הוריות יד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

וענה לו רבי מאיר: אין האחד עשרה תמורה לעשירי, אלא קרבן שלמים הוא.

כי אילו היה האחד עשרה קרבן תמורה ע לעשירי, לא היה קרב. כי תמורת מעשר אינה קריבה! והיה רבי שונה במקום "דברי רבי מאיר" - "אחרים אומרים"!

אמר לו רבן שמעון בן רבי לאביו: מי הם הללו הנקראים "אחרים", שמימיהם אנו שותים, ושמותם אין אנו מזכירים?

אמר ליה רבי לבנו: אלו בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך! אמר ליה רבן שמעון לרבי אביו: הרי כיון שעבר מאז זמן כה רב, יש לקרות על כך את הפסוק [קהלת ט]: "גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם, כבר אבדה"!

אמר ליה רבי: פסוק אחר ראוי לקרות כאן [תהילים ט]: "האויב תמו [למרות שתם האויב, עדיין] חרבות לנצח". שחורבן האויב צריך להשאר לנצח, וגם כאן, אין לחזור ולהזכירם בשמותם.

אמר ליה רבן שמעון: הני מילי שאין להם תקומה לנצח, רק היכא דאהנו מעשייהו, אבל מה שעשו רבנן, רבי מאיר ורבי נתן, לא אהנו מעשייהו!

ואכן, הדר אתני ליה רבי לרבן שמעון בנו, משנה זו, ותיקן את לשונו: אמרו משום רבי מאיר, אילו היה תמורה, לא היה קרב!

אמר רבא: אפילו רבי, דענוותנא הוא, לא נהג בדבר זה ענוה יתירה, אלא תנא במשנה זו "אמרו משום רבי מאיר", אבל "אמר רבי מאיר", לא אמר רבי במשנתו!

אמר רבי יוחנן: פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן: מיהו התלמיד חכם העדיף מחברו.

חד אמר - סיני עדיף! שמשנתו סדורה לו כנתינתה מסיני.

וחד אמר - עוקר הרים, שחריף ומפולפל בתורה, עדיף! ^[1] רב יוסף היה נקרא "סיני", משום שהיו המשניות והברייתות סדורות לו כנתינתן מסיני, אך לא היה מפולפל כמו רבה.

רבה היה נקרא "עוקר הרים", משום שהיה מפולפל, אך לא היו המשניות והברייתות סדורות לו כמו רב יוסף.

שלחו לשאול לתמן [לארץ ישראל]: איזה מהן [רב יוסף היודע או רבה המפולפל] קודם למנותו לראש הישיבה?

שלחו להו: סיני עדיף ^[2] ! משום דאמר מר "הכל צריכין למרי חטיא". כולם צריכים לקנות לבעל החטים לקנות ממנו חטים כדי לאפות מהם לחם. ורב יוסף הוא "מרי דחיטי", שהמשניות והברייתות, שהן מקורות ההלכה, ^[3] היו סדורות לו. ^[4] ולפיכך הכל צריכים לו.

ואפילו הכי, שפסקו כי רב יוסף עדיף על רבה, לא קביל רב יוסף את השררה על עצמו.

לפיכך מלך רבה עשרין ותרתי שנין, והדר, לאחריו, מלך רב יוסף.

וכל שני דמלך רבה, לא נהג רב יוסף שום מנהג של שררה, ואפילו כשהיה רוצה רב יוסף להקיז דם, ומנהגם של האנשים החשובים היה להזמין אליהם את האומן המקיז דם במקום ללכת אליו, לא נהג רב יוסף בשררה זו, אלא, אומנא לביתיה, לא חליף! ^[5]

אביי ורבא, ורבי זירא, ורבה בר רב מתנה, הוו יתבי, והוו צריכי למנות אחד מהם בתור רישא על כולם.

אמרי: כל דאמר מלתא ולא מפריך על ידי האחרים, הוא להוי רישא!

אמרו כולם דבריהם. דכולהו איפריך, דאביי לא איפריך.

חזייה רבה לאביי דגבה רישיה, שהרים ראשו ושמח על שלא פרכו את דבריו.

אמר ליה רבה לאביי: נחמני! [כך היה קרוי אביי] פתח ואימא דרשה, שמשמים פסקו לך גדולה!

איבעיא להו: רבי זירא ורבה בר רב מתנה, הי מינייהו עדיף?

האם רבי זירא עדיף משום שהוא חריף ומתוך חריפותו הרי הוא מקשה ומתרץ.

או שמא רבה בר רב מתנה עדיף, שהוא לומד מתון ושוהה ומעיין יפה, ומכח מתינותו הוא מסיק אליבא דהלכתא.

מאי, מי מהם עדיף? ^[6]

ומסקינן: תיקו!

הדרן עלך פרק כהן משיח וסליקא לה מסכת הוריות

הערות

^[1] שנינו במסכת אבות [פ"ב מ"י ואילך] חמשה תלמידים היו לריב"ז, וביניהם רבי אליעזר בן הורקנוס שהיה בור סוד, דהיינו יודע ובקי ואינו שוכח דבר מתלמודו, ורבי אלעזר בן ערך שהיה כמעיין המתגבר, דהיינו חריף ומחודד ומחדש מסברא, ונחלקו שם תנא קמא ואבא שאול מי משניהם שקול כנגד כל התלמידים. וכתב רבינו יונה שלא נחלקו, אלא שכל אחד נקט במה שיבח ריב"ז את אחד מהם יותר מכל תלמידיו עי"ש. אך לפירוש רש"י שם נחלקו בסיני ועוקר הרים מי עדיף, ולדבריו יקשה ממשנה זו לסוגיין, שהרי הלכה כתנא קמא שאמר כי רבי אליעזר בן הורקנוס, שהוא סיני, עדיף ומכריע את כולם, ומה הסתפקו בסוגיין. [ותירוץ לכך יובא בהערה הבאה]. ועוד הקשו האחרונים ממה שנפסקה הלכה בכל מקום כרבה במחלוקותיו עם רב יוסף, ובמיוחד תמוה לפי מה שביאר הרא"ש [שבת פ"ב כ"ג] דהיינו כשחולקים בסברות, שבזה רבה עדיף כי הוא עוקר הרים, אך כשחולקים בשמועה לא נאמר כלל זה. ולכאורה המסקנא במשנה באבות ובסוגיין כי סיני עדיף. ואמנם כך כתב מהרי"ק [שרש קס"ט] בשם הריצב"א, שהלכה כרב יוסף נגד רבה, כי מסקינן שסיני עדיף. אולם כבר כתב המאירי בסוגיין שאין סיני עדיף אלא כשיודע לדמות דבר לדבר ולהוציא דבר מתוך דבר, אך כשמשנתו סדורה בפיו בלבד ואינו יודע לדמות ולהבין אינו בכלל סיני, וצריך להזהר מהוראתו וכו', ונמצא שבמקום שנחלקו בסברות עצמם פשיטא שעוקר הרים עדיף וכמו שכתב הרא"ש. ומה שאמרו שסיני עדיף, היינו כי גם לבדוק אמיתות הסברא צריך בקיאות, וכמו שמצאנו בסנהדרין [מב א] במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה, ופירש"י שם כי בעל סברא שלא למד משניות מהיכן יתגלה הסוד, ורק כשיודע ומקשה מדבר על דבר מבין טעם ההלכה, [וראה מהרש"א חגיגה ס"ב א.] ונמצא שסיני עדיף לגלות טעמי ההלכה, אבל באופן שהתגלו מקורות הטעמים על ידי סברא ודאי שעוקר הרים עדיף.

^[2] בשערי תשובה [או"ח קלו] הביא שהכנסת הגדולה הכריע לגבי עליה לתורה של שני בעלי שמחה, שתלמיד חכם בעל הוראה קודם לת"ח מפולפל ואינו בעל הוראה וביאר הפמ"ג שטעמו משום שסיני עדיף. ועדיין יש לדון בבעל הוראה שהוא עוקר הרים ואינו סיני אם יקדם למי שאינו בעל הוראה אלא רק עוקר הרים. ולכאורה משמע שהבין כי ענין סיני הוא הידיעה לפסוק, וגם בעל הוראה שהוא עוקר הרים יקדם למי שאינו בעל הוראה. ובכך נדחית השגת מהרש"ק על הפמ"ג, שהרי היום אין עדיפוות לסיני כי במעט חיפוש ימצא האדם מבוקשו, ואין צורך במרי חיטי, אך הביאור הוא כנ"ל, שמעלת סיני היא בידיעה לפסוק בדברים המתחדשים בכל יום [לשון המהרי"ק, שם], ולכן הוא קודם למי שאינו בעל הוראה.

^[3] רש"י פירש שמשנה וברייתא אבוהון דהלכתא, וכוונתו למה שאמרו בירושלמי פסחים [פ"ו ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה. [וכלל זה נאמר שם על הלל שדן ודרש כל היום בדין שחיטת פסח אם דוחה שבת, ולא קבלו ממנו, עד שאמר שמעתי משמעיה ואבטליון שפסח דוחה שבת], והיינו שאי אפשר לסמוך על מה שדורש מעצמו, אלא אם מסתמך ומתבסס על משנה או ברייתא. אמנם כל מה שנצרך סיני הוא רק לתלמידים הבאים ללמוד, וצריך הלומד למגמר והדר למיסבר [כמבואר בשבת סג א] ואם לא יהיה הרב סיני לא יוכל ללמדם, אך בסוגיין כשבקשו ראש ישיבה, היה תפקידו ללמד את החכמים, שהרי כתב רש"י כי גם רב יוסף המשיך ללמוד לפני רבה, ולפיכך הסתפקו אם עדיף עוקר הרים. וסיבת הספק היא כי בראש ישיבה מצינו שני תפקידים, שיהיה פרנס על הציבור [שבת קי"ד. סוטה מ'. ועיין לעיל י א] ובתפקיד זה עליו להורות לרבים, ומאידך תפקידו להעמיד תלמידים, ובדרך לימודו אין למדים ממנו הלכה למעשה, [ב"ב קל א והובא לעיל ב א] כי עיקר הלימוד לתלמידים הוא בפלפול וסברא, אצל מי ששמועותיו מחודדות ומבין על בורים. [שבת פב א עירובין סז א ועוד] ובזה הסתפק אם צריך שיהא גם סיני או עיקרו עוקר הרים, והסיקו שהעיקר הוא שילמד שמועות פסוקות ששמע מרבותיו. אך במשנה באבות מדובר לענין הכרעה בהוראה, ובזה פשיטא שסיני עדיף לפסוק. [וראה בתשב"ץ ל"ג שריש מתיבתא אינו ממונה להורות]. ובאופן אחר יתכן, שהרי לא הסתפקו מי עדיף אלא מי קודם, כי לענין עדיפות הלכה כתנא קמא באבות שסיני עדי, אך לענין מינוי ראש ישיבה דנו להקדים עוקר הרים, כדי שילמד כיצד לברר הלכות על בוריים, דהיינו שלא יהיו לומדים הלכות מתוך תלמוד, כמבואר ברש"י בנדה [ז ב] שהאמוראים הראשונים שנו לתלמידיהם כל אחד כפי ששמע מרבו, ורק האחרונים העמידו הלכה על בוריה, ודקדקו בטעמיה וקבעו כמי ההלכה.

^[4] רש"י פירש שרב יוסף הוא מרי חטיא שמשנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני, ורבינו יהונתן בעירובין [ל א] כתב, שהיה בקי במשניות וברייתות ומסודרין בפיו כאילו קבלן מהר סיני מפי משה רבינו. ומשמע מדבריו שהבקיאות והסדר שתי מעלות הן. וכן הוא בביצה [טז ב] בסומא שידע משניות והיה חוזר עליהן לפני שמואל שתהיה משנתו סדורה כמעיקרן. וראה דברי רש"י בסנהדרין [צט ב] שהחוזר על התורה, התורה מחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה. ומבואר שהסדר להעמיד כל הלכה בענין הדומה לה, הוא חלק מגילויי טעמי תורה, ואינו בקיאות וידיעה בעלמא, ואינו בכלל לאוקמי גירסא שלא תשתכח, אלא כתוספת בעצם לימודו. ולכן נחשב סידור משנתו כנתינתן מסיני, שהרי אמרו כי רב שמשנתו סדורה שונה לתלמידיו בדרך קצרה, [לדעת רש"י בעירובין מז: דלא כהרמב"ם פ"ב מדעות ה"ד] ועל ידי כך יודע פירושה האמיתי, כמו שקבלה משה רבינו כללים כללים, ומתוך ידיעת מקומה בכלל יודע טעמה. [עיין במדרש רבה שמות מ"א ו' ובביאור הגר"א משלי ט' ב'].

^[5] הרבה פירושים נאמרו בתיבות אלו. א. רש"י והרא"ש פירשו, שרב יוסף לא רצה לנהוג שררה בזמן גדלותו של רבה, ולפיכך אפילו כשרצה להקיז דם לא קרא את המקיז לביתו, אלא כשהגיע המקיז לבית רבה היה הולך להקיז שם. ב. ופירוש נוסף הביא, שהיה עוסק כל הזמן בתורה לפני רבה, ולפיכך לא היה לו זמן אפילו בכדי להקיז דם. ג. הרא"ש הביא פירוש רב האי גאון, שרבה היה חולק כבוד לרב יוסף, ולפיכך לא הוצרך רב יוסף אפילו להזמין מקיז דם לביתו, כי עשו את כל צרכיו בבית רבה. ד. ובשם הרמ"ה הביא כי בזכות שהשפיל רב יוסף את עצמו, הגינה זכות ענוותנותו עליו ועל כל אנשי ביתו, ובכל שנות גדלותו של רבה לא הוצרך לקרוא מקיז דם לביתו. ובבאר שבע תמה על הפירושים שנקטו כי רב יוסף לא רצה לקבל את ראשית הישיבה מפני ענוותנותו, והרי בברכות [סד א] אמרו ששמע מחוזי הכוכבים שימלוך רק שנתיים, ולכן העדיף למלוך רק אחר רבה, ובכך זכה לגדלות ולאריכות ימים, ומשמע שלא מחמת ענוה ויתר על ראשות הישיבה. ובחק נתן כתב, שרב יוסף לא חשש לדבריהם, ככתוב מאותות השמים אל תחתו, ובודאי לא היה דוחה מצוות הרבצת תורה מפני חשש זה, והיה חושש להיפך שמא ימות קודם רבה ולא יזכה להרביץ תורה. אלא משום ענוה לא קיבל על עצמו את המינוי, ומרוב ענוותנותו היה אומר שמפני דברי החוזים נמנע מהמינוי. ובמלא הרועים כתב, שבברכות שם הוכיחו ממעשה זה שכל הנדחה מפני שעה, השעה עומדת לו. ולפיכך עמדה לו השעה שנדחה ממנה במינוי לראש ישיבה, ועמדה לו שלא רק שחי ולא מת כפי שחזו לו, אלא אף לא נחלש ולא נזקק להקזת דם. וראה עוד בקרן אורה, וברמב"ן עה"ת [ויקרא כו יא].

^[6] בתוס' רא"ש פירש ששניהם ידעו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, והחילוק ביניהם הוא, שרבי זירא היה חריף, ומתוך פלפולו ידע מיד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ורבה בר מתנה היה שוהה ומעיין, עד שהסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. ובעין יעקב הביא פירוש זה בשם הרמ"ה, אך גרס ברבי זירא, שלא ידע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ולפי זה הנידון הוא מי עדיף למינוי כראש ישיבה, אם צריך שידע לאסוקי שמעתתא או לא. ולשתי הגרסאות משמע כי אין הנידון לכל אדם כיצד ילמד, אלא רק לצורך הציבור, אך כל אדם למד איך שלבו חפץ, וכפי שטבע בו השי"ת, ואין נידון בצורת הלימוד הרצויה, אלא בתועלת מבעליה לתלמידיו. וראה במצפה איתן שהביא קושיא ממה שהסיקו לעיל שסיני עדיף מעוקר הרים. ואילו כאן נשארו בתיקו. ולכאורה אין הנדונים שוים, שהרי להרא"ש כאן הנידון הוא בשניהם שוין לאסוקי שמעתתא, ואין ביניהם חילוק אלא בצורת הלימוד, ולא בפלפול וידיעות. ואילו להרמ"ה אין נידון כלל בצורת הלימוד, אלא אם לראשות ישיבה צריך שידע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

לא היה קרב. שכל קרבן שאי אפשר לעשותו תמורה אינו ראוי להקרבה. אמר לו בנו: מי הם הללו אותם אחרים שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים? אמר ליה [לו]: אלה היו בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך.

אמר ליה [לו] בנו בלשון הכתוב: "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה" (קהלת ט, ו), כלומר שכבר מתו אותם חכמים ואפשר להזכיר את שמם! אמר ליה [לו] רבי: הלוא נאמר "האויב תמו חרבות לנצח" (תהלים ט, ז), כלומר אף על פי שאנשי האויב תמו, בכל אופן מקומותיהם נשארים חרבות לנצח, ואף אלו החכמים אין להזכירם למרות שמתו כבר. אמר ליה [לו]: הני מלי היכא דאהנו מעשייהו [דברים אלה אמורים במקום שהועילו מעשיהם] והצליחו, לכן מחריבים את מקומותיהם, ואילו אותם רבנן [חכמים] לא אהנו מעשייהו [הועילו מעשיהם] ולא קרה שום דבר! הדר אתני ליה [חזר והשנה לו] בלשון זו, אמרו משום (בשם) ר' מאיר: אילו היה תמורה לא היה קרב. אמר רבא: אפילו רבי דענוותנא הוא [שהיה ענוותן] תנא [שנה] "אמרו משום ר' מאיר", אבל "אמר ר' מאיר" לא אמר.

א אמר ר' יוחנן: פליגו [נחלקו] בה במחלוקת זו רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים], חד [אחד מהם] אמר: סיני (חכם בקי גדול) עדיף, וחד [ואחד מהם] אמר: עוקר הרים (חכם חריף ביותר) עדיף. ומספרים שהבעיה הזו לא היתה רק בעיה עיונית אלא פעם היא נעשתה בעיה מעשית.

רב יוסף היה סיני ואילו רבה היה עוקר הרים, שלחו מבבל לתמן [לשם לארץ ישראל]: איזה מהם קודם? שלחו להו [להם] בתשובה: סיני עדיף, שאמר מר [החכם]: הכל צריכין למרי חטיא [את בעל החיטים], ומכיון שיש בידו הרבה הלכות ברורות הרי הוא עדיף, ואפילו הכי [כך] לא קביל [קיבל] רב יוסף עליה [עליו] את הגדולה, ומלך (התמנה ראש ישיבה) רבה עשרין ותרתי שנין [עשרים ושתים שנה], והדר [ואחר חזר] ומלך התמנה לראשות הישיבה רב יוסף. ומעירים: וכל אותן שני [השנים] שמלך רבה והיה ראש הישיבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה [את מקיז הדם לביתו] לא חליף [היה מזמין] אלא היה הולך אליו, משום שנזהר שלא לקחת לעצמו גדולה כלל שלא לפגוע ברבה.

מספרים כי אביי ורבא ור' זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי והוו צריכי רישא [היו יושבים כחבורה אחת והיו צריכים ראש] לחבורתם, אמרי [אמרו]: כל דאמר מלתא [שיאמר דבר] ולא מפריך [ישבר] לא יפרך על ידי קושיות, להוי רישא [שיהיה הראש]. דכולהו איפריך [של כולם הופרך], ושל אביי לא איפריך [הופרך]. חזייה [ראה בו] רבה לאביי דגבה רישא [שהורם ראשו], אמר ליה [לו]: נחמני, פתח ואימא [ואמור] את שיעורך, שקרא לו לאביי בשמו הפרטי ולא בכינוי שלו.

איבעיא להו [נשאלה להם]: ר' זירא ורבה בר רב מתנה הי מנייהו [איזה מהם] עדיף? וצדדי השאלה היו: ר' זירא היה חריף ומקשה, ורבה בר רב מתנה היה מתון ולא חריף כל כך, אבל בסוף היה מסכם ומסיק שמועות כראוי, מאי [מה] עדיף ביניהם? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it would not be sacrificed. Rabbi Yehuda HaNasi’s son said to him: Who are these Sages whose water we drink but whose names we do not mention? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: They are people who sought to abolish your honor and the honor of your father’s house.

His son said to him, citing the verse: “Their love as well as their hatred and their envy is long ago perished” (Ecclesiastes 9:6): That was long ago and they have already died. Therefore, there is no harm in mentioning their names. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: But it is also stated: “The enemy are come to an end; the wasted places are forever” (Psalms 9:7). Although the enemies died, the desolation that they created remains. Therefore, although they are dead, their names should not be mentioned. Rabban Shimon said to his father: These matters apply in a case where their actions were effective. In the case of these Sages, their actions were not effective. Rabbi Yehuda HaNasi then taught him: The Sages said in the name of Rabbi Meir: If it was considered a substitute, it would not be sacrificed. Rava said: Even Rabbi Yehuda HaNasi, who is humble, taught: The Sages said in the name of Rabbi Meir. But he did not say directly: Rabbi Meir said.

§ Rabbi Yoḥanan said: Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis disagreed with regard to this matter. One said: Sinai, i.e., one who is extremely knowledgeable, is preferable; and one said: One who uproots mountains, i.e., one who is extremely incisive, is preferable.

The Gemara relates that this is not merely a theoretical dispute; rather, at one point it had practical ramifications. Rav Yosef was Sinai; Rabba was one who uproots mountains. They sent a message from Babylonia to there, Eretz Yisrael: Which takes precedence? They sent in response: Sinai is preferable, as the Master said: Everyone requires the owner of the wheat, i.e., one who is expert in the sources. And even so, Rav Yosef did not accept upon himself the appointment of head of the yeshiva. Rabba reigned for twenty-two years, and then Rav Yosef reigned. The Gemara relates that in all those years that Rabba presided, Rav Yosef did not even call a bloodletter to his home. Rav Yosef did not assume even the slightest air of authority, in deference to Rabba, and would go to seek out the bloodletter rather than expecting that the bloodletter would accommodate him.

The Gemara relates: Abaye, Rava, Rabbi Zeira, and Rabba bar Mattana were sitting and studying in a group and were in need of a head for their group. They said: Let anyone who will say a matter that is not refuted be the head. Everyone’s statements were refuted, and the statement of Abaye was not refuted. Rabba saw that Abaye raised his head, i.e., he noticed that his statement was not refuted. Rabba said to him: Naḥmani, calling Abaye by his name rather than by his nickname, begin and say your lecture.

A dilemma was raised before the Sages: Between Rabbi Zeira and Rabba bar Rav Mattana, which of them is preferable? Rabbi Zeira is incisive and raises pertinent difficulties, and Rabba bar Rav Mattana is moderate and not so incisive, but ultimately he draws the appropriate conclusions. What is the conclusion? Which is preferable? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הרי שהיו צריכים למנות ראש ישיבה והיה שם מי שהמשניות והברייתות סדורות בפיו דרך פסק אלא שאינו מפולפל כל כך והיה שם מי שמפולפל הרבה אלא שאין המשניות והברייתות וסוגיית התלמוד שגורה לו בפיו כל כך ממנין את שהתלמוד שגור בפיו והוא שאמרו סיני ועוקר הרים סיני עדיף שהכל צריכין למרי חטיא ובתלמוד המערב אמרו הסדרן קודם לפלפלן ודוקא שאע"פ שאינו מפולפל כל כך הוא בקי בפירושן של הלכות ובמה שיוצא מהם ויש לו בחינת דמיון הדברים זו בזו והוצאת דבר מתוך דבר כראוי אבל מי שאין בידו אלא סוגיית התלמוד סדורה בפיו ואין בידו דרך פסק ובחינה בדמיונות ובהבנת דבר מתוך דבר אינו בכלל סיני כלל ולא בכלל בעל הוראה ולא עוד אלא שצריך להזהר מהוראתם הרבה עד שיפלסוה מי שמאזניו מעויינות ושכלו זך להכריע את הכף לאחד מצדדיו ומ"מ אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו:

כל שמנו ראש ישיבה כלם ראויין להיות כפופין לו ולהתנהג עמו כתלמיד לפני הרב אלא במה שירשהו הרב ויחלוק לו מכבודו ואפילו היה קרוב לו בחכמה והוא שהזכירו ברב יוסף כשמלך רבה אע"פ שהיה קרוב לו בחכמה וחולק עליו תמיד כולהו שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא ר"ל שלא הנהיג בעצמו שררה אפילו הבאת המקיז לביתו אלא שהיה הוא הולך אצל האומן וי"מ שלא היה לו פנאי להקיז עצמו אלא עוסק בתורה כל שעה לפני רבה וראשון עקר:

מי שהוא מפולפל ביותר עד שמתוך פלפולו מקשה כל כך עד שאין כח בנשאלים לתרץ ויש מי שהוא מפולפל כראוי ושונה משנתו במתון ומעלה אותה על דעת פסק נסתפקו רבותינו איזה מהם קודם ומ"מ בזמנים אלו אחרון חביב כלל גדול בלמוד שידע התלמיד אחר ששנה מה שעלה בידו מכל מה ששנה ויסמוך על הכללים שיצאו לו משם בקבלת הרב הראוי לסמוך עליו וחפץ י"י בידו יצלח אמן:

ונשלם הספר תהלה לאל חיי ומהנה נשלם מה שראינו לכללו במסכת הוריות תהלה לאל

אפילו אומנא לביתיה לא קרא. הרבה מהמון עם הולכין לבית האומן להקיז דם. והנכבדים קוראים לאומן ובא לביתם וכ"כ השפיל עצמו שלא רצה לקרוא את האומן לביתו. ורב האי גאון פי' כד שלחו מתם סיני עדיף והשפיל רב יוסף עצמו ולא רצה לנהוג שררה בפני רבה היה חולק לו רבה כבוד ואפי' מקיז דם לא קרא אותו לביתו לפי שהיו עושין כל צרכו בביתו של רבה. והרמ"ה ז"ל פי' כך הואיל שהשפיל רב יוסף את עצמו ולא רצה לנהוג שררה בפני רבה הגינה זכות ענותנותו עליו ועל אנשי ביתו שלא חלה אחד מהם כל השנים שמלך רבה ואפי' אומן להקיז דם לא קרא לביתו. והדין פירוש מסתבר לן:

אביי ורבא ורב זירא ורבה בר מתנה הוו יתבו בהדדי והוו צריכי רישא. כלומר היו צריכין למנות ראש עליהם לאותה שעה כדי שישנה להם ויסדר להם משניות וברייתות והם יקשו לו והוא מתרץ ולפי שהיו כלם חכמים ונבונים ראוים להיות ראשים ולא אחד מהם כפוף לחבירו ולא היה אפשר לאחד מהם למנות את השני כדי שלא יתקנאו בו שלישי או רביעי. לפיכך אמרו כל מאן דאמר מלתא ולא מפרכי להוי רישא. אמר כל חד מנייהו מלתא (דכל הוה) [דכולהו] אפריך ואילו דאביי לא אפרך חזייה רבא לאביי דגבה רישא. כלומר ראה לו הרמת ראש והצהלת פנים מחמת דלא איפרך ליה מלתא אמר ליה נחמני פתח ואימא דרוש לקמן דמן שמיא פסקי לך רבותא. ופי' רב האי גאון ז"ל דאביי נחמני שמו ומפרשי' בכמה דוכתי בגמרא ונקטי(נן ד)רבנן דבר אחוהי דרבה בר נחמני הוה ותלמידו וכיון דהוה שמו נחמני כשם אבוהי דרבה לא הוה קרא לו בכל שנותיו נחמני בשם אבוהי אלא דהוה קרא ליה אביי בלשון ארמי כאדם שקורא אבי וסליק ליה אביי. וכיון שהיה מן האבות והגדולה קריוה רבנן הכי עכ"ד ז"ל:

איבעיא להו רבי זירא ורבה בר מתנה הי מנייהו עדיף. נפיק מינה להיכי דמתרמי כזו ומצטרך עלמא לחד מנייהו ובעיא הי מנייהו עדיף. והשתא מפרש (מזה) [מדה] דלכל חד מנייהו. ר' זירא חריף ומקשה מתוך פילפולא היה יודע להקשות ולתרץ (מי לא) [מיד] הוה ידע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא רבה בר מתנה מתון ומסיק כלומר לא היה מפולפל וחריף כ"כ להקשות ולתרץ מיד אלא שוהה ומעיין יפה עד דמסלקא ליה שמעתי' אליבא דהלכתא מאי הי מנייהו עדיף וסלקא בתיקו:

הדרן עלך כהן משיח וסליקא לה מסכת הוריות

בד"ה אבל רבה כו' לא הוה חריף כ"כ כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא אמרי כל דאמר מילתא כו'. כצ"ל:

שם חזייה רבא לאביי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה סיני וסדורין לו כו'. כצ"ל:

בריך רחמנא דסייען

רש"י ד"ה נחמני. ואיכא דאמרי כו'. נ"ב שבוש [כמבואר בכ"מ]. אבל רבה הוה בר נחמני. והוא דודו של אביי שגדלו מחמת שהיה יתום קטן ונקרא על שם זקנו נחמני הוא שם העצם שלו. ורבה דודו שגדלהו כאב לא רצה לקרותו בשם אביו. וכנהו אביי. כלומר ע"ש אביו. גם רמוז בו בר"ת, "אשר בך ירוחם יתום". כך כתוב בספר יוחסין [ועי' בהגר"א יו"ד סי' ר"מ ס"ק ז']:

חַזְיָא רָבָא לַאֲבַּיֵי דְּגָבַהּ רֵישָׁא אָמַר לוֹ נַחֲמֵנִי פְּתַח וְאֵימָא. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דאביי היה משורש קין הן מצד נפשו הן מצד רוחו הן מצד נשמתו בשלשתם היה משורש קין שהוא היה הראש כי הוא היה הבכור וכנזכר בשער הגלגולים עיין שם.
ונראה מחמת כן זכה לומר מלתא דלא מפרך כדי שישב בראש כי כן ראוי להיות לו מצד שרשו שהוא מן קין שהיה הבכור שהוא ראש ורבא חזייא לאביי ראיה שכלית וסודית שראה בסוד השורש דגבה רישא שמצד שראוי להיות לו דבר זה ואמר לו נחמני פתח ואימא רמז לו בשם נחמני על קין כי נַחֲמֵנִי [158] עם כולל האותיות עולה מספר קַיִן [160] עם כולל האותיות פירוש כיון שאתה קין לכך פתח ואימא למהוי רישא בתורת חיים.

רַבִּי זֵירָא וְרַבָּהּ בַּר מַתְנָה הֵי מִנַּיְהוּ עָדִיף. יש להקשות דודאי הסברה מכרחת דמתון ומסיק עדיף מחריף ומקשי כי מה תועלת בקשיות אם לא יש תרוצים?
ונראה לי בס"ד הענין כך שזה כלל גדול בתורה דכל שמעתתא שירבו בה הקושיות יותר תתברר יותר ויוצא ממנה כמה וכמה הלכות חדשות על ידי התירוצים שיתרצו בהם הקושיות ולכן אמר ר"א הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם (בתענית ז.) כי ברבוי החברים וכל שכן ברבוי התלמידים ירבו הקושיות ועל ידי כך ירבו אופני הסברות אשר יתחדשו לתרץ בהם הקושיות ומכל סברה יוולד הלכה חדשה ונפקותא לענין דינא בעלמא.
ולכן אחר שנפטר ריש לקיש והביאו במקומו את רבי אלעזר בן פדת להיות משנה לרבי יוחנן בישיבה בית המדרש כי הוה אמר רבי יוחנן שמעתתא הוה אמר לו רבי אלעזר 'הא תנא דמסייע לך' ואמר לו רבי יוחנן סלקא דעתי שתהיה ממלא מקומו של ריש לקיש שהיה מקשי לי כ"ד קושיות על השמעתתא והייתי מוכרח לתרץ לו הכל ועל ידי כך רווחא שמעתתא אבל אתה אומר לי 'תנא דמסייע לך' אטו לא ידענא דשפיר קאמינא!
וכן הענין כאן דרבי זירא חריף ומקשי כי מרוב חריפותו מוליד קושיות הרבה בשמעתתא ורבה מרוב הרחבת שכלו מוליד סברות ולתרץ בהם הקושיות ההם ונמצא רבי זירא צריך לרבה ורבה צריך לרבי זירא ברם תלמודא מבעייא להו מי הוא הצריך לחבירו יותר שהבעיין יודע דתרווייהו צריכי זה לזה אך בעי מי הצריך יותר ומסיק בתיקו עד שיבא אליהו זכור לטוב ויאיר עינינו בתורת חיים.

אמר ליה גם אהבתם גם שנאתם כו'. לא רצה לומר לו בהדיא לא תתני הכי אלא בניחותא אמר לו גם אהבתם גם שנאתם כו' כאלו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו משום דהכי דינא כדאמרינן בפ"ק דקידושין ובפרק הנשרפין מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה הנשרפים בנסקלין כו' אמר ליה רב יהודה אבא לא תיתני הכי מאי איריא כו' אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תימא ליה לאבוך הכי דתניא הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה אומר לו אבא מקרא כתוב בתורה כו':

האויב תמו חרבות לנצח. פרש"י דמשמע אע"פ שתמו האויבים שכבר מתו חרבות לנצח ואין יפה להזכירם ע"כ. ולא נהירא חדא דפשטיה דקרא לא משמע הכי דא"כ או לכתוב קרא האויבים תמו או לכתוב האויב תם ועוד סיפיה דקרא דכתיב וערים נתשת אבד זכרם המה מאי משמע להאי פירוש ועוד קשיין קראי אהדדי דהתם כתיב גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה והכא כתיב חרבות לנצח ומאי חזא רבי דעביד כי האי קרא ליעבד כאידך קרא ותו מאי קמהדר ליה רבי שמעון ברבי הני מילי היכא דאהנו מעשייהו ומנא ליה דקרא בהכי מיירי אלא הכי פירושו כי כתיב גם אהבתם גם שנאתם כו' בשנאה גרידתא אבל בני אדם שבקשו להחריב ולעקור כבודך וכבוד בית אביך אע"פ שמתו לא יתמו איבת חרבות שהחריבו לנצח והיינו דכתיב האויב תמו חרבות לנצח ובתמיה קאמר קרא כלו' אפשר שיתמו חרבות שהחרבת לנצח כלומר אפשר שישכחו לנצח והיינו דכתיב בסיפא דקרא וערים נתשת אבד זכרם המה כלומר ערים שנתשת חרבות ושוממות כלום אבד זכרם ואמטו להכי מהדר ליה ר"ש ברבי הני מילי היכא דאהנו מעשייהו רבי מאיר ורבי נתן לא אהנו מעשייהו הדר אתנייה לבתר דאוכחיה ר"ש בריה הדר ואמרה למתניתין דבכורות אמרו משום ר"מ רבי דענוותנא הוא כדגרסינן בסוף סוטה משמת ר' בטלה ענוה ואפילו איהו דענוותנא אמרי משום רבי מאיר אמרו ולא רבי מאיר אומר שלא רצה לומר בהדיא אמר ר"מ. עד כאן לשון הרמ"ה ז"ל:

רבנן לא אהנו מעשייהו הדר אתני כו'. ואע"ג דא"ר יוחנן בפ"ק דיומא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם ומשמע התם בגמרא דאם מחלי קודם שפייסו נענש עליו י"ל דהיינו דוקא אם נעשה מעשה שחרפוהו ובזוהו אבל הכא ר"מ ורבי נתן לא עשו מעשה רק שבקשו להביא ר"ג לידי כיסופא אבל לא בא לכלל זה:

א"ר יוחנן פליגי בה רשב"ג ורבנן כו'. מייתי לה הכא אעובדא דרבי מאיר ורבי נתן שעלה על דעתם להעביר רשב"ג מנשיאות מחמת שלא היה סיני כמותם וכתיב מי ימלל גבורות ה' כלומר למי נאה למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלותיו ופליגי רשב"ג ורבנן אם סיני עדיף להיות נקרא שיכול להשמיע כל תהלותיו והוא קודם או עוקר הרים נקרא שיכול להשמיע כל תהלותיו והוא קודם:

דאמר מר הכל צריכין כו'. בבבא בתרא בפ' מי שמת אמר עתיר נכסין עתיר פומבי זהו בעל הגדות עתיר סלעין עתיר תקוע זהו בעל פלפול עתיר משח עתיר כמס זהו בעל שמועות הכל צריכין למרי חטיא גמרא כו'. וזהו שאמר הכל כלומר אפילו עתיר סלעין דהיינו בעל פלפול צריך לבעל שמועות אלמא דסיני עדיף וטעמא דמילתא דהכל צריכין אפילו עתיר סלעין למרי חטיא משום דמאי מהני ליה למרי זוזי אי לא משכח חטיא למזבן בגווייהו אבל מרי חטיא לא צריך לכולי עלמא כולי האי דאי נמי לית ליה זוזי למזבן בהו שאר מילי דצריכי ליה מאחר דאית ליה חטיא יכול למחייא בגווייהו ועוקר הרים דמי לעתיר סלעין דלית ליה חטיא דאי משכח מאן דמזבן ליה חיטין בזוזי תהני ליה זוזי ואי לא לא מהני ליה ולא מידי כלומר דאי משכח מאן דתנא ליה מתניתא ושמעתתא מהני ליה חידודיה ופלפוליה דיכול למידק מנייהו אגב פלפוליה כמה מילי דלא יכלי שאר אנשי למידק ואי לא משכח מאן דתנא ליה מתניתא ומהדר קמיה שמעתתיה מאי מהני ליה פלפוליה וא"ת דהכא מסיק דסיני עדיף ואלו בפרק במה מדליקין משמע לכאורה דעוקר הרים עדיפא מדקאמר שם בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אותו פלפלת בחכמה כו' ולא אמר דשואלין אותו אם למדת הרבה דהיינו סיני וכן מצינו בבבא מציעא פרק הפועלים דאמר ריש לקיש על רבי חייא רבונו של עולם לא פלפלתי תורה כמותו כו' וי"ל דהא ודאי מי שמוסר נפשו וכמעט שהוא ממית עצמו לפלפל טובא לכוון הלכות ולתרץ הויות מקבל שכר טפי ממי שהוא סיני ואינו מוסר נפשו לפלפל טובא משום דאגרא דשמעתא סברא כדאיתא בברכות ובכי האי גוונא איירי פלפלת בחכמה וכן הא דאמר ריש לקיש לא פלפלתי בתורה כמותו כו' אבל עוקר הרים דהכא איירי דמשמיא זכו ליה שהוא בעל פלפול בלי שהוא מוסר נפשו לפלפל:

אפילו אומנא לביתיה לא חליף. פי' רב האי גאון כיון דשלחו מתם סיני עדיף והשפיל רב יוסף עצמו ולא רצה לנהוג שררה בפני רבה היה חולק לו רבה כבוד ומספיק לו כל צרכיו שאפילו מקיז דם לא היה צריך לקרא לביתו לפי שהיו כל צרכיו נעשין בביתו של רבה ורש"י ז"ל פירש אפילו אומנא לביתיה לא קרא שלא רצה לנהוג שררה בעצמו כל אותן שנים שמלך רבה אפילו בהאי שררותא שלא רצה להביא שום אומן בתוך ביתו אלא כשהיה רוצה להקיז דם היה מכניס אומן לביתיה דרבה ושם היה מקיז דם. ולא דייק גבן דמאי שררותא איכא למקרא אומנא לביתיה הא אפילו הדיוט שבהדיוטות קרי אומנא לביתיה דאטו על כרחיה קרו ליה מדעתא דנפשיה הוא דאתא ובזוזי הוא דאתי. ועוד כתב ז"ל ואית דאמרי אפילו אומנא לביתיה לא קרי שלא היה לו פנאי להקיז את עצמו כל אותן שנים שמלך רבה מחמת שהיה עוסק כל שעה בתורה לפני רבה. וכולהו הני פירושי לא דייקי גבן דודאי פירושי רחיקי ודחיקי נינהו. ולזה נראה לפרש לפי עניות דעתנו כולהו שני דמלך רבה כו' כלומר בשביל שהשפיל רב יוסף את עצמו ולא רצה לנהוג שררה בפני רבה הגינה זכות ענותנותו עליו ועל אינשי ביתיה שלא חלה אחד מהם כל אותן השנים אשר מלך רבה ואפילו אומנא להקיז דם לא הוצרך לקרות לביתו הדין הוא פירושא דאסתבר לן בה ופירושא מעליא הוא ע"כ לשון הרמ"ה ז"ל. ואני נפלאתי הפלא ופלא על דברי הגאונים האלה היאך אפשר להו לפרש שלא רצה רב יוסף להיות ראש ישיבה מפני ענוה שלא רצה לנהוג שררה בפני רבה שהרי בסוף פרק הרואה משמע בהדיא שלא זה היה טעמו של רב יוסף מדקאמר התם בגמרא טעם אחר מפני דאמרי ליה כלדאי מלכת תרתין שנין ופרש"י ואמר אם אמלוך תחלה קודם לרבה אמות לסוף שנתים כו' משמע בהדיא לולי שרב יוסף היה חושש שימות לסוף שנתים היה קיבל עליו. לכן נראה לי ללמוד סתום מן המפורש כיון דמייתי ליה התם הך דרבה ורב יוסף אהא דאמר רבי אבין כל הנדחה מפני השעה שעה נדחית מפניו כו' דהא דקאמר כאן כולהו שני דמלך רבה כו' כלומר כיון שרב יוסף רצה להיות נדחה מפני השעה השעה נדחית מפניו כל כך עד דלא מיבעיא שלא הפסיד שנותיו בכך אלא אפילו אומנא להקיז דם לא הוצרך לקרות לביתו מפני שלא היה חולה כלל כן נ"ל:

הוו יתבי והוו צריכי רישא. פירוש אחר שמת רב יוסף:

אמרו כל דאמר מילתא ולא מיפריך ליהוי רישא. לכאורה נראה דסבירא להו דעוקר הרים עדיף מסיני דאל"כ קשה למה לא אמרו כל מאן דאמר מילתא דלא ידע חבירו ליהוי רישא ואם כן קשה למה פליגי הם על מה ששלחו מא"י סיני עדיף הלא דינא בטעמא אמרו דהכל צריכין למרי חטיא. ועוד קשה למה מייתי הגמרא האי עובדא דאביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה סתם אחר דמסיק דסיני עדיף כאלו אין מחלוקת ביניהם. לכן נראה לי דגם הם סבירא להו דסיני עדיף והכי קאמר כל דאמר מילתא ולא מיפריך כלומר שיהא משנתו ששנה סדורה לו כנתינתה מהר סיני בלי פירכא וסתירה להוי רישא אבל לא תלו הדבר במי שיהא יותר חריף ומפולפל ותדע דאם כן הוה ליה לומר כל שיקשה ויתרץ טפי על דברי חבירו ליהוי רישא ולמה הצרכו לומר כל דאמר מילתא ולא מיפריך אלא על כרחך כדפרישית. ובהא נמי מתורץ מה ששינה רש"י הפירוש על מאמר הריני כבן עזאי בשוקי טבריה שאמרו אביי ורבא דאלו בפרק בתרא דערכין פרש"י גבי הא דאמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריה וז"ל הריני משבח במקומי שאני דרשן ובקי כבן עזאי שהיה משבח בשוקי טבריה כדתניא בבכורות אמר בן עזאי כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום עכ"ל ואלו בעירובין פרק בכל מערבין פרש"י גבי הא דאמר רבא הריני כבן עזאי בשוקי טבריה וז"ל יומא בדיחא הוה ליה לרבא ואמר להו לתלמידיו השתא צילא דעתאי והריני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאלני כבן עזאי שהיה דורש בשוקי דטבריה ולא היה בימיו עוקר הרים כמותו עכ"ל לפי שרש"י הרגיש דכאן בשמעתין משמע בהדיא דאביי הוה סיני טפי מרבא כדקאמר דכולהו איפריך לא איפריך הלכך לא מסתבר ליה לרש"י לפרש שרבא היה משבח עצמו יותר מכל חכמי דורו כבן עזאי בבקיאות דהא אביי הוה בקי יותר מיניה ולפיכך פירש"י שרבא היה משבח עצמו כבן עזאי בעוקר הרים ואביי היה משבח עצמו כבן עזאי בבקיאות כדמוכח כאן בשמעתין דהוה סיני טפי מכל חכמי דורו. כן נראה לי:

אמר ליה נחמני פתח כו'. פרש"י אית דאמר דבלשון גנאי קרי ליה נחמני כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן ע"כ. ואני תמיה טובא על רש"י שכתב פירוש זה שהוא שבוש גמור ולפי דעתי לא יצאו דברים אלו מפיו אלא איזה תלמיד טועה כתב כן בגליון מבחוץ וחשב המעתיק שהוא מלשון רש"י וכתבו בפנים דהא אשכחן בכתובות פ' אע"פ [דף ס"ה] דרבא קרי ליה לאביי נחמני אחר מותו גבי חומא דביתהו דאביי אתאי לקמיה דרבא אמרה ליה פסוק לי חמרא אמר לה ידענא ביה בנחמני דלא הוה שתי חמרא כו' והתם ודאי אי אפשר לומר דבלשון גנאי קרי ליה נחמני כי חלילה ליה לרבא צדיק כמוהו לקרותו בלשון גנאי אחר מותו על לא דבר ועוד דהא אשכחן בשבת פרק כלל גדול גבי הא דאמר אביי בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר כו' אמרוה רבנן קמיה דרבא אמר להו שפיר אמר נחמני וכן אשכחן במעילה בפרק השליח שעשה גבי הא דאמר אביי אפילו תימא ר"ע כו' כי אמרוה רבנן קמיה דרבא אמר להו שפיר קאמר נחמני וכן אשכחן בע"א פרק ר' ישמעאל דאמר רבא כי אתיא לפומבדיתא אקפן נחמני שמעתתא ומתניתא דאסיק כו' והתם נמי אי אפשר לפרש דבלשון גנאי קרי ליה נחמני דהא אדרבה רבא קלסיה. ועוד דהא אשכחן בגיטין בפ' השולח דסתם גמרא קרי ליה לאביי נחמני אחר מותו דקאמר והלכתא כנחמני והתם ודאי אי אפשר לומר דבלשון גנאי קרי ליה נחמני וכן הא דאמרינן בערבי פסחים פגעא ביה באביי אגרתא בת מחלת אמרה ליה אי לאו דמכרזי עלך ברקיע הזהרו בנחמני ובתורתו הוה סכנתיך כו' ובלאו הכי אי אפשר לעלות על הלב פירו' זה שהוא סתור מאליו דהא רב נחמן סתם הוא רבו של אביי וסתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יעקב חתנו של ריש גלותא שהיה ראש בנהרדעא כדמוכח בפרק השולח אמר רב נחמן בר יצחק אנא אמינא הלכה ורבנן דאתו ממחוזא אמרי משמיה דרב נחמן אין הלכה אלמא רב נחמן סתם לאו היינו רב נחמן בר יצחק אלא רב נחמן בר יעקב ורב נחמן בר יצחק הוה תלמידו של רבא כדמשמע בפרק לא יחפור וכן מוכח בעירובין בפרק מי שהוציאוהו דקאמר יתיב רב נחמן בר יצחק אחוריה דרבא ורבא קמיה דרב נחמן אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא כו' וכן מוכח בהדיא בפרק עושין פסין אמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה שנא' ויקם וילך מנוח אחרי אשתו מתקיף לה רב נחמן בר יצחק כו' וכן בכמה דוכתי ואם כן מאי גנאי היה זה לאביי שקראו רבא נחמני כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן דהא באותו זמן כבר היה מת רב נחמן זמן רב קודם כדאיתא במועד קטן וכמו שכתוב בספר יוחסין וגם רבא עצמו היה תלמידו של רב נחמן. לכן נראה לי עקר הפירוש הוא שכתב רש"י מסברא דנפשיה בגיטין פרק השולח שהבאתי וז"ל נראה בעיני דעל שם שרבה בר נחמני גידל אביי בביתו ולמדו תורה שהיה יתום השיאו את שם אביו נחמני רבה סתם הוא רבה בר נחמני עכ"ל. אבל בערוך מצאתי כתוב בשם הגאונים להפך משום דאביי בר אחוהי דרבה בר נחמני הוה ותלמידיה וכיון דהוה שמיה נחמני כשם אבוה דרבה לא הוה קרי ליה כל שעתא נחמני בשם אביו אלא הוה קרי ליה אביי בלשון ארמית כאדם שקורא אבי וסליק ליה אביי וכיון שהיה מן האבות והגדולים קריוהו רבנן הכי עכ"ל. וקשה לי על פירושו היא גופא טעמא מאי למה לא קרי ליה כל שעתא נחמני בשם אביו. ונראה לי משום דס"ל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות ממרים וז"ל היה שם אביו כשם אחרים משנה את שמם יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו אבל השמות כו' קורא בהן לאחרים שלא בפניו ואין בכך כלום ע"כ. ולפי דשם נחמני אינו שם פלא והוה קרי ליה נחמני בשם אביו שלא בפניו זהו שדקדק בעל הערוך למינקט לא הוה קרי ליה כל שעתא כו' דמשמע דלפעמים הוה קרי ליה נחמני בשם אביו והיינו שלא בפני אביו ורש"י שפירש דעל שם שרבה בר נחמני גידל אביי בביתו כו' לא ס"ל כלל דין זה שכתב הרמב"ם ז"ל היה שם אביו כשם אחרים משנה את שמם משום דלא אשכחן בגמרא רק שלא יקרא אביו עצמו בשמו לא בחייו ולא במותו אבל שאפילו אחרים ששמם כשם אביו שאין לקרותם בשמם זה לא מצינו בשום מקום. כנ"ל:

סליקא לה מסכת הוריות

אמר ליה האויב תמו חרבות לנצח. דמשמע אע''פ שכבר מתו חרבות לנצח ואין יפה להזכירם: אפי' רבי. דעניו הוה הכא לא נהוג ענותנותא יתירא דאמר משום רבי מאיר ולא רצה לומר בהדיא אמר ר''מ: סיני עדיף. מי ששנה משנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני: וחד אמר עוקר הרים. דחריף ומפולפל בתורה אע''פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך: רב יוסף קרו ליה סיני לפי שהיו משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני אבל לא היה מפולפל כרבה הכל צריכין למרי חטיא. כלומר רב יוסף הוא מרי חטיא שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני דמשנה וברייתא אבוהון דהלכתא אומנא לביתיה לא קרא. שלא רצה לנהוג שררה בעצמו כל אותן השנים שמלך רבה אפילו בהאי שררותא שלא רצה להביא שום אומן בתוך ביתו אלא כשהוא רוצה להקיז דם היה האומן על לביתיה דרבה ושם היה מקיז ואית דגרסי שלא רצה לנהוג שררות בעצמו כל אותן שנים שמלך רבה כלומר שלא היה לו פנאי להקיז עצמו אלא היה עוסק כל שעה בתורה לפני רבה: חזייה לאביי דגבה רישיה. כלומר ראה לו הרמת ראש: נחמני פתח. ואמור דרשא דמשמיא פסקו ליה רבותא אביי קרו ליה נחמני (ואיכא דאמרי דבלשון גנאי קרי ליה נחמני כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן): חריף ומקשה. מתוך פלפול יתירא דהוה ליה הוה מקשה ומתרץ אבל רבה בר מתנה לא הוה חריף כל כך אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה יפה מסיק אליבא דהלכתא:

אין תוס' על עמוד זה

דף יד - א

הדרן עלך פרק כהן משיח וסליקא לה מסכת הוריות

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד