דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - א

ב. שחט את הזבח במחשבה על מנת ליתנן למתנות הדם על גבי הכבש שאינו מקום מתן דם, או על גבי המזבח שלא כנגד היסוד והיינו בקרן המזרחית דרומית שלא היה לה יסוד [ודם העולה צריך להנתן על קיר המזבח כנגד היסוד שתחתיו], וליתן את מתנות הדם הניתנים למעלן, למעלה מחוט הסיקרא, חישב ליתנם למטה. ואת הניתנים למטה חישב ליתן למעלן. ואת הניתנים  בפנים ההיכל חישב לתת בחוץ, על המזבח החיצון, ואת הניתנין בחוץ חישב לתת בפנים. וכן אם חישב שיאכלוהו טמאים, וכן אם חישב שיקריבוהו טמאים, או חישב שיאכלוהו ערלים, ושיקריבוהו ערלים, וכן אם חישב לשבר עצמות הפסח, או לאכול הימנו מן הפסח נא, מבושל חלקית ולא צלי, וכן אם חישב לערב דמו של הזבח בדם קרבנות הפסולים.

בכל אלו המחשבות, כשר הזבח. לפי שאין מחשבה פוסלת בכל הקרבנות אלא במחשב חוץ לזמנו וחוץ למקומו, והפסח והחטאת ששחטן במחשבת שלא לשמן.

גמרא:

ודנה הגמרא: מאי טעמיה דרבי יהודה במשנתנו, הפוסל בחישב להניח דמו למחר, או להוציאו לחוץ, והרי הפסוק של פסול פיגול עוסק רק במחשבת אכילה או הקטרה חוץ לזמנו, ולא בהנחת הדם!?

אמר רבי אלעזר: תרי קראי כתיבי בפסול נותר: כתוב אחד האמור לגבי קרבן פסח אומר "לא תותירו ממנו עד בקר" [שמות יב]. וכתוב אחד האמור לגבי קרבן תודה אומר "לא יניח ממנו עד בקר" [ויקרא ז]. ונמצא פסוק אחד מיותר. ולכך יש לדורשו לפי הכלל שאם אין ענין בפסוק ללמד במקום זה, תנהו ענין ללמד במקום אחר:

אם הפסוק המיותר לגבי איסור נותר אינו ענין לומר שיש איסור להניח [להותיר] את בשר הקרבן, תנהו לענין מחשבת הינוח, אם חישב בעבודתו להניח את הדם או את האימורים למחר, חוץ לזמנם, ובא הכתוב המיותר ללמד שאף מחשבה כזאת של הינוח פוסלת.

ומקשינן: וכי סובר רבי יהודה כי האי קרא, הפסוק המיותר, להכי, למחשבת הינוח חוץ לזמנו, הוא דאתא? והרי האי פסוק מיותר זה מיבעי ליה לכדתניא: נאמר בפסוק שם "ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל. לא יניח ממנו עד בוקר" [שם]. למדנו בזה לתודה שנאכלת ליום ולילה בלבד!

ועדיין לא למדנו מכאן אלא לתודה עצמה, אבל חליפין, אם אבדה תודתו, והפריש אחרת תחתיה, ולפני שהקריב את השניה נמצאה הראשונה, שדין השניה להיקרב כדין "חליפי תודה",

וכן ולדות תודה, ותמורות תודה, שהמיר תודתו בבהמה אחרת, ודין שתיהן להיקרב, מנין שאף אלו נאכלים ליום ולילה?

תלמוד לומר "ובשר". והיינו שיש בפסוק זה תיבות מיותרות, כי היה לו לכתוב "ותודתו ביומו יאכל", ומתיבת "בשר" נתרבו אלו.

חטאת ואשם, מנין שאף בשרם נאכל ליום ולילה בלבד? תלמוד לומר "זבח", ובא לרבות זבחים נוספים.

ומנין לרבות שלמי נזיר, איל הנזיר, הטעון הבאת לחם כתודה, ושלמי פסח, חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח, שאף אלו נאכלים ליום ולילה בלבד? [ביתר החגיגות נאמר מפורש שנאכלות לשני ימים ולילה]? תלמוד לומר "שלמיו".

לחמי תודה, וחלות ורקיקים שבנזיר מנין? תלמוד לומר "קרבנו".

כולן, שנתרבו כאן, קורא אני בהן "לא יניח ממנו עד בוקר".

נמצא שפסוק זה אינו מיותר, כי הוא בא ללמד על זמן אכילת הזבח, ואם כן, כיצד אמרנו שדורש ממנו רבי יהודה את פסול מחשבת הינוח!?

ומתרצינן: אם כן, אם נאמר שלא בא הפסוק הזה ללמד אלא על זמן אכילת הזבח בלבד, לימא קרא "לא תותירו ממנו עד בוקר", כמו בכל שאר הנותרים שנאמר בהם לשון נותר. מאי "לא יניח"? מפני מה הוציאתו תורה בלשון זו? אלא בא הכתוב ללמד, אם אינו ענין לאיסור ופסול הינוח, תנהו ענין למחשבת הינוח, שפוסלת את הזבח.

ומקשינן: התינח דרשה זו ללמד על מחשבה להניח דמו למחר שפוסלת. אולם מחשבה להוציא את דמו לחוץ שפוסלת אף היא, מאי איכא למימר, מנין לרבי יהודה דבר זה? ועוד קשה, הרי טעמא דרבי יהודה סברא הוא, ולא מן המקרא למדו!

דתניא: אמר להם רבי יהודה לחכמים, וכי אי אתם מודים שאם הניחו את הדם למחר שהוא פסול, לפי שנפסל הדם בשקיעת החמה? הלא בודאי שאתם מסכימים בדבר הזה, ולכן אף אם חישב להניחו למחר - פסול! הרי שלא למד רבי יהודה את דינו מן הכתוב אלא מסברא.

ומסיקה הגמרא: אלא, אכן טעמא דרבי יהודה סברא הוא, [1] שמסתבר לומר כי כל מעשה שאם יעשהו בפועל יפסל הזבח על ידו, הרי אף המחשבה [בעת עבודות הקרבן] בדבר עשיית מעשה זה פוסלת. [2] וסברא זו קיימת אף לגבי מחשבת הוצאת הדם לחוץ, כיון שאם יוציאו בפועל יפסל, הרי אף אם חישב מחשבת הוצאה, הוא פסול. [3]

ומקשינן: מאחר ולמד רבי יהודה את דינו מסברא, מדוע פוסל הוא רק במחשבת הנחת הדם או הוצאתו, וניפלוג נמי רבי יהודה על חכמים בכולהו מחשבות האמורות במשנה שאם חישבן הזבח כשר, ויפסול את הזבח אף באלו, מטעם זה שמחשבה כמעשה!?

ומתרצינן: בהי ניפלוג? וכי ניפלוג בשובר עצמות הפסח, שחישב בעת השחיטה לשבור עצמותיו של קרבן הפסח, שהוא דבר אסור, וכן אם חישב לאכול ממנו נא?

הרי אם יעשה כן בפועל, זיבחא גופיה מי מיפסיל? ואם כן, אף המחשבה על מעשה זה אינה פוסלת.

וכן אם תרצה לומר, ניפלוג בחישב על מנת שיאכלוהו טמאים את בשר הזבח, ושיקריבוהו טמאים את האימורים, הרי גם זה לא יתכן, כי אם בפועל יקרבו האימורים או יאכל הבשר על ידי אלו, זיבחא גופיה מי מיפסיל למפרע, אחרי שכבר הוכשר [4] ונרצה הקרבן על ידי זריקת הדם!?

וכן אם תרצה לומר שניפלוג רבי יהודה בחישב שיאכלוהו ערלים ושיקריבוהו ערלים גם זה לא יתכן כי זיבחא גופיה מי מיפסיל אם יעשו זאת בפועל? וכיון שאין הזבח נפסל בעשיות אלו, אף המחשבה אינה פוסלת בהן.

