דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - ב

לימד בכך הכתוב על בכור בעל מום שהוא ניתן לכהן כדין בכור תם, שלא מצינו לו בכל התורה כולה פסוק אחר ללמוד ממנו דבר זה. [9] אולם את "דמם וחלבם" האמורים בפסוק לא ניתן לדרוש כן, שהרי בעל מום אינו קרב למזבח.

ומקשינן: ורבי ישמעאל, שלמד את הפסוק "ובשרם יהיה לך" לכלול בשר שור כבש ועז, מנין לו דין זה שבכור בעל מום ניתן לכהן?

ומתרצינן: נפקא ליה דין זה מ"וכשוק הימין לך יהיה", דסיפא של הענין האמור שם.

ומקשינן: בשלמא לרבי יוסי הגלילי, דמוקי ליה לפסוק של "דמם וחלבם" נמי במעשר ופסח, היינו דכתיב בתחילת פסוק זה "אך בכור שור וכו' לא תפדה כי קדש הם", שבא הכתוב למעט ולומר, דווקא הם קריבין, ואין תמורתן קריבה. ומאחר ואף הפסח והמעשר כלולים במיעוט זה, יש לנו ללמוד מכאן את טעמן של משניות אלו:

דתנן: תמורת בכור ומעשר, הן, וולדן, וולד ולדן עד סוף כל העולם, הרי הן כבכור ומעשר, שאף בהיותם בעלי מום הם אינם נפדים על מנת לחלל קדושתם על מעות. אך כל זמן שלא הוטל בהם מום, הם אינם קרבים כדין הבכור והמעשר עצמם, אלא ירעו עד שיפול בהם מום, ויאכלו במומן לבעלים.

ותנן: אמר רבי יהושע, שמעתי מרבותי שתמורת פסח קריבה אחר הפסח לשם שלמים. ושמעתי עוד, שיש תמורת פסח שאינה קריבה אלא תרעה עד שתסתאב ותמכר, ויביא בדמיה שלמים. ואין לי לפרש, שכחתי על איזה תמורת הפסח שמעתי שתקרב, ועל איזה שמעתי שתרעה. ופירש זאת רבי עקיבא: אם המירו קודם הפסח, אינו קרב, כיון שהוא פסח דחוי. ואם המירו לאחר הפסח, הרי הוא קרב, כי דין תמורת שלמים לו.

ומעתה, לרבי יוסי הגלילי מבואר היטב טעם משניות אלו שתמורת הפסח והמעשר אינם קריבים, מאחר ונתמעטו מהפסוק לעיל.

אלא לרבי ישמעאל, דמוקי ליה לפסוק של "חלבם ודמם" כוליה בבכור, אם כן, מעשר ופסח, דלא קריבה תמורתן, מנא ליה?

ומתרצינן: תמורת מעשר שאינה קריבה גמר בגזירה שוה "עברה עברה" מבכור. נאמר בבכור "והעברת כל פטר רחם לה'", ונאמר במעשר "כל אשר יעבור תחת השמש". וכשם שתמורת בכור אינה קריבה, שהתמעטה מ"קדש הם", הוא הדין לתמורת מעשר.

ואילו בתמורת פסח, בהדיא כתב ביה לרבות שאין תמורתו קריבה. שהרי נאמר בפרשת שלמים "אם כשב הוא מקריב" [ויקרא ג], ומאחר ונאמר "כשב", מה תלמוד לומר "אם כשב", הרי זה בא לרבות תמורת הפסח לאחר הפסח שתקרב שלמים.

יכול אף תמורת הפסח לפני הפסח דינה כן? תלמוד לומר "זבח פסח הוא", לימד הכתוב כי רק קרבן הפסח עצמו קרב, ואין תמורתו קריבה.

ומקשינן: וכל הנך תנאי לעיל דמפקי ליה להאי קרא "ודם זבחיך ישפך" לדרשא אחרינא, האי דין המשנה, כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת, שכיפר, מנא להו?

ומתרצינן: סברי להו אלו התנאים כבית הלל במשנה, דאמרי, אף חטאת שנתנה מתנה אחת, כיפר. וילפינן כולהו קרבנות מחטאת.

שנינו במשנה בדעת בית שמאי: והחטאת, שתי מתנות:

אמר רב הונא: מאי טעמא דבית שמאי הסוברים שבחטאת שתי מתנות מעכבות?

שלוש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות [ויקרא ד], ובכולן נאמר דין נתינה על "קרנות" בלשון רבים, בחטאת נשיא נאמר "ונתן על קרנות המזבח", בשעירת חטאת יחיד נאמר "ונתן על קרנות מזבח העולה", ובכשבת יחיד נאמר "ונתן על קרנות מזבח העולה".

ומאחר ומיעוט רבים, שנים, הרי כאן שש קרנות. וכיון שאין במזבח אלא ארבע קרנות, הרי שארבע נאמרו למצוה. ושתים [10] שנה הכתוב כדי לעכב. ואף על פי שבשתים מהן נכתב "קרנת" חסר וי"ו, סוברים בית שמאי "יש אם למקרא", דהיינו שדורשים את הפסוק כקריאתו, ולא ככתיבתו.

ובית הלל סוברים "יש אם למסורת", ויש לדרוש הפסוק ככתיבתו, וכיון ששתים מהן נכתבו חסר אות וי"ו, נמצא שנאמרו קרנת קרנת פעמיים בלשון יחיד, ופעם אחת נאמר קרנות בלשון רבים, הרי כאן ארבע קרנות. שלש למצוה. ואחת לעכב.

ומקשינן: ואימא מצוות נתינת דם על כולהו ארבע קרנות למצוה נאמרה, שלכתחילה יש ליתן על הקרנות, ובדיעבד כיפר [11] אף אם לא נתן כלום, שהרי לא שנה הכתוב פעם נוספת לומר שמצוה זו מעכבת!?

ומתרצינן: כפרה בכדי, בחינם, ללא מתן דם כלל, [12] לא אשכחן, ובהכרח שאחת מהן מעכבת.

ואיבעית אימא טעם אחר, היינו טעמא דבית הלל, שהם סוברים אהני מקרא לדרוש כפי הקריאה, ואהני מסורת לדרוש כפי הכתיבה.

דהיינו, אהני מקרא שמשמעו שש קרנות, לטפויי חדא. ואהני מסורת שמשמעותה ארבע קרנות לבצורי חדא. והיינו, מאחר ויש גם מקרא וגם מסורת, הרי שיש לנו להוסיף אחד על המסורת, ולגרע אחד מהמקרא, ונמצאו חמש קרנות, ארבע למצוה, ואחת לעכב.

ומקשינן לטעם זה שהועיל גם המקרא והועילה גם המסורת: אלא מעתה, מה שנאמר בבתי התפילין "לטטפת" [דברים ו], "לטטפת" [שם יא], פעמיים חסר, ונאמר גם "לטוטפות" [שמות יג] מלא, [13] ודרשנו בזה הרי כאן ארבע, מדוע לא נאמר גם כאן, אהני קרא ואהני מסורת, ואם כן, חמשה [14] בתי תפילין בעי למעבד, ולא ארבעה!?

ומתרצינן: סבר לה בית הלל כרבי עקיבא, הלומד דין ארבע פרשיות בארבע בתים מלשון אחד בלבד של הכתוב "לטטפת", דאמר, כך יש ללמוד מהכתוב: "טט" בשפת כתפי משמעותה היא שתים. וכו "פת" בשפת אפריקי משמעותה היא שתים. הרי שאמר הכתוב ארבע.

ומקשינן עוד: אלא מעתה, מה שנאמר לענין סוכה [ויקרא כג] "בסכת" "בסכת" פעמיים חסר, ופעם נוספת "בסוכות" מלא, ודרשנו בזה ללמד על מספר דפנות הסוכה, [15] מדוע לא נאמר אהני מקרא ואהני מסורת, ואם כן, חמשא דפנתא בעי למעבד לסוכה!?


הערות

[9] כן פירש רש"י. וכתב הקרן אורה, משמע שצריך פסוק לדין זה ובלעדיו היינו אומרים שבכור בעל מום אינו ניתן לכהן. וביאר שהחידוש בזה הוא בבכור שנולד בעל מום, כיון שהוא בעל מום עוד קודם שנתנו לכהן, היה מקום לומר שאינו מחוייב ליתנו לכהן, מאחר ואין הכהן זוכה בבכור אלא כשהוא עומד להקרבה. אולם בכור שנולד תם, שכבר זכו בו כהנים משעה שנולד, פשוט הוא שאף אם יוולד בו מום לאחר מכן הוא לא יחזור לבעלים, ואין צריך פסוק לזה. ומטעם זה, דחה את פירוש התוס' [ד"ה שלא מצינו], שביאר את דברי הגמרא, שלא מצינו בכל התורה כעין זה, שהרי כל פסולי המוקדשיןם אינם מתנה לכהן, אלא פודהו, ומקריב אחר תחתיו, ואילו זה הוא מתנה לכהן האוכלו במומו. והקשה הקרן אורה, מה ענין בכור לשאר פסולי המוקדשין? הלא כל המוקדשין אין לכהן זכיה בהם מחיים, אפילו לא באלו שלאחר הקרבתם זוכה הכהן בבשרם, מה שאין כן בכור, שזוכה בו הכהן מחיים! ? ומעיקר דברי התוס' כתב המקדש דוד [יד א] להוכיח, שדין זכיית הכהנים בבכור אינו זכות בבהמה שהיא פטר רחם, אלא זכות היא בקרבן בכור, שכשם שזכו הכהנים בקרבנות חטאת ואשם, כך זוכים הם בקרבן בכור. כי אם נאמר שזכיית הכהן בבכור אינה זכייה בדין קדשים אלא שהוא זוכה בבהמה שהיא פטר רחם, כשם שהוא זוכה בפטר רחם של בהמה טמאה, אם כן, מה שייך לומר שיש חידוש בבכור יותר משאר קדשים בזה שהוא ניתן לכהן במומו, הרי מאחר וזכיית הכהן בו היא מדין פטר רחם, מה לי תם מה לי בעל מום? אלא בהכרח, שאף בזה זכיית הכהן היא מדין קרבן, ונתחדש בזה, שאף על פי כן שונה הוא מיתר הקרבנות אשר אין לכהן זכייה בהם אלא בתם, ובבכור זוכה אף בבעל מום. וכעין זה כתב האבי עזרי [תמורה ג ב].

[10] הקשה הקרן אורה, מאחר והדין הוא, שאפילו נתן את הדם שלא במקומו, נתכפרו בעלים, כיון שהגיע דם למזבח כמבואר לעיל [כו ב], הרי שאף לבית שמאי מדוע לא יהיה די במתנה אחת לעכב, שהרי הגיע דם למזבח, ואמנם, בנתינה שלא במקומו נפסל הזבח, אבל מכל מקום, הבעלים נתכפרו! ? ודוחק לומר שאף שלא במקומו אין מועיל אלא אם כן נתן שתי מתנות, כי מאחר ונתינה על הקרן אינה מעכבת, הוא הדין לשתי מתנות שאינן מעכבות.

[11] הקשה הטהרת הקודש, מאחר ולמדנו לעיל [לו ב] מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" שכל הזבחים שנתנן במתנה אחת כיפר, ודרשה זו הינה אף לבית הלל כפי המבואר שם בתוס', הרי ששמענו בזה, שמתנה אחת לכל הפחות מעכבת, ואם כן, היאך עלה בדעת הגמרא, שחטאת החמורה יהיה דינה קל יותר משאר זבחים בדבר זה, ותוכשר ללא שום נתינה? ותירץ, שאין כוונת הגמרא כאן לומר שיהיה הזבח כשר לגמרי, שהרי בנתינה שלא במקומה לא הוכשר הבשר, והיא מועילה רק לענין כפרת הבעלים, וכל שכן בזה שלא נתן כלל. אלא בהכרח, כוונת הגמרא היא לומר שכאשר לא נתן כלל, נתכפרו בעלים והזבח פסול. ואם כן, אין סתירה מהנלמד לעיל בפסוק "ודם זבחיך ישפך" כיון ששם לא נאמר שמתנה אחת מעכבת את כפרת הבעלים, אלא שנתינה אחת מתירה אף את הבשר, וכפי האמור שם בפסוק "והבשר תאכל", ומה שאין כן כשלא נתן כלל, שבזה ביקשה הגמרא שאף על פי שלא הותר הבשר, מכל מקום נתכפרו בעלים. ובשפת אמת כתב, שאין להוכיח משאר הקרבנות על חטאת, מאחר ובכל הקרבנות נאמר דין מתנות שתים שהן ארבע, ממה שנאמר בהן נתינה "סביב" כמה פעמים, ושנה הכתוב להקל, ומה שאין כן בחטאת שלא נאמר בה "סביב", ואם לא שנה הכתוב תיבת "קרנות" כמה פעמים, לא נדע שמצוות נתינה בה מעכבת, ומשום כך, אין להוכיח מדין נתינה שלא במקומה שנפסל הבשר, לחטאת שלא נתן ממנה כלל, כי דין נתינה שלא במקומה זה אמור בשאר זבחים אשר בהם הנתינה מעכבת, ולכך כשנתן שלא במקומו נפסל הבשר, ומה שאין כן לגבי חטאת, שסברה הגמרא שאין הנתינה מעכבת בה כלל, הרי שהוא הדין לענין הכשר הבשר. אולם בעיקר קושיית הגמרא, תמה השפת אמת, וכי תתכן כפרה ללא דם? ולכך כתב, שכוונת הגמרא להקשות, שמא דין נתינה על הקרן נאמר רק למצווה, ובדיעבד אף אם לא נתן על הקרן אלא במקום אחר במזבח, כיפר, ומכל מקום וודאי שצריך נתינת דם.

[12] בביאור התירוץ כתב השפת אמת [לשיטתו שקושיית הגמרא היתה רק לענין נתינה על הקרן שאינה מעכבת, אבל מכל מקום וודאי שצריך נתינת דם], כי מאחר ואמרה תורה לתת על ארבע קרנות, הרי שנתינה שאינה על הקרן כלל, אינה מכפרת, והרי היא כפרה בכדי.

[13] כן פירש רש"י בסנהדרין [ד ב]. ובתוס' כאן הביא ספרים שגרסו "ולטוטפת", ללא וי"ו בסוף התיבה, ודרשת הגמרא היא מהאות ו"ו שבראש התיבה.

[14] כתב החק נתן, שלדעת בית שמאי הסוברים יש אם למקרא, היה לה לגמרא להקשות, שיצטרכו לעשות ששה בתים בתפילין, אלא שהקשה לדעת בית הלל שהלכה כמותם. ובפנים מאירות תירץ בזה, שפשוט היה לגמרא שתנא זה הלומד דין ארבעה בתים ממה ששנתה תורה "לטטפת" שלוש פעמים, וודאי אינו סובר יש אם למקרא, ובית שמאי וודאי לומדים דין זה ממקור אחר, וכל קושיית הגמרא הינה על סברא זו שאמרנו שהסובר יש אם למסורת, סובר גם יש אם למקרא, ובדרשה זו מפורש, שאם יש אם למסורת, הרי שיש לדרוש רק כפי המסורת.

[15] מבואר בזה, שהאמור בתורה "סוכת" כולל עמו את הדפנות, וכן כתבו התוס' להוכיח מדין איסור הנאה שהוא קיים אף בדפנות, ואין נוטלים עצים מן הדפנות. והקשו התוס', מאחר וכך הוא, שדפנות הסוכה נדרשות אף הן בפסוק, וכלולות בדין הסוכה, מדוע דין דבר שאינו מקבל טומאה, וכן דין תעשה ולא מן העשוי, האמורים בסכך, אינם אמורים אף לגבי הדפנות? ובכתבי הגרי"ז כתב בשם הגר"ח, כי שם סוכה בוודאי הינו רק על הסכך, ולכן כל פסולי סוכה, בסכך הם, ולא על הדפנות שאין עליהם דין סוכה כלל, אולם זה וודאי, שקיום מצוות סוכה, הינו גם ע"י הדפנות אשר בלעדיהם אין כאן מצוה, ולפיכך איסור הנאה קיים אף בדפנות, משום שאיסור זה אינו תלוי בשם סוכה, אלא בקיום המצוה, ומאחר וקיום המצוה הוא גם בדפנות, הרי שאף הם אסורים.

לימד פסוק זה על בכור בעל מום שניתן לכהן במתנה, והוא אוכל את בשרו. שלא מצינו דין דומה לו בכל התורה כולה, שקרבן בעל מום ניתן לכהנים לאכילה.

ושואלים: ור' ישמעאל שדורש אחרת, מנין לו הלכה זו בבכור בעל מום? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת לו] הלכה זו ממה שנאמר: "כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" דסיפא [שבסוף] פסוק זה (במדבר יח, יח).

ושואלים מצד אחר: בשלמא [נניח] לדעת ר' יוסי הגלילי דמוקי ליה נמי [שמעמיד אותו פסוק גם כן] במעשר ופסח, היינו דכתיב [זהו שנאמר] שם: "לא תפדה כי קדש הם" (במדבר יח, יז), וההדגשה "הם" באה לומר שהם קריבין ואין תמורתן קריבה,

דתנן [ששנינו במשנה]: תמורת בכור ומעשר, גם הן התמורות עצמן, וגם ולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם (כמה וכמה דורות) הרי הן כבכור ומעשר, ויאכלו במומן לבעלים, אבל אינם קרבים למזבח.

וכן לענין תמורת הפסח תנן [שנינו במשנה], אמר ר' יהושע: שמעתי שתמורת פסח קריבה ותמורת פסח אינה קריבה, ואין לי לפרש את הדברים ששמעתי. וכמבואר להלן, תמורת הפסח עצמה אינה קרבה.

אלא לר' ישמעאל דמוקי ליה כוליה [שמעמיד אותו את הפסוק כולו] בבכור, מעשר ופסח דלא [שאין] קריבה תמורתן מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: לענין מעשר גמר [למד] בגזירה שווה "עברה" "עברה" מבכור, שנאמר בבכור: "והעברת כל פטר רחם לה' " וכו' (שמות יג, יב), ונאמר במעשר: "כל אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז, לב),

פסח — בהדיא כתב ביה [במפורש כתוב בו] כלומר, אין זה בגזירה שווה, אלא יש כתוב מיותר לענין זה, שנאמר בדין השלמים: "ואם מן הצאן קרבנו... אם כשב הוא מקריב" (ויקרא ג, ו— ז), ודי היה במלה "כשב", מה תלמוד לומר "אם כשב" (ויקרא ג, ו— ז)? הרי "אם" זה בא לרבות תמורת הפסח כשהמיר בבהמה אחר הפסח, שתקרב שלמים כדין תמורת שלמים, כיון שהפסח עצמו אחר חג הפסח נעשה קרבן שלמים. יכול אף תמורת הפסח לפני הפסח יהא דינה כן? תלמוד לומר: "הוא" למעט, שתמורה זו אינה קרבה.

ולסיכום הדיון שואלים: וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי [וכל אותם התנאים שמוציאים את זה] הכתוב "דם זבחיך ישפך" (דברים יב, כז) לדרשא אחרינא [לדרשה אחרת], האי [ההלכה הזו] שכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת שכיפר מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: סברי להו [סבורים הם] כדעת בית הלל, דאמרי [שאומרים]: אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר, וילפינן כולהו [ולמדים הם את כל הקרבנות כולם] מחטאת.

א שנינו במשנה: ואם נתן מן החטאת שתי מתנות — כיפר לדעת בית שמאי. ולדעת בית הלל, אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר. אמר רב הונא: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי?

נאמר בדין נתינת דם החטאת על המזבח: "קרנות" (ויקרא ד, כה) "קרנות" (ויקרא ד, ל) "קרנות" (ויקרא ד, לד) וכל אחד הוא לשון רבים — הרי כאן שש, ארבעה מהם למצוה שצריך לכתחילה לתת הדם על ארבע קרנות המזבח, ושתים שנשארו הרי הם לעכב, שאם לא נתן לפחות שתי מתנות על הקרנות — לא כיפר.

ושואלים: ובית הלל מה הם סבורים? ומסבירים: לדעתם הולכים אחר מסורת הכתיבה, ומכיון ש"קרנות" כתוב פעמיים חסר, נמצא כי "קרנת" "קרנת" "קרנות" — הרי כאן ארבע, שלש למצוה לכתחילה, ואחת היא גם לעכב, שאם לא נתן אפילו על אחת — לא התכפר.

ושואלים: ואימא כולהו [ואמור שכולם] למצוה כלומר ארבע קרנות לכתחילה, ובדיעבד יתכפר גם בלא זה! ומשיבים: כפרה בכדי [בחינם] בלי זריקת דם כלל לא אשכחן [מצאנו].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], היינו טעמא [זהו הטעם] של בית הלל: אהני [הועיל] המקרא הדרך שקוראים בה את המלה, שהיא לשון רבים, ואהני [והועילה] המסורת של הכתיבה, שהיא לשון יחיד, ובאופן זה: אהני [הועיל] המקרא לטפויי חדא [להוסיף עוד קרן אחת], ואהני [והועילה] מסורת לבצורי חדא [להוריד אחת], ואם כן נמצא שכאילו כתוב שם חמש, ארבע למצוה ואחת לעכב.

ושואלים: אלא מעתה לפי דרך זו של דרשת המקראות, מה שנאמר בתפילין של ראש "לטטפת" "לטטפת" "לטוטפות" — הרי כאן ארבע, ומכאן למדים שיש ארבעה בתים בתפילין של ראש, מדוע לא נאמר גם כאן באותה שיטה: אהני קרא ואהני מסורת [הועיל מקרא והועילה המסורת], ואם כן חמשה בתי [בתים] בעי למיעבד [צריך לעשות]!

ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' עקיבא, שאמר שאין אנו למדים דין זה ממספר הפעמים שהוזכר "טוטפות", אלא מדרשת המילה "טטפת", כי טט בלשון כתפי פירושו שתים, פת בלשון אפריקי פירושו שתים.

ועוד שואלים על שיטת מדרש זו: אלא מעתה, נאמר "בסכת" "בסכת" "בסוכות", שלפי המסורת נאמרה פעמיים לשון יחיד ("סכת"), ופעם אחת לשון רבים ("סוכות"), ולמדו מכאן שצריך ארבע דפנות לסוכה, מדוע לא נאמר גם פה לפי אותה שיטה: אהני [הועיל] המקרא בלשון רבים ללמד על שש דפנות, ואהני [והועילה] המסורת ללמד על ארבע דפנות, אם כן חמשא דפנתא בעי למיעבד [חמש דפנות צריך לעשות]!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This verse teaches that a blemished firstborn is given to a priest as a gift, and that he may eat its meat. This is a novel concept, as we have not found in the entire Torah another halakha similar to it, where a blemished offering is given to the priests for consumption.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yishmael, who interprets this verse differently, from where does he derive this halakha that a blemished firstborn is given to a priest? The Gemara answers: He derives it from the phrase: “As the breast of waving and as the right thigh, it shall be yours” (Numbers 18:18), which is the latter clause of that same verse. The repetition of the phrase “shall be yours” serves to teach that even the meat of a blemished firstborn shall be eaten by the priests.

§ The Gemara raises another question: Granted, according to the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who interprets the verse as referring also to an animal tithe offering and a Paschal offering, this is as it is written in the same verse: “You shall not redeem; they are sacred” (Numbers 18:17). The word “they” indicates that only they are sacrificed on the altar, but their substitutes are not sacrificed. In general, if one substitutes a non-sacred animal for one designated as an offering, both the original and the substitute are considered to be consecrated, and they are therefore sacrificed. But if one substitutes a non-sacred animal for a firstborn, an animal tithe offering, or a Paschal offering, the substitute is not sacrificed.

This is as we learned in a mishna (Temura 21a): With regard to the substitute of a firstborn and of an animal tithe offering, both they, the substitutes themselves, and their offspring, and the offspring of their offspring, forever, i.e., for all future generations, are as the firstborn and the animal tithe offering, respectively, and therefore they are eaten in their blemished state by the owners; but unlike the firstborn and the animal tithe offering themselves, they are not sacrificed on the altar.

And likewise with regard to the substitute of a Paschal offering, we learned in a mishna (Pesaḥim 96b) that Rabbi Yehoshua says: I have heard two rulings from my teachers: One ruling was that the substitute of a Paschal offering is sacrificed as a peace offering after Passover, and another ruling was that the substitute of a Paschal offering is not offered as a peace offering after Passover; and I cannot explain these apparently contradictory rulings, as I do not remember the circumstances to which each ruling applies. And as will be explained, if the substitution took place after the sacrifice of the Paschal offering, the animal is sacrificed, as it is considered the substitute of a peace offering, whereas if the substitution occurred before the sacrifice of the Paschal offering, it is not sacrificed, as it is the substitute of a Paschal offering. This indicates that the substitute of a Paschal offering is not sacrificed, just like the substitute of a firstborn is not sacrificed.

But according to the opinion of Rabbi Yishmael, who interprets the entire verse as dealing with a firstborn, from where does he derive the halakha that the substitute of an animal tithe offering and of a Paschal offering are not sacrificed? The Gemara answers: With regard to an animal tithe offering, he derives this by means of a verbal analogy between the terms passing, and passing written with regard to a firstborn. Concerning a firstborn it is stated: “And you shall pass [veha’avarta] to the Lord all that opens the womb” (Exodus 13:12), and concerning an animal tithe it is stated: “Of whatever passes [ya’avor] under the rod” (Leviticus 27:32). From this verbal analogy it may be derived that just as the substitute of a firstborn is not sacrificed, so too, the substitute of an animal tithe offering is not sacrificed.

With regard to the Paschal offering, this halakha is not derived through a verbal analogy, but rather this halakha is explicitly written concerning it. The verse referring to peace offerings states: “If he offers a lamb for his offering” (Leviticus 3:7). The Torah could simply have stated: A lamb, and proceed from there to teach the halakhot of a lamb peace offering. If so, what is the meaning when the verse states: “If he offers a lamb”? This serves to include the substitute of a Paschal offering that was substituted after the sacrifice of the Paschal offering, teaching that it is sacrificed as a peace offering, since the Paschal offering has the status of a peace offering after that time. One might have thought that even before the sacrifice of the Paschal offering the same should apply, i.e., that the substitute of a Paschal offering is sacrificed as a peace offering. Therefore, the verse states with regard to the Paschal offering: “It is the sacrifice of the Lord’s Passover” (Exodus 12:27), which indicates that it, the Paschal offering itself, is sacrificed, but its substitute is not sacrificed.

The Gemara asks: And as for all those tanna’im who derive a different exposition from this verse: “And the blood of your offerings shall be poured” (Deuteronomy 12:27), this halakha that is recorded in the mishna, that with regard to all the offerings whose blood is to be placed on the external altar, in a case where the priest placed the blood on the altar with one placement, he facilitated atonement, from where do they derive this? The Gemara answers: Those tanna’im hold in accordance with the opinion of Beit Hillel, who say: Even with regard to a sin offering, in a case where the priest placed the blood with one placement, he facilitated atonement after the fact. And they derive the halakha applying to all the other offerings from that which applies to a sin offering.

§ The mishna teaches that Beit Shammai maintain that in the case of a sin offering, which requires four placements, at least two placements are necessary to facilitate atonement, whereas Beit Hillel hold that even in the case of a sin offering one placement suffices. Rav Huna said: What is the reasoning for the opinion of Beit Shammai?

He explains: The verse states: “And the priest shall take of the blood of the sin offering with his finger, and put it upon the corners of the altar” (Leviticus 4:25). Subsequently, the verse states: “The priest shall take of its blood with his finger, and put it on the corners of the altar” (Leviticus 4:30), and an additional verse states: “The priest shall take of the blood of the sin offering with his finger, and put it on the corners of the altar” (Leviticus 4:34). As the mini-mum amount justifying the use of the plural form, i.e., in the word “corners,” is two, one may conclude that there are six references to the corners of the altar here. Four of them are mentioned for a mitzva, meaning that the priest should place the blood on all four corners of the altar ab initio, and the other two are mentioned to invalidate the offering if he did not present the blood on at least two corners.

The Gemara asks: And what is the reasononing for the opinion of Beit Hillel? The Gemara answers: The matter should be understood according to the written consonantal text, i.e., the way in which the words are actually spelled. The word “corners” is written plene, i.e., with a vav, in one of the verses, which means that it must be read in the plural form. In the other two verses, “corners” and “corners” are written deficient, i.e., without a vav, in a way that can be vocalized in the singular form, i.e., as karnat. Therefore, there are four references to corners here. Three of these references are written to indicate the placements of blood are performed only as a mitzva, i.e., they are performed ab initio, and the remaining one is written to indicate that its absence invalidates the offering, i.e., the offering is not valid if the blood was not placed against at least one corner of the altar.

The Gemara asks: But according to this explanation of Beit Hillel, why not say that all of them are written for the mitzva and none are to invalidate, i.e., that the blood must be presented on all four corners ab initio, but the offering atones after the fact even if the blood was not presented at all? The Gemara rejects this possibility: We have not found anywhere in the Torah an example of an offering in which atonement can be achieved with no placement of the blood.

And if you wish, say instead that this is the reason of Beit Hillel: The vocalized text of the Torah, i.e., the way in which the words of the Torah are pronounced based on the tradition of what vowels the words contain, is effective in determining how the verses are to be expounded. And likewise, the consonantal text of the Torah, i.e., the way in which the words are actually written, is also effective in determining how the verses are to be expounded. The Gemara elaborates: The vocalized text is effective in adding one more corner and the consonantal text is effective in subtracting one corner. Consequently, the verse is interpreted as referring to five corners, four of which are necessary for the mitzva ab initio, and one of which is indispensable after the fact.

The Gemara asks: But if that is so, that this is the proper manner of expounding the verses, consider the case of the phylacteries of the head, about which it is stated: “And for frontlets [totafot] between your eyes” (Exodus 13:16), and: “They shall be for frontlets [totafot] between your eyes” (Deuteronomy 6:8), and subsequently: “They shall be for frontlets [totafot] between your eyes” (Deuteronomy 11:18). The word totafot is written once in plene form, i.e., with a vav, indicating the plural form, and twice in a deficient form, i.e., without a vav, indicating the singular. Accordingly, there are four frontlets here, and from here the Sages derive that the phylacteries of the head consist of four compartments, which together form a cube. Why not say that the vocalized text, read in the plural, is effective, i.e., that it requires six compartments, and likewise, the consonantal text, read in the singular, is effective, i.e., it requires four compartments, and therefore one should be required to prepare five compartments for the phylacteries of the head?

The Gemara answers that Beit Hillel hold in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that the requirement to have four compartments in the phylacteries of the head is not derived from the number of times that the word totafot is mentioned, but rather from an exposition of the word totafot itself: Tot in the Katpi language means two, and pat in the Afriki language means two, for a total of four.

The Gemara raises another objection to this method of exposition: If that is so, consider the case of a sukka, about which it is stated: “In sukkot [basukkot] shall you reside seven days; all that are homeborn in Israel shall reside in sukkot [basukkot]. So that your future generations will know that I caused the children of Israel to reside in sukkot [basukkot] when I took them out of the land of Egypt: I am the Lord your God” (Leviticus 23:42–43). Two instances of the word basukkot are written in a deficient manner, i.e., without a vav, indicating the singular, and one instance is written in plene form, i.e., with a vav, indicating the plural form. The Sages derived from here that a sukka must have four walls. Why not say that the vocalized text, read in the plural, is effective, requiring six walls, and likewise, the consonantal text, read in the singular, is effective, requiring four walls, and therefore one should be required to build a sukka with five walls?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא אלא לרי"ש דמוקי לי' כולי' בבכור מעשר ופסח דל"ק תמורתן מנ"ל. כצ"ל:

לימד על בכור בעל מום שניתן לכהן שלא מצינו לו מקום אחר בכל התורה כולה. ודמן וחלבן ליכא לאוקומי בחד בכור דבעל מום לא קרב: דסיפיה. וכשוק הימין לך יהיה: היינו דכתיב קדש הם כו' ותנן כו'. כלומר היינו דקודש הם ממעט נמי תמורת מעשר ופסח מהקרבה וניליף מינה טעמא דהנך ב' משניות דתנן בהו דלא קרבי (וולדן): כבכור ומעשר. דאין נפדין במום לחול קדושה על המעות ומיהו לא כבכור ומעשר לקרב אלא יאכלו בעלים במום: ותנן נמי. בפסחים דתמורת פסח לא קרבה: ואין לי לפרש. הי קריבה והי לא קריבה וקיימא לן דתמורה שהמיר בו אחר הפסח קריבה דתמורת שלמים היא ושהמיר בו קודם זמנו לא קרבה דתמורת הפסח היא: עברה עברה. כל אשר יעבור תחת השבט במעשר והעברת כל פטר בבכור: אם כשב. ובשלמים כתיב: שקריבה שלמים. שהרי מותר נעשה שלמים משעבר זמנו: הוא. זבח פסח הוא הוא קרב ואין תמורתו קריבה: אף חטאת כו'. וילפינן לה מקראי בשמעתין והדר ילפינן כולהו זבחים מחטאת: קרנת קרנת קרנות. שלש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות בויקרא אחת בשעיר נשיא וב' בחטאת יחיד אחת בכשבה ואחת בשעירה בשתים כתיב על קרנת חסר והאחת מלא וב''ש אית להו יש אם למקרא הרי כאן שש ואין במזבח אלא ארבע והשתים יתירות לא נאמרו אלא ששנה עליה הכתוב לעכב ארבע נאמרו למצוה שמצוה בארבע מתנות ושתים נשנו מהן לעכב: וב''ה. סברי יש אם למסורת הלכך הרי ד' ג' מהן למצוה נאמרו שמצוה לכתחילה ליתן אף עליהן והאחת מעכבת כדמפרש ואזיל: ואימא כולהו למצוה. ואין כאן אחת לעכב שהרי לא שנה באחת מהן: בכדי. בלא מתן דמים: אהני קרא. דמשמע שש: ואהני מסורת. דמשמע ארבע הלכך טפי חדא אמסורת ובציר חדא ממקרא והוו להו חמש נמצא ששנה באחת: לטטפת לטטפת לטוטפות. דילפינן מינה ארבע בתים לתפילין ואנן בכולהו לטוטפות קרינן נמי אהני קרא כו': סברי ב''ה כרבי עקיבא. דיליף לה מקרא אחרינא: כתפי. שם מקום:
תוכל לדקדק דזריקה בכלל שפיכה דכיון דקאמר דבירך על הפסח פטר את הזבח אם כן סבירא ליה דמתנותיהם שוין ואף פסח בזריקה והא דזבח לא פטר פסח משום דזבח טפל לו וכיון דפסח בזריקה אם כן אייתר ליה דם זבחיך ישפך ומצי למידרש מיניה לומר דזריקה בכלל שפיכה ולא גריס ולא שפיכה בכלל זריקה דלהאי תנא דרבי ישמעאל כולהו בזריקה ולדברי ר''ע דלא זה פטר את זה אם כן אין מתנותיהם שוות דפסח בשפיכה מקרא ודם זבחיך ישפך ואם כן לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה דהא ודם זבחיך איצטריך ליה לדידיה לומר דפסח בשפיכה ולהאי פירושא קשה מכל מקום מההיא דהאשה (פסחים דף פט.) ועוד מנא ליה לרבי ישמעאל דזריקה בכלל שפיכה משום דמייתר ודם זבחיך ישפך דלמא אתא לכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר וה''ר חיי''ם אומ''ר דבספרי''ם ישני''ם גרסינן כשתימצי לומר לדברי רבי ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ושפיכה בכלל זריקה דהכל אחד דכל הקרבנות בזריקה לרבי ישמעאל ואין לחוש אם בזריקה אם בשפיכה והיינו כשיטת רבינו שמואל וכל מה שהקשיתי עליו קשה גם לפי' זה ולכולהו לישני קשה אי פסח בשפיכה (לרבי עקיבא) אם כן דריש לקרא דדמו כרבי ישמעאל ובשרם דהנך (קאמר) כרבי ישמעאל ואחד תם ואחד בעל מום נפקא ליה מיהיה לך ולקמן בסוף איזהו מקומן (דף נז.) פליג רבי עקיבא ארבי ישמעאל ומוקי לה לקרא דובשרם אחד תם ואחד בעל מום כרבי יוסי הגלילי דהכא: אחד תם ואחד בעל מום. אע''ג דיהיו לך כחזה התנופה ושוק התרומה מוקמינן ליה בסוף איזהו מקומן (שם) ובבכורות (כז:) בבכור תם רישיה דקרא דבשרם לשון רבים נקט משום בעל מום: שלא מצינו לו בכל התורה כולה. פירש בקונט' שלא מצינו לו קרא אחר בכל התורה כולה ונראה לפרש שלא מצינו בכל התורה כענין זה דשאר פסולי המוקדשין אינו מתנה לכהן אלא פודהו ומקריב אחר תחתיו וזה מתנה לכהן ואוכלו במומו כי האי גוונא בפ' שתי מדות (מנחות צא:) שלא מצינו בכל התורה שיהא טפל חמור מן העיקר גבי את הכבש זו עולת יולדת האחד זה אחד עשר של מעשר: קודש הם הם קריבין ואין תמורתן קריבה. תימה דבפ''ק דתמורה (דף ה:) בין אביי ורבא מוקמי הם לבכור ומעשר שנתערבו בכל העולין שקריבין לגבי מזבח ואין תמורתן קריבה נפקא להו מדכתיב לה' הוא קרב ואין תמורתו קריבה ועוד קשה דאביי גופיה דריש ליה התם בפרק אלו קדשים (תמורה כא.) מקרא דהכא מדכתיב קודש הם: שמעתי שתמורת פסח קריבה ותמורת פסח אינה קריבה. מפרש התם בפסח שנמצא קודם שחיטה ירעה וכן תמורתו משום פסח עצמו דלא קרב לא קרבה תמורתו ועוד איכא למאן דאמר התם דנמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה תמורתו קריבה שלמים אע''פ שהפסח רועה ואע''ג דדרשינן הוא קרב ואין תמורתו קריבה הכי קאמר הוא קרב כלומר פסח קרב ואין תמורתו קריבה כשהוא מימר בפסח דחזי ללישנא קמא דרבה דבפרק מי שהיה טמא (פסחים צו:) אפילו המיר בו לאחר שחיטה וללישנא בתרא היכא דהמיר קודם שחיטה וההוא לישנא לא קאי דאיתותב התם וקצת קשה הא דדרשינן קודש הם אבכור מעשר ופסח הם קריבים ואין תמורתן קריבה דלא הוי מעין אחד דגבי פסח אם המיר בפסח עצמו שקרב לשם פסח תמורתו נמי קריבה דאם איתא דלא קרב אמאי איתותב התם לשון שני של רבה לימא דברייתא בהכי מיירי ועוד דרשינן התם אם כשב לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים ופירש התם בקונט' שלמים הבאין מחמת פסח דהיינו תמורת הפסח עצמו ובענין אחר לא מיתוקם כדפרישית לעיל פ''ק (דף ט.) ובכל מקום שהפסח קרב או לשם פסח או לשם שלמים גם התמורה קריבה כיון דלא אתיא מכח קדושה דחויה וצ''ע אם יכול להקריב התמורה לשם פסח קודם שחיטה דשמא יש לדרוש הוא קרב לשם פסח ואין תמורתו קריבה לשם פסח אבל לשם שלמים קרבה כשקרב הוא לשם פסח: הרי כאן שש. וא''ת בחמש סגי דלאחת לא איצטריך דכפרה בכדי לא אשכחן וי''ל דדילמא ב''ש לית ליה האי טעמא: לטוטפות. ואמר רבינו תם דבספרים מדוייקים לא כתיב לטוטפות כלל בוי''ו לבסוף אלא וי''ו דולטטפת דריש ואפילו למאן דלא דריש וי''ו וי''ו למ''ד דריש כדאמר גבי והנותר פ' הערל (יבמות עב:) ויש מפרשים דלטוטפת דריש דכתיב לטוטפת מלא בוי''ו דוי''ו דבין שני הטיתין דריש וקסבר גורעין ומוסיפין ודורשין ואומר רבינו תם דלא אמרינן גורעין ומוסיפין ודורשין באמצע התיבה אלא בתחלת התיבה או בסוף כדאשכחן בפרק הזהב (ב''מ דף נד:) גבי וחמישיתו וגבי דם מהפר יקבלנו וגבי ונתתם את נחלתו לשארו ביש נוחלין (ב''ב דף קיא:): טט בכתפי שתים. וא''ת א''כ ליבעי תרי סרי בתי וי''ל כיון דמנין הוא אינך הוו להו כפרשה שנאמרה ונשנית ולא דמו לקרנות שאין המנין כתוב בפירוש וה''ר יהודה מקורבי''ל מפרש דחד טטפת לגופיה ואינך תרתי אתו למנין בתים בלשון כתפי ובל' אפריקי: אלא מעתה בסכת כו'. במס' סוכה (דף ו:) דדרשינן לדפנות וכן בפ' המביא (ביצה ל:) גבי אין נוטלים עצים מן הסוכה אסרינן נמי מן הדפנות מדכתיב חג הסוכות דכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה ותימה דגבי אין מסככין בדבר המקבל טומאה וגבי תעשה ולא מן העשוי לא דרשינן לדפנות:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד