זבחים נג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - ב

תנא דבי רבי ישמעאל ברבי שמעון בן יוחאי: תלמידי רבי ישמעאל היו שונים שרבי שמעון בר יוחאי אומר: זה וזה יסוד מערבי, כרבי ישמעאל.

וסימניך, שלא תחליף הגירסא: משכו גברי, תלמידי רבי ישמעאל, שהן מרובין, לגברא, לרבי שמעון בר יוחאי, לומר דבריו כדברי רבם.

מתניתין:

העולה קדשי קדשים היא, ונפקא מינה - שבשרה נפסל ביוצא חוץ לעזרה, ומועלין בה אפילו בחייה של הבהמה, והיא נפסלת במגעם של טבול יום ומחוסר כיפורים. ^[7] שחיטתה בצפון, וקבול דמה בכלי שרת בצפון, ^[8] ודמה טעון שתי מתנות בשתי זויות מנוגדות של המזבח שהן ארבע, שעל ידיהן יגיע הדם לארבע רוחות המזבח, ובגמרא יתבאר כיצד הוא עושה.

וטעונה העולה הפשט עורה, וניתוח לאברים, והיא עולה על המזבח כליל לאישים, שכולה נשרפת על גבי האש במזבח.

גמרא:

והוינן בה: עולה, מאי טעמא תני לה במשנה שהיא קדשי קדשים, מה שלא שנה כן בשאר קדשי קדשים?

ומתרצינן: משום דלא כתיב בה בהדיא "קדשי קדשים היא", ובכל זאת קדשי קדשים היא שהרי כולה לגבוה [ואין לך קדשי קדשים כזה. כי חטאת ואשם שהם קדשי קדשים נכתב בהם במפורש שהם קדשי קדשים, והרי הם נאכלין].

שנינו במשנה: ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע.

והוינן בה: היכי עביד לשתי המתנות שיגיעו לארבע רוחות המזבח? אמר רב: ארבע נתינות מופסקות היה נותן. תחילה היה נותן את הדם על ידי זריקתו מצד אחד של הזוית, ואחר כך היה חוזר ונותן על ידי זריקה נוספת בצידה השני של הזוית, ומשם היה עובר אל הזוית הנגדית [באלכסון] ונותן על צידה האחד, וחוזר ונותן על צדה השני. ונמצא שהיה נותן ארבע מתנות מפוסקות על ארבע צידי המזבח, כששתי הנתינות הראשונות ניתנות בזוית אחת והשתים האחרונות בזוית שכנגדה [באלכסון].

ושמואל אמר: ^[9] מתנה אחת כמין גמא [והיינו כמין כ"ף סופית שלנו] היה נותן בזוית אחת, ומתנה אחת כמין גמא היה נותן בזוית הנגדית, ונמצא שהיה זורק שתי זריקות בלבד אלא ששתי הזריקות אלו בשתי הזויות המנוגדות היו מתפצלות מכח הזריקה לארבע מתנות נפרדות בארבע צידי המזבח.

ואמרינן דפלוגתא זו של רב ושמואל אי נותן את הדם בארבע מתנות מפוסקות או בשתי נתינות המתפצלות מכח הזריקה לארבע היא כתנאי.

דתניא, יכול יזרקנו לדם זריקה אחת בלבד, תלמוד לומר "וזרקו את הדם על המזבח סביב". ובזריקה אחת אי אפשר לזרוק מסביב למזבח.

אי "סביב", יכול יקיפנו למזבח עם הדם כחוט הסובב מסביב לכל המזבח, תלמוד לומר "וזרקו". ובזריקה אי אפשר להקיף כחוט אלא על ידי טבילת האצבע בדם והקפת המזבח עם הדם אשר באצבע מסביב.

הא כיצד יתקיימו שני המקראות גם "סביב" וגם "וזרקו" כמין גמא? יתן שתי מתנות, כל אחת בזריקה, בשתי פינות נגדיות, שהן ארבע. ונמצא שיש כאן גם זריקה וגם "סביב" לארבע רוחות המזבח.

רבי ישמעאל אומר: נאמר כאן "סביב" ונאמר להלן בחטאת "סביב". מה להלן פיסוק וארבע מתנות, שהרי על ארבע קרנות למעלה נותן ארבע מתנות מופסקות זו מזו, אף כאן שהוא בשתי קרנות, מכל מקום, פיסוק וארבע מתנות בעינן. והיינו כרב, שנותן על צד אחד וחוזר ונותן על הצד השני.

שמא תאמר, אי מה להלן בחטאת, ארבע מתנות על ארבע קרנות למעלה, ^[10] אף כאן, בעולה, באשם ובשלמים נימא ארבע מתנות על ארבע קרנות.

תשובתך, אמרת, עולה טעונה שיתן דמה במזבח כנגד היסוד, שתחת מקום מתן דמה על קיר המזבח יהיה יסוד, וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד מתחתיה. ולכן לא יתכן שנאמר בה נתינה על ארבע קרנות ממש. הילכך, נותן בשתי קרנות באופן שיגיעו לכל ארבעת הרוחות.

והוינן בה: מאי טעמא לא היה לה לקרן המזרחית דרומית יסוד תחתיה?

אמר רבי אלעזר: ^[11] לפי שלא היתה בחלקו של טורף, והיינו בנימין, שנאמר בו "זאב יטרף", שנתנבא יעקב עליו "בבקר יאכל עד", ומפרש התרגום שבחלקו יבנה המזבח. ואותה קרן לא היתה בחלקו, לפיכך לא היה שם יסוד.

דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מזבח "אוכל" תופס מקום בחלקו של יהודה ברוחב אמה. שרוחב אמה לאורך המזבח במזרחו ובדרומו, שהיה ראוי להיות בו יסוד, היה בחלקו של יהודה [מלבד אמה אחת בקרן מזרחית צפונית, ואמה אחת בקרן מערבית דרומית, שלא היתה בחלקו של יהודה].

אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי חמא ברבי חנינא: רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה, שהיה במזרח המזבח, ונכנסה בחלקו של בנימין, שהיה בחלקו של בנימין כל שאר סביבות המזבח, כולל המזבח עצמו, חוץ משטח של רצועה ברוחב אמה שהיה יוצא מהמזרח לצד דרום המזבח עד לפני האמה האחרונה בקרן מערבית דרומית. והיה בנימין הצדיק צופה ברוח הקדש שכן עתיד להיות, ומצטער עליה בכל יום לנוטלה.

הערות

^[7] התוס' הקשו למה לא אמר התנא דין שפיכת שיריים בעולה ובשאר הקרבנות כמו בחטאות, ותירצו בשם רבינו משה מפונטייז"א שבשפיכת שיריים אין מצוה לשייר כדי לשפוך, ורק אם נשאר יש דין לשפכן ליסוד, ולכן בחטאות שהיה נותן המתנות באצבע היה רגילות שנשאר בכלי, ולכן אמר בהם דין השפיכה, אבל בעולה שהיה זורק מהכלי היה רגיל שנזרק כל הדם ולא נשתייר כלום, והתוס' נחלקו עליו וכתבו שיש מצוה לשייר כדי לשפוך, והאחרונים דייקו מדברי רש"י [נא א ד"ה אל יסוד מזבח העולה] שסובר כדברי רבינו משה. ובחידושי רבי אריה לייב [סימן כ] ביאר שיסוד השאלה היא האם הדין שפיכה נאמרה בקרבן, ומשום כך יש מצוה לשייר כדי לקיים את מצות הקרבן, או שהוא דין שנאמר בדם שנשתייר ואין בזה שום קיום דין בקרבן עצמו.

^[8] רש"י הביא מהמשנה בתמיד שהיו נותנים על קרן מזרחית צפונית ואחר כך במערבית דרומית, והטעם לזה מבואר בדברי רש"י ביומא [טו ב] שמאחר ובחטאת היו עולים בכבש שהוא בדרום כדי ליתן המתנות בקרנות, והרי הדין שצריך לפנות לימין, והיה מתחיל מקרן דרומית מזרחית שבזה פוגע תחילה, ומשום כך אנו אומרים שהכניסה והפתח שבאים בו למזבח הוא מן הדרום, ומשם צריך לפנות לימין, ומאחר שבעולה ושאר הקרבנות אין נתינה על קרן דרומית מזרחית על כן הוא פונה משם עוד לימין, ולכן הוא נותן תחילה על קרן מזרחית צפונית שהיא הקרן הראשונה שהוא פוגע בה על דרך זה. והמקדש דוד [סימן ב סק"ה ד"ה והשתא] דן איך הדין כששחט חטאת בראש המזבח סמוך לאחד מהקרנות, האם גם בזה נאמר שיתן על קרן דרומית מזרחית תחילה, או שבזה יתן על הקרן שהוא פוגע תחילה כשפונה לימין ממקום שעומד שם, וכתב להוכיח מדברי רש"י הנ"ל, שבכל אופן צריך הוא להתחיל מדרומית מזרחית. אולם באמת יש לדון בזה הרבה, שהרי כתב הט"ז [או"ח סימן תרע"ו סק"ו בסופו] שדין אין מעבירין דוחה לדין כל פניות לא יהיו אלא לימין, ובעיקר הדין הסכימו עמו הפוסקים בפרט זה, יעויין שם, וכאן הרי יהיה צריך להעביר על הקרנות האחרים עד שהוא יבוא לקרן דרומית מזרחית, וכל דברי רש"י אמורים רק באופן שאינו צריך להעביר על קרן אחת, שהרי בעולה שטעונה צפון והוא שוחט בצפון המזבח, כשהוא נותן בקרן צפונית מזרחית תחילה אינו מעביר על קרן אחרת הראויה לינתן עליה. ובאמת מטעם זה יש לדון בקדשים קלים שיכול לשחוט בכל העזרה, ושחט בדרומו של מזבח, האם נאמר שיתן על קרן מזרחית צפונית תחילה כמו שלמדנו בעולה, או שנאמר שיתן על קרן דרומית מערבית תחילה כדי שלא יעביר עליה.

^[9] הליקוטי הלכות מחדש ששמואל מודה שיכול גם כן לעשות כרב, ואין זה דומה לניתנין במתנה אחת שנתן ארבע מתנות שעובר בבל תוסיף, שבהם מאחר וכבר יצא ידי חובתו במתנה אחת הרי הוא רק מוסיף אחר כך שלא לצורך, אבל כאן מאחר ונאמר דין "סביב", שיתן הדם לכל הארבע רוחות, משום כך אנו אומרים שאמנם הוא יכול ליתן לשתי רוחות בזריקה אחת, מכל מקום הוא יכול גם כן ליתן אותם בשתי זריקות. אולם בטהרת הקדש [לקמן נ"ה א על תוס' ד"ה אלא] כתב בפשיטות דלשמואל נותן דוקא כמין גמא.

^[10] בפשטות היה אפשר לפרש שהכונה שגם בעולה יתן למעלה מחוט הסיקרא וכמו בחטאת ממש, אולם מדברי התוס' לקמן [נה א ד"ה מה חטאת בצפון] לענין זבחי שלמי ציבור מוכח שזה היה פשוט שאין נותנים למעלה אלא חטאת בהמה ולא שום קרבן אחר, וכן נקטו כל המפרשים [לקמן נד א בתוס' ד"ה ואי] יעויין שם. אולם באמת אין זה פשוט כל כך, שהנה בחידושי רי"ז הלוי [לו ב] הביא מהרמב"ם בפירוש המשניות [לקמן פרק קדשי קדשים] ומהראב"ד בפירושו לתורת כהנים שהדין שעולה נעשית למטה הוא משום שעולה טעונה יסוד והיסוד מתייחס רק מחצי המזבח ולמטה, עיין שם, ואם כן לפי דבריהם כשרצינו כאן ללמוד עולה מחטאת שיהיה בארבע קרנות, ועדיין לא ידענו הדין שעולה טעונה יסוד, היה אפשר גם לומר שיהיה דמה למעלה.

^[11] התוס' [לעיל נא ב] כתבו בסוף דבריהם שלדברי האומר ירושלים לא נתחלקה לשבטים הרי טעם זה לא שייך ואם כן לכאורה היה יסוד גם שם, והקשו התוס' אם כן למה צריך פסוק לומר שעולה טעונה מתן דם כנגד היסוד, והכריחו מכח זה שכך נתקבלה הלכה שבקרן זו אין דין יסוד. אולם בחידושי רי"ז הלוי [שם] ביאר שלפי דברי הרמב"ם הנזכרים בהערה הקודמת, אם כן אפילו נאמר שהיה יסוד בכל המזבח, עדיין צריך פסוק לומר שעולה טעונה יסוד ומשום כך נעשית למטה. והחזו"א בליקוטים כאן ביאר שאפילו לדברי האומר לא נתחלקה, מכל מקום גוף הקרקע בירושלים היתה שייכת ליהודה ובנימין, ורק שהיה זכות השתמשות לכל השבטים, ולכן אין משכירין בה בתים לדבריו, ומאחר שהקרקע עצמה שלהם, שייך גם לדבריו לומר שלא היה לה יסוד מפני שלא היה בחלקו של טורף, רק שנדחק מאד בפירוש הסוגיא ביומא [י"ב א]. ועיין כסף משנה [בית הבחירה א י] שכתב על דברי הרמב"ם שלא היה יסוד בקרן זו, וביאר משום שלא היה בחלקו של טורף, ומשמע שסובר גם כן כהחזו"א, שהרי הרמב"ם [שם פ"ז הי"ד] פסק שלא נתחלקה לשבטים.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, בשם ר' שמעון בן יוחי, שהיו אומרים בשמו: זה וזה יסוד מערבי, כשיטת ר' ישמעאל. וסימניך כדי לזכור את השיטה: משכו גברי לגברא [אנשים לאיש] שתלמידי ר' ישמעאל (שהם רבים), משכו את שיטת ר' שמעון לומר כדברי רבם.

א משנה העולה קדשי קדשים היא, וכך דרך עבודתה: שחיטתה בצפון, וקיבול דמה בכלי שרת בצפון, ודמה טעון שתי מתנות (נתינות) שהן ארבע בשתי זויות המזבח, בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית, כך שהדם ניתן על ארבעה צדדיו, כאשר יבואר בגמרא. ולענין הקרבתה על המזבח, הריהי טעונה (צריכה) תחילה הפשט של העור וניתוח הבשר לחלקים, וכולה נשרפת כליל לאשים על אש המזבח (חוץ מן העור, הניתן לכהנים).

ב גמרא ומעירים: עולה מאי טעמא תני ליה [מה הטעם שונה בה] שהיא קדשי קדשים, ולא אמר כן בחטאת במשנה הקודמת (לעיל זבחים נב,ב)? משום שלא כתיב [נאמר] בה בתורה "קדשי קדשים היא" כמו שכתוב בחטאת.

שנינו במשנה: ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע. ושואלים: היכי עביד [כיצד הוא עושה] בדיוק? אמר רב: כגון בקרן מזרחית צפונית נותן מתנה אחת בצד מזרח של זוית המזבח וחוזר ונותן מתנה בצד צפון של אותה זוית, וכן בזוית שמולה באלכסון, בקרן מערבית דרומית. ושמואל אמר: מתנה אחת כמין צורת אות גמא (זוית) נותן שזורק את הדם על חוד המזבח, והוא מתפשט בזוית לשני הצדדים.

ומעירים: ומחלוקת זו כתנאי [כמחלוקת תנאים היא] ששנינו: יכול יזרקנו את דם העולה זריקה אחת? תלמוד לומר: "וזרקו את הדם על המזבח סביב" (ויקרא א, ה). אי [אם] סביב, יכול יקיפנו כחוט? תלמוד לומר: "וזרקו" ובזריקה אינו יכול לעשות חוט של דם סביב, הא [הרי] כיצד? נותן כמין גמא, שתי מתנות שהן ארבע. והוא כדברי שמואל.

ר' ישמעאל אומר: נאמר כאן בעולה: "סביב", שצריך לתת על ארבעה צידי המזבח, ונאמר להלן בחטאת: "סביב" (ויקרא ח, ט), מה להלן בחטאת, מדובר בפיסוק וארבע מתנות שצריך לתת את הדם על כל אחת מארבע הקרנות — אף כאן בעולה פיסוק וארבע מתנות.

ויש לשאול: אי מה להלן בחטאת ארבע מתנות על ארבע קרנות על כל אחת מהן, אף כאן בעולה יצטרך לתת ארבע מתנות על ארבע קרנות! על כך אמרת אומר אתה בתשובה: עולה טעונה מתן דמים דווקא במקום שיש בו יסוד, וקרן מזרחית דרומית של המזבח לא היה לה יסוד, ולפיכך מתחיל בקרן המזרחית צפונית, וזורק שם את הדם תחילה בצידה המזרחי של הקרן, ואחר בצידה הצפוני.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שלא היה יסוד לקרן דרומית מזרחית? אמר ר' אלעזר: לפי שלא היתה בחלקו של טורף, כלומר, לא היתה בחלקו של שבט בנימין, שנתנבא עליו יעקב "בנימין זאב יטרף" (בראשית מט, כז), שבחלקו יימצא המזבח, אלא בחלקו של יהודה, וכפי שאמר רב שמואל בר רב יצחק: מזבח אוכל נכנס בחלקו של יהודה אמה אחת, והיא האמה שבה היתה קרן מזרחית דרומית של המזבח.

ואותה אמה היא זו שאמר ר' לוי בר חמא אמר ר' חמא בר' חנינא: רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה, שגם היא תהיה בחלקו, שנאמר בברכת משה לבנימין:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The school of Rabbi Yishmael, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai, says: Both this and that, i.e., the blood of an inner sin offering and that of an external sin offering, were poured at the western base of the altar. According to this version, Rabbi Shimon ben Yoḥai agrees with the opinion of Rabbi Yishmael. The Gemara comments: And your mnemonic to remember this change in opinion is: The men pulled the man. In this case, the numerous students of Rabbi Yishmael claim that Rabbi Shimon ben Yoḥai agrees with their teacher.

MISHNA: The burnt offering is an offering of the most sacred order. Its slaughter is in the north of the Temple courtyard and the collection of its blood in a service vessel is in the north, and its blood requires two placements that are four, and it requires flaying of its carcass and the cutting of the sacrificial animal into pieces, and it is consumed in its entirety, with the exception of its hide, by the fire of the altar.

GEMARA: What is the reason that the tanna taught that a burnt offering is an offering of the most sacred order, when the mishna earlier (52b) did not mention that a sin offering is of the most sacred order? The Gemara answers: It is because in the Torah it is not written explicitly with regard to the burnt offering: It is most sacred, as it states concerning the sin offering and the guilt offering in a verse concerning a meal offering: “It shall not be baked with leaven. I have given it as their portion of My offerings made by fire; it is most sacred, as the sin offering, and as the guilt offering” (Leviticus 6:10). Consequently, the tanna explicitly states that a burnt offering is likewise of the most sacred order.

The mishna teaches: And its blood requires two placements that are four. How does the priest perform the placements? Rav says: He places the blood on one side of the corner of the altar, and places it again on the other side of the corner of the altar. He repeats this on the diagonally opposite corner, so that he places on two corners but on all four sides of the altar. And Shmuel says: He places one placement on each of the two diagonally opposite corners, so that each placement is similar to the shape of the Greek letter gamma, which is bent at a right angle.

The Gemara comments: This dispute between Rav and Shmuel is like a dispute between tanna’im: One might have thought that a priest should sprinkle one sprinkling with the blood of a burnt offering. To counter this possibility, the verse states: “And sprinkle the blood around against the altar that is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 1:5). If the blood must be sprinkled around the altar, one might have thought that he should circumscribe the altar as one would do with a thread, and sprinkle the blood all around. To counter this possibility, the verse states: “Shall present the blood, and sprinkle the blood around against the altar” (Leviticus 1:5), and one cannot have the blood circumscribe the altar as a thread would without directly applying it with a finger. How can these verses be reconciled? He applies the blood in a shape that is similar to that of the Greek letter gamma, and its blood requires two sprinklings that are four. This opinion accords with the opinion of Shmuel.

The baraita continues: Rabbi Yishmael says: It is stated here: “Shall present the blood, and sprinkle the blood around against the altar” (Leviticus 1:5), and it is stated there, with regard to the sin offering sacrificed at the inauguration of the Tabernacle: “And when it was slain, Moses took the blood, and put it upon the corners of the altar around with his finger” (Leviticus 8:15). Just as there, with regard to the sin offering, the blood was placed discretely and with four placements, one on each corner, so too here, with regard to a burnt offering, it must be placed discretely and with four placements. This opinion accords with the opinion of Rav.

If these offerings are compared to each other, why not say that just as there, the blood of the sin offering must have four placements on the four corners, so too here, the blood of the burnt offering requires four placements on the four corners? You said that a burnt offering requires that the blood be placed on a part of the altar that has a base, and the southeast corner of the altar had no base beneath it. Therefore, the blood had to be placed on the northeast corner and the southwest corner.

The Gemara asks: What is the reason that there was no base on the southeast corner of the altar? Rabbi Elazar says: Because it was not in the portion of land of the one who tears, i.e., the tribe of Benjamin, as he is described in the following manner: “Benjamin is a wolf that tears apart; in the morning he devours the prey, and in the evening he divides the spoil” (Genesis 49:27). As Rav Shmuel, son of Rav Yitzḥak, says: The altar would consume, i.e., occupy, one cubit of the portion of Judah. The part of the altar in Judah’s portion was the southeast corner of the base, and therefore there was no base on that corner.

Rabbi Levi bar Ḥama says that Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: A strip of land emerged from the portion of Judah and entered into the portion of Benjamin, and the southeast corner of the base was on that strip. And the tribe of Benjamin the righteous would agonize over it every day, desiring to take it into its portion, due to its unique sanctity. As it is stated in Moses’ blessing to the tribe of Benjamin:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בחלקו של טורף כו'. סוגיא זו אתיא כמ"ד בפ"ק דיומא ירושלים נתחלקה לשבטים דתניא מה היה בחלקו של יהודה העזרות והר הבית והלשכות ומה היה בחלקו של בנימן אולם והיכל וקדשי קדשים ורצועה יוצאה וכו' כדמסיק נמי הכא וכן משמע קצת בספר שופטים בקרא דיד שניהם היו בירושלים דכתיב וילחמו בני יהודה בירושלים וילכדו אותה וגו' וכתיב ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימן וגו' וכן משמע בספר יהושע גבי חלוקי גבולי יהודה ובנימן ובברכות דמש"ה נמי נסמכו ברכותיהם אלא שלוי מפסיק ביניהם מפני ששבט לוי היה לו שם ויד בין שניהם כדכתיב בההוא ענינא יורו משפטיך ליעקב וגו' דהיינו בלישכת הגזית שהיה בחלקו של יהודה וישימו קטורה באפך וכליל וגו' היה בחלקו של בנימן דהיינו בהיכל שהיה שם הקטורת וכליל על מזבחך כדמסיק הכא באחסנתיה יתבני מדבחא ולפי הטעם דכתר כהונה לחוד וכתר מלכות לחוד ולכך המקדש שהוא כתר כהונה לא היה בחלק יהודה אשר לו המלוכה אבל לשכת הגזית ששם המשפט היה בחלקו כמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ וז"ש שלא היה אותה אמה שאין לה יסוד בחלקו של טורף שהוא בנימן שנאמר ביה זאב יטרף כיון דלא נמשכה מלכותו של שאול דימה אותו לזאב שהוא טורף כדאמרינן סוף פ"ק דבבא קמא אבל יהודה שמלכות בית דוד נמשכת דימה אותו לארי שהוא דורס והוא מלך בחיות וכיון שהמזבח שהוא כתר כהונה אינו ראוי להיות במקום מלכות ע"כ אותה אמה שלא היה בחלקו של טורף אלא בחלקו של דורס לא היה לה יסוד ודו"ק:

והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה וכו'. ובפ"ק דיומא גרסי' בכל יום לבולעה וכו' דהיינו שהיה מצטער להיות אותה אמה מובלעת בחלקו ותפול בגורלו ויהיה גם לאותה אמה יסוד כשאר כל המזבח. ושאמר לפיכך זכה וכו' ונעשה אושפזיכן וכו'. קצת מגומגם דממה שאמר והיה מצטער וכו' משמע דידע בנבואה שיהיה כל המקדש בחלקו חוץ מאותה אמה והיאך קאמר אח"כ שזכה מחמת צער זה ליעשות אושפזיכן לנקב"ה ובסוטה פרק א"נ ניחא טפי דקאמר דמשום שירד שבטו של בנימן תחלה לים לפיכך זכה בנימן הצדיק ונעשה אושפזיכן וכו' ונראה לפרש דסוגיא דהכא אתיא כמאן דאמר התם דשבטו של יהודה ירד תחלה לים ודו"ק:

תד"ה העולה. ולא נהירא דכולה כו' דמצוה במתן שיריים. עי' לעיל (נא) ברש"י ד"ה אל יסוד הג' שכתב אם נשאר כו' וכ"כ (בר"ד לז) משמע דדעתו ג"כ כהר"מ:

תד"ה ק"ק. אבל יוצא כו' ניחא כו'. והתוי"ט כ"ע ואני אומר אף יוצא כו'. ואני אומר דפשוט דכוונתם על יוצא דחוץ לקלעים ועי' לקמן (ס"ד פט) בגמרא:

גמ' תנא דבי ישמעאל בדבי ר' שמעון בן יוחי זה וזה וכו' וסימנך כצ"ל ותיבת אומרים נמחק:

רש"י ד"ה תנא וכו' היו שונין בדבי ר' שמעון כצ"ל:

ד"ה רצועה היתה וכו' עזרת נשים כולה ועזרת ישראל כצ"ל:

תד"ה וסימניך משכוהו וכו'. נ"ב כצ"ל לפרש"י וגם לפי' תוס' א"א לישב גרסת משכינהו. א"ל בדוחק עצום:

מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל טוֹרֵף. נראה לי בס"ד היינו טעמא דקרי לבנימין בשם טוֹרֵף שבחלקו היה בית קודש קדשים שעליו נאמר בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת (שיר השירים ד, ד) תל שכל פיות פונים (ברכות ל.) שהוא העיקר הנקרא בית תפלה כדכתיב בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים (ישעיה נו, ז) ולכן האבן שבחשן של בנימין היתה יָשְׁפֵה (שמות כח, כ) והיינו 'יש פה' שבחלקו היה בית תפלה שהוא בית קודש קדשים והוא תל שכל פיות פונים בו.
גם טוֹרֵף בהפוך אתוון פּוֹטֵר מלשון יַפְטִירוּ בְשָׂפָה (תהלים כב, ח) וכן פּוֹטֵר מַיִם (משלי יז, יד).
גם טוֹרֵף 'טור פ"ה' נמצא יהודה לקח מן המזבח קרן אחת וזהו שאמר דוד המלך ע"ה דאתי מיהודה זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ (תהלים קלב, יד) שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי (תהלים קלב, יז) קאי על קרן המזבח הנזכר.
ומה שאמר 'מִזְבֵּחַ הָיָה אוֹכֵל בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה אַמָּה' נראה כנגד זה תיקן דוד המלך ע"ה מאה ברכות בכל יום.

רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצְאָה מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. יש להקשות כשחלקו את ארץ ישראל לשבטים מה ראו להכניס ליהודה רצועה אחת בחלקו של בנימין, דהא ודאי אין דרך לעשות חלוקה מעורבבת בעקלתון ובפרט כי כל חלוקה היא גדולה מאד ארץ רחבת ידים מה ראו על ככה להכניס אמה אחת או שתים לאחד בגבול חבירו?
ונראה לי בס"ד כי מחלקי הארץ היו נביאים בעלי רוח הקודש והמה ידעו ששם בחלקו של בנימין יהיה בית המקדש ומקום המזבח ששם נעקד יצחק אבינו ע"ה והמה צפו ברוח הקודש שאברהם אבינו ע"ה אחר עקידת יצחק נתנבא שיהיה ליהודה חלק במקום המזבח ששם נעקד יצחק אבינו ע"ה יען דכתיב וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא הֳ' יִרְאֶה (בראשית כב, יד) נמצא קראו יִרְאֶה שהוא בהפוך אתוון אַרְיֵה והיינו לומר מי שנדמה לאריה יש לו חלק ונחלה כאן, ולכך אש של מעלה היתה רבוצה על גבי מזבח בבית ראשון דוגמת אריה מפני שיהודה שנמשל לאריה יש לו חלק שם ולכן הוכרחו מחלקי הארץ לתת רצועה ליהודה בחלקו של בנימין במקום המזבח כדי לקיים דבר זה.
וענין זה רמזו יעקב אבינו ע"ה בברכותיו ליהודה דכתיב גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ (בראשית מט, ט) והיינו גּוּר לשון 'גירה' רצונו לומר תשכון במקום שיש בו צורת אַרְיֵה ששם אש של מעלה רובצת דוגמת אריה מִטֶּרֶף בְּנִי בנימין שהיה חופף לבלוע הרצועה שלך עָלִיתָ שנצחת ונתגברתה ולא היה יכול לבלעה כי נתן השם יתברך בלב מחלקי הארץ לעשות לך רצועה שם במקום המזבח כָּרַע בבית ראשון רָבַץ בבית שני ואחר כך יהיה כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא בבית שלישי כי מדת מִי שהוא סוד בינה עלאה יְקִימֶנּוּ קימה שלימה.

וְהָיָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק מִצְטַעֵר עָלֶיהָ בְּכָל יוֹם לְנוֹטְלָהּ (דברים לג, יב). מקשים מאחר שידע בנימין הצדיק שאותה רצועה היתה מחלקו של יהודה איך ישתוקק לנטלה, וכי עולם של הפקר הוא לחטוף ח"ו דבר שאינו שלו, ולא עוד אלא שמצינו שקבל שכר על זאת?
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל סבור מעיקרא לבנות בית המקדש בחלק בנימין בְּעֵין עֵיטָם שהוא מקום גבוה ביותר ואחר כך הסכימו לבנותו בירושלים שהיא למטה מעין עיטם דכתיב בֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן (דברים לג, יב) ולכן יש לומר דבנימין לא היה רוצה ליטול אותה הרצועה שהיא חלק יהודה לעצמו אלא רצה ליטול ולסלק אותה מן קדושת המזבח שלא יהיה המזבח בנוי באותו מקום כדי שתטול אותה הרצועה מקדושת המזבח כי נשתוקק שיבנה בית המקדש בְּעֵין עֵיטָם ואז יהיה מקום המזבח רחוק מחלק יהודה הרבה ולא יגיע לאותה רצועה כלל 'לְפִיכָךְ זָכָה וְנַעֲשָׂה אוּשְׁפִּיזְכָן לַשְּׁכִינָה' פירוש שבית המקדש נעשה קבוע בחלקו בין בבית שני בין בבית שלישי שיבנה בב"א שלא נשתנה לבנותו בחלק אחר אחר שחרב בראשון.

תנא דבי רבי ישמעאל. היו שונין ברבי שמעון בן יוחי זה וזה יסוד מערבי תלמידי רבי ישמעאל היו שונין משנה שנשנית בבית מדרשו של רבי שמעון דזה וזה יסוד מערבי כרבי ישמעאל: וסימניך. שלא תחליף הגירסא לומר זה וזה דרומי: משכוה גברי לגברא. תלמידי ר' ישמעאל שהן מרובין משכו את ר''ש לומר כדברי רבן: מתני' העולה קדשי קדשים. היא ליפסל ביוצא ובטבול יום ובמחוסר כפורים ומועלין בה: שתי מתנות. בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון והכי תנן במסכת תמיד (דף ל:) בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחית צפונית מערבית דרומית נותן מערבית דרומית וטעמא משום דקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כדאמרינן בשמעתין ועולה טעונה תורת מתן דמה כנגד היסוד וכדרבינן לעיל (דף נא.) מק''ו משירי חטאת הילכך בעי [הנך] תרתי דאמרן: שתי מתנות שהן ד'. בעינן כדי שיהא מתן הדם בד' רוחות המזבח והא לא משכחת לה אלא בשתי קרנות העומדות באלכסונה של זו דאי בשתים שברוח אחת לא הוי דם אלא בג' רוחות של מזבח ולא קרינן ביה סביב: שהן ארבע. בגמ' מפרש היכי עביד: גמ' מאי טעמא תני בה קדשי קדשים. מאי דלא תני גבי חטאות ואשמות דהוו נמי קדשי קדשים: ומשני משום דלא כתיב בה. איצטריך לאשמועינן דאפ''ה קדשי קדשים היא דהא כולה לגבוה ואין לך קדשי קדשים כזה ובקדשים קלים גופייהו מאי דאזיל מינייהו לגבוה קדשי קדשים הוא כדתנן לקמן בפ' התדיר (דף פט.) מעשר קודם לעופות מפני שהוא מין זבח ויש בו קדשי קדשים דמו ואימוריו: היכי עביד. דנעשים השתים שהן ארבע: נותן וחוזר ונותן. זורק מן הכלי ולמזבח ברוח זו של קרן וכן ברוח השניה של קרן וכן לקרן שכנגדה באלכסון ונמצא מן הדם לד' רוחות של מזבח מתנה לכל רוח: כמין גמא. זורק נגד הפינה מן הכלי והדם מתפשט לשתי רוחות הפינה והרי הוא כמין גאם אות יונית עשויה ככף פשוטה: וזרקו את הדם על המזבח סביב. בעולה כתיב וכן כתיב בשלמים ואשם: ת''ל וזרקו. ואין זריקה אלא מרחוק ובחוט אי אפשר להקיף אלא באצבע ובנגיעה: ודמה טעון כו'. כמין גמא ובשתי קרנות שבאלכסון דאיכא סביב לארבע רוחות המזבח ובזריקה: ונאמר להלן סביב. בחטאות המלואין בצו את אהרן: מה להלן פיסוק ד' מתנות. ד' נפסקות זו מזו דהא על ארבע קרנות נותן: אף כאן. אע''פ שבשתי קרנות פיסוק בעינן והיינו כדרב נותן וחוזר ונותן: עולה טעונה יסוד. תחילת מתנותיה צריכה נגד היסוד שיהא יסוד המזבח תחת מקום מתנה ומקל וחומר אייתינה לעיל בפירקין (דף נא.): לא היה לה יסוד. לקמיה מפרש היכי דמי הילכך בקרן מזרחית צפונית היה מתחיל: מאי טעם. לא היה לה יסוד: טורף. בנימין דכתיב ביה זאב יטרף (בראשית מט) שנתנבא יעקב עליו בבקר יאכל עד (שם) באחסנתיה תיתבני מדבחא ואותה הקרן לא היתה בחלקו כדמפרש ואזיל: דאמר רב שמואל בר רב יצחק מזבח היה אוכל בחלקו של יהודה אמה. אמה במזרחו אמה בדרומו על כל האורך בעובי אמה אלא שלא היתה אמה שבמזרח על פני כל המזרח שכשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה בסמוך לקרן אמה וכן אכילת האמה הדרומית לא היתה מהלכת על פני כל הדרום שכשמגעת לקרן דרומית מערבית כלה בסמוך לקרן אמה כדתנן לקמן (דף נד.) היסוד מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב אוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת נמצא יסוד לג' קרנות כזה: רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה. לדרומו של מזבח שחלקו של יהודה היתה במזרח כדתניא (יומא דף יב.) מה היה בחלקו של יהודה הר הבית (בכניסתו) והלשכות שבו והעזרות עזרת נשים כולה (ועזרת) ושנים ועשרים אמה של מקום דריסת רגלי הכהנים ומקום דריסת רגלי ישראל מיקרו עזרות נמצא חלקו של יהודה במזרח המזבח ובצדו [לדרום] והמזבח אוכל בחלקו אמה במזרח מלבד אמה של קרן מזרחית צפונית היתה כולה חלקו של יהודה שהיתה אותה אמה ברחוק מן הקרן אמה והרצועה היתה יוצאה בדרום למזבח ונכנסת בחלקו של בנימין שממקום הדריסה ולמעלה היה חלקו של בנימין אלא שרצועה זו היתה ליהודה באה בתוך חלקו של בנימין בדרומו של מזבח ומזבח אוכל בה אמה והיא אמה שהיא כניסת היסוד ראוי להיות בה כדאמר מר (מדות פרק ג מ''א) עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד כל אורך כותל מזרחי בעובי אמה היה אוכל חלקו של יהודה וכן כותל דרומי לבד אמה סמוך לקרן דרומית מערבית:

וסימניך משכינהו גברי לגברא. פירש בקונטרס תלמידי רבי ישמעאל שהם מרובים משכו את רבי שמעון לומר כדברי רבם ותימה דלקמן פרק בתרא (דף קיט:) אמרינן וסימניך משכינהו גברא לגברי דר' שמעון דאמר זו וזו ירושלים משכינהו לרבי ישמעאל והשתא מה סימניך הוא זה כיון דפעמים אמרינן איפכא ונראה כדגרסינן בספרים ישנים וזה וזה יסוד דרומי וסימניך משכינהו גברי לגברא רבי שמעון בן יוחי קרי גברי לפי שנזכר שמו ושם אביו ור' ישמעאל שהוא יחידי קרי גברא וגרסינן נמי פרק בתרא (שם) וסימניך משכינהו גברי לגברא וכן בערוך בערך משך: העולה קדשי קדשים כו'. תימה דלא תני שפיכות שיריים בעולה והלא כל הדמים טעונין יסוד כדדרשינן העולה למזבחה של עולה לפירוש הקונטרס ובריש בית שמאי (לעיל דף לז.) אמרינן מנין לכל הדמים שטעונין מתן דמים ליסוד ועוד דבמסכת תמיד (דף ל:) תנן שירי הדם היה שופך על יסוד דרומי ותירץ ה''ר משה מפונטיז''א משום דעולה בזריקת כלי וזימנין דלית בה שירים בחטאת דבאצבע אי אפשר בלא שיריים ולא נהירא דכולה שמעתא מוכחת דמצוה במתן שיריים וה''ר יעקב מאורליינ''ש פירש דכיון דשמעי' תנא דפנימיים ביסוד מערבי וגם התחיל בחיצונים למיתני יסוד דרומי הוא הדין בכולהו ואע''ג דקחשיב בכל פנימיים היינו משום דהתחיל בפנימיים וצריך למיתני בחיצונים ואין רוצה להפסיק: קדשי קדשים. פי' בקונטרס ליפסל ביוצא ובטבול יום ומועלין בה ולא היה לו לפרש לענין טבול יום ומחוסר כפורים שזה הדין נוהג בכל קדשים אפילו קלים אבל יוצא ומעילה ניחא דקדשים קלים לא (מבטלי) מיפסלי ביוצא ואין בהן מעילה: משום דלא כתיב בה קדשי קדשים. תימה ומהאי טעמא הוה ליה למימר גבי זבחי שלמי צבור דהא לא כתב בהו קדשי קדשים וילפינן להו לקמן (דף נה.) מדאיתקש לעולה מה עולה קדשי קדשים: נאמר כאן סביב כו'. הא דאיצטריך לעיל לאקושי חטאת לעולה לענין צפון משום דמהך גזירה שוה דסביב ליכא למילף דלא שייכא אלא לענין מתנות דהא חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה ודמה טעון כיבוס מה שאין כן בעולה: מה להלן פיסוק מתנות כו'. תימה כי היכי דדרשינן בפרק קמא (לעיל ד' י:) אותה דמה למעלה ולא אחרת דמה למעלה הכא נמי נימא אותה בפיסוק מתנות ולא אחרת בפיסוק מתנות:

דף נג - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד