דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - א

ויש לומר מה  עולה שהיא חמורה, שהרי היא קריבה כליל ובכל זאת אם נכנס דמה לפנים הרי היא כשירה [בין לרבנן ובין לרבי אליעזר], אשם, שהוא קל ממנה, שאינו קרב כליל אלא בשרו נאכל, לא כל שכן שלא נחמיר בו לפסול את דמו שנכנס לפנים, והקל וחומר יבטל את הלימוד מההיקש "כחטאת כאשם".

ומקשינן: הרי יש ליפרוך, כי מאידך, מצינו שעולה קלה מאשם - מה לעולה שאינה מכפרת על חטא, תאמר באשם שבא לכפר על חטא.

ומתרצינן: מנחת חוטא, שהיא חטאת שמביא הדל בקרבן עולה ויורד, תוכיח, שאף על פי שבאה לכפר על חטא, אם הוכנסה פנימה אינה נפסלת, והוא הדין לאשם שהוכנס דמו לפנים [1].

ומקשינן: ולימא חטאת העוף תוכיח, שבאה לכפר על חטא ובכל זאת אם נכנס דמה פנימה אינה נפסלת, ועדיף להוכיח ממנה יותר ממנחה, כי מדובר בדם כאשם, ולא במנחה שאינה ממיני דם [2].

ומתרצינן: אי אפשר להוכיח מדין "חטאת העוף שנכנס דמה פנימה אינה נפסלת", כי דין זה לא נאמר בבירור, אלא בעיא דרבי אבין היא [להלן צב ב, שהרי אין קבלה בדם חטאת העוף, והנידון באופן שהכניס את דמה בצוארה אם נחשב כהכנסת דם ונפסל או כהכנסת בשר וכשר], ולכן הוצרכו רבנן ללמוד ממנחת חוטא שאינה נפסלת כשהוכנסה פנימה.

ואם תפרוך מה למנחת חוטא שכן אינה מין זבח ואין להוכיח ממנה להכשיר דם זבח - אשם שנכנס פנימה, עולה תוכיח שהיא מין זבח ואינה נפסלת כשנכנס דמה פנימה. וכן אם תפרוך מאידך, מה לעולה שכן אינה מכפרת, תאמר באשם הבא לכפר על חטא, הרי מנחת חטא תוכיח, וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן [בעולה ובמנחת חוטא] שהן קדשי קדשים ואם נכנסו לפנים הם כשרין. אף אני אביא אשם, שהוא קודש קדשים, ונכנס דמו לפנים, כשר. וזה הטעם של רבנן שהכשירוהו.

אמר ליה רבא מברניש לרב אשי: כיצד למדו רבנן מהצד השוה של עולה ומנחת חוטא שדם אשם שהוכנס פנימה כשר, וליפרוך - מה להצד השוה שבהן שכן אין להם קצבה לקרבן עולה או למנחת החוטא. תאמר באשם שיש לו קיצבה, שחייב להביא קרבן ששוה לפחות שני סלעים?

אלא, היינו טעמייהו דרבנן, משום דאמר קרא "וכל חטאת אשר יובא מדמה", ובא הכתוב למעט כי דוקא דמה של חטאת זו שהובא פנימה הוא הפוסל את הקרבן, ולא דמה של קרבן אחר הנכנס לפנים, שאינו פוסל את הקרבן! ובכך גילה הכתוב שאין לדרוש מההיקש של "כחטאת כאשם" לגבי דין אשם שהובא דמו פנימה לכפר.

ומקשינן: ואידך, רבי אליעזר, שלמד מההקש לפסול אשם שנכנס דמו לפנים, מה יעשה עם המיעוט מתיבת "דמה"?

ומתרצינן: רבי אליעזר דרש כך - דמה של החטאת שהובא פנימה פוסל אותה, ולא בשרה שהובא פנימה, ולא בא הכתוב למעט דם אשם [3].

ועוד מקשינן: ואידך, רבנן, מנין ידעו ש"דמה" בא למעט דם האשם מפסול, ושמא לא בא הכתוב אלא למעט בשר החטאת וכדרשת רבי אליעזר?

ומתרצינן: רבנן דרשו ממשמעות הכתוב, שהיה יכול לומר "דם" וכתב "דמה", להשמיענו מיעוט, שרק דם החטאת שהובא פנימה פוסל ולא דם אחר.

ואידך, רבי אליעזר, "דם - דמה" לא דריש, כי כך דרך הכתוב. [אך לא יכלה התורה לכתוב רק "וכל חטאת אשר יובא", בלי להזכיר דם כלל, כי צריך למעט הכנסת בשרה שאינו פוסל].

ושבה הגמרא לדון במחלוקת רבי אליעזר ורבנן באשם שעשאו שלא לשמו: בשלמא לרבנן דאמרי אשם ששחטו שלא לשמו כשר - היינו דאיתקיש מנחה של חוטא לחטאת, ששתיהן אם עשאון שלא לשמן פסולות, והוקשה מנחה הבאה בנדבה לאשם, שבשניהם כשר שלא לשמו.

דתניא: רבי שמעון אומר: נאמר במנחה "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם", ובא הכתוב לומר כי מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך אם קמצה שלא לשמה הרי היא פסולה, ואילו מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך אם קמצה שלא לשמה הרי היא כשירה.

אלא לרבי אליעזר שגם אשם שנשחט שלא לשמו הרי הוא פסול, יקשה למאי הילכתא איתקש מנחה לחטאת מחד ומנחה לאשם מאידך, והרי דין חטאת ואשם שווה, שאם עשאן שלא לשמה פסולין!?

ומתרצינן: ההקש גם לחטאת וגם לאשם הוצרך לכי אידך דרבי שמעון. דתנן [במסכת מנחות כו א]: אם אירע שלא קידש את הקומץ בכלי שרת, הרי המנחה פסולה [4] לדברי הכל. אך אם אחר שקידש בכלי שרת הוליכה בידו, והקטיר שלא מן כלי שרת, נחלקו בכך רבנן ורבי שמעון, לדעת רבנן כל העבודות במנחה צריך לעשותן כעשיית עבודת הדם, וכיון שבעבודות הדם ההולכה נעשית בכלי וגם הזריקה נעשית מתוך הכלי לפיכך גם הולכת הקומץ צריך לעשותה בכלי [5], ואם הוליכה ביד פסולה, ואילו רבי שמעון מכשיר בהולכת הקומץ ביד [6]. ואמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מאי טעמא דרבי שמעון - אמר קרא היקש כפול במנחה "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם", והיינו שההיקש לחטאת מלמדנו כי אם בא לעובדה לעבודת ההולכה וההקטרה במנחה הוא יכול לעובדה ביד, כעבודת הזריקה בחטאת, שנותן את דמה על המזבח באצבעו ולא בזריקה מתוך הכלי, אלא שאם עובדה ביד הוא חייב לעובדה דוקא בימין, כחטאת שנותן את דמה על המזבח ביד ימין.

וההיקש לאשם מלמדנו כי אם בא לעובדה בכלי הרי הוא עובדה בשמאל כאשם, שיכול להוליך את הדם בכלי בידו השמאלית אל המזבח ולזרוק את הדם מתוכו בידו השמאלית [7], שכן סבר רבי שמעון שבכל הקרבנות חוץ מהחטאת כשירה הולכה וזריקה ביד שמאל.

ומקשינן: ורבי שמעון האי קרא "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" כיצד מפיק ליה להכי - ללמד שמנחת חוטא שקמצה שלא לשמה פסול ומנחת נדבה שקמצה שלא לשמה כשרה, ומאידך מפיק ליה גם להכי שאם בא לעובדה ביד עובדה בימין ואם בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל?

ומתרצינן: עיקר קרא לכדרב יהודה בריה דרבי חייא הוא דאתא, שאם בא לעובדה ביד עובדה בימין, ואם בכלי, עובדה בשמאל. ומנחת חוטא דפסולה שלא לשמה, טעמא אחרינא הוא -

כי חטאת, מאי טעמא פסולה שלא לשמה? דכתיב בה "היא". אם כן, מנחת חוטא נמי כתיב בה "היא"!

ועוד מקשינן: ולרבנן, שנחלקו במשנתנו על רבי אליעזר, וסברו כי אשם שנשחט שלא לשמו, כשר, למאי הילכתא איתקש אשם לחטאת?

ומתרצינן: לומר לך - מה חטאת טעונה סמיכה, אף אשם טעון סמיכה [8]!

שנינו במשנה: יוסף בן חוני אומר - כל הקרבנות הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת פסולין.

אמר רבי יוחנן: יוסף בן חוני ורבי אליעזר אמרו דבר אחד, שהרי דעת רבי אליעזר במסכת פסחים [סב ב] שכל הקרבנות שנשחטו בזמן הפסח לשם פסח נפסלו, וכן כל הקרבנות שנשחטו במשך כל ימות השנה לשם חטאת נפסלו, וכפי שיוכיח רבי יוחנן להלן מדבריו בברייתא.

רבה אמר: רק אם שחט קרבנות בזמן הפסח לשם פסח סובר רבי אליעזר כיוסף בן חוני - שהם נפסלים, אך באופן ששחט בשאר ימות השנה קרבנות אחרים לשם חטאת פליגי יוסף בן חוני ורבי אליעזר, וכפי שיוכיח רבה בסמוך מדבריו בברייתא.

דתניא: קרבן הפסח שעברה שנתו וכבר אינו ראוי לפסח, ובסתם הוא עומד לשם שלמים, ושחטו בזמנו לשמו, לשם פסח, ונמצא ששחט שלמים לשם פסח בזמן הקרבת קרבן פסח, וכן השוחט זבחים אחרים לשם פסח בזמנו, [בי"ד ניסן בין הערביים] - רבי אליעזר פוסל. ורבי יהושע מכשיר.

אמר רבי יהושע לרבי אליעזר: והלא הדברים קל וחומר הם שאין לפסול את הזבחים האחרים שנזבחו בי"ד בניסן לשם פסח: שהרי אם בשאר ימות השנה, שהוא זמן יותר חמור מבחינת הפסח ששחטו לשמו, שאינו כשר אז הפסח אם נזבח לשמו, אלא אדרבה, הרי הוא פסול משום שנזבח לשמו בזמן שאינו ראוי לו, ובכל זאת ביחס לזבחים אחרים לא החמרת בהם לפסלם בזמן זה כשנזבחו לשמו של פסח אלא הודית שהם כשרים אפילו כשנזבחו לשמו של פסח.

אם כן, קל וחומר בזמנו של הפסח בי"ד ניסן, שהוא [קרבן הפסח עצמו] כשר אז כששוחטו לשמו, אינו דין שלא נחמיר לפסול זבחים שנזבחו ביום זה לשם פסח, אלא נאמר כי אדרבה - דינם שיכשרו אותם זבחים אחרים הנשחטים לשמו של קרבן הפסח, כיון שהוא עצמו כשר אז לשמו!? [9]

אמר לו רבי אליעזר: או חילוף הדברים! כלומר, אם באת לדרוש קל וחומר שכזה, יש לך לומר על דרך זו קל וחומר נוסף, ותגיע איתו למסקנא שהיא נגד הדין [ואם כן מוכח שקל וחומר זה הוא מופרך מעיקרו]: ומה אם פסח בשאר ימות השנה, שאינו כשר אם נזבח אז לשמו, בכל זאת כשר הוא אם נזבח אז לשם אחרים [10] -

נזבח הפסח בזמנו, שהוא כשר אז אם נזבח לשמו, וכי אינו דין שיוכשר אם נזבח אז לשם אחרים! ומכח הקל וחומר הזה יוכשר פסח בארבעה עשר על אף שנשחט שלא לשמו. ודבר זה הוא נגד הדין השנוי במשנתנו שפסח שנשחט בזמנו שלא לשמו הרי הוא פסול, וכי כך אתה אומר?!

אלא, בהכרח, שהקל וחומר שפרכת עלי אינו נחשב קל וחומר: כי מה לי הוכשרו זבחים אחרים בשאר ימות השנה שנזבחו לשמו של פסח משום שכן הוא [קרבן פסח עצמו] כשר אם נזבח אז לשם אחרים, אך כיצד יוכשרו זבחים אחרים שנשחטו בזמנו של פסח לשם קרבן פסח בשעה שכן הוא עצמו פסול באותו זמן אם שחטו אותו לשם אחרים?

[ומכאן דייק רבי יוחנן שלדעת רבי אליעזר ששאר זבחים ששחטם לשם פסח בזמן פסח נפסלו, הוא הדין שאם שחט זבחים אחרים לשם חטאת יפסלו בכך, שהרי טעמו של רבי אליעזר הוא כי משום שקרבן פסח פסול בזמנו לשם אחרים לפיכך גם אחרים לשמו פסולים, ואם כן הוא הדין בחטאת שאם שחטה לשם אחרים נפסלת, ולפיכך גם השוחט אחרים לשמה של חטאת, יפסול].

אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: אם כן - כדבריך, שפסלת כל הזבחים שנזבחו בזמן הפסח לשם הפסח - הורעתה כח פסח, ונתת כח בשלמים. כי לפי דבריך, פסח עצמו שנשחט בכל ימות השנה לשם שלמים הוא כשר [11], ואילו שלמים [ושאר קרבנות] ששחטן בערב פסח לשם פסח הרי הם פסולים, ונמצא כי הפסול של "לא לשמה" בשלמים גדול כוחו מפסול שלא לשמה בפסח. ואילו מהמשנה משמע שהפסח חמור משלמים, שהרי רק פסח ששחטו שלא לשמו פסול אבל שלמים ששחטן שלא לשמן, כשרים? [12]

חזר רבי אליעזר ודנו דין אחר: והלא הדברים קל וחומר הם - ומה פסח, שמותרו בא שלמים, בכל זאת אם שחטו בזמנו לשום שלמים הרי הוא פסול [אף על פי שבשאר ימות השנה הוא קרב שלמים] [13], ואם כן שלמים החמורים מקרבן פסח, שאין מותרן בא פסח [שאין מושג של "מותר - שלמים" שהרי יכולים להקריבן תמיד] אם שחטם לשם פסח בזמנו, אינו דין שיהו פסולים!?


הערות

[1] מהוכחת הגמרא משמע שהפסול חל בקרבן ולא בדם, כי אילו חל רק בדם, הרי אי אפשר להוכיח ממנחה, כי הפסול אינו שייך במנחה. ומה שפירש רש"י "שלא פסל הכתוב אלא דם", כוונתו שלא נאמר הפסול אלא במיני דמים, וכך גופא הקשתה הגמרא, שנפרוך מה למנחת חוטא שאינה מין זבח. [וכן בקושיתה בסמוך שנלמד מחטאת העוף שהיא מוכיחה טפי שהיא מיני דמים]. אמנם הגרי"ז [בהל' פסוהמ"ק עמ' 94] הוכיח מפסחים [פג] שהפסול חל בדם. ובהכרח שההוכחה בסוגיין היא משום שהטעם שרק הדם נפסל הוא משום שרק החלק הנכנס נפסל, ופירכת הגמ' היא ענין בפני עצמו [כמבואר בתוס' להלן [סה א ד"ה בן]. וראה שם ובמקדש דוד [כ"ג] באבן האזל [פ"ב מפסוה"מ הט"ז] ובכתבי הגרי"ז [בדף לח ב] שדנו מה נפסל לריה"ג ורבנן [בדף פ"ב]. ועיין בקרן אורה כאן שתמה הרי רק בהכנסת דם פוסל, ומה ראיה ממנחה. והבין שכוונת רש"י שלא הכניס בה דם. וראה הוכחה כדבריו בהערה 4. אולם יתכן שאף אם הדם נפסל, אין הפסול משום החפצא של הדם, אלא מפני שהוא המכפר בקרבן, אבל במנחת חוטא, אף שמקטירים רק את הקומץ, כולה מכפרת, ולכן אפשר להוכיח ממה שהיא כשרה בכניסתה לפנים, שאין פסול חל על מכפר שנכנס לפנים, ולפי זה פשוט שכוונת רש"י היא שמנחה אינה ממיני דם, שהרי אין הפסול תלוי בדם ממש. וכן מוכח ממה שמיעטה הגמרא דמה ולא בשרה, שאילו מנחה אינה נפסלת כי אינה דם - אף שלא התמעטה בהדיא - למה צריך מיעוט לבשרה, ובהכרח שהכוונה שאינה ממיני דמים, אך בשר שהוא ממיני דמים צריך למעטו.

[2] הקרן אורה תמה מה הראיה מחטאת העוף, והלא לקמן [צב ב] אמרו שרבי אבין דן להכשירה רק משום שצוארה כצואר בהמה, ומדמה אמר רחמנא ולא בשרה, ואם כן הטעם שאינה נפסלת הוא מפני שלא נחשבת כלל כנכנס דמה, ואיך מוכיח ממנה שדם מכפר שנכנס אינו פוסל. ומו"ר הגראי"ל הקשה מסברא זו על פירש"י שעדיף להוכיח מחטאת העוף כי היא מיני דמים, והרי הצד להכשירו הוא משום שחשוב כבשר, [וי"ל שכאן הנידון על ההוכחה לפסול והיא משום שנחשב דם]. ואמר לחלק בין דם בהמה שכל זמן שלא התקבל בכלי אינו ראוי לזריקה ואינו חשוב מכפר, ולכן נחשב כבשרה שאינו פוסל בכניסתו, אבל בחטאת העוף שאין בה קבלה בכלי, נחשב הדם כמכפר מתחילתו, ולכן הוכיחו ממנו שאין דם המכפר נפסל בכניסתו להיכל. [וכל הנידון של רבי אבין לקמן הוא אם התמעט מקרא כדם בהמה שלא התקבל בכלי, אף שאינו דומה לו לגבי שם מכפר שבו]. ב. בשפת אמת תמה הרי אפילו לרבי אבין אפשר להוכיח מחטאת העוף לפסול, כי כל ספיקו כשהכניס דמה בצוארה, אבל כשהזה בפנים ודאי תפסל כי יצא דמה מגופה בפנים ההיכל. [ויתכן ליישב שצריך להיות ראוי להפסל כבר בשעת כניסה]. וראה בבד קודש [ח"ד ס"ה] שחילק בין מתן דם של זבחים שהיא עבודה שנעשית רק דם ולא בכל הבהמה, כי זריקתם בכלי שרת, ובין הזאת דם חטאת העוף שהיא נעשית בעצם העוף, ולכן אין בו פסול בהכנסה בפנים כי נחשב כבשרה מפני שהעבודה בכל העוף, ופסול ההכנסה נאמר רק כשהעבודה בדם בלבד.

[3] תוס' לקמן [פב ב ד"ה דמה] הקשו למה לי למעט בשרה מ"דמה" והרי נאמר בה "לכפר", ואין כפרה בבשר אלא בדם. ובקרן אורה כתב ליישב שהבשר אינו בא דרך כפרתו, כי כפרתו על ידי קבלת הדם, ולכן הוצרך הכתוב למעטו, כי אף שעדיין עומד לכפרה אינו נפסל כי לא בא דרך כפרתו. וכוונתו צ"ב. אמנם הרמב"ם [פ"ב מפסוה"מ הי"ז] כתב בדין זה: הכניס החטאת עצמה להיכל כשרה שנאמר אשר יובא מדמה ולא בשרה. וביאר הכסף משנה שכוונתו למה שאמרו לקמן [צ"ב] שאפילו אם הכניסה לפני קבלת הדם וכשהוציאה קיבל דמה, אינה נפסלת, ונצרך המיעוט להכשיר באופן זה, אף שנכנס הדם עם הבשר. ובדבר אברהם [ח"ג ז, ו] תמה מנלן למעט גם בכהאי גוונא, עי"ש. ומלשון הרמב"ם משמע שאין הבאת הדם בתוך הבשר נחשבת כהכנסת דם, אלא "כהכנסת החטאת" ולכן לא נקט הכניס הבשר, כי הפסול אינו חל משום שנכנס בתורת קרבן. אבל בדבר אברהם נקט שאינו נפסל כי נכנס יחד עם הבשר, ותמה על כך וכי אם יניח עמו בכלי בשר לא יפסל. [ולכן צידד לומר שאין עליו שם דם כשהוא בצואר בהמה. ודחה, שאם כן גם ביוצא לא יפסל, לדעת הפוסלים קודם קבלה] והסיק שכוונת הכסף משנה כהריטב"א [בחולין ו א] שקודם קבלה בכלי אין הדם נפסל ביוצא כי אין עליו דין זריקה ועדיין לא נקבע מקומו בעזרה. ולפי זה לכאורה גם אם יכניס דם לבדו קודם קבלה לא יפסל וצ"ע. [וכבר כתב שם שאין נפ"מ בזה כי נפסל משום שלא התקבל בכלי]. והגרי"ז [במנחות ח א] כתב שהרמב"ם [בפי"א ממעה"ק ה"ז] נקט שהסוגיא להלן [פב ב] עוסקת בפסול יוצא בקדשים קלים, וגם על כך ממעט מ"דמה ולא בשרה" שאין בשר קדשים קלים הנכנס להיכל נפסל ביוצא, ודין זה אינו תלוי במכפר, ולכן הוצרך הכתוב למעטו. [אך יש לדון אם תתיישב בכך קושיית תוס', כי חידושו רק בקק"ל ועיקר הפסוק אמור בחטאת, ועוד כי אף שהתמעט פסול יוצא עדיין יש פסול מעצם הכניסה להיכל]

[4] רש"י פירש [בד"ה שלא] שהמנחות הוקשו לזבחים לטעון ארבע עבודות קמיצה כנגד שחיטה וכו'. והיינו רק לגבי העבודות, אך לא לדיני הקומץ והדם, שהרי לעיל אמרו שמנחה שהכניסה לפנים אינה נפסלת אף שדם נפסל בכניסה לפנים, ובהכרח שהפסול חל בדם, ולא הוקש החפצא של הקומץ לדם. וראה בהרחבה בהערה 1.

[5] הרמב"ם [בפי"א מפסוהמ"ק ה"ו] פסק כרבנן, וכתב שאם העלה את הקומץ למזבח שלא בכלי שרת, פסול. ותמהו נושאי כליו שהרי פסק מאידך [שם פ"ב הכ"ד] שאם אחר שנתקדש הקומץ בכלי שרת זרקו על האישים בין ביד ובין בכלי בין בימין ובין בשמאל כשר, והיינו לכאורה כרבי שמעון שיכול לעובדה ביד. והלחם משנה נקט [בפ"ב] שדעתו כי גם רבנן מודים שהקטרה ביד כשירה בדיעבד, ודבריו תמוהים שהרי פסק [בפי"א] שבלא כלי שרת המנחה פסולה. ואף הוא דחה דבריו בראיות שונות. ובמרכבת המשנה ובקרן אורה [מנחות כו א] כתב שרבנן פסלו רק העלאה על גבי המזבח, אבל אחר שהעלהו בכלי על גבי המזבח יכול לתיתו על גבי אישים גם ביד. אך תמה הרי זו עבודה שמעכבת כפרה ולמה היא כשרה בשמאל. וראה בשפת אמת [שם] ובזבח תודה להלן [כ"ד ב] שדנו בזה. ובכתבי הגרי"ז על סוטה [טו א] דן בביאור דברי הרמב"ם [בפי"ג ממעה"ק הי"ב] אם כוונתו שזריקה על אישים צריכה להעשות לכתחילה בכלי, או שכוונתו לגבי העלאה למזבח. ובאבן האזל [שם] דייק שהרמב"ם נקט דוקא שהתקדש בכלי שרת ולא הזכיר שהוליכו והעלהו על המזבח בכלי, כי סבר שדי בקידוש כלי והולכת הקומץ מקצת הדרך בכלי, ואין צריך להעלותו על המזבח בכלי אלא יכול לזרקו ממקומו על האישים, אבל באופן שמעלהו על המזבח צריך להעלותו בכלי, ואם העלהו ביד נפסל. והסברא לחלק בין העלאה לזריקה, היא, משום שהקטרת הקומץ היא כנגד זריקת הדם וכנגד הקטרת אימורים, ונמצא שאין זריקה על האישים מעכבת כפרה כי היא רק כהקטרה, [ומה שדם צריך לזורקו בכלי, הוא רק משום שכך דרך זריקת דם], ולכן זריקה בקומץ כשרה ביד, ואילו עצם ההעלאה מעכבת משום שכל דבר הטעון כלי להקדישו גם כל עבודותיו טעונות כלי, וכדלהלן, אבל אחר שהעלהו בכלי אין צורך להקטירו בכלי, כדברי הגר"ח שהעלאה היא תחילת הקטרה, וכיון שכבר הוקטר שוב אינו צריך כלי.

[6] במנחות [כו א] נחלקו שלשה אמוראים בביאור דברי רבי שמעון. רבי יהודה ב"ר חייא אמר כמובא בסוגיין, רבי ינאי אמר כיון שקמצו מכלי שרת מעלהו ומקטירו אפילו בהמינו אפילו במקידה של חרס, רב נחמן בר יצחק אמר הכל מודים שהקומץ טעון קידוש כלי ולא נחלקו אלא בהולכה והקטרה. וצריך לבאר, א. מנין לרבי יהודה בר"ח שאם בא לעובדה בימין אין צריך קידוש כלי, והרי מחטאת לא ניתן להוכיח אלא שאפשר לעובדה ביד, אך גם בחטאת צריך קידוש כלי. ב. לרבי יהודה בר"ח ש"כשעובדה ביד אין צריך קידוש כלי", מה הדין כשעובדה בכלי, האם צריך גם קידוש כלי או לא. ג. במה נחלק רבי ינאי, ומה הוסיף באמרו שיכול להעלותו אפילו בהמינו, והרי לכאורה עיקר חידושו שאין צריך לעבוד בימין. ד. מנין המקור שצריך כלי שרת בעבודות הזריקה וקבלה. ומדברי רש"י [בד"ה בא לעובדה בכלי, ובמנחות י: ד"ה לעובדה בכלי] מבואר שגם כשעובדה בכלי צריך קידוש כלי, וכן משמע בתוס' במנחות [ב ב] שנקטו שקבלה במנחות אפשר לבטלה באופן שעובדה ביד, ומשמע שאם עובדה בכלי צריך קידוש כלי. והטעם לכך משום שהדם טעון כלי גם בכדי לקדשו וגם להכשרו, שרק דם שבכלי נחשב כדם לענין זריקה, [כמו שהוכיח הגרי"ז מתוס' להלן ל"ד: ד"ה להוי]. ולפיכך עבודות קבלה וזריקה טעונות כלי, כי הכשרו של הדם תלוי בכלי, ומהם נלמד גם לקומץ של מנחה, שהכשירו תלוי בהיותו בכלי. [אך החזו"א [מנחות כ"ב ו'] נקט שעבודות קבלה וזריקה צריכות כלי שרת, כיון שאין דרך לעשותן בלי כלי, ולדבריו אי אפשר ללמוד מעבודות הדם לקומץ המנחה]. ולפי זה אם יכול לעובדה ביד אין צריך קידוש כלי, כי כבר ביאר הגרי"ז [בהלכות פסולי המוקדשין] שאין כוונת רבי יהודה בר"ח לומר שאין חילוק אם תעשה עבודת המנחה ביד או בכלי, שאם כן למה כשעובדה ביד צריך דוקא ימין, והלא לרבי שמעון אין דין ימין בעבודה אלא רק במקום שנאמר לעשותה ביד. ובהכרח כוונתו שבמנחה יכול להכשיר הקומץ בשני אופנים, או בכלי כאשם, ואז יעבוד כל עבודותיה בכלי כאשם, או כדם חטאת שעבודותיו ביד הכהן, והיד נחשבת ככלי שרת, וכיון שדין עבודתה ביד שייך ללמוד בה שטעונה ימין, וחל קידוש הקומץ על ידי היד שנחשבת ככלי שרת. [ויישב בכך את קושית תוס' במנחות הנ"ל, כי רק הולכה אפשר לבטלה מדיני הקרבן, אבל קבלה ישנה או ביד או בכלי. ותוס' סברו שאפשר לבטל את הקבלה בכלי כשעובד ביד]. ונמצא שלפי רבי יהודה בר"ח ביאור מחלוקת רבי שמעון ורבנן הוא כך: לרבנן ההלכה לעובדה בימין היא מדיני העבודה, ונוהגת בכל אופני העבודה ביד ובכלי, ואילו לרבי שמעון לא נאמר לעובדה בימין אלא בעבודת יד, והכשר "יד" הוא רק בימין. [ולכן דוקא כשלא קידש בכלי יכול לעובדה ביד, אבל אחר שקידש בכלי חל עליה שם עבודת כלי, ואינו יכול לעובדה ביד. כמשמעות דברי רש"י]. ובכך נחלק עמו רבי ינאי ואמר שלפי רבי שמעון לא נאמר כלל במנחה שני אופני עבודות ביד ובכלי, אלא עובדה אפילו בהימנו, וממילא אין צריך לעובדה בימין, כי לא נאמר לעובדה ביד. [ורבי שמעון אינו סובר שהעבודה בימין היא מדיני העבודה אלא משום שרק ימין נחשבת "יד" בעבודה]. ובשטמ"ק [אות ג] הקשה לרבנן שפסלו מנחה שלא בכלי שרת, למה הוצרך ההקש של מנחת חוטא לחטאת ואשם, הרי לפסול בשלא לשמו נדע מ"היא", ולהכשיר במנחת נדבה נדע מההקש לשלמים. וכי תימא להצריך עבודה בימין תיפוק ליה מ"כל מקום שנאמר אצבע וכו"'. ותירץ שההיקש הוצרך ללמד שדין מנחה כחטאת שאינה באה אלא מן החולין, וכדרשינן לקמן, צח א. ויש לעיין בקושייתו, למה הקשה על דברי רבנן שהצריכו קידוש כלי? והרי עיקר הקושיא היא למה צריך ללמוד מהקש שעובדה בימין והרי רבנן פסלי בשמאל משום שנאמר בה כהונה. והגרי"ז הוכיח מכך כביאורו בסמוך [הערה 6], שהלימוד מחטאת אינו על עבודה בימין, אלא על עבודת יד, וקרבן שיש בו עבודת יד אינו טעון כלי שרת, ולכן הקדים השטמ"ק שרבנן סברו שמנחה שאינה בכלי שרת פסולה, ואם כן למה צריך היקש, והרי בהכרח שאין בה עבודת יד, ואילו לעבוד בימין אינם צריכים לימוד, כי נאמר בה כהונה.

[7] רש"י פירש שדם האשם נזרק מכלי למזבח. כי בזריקת כל הזבחים לא כתיב אצבע חוץ מחטאת. וכן כתב לעיל [י: ד"ה ולטעמיך]. ואם שינה ונתן דם חטאת בכלי ולא באצבע פסולה כמבואר במרכבת המשנה [פ"ב מפסוהמ"ק ה"ח]. ונחלקו רבותינו באופן ששינה ונתן דם כל הזבחים באצבע, שהחזו"א [זבחים יח, ג] נטק לפסול והחזון יחזקאל [בזבחים פ"י ה"ג, יומא פ"ג ה"ג] נקט שכשר, ודברי שניהם נסובו על קושית תוס' להלן [כ"ו] על מה ששנינו בדמים שנתערבו שיתן למעלה ויחזור ויתן למטה, והקשו למה יחזור, והרי מתכפר גם על ידי זריקה שלא במקומו, ומשמע שאין בזריקה למעלה אלא שינוי מקום, והיא כשירה אף שניתנת באצבע. ובחזו"א [שם סי' ח' ס"ק ד'] כתב שתוס' דנו רק על שינוי המקום, אך זריקה באצבע לא מועילה לשאר זבחים. ובחתם סופר [שבת ע"א] נקט שזריקה באצבע אינה מעכבת. ועיין היטב בדברי רש"י לקמן [י"ג ד"ה כלום].

[8] תוס' להלן [לג א] הקשו על מאן דאמר בסוגיא שם שאשם מצורע לאו דאוריתא למה לא למד מההקש לחטאת שכולל גם אשם מצורע כמבואר בתוס' לעיל [י: ד"ה הרי] וכן כתבו תוס' לקמן ע"ו ובמנחות ע"ו. ובנדה [ע ב] כתב רש"י [בד"ה שחיטתו], שאין באשם סמיכה, ותמה הערוך לנר שם שסותר משנתו במנחות [ס"א בד"ה אשם] שלמדו מהיקש סמיכה לכל הקרבנות. [ובשני המקומות הביא ראיה ממנחות צ"ב, וצ"ע]. וכן הקשה סתירה בדברי תוס' שכתבו בקידושין [נה] שאשם אינו טעון סמיכה.

[9] רש"י על המשנה [דף ב א] כתב שיוסי בן חוני פסל את הנשחטין בי"ד בניסן לשם פסח וכמבואר בסוגין. וכן פירש כאן [בד"ה א"ל רבי אליעזר], שבכל ימות השנה אין שם שחיטת פסח חל על קרבן אחר. וביאר הגרי"ז שהפסול שלא לשמה בפסח נאמר רק בזמנו. ואף על פי ששינוי קודש בשחיטת זבחים אחרים לשם פסח שייכת בכל זמן שנשחטים האחרים, לא התחדש פסול בפסח אלא בזמנו. ולכן גם לגבי פסח ששחטו שלא לשמו נקטה המשנה "הפסח בזמנו", כי אין זה חסרון היכי תימצי שלא שייך בפסח פסול שלא לשמו בזמן אחר, משום שנעקר לשלמים - אלא שפסול זה בפסח נאמר רק בזמנו. והטעם לכך נראה ללמוד מקל וחומר דרבי יהושע, שדן להכשיר מפני שהפסח קל בזמנו, ומשמע שהפסול וההכשר התחדשו בדיני הפסח, ואינו מדיני מחשבת שלא לשמה באחרים. וכך התבאר בפשטות בהערה 9 למשנה, שבשאר ימות השנה עצם קדושת הפסח נחשבת כשלמים, ואינו פוסל את האחרים שנשחטו לשמו אלא בזמנו שאז פוסל מדין פסח שבו. ויתכן להוסיף שהפסול בנשחטים לשם פסח וחטאת, חל בהם אחר ששינה שמם לפסח וחטאת, שהרי הבאנו לעיל דברי תוס' במנחות [מז א] שמחשבתו עוקרת את הקרבן וחל בו השם שחישב עליו, ואף שדינו כשמו הראשון, חל בו הפסול משום שם חטאת שבו. אך אם הפסול משום עקירת הלשמה, לכאורה אין הבדל בין נשחטים לשם חטאת או לשם שאר זבחים. וראה בחידושי הגרי"ז [פ"ד ממעה"ק הי"א] שמכאן מוכח שמחשבת שלא לשמה היא מחשבה הפוסלת, ולכן למדו ממה שנפסלים לשם אחרים שגם אחרים לשמם פסולים מדיני פסח, כי אילו הפסול משום מחשבת לשמה יתכן שפסח וחטאת חמורים מאחרים, ואי אפשר ללמוד מהם שחסרון לשמה פוסל גם באחרים. ומסתבר שגם בשאר ימות השנה לא יגרע השוחט שאר זבחים לשם פסח מהשוחט לשם זבח אחר, ובודאי לא יעלה הקרבן לשם חובה, ואף על פי שפירש"י [ג א] שהטעם בקרבן הנשחט שלא לשמה שאינו עולה לשם חובה, הוא משום שנתפס על הזבח שם הקרבן אחר ועוקר שמו ממנו, ואילו כאן פירש שבשאר ימות השנה אין שם שחיטת פסח חל על קרבן אחר, היינו רק שאינו חל לפסול אחרים, שלשם כך צריך שם פסח גמור, אבל בשאר ימות השנה דינו כשאר זבחים, והשוחט לשמו נתפס בו שם פסח שהוא בקדושת שלמים, שהוא רק מעכב ואינו פוסל. וראה בחזו"א [א' י"ג] שכתב שבשאר ימות השנה אף אם פסח צריך עקירה החושב לשמו מעכב בשאר זבחים ופוסל בחטאת כיון שהוא מתכוין להביא על קרבנו קדושת שלמים, כי קדושת פסח לא שייכת שלא בזמנו. והוסיף, שידיעתו שקרבנו עולה ומביא עליו קדושת פסח, אינה גרועה מעקירת פסח, ואין כאן מחשבה לשם פסח אלא לשם שלמים. וראה עוד בהערות 12 -10. אולם כבר הסקנו [בהערה הנ"ל למשנה] שיוסי בן חוני למד מפסח וחטאת מה נחשב שינוי הפוסל בזבחים, והיינו גדר המרחק בין הזבח הנשחט לזבח האחר, ולפיכך דימה את הנשחטים לשם פסח וחטאת, לפסח וחטאת שנשחטו לשמם, ולפי זה אין הביאור כפשוטו שהפסול מדיני פסח, ובהכרח שבימות השנה אינו פוסל כי לא שייך לשנות בפועל לשתי פסח, וגם אין ראיה שמחשבת שלא לשמה פוסלת, וכמבואר לעיל [ב ב הערה 7. וראה קרן אורה [בעמוד ב] שטעמו של יוסי בן חוני הוא שרק שינוי לקרבן הבא בנדבה אינו פוסל, ולא שינוי לפסח וחטאת]. ונפקא מינה בין הביאורים, לשוחט פסח בשאר ימות השנה לשם פסח, שכבר נעקר ממנו שם פסח ונעשה שלמים, ומרחק השינוי לפסח הוא כמו בשאר זבחים לשם פסח, ואינו פוסל, אך יתכן ששם פסח חל עליו אף שאינו חל על שאר זבחים, ופוסל. שהרי רש"י בפסחים [סד א] נקט שפסח ששחטו לאחר זמנו לשם פסח פסול אף לרבנן, ויתכן שטעמו משום שגם רבנן מודים ששם פסח פוסל בפסח עצמו שנשחט לשם פסח, כי נחשב כפסח שלא בזמנו.

[10] אמר מו"ר הגראי"ל שאין להקשות הרי פסח כל השנה שלמים הוא, ולכן כשר כשהקריבו אחרים לשמו. כי באמת כל השנה שם פסח עליו, שהרי אם שוחטו לשמו פסול כי נחשב לשם פסח, ורק יכול לעקרו לשלמים, ולכן ההכשר בשוחט אחרים לשמו נחשב כקולא בפסח.

[11] מכאן משמע לכאורה כי אין קדושת השלמים כלולה בפסח מתחילת הקדשו, שהרי אם כן איך יחשב הכשר פסח לשם שלמים כחסרון בכח הפסח, והלא הכשרו משום שהוא גם שלמים, ואדרבה משום כך שלמים לשם פסח נפסלין - כי אין הפסח כלול בשלמים. ובהכרח שנעקר שם פסח וחלה קדושה חדשה של שלמים. וראה הערה הבאה.

[12] מדברי רבי יהושע מוכח לכאורה שהטעם לפסול אחרים שנשחטו לשם פסח וחטאת, הוא, מפני גודל השינוי, כי אילו מפני שהתחדשה מחשבת פסול בשוחט לשם קרבנות אלו, הרי אין זה מכח השלמים אלא מכח הפסח, ולא הורע כוחו בפסול אחרים. [וראה עוד בע"ב הערה 1ב]. אולם מאידך יש להוכיח שהיא מחשבת פסול, שהרי משמע כי לולי פירכא זו היה רבי יהושע מודה לרבי אליעזר, אף שהמרחק בין חטאת לעולה שוה, ולא נאמר בתורה שכוחה של חטאת גדול מעולה, ואינו יכול לפרוך בחטאת כמו בפסח שהרי נפסלת בכל זמן. ובהכרח שכוונת רבי יהושע לפרוך שהורע כחם בכך, ואין בכך ראיה לכח הפסח וחטאת לפסול. וצ"ע. וראה בחזו"א [שם] שביאר שטענת רבי יהושע היא, שאם אתה אומר שמחשבה לשם פסח אינה פוסלת שלא בזמנו, כי נחשבת כמחשבה לשם שלמים משום שהפסח נעקר על ידי ידיעתו שקרבנו עולה, נמצא שאתה מגרע כח הפסח ונותן בו כח שלמים, ולכן סבר שנשאר בשם פסח עד שיעקרנו, ואף על פי כן אינו פוסל, ואם כן אין ראיה שאחרים לשמו בזמנו נפסלים. וגם ביאור זה לא שייך בעולה לשם חטאת, וראה פנים מאירות שרבי יהושע פריך רק לשיטת רבי אליעזר.

[13] מכאן מוכח לכאורה, כי מותר הפסח נעשה שלמים ממש, ואינו פסח שדינו להקרב כדיני השלמים [ראה לעיל ט א בהערות לגמ' ותוס'], שהרי אילו הוא פסח, דין הוא שיפסל בעשייתו לשם שלמים, כי נעשה בו שינוי קדש גמור, שהרי לעולם לא נעשה שלמים, אלא רק דיני הקרבתו כשלמים.

עולה שהיא קריבה כליל על המזבח, ובכל זאת אם נכנס דמה לפנים — כשרה, אשם שאינו קרב כליל לא כל שכן שדמו שנכנס לפנים כשר?

ודוחים: אין ללמוד מכאן, כי מה לעולה שכן אינה מכפרת, ואילו אשם מכפר!

ומשיבים: מנחת חוטא תוכיח שמכפרת, ואינה נפסלת בכניסתה לקודש.

על תשובה זו שואלים, ולימא [ושיאמר]: חטאת העוף תוכיח, שאף היא אינה נפסלת בכניסתה לפנים. והוכחה זו טובה יותר מן ההוכחה ממנחת חוטא, שאינה דם! ומשיבים: מחטאת העוף לא רצה להביא ראיה, כי חטאת העוף בעיא [שאלה] של ר' אבין היא, שלא נפתרה, האם דמה שנכנס לפנים נפסל או לא.

ושואלים: ולפרוך [ושיפרוך] את ההוכחה הזו כך: מה למנחת חוטא שכן אינה מין זבח!

ואומרים: עולה תוכיח, שהיא מין זבח, ואם נכנס דמה — כשרה. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן קדשי קדשים ונכנס (דמן) לפנים — כשרין, אף אני אביא אשם שהוא קודש קדשים ונכנס דמו לפנים — והרי הוא כשר.

אמר ליה [לו] רבא מברניש לרב אשי, ולפרוך [ושיקשה] ר' אליעזר על כך: מה להצד השוה שבהן שכן אין להן קצבה, תאמר באשם שיש בו חומרה, שיש לו קצבה, בכסף שקלים!

אלא צריך לומר: היינו טעמייהו דרבנן [זהו טעמם של חכמים] שאינם פוסלים אלא בחטאת ולא באשם, שאמר קרא [המקרא] בענין זה: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד" (ויקרא ו, כג), הרי זו הדגשה: דמה של זו, ולא דמה של קרבן אחר.

ואידך [והאחר, ר' אליעזר], מה למד הוא מן הדיוק הזה? ומשיבים: "דמה" דווקא ולא בשרה, שאם נכנס בשרה של חטאת לפנים אינה פסולה.

ואידך [והאחרים, חכמים] מה הם אומרים? הם סבורים שכאן היה יכול לכתוב "דם" וכתב "דמה", ולמדים מ"דם" להוציא בשר, ומ"דמה" להוציא דם קרבן אחר.

ואידך [והאחר, ר' אליעזר]? את הדרשה "דם" "דמה" לא דריש [אינו דורש].

א ושבים למחלוקת ר' אליעזר וחכמים במשנה. ושואלים: בשלמא לרבנן דאמרי [נניח לשיטת חכמים שאומרים]: אשם ששחטו שלא לשמו כשר — היינו דאיתקש [זהו הטעם שהוקשה] מנחה לחטאת ומנחה לאשם.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: נאמר במנחה "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" (ויקרא ו, י), ומפני מה יש השוואה כפולה, לחטאת ולאשם? ללמד: מנחת חוטא הרי היא כחטאת שפסולה שלא לשמה, לפיכך אם קמצה שלא לשמה — פסולה, ואילו מנחת נדבה הרי היא כאשם, שאינו נפסל שלא לשמו, לפיכך קמצה שלא לשמה — כשרה. אם כן לשיטת חכמים ההיקש מובן יפה.

אלא לדעת ר' אליעזר, למאי הלכתא איתקש [למה לאיזו הלכה הוקשה] מנחה לחטאת ומנחה לאשם?

ומשיבים: לכי אידך [לכמו הברייתא האחרת] של ר' שמעון, דתנן [ששנינו]: המוליך את קומץ המנחה למזבח כדי להקטירו לא בכלי שרת — פסולה המנחה, ור' שמעון מכשיר.

ואמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? אמר קרא [המקרא]: "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" (ויקרא ו, י), וההשוואה הכפולה באה לומר: אם בא לעובדה ביד שלאחר קמיצתה מוליך את הקומץ למזבח בידו ממש — עובדה ביד ימין כחטאת, ואם עובדה ומוליכה למזבח בכלי — יכול לעובדה בשמאל כמו שיכול לעשות בדם האשם לדעת ר' שמעון.

ותוהים: ור' שמעון, האי קרא מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי [פסוק זה מוציא אותו לכאן ומוציא אותו לכאן] ולומד ממנו שני דברים שונים?

ומשיבים: עיקר קרא [הפסוק] לענין לכ מו שאמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא הוא דאתא [שבא]. ומנחת חוטא שפסולה שלא לשמה [טעמא אחרינא [טעם אחר] הוא], מקור אחר יש לדבר: חטאת, טעמא מאי [מה הטעם] פסולה היא שלא לשמה? דכתיב [שנאמר] בה "היא" (ויקרא ד, כד), מנחת חוטא נמי כתיב [גם כן נאמר] בה במפורש "היא" ("כי חטאת היא". ויקרא ה, יא).

ושבים לעיקר הוכחתו של ר' אליעזר מן ההיקש של "כחטאת כאשם" (ויקרא ו, ז), ושואלים: ולרבנן [ולדעת חכמים] למאי הלכתא איתקש [למה לאיזו הלכה הוקש] אשם לחטאת? ומשיבים, לומר לך: מה חטאת טעונה סמיכה בשתי ידים על ראש הקרבן (ויקרא ד, כט), אף אשם טעון סמיכה.

ב שנינו במשנה, יוסף בן חוני אומר: הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת פסולין. אמר ר' יוחנן: יוסף בן חוני ור' אליעזר אמרו דבר אחד, שאף ר' אליעזר סבור כיוסף בן חוני.

רבה אמר: בקרבנות האחרים הנשחטים לשם חטאת פליגי [חלוקים הם], ור' אליעזר סבור שהם כשרים. אבל בנשחטים לשם פסח, ר' אליעזר מסכים ליוסף בן חוני שהם פסולים.

דתניא [ששנויה ברייתא]: הפסח שעברה שנתו שהוא גדול מבן שנה, ולכן אינו ראוי עוד לפסח אלא לשלמים, ושחטו בזמנו בערב פסח לשמו לשם פסח, וכן השוחט קרבנות אחרים לשם פסח בזמנו — ר' אליעזר פוסל, ור' יהושע מכשיר.

אמר ר' יהושע: אם בשאר ימות השנה, למרות שהפסח אינו כשר כששחטו לשמו, מכל מקום קרבנות אחרים כשרים כששחטם לשמו, אם כן בזמנו, כשהוא הפסח עצמו כשר לשמו — אינו דין שיכשרו אחרים כשנשחטו לשמו?

אמר לו ר' אליעזר: או חילוף הדברים, לפי דרך לימוד זו אפשר לעשות קל וחומר אחר, שהוא מופרך לגמרי, ולטעון כך: ומה אם בשאר ימות השנה, למרות שהפסח אינו כשר לשמו — כשר הוא אם נשחט לשם אחרים, בזמנו בארבעה עשר בניסן שהוא עצמו כשר לשמו — אינו דין שיוכשר כשנשחט לשם אחרים? ואם כן יוכשר פסח בארבעה עשר שלא לשמו, והרי הכל מודים שפסח שנשחט בזמנו שלא לשמו פסול!

ועוד אמר ר' אליעזר לר' יהושע: וכך אתה אומר? אף קל וחומר שאמרת אפשר להפריכו מתוך עצמו, שכן מה לי הוכשרו אחרים בשאר ימות השנה כשנשחטו לשמו של פסח, שכן הוא כשר אם נשחט אז לשם אחרים, אבל האם תוכל לומר שיכשרו אחרים בזמנו לשמו? שכן הוא הרי פסול אז לשם אחרים!

אמר לו ר' יהושע: אם כן, לשיטתך, שקרבנות אחרים ששחטם בערב פסח לשם פסח פסולים, הורעתה כח פסח לענין "לשמו", ונתת כח (כלומר, נתת חומרה) גדול יותר בשלמים, שהרי פסח ששחטו לשם שלמים בזמן שלמים (בשאר ימות השנה) הריהו כשר, ואילו שלמים ששחטם לשם פסח בזמן הפסח — פסולים!

חזר ר' אליעזר ודנו והוכיחו בדין אחר: מצינו שמותר פסח (כגון פסח שעבר זמנו) בא שלמים, ואין מותר שלמים (כגון שנותרו לו מעות שהפריש עבור שלמים) בא פסח, ולפיכך נלמד:

ומה פסח שמותרו בא שלמים, ונמצא שהוא בכלל השלמים, בכל זאת אם שחטו בזמנו לשום שלמים — פסול, שלמים שאין מותרן בא פסח, אם שחטם לשם פסח בזמנו — אינו דין שיהו פסולין?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with regard to a burnt offering, which is totally consumed by the fire on the altar, nevertheless, even if its blood enters into the Sanctuary it is fit, with regard to a guilt offering, which is not entirely consumed on the altar, all the more so is it not clear that even if its blood enters the Sanctuary it remains fit?

The Gemara refutes this inference: What is notable about a burnt offering? It is notable in that it does not atone for a sin. Perhaps this is why its blood is not disqualified if it enters the sanctuary.

The Gemara responds: The meal offering of a sinner can prove the point, as it is not disqualified by entering the Sanctuary, even though it atones for a sin.

The Gemara interjects: But let us say that a bird sin offering can prove the point, as it too atones for a sin but is not disqualified by entering the Sanctuary. This case is more similar to that of a guilt offering, as a bird has blood, unlike a meal offering. The Gemara answers: It is not certain that a bird sin offering is not disqualified by entering the Sanctuary; this is a dilemma raised by Rabbi Avin.

The Gemara asks: But let us refute the above response as follows: What is notable about a sinner’s meal offering? It is notable in that it is not a type of slaughtered offering.

The Gemara answers: If so, a burnt offering can prove the point, since it is a slaughtered offering, and still if its blood enters the Sanctuary, it is not disqualified. And the inference has reverted to its starting point. The halakha is derived from the halakhot of a burnt offering and a sinner’s meal offering: The aspect of this case is not like the aspect of that case and the aspect of that case is not like the aspect of this case. Their common element is that they are offerings of the most sacred order, and if they enter into the Sanctuary they are still fit. So too, I shall include a guilt offering and infer that since it is also an offering of the most sacred order, if its blood enters into the Sanctuary it is still fit.

Rava of Barnish said to Rav Ashi: But let us refute this inference: What is notable about their common element? It is notable in that neither a burnt offering nor a sinner’s meal offering has a fixed value. Should you say the same halakhot apply to a guilt offering, which has a fixed value?

Rather, this is the reason for the opinion of the Rabbis: As the verse states: “And any sin offering, any of whose blood is brought into the Tent of Meeting to atone in the Sanctuary, shall not be eaten” (Leviticus 6:23). The term “whose blood” teaches that the blood of this offering, i.e., a sin offering, and not the blood of another offering, is disqualified in this manner.

And how does the other tanna, Rabbi Eliezer, interpret this term? He derives from it that only its blood is disqualified by entering the Sanctuary, but not its flesh.

And from where do the other Rabbis derive that the flesh of a sin offering is not disqualified by entering the Sanctuary? They maintain that both halakhot are derived from this term, as the verse could have simply stated: Blood, but stated: “Whose blood.” The redundancy excludes not only the flesh, but also other offerings.

And the other tanna, Rabbi Eliezer, does not interpret the redundancy indicated by the change from: Blood, to: “Whose blood,” to be significant. Once the word blood is mentioned, it is grammatically necessary for the verse to state “whose blood.”

§ The Gemara resumes its discussion of the dispute in the mishna between Rabbi Eliezer and the Rabbis. Granted, according to the Rabbis, who say that a guilt offering that one slaughtered not for its sake is fit, that is why a meal offering is juxtaposed with a sin offering, and a meal offering is also juxtaposed with a guilt offering.

This is as it is taught in a baraita: Rabbi Shimon says: The verse states with regard to a meal offering: “It is most sacred, as the sin offering, and as the guilt offering” (Leviticus 6:10), teaching that a meal offering of a sinner is like a sin offering. Therefore, if one removed its handful not for its sake, it is disqualified. And the verse also teaches that a voluntary meal offering is like a guilt offering. Therefore, if one removed its handful not for its sake, it is still fit. This accords with the opinion of the Rabbis, that a guilt offering slaughtered not for its sake is fit.

But according to Rabbi Eliezer, for what halakha is a meal offering juxtaposed with a sin offering, and a meal offering juxtaposed with a guilt offering?

The Gemara answers: They are juxtaposed to teach the other halakha derived by Rabbi Shimon from this verse; as we learned in a mishna (Menaḥot 26a): If the handful of a meal offering is conveyed to the altar not in a service vessel, the offering is unfit. And Rabbi Shimon deems it fit.

And Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, says: What is the reasoning of Rabbi Shimon? The verse states with regard to a meal offering: “It is most sacred, as the sin offering, and as the guilt offering,” teaching that if a priest comes to perform its sacrificial rites by hand, he must perform them with his right hand, like one performs the rites of a sin offering. And if he performs them with a vessel, he may perform them with his left hand, like one performs the rites of a guilt offering, since Rabbi Shimon maintains this is permitted in the case of a guilt offering.

The Gemara asks: And as for Rabbi Shimon himself, does he expound this verse for this purpose, concerning one who if one removes its handful not for its sake, and expound it for that purpose, concerning conveying the handful with one’s hand?

The Gemara answers: The verse comes mainly to teach that which Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, explained. And the halakha that a meal offering of a sinner whose handful was removed not for its sake is unfit is due to another reason: What is the reason a sin offering sacrificed not for its sake is disqualified? The reason is that the word “it” is written with regard to it in the verse: “It is a sin offering” (Leviticus 4:24). Since the word “it” is also written with regard to the meal offering of a sinner, in the verse: “For it is a sin offering” (Leviticus 5:11), the same applies in that case.

In the mishna, Rabbi Eliezer cites the verse: “As is the sin offering, so is the guilt offering” (Leviticus 7:7), as a source for his opinion. The Gemara asks: And according to the Rabbis, for what halakha is a guilt offering juxtaposed with a sin offering? The Gemara answers: They are juxtaposed to tell you that just as a sin offering requires placing hands on the head of the offering, so too, a guilt offering requires placing hands on the head of the offering.

§ The mishna teaches: Yosef ben Ḥoni says: Other offerings that are slaughtered for the sake of a Paschal offering or a sin offering are unfit. Rabbi Yoḥanan says: Yosef ben Ḥoni and Rabbi Eliezer said the same thing, i.e., Rabbi Eliezer agrees with Yosef ben Ḥoni.

Rabba says: Although they agree that other offerings slaughtered for the sake of a Paschal offering are unfit, they disagree with regard to other offerings slaughtered for the sake of a sin offering. Whereas Yosef ben Ḥoni holds that they are unfit, Rabbi Eliezer maintains that they are fit.

This is as it is taught in a baraita: In the case of a Paschal offering whose first year has passed, and it must therefore be sacrificed as a peace offering, and one slaughtered it at its designated time on Passover eve for its own sake as a Paschal offering, and likewise, if one slaughtered other offerings for the sake of a Paschal offering at its designated time, the tanna’im disagree as to the status of the offering. Rabbi Eliezer deems it unfit, and Rabbi Yehoshua deems it fit.

Rabbi Yehoshua said: If, during the rest of the days of the year, when a Paschal offering is not fit if it is slaughtered for its own sake, nevertheless, other offerings that are slaughtered for its sake are fit, then at its designated time, when a Paschal offering is fit if it is slaughtered for its own sake, isn’t it logical that other offerings slaughtered for its sake should be fit?

Rabbi Eliezer said to him: Or conversely, just as during the rest of the days of the year, when a Paschal offering is not fit if it is slaughtered for its own sake, it is fit if slaughtered for the sake of other offerings, so too, at its designated time, when it is fit if slaughtered for its own sake, isn’t it logical that it should be fit if slaughtered for the sake of other offerings? And accordingly, a Paschal offering slaughtered not for its own sake on the fourteenth of Nisan should be deemed fit, which contradicts the halakha. Clearly, this line of reasoning leads to incorrect conclusions.

Furthermore, Rabbi Eliezer refuted Rabbi Yehoshua’s logic as follows: And do you say this derivation? What does it matter to me that other offerings slaughtered during the rest of the days of the year for the sake of a Paschal offering are deemed fit? After all, a Paschal offering slaughtered for the sake of other offerings is also fit. But must you say that other offerings slaughtered at its designated time for its sake should be deemed fit? After all, at its designated time, a Paschal offering slaughtered for the sake of other offerings is unfit.

Rabbi Yehoshua said to him: If, as you maintain, other offerings slaughtered on Passover eve for the sake of a Paschal offering are disqualified, you have diminished the force of the requirement that a Paschal offering be sacrificed for its own sake, and you have given more force to the requirement that a peace offering be sacrificed for its own sake. A Paschal offering sacrificed at the proper time, i.e., during the rest of the year, for the sake of a peace offering, is fit, whereas a peace offering sacrificed on Passover eve for the sake of a Paschal offering is unfit.

The baraita continues: Rabbi Eliezer then presented a different logical inference: We find that a leftover Paschal offering, an animal consecrated as a Paschal offering but ultimately not sacrificed on Passover eve, is brought as a peace offering; but a leftover peace offering, one bought with money left over from funds dedicated toward the acquisition of a peace offering, is not brought as a Paschal offering. A Paschal offering is a potential peace offering, but a peace offering is not a potential Paschal offering.

And if so, one may infer a fortiori: Just as with regard to a Paschal offering, whose leftover offering is brought as a peace offering, and nevertheless, if one slaughtered it at its designated time for the sake of a peace offering it is unfit, so too, with regard to a peace offering, whose leftover offering is not brought as a Paschal offering, if one slaughtered it for the sake of a Paschal offering at its designated time, isn’t it logical that it should be unfit?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה בא לעובדה. בהולכה והקטרה. כצ"ל:

רש"י ד"ה א"כ. שכל השנה כו' פסח הנשחט לשמן כשר. כצ"ל. ועי' הגהת הב"ח:

רש"י ד"ה בא לעובדה בהולכה והקטרה וכו' כצ"ל:

עולה נכנס דמה לפנים כשרה. בין לרבנן בין לרבי אליעזר דלא דרשינן כל וכל והיקשא נמי ליכא הכא: מנחת חוטא. דקרבן עולה ויורד דשמיעת הקול: תוכיח. שמכפרת ואם נכנסה לפנים כשירה דלא פסל הכתוב אלא דם: ונימא חטאת העוף תוכיח. והכי שפיר טפי שהוא ממיני דמים וראויה להוכיח על מיני דמים: חטאת העוף בעיא דר' אבין היא. היכא דהכניס דמה לפנים בצוארה שאין לדמה קבלה ומיבעיא ליה בפ' דם חטאת (לקמן צב:) אם נפסלה בכך או לא ולא איפשיטא לה: דמה. אשר יובא מדמה: ולא בשרה. שאם נכנס בשרה להיכל אינה נפסלת: דם דמה לא דריש. דכיון דלא מצי למיכתב וכל חטאת אשר יובא אל אהל מועד דאיצטריך למיכתב דם למעוטי בשר אורחיה דקרא למיכתב מדמה: קדש קדשים היא כחטאת וכאשם. במנחה הוא דכתיב וקא א''ר שמעון מדקא מקיש מנחות לחטאת ואשם להכי מקיש [לשניהם לומר לך דיש מהם כחטאת ויש מהם כאשם] שתהא מנחת חוטא כחטאת דלא לשמה פסולה ומנחת נדבה כאשם דכשר שלא לשמו: אלא לרבי אליעזר. כיון דחטאת ואשם כי הדדי נינהו למאי הלכתא איתקש לתרוייהו: שלא בכלי שרת. שלא קדש הקומץ בכלי שרת פסולה שהמנחות הוקשו לזבחים ליטעון ארבע עבודות קמיצה כנגד שחיטה מתן קומץ בכלי שרת כנגד קבלת הדם הולכה כנגד הולכה הקטרה כנגד זריקה: ור''ש מכשיר. אם הוליכו בידו בקומצו עד המזבח והקטירו: כחטאת וכאשם. להכי איתקש מנחה לחטאת ולאשם שאינן שוין בהלכותיהן לומר לך: בא לעובדה. בהלכות והקטרות ביד שלא בכלי: עובדה בימין. שהקומץ בה כזריקת דם חטאת שהיא ביד באצבע ובימין דכתיב בחטאת ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן וגו' ודרשינן לקמן בפ''ב (דף כד.) באצבעו ונתן שלא תהא נתינה אלא בימין דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין: בא לעובדה בכלי. רשאי לעובדה בשמאל להוליך הכלי שקדשה בתוכו בשמאלו למזבח וליתן בשמאלו מן הכלי על האשים כזריקת דם אשם שהוא מן הכלי למזבח שאינה בנתינת אצבע דלא כתיב אצבע אלא בחטאת וכשרה בשמאל לר''ש בכל הזבחים חוץ מחטאת דאמרינן לקמן בפרק שני (שם:) זרק בשמאל פסול ור''ש מכשיר חוץ מחטאת משום דרבי שמעון תרתי בעי אצבע וכהונה דגמרינן ממצורע דכתיב ביה אצבע וכהונה וימין וטבל הכהן באצבעו הימנית ובזריקת כל הזבחים לא כתיב בו אצבע אלא כהונה חוץ מחטאת: מנחת חוטא כתיב בה כי חטאת היא. גבי שמיעת הקול בויקרא: ולרבנן. דפליגי עליה דר' אליעזר במתני' למאי הלכתא כו': חטאת כתיב בה (ויקרא ד) וסמך ידו על ראש החטאת: אמרו דבר אחד. דרבי אליעזר נמי פסיל באחרים הנשחטים לשם פסח בזמנו ולשם חטאת כל ימות השנה ומברייתא דלקמן דייק לה רבי יוחנן: ורבה אמר באחרים לשם חטאת פליגי. יוסף בן חוני ורבי אליעזר ולא פסיל רבי אליעזר אלא באחרים לשם פסח אבל באחרים לשם חטאת מכשיר כדתניא כו' ובין רבה ובין ר' יוחנן דייקי מילתייהו מהא מתני' ובמסקנא בעינא לפרושי דיוקייהו: הפסח שעברה שנתו. דתו לא חזי לפסח סתמיה שלמים כדרבינן לעיל (דף ח:) מקראי: ושחטו בזמנו לשמו. דהוה ליה שוחט שלמים לשם פסח: וכן השוחט. אחד מכל הזבחים לשם פסח בזמנו: אם בשאר ימות השנה שאינו כשר לשמו. כדילפינן לה במסכת פסחים (דף סא.) שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים וכמה פעמים שנה הכתוב לעכב קביעות זמנו בי''ד בין הערבים: אחרים כשרים לשמו. דרבי אליעזר מודה בו דלא פליג אלא בזמנו כדתנן בהדיא אבל כל ימות השנה אין שם שחיטת פסח חל על קרבן אחר: אמר לו רבי אליעזר או חילוף. אם ק''ו אתה בא לדרוש יכול אני להחליפו בענין אחר ולומר דבר שאינו ולהכשיר פסח בזמנו שלא לשמו: ויוכשר פסח בי''ד שלא לשמו. ובדין הזה אתה יכול להכשיר פסח בזמנו שלא לשמו: וכן אתה אומר. בתמיה התדרוש ק''ו ויתכשרו: מה לי הוכשרו אחרים כו'. ק''ו שדרשת יש עליו תשובה: מה לי הוכשרו אחרים כו' יוכשרו אחרים כו'. בתמיה ומהכא דייק רבי יוחנן למילתיה ואמר דכי היכי דפסיל רבי אליעזר באחרים לשם פסח פסיל באחרים לשם חטאת דהא טעמו דרבי אליעזר משום דהוא פסול לשם אחרים וה''נ בחטאת איתא ורבה דייק מסיפא שחזר רבי אליעזר מדין זה ודנו בדין אחר ומודה דאחרים לשם חטאת כשרים: א''כ. אם אתה פוסל אחרים לשמו בזמנו הורעת פסח ונתת כח בשלמים שכל השנה שהיא זמן שלמים פסח הנשחט לשמו כשר והיום שהוא זמן פסח כל שלמים הנשחטין לשמו פסולין נמצאת מחשבת שלו גדול כח בשלמים מפסח וקרא אשכחן דאחמור בפסח מבשלמים דכתיב ביה הוא ובכל הזבחים הכשיר שלא לשמן:
אשם שאינו כליל לא כל שכן. לא שייך למימר חטאת תוכיח דאיכא למימר מה לחטאת שכן דמה למעלה ושכן צד כרת ושכן באה בצבור: מנחת חוטא הרי היא כחטאת. אין זה למד מלמד דאע''ג דחטאת ילפינן למצוה משלמים לעיל מכל מקום עכובא בגופיה כתיבי ומנחת נדבה כאשם לאו משום דמאשם ילפא למצוה דמנחה גופה איתקש לשלמים כאשם אלא למימרא דלא הוי כחטאת: בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת. דכתיב בה אצבע דילפינן מגזירה שוה ממצורע דאצבע הוי ימין וא''ת הלא איבעיא לן פרק איזהו מקומן (לקמן דף נ.) אי ילפינן היקש מג''ש ואי מצורע חולין [הוא] הוה אתי שפיר [ולא] קשה למ''ד דבעי למד קדש ומלמד קודש פרק איזהו מקומן (גם זה שם): הכי גרסינן עיקר קרא לכדר' יהודה בריה דרבי חייא הוא כו'. תימה דבריש מנחות (דף ב:) משמע דאידך דרשא עיקר דפריך אביי מכדי מחשבה דפסיל רחמנא היקישא הוא: הורעתה כח פסח ונתת כח בשלמים. דבזמן שלמים פסח לשם שלמים כשר ואילו בזמן הפסח שלמים לשם פסח פסולים והלא יש פסוק בפסח לפסול שלא לשמו ואילו בשלמים אין פסוק:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד