זבחים כח ע"ב

אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו לענין חוץ למקומו. ולענין כרת, מיעט רחמנא [ומיעטה התורה] גבי [אצל] נותר "ואכליו עונו ישא... ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא יט, ח) עליו מדברים בעיקר אותם פסוקים, לומר: רק אוכלו של נותר בכרת, למעוטי [למעט] חוץ למקומו.

ומקשים, ואימא [ואמור] כך: "ואכליו עונו ישא" זהו חוץ למקומו, האמור לפי דרשה זו בפסוק הסמוך, ולמעוטי [ולמעט] נותר מכרת!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שנותר הוה ליה לאוקמי [היה לו להעמיד אותו] שיהיה בכרת, כדי למגמר [ללמוד] על ידי גזירה שווה של המלים "עון" "עון", למחשב חוץ לזמנו שנאמר גם בו לשון עוון (ויקרא ז, יח), שעונשו בכרת, ומדוע? משום דדמי ליה [שדומה לו] דין נותר לדין מחשב חוץ לזמנו בז"ב (זמן, במה), ששניהם דברים התלויים בזמן, וכן שניהם נוהגים אף בבמה ולא רק במקדש.

ודוחים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], חוץ למקומו הוה ליה לאוקמי [היה לו להעמיד אותו] בכרת, וממנו למגמר [ללמוד] בגזירה שווה "עון" "עון" לחוץ לזמנו, דדמי ליה [שדומה לו] בארבעה אופנים, שסימנם מקד"ש שהוא ראשי תיבות: מחשבה, קצת, דם, שלישי. מחשבה — שפוסל קדשים על ידי מחשבה בלבד, קצת — שגם אם חשב על מקצת הקרבן הריהו נפסל כולו בכך, דם — ששניהם פוסלים בעבודת הדם. שלישי — בשניהם מיותר "ביום השלישי" לגזירה שווה!

אלא, מכאן יש ללמוד שהפסוק "ואוכליו עוונו ישא" מדבר בנותר — ממה שאמר ר' יוחנן: כך תני [שנה] זבדי בר לוי, אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה "קדש" "קדש", כתיב הכא [נאמר כאן]: "ואוכליו עוונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה" (ויקרא ז, ח), וכתיב התם [ונאמר שם]: "ושרפת את הנותר באש... קדש הוא" (שמות כט, לד), מה להלן בספר שמות מדובר בנותר אף כאן בפסוק זה מדובר בנותר.

ולפי זה נמצא איפוא כי מיעט רחמנא [מיעטה התורה] גבי [אצל] נותר שנאמר בו "ואכליו עונו ישא" שרק אוכל נותר בעונש זה, למעוטי [למעט] חוץ למקומו מכרת.

ושבים לעיקר הדרשה, ושואלים: ומאי חזית דקרא אריכא [ומה רואה אתה לומר שהמקרא הארוך] האמור בפרשת צו ("אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" וכו'. ויקרא ז, יח) מדבר בחוץ לזמנו, ו"שלישי" שנאמר בפרשת "קדשים תהיו" (ויקרא יט, ז) מדבר בחוץ למקומו? איפוך אנא [אהפוך אני], ואומר שהפסוק הארוך מדבר בחוץ למקומו, והקצר מדבר בחוץ לזמנו!

ומשיבים: מסתברא, אריכא [מסתבר לומר שהמקרא הארוך] מדבר במחשב חוץ לזמנו, שכך נמצא דגמר [שהוא לומד] דין כרת בגזירה שווה "עון" "עון" מנותר, דדמי ליה [שדומה לו] בז"ב בזמן ובבמה.

ודוחים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], את המקרא אריכא [הארוך] נפרש שמדבר בחוץ למקומו, ו"שלישי" שב"קדשים תהיו" נפרש שמדבר בחוץ לזמנו, שהרי, כאמור, נותר ומחשב חוץ לזמנו יש בהם דמיון רב (מקד"ש כמבואר לעיל), ומשום דדמי ליה [שדומה לו] סמכיה וקא ממעט ליה [סמך אותו הכתוב אליו וממעט אותו] במלה "ואוכליו", לומר שאין בו עונש כרת! ואם כן, לא מצאנו ראיה גמורה לדרשה.

אלא אמר רבא: יש לחזור ולהבין כפי שהוסבר מתחילה, כי דין מחשבת חוץ לזמנו ודין מחשבת חוץ למקומו כולהו מקרא אריכא אתיין [כולם מן הפסוק הארוך בפרשת צו הם באים]. ומביאים דרשת כתוב זה לפרטיו. מה דכתיב [שנאמר]: "אם האכל יאכל" (ויקרא ז, יח), וכמבואר להלן עוסק במחשבת חוץ לזמנו, בא ללמדנו שבשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח (הקטרה), שאם חישב בכל אחת מהן — מפגל.

"מבשר זבח שלמיו" בא ללמד: מה שלמים הם דבר שיש בו מפגלין ומתפגלין, גם דם שבעבודתו מפגלים את הבשר, וגם בשר המתפגל בעבודת הדם, אף כל הקרבנות שמתייחס אליהם פסוק זה, הם קרבנות שיש בהם גם מפגלין וגם מתפגלין.

"ביום השלישי" — זה חוץ לזמנו לאחר זמן אכילת שלמים שהוא לשני ימים, ללמד שעל פסול זה מדובר כאן.

ומה שנאמר "לא ירצה" מלמד שפסול זה נקבע בשלב בו הקרבן מרצה. ומכאן יש ללמוד שכהרצאת (ריצוי וכפרה של) קרבן כשר כן הרצאת פסול, ומה הרצאת כשר אינה מרצה עד שיקריבו כל מתיריו, וייזרק הדם כראוי, אף הרצאת פסול אינה נקבעת לפיגול עד שיקריבו כל מתיריו וייזרק הדם כראוי.

ומה שנאמר "המקריב" — בא לומר שמדובר כאן בדבר שכבר בזמן ההקרבה הוא נפסל, בגלל המחשבה, ואינו נפסל ביום השלישי עצמו. וההדגשה "אותו" — באה למעט ולומר כי בפסול בזבח הכתוב מדבר, ואינו מדבר בכהן שלא הכהן הוא הנפסל.

"לא יחשב" —

Therefore, if the verse is not referring to the matter of intent to consume the offering beyond its designated time, apply it to the matter of intent to consume it outside its designated area. And as for the punishment of karet, the Merciful One restricted it to the prohibition of notar, i.e., actually partaking of the offering beyond its designated time, as the verse states: “But whoever eats it shall bear his iniquity” (Leviticus 19:8). This indicates that one is liable to receive karet for partaking of notar, to the exclusion of intent to consume the offering outside its designated area.

The Gemara asks: But why not say instead that when the verse states: “But whoever eats it shall bear his iniquity,” this is referring to intent to consume the offering outside its designated area, and the verse serves to exclude notar from the penalty of karet?

The Gemara responds: It stands to reason that notar should be interpreted as carrying the penalty of karet, because this would allow one to derive by way of verbal analogy between “iniquity” and “iniquity” stated with regard to the case of intent to consume the meat beyond its designated time, that the punishment of karet applies to the latter as well. The verbal analogy would be apt since one prohibition is similar to the other in that they share features that form the acronym zayin, beit: Both concern the offering’s designated time [zeman], and both are applicable to an offering sacrificed on a private altar [bama].

The Gemara rejects this: On the contrary, intent to consume the offering outside its designated area should be interpreted as carrying the penalty of karet, because this would allow one to derive by way of verbal analogy between “iniquity” and “iniquity” stated with regard to the case of intent to consume the meat beyond its designated time, that the punishment of karet applies to the latter as well. The verbal analogy would still be apt since one prohibition is similar to the other in that both share features that form the acronym mikdash: Both concern intent [maḥashava]; both disqualify the entire offering even if one had intent with regard to only part [ketzat] of it; both occur while collecting or sprinkling the offering’s blood [dam]; and with regard to both the verse contains an extraneous mention of the third [shelishi] day.

Rather, Rabbi Yoḥanan says that Zavdi bar Levi taught: It is derived that the prohibition of notar carries the penalty of karet by way of verbal analogy between “sacred” and “sacred.” It is written here: “But whoever eats it shall bear his iniquity, because he has profaned the sacred item of the Lord; and that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 19:8). And it is written there: “And if any of the flesh of the consecration, or of the bread, remain until the morning, then you shall burn the remainder [notar] with fire; it shall not be eaten, because it is sacred” (Exodus 29:34). Just as the verse there is referring to notar, so too, there verse here is referring to notar.

And consequently, when the Merciful One restricted the penalty of karet to the prohibition of eating notar, as the verse states: “But whoever eats it shall bear his iniquity,” this restriction serves to exclude the case of intent to consume the offering outside its designated area from the penalty of karet.

The Gemara returns to the initial assumption that the statement of Shmuel is referring to two verses: And what did you see that led you to conclude that the long verse (Leviticus 7:18) is referring to intent to consume the offering beyond its designated time, and that the verse that mentions the third day (Leviticus 19:7) in the Torah portion that begins: “You shall be holy,” is referring to intent to consume it outside its designated area? I might just as well reverse the two.

The Gemara responds: It stands to reason that the long verse is referring to intent to consume the offering beyond its designated time, as this allows for one to derive by way of verbal analogy between “iniquity” and “iniquity” from notar that an offering sacrificed with such intent carries the penalty of karet. The verbal analogy is apt since one prohibition is similar to the other in that both share the features mentioned above that form the acronym: Zayin, beit.

The Gemara rejects this: On the contrary, it stands to reason that the long verse is referring to intent to consume the offering outside its designated area, and that the verse that mentions the third day in the Torah portion that begins: “You shall be holy,” is referring to intent to consume it beyond its designated time. This is due to the fact that the latter intent is similar to notar in that both prohibitions share the features mentioned above that form the acronym: Zayin, beit, and it is therefore reasonable that the Torah juxtaposed the two in adjacent verses. And if so, when the verse states with regard to notar: “But whoever eats it shall bear his iniquity,” this excludes intent to consume the offering beyond its designated time from the penalty of karet.

Rather, Rava says: One must accept the original interpretation of Shmuel’s statement, that all of these halakhot with regard to intent to consume the offering beyond its designated time or outside its designated area are derived from the long verse. As it is written: “If any of the flesh of his peace offerings be at all eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be credited to he who offers it; it shall be piggul, and the soul that eats of it shall bear his iniquity” (Leviticus 7:18). When the verse states: “Be at all eaten [he’akhol ye’akhel],” using a doubled verb, the verse speaks of intent with regard to two consumptions, one consumption by a person, and one consumption by the altar, i.e., burning the offering. Improper intent with regard to either of these acts renders the offering piggul.

The phrase “any of the flesh of his peace offerings” indicates that just as a peace offering possesses that which renders piggul and that which is rendered piggul, i.e., the blood, which renders the offering piggul through one’s intent with regard to its rites, and the meat, which is rendered piggul through such intent, so too the verse is referring to all offerings that possess that which renders an offering piggul and that which is rendered piggul.

The term “on the third day” indicates that the verse is referring to intent to consume the offering beyond its designated time, as peace offerings may be eaten for only two days.

The phrase “it shall not be accepted” indicates that an offering is deemed piggul following the stage of the service at which it would have otherwise effected atonement. Therefore, like the acceptance of a fit offering, so is the acceptance of a disqualified offering, and just as the acceptance of a fit offering does not occur until one sacrifices all its permitting factors, i.e., one sprinkles the blood properly, so too the acceptance of a disqualified offering does not occur until one sacrifices all its permitting factors.

The term “he who offers” indicates that piggul is disqualified at the time of offering, due to improper intent, and it is not disqualified on the third day literally. And when the verse states “it,” this indicates that the verse is speaking of a disqualification of the offering only, but it is not speaking of the priest, who is not disqualified from the priesthood through such intent.

The phrase “neither shall it be credited [yeḥashev]”