זבחים י ע"א

השוחט את הבהמה על מנת לזרוק דמה לעבודה זרה, או להקטיר חלבה לעבודה זרה — ר' יוחנן אמר: אסורה הבהמה בהנאה על ידי שחיטה זו, כדין תקרובת עבודה זרה, אף על פי שלא זרק דמה או הקטיר חלבה לעבודה זרה אחר כך, כי מחשבין מעבודה לעבודה שמה שחושב בזמן השחיטה לגבי הזריקה מועיל, וילפינן [ולמדים אנו] חוץ מבפנים שכשם שבבית המקדש דבר כזה פוסל בפיגול, כך הוא אוסר במחשבת עבודה זרה.

ריש לקיש אמר: מותרת, אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא ילפינן [ואין אנו למדים] חוץ מפנים.

ומעירים: שתי המחלוקות הללו צריכות, ואי אשמעינן בהא [ואם היה משמיע לנו בזו] בשוחט לעבודה זרה, הייתי אומר: דווקא בהא [בזו] אמר ריש לקיש שאין מחשבים, מפני שאין למדים חוץ מפנים, אבל בשחיטה על מנת לזרוק שלא לשמה, שהוא לימוד של מחשבת פנים ממחשבת פנים (מחשבת לשמה ממחשבת פיגול) — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יוחנן שמחשבים.

ולהיפך, ואי אשמעינן הא [ואם היה משמיע לנו זו] במחשב בעבודות המקדש, הייתי אומר בהא קאמר [בזו אמר] ר' יוחנן, אבל בההיא לגבי עבודה זרה אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לריש לקיש שאין למדים חוץ מפנים, על כן צריכי [צריכים] שייאמרו שניהם.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: מתיב [משיב היה] רב ירמיה כדרך קל וחומר לסיועיה [לסייע לו] לר' יוחנן, ור' אילא היה משיב כדי לסיועיה [לסייע לו] לריש לקיש.

ומפרטים, רב ירמיה לסיועיה [לסייע לו] לר' יוחנן מסברה זו: ומה אם במקום שאם אמר "הריני שוחט חוץ לזמנו" שהוא כשר, אם שחטו על מנת לזרוק דמו חוץ לזמנו — פסול, מקום שאם אמר "הריני שוחט שלא לשמו" שהוא פסול, אם שחטו על מנת לזרוק דמו שלא לשמו — אינו דין שיהא פסול?

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא בר אהילאי: אין זה קל וחומר הגון, כי מה למחשב לחוץ לזמנו שהוא חמור שכן מביא לידי עונש כרת על אכילתו, תאמר במחשבה שלא לשמו, שאף שהוא פסול, אין חייבים כרת על אכילתו!

אלא אמר רבא בר אהילאי, הכי קאמר [כך הוא אומר] כך יש להוכיח: ומה מקום שאם אמר "הריני שוחט חוץ למקומו" שהוא כשר, אם שחטו על מנת לזרוק דמו חוץ למקומו — הרי הוא פסול (ואינו פיגול שחייבים כרת על אכילתו, כדין מחשבת חוץ לזמנו), מקום שאם אמר "הריני שוחט שלא לשמו" שהוא פסול, [שחטו על מנת] לזרוק דמו שלא לשמו — אינו דין שיהא פסול?

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: גם זה אינו קל וחומר, כי מה לפסול חוץ למקומו שהוא חמור יותר — שכן נוהג בכל הזבחים, שמחשבה זו של חוץ למקומו יכולה להיות בכל זבח, תאמר בשלא לשמו — שאינו נוהג פסול אלא בפסח וחטאת!

אלא אמר רב אשי, הכי קאמר [כך הוא אומר]: ומה במקום שאם אמר "הריני שוחט לשם פלוני" (שאינו בעליו של הקרבן) דינו שהוא כשר, מכל מקום אם שחט על מנת לזרוק דמו לשם פלוני — פסול, מקום שאם אמר "הריני שוחט שלא לשמן" שהוא פסול, אם [שחטו על מנת] לזרוק דמן שלא לשמן — אינו דין שיהא פסול? ומכאן ראיה לשיטת ר' יוחנן.

ומעתה מביאים את ההוכחה שהיה ר' אילא מביא לסיועיה [לסייע לו] לריש לקיש שאין מחשבים מעבודה לעבודה: לא תאמר התורה דין מחשבת שלא לשמו בזריקה, ותיתי [ותבוא ויילמד הדבר] מקל וחומר מבינייא [מביניהן], משחיטה וקבלה, למאי הלכתא כתב רחמנא [למה לאיזו הלכה כתבה התורה במפורש] דין זה גם בזריקה? לומר, שאין מחשבין מעבודה לעבודה, אלא בכל עבודה יש פסול רק בה עצמה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ודלמא [ושמא] נכתב דבר זה ללמדנו את ההיפך, שמחשבין מעבודה לעבודה!

ומשיבים: אם כן, לשתוק קרא מיניה ותיתי [שישתוק הכתוב ממנו, ולא יפרשנו, ויבוא יילמד הדבר] מקל וחומר שאמר רב אשי לעיל, משינוי בעלים. ואם נכתב, ודאי נכתב על מנת להוציא מקל וחומר זה.

ואידך [והאחר, ר' יוחנן] פריך הכי [מקשה כך] על ראיה זו: מה להנך [לאלה], לשחיטה וקבלה, שכן טעונות צפון שייעשו בחלקה הצפוני של העזרה (בקדשי קדשים), וישנן גם בחטאות הפנימיות, מה שאין כן בזריקה, ולא ניתן היה, איפוא, ללמוד מהן לזריקה.

ומן הצד השני, ואידך [והאחר] ריש לקיש, מה הוא עונה על כך? השתא מיהא [עכשיו על כל פנים] במקור הדין של שחיטה שלא לשמה בשלמים קיימין [אנו עומדים], שדינים אלה של שלא לשמה נלמדו מפרשת השלמים (ומהם למדנו לשאר קרבנות). ובשלמים אין שחיטה וקבלה טעונות צפון, ואין דמה ניתן בפנים, ולפיכך היה מקום ללמוד מהן לזריקה.

ובדומה למחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בשאלה: בהמה ששחטה לשמה על מנת לזרוק דמה שלא לשמה — רב נחמן אמר: פסולה, רבה אמר: כשרה. והדר ביה [וחזר בו] רבה לגבי רב נחמן מאותו קל וחומר שאמר רב אשי משינוי בעלים.

א שנינו במשנה שר' אליעזר אומר: אף האשם פסול שלא לשמו. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אליעזר: חטאת באה על חטא ואשם בא על חטא, מה חטאת שלא לשמה — פסולה, אף אשם שלא לשמו — פסול.

אמר לו ר' יהושע: לא, אם אמרת בחטאת שכן דמה נזרק למעלה מאמצע המזבח, מה שאין כן באשם ושאר קרבנות!

אמר לו ר' אליעזר: פסח יוכיח, שדמו נזרק למטה (בחצי המזבח התחתון), ובכל זאת שחטו שלא לשמו — פסול.

אמר לו ר' יהושע: מה לפסח שכן זמנו קבוע, מה שאין כן באשם!

אמר לו ר' אליעזר: חטאת תוכיח, שאין זמנה קבוע.

אמר לו ר' יהושע:

With regard to one who slaughters an animal in order to sprinkle its blood for idol worship, or in order to burn its forbidden fat for idol worship, Rabbi Yoḥanan says: Deriving benefit from the animal is prohibited, as it is considered an offering to idol worship, even if ultimately its blood was not sprinkled or its fat burned to that effect. This is because one can have intention from one rite to affect another rite; idolatrous intent while slaughtering the animal renders it forbidden, even if the intention pertains not to the slaughter itself but to the sprinkling of the blood or the burning of the forbidden fat. And this halakha is derived from the halakhot of piggul, as we derive halakhot of idol worship, which are applicable even outside the Temple, from halakhot concerning intent that apply inside the Temple.

Reish Lakish says: Deriving benefit from the animal is permitted. One cannot have intention from one rite to affect another rite, and we do not derive halakhot applicable outside the Temple from halakhot that apply inside the Temple.

Although both disputes are essentially the same, each is necessary. And if the Sages had taught us the dispute only with regard to that issue, namely, an animal slaughtered with idolatrous intent, one would have reasoned that Reish Lakish says his opinion only with regard to that issue, as he maintains that halakhot applicable outside the Temple are not derived from halakhot applicable only inside the Temple. But with regard to an offering that was slaughtered with the intention of sprinkling its blood not for its sake, one might say that he concedes to Rabbi Yoḥanan that it is disqualified, as halakhot applicable inside the Temple can be derived from other halakhot applicable inside the Temple.

And if the Sages had taught us the dispute only with regard to this issue, namely, an offering that was slaughtered with the intention of sprinkling its blood not for its sake, one might claim that Rabbi Yoḥanan says his opinion only with regard to this issue, which concerns halakhot applicable inside the Temple. But with regard to that issue, an animal that was slaughtered with idolatrous intent, one would say that he concedes to the opinion of Reish Lakish that halakhot applicable outside the Temple are not derived from halakhot applicable only inside the Temple. Therefore, both statements are necessary.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael, he said: Rav Yirmeya responds to this dispute by eliciting evidence to support the opinion of Rabbi Yoḥanan; and Rabbi Ila elicits evidence to support the opinion of Reish Lakish.

Rav Dimi elaborated: Rav Yirmeya elicits evidence to support the opinion of Rabbi Yoḥanan by an a fortiori inference: Just as in the case of improper intent with regard to the offering’s time, where if the one slaughtering the offering said: I am hereby slaughtering it beyond its designated time, it is fit, and nevertheless, if he slaughtered it in order to sprinkle its blood beyond its designated time, it is unfit, so too, in the case of deviation from the type of offering, where even if he said: I am hereby slaughtering it not for its sake, it is unfit, isn’t it logical that if he slaughtered it in order to sprinkle its blood not for its sake, it should be unfit?

Rava bar Ahilai objects to this inference: One cannot claim that deviation from the type of offering is a more severe transgression than intent to consume it or sprinkle its blood beyond its designated time, since the latter has its own element of stringency. What is notable about intent beyond its designated time? It is notable in that one who eats the meat of such an offering is liable to be punished with karet, whereas one who eats the meat of an offering disqualified due to deviation from the type of offering is not.

Rather, Rava bar Ahilai says: Rav Yirmeya was actually referring to improper intent with regard to the offering’s designated area, since consumption of an offering thereby disqualified is not punishable by karet. And this is what he is saying: Just as in the case of improper intent with regard to the offering’s designated area, where if the one slaughtering the offering said: I am hereby slaughtering it outside its designated area, it is fit, and nevertheless, if he slaughtered it in order to sprinkle its blood outside its designated area, it is unfit, so too, in the case of deviation from the type of offering, where even if he said: I am hereby slaughtering it not for its sake, it is unfit, isn’t it logical that if he slaughtered it in order to sprinkle its blood not for its sake, it should be unfit?

Rav Ashi objects to this inference: What is notable about intent to sprinkle the blood outside its designated area? It is notable in that the disqualification applies to all slaughtered offerings. Can you say that the same halakhot govern the disqualification of an offering sacrificed not for its sake, which applies only to a Paschal offering and a sin offering?

Rather, Rav Ashi says: This is what Rav Yirmeya is saying: Just as in the case of deviation with regard to the owner, where, if the one slaughtering the offering said: I am hereby slaughtering it for the sake of so-and-so, it is fit, and nevertheless, if he slaughtered it in order to sprinkle its blood for the sake of so-and-so, it is unfit, so too, in the case of deviation from the type of offering, where even if he said: I am hereby slaughtering it not for its sake, it is unfit, isn’t it logical that if he slaughtered it in order to sprinkle its blood not for its sake, it should be unfit? The opinion of Rabbi Yoḥanan is supported by this logical line of reasoning.

Rabbi Ila elicits evidence to support the opinion of Reish Lakish, that performance of one rite with improper intent with regard to another rite is of no consequence: The Torah should not have stated the requirement of sacrificing an offering for its own sake with regard to sprinkling of the blood, and rather should have let one derive it by an a fortiori inference from the common element of two other rites, from slaughter and collection of the blood. If so, for what halakha does the Merciful One write this redundant requirement? It is in order to say that one cannot have intention from one rite to affect another rite.

Rav Pappa objects to this derivation: But perhaps the requirement is written to teach the opposite, that one can have intention from one rite to affect another rite. A redundant requirement should expand, not reduce, the scope of actions that can disqualify the offering.

The Gemara answers: If that were so, let the verse remain silent with regard to sprinkling the blood for the sake of the offering, and one could derive that one can have intention from one rite to affect another rite from Rav Ashi’s aforementioned a fortiori inference. The verse must be meant to counteract that inference and teach that one cannot have intention from one rite to affect another rite.

And the other amora, Rabbi Yoḥanan, would refute Rabbi Ila’s proof like this: It is necessary for the Torah to state the requirement with regard to sprinkling. It cannot be derived from the cases of slaughter and collection of the blood, since these two share an element of stringency that sprinkling lacks. What is notable about these? They are notable in that in offerings of the most sacred order they must be performed in the north of the Temple courtyard. And furthermore, they are performed in the sacrifice of inner sin offerings as well as external sin offerings, unlike the sprinkling of the blood on the external altar.

And the other amora, Reish Lakish, would respond that now, in any event, we stand in a discussion with regard to peace offerings, since the requirement of sacrifice for the offering’s sake is derived from the verses concerning peace offerings. Peace offerings are neither offerings of the most sacred order nor inner sin offerings, and therefore the elements of stringency mentioned above are irrelevant.

A parallel dispute was stated: If one slaughtered a sin offering for its sake but with intent to sprinkle its blood not for its sake, Rav Naḥman says that the offering is unfit, and Rabba says that it is fit. And Rabba retracted his opinion, and conceded to Rav Naḥman, due to Rav Ashi’s a fortiori inference.

§ The mishna teaches: Rabbi Eliezer says: The guilt offering, too, is unfit when sacrificed not for its sake. With regard to this it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer said: A sin offering is brought for committing a transgression and a guilt offering is brought for committing a transgression. Just as a sin offering sacrificed not for its sake is unfit, so too, a guilt offering sacrificed not for its sake is unfit.

Rabbi Yehoshua said to him: The inference is not valid. If you say this with regard to a sin offering, whose blood is sprinkled above the red line that encircles the altar, should you necessarily say the same with regard to a guilt offering, whose blood is sprinkled below that line, like most animal offerings?

Rabbi Eliezer said to him: A Paschal offering can prove the point, as its blood is sprinkled below the red line, and nevertheless, if one slaughtered it not for its sake it is unfit.

Rabbi Yehoshua said to him: A Paschal offering cannot serve as the source either, since it possesses a unique element of stringency. What is notable about a Paschal offering? It is notable in that its designated time is fixed. A guilt offering does not have a fixed time.

Rabbi Eliezer said to him: A sin offering can prove the point, as it does not have a fixed time, and nevertheless, it is disqualified if sacrificed not for its sake.

Rabbi Yehoshua said to him: