דהתירו הגפנים הוא משום דהוי כלאים דרבנן והכי משמע מדברי התוס' ז"ל בד"ה והתירו הגפנים שכתב דר' יוסי דשרי מיירי ג"כ בשאר זרעים דהוי דרבנן. ולפ"ז לר"א דס"ל האי ק"ו לא אשכחן כלל בכלאים של תורה אוסר ואינו נאסר אלא שניהם אסורים ובירושלמי כלאים שם במשנה המסכך גפנו כו' פליגי ר"י ור"א ואית ליה לר"א התם דגם הגפנים מותרים מהאי ק"ו ומה האוסר היינו תבואה שהיא האוסרת לבא הגפן בגבולה אינו נאסר הבא לאסור היינו הגפנים אינו דין שלא יאסר וזה דלא כסוגית תלמודן משום דהתם משמע דמה"ת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדיליף מקרא התם וא"כ לר"א דס"ל האי ק"ו גם הגפנים מותרין:
והתוס' ז"ל ביבמות פרק הערל כ' דסוגיא דהכא אתיא כרבנן דאדם אוסר דבר שאינו שלו בכלאים של תורה ובכלאים דרבנן להאי דעביד איסורא לחוד קנסוהו והא דלא מוקי לה כר' יוסי משום דלר"י הזרעים ג"כ מותרין דלאו כלאים הוא כלל ע"ש. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דא"כ דכרבנן אתיא סוגין א"כ למאי דפריך מכלאים אי אמרינן ק"ו כו' הא גופא תיקשי אמאי הגפנים מותרים לרבנן כיון דאדם אוסר דבר שאינו שלו ועוד דבירושלמי הנ"ל מבוא דאיכא האי ק"ו גם לר' יוסי כדאמר ר"א ולר' יוחנן בירושלמי ולרב דשמעתין דלא ס"ל האי ק"ו באמת הזרעים אסורים ודלא כדברי התוס' ז"ל דלא הוי כלאים כלל ועיין רש"י ז"ל שם. והגאון ר"א ז"ל בביאוריו לס' זרעים שהביא סוגיא דשמעתין ומאי דמסיק דשאר זרעים מדרבנן ותמה ע"ז מכמה משניות דמבואר דכל הזרעים כלאים הם. וכ' לפרש סוגיא דשמעתין דהא שהתירו הגפנים הוא משום דהוי סמדר וכדברי התוספתא שם דעד שלא הגיעו לפול הלבן אוסרות ואין מתקדשות וע"ז פריך ואמאי לימא ק"ו ומה האוסר כו' ועלה משני דהיתר הגפנים ולא מטעם סמדר הוא דאי מהאי טעמא גם הזרעים היו מותרים מק"ו אלא גם סמדר אסור ומתקדש והא דאסרו הזרעים והתירו הגפנים היינו משום דאתיא כר' יאשי' דאינו אסור אלא במפולת יד אליבי' לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף דעושת לג' שנים דאל"ה היכי תמצא שיאסרו שניהם דעד שיהי' הגפן סמדר כבר יבשה התבואה ותבואה שיבשה אינו מקדש וגפן קודם שנעשה סמדר אינו מקדש ולא אשכחן כלאים דאורייתא אלא כמו קנבוס ולוף אבל שאר זרעים דרבנן וכיון דלא הוי אלא מדרבנן למאן דעביד איסורא קנסוהו ומאן דלא עביד איסורא לא קנסוהו ע"ש באורך. וגם בשיטה זו יש לדקדק חדא דהא מבואר בתוספתא ובירושלמי שם דסמדר אינו מתקדש והיכן מצינו מחלוקת בזה. ועוד דלכאורה לא שייך ק"ו בזה דהא דסמדר אינו נאסר הוא משום דלא מיקרי תבואת הכרם אבל הזרעים נאסרים כל שהשרישו יחד ועבר אלאו דכלאים ועוד דאיסור כלאים באכילה והנאה משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' כלאים דאפילו לר' יאשי' לא בעינן דוקא כמפולת יד. וכמבואר שם בדברי הכ"מ ז"ל וכן הוא דעת הר"ן ז"ל בחולין פרק ראשית הגז והדברים ארוכים בזה בדברי הראשונים ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה הנ"ל משמע קצת דמפרש לשמעתין בשיטת הגאון ז"ל שכ' שם כרם שלא הגיעו ענביו כפול הלבן אלא עדיין הן בוסר וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו ה"ז לא קידש ואעפ"כ קונסין אותו ואוסרין הזרע אבל הבוסר מותר וגם נראה בשמעתין דמשום דהוי סמדר התירו הגפנים וס"ד דהזרעים אסור מד"ת ופריך אמאי לימא ק"ו ומסיק דמשום קנסא הוא דאסרו הזרעים אלא דהכא משמע דדוקא בזרעים דרבנן הוא דנאסרו הזרעים משום קנסא אבל בכלאים דאורייתא אסורין הזרעים מדאורייתא גם מ"ש שם ואם עקר הזרע כו' לא נודע מקורן של דברים אלו וכמ"ש הכ"מ ז"ל שם. ועוד יש לדקדק מ"ש אלא עדיין הן בוסר משמע דבוסר הוא פחות מפול הלבן ובכיצד מברכין אמרינן דהוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן אחר כל הנ"ל לא נתבררה אצלי הלכה זו ה' יאיר עיני:
גמרא ר' אבא זוטי כו' או דילמא חבירו לחם משמע ומפגל ליה. צ"ל דאליבא דר"מ לקמן במתניתין דאמר מפגלין בחצי מתיר מיבעי' ליה דלרבנן אפילו פירש מן הלחם לא הוי פיגול אלא פסול ולרבנן מצי למיבעי' לענין פסול אי לחם קאמר ונפסל הלחם או חבירו כבש קאמר והכל כשר. ובזה יש ליישב מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל לבעיא זו וכמו שתמה הכ"מ ז"ל ולפי הנ"ל ניחא כיון דלרבנן ליכא ספיקא אלא בפסול דרבנן איפסול הלחם אי לא והבעיא לא איפשיטא והוי לקולא דהלחם כשר ולהכי לא כתבה ולקמן במתני' יתבאר הא דתנן שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר הוא פיגול אי לכ"ע היא או דברי ר"מ היא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
במשנה והתודה אינה מפוגלת פרש"י והאוכלה אינו חייב כרת. משמע מדבריו דמ"מ פסול הוי. וכן מסתבר לכאורה דעכ"פ מחשבת פסול הוא. אבל מלשון הרמב"ם במשניות משמע דלא נפסלו כלל התודה והכבשים (וכ"מ בתוספתא דמכילתין פ"ה ע"ש דנראה דיש ט"ס] ולפ"ז יש לעיין דא"כ תפשוט מהכא דתנופה אינו עושה זיקה דאי עושה זיקה כיון דהלחם פסול תיפסל נמי כבשים דכשהוזקקו זה לזה לכו"ע מעכבין ואי אבד הלחם אבדו נמי כבשים כדלקמן (מ"ו.) ושם בעיא בגמ' אי תנופה עושה זיקה. והרמב"ם (פ"ח מה' תו"מ) פוסק באמת תנופה עושה זיקה. והנה הרמב"ם (פי"ז מה' פסוה"מ) הביא דין דהכא. ומוסיף עוד דבכל ד' עבודות אי חישב בהם לאכול הלחם למחר הלחם מפוגל ולא הכבשים וזה וודאי תמוה דלכו"ע שחיטה עושה זיקה. וא"כ ע"כ צ"ל כדפרש"י. וגם כוונת הרמב"ם דהכבשים אינם מפוגלין אבל פסולין מיהא משום דעה"י הלחם אבדו הכבשים. הגם דלכאורה הי' אפשר לתרץ ולומר דהא דמעכבין זא"ז היינו דא"י ידי חובה בכבשים אלו וצריכין להביא לחם וכבשים אחרים אבל מ"מ י"ל דהכבשים כשרים כשנפסל הלחם אחר השחיטה. רק דאין עולין לשם כבשי עצרת. אך א"א לחלק בהכי כדמוכח לקמן (מ"ו.) דמקשה בגמ' מהא דמששחטה נטמא לחמה הדם יזרוק. ואי שחיטה עושה זיקה איפסלו לחם תיפסל נמי תודה. ומשני משום דתודה איקרי שלמים. משמע דכה"ג בכבשי עצרת אי אפסיל לחם אחר שחיטה נפסלו כבשים מלהקריב ע"ש:
בגמ' אלא הא דקתני הכבשים כו' לחם גלל כבשים כו' נראה ודאי דאפי' למ"ד לחם עיקר ומעכב את הכבשים מ"מ כשבאו ביחד הכבשים מתירין את הלחם והם עיקר ולחם גלל כבשים והמקשן דלא ידע טעם זה המ"ל דהא דכבשים מפגלין את הלחם משום דס"ל כבשים עיקר שהם מעכבין את הלחם רק דבעי לאוקמא מתני' ככו"ע אפי' למ"ד לחם עיקר. ומיהו הא קשיא לי מה דעביד הגמ' צריכותא דתני תודה וכבשים והלא אי הוי תני תודה לחוד הו"א דבכבשים הלחם מפגל את הכבשים למ"ד לחם עיקר דהכי פסק הרמב"ם דלחם עיקר א"כ מתני' קמ"ל דאע"ג דלחם עיקר מ"מ אין הלחם מפגל את הכבשים. ובלא"ה נמי קשה כיון דהס"ד דגמ' הוי משום דלחמי תודה איקרי תודה ומקשה עלה מהך דכבשים א"כ למה קאמר וצריכי הא אי הוי תני תודה בלבד הו"א דהטעם משום דלחמי תודה נקרא תודה כהך ס"ד דגמ' וצ"ע:
ולימא ק"ו הבא לפגל ולא פיגל אינו דין שלא יתפגל. פי' כיון דלחם נפגל רק משום שהוא טפל להקרבן וכיון דהקרבן עצמו לא נתפגל הלחם נמי לא נתפגל. מיהו קשה לי הא הפיגול חל גם על הקרבן רק דלדידי' הוי חצי שיעור ואם יתחשב אח"כ בזריקה עוד על חצי זית יצטרף גם חצי הראשון כדתניא לעיל חישב בשחיטה על חצי זית ובזריקה חצי זית מצטרף גם חצי הראשון א"כ חל פיגול דחצי זית על הקרבן וג"כ על הלחם ובלחם הא איכא עוד מחשבה בחצי זית ושפיר מתפגל. ואפשר דסוגיא זו אתיא כלוי לעיל דבד' עבודות אין מצטרפין. ובזה מיושב נמי מה שפסק הרמב"ם הכא כרב ולכאורה סתמא דגמ' פליג עליו מהאי ק"ו וכן משמעות דעת התוס' ד"ה המפגל דהאי ק"ו נשאר במסקנא. ולמ"ש א"ש כיון דאנן קיימ"ל דד' עבודות מצטרפין ליכא ק"ו כלל כנ"ל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא אלא היינו טעמא לחם כו' כצ״ל:
שם וצריכה דאי אשמעי׳ כו'. וה״ה דהמ"ל דאי אשמעי׳ תודה התם דתודה מפגלת את הלחם ~איקרי~ דלחם {צאן קדשים: איקרי} תודה אבל כבשים דלא אשכח דלחם דאיקרי כבשים אימא כי מפגל בכבשים לא ליפגלי נמי לחם:
רש״י ד״ה שאין קרבן צבור חלוק ואפי׳ אין מגיעו בשני שניהן טמאין כו' כצ"ל:
ד״ה מ"ט כו׳ לחם הס״ד:
ד״ה מדהוה ליה כו' והקריב על זבח התודות חלות דמשמע כו' כצ״ל:
ד״ה השתא זית כו' תודה הס״ד ואח״כ ד״ה ממנה כו' מיבעיא הס״ד ואח״כ ד״ה לאיפגולי ללחם דשייך במחשבת תודה הס״ד וכצ״ל:
ד״ה תודה המפגל כו' לפגל ללחם כו' כצ״ל:
תוס׳ ד״ה ורבי יהודא כו' דמאי דהותרה בציבור כו' כצ״ל:
בא״ד לטהור וכיון דלענין היתר אכילה לא מהני׳ לא הויא כריצוי כו' כצ״ל. פי׳ כיון דטומאה הותרה בציבור לא מהני׳ לטמא למישריי׳ באכילה לא הוי כריצוי ציץ למישריי׳ לטהור ור"י ס״ל דאי הוה אמרינן דציץ מרצה הוי מהני׳ נמי לטמא למישריי׳ באכילה:
ד״ה ופליגי משמע דאי משכח תנא דאין הציץ מרצה על העולין הוה ניחא כו' כצ״ל. פי׳ דהשתא לא פריך אלא לר״י כמו שפרש״י אבל רבנן ע״כ ס״ל נמי דהציץ מרצה על העולי׳ דליכא תנא דלא ס״ל הכי והוי׳ הקטרה מעלייתא מ״ה ס״ל הטמא בטומאתו כו' דאסור לטמא את הטהור אבל אי משכח תנא דס״ל דאין הציץ מרצה לעולין הוה קשה לתרוייהו:
ד״ה ר״י אומר כו׳. כיון דיש בי׳ אכילה כו'. פי׳ דפסח נאכל בטומאה משא״כ בשאר הקרבנות צבור ולעיל בבזיכים דקאמר ר״י נמי תרי טעמי לפי שאין קרבן צבור חלוק אע״ג דטומאה הותרה ס״ל התם נמי איצטרך ליה טעמא דאין קרבן צבור חלוק כדי ליגעם זה לזה אם ירצה ולטמא הטהור:
ד״ה והכא מאי כו׳ עון הקדשים הוא נושא ולא המקדישים כצ״ל:
בא״ד אפי׳ בלא ציץ הס״ד. פי׳ היכא דלא מישתכחא טהורין עבדי בטומאה אפי׳ בלא ריצוי ציץ:
ד״ה לחם איקרי תודה כו' מה שמקשים דאמרי׳ בפ׳ ערל כו' כצ״ל:
בא״ד מ"ס דלא ילפינן תרומה מביכורים אע״ג כו' כצ״ל:
ד״ה המפגל כו' אותו שאתה ר״ל כו׳. פירוש לפי סברתך דתודה מפגל את הלחם:
בא״ד לענין עדים זוממים שאני כו'. פירוש דאי אמרינן התם הקל וחומר נתבטל עדים זוממים מ״ה לא מתקיים התם הק״ו:
בא״ד ומפרש ר״ת ומה הסוקל כו'. פירוש דק״ו דהתם הכי מה הרוצח שסקל חבירו באבנים ומת אינו נסקל אלא נידון בסייף עדים שבאו לסקול ולא נסקל על ידם אינו דין שלא יסקלנהו. רק לפ״ז יהיה קשה דהא התם דלא נתבטל לגמרי דאיכא לאוקמי כאשר זמם אשאר מיתות ב"ד שאינה בסקילה ואפ"ה לא נתקיים הק״ו התם והכא מתקיים מ״ה כתבו ועוד נרא׳ כו׳:
בא״ד לא דמי לההוא ק״ו דהתם דבא לפגל כו׳ כצ״ל:
בא״ד שיצטרף לפגלה כו׳ כצ"ל:
בא״ד מצטרף לפגלה כו׳ כצ״ל:
בא"ד לאכל הלחם למחר שהלחם כו׳ כצ״ל:
בא״ד ולא אמרינן ק״ו הס״ד. פי׳ מה לחם שבא לפגל לתודה אינה מפוגלת ק״ו הלחם עצמו שלא יפגל אבל השתא ניחא דק״ו קאי דוקא ע"י צירוף כדלעיל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
תוס׳ בד"ה ופליגי משמע וכו׳ דציץ אין מרצה וכו' ולכאורה וכו׳ יעשו בטומאה וכו׳ קושייתם קשה להולמה דמהיכא משמע דר׳ יהודה סבר דציץ מרצה על העולין מדקאמר שניהם יעשו בטומאה דאדרבה מדקאמר הכי משמע דאינו מרצה דאי מרצה אמאי לא הוי טהור בטהרתו כיון דציץ מרצה על עולין הויא הקטרה מעלייתא ואסור לטמא את הטהור כפירש״י ואי משום דלא קאמר שניהם יצאו לבית השריפה כדקאמר במתני׳ גבי סדרים ש"מ דסבר ציץ מרצה על עולין הא ליתא דר׳ יהודה לטעמיה דאמר טומאה הותרה בציבור ולכך גבי בזיכין יעשו בטומאה אבל גבי סדרים לא יאכלו בטומאה דלא מהני האי טעמא דהותרה בציבור להתר אכילה כמ"ש התוס׳ לעיל גם מ״ש דרבנן דאמרי טמא בטומאתו וטהור בטהרתו קסברי אין הציץ מרצה על העולין אדרבא איפכא הוא מדאסרי רבנן לטמא הטהור ש״מ דקסברי דציץ מרצ׳ על עולין ולכך אסור לטמא את הטהור וי״ל בדוחק דהתוס׳ לא הוו מפרשו כפירש״י אלא דרך אחרת היתה להם וה"פ ר׳ יהודה אומר שניהם יעשו בטומאה ר״ל אע"ג דבזך א׳ מהם נטמא אפי׳ הכי שניהם מקטירים אותן שאין קרבן צבור חלוק שמקטירים א' ומניחי׳ א׳ ולא כפירש"י שפי׳ לענין הגעה זה בזה אלא לענין הקטרה וחכ״א הטמא בטומאתו וכו׳ ר״ל דהטמא לא יעלה על המזבח אלא ישאר בטומאתו ויצא לבית השריפה דומיא דהטמא בטומאתו דמתני' והטהור בטהרתו ר"ל כיון דטהור הוא יעלה למזבח ולפ״ז מקשו שפיר דר׳ יהודה אדר׳ יהודה דבמתני׳ סבר דאין ציץ מרצה על אכילות והכא סבר דציץ מרצה על העולין מדאמר דגם הטמא יעלה על המזבח ולא ס"ל כרבנן דאי משום דטומאה הותרה בציבור הני מילי היכא דלית לן טהור כלל אבל הכא דנשא׳ בזך טהור די בהעלאתו אלא ש״מ דטעמא הוא משום דציץ מרצה על עולין וכן קשה דרבנן אדרבנן מדקאמרי הטמא בטומאתו ר"ל שלא יעלה אלא ישרף ש"מ דס"ל דאין הציץ מרצה על עולין דאי מרצה הוה ליה לעלות ובמתני׳ קסברי דציץ מרצה על אכילות כן נ״ל לפרש דבריהם ואיפשר דהאי פירושא לא הוי מפרשי אלא לכאורה אבל לפי האמת מפרשי כפירש״י ז"ל ונפל חסרון בדבריהם ודו"ק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד"ה ופליגי משמע דאי משכח תנאי בציץ מרצה כו׳ כצ״ל נ"ל. (ור"ל דאי משכח ג״כ תנאי דהוי פליגי אפילו בעולים בצבור הוי ניחא ליה פלוגתא דרבי ורבנן בבזיכים ולכאורה כו׳ ודו״ק):
ד"ה ר׳ יודא כו׳ כיון דיש בה אכילה כדמוכח התם הס"ד. ור״ל דנאכל אפילו בטומאה משא״כ בשאר קרבנות צבור דאינה נאכל בטומאה אף דקריבים בטומאה כדאיתא במסכת פסחים
ד"ה המפגל כו׳ אין מתחלל בא לחלל ולא חילל א"ד שלא יתחלל ופריך רבינא כו׳ אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל א״ד שלא יסקול ואע״ג דהכא כו' (כצ״ל) מתקיים הק"ו לענין כו׳ (ר״ל במסקנא דהכא מתקיים הק״ו ושם בעדים זוממין נתבטל הק״ו מכח קושי׳ רבינא שאני התם דא״כ ביטלת כו׳ ק"ל):
בא"ד ומפרש ר״ת כו׳ דרוצח לעולם בסייף כו׳ ולפ״ז נוכל לקיים כאשר זמם במיתת סייף שהרגו בסייף ולא בטלת לגמרי כאשר זמם וא״כ קשה לפר״ת כשם שנדחה התם הק"ו מכח קושי' רבינא אף דלא נתבטל מכח הק״ו לגמרי א״כ גם כאן לידחי הק"ו לזה מסקי התוספות ועוד נראה וכו׳ לא דמי כו׳ ובזה יבואו דברי התוספות על הסדר ומקושרים היטב גם מ״ש ומה הסוקל פי' משום כו׳ תבין שמקושר ומחובר היטב למ"ש דעדים זוממין בטל לגמרי מכח הק״ו ודו"ק היטב כנ״ל:
בא״ד שאינו מצטרף לפוסלה כו׳ לאכול הלחם שהלחם מפוגל כו׳ כצ״ל:
הגהות
גמרא הטמא בטומאתו כו׳ כצ״ל:
התודה מפגלת כו׳ (מיימוני פ״ט מהל׳ פסוה״מ):
גלל תודה ואין תודה כו' גלל דכבשים כו׳ ממנה למחר ומלחמה כו' אינה מפוגלת ואמאי לימא ק"ו ומה המפגל אין כו׳ כצ"ל:
רש״י ד״ה והא עולי׳ כו׳ בעולי׳ למזבח הס"ד:
ד"ה בזיכים הוי עולים הס״ד:
ד״ה שאין כו׳ ואפי׳ אי מגיע בשני׳ כו׳ כצ״ל:
ד"ה לפי שאין כו׳ פסח שני הס״ד:
ד"ה ר׳ יודא תלמוד כו' כצ״ל:
ד"ה מ״ט כו׳ מפגלת לחם כו' וכה"כ והקריב על זבח חלות כו׳ לחם בכלל כצ"ל והס"ד:
ד״ה אבל תודה כו' בהמה בכלל הס״ד:
ד"ה הכבשים של עצרת הס״ד:
ד"ה לחם כו' לחם גלל כבשים כו׳ בפ׳ התכלת הד״א והס"ד:
ד"ה השתא זית כו' מיפגל תודה הס"ד:
ד"ה או לא פגלי כו׳ כצ״ל:
ד"ה תודה כו' אינה מפוגלת הס״ד:
ד״ה הבא לפגל כו':
תוספות ד"ה ור׳ יודא כו' האי טמא כאבוד כו׳ ציץ ולמ"ד כו׳ כצ"ל:
ד"ה והא עולו׳ כו׳ מרצה על העלי' הס"ד:
ד"ה והכא מאי כו' לקמן בהקומץ כו' עון המקדישים כו׳ כצ"ל:
ד"ה לחם איקרי כו׳ מיתרצא מה שמקשים בפ׳ הערל דיש כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף טו במשנה, התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו מפגל את התודה וכו' והתודה אינה מפוגלת, - ויש לעיין אם רק פיגול אין על הכבשים אבל פסול יש כאן, או"ד שהכבשים כשרים לגמרי, והנה מפירש"י משמע שרק עונש כרת אין על הכבשים, מדפירש"י שאין האוכלה ענוש כרת, משמע אבל עכ"פ פסולים הם, - והנה לכאורה משמע כן מלשון הרמב"ם בפרי"ז מפסוה"מ ה"ו שכתב וז"ל הלחם לבדו פיגול וזבח התודה אינו פיגול, יעוי"ש, - משמע אבל עכ"פ פסול הוי, מדלא כתב וזבח התודה כשר, והנה מהסוגיא דלעיל י"ד ע"ב מבואר דגזרו פסול בחצי מתיר, ואינו מבואר פסול באופן זה, משמע דבזה גם פסול לא הוי, - ובאמת יש לעיין מניין לרש"י והרמב"ם לומר כן דרק מכרת איתמעט, ונראה לבאר מסוגיא דלקמן, וכאשר יבואר.
ב דהנה לקמן ע"ב רבי אבא זוטא בעי לה הכי בעא מיני' ר' אלעזר מרב השוחט את הכבש לאכול כזית מחברו למחר מהו, חברו כבש משמע ולא מפגל, או"ד לחם משמע ומפגל, יעוי"ש, וקשה דאם אמרינן דהלחם כשהוא פגול הכבשים כשרים לגמרי, - א"כ מה שייך למבעי' אם חברו כבש משמע או לחם, הלא פשיטא דאית לן לומר דע"כ חברו כבש משמע שהוא בדומה לו מצד המין, אבל הלחם אינו מינו, - ובשלמא אם אמרינן דבשנפגל הלחם דאז גם כבש המפגל עמו לכהפ"ח בפסול, לכן גם בזה שייך לומר חברו, אבל אם אמרינן דבנפגל הלחם אין הכבש עמו בפסול, והכבש עומד בכשרותו, א"כ מה שייך לומר בזה חברו, - וא"כ משמע מסוגיא זו דלכל הפחות, הכבש נפסל באופן שנפגל הלחם, ואפשר שמזה למדו רש"י והרמב"ם דיש פסול על הכבשים באופן זה כשהלחם מפוגל. -
ג אבל תמוה טובא מתוספתא פר"ה דמנחות דתניא פעמים שהם מפוגלים והלחם מפוגל, הם מפוגלין והלחם כשר, הם כשרים והלחם מפוגל, הם כשרים והלחם כשר, שחטן לשמן לאכול מהן למחר הם מפוגלים והלחם מפוגל שחטן שלא לשמן לאכול מהן למחר הם כשרים והלחם כשר, - הנה הרבה למדנו מתוספתא זו דהחסרון לשמה אינו מעכב לפיגול, וקרינן בזה כהרצאת כשר, אבל מבואר להדיא דבאופן שהלחם מפוגל הכבשים כשרים לגמרי.
ד והנה על הרמב"ם יש ליישב דיש לומר דסבר הרמב"ם גם כן דהכבשים כשרים לגמרי, והא דלא כתב הרמב"ם כשר להדיא, הוא מטעם אחר, והיינו דסבר הרמב"ם דהלחם מעכב את הכבשים כשיטת ר"ע לקמן מ"ה, וכן פסק בפר"ח מתו"מ הט"ו, - וא"כ אינו יכול הרמב"ם לומר כשר אכבשים, דהלא יען שעתה אין לחם להכבשים. - להכי כתב שאינם פיגול, - וממילא מובן שנדרשים ללחם אחר, אבל אין לפרש כן בדברי רש"י, מדפירש שרק מכרת אימעט, וצ"ע.
ה ואפשר דסבר רש"י דזה תליא אם לחם מעכב הכבשים, - והיינו דאם לחם מעכב הכבשים, - לכן נחשבים לגוף אחד לענין זה אשר לכהפ"ח יגרום פסול על הלחם, ומטעם זה בעי הש"ס לקמן אם הלחם בכלל חברו, זהו מפני שהלחם מעכב הכבשים, והתוספתא אזלא בשיטת ר' שמעון דסבר דאין הלחם מעכב הכבשים, - ומה שיש להעיר עוד בזה יבואר לקמן בסוגיא מ"ו.
א תוד"ה ר' יהודה אומר וכו' אע"ג דרבי יהודה ס"ל בפר"ק יומא טומאה הותרה בצבור, מ"מ איצטרך לי' טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון שיש בה אכילה, - וכוונתם לזה שאמר ר"נ ביומא ז' מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה, - וקשה דמה זה ענין להא דיומא, דהרי התם ביומא הביאור שמפני שאיכא שיריים לאכילה ואם יהי' קרב בטומאה תהי' חסר מצוה דאכילה, ולהכי מהדרינן עבור קרבן אחר בטהרה, וכל זה שייך בשארי קרבנות צבור הבאין בטומאה, ואינן נאכלין בטומאה, משא"כ פסח שעיקרו בא לאכילה ונאכל גם בטומאה, כמבואר במשנה פסחים ע"ו ע"ב, וא"כ ודאי לר' יהודה דסבר טומאה הותרה בצבור דהכא הוי הותרה, נמצא דאין זה ענין להא דר"נ, - והנה אפשר לומר דסברת התוס' הוא בדמיון דכמו שסבר ר"נ שם ביומא אעפ"י שהותרה טומאה בצבור, ומ"מ לענין אכילה מפני חסרון מצוה אמרינן דלא הוי אלא דחוי', כן נחתי לפרש דע"כ סבר ר' יהודה גם כן דאין לומר הותרה באופן שיאכל אדם בשר קדשים בטומאה, והיינו דסבר ר' יהודה דמדרבנן הוא, ולהכי מוכיחו התוס' בסברא שזהו בדמיון לר"נ דהתם ביומא, וגם מדברי ר' יהודה שאמר הטעם דאין קרבן צבור חלוק, גם כן מוכח שאין לומר הותרה טומאה באכילת פסח, והתוס' רק על דרך הדמיון נחתי לומר דזה לא גרע מהא דר"נ שם ביומא דמדרבנן לא אמרינן בזה הותרה, רק דחוי', ולהכי אמר ר' יהודה הטעם לפי שאין קרבן צבור חלוק.
ב ובזה מיושב הא דקשה מסוגיא שלימה סנהדרין י"ב דפריך שם לר' יהודה דסבר מעברין שנה מפני הטומאה, והא סבר ר' יהודה טומאה הותרה בצבור, - ולדברי התוס' אין כאן פירכא לר"י, דשאני פסח דאיכא אכילה, ובזה מודה ר"י דלא הוי אלא דחוי' - אבל אם אמרינן דהתוס' סברי דלא הוי אלא מדרבנן אתי שפיר, דבשביל איסור דרבנן בודאי דאין מעברין שנה בשביל כן, כיון דמדאורייתא הוי הותרה, משא"כ הכא שפיר שייך לדון דמדרבנן יש להחמיר אשר הטהורים יעשו בטהרה, ואתי שפיר בזה, - אמנם עיקר סברת התוס' תמוה כיון שכל עיקר יסודם מסוגיא דיומא, ומהתם אין להוכיח, ואם התוס' דנו כן בסברא, אבל אין לזה הכרח מהסוגיא, וצ"ע.
ג ובעיקר הא דהקשו התוס' יש לעיין ולומר דאין זה ענין להא דטומאה הותרה בצבור, משום דאף אם טומאה הותרה בצבור, מ"מ אין להטהורים לעשות בטומאה בתחילה, לא מיבעיא לל"ק דר"נ דסבר דבדאיכא טמאין וטהורין טהורין עבדי, פשיטא הכא שע"כ הטהורין לא יעשו פסח בטומאה, אלא אף למ"ד, והיינו לל"ב דר"נ, דסבר דאף בדאיכא טמאים וטהורים עושים הטמאים בתחילה, מ"מ לא דמו להתם, דהתם כיון שעכ"פ חל מצות הקרבה גם על הטמאים, ובשביל טומאתם לא נפקע מהם זכות הקרבה, ולהכי יעשו הקרבה גם בתחילה, משא"כ הכא שחיוב עשיית הפסח חל על כל אחד ואחד בפני עצמו, וחיוב פסח שחל על הטהורין הלא הוא חיוב אחר ממש ואינו ענין לחיוב דהטמאים, וממילא גם חיוב אופן עשייתם חל על כל אחד לפי מה שהוא, דהיינו דעל הטמאים חל חיוב לעשות פסח בטומאה, ועל הטהורין חל חיוב פסח בטהרה וא"כ היאך יעשו בטומאה אעפ"י שקרבן צבור הותרה בטומאה, כיון שעכ"פ המה טהורים נינהו, אבל מפני שאין קרבן צבור חלוק שפיר עבדי גם הטהורים בטומאה מפני שאין קרבן צבור חלוק.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
רבנן סברי הציץ מרצה. על טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהן זריקה מעלייתא ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן מעליא אבל טמא לא מישתרי באכילה דעבר ליה בלאו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז): ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה. בטומאה שנגעה בדבר הנאכל לכהנים הלכך לא הוי זריקה מעליא ולא מישתרי טהור: והא עולין. דד''ה ציץ מרצה על טומאה שנגע בעולין למזבח: בזיכין. הוו עולין: יעשו במזבח בטומאה. יגעם זה לזה אם ירצה: שאין קרבן ציבור חלוק. ואפי' אי מגיעו בשניהם טמאים וקרבן צבור דוחה טומאה בפרק כיצד צולין (פסחים פ.) ואמאי לא הוי טהור בטהרתו הא ציץ מרצה על העולין והויא הקטרה מעלייתא ואסור לטמא את הטהור: שבט אחד טמא. בי''ד בניסן וס''ל לרבי יהודה שבט אחד איקרי קהל הלכך דוחה טומאה ויעשו כולן בטומאה עמו: לפי שאין קרבן ציבור חלוק. ולדברי חכמים טהורים עושים הראשון והשבט עושין פסח שני: רבי יהודה למוד ערוך. ששנאה מרבותיו: מתני' והתודה אינה מפוגלת. והאוכלה אין ענוש כרת: גמ' מ''ט. התודה מפגלת לחם. מדהוה ליה למיכתב והקריב חלות על זבח התודה וכתיב והקריב על זבח התודה חלות (תודת שלמיו) דמשמע תודה הם החלות הלכך כי אמר על מנת לאכול תודה למחר הוי לחם בכלל: אבל תודה. הבהמה לא איקרי לחם הלכך כי מפגל לחם לא הויא בהמה בכלל: הכבשים. של עצרת: לחם גלל תודה. תודה עיקר ולחם טפל דשחיטת תודה מקדשה ללחם כדאמרינן בפ' התודה (לקמן עח:) יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח וכן לחם גלל כבשים דשחיטת כבשים מקדשים ללחם בפ' התכלת (לקמן מו.) תודה אין מניפין אותה עם החלות אבל כבשים מניפין אותם עם החלות דכתיב (ויקרא כג) והניף אותם וכתיב על לחם וגו': זה לזה. כבשים עם לחם: אימא כו'. והוא הדין אי תנא כבשים הוה אמינא התם כי מפגלי כבשים מפגלי חלות צריכא: ממנה ומלחמה. כחצי זית מזה וכן מזה: השתא זית כולו מלחם. דהויא מחשבה חמורה דלא בעיא צירוף אמרינן במתניתין דלא מיפגל תודה ממנה ומלחמה דבעי לצרופי מיבעיא: או לא. פגלי לחם דשייר במחשבה: תודה המפגל. תודה שסייעה לפגל לחם אין מתפגל כדקאמרינן התודה אינה מפוגלת: הבא לפגל. חצי זית של לחם הבא לפגל גם את התודה ולא פגלהו אינו דין שלא יתפגל:
רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות. לא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור: ורבי יהודה סבר אין הציץ מרצה. והוה ליה האי טמא כאבוד ושרוף ולא מהניא זריקה לטהור אע''ג דרבי יהודה ס''ל בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) טומאה הותרה בציבור ולא מיבעי ציץ לרצויי דמאי דהתר הוא בציבור לא מהניא להאי טמא למישרייה באכילה הוא הדין נמי דלא מהניא למישרייה לטהור דלענין היתר אכילת לא מהניא ולא הויא כריצוי ציץ ולמ''ד מרצה מהניא לטהור ולא מהניא לטמא: והא עולין דציץ מרצה כו'. ואפי' למ''ד בפ' כיצד צולין (שם עז:) אין הציץ מרצה על העולים הנ''מ ביחיד אבל בציבור מודה דציץ מרצה על העולין: ופליגי. משמע דאי משכח תנאי דציץ מרצה על העולין הוה ניחא ליה ולכאורה כ''ש דהוה קשה טפי דרבי יהודה דאמר שניהם יעשו בטומאה קסבר דציץ מרצה על העולין ומתניתין קסבר אין הציץ מרצה על אכילות ורבנן דאמרי טמא בטומאתו וטהור בטהרתו קסברי אין הציץ מרצה על העולין ובמתניתין קסברי הציץ מרצה על אכילות: רבי יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא כו' שאין קרבן ציבור חלוק. אף על גב דרבי יהודה ס''ל בפ''ק דיומא (דף ז:) דטומאה הותרה בציבור מ''מ איצטריך ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק בפסח כיון דיש ביה אכילה כדמוכח התם: והכא מאי ציץ מרצה איכא. פי' הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדפי' בקונט' ודריש לקמן בהקומץ רבה (דף כה.) עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישי' ובפרק שני דזבחים (דף כג.) נמי אמרינן בהדיא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף והא דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) דלמ''ד טומאה דחויה בעיא ציץ לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ: מנין ללחמי תודה כו'. לקמן בפ' התודה (דף פ.) עיקר מילתא: לחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם. מהאי טעמא מיתרצא מה שמקשים בפ' הערל (יבמות עג:) דיש במעשר וביכורי' משא''כ בתרומה מ''ט דלא ילפינן (ביכורים מתרומה) אע''ג דאיתקוש דדרשינן (פסחים לו:) ותרומת ידך אלו הביכורים דביכורים איקרו תרומה תרומה לא איקריא ביכורים והא דמקיש להו בפרק העור והרוטב (חולין קכ:) התם אסמכתא בעלמא אמר: המפגל אין מתפגל כו'. פירוש אותו שאתה ר''ל שהוא מפגל אתה מודה שאין מתפגל ובריש מכות (דף ב.) רוצה לומר ק''ו כי האי גוונא גבי מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ונמצאו זוממין דאין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו משום דאמרינן ק''ו ומה המחלל אין מתחלל בא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל ופריך רבינא א''כ ביטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל ואע''ג דהכא מתקיים הק''ו לענין עדים זוממין שאני משום טעמא דא''כ ביטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל כו' פי' משום דקים לן הרגו אין נהרגין משום דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה כך פי' שם בקונט' וקשה א''כ אמאי נקט סקילה יותר משאר מיתות ומפרש ר''ת ומה הסוקל אינו נסקל דרוצח לעולם בסייף אפי' הרג את חבירו באבן ועוד נראה דק''ו דהכא לא דמי לההוא דבא לפגל הכא היינו לחם שבא לפגל חצי זית של תודה ע''י שיצטרף לפוסלה ולא פיגל שאינו מצטרף לפוסלה אינו