זבחים מה ע"א

וכי פוסקים הלכתא למשיחא [הלכה לימות המשיח] כשיבנה המקדש? אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, כל שחיטת קדשים (מסכת זבחים) לא לתני [נשנה ונלמד], שהרי הלכתא למשיחא [הלכה לימות המשיח] הוא! אלא לומדים זאת משום דרוש וקבל שכר, הכא נמי [כאן גם כן] נאמר: דרוש וקבל שכר! אמר לו רב יוסף: הכי קאמינא לך [כך אני אומר לך]: הלכתא [לקבוע הלכה] למה לי? והרי אין בזה צורך למעשה ומביאים לישנא אחרינא [לשון אחרת], אמר ליה [לו]: הלכה קאמינא [אני אומר], שלקבוע הלכה בדבר כזה הוא תמוה.

א משנה קדשי גוים שהקדישו כדי להקריבם לה' — אין חייבין עליהם משום אכילת פיגול אם נעשתה בהן עבודה במחשבת חוץ לזמנו, ולא משום אכילת נותר ולא אם אכלם כשהוא טמא, והשוחטן בחוץ — פטור, אלו דברי ר' שמעון, ואילו ר' יוסי מחייב.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: קדשי גוים — לא נהנין אסור ליהנות מהם, ואולם לא מועלין בהם, אין בהם דין מעילה. ואין חייבין עליהן משום פיגול, ולא משום נותר ולא משום טמא,

ואין הם עושין תמורה שאם אמר הגוי על בהמה שתהא תמורת בהמת הקדש — אין קדושה חלה עליה, ואין הגוים מביאין נסכים בפני עצמם, אבל קרבנן של גוים טעון נסכים, דברי ר' שמעון.

אמר ר' יוסי: רואה אני בכולן בכל הדברים הללו להחמיר, לפי שנאמר בהן גם בקרבנות הגוים "לה' "(ויקרא כב, יח), משמע שהם כקדשי ה' לכל דבר, ולפיכך מועלים בהם, וחייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא, ועושים תמורה. במה דברים אמורים? בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית שהתנדבו גוים — מועלין בהן. עד כאן הברייתא, ומעתה דנים בה לפרטיה.

שנינו שלא נהנין ולא מועלין בקדשי גוים. ומסבירים: לא נהנין — מדרבנן [מדברי חכמים], שאסרו ליהנות מדבר שהוקדש לשמים,

ולא מועלין אין חלים על כך דיני מעילה — דגמר [שלומד] בגזירה שווה מעילה מן המילים "חט" "חט" מתרומה, שבמעילה נאמר "וחטאה בשגגה" (ויקרא ה, טו), ובתרומה "לא ישאו עליו חטא" (ויקרא כב, ט), ובאיסור לטמא תרומה כתיב [נאמר] "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" (ויקרא כב, טו), ולא קדשי גוים שאין חייבים על אכילת תרומת גוים בטומאה.

ועוד שנינו בברייתא: ואין חייבין עליו משום פיגול, נותר וטמא. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דאתי [שבא, נלמד] פיגול בגזירה שווה מן המילים "עון" "עון" מנותר,

ואתי [ובא, ונלמד] נותר בגזירה שווה "חילול" "חילול" מטומאה (בנותר — "את קדש ה' חלל", ויקרא כב, טו. ובטומאה — "ולא יחללו", ויקרא כב, א. בפיגול — "עוונה תשא", ויקרא ז, יח. ובנותר — "עוונו ישא", ויקרא יט, ח), ובטומאה כתיב [נאמר] "וינזרו מקדשי בני ישראל" (ויקרא כב, א) ולא גוים.

ועוד שנינו בברייתא: ואין גוים עושין תמורה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דאיתקש [שהוקש] דין תמורה למעשר בהמה (ויקרא כז, לג), ומעשר בהמה איתקש [הוקש] למעשר דגן, ובמעשר דגן כתיב [נאמר] "בני ישראל" (במדבר יח, כב) — ולא גוים.

ותוהים על לימוד זה: וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקדשים שוב בהיקש? ומשיבים: אין לימוד זה כולו בקדשים, שהרי מעשר דגן חולין הוא ואינו שייך לקדשים.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר] כי לגבי כלל זה, בתר [אחר] המלמד אזלינן [אנו הולכים] שאם המלמד בהיקש הראשון הוא חולין, למרות שהלמד הוא קדשים — למדים מן הלמד בהיקש לקדשים. אלא למאן דאמר בתר למד אזלינן [לדעת מי שאומר: אחרי הלמד אנו הולכים], ואם הוא בקדשים שוב אין לומדים ממנו בהיקש לקדשים, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא כך צריך לומר: מעשר בהמה חובה שאין קבוע לה זמן הוא, וחובה שאין לה זמן קבוע — ישראל מייתו [מביאים אותה], גוים לא מייתו [אין מביאים], וכאמור, הוקשה תמורה למעשר בהמה.

ועוד שנינו: ואין הגוים מביאין נסכים. ומביאים מקור לדבר, שתנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת נסכים "אזרח" (במדבר טו, יג), ללמד: אזרח אדם מישראל מביא נסכים בפני עצמם, ואין הגוי מביא נסכים. יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים? תלמוד לומר: "ככה יעשה לשור האחד" (במדבר טו, י), לומר שכל קרבן חייב בנסכים.

ועוד שנינו בברייתא, אמר ר' יוסי: רואה אני בכולן להחמיר. במה דברים אמורים שאין בקדשי גוים דין מעילה? בקדשי מזבח. ותחילה מסבירים את דין המעילה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]?

קסבר [סבור הוא]: כי גמרה [כאשר למדה] מעילה "חט" "חט" מתרומה, ושם נאמר "בני ישראל", הרי זה דומיא [בדומה] לתרומה דקדישא [שקדושה] בקדושת הגוף, אבל קדושת בדק הבית שהיא קדושת דמים, שאין הדבר עצמו קדוש אלא דמיו, שהוא עומד למכירה לצרכי בדק הבית — לא, ואין בה מיעוט. ושבים לדון בדברי ר' יוסי "רואה אני בכולן להחמיר".

ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: דם שנטמא וזרקו, אם זרקו בשוגג — הורצה ועלה לרצון על המזבח,

Does one issue a halakha for the messianic period, when the Temple will be rebuilt? Abaye said to him: If that is so, that such halakhot are not taught, let the tanna not teach all the halakhot of the slaughter of sacrificial animals, i.e., tractate Zevaḥim, as it is entirely a halakha for the messianic period. Rather, one studies these halakhot due to the principle of: Study Torah and receive reward, i.e., one is rewarded for the study of Torah regardless of its practical applicability. Here too, study Torah and receive reward. Rava said to him: This is what I am saying to you: Why do I need a practical ruling of halakha? According to another version, which presents the same answer in different terms, Rava said to him: I spoke in reference to the ruling of halakha, as it is puzzling that a halakhic ruling is given in this case.

MISHNA: With regard to offerings consecrated by gentiles for sacrifice to God, one is not liable for eating them, neither due to violation of the prohibition of piggul if the sacrificial rites were performed with the intent to eat the offering beyond its designated time, nor due to violation of the prohibition of notar, nor due to violation of the prohibition against eating the meat while ritually impure. And one who slaughters them outside the Temple courtyard is exempt; this is the statement of Rabbi Shimon. And Rabbi Yosei deems him liable.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: With regard to offerings consecrated by gentiles, one may not derive benefit from them ab initio, but if one derived benefit from them, he is not liable after the fact for misusing consecrated property. And one is not liable for eating them, neither due to violation of the prohibition of piggul if the sacrificial rites were performed with the intent to eat the offering beyond its designated time, nor due to violation of the prohibition of notar, nor due to violation of the prohibition against eating the meat while ritually impure.

And gentiles cannot render an animal a substitute, i.e., if a gentile stated with regard to an animal that it should be the substitute of a consecrated animal, the substitution does not take effect. And gentiles cannot bring libations that are brought by themselves as a separate offering and do not accompany an animal offering, but their animal offerings require libations. This is the statement of Rabbi Shimon.

Rabbi Yosei says: I see the logic of the opinion that in all of these cases it is correct to be stringent about the offerings of gentiles, as it is stated with regard to them: “Any man of the house of Israel, or of the strangers in Israel that will sacrifice his offering…to the Lord” (Leviticus 22:18). This indicates that all offerings, even those of gentiles, are fully consecrated to God; therefore, the halakhot of misuse, piggul, notar, and eating the meat while ritually impure should all apply to the offerings of gentiles. In what case is this statement said? In the case of items consecrated for the altar. But with regard to items that are consecrated by gentiles for Temple maintenance, one who derives benefit from them is liable for misusing them. This concludes the baraita.

The Gemara begins to analyze this baraita in detail. The baraita taught that one may not derive benefit from items consecrated by gentiles ab initio, but if one derived benefit from them, he is not liable after the fact for misusing of consecrated property. The Gemara explains: One may not derive benefit from them by rabbinic law, as the Sages prohibited deriving benefit from any item that was consecrated to God.

The Gemara’s explanation continues: But if one derived benefit from them, he is not liable after the fact for misusing consecrated property, as the tanna of the baraita derives the halakha of misuse of consecrated property through a verbal analogy between “sin” stated with regard to misuse of consecrated items and the word “sin” stated with regard to teruma. With regard to misuse of consecrated property, the verse states: “If any one commits a trespass, and sins through error, in the sacred items of the Lord” (Leviticus 5:15). In the case of teruma, the verse states: “Lest they bear sin for it, and die due to it, if they profane it” (Leviticus 22:9). And with regard to teruma, it is written: “And they shall not profane the sacred items of the children of Israel” (Leviticus 22:15), which indicates: But not the sacred items of gentiles, i.e., one is not liable for partaking of the teruma of gentiles while he is in a state of ritual impurity.

The baraita further taught: And one is not liable for eating the offerings of gentiles due to violation of the prohibition of piggul, or notar, or eating the meat while ritually impure. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara explains that the halakha of piggul is derived through a verbal analogy between the word “iniquity” stated with regard to piggul and the word “iniquity” stated with regard to notar. With regard to piggul, the verse states: “It shall be piggul, and the soul that eats it shall bear his iniquity” (Leviticus 7:18), and with regard to leftover sacrificial meat the verse states: “Therefore anyone who eats it shall bear his iniquity” (Leviticus 19:8).

And the halakha of notar itself is derived through a verbal analogy between profanation stated with regard to notar and profanation stated with regard to ritual impurity. With regard to notar the verse states: “Because he has profaned the sacred item of the Lord” (Leviticus 19:8), and with regard to impurity the verse states: “And that they do not profane My holy name” (Leviticus 22:2). And with regard to impurity it is written in that same verse: “That they separate themselves from the sacred items of the children of Israel,” which indicates: But not the sacred items of gentiles.

The baraita also teaches: And gentiles cannot render an animal a substitute. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara explains: It is because substitution is juxtaposed in the Torah with animal tithe, as the verse states: “And concerning the tithe of the herd, or of the flock…the tenth shall be sacred to the Lord…neither shall he make a substitute for it” (Leviticus 27:32–33). And animal tithe is juxtaposed with the tithe of grains, as the verse states: “You shall tithe [asser te’asser] all the increase of your seed that the field brings forth year by year. And you shall eat before the Lord your God, in the place that He shall choose to place His name there, the tithe of your grain” (Deuteronomy 14:22–23). The doubled verb form, asser te’asser, is understood as an allusion to two tithes, grain tithe and animal tithe. And with regard to the tithe of grains it is written: “When you take of the children of Israel the tithes” (Numbers 18:24), which indicates: But not of gentiles.

The Gemara asks: But does a matter derived via a juxtaposition again teach via a juxtaposition? There is a principle that in consecrated matters, a halakha derived via a juxtaposition cannot teach another halakha via a juxtaposition. The Gemara answers: This derivation is not relevant exclusively to consecrated matters, as the tithe of grains is non-sacred food.

The Gemara raises a difficulty: This works out well according to the one who says that when implementing this principle we follow the source that teaches the halakha, i.e., if the matter that teaches the first juxtaposition involves non-sacred items, one can employ two juxtapositions even with regard to deriving the halakha for consecrated matters. But according to the one who says that we follow the matter that is taught the halakha, i.e., the case to which we wish to apply the halakha, and if that case involves offerings one cannot employ two juxtapositions, what can be said?

Rather, the reason why gentiles cannot bring an animal tithe offering is that animal tithe is an obligation for which there is no fixed time, and with regard to any obligation for which there is no fixed time, a Jew can bring it but gentiles cannot bring it. And as stated, substitution is juxtaposed with the animal tithe, and therefore gentiles can also not render an animal a substitute.

§ The baraita teaches: And gentiles cannot bring libations that are brought by themselves as a separate offering and do not accompany an animal offering, but their animal offerings require libations. The Gemara cites the source of these halakhot. The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to libations: “All who are homeborn shall do these things after this manner” (Numbers 15:13), which teaches that those who are homeborn, i.e., Jews, can bring libations as a separate offering, but a gentile cannot bring such libations. One might consequently have thought that a gentile’s burnt offering should not require the standard accompanying libations. Therefore, the verse states: “So it shall be done for each bull” (Numbers 15:11), which indicates that every offering requires libations.

The baraita continues: Rabbi Yosei says: I see that in all of these cases it is correct to be stringent. In what case is this statement said? In the case of items consecrated for the altar. But with regard to items that are consecrated by gentiles for Temple maintenance, one who derives benefit from them is liable for misusing them. The Gemara asks: What is the reason of Rabbi Yosei?

The Gemara answers that Rabbi Yosei holds that when the halakha of misuse of consecrated property is derived through a verbal analogy between “sin” stated with regard to misuse of consecrated property and “sin” stated with regard to teruma, this is referring to items that are similar to teruma, which is sacred with inherent sanctity. But with regard to an item consecrated for Temple maintenance, which has no inherent sanctity, but only sanctity that inheres in its value, this exemption of gentiles does not apply.

The Gemara continues to analyze the opinion of Rabbi Yosei. The Sages taught in a baraita: With regard to blood that became impure and a priest sprinkled it on the altar, if he did so unwittingly, the offering is accepted.