לישנא אחרינא בביאור טעמו של רבי יהודה שאינו פוסל במחשבה שיקרבוהו טמאים ושיקריבוהו ערלים:

כל כמיניה!? דהיינו, וכי יש בכוחו לגרום שאכן יקריבוהו טמאים וערלים? הרי הכהנים הטמאים לא ישמעו לו להקריבו בפסול, [5] וכן הערלים לא ישמעו לו להקריב, כי עברה היא להם, ולכך אין מחשבה זו [6] פוסלת, לפי שאין זה בידו לעשות כן בפועל.

שמא תאמר: מחשב לערב דמו בדם הפסולין, יפסול את הזבח, מאחר ואף אם יעשה כן בפועל יפסל הזבח מחמת שלא נזרק דמו!?

אין הדבר כן, כי רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אין דם מבטל דם. ואף דם זה שנתערב ראוי הוא לזריקה, ואין הזבח נפסל מחמת עירוב דמו בדם הפסולין.

ומקשינן: בחישב ליתן את הדמים הניתנין למעלה למטה, ואת הניתנים למטה למעלה, שאם עשה כן בפועל נפסל הזבח, [7] מדוע לא חולק רבי יהודה לאמור שאף המחשבה פוסלת בזה?

ומתרצינן: רבי יהודה לטעמיה, דאמר: נתינת הדם שלא למקומו, נמי מקומו קרינא ביה, וכשר הזבח. ולכך אף המחשבה על כך אינה פוסלת.

ומקשינן: וליפלוג רבי יהודה בדברי המשנה על ניתנין בפנים שנתנן בחוץ, והניתנין בחוץ שנתנן בפנים. והיינו, מדוע באופן זה שחישב ליתן בפנים את הדמים הניתנים בחוץ, אינו פוסל את הזבח? הרי חטאת חיצונה שנתן את דמה בפנים ההיכל פסולה, [8] שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד, ' באש תשרף", וכיון שאם עשה כן בפועל פסל, אף המחשבה דינה לפסול בזה, לפי רבי יהודה!? [ואין קושיית הגמרא מתייחסת לניתנים בפנים שנתנן בחוץ]. [9]

ומתרצינן: אין מחשבת נתינת דמים החיצוניים בפנים פוסלת לפיו, כי קסבר רבי יהודה, בעינן מקום שיהא "משולש", בדם, בבשר, ובאימורין.

דהיינו, לדעת רבי יהודה אין מחשבת חוץ למקומו פוסלת אלא אם חישב ליתן את הדם בחוץ, במקום שיש בו את שלשת התנאים הללו: שהוא ראוי בשעת היתר הבמות לזרוק עליו את הדם, ומותר לאכול בו בשר קדשים, ואפשר להקטיר בו את האימורים. ורק מחשבת חוץ למקומו שכזו פוסלת, ולא מחשבה ליתן את הדם בפנים, שמקום זה לעולם אינו ראוי ליתן בו את הדמים החיצוניים.

ודבר זה גזירת הכתוב הוא, והוא נלמד ממה שאמר הכתוב לגבי מחשבת חוץ למקומו "שלישי", שבא להורות על "מקום משולש".

וכיון שגזירת הכתוב היא במחשבת חוץ למקומו שאינה פוסלת אלא אם חישב ליתנו חוץ לעזרה ולא בתוך המקדש, הרי שמחשבת נתינם דמים החיצוניים בפנים ההיכל אינה מחשבה הפוסלת את הזבח.

ומקשינן: ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא, שמחשבת חוץ למקומו צריכה להיות על מקום המשולש?

והתניא: רבי יהודה אומר: במה שנאמר "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, כל דבר רע" [דברים יז] ריבה כאן הכתוב שני ענינים: האחד - חטאת ששחטה בדרום, דהיינו אזהרה שלא לעשות כן, והשני אזהרה על חטאת שנכנס דמה לפנים, שהיא פסולה. ולא על הכנסה בפועל דיבר הכתוב, שהרי בזביחה הוא עוסק, אלא אזהרה שלא ישחט על מנת להכניס דמה לפנים. [10] ומאחר וקראו הכתוב "דבר רע", בהכרח שנפסלת על ידי כך. הרי שאף לרבי יהודה אין מחשבת חוץ למקומו צריכה מקום המשולש!?

ומקשינן על קושיא זו: וכי אפשר לומר כי לית ליה לרבי יהודה דרשת הכתוב מ"שלישי", [11] המלמדת שצריך שיחשב על הוצאה למקום המשולש?

והתנן: אמר רבי יהודה: אם הכניס את דם חטאת החיצונה לפנים בשוגג כשר. ודייקנו מכאן, הא אם הכניס במזיד פסול. וקיימא לן שבמזיד פסול רק באופן שכיפר בו, דהיינו שנתן ממנו על גבי מזבח הפנימי, אבל אם הכניס ולא נתן, אפילו במזיד אינו פסול.

ואם כן, השתא, ומה התם, דעיילי עיילא את הדם לפנים, מכל מקום, רק אי כיפר, אין, אז נפסל, אבל אי לא כיפר, לא נפסל.

אם כן, הכא, שלא עשה מעשה, אלא דחשיב חשובי בלבד להכניסו לפנים, לא כל שכן שאין הוא נפסל בכך!? [12] הרי שסובר רבי יהודה, שאין מחשבת הכנסה לפנים פוסלת.

ומתרצינן: תרי תנאי שנו את המשנה והברייתא הללו, ואליבא דרבי יהודה שנאום, ונחלקו תנאים אלו בשיטת רבי יהודה.


הערות

[1] כתב הטהרת הקודש, אין להקשות כיון שסברא היא, מדוע הוצרכה התורה לרבות פסול מחשבת זריקה שלא במקומה, הרי כרת אין על אכילת זבח שנפסל משום כך, ואת הפסול על עצם הוצאת הדם לחוץ למדנו מסברא! ? כי לא פסל רבי יהודה אלא בחישב להוציא את כל הדם חוץ למקומו, שעל ידי כך היה נפסל הזבח אם היה עושה כן בפועל, ומה שאין כן אם חישב על הוצאת מקצת הדם, לא היה נפסל הזבח בהוצאה זו, ולזה כתבה תורה, שמחשבת זריקה חוץ למקומו פוסלת אף אם חישב על מקצת הדם. ובשפת אמת הקשה על דבריו, מפשטות הגמרא לקמן שכתבה כי הטעם שלא פוסל רבי יהודה במחשב ליתן את הניתנין בפנים בחוץ [ולא כפירוש רש"י שהעמיד דברי הגמרא על דמים החיצוניים שחישב ליתנם בפנים], הוא משום שבדין חוץ למקומו גילתה תורה שצריך לחשב על מקום המשולש שהוא חוץ לעזרה. ולדברי טהרת הקודש קשה, שהרי מיעוט זה הינו רק לענין פסול מחשבת זריקה חוץ למקומו, הפוסלת אף במחשב על זריקת מקצת הדם, אבל עדיין יש לנו לפסול מחשב ליתן את כל הדמים הפנימיים בחוץ מדין מחשבה כמעשה! ? ולכך תירץ, כיון שבדין מחשבת חוץ למקומו נתמעט מקום שאינו משולש, הרי גילתה תורה בזה שבמחשבת המקום אין דין מחשבה כמעשה, ולזה הוצרכה תורה לרבות מחשבת זריקה חוץ למקומו שפוסלת.

[2] יש לחקור בעיקר סברא זו, האם ענינה מדין מחשבת פסול, והיינו, שמחשבה בדבר שאם היה עושהו בפועל היה נפסל הזבח, הרי היא מחשבה פסולה, או שסברתו בזה היא משום שמחשבתו נידונית כמעשה, וכיון שאם היה עושה כן בפועל היה פוסל, הוא הדין כשחישב לעשות כן, הרי מחשבה זו כמעשה, ופסל הזבח. ובמקדש דוד [לג א, סוף ד"ה ונראה] מבואר, שאם ענינו משום מחשבת פסול, הרי שאין הקרבן טעון עיבור צורה, וכמו פסול פיגול ושאר פסולי מחשבה, אבל אם ענינו מחמת שמחשבתו נידונית כמעשה, הרי שכשם שאם היה מניח את דמו בפועל או מוציאו לחוץ היה הזבח טעון עיבור צורה, הוא הדין כאשר חישב לעשות כן שמחשבתו היא כמעשה. ובאחיעזר [יורה דעה כט ב] כתב בדעת התוס' לעיל [כז א ד"ה יצא זה], שכתבו שאף לרבי יהודה הסובר מחשבה כמעשה, אין המחשבה פוסלת אלא במחשב על מעשה שדינו לפסול לגמרי את הזבח אבל מחשבה על מעשה שאינו פוסל את הזבח אלא פוסל את הבשר מאכילה בלבד, אינה נידונית כמעשה, ואף הבשר לא יפסל מחמת מחשבה זו. הרי שדעתם של התוס' ברורה שסוברים שאין ענין הפסול מחמת שנחשב כאילו בפועל עשה כמחשבתו, שאם כן אף מחשבה על מעשה הפוסל את הבשר מאכילה יש לה לפוסלו מאחר והוא כאילו עשה כן בפועל, אלא בהכרח סוברים התוס' שסברתו של רבי יהודה היא שמחשבה בדבר שאילו היה עושהו היה נפסל הזבח, הרי היא מחשבה פסולה, ולכך אין נדונית מחשבה פסולה, אלא זו שמחשב על מעשה הפוסל את הזבח לגמרי.

[3] בביאור מחלוקת רבי יהודה ורבנן כתב הקהלות יעקב [סימן כב], שאף רבנן סוברים מחשבה כמעשה לענין דין פיגול שביסודו הוא מטעם מחשבה כמעשה וכפי שנדרש דין זה ממה שנאמר בתורה "ואם האכל יאכל ביום השלישי" שמחשבת אכילה חוץ לזמנו מפגלת, הרי שמחשיבה התורה את מחשבת חוץ לזמנו כאכילה חוץ לזמנו, ואמנם אם יאכלנו בפועל חוץ לזמנו לא יפסל בכך משום שכבר הוכשר בשעת זריקה ואינו חוזר ונפסל, אבל מכל מקום מחשבת אכילה נידונית כאילו כאילו בשעת העבודה כבר נעשה בו מעשה אכילה חוץ לזמנו ולכן מתפגל כל הזבח. אלא שנחלקו רבי יהודה ורבנן בדין מחשבה כמעשה, שרבי יהודה סובר כיון שמצינו דבר זה בפיגול, יש לנו ללמוד סברא זו אף על מה שלא נאמר בדין פיגול וכגון מחשבת הנוח, ורבנן סוברים שלא חידשה התורה דבר זה אלא אלא בדבר שיש בו דין פיגול, שלגביו אמרה תורה מחשבה כמעשה.

[4] הקשו התוס' [ד"ה שיאכלוהו טמאים], לתירוץ זה, חישב להניח את האימורים למחר או להוציאם לחוץ, מדוע פוסל רבי יהודה בזה, הרי אם יעשה כן בפועל לא יפסל הזבח אחר שנזרק הדם כהלכתו! ? ותירצו, שאין זה דומה, כי אם יניח את האימורים למחר או יוציאם, ויפסלו בכך, הרי שכל הקרבן נפסל על ידי זה, כי כל שהאימורים קיימים ואינם מוקטרים, אין הבשר ניתר באכילה, וממילא נפסל למחרת משום נותר, ומה שאין כן כאשר הקריבו טמאים את האימורים לא נפסל הבשר בכך, מאחר ודין אימורים אלו לא לירד מהמזבח, ומלבד זאת, כשאבדו האימורים או נטמאו, מותר הבשר באכילה משום שנזרק הדם כהלכתו. והקשה הגרע"א, מה בכך שאם הניח את האימורים למחר נפסל הבשר באכילה, הרי מכל מקום זריקת הדם מרצה ונתכפרו הבעלים, ואם כן הוא הדין כאשר חישב להניח האימורים למחר, אין לו להיפסל משום מחשבה, מאחר ונתרצו בעלים, וכשם שבחישב ליתן את הדמים העליונים למטה לא פסל רבי יהודה, משום שאם עשה כן בפועל נתכפרו הבעלים, אף על פי שלא הותר הבשר באכילה, הוא הדין בזה, ואם תאמר שמה שאמר רבי יהודה במשנתנו על הניתנין למעלה שנתנן למטה כשר, היינו רק נתכפרו בעלים, ואילו הבשר עצמו אסור באכילה כפי שהיה הדין אם עשה כן בפועל, אם כן מדוע לגבי מחשבת הנחת האימורים או הוצאתם נאמר במשנה שפסול, הרי אף בזה אין צריך להיות אלא פסול בשר ובעלים נתכפרו, ומה החילוק בין מחשבת הנחת אימורים למחר, למחשבת זריקה שלא במקומה! ? ועוד הקשה, מדברי התוס' לעיל [כז א ד"ה יצא זה] שכתבו, שהטעם שלא פסל רבי יהודה במחשבת זריקה שלא במקומו הוא, משום שלא אמר רבי יהודה מחשבה כמעשה אלא בדבר שאם היה עושהו היה נפסל הזבח לגמרי ולא נתכפרו בעלים, אבל בדבר שבמעשה אינו פוסל הזבח אלא רק את הבשר לא אמר רבי יהודה את דינו, ואיך יתרצו התוס' את דברי המשנה שפוסל רבי יהודה במחשבת הנחת האימורים למחר, שאין בזה אלא פסול בשר! ? ובטהרת הקדש כתב, שאין כוונת התוס' בסוגייתנו לומר, שרק האימורים והבשר נפסלו על ידי מחשבת הנחת האימורים, שהרי לעיל כתבו שאין מחשבה כמעשה אלא באופן שאם היה עושה כן לא היו הבעלים מתכפרים, אלא כוונתם שמחמת פסול הבשר והאימורים אין זריקת הדם מרצה, וכדעת רבי יהושע הסובר אם אין בשר אין דם, שכאשר אבדו האימורים והבשר קודם זריקה לא נתכפרו הבעלים, ואם כן, הוא הדין למחשבת הוצאתם שהיא כמעשה, והרי זה כמו שאבדו קודם זריקה. וכתב עוד, שמה שלא פסל רבי יהודה במחשב ליתן את הדם שלא במקומו, אף על פי שאם עשה כן בפועל נפסל הבשר, הוא משום שבזריקה שלא במקומה, פסול הבשר חל כאחד עם הזריקה, שעל ידי שזרק שלא במקומו נפסל הבשר, וכאשר מחשב לעשות כן, אין זה נחשב שאבד הבשר קודם זריקה, ומה שאין כן מחשבת הוצאה שבה נפסל הבשר מיד, וכבר קודם זריקה נחשב שאין בשר, ואין הזריקה מרצה ובאחיעזר [יורה דעה, כט ג], תמה על דבריו, שהרי הנדון של מחשבה כמעשה, יש לו להיות נמדד על פי המעשה, שכל שאם היה עושה כן היה נפסל הזבח, הוא הדין למחשבה שפוסלת, ואם כן, כאשר חישב להניח את האימורים אחר זריקת הדם, אין לו לפסול בכך, מאחר ואם היה עושה כן בפועל לא היה נפסל, והיאך נאמר שהרי זה כאילו נפסל הבשר קודם זריקה, ומלבד זאת, לדבריו, מאחר ובנתינה שלא במקומה נפסל הזבח, הרי שמצד מחשבה כמעשה היה צריך להיות גם בזה כאילו נפסל הבשר קודם זריקה, שהרי חישב זאת קודם זריקה! ? וביישוב דברי התוס' כתב [שם ב], שענין מחשבה כמעשה, אינו משום שנחשב כאילו עשה כן בפועל, אלא ענינו שכל מחשבה בדבר מעשה הפוסל את הזבח, נחשבת מחשבה פסולה, ולכן, במחשב לזרוק את הדם שלא במקומו, שאין הזבח נפסל במעשה זה, אין זו מחשבת פסול, ואין נחשב מחשבת פסול אלא מחשבה בדבר המעכב בריצוי הקרבן, אולם בחישב להניח את האימורים למחר, אין הדבר כן, משום שבתוס' בפסחים כתבו [נט ב ד"ה יכול], שכל זמן שראוי הבשר לאכילת כהנים, אין הבעלים מתכפרים עד שיאכלו כהנים, אבל אם נטמא או יצא או נעשה נותר, אין מתעכבת כפרת הבעלים, וכיון שכן, הרי כשמחשב להניח את האימורים למחר, שעל ידי זה תתעכב כפרת הבעלים עד לאחר שיעשה נותר, הרי שיש כאן מחשבה פסולה, כי חישב בדבר הנוגע לכפרה, ואמנם, לא יפסל הזבח על ידי זה, שהרי לא יתכן שהמחשבה תפסול יותר ממה שהיה המעשה פוסל, אבל מכל מקום, לענין היתר הבשר, יש כאן מחשבה פסולה הנידונית בדין מחשבה כמעשה, ויש לה לפסול הבשר כשם שהיה נפסל במעשה. אמנם, אם חישב להניח את הבשר, שאין הכפרה מתעכבת בזה, הרי שאף על פי שאם היה עושה כן בפועל היה נפסל, אין זו מחשבה פסולה כלל, שאין היא נוגעת לכפרת הקרבן, והרי היא כמחשבת זריקה שלא במקומה שאינה פוסלת, מאחר ואינה מעכבת כלום בריצוי. ובשפת אמת כתב ליישב סתירת דברי התוס' לעיל, כיון שעיקר הזריקה בא לכפר, ואף שלא במקומה היא מכפרת, הרי שהגם שאינה מתירה את הבשר, אין אומרים בזה מחשבה כמעשה לפסול, ומה שאין כן הקטרה שעיקרה בא להתיר את הבשר באכילה, הרי כיון שאם עשה מעשה והניחו, לא הותר הבשר ונפסל מעשה ההקטרה, הוא הדין למחשבה שתפסול בזה. ובקהלות יעקב [כא ב] כתב ליישב, שכוונת התוס' שם היא, שמעשה זריקה שלא במקומה אינו מעשה הפוסל את הכפרה, וגם את הבשר אינו "פוסל", ורק שאינו מתירו באכילה, ועל זה לא שייך מחשבה כמעשה, כי רק על מעשה הפוסל נאמר מחשבה כמעשה, ולכן, במחשבת הנחת אימורים, מאחר ועל ידי מעשה הינוח האימורים חל שם פסול נותר על האימורים והבשר, סובר רבי יהודה שגם במחשבתו יחול פסול זה, ומה שאין כן מחשבת זריקה שלא במקומו, שאינו מעשה הפוסל, וגם יתכן שאפשר אח"כ להתיר הבשר על ידי זריקה כשרה, בזה לא אמר רבי יהודה מחשבה כמעשה.

[5] כתב בזבח תודה, שלולא פירוש רש"י היה מפרש תירוץ הגמרא על ערלים בלבד, שזה אין בידו להיות ערל ולהקריב את הזבח, אבל לגבי טמאים אין לתרץ כן, שהרי בידו להיטמא ולהקריב. ובמקדש דוד [לג א, סוף ד"ה מקשינן בזבחים] הקשה על דברי הגמרא, שהרי בפועל יתכן מחשבת הקרבת טמאים ופסולים התלויה בידו, והיינו במקום שהוא עצמו ערל [הכשר לשחיטה] או טמא וחישב להקריבו בפסול! ?

[6] בגמרא לקמן [לו ב] מבואר, שאם חישב מחשבת אכילה חוץ לזמנו על ידי שיאכלוהו טמאים למחר, הרי זה פיגול. והקשה בזבח תודה, ללשון זו, שאין המחשבה פוסלת אלא בדבר שבידו לעשותו, מדוע חל פיגול, הרי אין זה בידו לבצע אכילה זו! ? ולכך כתב, שסברא זו הינה רק לשיטת רבי יהודה ובדבר שפסולו מצד מחשבה כמעשה, כיון שמחשבתו להניח למחר נחשבת כמו שהניח למחר, הרי שבמקום שמחשבתו לא תוכל להגיע לידי מעשה, אין היא נחשבת כמעשה, אבל במחשבת פיגול שפסולה אינו מטעם מחשבה כמעשה, שהרי אם היה אוכל את הזבח חוץ לזמנו לא היה נפסל בכך, אלא גזירת הכתוב היא, שלא לחשוב מחשבת אכילה חוץ לזמנו בכל ארבעת עבודות הקרבן, ואם חישב נעשה פיגול, הרי שאף מחשב על אכילת טמאים מפגלת. והוכיח כן מדין פיגול עצמו, שהרי אכילה חוץ לזמנו אסורה משום נותר, ואם כן, מי ישמע לו לאכול בעברה, וכיצד מועילה מחשבתו בזה, ובהכרח, שבדין פיגול אין צריך שתהיה מחשבתו ראויה לבוא לידי מעשה. וכן כתב באחיעזר [יורה דעה כט ה], והוכיח זאת גם ממה שמבואר בגמרא לעיל [לא ב], שמחשבת אכילת כזית על ידי שני בני אדם חוץ לזמנו, מפגלת [על אף שאין אכילת האדם השני תלויה בידו של המחשב]. וכן כתב בחזון איש אולם בטהרת הקודש [לעיל כו ב], כתב, שאף בדין פיגול, אין מועילה מחשבה על זריקה אסורה שתיעשה בידי אדם אחר.

[7] במקדש דוד [לג א, ד"ה ונראה] הוכיח מכאן, שלשיטת רבי יהודה אם חישב לשפוך את כל הדם נפסל הזבח מאחר ואם היה עושה כן בפועל היה פסול. שאם לא כן, מהי שאלה הגמרא מדוע לא פוסל רבי יהודה במחשב ליתן את הדם שלא במקומו, הרי אין הזבח נפסל בכך אם היה עושה כן בפועל, שאין זו זריקה כלל, ואם יש דם הנפש, יחזור ויזרוק, אלא בהכרח מדובר כאן באופן שחישב ליתן את כל הדם שלא במקומו, שאם היה עושה כן בפועל, היה הזבח נפסל משום נשפך הדם. אולם כתב, שאף לרבי יהודה, אם חישב בעת השחיטה שלא לקבל את הדם, או לקבל את דם קדש הקדשים בדרום, שאין זו קבלה, לא יפסל הזבח בכך, כי לא פסל רבי יהודה משום מחשבה כמעשה, אלא אם חישב לעשות פסול בפעולתו, אבל בחישב להימנע מעשייה בשב ואל תעשה, וממילא היה הזבח נפסל, לא שייך פסול זה. ולכך, מחשב להניח את הדם למחר נחשב מחשבת עשייה ופסול, אבל מחשב שלא לקבלו או לקבלו במקום שאינו ראוי לקבלה, שאין הזבח נפסל אלא מחמת שהוא מחוסר קבלה, אין זו מחשבת עשייה. ואמנם, מחשב לשפוך דמו, נחשב כמעשה, כיון שפסול הזבח מחמת שפיכת הדם, אינו רק משום מחוסר זריקה אלא הוא פסול בפני עצמו.

[8] הקשה הגרי"ז, בגמרא לקמן [פב ב] מבואר, שאם הכניס את הדם להיכל דרך משופש, דהיינו גגין ועליות של בית המקדש, לא נפסל בכך, שאינו נפסל אלא דרך הבאה, וא"כ מה הוקשה לגמרא שיפסול רבי יהודה במחשבת הכנסה לפנים, הלא יכול להכניסו באופן זה שאינו נפסל בכך! ?

[9] כן כתב רש"י. ודבריו נתבארו בתוס' לעיל [כו ב ד"ה אמר שמואל], כיון שכבר אמרה הגמרא שסובר רבי יהודה שלא במקומו כמקומו דמי, הרי שאין פסול בזריקה חוץ למקומו, ורק מדין הכנסת דם החטאת לפנים הפוסלת הוקשה לגמרא. אולם, כתבו שם התוס' דעה אחרת, והיא, שלגבי דמים הפנימיים שנתנם בחוץ או להיפך, לא נאמר דין זה ששלא במקומו כמקומו, ובזה מודים כולם שאינו כמקומו, ולכך שאלה הגמרא גם מהניתנים בפנים שנתנם בחוץ, שיש לזבח להיפסל משום מחשבה כמעשה, כיון שאם היה עושה כן בפועל לא היה נחשב כמקומו.

[10] כתב הקרן אורה, שהוצרך רבי יהודה פסוק לדבר זה, ולא פסלו משום מחשבה כמעשה, כי בא הפסוק להוציא מדין מקום המשולש, הנלמד מדרשת "שלישי", ולומר שמחשב להכניס דמו לפנים גם פסול, אף על פי שאינו מקום המשולש.

[11] כך הגירסה לפנינו! והקשה הקרן אורה, משמע שבאה הגמרא להוכיח שדורש רבי יהודה דרשת "שלישי", ובאמת אין זה כן שהרי הוכחת הגמרא הינה ממה שסובר רבי יהודה שאם הכניס את דמי חטאת החיצונה לפנים פסול, ומבואר בגמרא כיון שלא פסל בהכנסה בעלמא, אלא באופן שנתן ממנו על המזבח הפנימי, כל שכן שלא יפסול במחשבת הכנסה, הרי שאין זה משום שדורש דרשת "שלישי" לענין מחשבת חוץ למקומו, אלא שאין הדם נפסל כלל בהכנסתו לפנים! ? ובשיטה מקובצת גרס בגמרא "ולית ליה לרבי יהודה האי סברא", וכתב הקרן אורה, שלגירסה זו לא קשה, שלא הוכיחה הגמרא אלא דבר זה שלא פסל רבי יהודה מחשבת הכנסה לפנים, שהרי אין הדם נפסל בהכנסתו לפנים.

[12] הקשו התוס' [ד"ה הכא דחשובי], הרי משנתנו עוסקת באופן שחישב "ליתן" את הדם בפנים, והיינו להכניס ולכפר, וכיון שמחשבה כמעשה, יש לו להיפסל, כדין הכניס במזיד וכיפר, שבזה אף רבי יהודה פוסל! ? ותירצו, שהקל וחומר בא לומר שכיון שאין הכנסה ללא כפרה פוסלת, הרי שבחישב, כל שכן שלא תפסול מחשבתו אפילו אם חישב להכניס ולכפר, כיון שבמחשבה לא שייך כפרה כלל, ומה שאין כן נתינה בפועל שראויה לכפר בשום מקום פוסלת. וביאר הגרי"ז את דבריהם, מחשבה כמעשה שייך רק אם חישב על עשיית פעולה שהפוסל בה הוא עצם המעשה, ואילו זריקה בפנים, אין מעשה הזריקה פוסל, אלא מה שיש בה כפרה הוא הפוסל, ועל עצם הכפרה לא יתכן לדון מחשבה כמעשה, שאין המחשבה אלא על פעולת הזריקה. והוסיפו התוס', שהטעם שנתן בפנים כיפר, היינו כיון שבשום מקום ראויה נתינת פנים לכפר, לכן גם נתינה זו יש לה שם כיפר. ובקרן אורה כתב לבאר קושיית הגמרא, מאחר וסובר רבי יהודה, שהכנסה בשוגג אינה פוסלת, ואף הכנסה במזיד אינה פוסלת אלא בשכיפר, והיינו שאין פסול בהכנסה מצד עצמה, כל שכן שמחשבה בלבד לא תפסול, שלא שייך לומר בזה מחשבה כמעשה, שהרי המעשה אין לו פסול בעצם, אלא רק במזיד וכיפר. ובחדושי רבנו חיים הלוי [פסולי המוקדשין, יג ט] כתב לבאר קושיית הגמרא באופן אחר: הדין בחטאת שהובא את דמה לכפר בקודש הוא, שאינה נפסלת אלא באופן שהבאתה היתה על מנת לכפר, ולכך שאלה הגמרא, מדוע מכשיר רבי יהודה באופן שהכניס את דמה לפנים ולא כיפר, הרי מאחר ובעת הולכת הדם לפנים חישב לכפר בו, [שאם לא כן, לא יפסל אפילו בכיפר], והדין הוא שאף המהלך במקום שאינו צריך, יש להליכתו דין הולכה והמחשבה בשעה זו פוסלת, אם כן יש לו לדם להיפסל מחמת מחשבה זו שחישב להכניס ולכפר, אלא בהכרח סובר רבי יהודה שלפסול מחשבת המקום צריך שיחשב על מקום המשולש. ואין זו רק ראיה להוכיח שלרבי יהודה לא תיתכן בפועל מחשבת נתינה לפנים, אלא זו הוכחה על עצם זה שסובר רבי יהודה שצריך מקום המשולש, וכפי המדוייק בלשון הגמרא "ולית ליה לרבי יהודה שלישי". וביאר את הכל שכן בגמרא: מאחר ובפסול חטאת זו, צריך כפרה, וצריך הבאה לכפר, הרי שבכדי לפסול במחשבה, יש לו לחשב מחשבת כפרה ומחשבת הבאה לכפר, ומוכיחה הגמרא שכאשר חישב לכפר, הרי שחלה במחשבתו אף מחשבת הבאה, מחמת שחישב לכפר באופן הפוסל, שהרי אם במקום שהכניס לפנים אין צריך לחשב מחשבת הבאה לכפר, אלא די במה שבעת הבאתו חושב לכפר בכדי שיפסול, אם כן כל שכן שתועיל מחשבתו לכפר זו, בכדי לפסול מדין מחשבה. אולם באבי עזרי [פסולי המוקדשין ב טז] דחה את דבריו, וכתב: א. אין הולכה זו חשובה הולכה ואין המחשבה פוסלת בה, כי כל דין הולכה שלא לצורך שהיא הולכה, נאמר רק באופן שיש כאן הולכה למזבח אלא שהיא שלא לצורך, וכגון, קיבל את הדם בפנים והוציאו על מנת להכניסו, שזו הוצאה שאינה נצרכת אבל מכל מקום יש כאן מעשה הולכה למזבח באופן זה, אולם, באופן שהוציא את הדם על מנת שלא להחזירו לפנים, אין זו הולכה כלל, ולכך, כאשר מוליך את הדמים החיצוניים לפנים על מנת לכפר בהם, אין זו הולכה, שהרי אינו מוליכו למזבח, אלא לפנים על מנת שלא להוציאו ולכפר בו שם. ב. אין מחשבה פוסלת אלא כאשר חישב בעת אחת מהעבודות על עשיית כל הפעולה הפוסלת, ואילו כאן שהבאת הדם לפנים הינה חלק מהמעשה הפוסל, הרי שעל מעשה זה לא היתה מחשבה, שהרי הוא מוליך את הדם בפועל, ומחשב רק על מנת לכפר, ונמצא שלא היה בעת העבודה מחשבה על מעשה הפוסל.

בפנים בתוך ההיכל בחוץ על מזבח העולה, ועל מנת לתת את הניתנין בחוץ בפנים, וכן אם שחט על מנת שיאכלוהו טמאים או שיקריבוהו טמאים, או על מנת שיאכלוהו ערלים או שיקריבוהו ערלים, או שאמר שהוא שוחט על מנת לשבר עצמות הפסח, או לאכול הימנו (מן הפסח) נא, או לערב דמו של קרבן בדם הפסולים — בכל אלה, למרות שחשב בעבודת הקרבן לעשות דבר אסור, ואפילו דבר הפוסל את הקרבן — הקרבן כשר,

שאין מחשבה פוסלת את הקרבן אלא במחשבת אכילה או הקטרה חוץ לזמנו וחוץ למקומו, והפסח והחטאת נפסלים במחשבה שלא לשמן.

א גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה הפוסל במחשבה להניח למחר או להוציא לחוץ? אמר ר' אלעזר: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים] בנותר, כתוב אחד אומר: "לא תותירו ממנו עד בקר והנותר... באש תשרופו" (שמות יב, י), וכתוב אחד אומר: "לא יניח ממנו עד בקר" (ויקרא ז, טו), וכתוב זה הנוסף, אם אינו ענין לעצם האיסור להניח, שכבר נאמר בפסוק אחר, תנהו לענין מחשבת הינוח שלא רק אם הניח בפועל, אלא גם אם חשב לעשות כך הרי הוא פוסל.

ושואלים: ולדעת ר' יהודה האי קרא להכי הוא דאתא [פסוק זה, לכך הוא שבא]? האי מיבעי ליה לכדתניא [פסוק זה נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא]: נאמר "ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר", ומן המלים "ובשר זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, טו) למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה.

חליפין של תודה, וכן וולדות או תמורות של תודה, מנין שאף הם נאכלים ליום ולילה? תלמוד לומר: "ובשר" שהוא"ו בא לרבות. חטאת ואשם מנין שהם נאכלים רק ליום ולילה? תלמוד לומר: "זבח", לרבות זבחים אחרים.

ומנין לרבות שלמי נזיר איל שמביא הנזיר בסוף נזירותו ושלמי פסח? תלמוד לומר: "שלמיו" בלשון רבים. לחמי תודה, וחלות ורקיקים שבקרבן הנזיר מנין שהם נאכלים ליום ולילה? תלמוד לומר: "קרבנו", כולן קורא אני בהן "לא יניח ממנו עד בקר". משמע שהפסוק נצרך ללמדנו כמה וכמה הלכות בענין זמן אכילת הקרבנות!

ומשיבים: אם כן, אם רק לצורך זה, לימא קרא [שיאמר הפסוק] "לא תותירו ממנו עד בקר" כמו בפסוק האחר, מאי [מהו] "לא יניח"? אם אינו ענין להינוח, תנהו ענין למחשבת הינוח.

ומקשים על המקור שהביא ר' אלעזר: התינח [זה נוח] להסביר דברי ר' יהודה בענין מי שחשב להניח את האימורים למחר, אבל לפסול כשחשב להוציא לחוץ מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי זה אינו נלמד מכאן!

ועוד יש לטעון כנגד דברי ר' אלעזר: והרי טעמא [הטעם] של ר' יהודה סברא הוא ולא מן המקרא! דתניא [ששנויה ברייתא], אמר להם ר' יהודה לחכמים: אי [אין] אתם מודים שאם הניחו למחר שהוא פסול? אף חישב להניחו למחר — פסול. ואם כן, ר' יהודה אומר דברו מפני הסברה, שהוא מחשיב מחשבה כמעשה! ומקשים: אלא תאמר כי טעמא [הטעם] של ר' יהודה סברא הוא, ולא מן המקרא? אם כן, וניפלוג נמי [ושיחלוק גם כן] ר' יהודה בכולהו [בכולם], ויפסול אף בשאר המקרים המובאים במשנה מפני אותה סברה!

ודוחים: בהי ניפלוג [באיזה מהם יחלוק]? אם בשוחט על מנת שיהא שובר עצמות הפסח ועל מנת לאכול ממנו נא, הלוא גם אם עשה כן בפועל, זיבחא גופיה מי מיפסיל [הזבח עצמו האם נפסל] על ידי כך? הרי זריקת הדם היא המרצה ומכפרת!

וכן אם אמר על מנת שיאכלוהו טמאים ושיקריבוהו טמאים, זיבחא גופיה מי מיפסיל [הזבח עצמו האם נפסל] במעשה הזה? וכן שיאכלוהו ערלים ושיקריבוהו ערלים, זיבחא גופיה מי מיפסיל [הזבח עצמו האם הוא נפסל] אם נעשה בו כן? לישנא אחרינא [בלשון אחרת] אפשר לומר: כל כמיניה [וכי בכוחו] לעשות את הדברים הללו התלויים בדעת אחרים?

וכן במה ששנינו שאם חשב לערב דמן בדם הפסולין שהוא כשר, ר' יהודה אינו חולק, כי הוא הולך לטעמיה [לשיטתו], שאמר: אין דם מבטל דם, ולכן גם אם היה מערב את הדם בפועל לא היה נפסל. וכן כשחשב ליתן את הניתנין למעלה למטה, ואת אלה שניתנים למטה למעלה, ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: דם הניתן שלא למקומו במזבח נמי [גם כן] מקומו קרינא ביה [אנו קוראים בו] ונרצה הקרבן.

ושואלים: וליפלוג [ושיחלוק] בניתנין בפנים שנתנן בחוץ, והניתנין בחוץ שנתנן בפנים שהרי מפורש במקרא שחטאת שדמה ניתן בפנים נפסלה!

ומשיבים: במקרה זה קסבר [סבור] ר' יהודה כי לפסול את הקרבן במחשבת חוץ למקומו בעינן [צריכים אנו] שיהא זה מקום שיהא משולש, בזריקת הדם באכילת הבשר ובהקטרת האימורין ששלושתם כשרים בו, והוא חוץ לעזרה, שהיה כשר לכך בזמן היתר הבמות. אבל מחשבה על זריקה בהיכל שאין בו שלושה אלה (שאין בו הקרבת בשר ואימורין) אינה פוסלת.

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו, מקבל] ר' יהודה האי סברא [סברה זו] של מקום משולש? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: נאמר בכתוב "לא תזבח לה'... כל דבר רע" (דברים יז, א), ריבה כאן חטאת ששחטה בדרום ולא בצפון העזרה, שהוא מקומה, וכן חטאת שנכנס דמה לפנים כלומר, ששחטה על מנת להכניס דמה להיכל, שהיא פסולה. משמע שפוסלת מחשבה גם על מקום שאינו משולש!

וכלפי זה טוענים: ולית [וכי אין] לו לר' יהודה סברה זו של שלישי (מקום משולש)? והתנן [והרי שנינו במשנה], אמר ר' יהודה: אם הכניס דם חטאת חיצונה לפנים בשוגג — כשר, ונלמד מכאן: הא [הרי] אם הכניס במזיד — פסול, וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שפוסל ר' יהודה רק בשכיפר בפועל, שזרק את הדם על המזבח הפנימי.

השתא [מעתה], ומה התם [שם] אפילו עיילי עיילא [הכניס את הדם] בפועל, אי [אם] כיפר — אין [כן] פסולה, אי [אם] לא כיפר — לא, הכא דחשיב חשובי [כאן שהוא רק חושב מחשבה] להכניס פנימה, לא כל שכן שלא יפסול? ומשיבים: תרי תנאי ואליבא [שני תנאים הם שנחלקו ועל פי שיטת] ר' יהודה, בענין מקום משולש.

ושואלים עוד על הברייתא: וסבר ר' יהודה שחטאת ששחטה בדרום

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

inside the Sanctuary outside the Sanctuary, or the blood that is to be placed outside the Sanctuary inside the Sanctuary; and likewise, if he slaughtered the animal with the intent that ritually impure people will partake of it, or that ritually impure people will sacrifice it, or that uncircumcised people will partake of it, or that uncircumcised people will sacrifice it; and likewise, with regard to the Paschal offering, if he had intent during the slaughter to break the bones of the Paschal offering, or to eat from the meat of the Paschal offering partially roasted, or to mix the blood of an offering with the blood of unfit offerings, in all these cases, although he intended to perform one of these prohibited acts, some of which would render the offering unfit, the offering is fit.

The reason is that intent does not render the offering unfit except in cases of intent to eat or to burn the offering beyond its designated time and outside its designated area, and in addition, the Paschal offering and the sin offering are disqualified by intent to sacrifice them not for their sake.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda, who deems the offering unfit if there was intent to leave it over until the next day or to take it out of its designated area? Rabbi Elazar said: There are two verses that are written with regard to notar. One verse states: “You shall let nothing of it remain until the morning, and that which remains of it until the morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10), and one verse states: “He shall not leave any of it until the morning” (Leviticus 7:15). If the additional verse is not necessary for the matter of the prohibition against leaving it overnight, which is already mentioned by the first verse, apply it to the matter of intent of leaving it overnight, which would therefore be prohibited as well.

The Gemara asks: But according to the opinion of Rabbi Yehuda, does this verse come to teach this idea? This verse is necessary for him to derive that which is taught in a baraita: The verse states: “And the flesh of the sacrifice of his peace offerings for thanksgiving shall be eaten on the day of his offering; he shall not leave any of it until the morning” (Leviticus 7:15). From the words: “And the flesh of the sacrifice of his peace offerings for thanksgiving,” we learned with regard to a thanks offering that it is eaten for a day and a night.

With regard to animals exchanged for thanks offerings, and the offspring of thanks offerings, and the substitutes of thanks offerings, from where is it derived that they too are eaten for only a day and a night? The verse states: “And the flesh [uvesar],” and the additional “and” includes them. With regard to a sin offering and a guilt offering, from where is it derived that they are eaten for only a day and a night? The verse states: “Sacrifice,” to include other types of offerings.

The baraita continues: And from where is it derived to include the peace offering of a nazirite, i.e., the ram that a nazirite brings at the close of his term of naziriteship, and the peace offering of Passover? The verse therefore states: “His peace offerings,” in the plural. With regard to the loaves of the thanks offering, and the loaves and wafers that are part of the offering brought by a nazirite, from where is it derived that they are eaten for only a day and a night? The verse states: “His offering.” With regard to all of them I will read the phrase “He shall not leave any of it until the morning” as being applicable. Evidently, this verse is necessary to teach numerous halakhot concerning the allotted time to partake of offerings.

The Gemara answers: If so, let the verse state: And you shall let nothing of it remain until the morning, as stated in the other verse. What is indicated by the phrase “He shall not leave any of it”? If it is not necessary for the matter of the prohibition against leaving it overnight, apply it to the matter of intent to leave it overnight.

The Gemara now questions the source cited by Rabbi Elazar: This works out well to explain the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one who had intent to leave the sacrificial portions overnight. But with regard to disqualifying the offering due to one who had intent to remove them from the Temple, what can be said to explain the source of Rabbi Yehuda, as it cannot be derived from these verses?

And furthermore, the statement of Rabbi Elazar can be questioned, as the rationale of Rabbi Yehuda is based on logical reasoning and is not derived from a verse. This is as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda said to the Rabbis: Do you not concede that if he left it over until the next day that it is disqualified? So too, if he intended to leave it over until the next day it is disqualified. Clearly, Rabbi Yehuda bases his opinion on logical reasoning, as he equates intent with action. The Gemara asks: Rather, is the rationale of Rabbi Yehuda based on logical reasoning and not derived from the verse? But if so, Rabbi Yehuda should also disagree with regard to all of the other cases in the mishna due to the same reasoning.

The Gemara rejects this: With regard to which case should Rabbi Yehuda disagree? Should he disagree with regard to one who slaughters the offering with intent to break the bones of the Paschal offering, or with intent to partake of the Paschal offering while it is partially roasted? Even had he actually realized such intent, would the offering itself thereby be disqualified? It presumably would not, as the presenting of the blood effects acceptance.

Likewise, if a rite was performed on the condition that ritually impure individuals will partake of it, or that ritually impure individuals will sacrifice it, i.e., burn the sacrificial portions on the altar, would the offering itself be disqualified if such actions occurred? Likewise, if it was done with the intent that uncircumcised individuals will partake of it, or that uncircumcised individuals will sacrifice it, would the offering itself be disqualified if this occurred? The Gemara presents another version of this question: Is it in his power to execute these actions that are contingent upon the will of others?

With regard to a case where one had intent to mix their blood with the blood of unfit offerings, where Rabbi Yehuda also does not disagree with the ruling of the mishna that the offering is valid, he conforms to his line of reasoning, as he says: Blood does not nullify blood. Therefore, even if one would actually mix the two types of blood, it would not be disqualified. Likewise, in cases where one had intent to place the blood that is to be placed above the red line below the red line, or those that are to be placed below the red line above the red line, Rabbi Yehuda conforms to his line of reasoning, as he says: Blood that was not placed in its proper place on the altar is also considered to be placed in its proper place, and it effects acceptance of the offering.

The Gemara suggests: And let him disagree with regard to a case of blood that is to be placed inside the Sanctuary that was placed outside, and blood that is to be placed outside the Sanctuary that was placed inside, as the verse explicitly states that an external sin offering whose blood was sprinkled inside is disqualified (see Leviticus 6:23).

The Gemara explains: Rabbi Yehuda holds that in order to disqualify an offering with the intent to perform a rite outside its designated area, we require that the intended place have threefold functionality, i.e., for the presenting of the blood, for the eating of the meat, and for the burning of the sacrificial portions on the altar, which is true only of the area outside the Temple courtyard, which was valid for these three activities during an era in which it was permitted to sacrifice offerings on private altars. Therefore, intent to present the blood in the Sanctuary, which lacks these three elements, does not disqualify the offering, as the meat and sacrificial portions are never eaten or burned there.

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda accept this reasoning that it must be a place of threefold functionality? But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that the verse states: “You shall not sacrifice to the Lord your God an ox, or a sheep, that has a blemish, even any evil thing” (Deuteronomy 17:1). The verse included here a sin offering that one slaughtered in the south and not on the northern side of the Temple courtyard as required, and likewise a sin offering whose blood entered inside, i.e., it was slaughtered with the intent that its blood would be brought inside the Sanctuary, that they are disqualified. This indicates that an offering slaughtered with improper intent with regard to a place that lacks threefold functionality nevertheless renders the offering not valid.

The Gemara responds: And does Rabbi Yehuda not accept the requirement of a place of three functions? But didn’t we learn in a mishna (82a) that Rabbi Yehuda said: If he brought the blood into the Sanctuary unwittingly, the blood remains fit for presenting, from which it may be inferred: But if he brought it in intentionally, it is unfit. And we maintain that Rabbi Yehuda deems it unfit only where one actually effected atonement, i.e., he presented the blood on the inner altar.

Now, it stands to reason that if there, where one actually brought the blood inside, only if he effected atonement, yes, it is unfit, but if he did not effect atonement it is not unfit, then here, where he merely thought to bring it inside, all the more so is it not clear that it should be valid? The Gemara answers: There are two tanna’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yehuda concerning a place with threefold functionality.

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda hold that with regard to a sin offering that one slaughtered in the south,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא וליפלוג בניתנין בפנים כו'. עפרש"י ור"ל דממחשב ליתן בחוץ את הניתנין בפנים לא מקשי משום דמתורץ במה שאמר כבר דסבר שלא במקומו כמקומו דמי ועי' תוס' לעיל (כו ב) ד"ה אמר שמואל. ולפלא בעיני דברי התוי"ט שכ' וצ"ע כו' שנשמטו מכ"ת פרש"י והתוס' שהזכרתי:

גמ' תרי קראי כתיבי בנותר. חד בפסח וחד בתודה: חליפין. מפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה הויא שניה חליפי תודה וקריבה: וולדות תמורה. ולד תודה ותמורת תודה וכולן קריבין כדאמרי' בבכורות (דף יד:) רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיה לך אלו הוולדות בכולן אני קורא בהן תשא ובאת וגו': ת''ל ובשר. דהוה ליה למכתב ותודתו ביומו יאכל הוה ליה קרא יתירא לדרשא: שלמי נזיר. איל נזיר הטעון לחם כמותה: ושלמי פסח. חגיגת ארבעה עשר אבל שלמים בעלמא לא מצי לרבויי דהא כתיב בהדיא בהו שני ימים ביום זבחכם יאכל וממחרת: ה''ג א''כ לימא קרא לא תותירו. כדכתיב בכל שאר הנותרים לשון נותר: ועוד טעמא דר' יהודה ע''כ סברא הוא. ולא מריבוי דקרא אלא ס''ל דהואיל ומיפסיל בהוצאה ובהינוח מיפסיל נמי במחשבת הוצאה והינוח: שאם הניח למחר שהוא פסול. דדם נפסל בשקיעת חמה: ונפלוג נמי ר' יהודה בכולהו. הואיל וטעמא מהאי סברא הוא נפלוג בכולהו הנך דמתני' דקתני כשר ומשנינן בהי מינייהו נפלוג: מי קא מיפסיל. אם היה שובר את העצמות או אוכל נא: שיקריבוהו טמאים מי קמיפסיל. והאי יקריבוהו באימורין קאמר דומיא דיאכלוהו בבשר וכן אם יאכלו טמאים או ערלים זבח שנזרק דמו כהלכתו מי פסיל הקרבן למפרע מלרצות: ה''ג לישנא אחרינא כל כמיניה. מי ישמע לו להקריבו בפסול הכהנים טמאים לא ישמעו לו וכן הערלים להקריב למזבח בעבירה או לאכול קדש בעבירה הלכך אין מחשבתו מחשבה בדבר התלוי באחרים: לערב דמן בדם כו'. כולי האי משינויא כלומר ואי איפליג בלערב דמה כו' אין דם מבטל דם וכיון דעירוב לא פסיל מחשבת עירוב [נמי] לא פסיל: ליתן את הניתנין כו'. ליפלוג במחשבה שלא במקומו: ר' יהודה לטעמיה. דאמר אפילו יהביה חוץ למקומו לא מיפסיל זיבחא מלרצות דשלא במקומו כמקומו דמי בפ''ב (לעיל כז.) דאוקימנא מתניתין דחישב ליתן את הניתנין למטה למעלה כו' דס''ל לתנא דשלא במקומו כמקומו דמי דמסקנא מידי דהוה אמחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה: ולפלוג בליתן את הניתנין בפנים בחוץ. והניתנין בחוץ שחשב ליתן בפנים קא מקשי דהתם ודאי אי הוה יהיב חטאת החיצונה בפנים מיפסלא דכתיב וכל חטאת אשר יובא וגו' (ויקרא ו): קסבר רבי יהודה. מחשבה ליתן את הניתנין בחוץ בפנים לא פסלא דגבי מחשבת חוץ לזמנו כתוב שלישי ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ואימורין דהיינו חוץ לעזרה ממש שבשעת היתר הבמות נשתלש בכל אלה הלכך גזירת הכתוב דפסול חוץ למקומו אבל להכניסו לפנים לאו מחשבה היא: דבר רע. לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו' ריבה כאן אזהרה שלא ישחוט החטאת בדרום: וחטאת שנכנס דמה לפנים כו'. כלומר לא תזבחנו ע''מ להכניס דמה לפנים ולאו בהכנסה ממש קמזהר ליה אלא במחשבת הכנסה דהא בזביחה קאי וקא קרי ליה דבר רע אלמא מיפסיל: הכניס בשוגג כשר. בפרק כל הזבחים שנתערבו וקיימא לן התם בגמרא בשילהי פירקין דהא דדייקינן הא מזיד פסול בשכיפר בשנתן ממנו על מזבח הפנימי הוא דקפסיל רבי יהודה ולא מיפסל בהכנסה: והשתא ומה כו'. דאיכא למשמע מיניה דכל שכן דמחשבת הכנסה לא פסיל:

תרי קראי כתיבי בנותר. חד בפסח וחד בתודה ותימה דדריש באם אינו דמפסח היכי ילפי' שאר נותר: שלמי פסח. פירשתי בפ''ק סמוך לתחילתו (לעיל ט.) שיאכלוהו טמאים ויקריבוהו טמאים זיבחא גופיה מי מיפסיל. פי' בקונט' דהאי יקריבוהו באימורין קאמר ולא בדם דומיא דיאכלוהו בבשר דאם אכלו טמאין או ערלים זבח שנזרק דמו כהלכתו מי מפסיל קרבן מלרצות וא''ת חישב להניח אימורים למחר או בחוץ אמאי פסול הלא אם הניח אימורים עד למחר או בחוץ כיון שנזרק דמו כהלכתו לא נפסל קרבן מלרצות וי''ל דלא דמי דלהניח אימורין למחר אי עביד במחשבתו מיפסיל כוליה קרבן בקדשים הנאכלים ליום ולילה דכיון דהוו אימורין בעין כל כמה דלא מיקטרי לא משתרי בשר באכילה וכי מטי למחר מפסיל בשר משום נותר אבל שיקריבוהו טמאים לא מיפסיל בשר חדא דהקריבוהו טמאין אם עלו לא ירדו ועוד נטמאו אימורים או אבדו משתרי בשר באכילה כיון דנזרק הדם כהלכתו אכתי קשה מלהוציאו לחוץ אי קאי אאימורין אמאי פסיל ר' יהודה הלא אם עשה כן לא נמנע הדם בכך מלרצות וגם בשר מישתרי באכילה דכיון שהוציא אימורים בחוץ הוה ליה כנטמאו אימורים או אבדו והבשר שרי לאכול ואי לא קאי להוציאו רק אדם אתי שפיר הכי: קסבר ר' יהודה בעינן מקום שיהא משולש בדם ובבשר ובאימורין. תימה למאי דלא ידע טעמא דמקום משולש תיקשי ליה לרבנן אמאי לא חשיב [הניתנין בחוץ בפנים] חוץ למקומו דמהאי טעמא ממעטינן ליה בפירקין דלעיל ולקמן בפ' התערובות (דף פב:) וי''ל דס''ד דרבי יהודה הוא דלא בעי משום דמסקינן טעמא מסברא: ומי אית ליה לרבי יהודה כו'. צריך ליישב סוגיא זו לכל הלשונות שפי' בפירקין דלעיל (דף כט.) מקום משולש: וחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה. פי' בקונטרס שלא תזבחנה ע''מ להכניס דמה לפנים ולא בהכנסה ממש קמזהר ליה אלא במחשבת הכנסה דהא בזביחה קאי וקא קרי ליה דבר רע אלמא מיפסיל ועוד יש לפרש דדבר רע משמע ליה ע''י דבור דהיינו מחשבה ולאו הכנסה ממש: וקי''ל בשכיפר. וא''ת למ''ד שלא במקומו לאו כמקומו דמי אמאי פסיל רחמנא טפי בחטאות משאר קרבנות וי''ל דבשאר דמים כשנתן ממנו על הפרכת ובין הבדים איכא למימר דיאספנו ואם יש עוד דם יזרוק במקומו וכשר ובחטאת אין תקנה לדם הנשאר א''נ תנא דסבר לאו כמקומו דמי יסבור בחטאת דפסול אף בלא כיפר. ברו''ך: הכא דחשובי חשיב לא כל שכן. תימה א''כ בטלה תורת פיגול דזרק מקצת דם בחוץ או אוכל כזית בחוץ לא מיפסיל ומחשב מחשבה פוסל הכי נמי נהי דמכניס בלא מכפר לא מיפסיל מחשב להכניס ולכפר פוסל וי''ל דבר רע משמע דבר שהוא רע במקום אחר דהוא בכיפר זה אסרתי במחשבה בשעת זביחה הכא דחישב לא כל שכן דכשר דאפילו חישב ליתן בפנים על מזבח הזהב על מנת להתכפר כשר כיון דבמחשבה לא שייכא כפרה כלל אבל נתינה ממש ראויה לכפר בשום מקום:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד