שבת קמו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמו - ב

ומאחר דבכל הכלים אין הפתח אסור אלא משום הך גזירה, לא אסרו אלא בפתח חדש. אבל אם בא להוסיף על הקיים, מוסיף. דבהכי לא שייכא גזירת לול של תרנגולים. משום דאוסופי, ודאי בלול של תרנגולים לא אתי לאוסופי. משום שבפתח גדול עלול להכנס ריחשא [שרץ], כגון נמיה וחולדה, וימית את התרנגולים.

שנינו לעיל: ויש אומרים: אין מוסיפים על הפתח הקיים.

ומפרשינן: טעמייהו, משום דאכתי איכא למיגזר ביה משום לול של תרנגולים. דאף בלול תרנגולים, זימנין דלא תקניה מעיקרא לפתח בגודל הראוי, ואתי בשבת לארוחי ליה [להרחיבו].

דרש רב נחמן משום רבי יוחנן: הלכה כיש אומרים. ואף אין מוסיפין על הפתח להרחיבו.

שנינו לעיל: ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו דנוקבין, אלא במקום שסתימת הנקב הישן עשויה כדי לשמר את ריח היין שלא יתנדף. דכיון דלאו סתימה מעליא היא, לאו כלום היא. וחשיב כאילו עדיין הפתח קיים. והשתא כשנוקבו שוב, לא חשיב כעביד פתח.

אבל אם עשויה הסתימה כדי לחזק את הכלי, שלא יצא יינו, אסור לפותחה בשבת. דכיון דסתימה מעליא היא, בטל הנקב הישן. והרי הוא כעושה עכשיו פתח חדש.

והוינן בה: היכי דמי לשמר, והיכי דמי לחזק? אמר רב חסדא: אם הנקב הוא למעלה מן מקום היין, זהו לשמר. דמוכחא מילתא, דכשסותמו, אינו סותם אלא כדי לשמר. שהרי אין היין יכול לצאת משם, ואין צריך לחזקו.

אבל אם הנקב הוא למטה מן מקום היין, הרי כשסותמו, זהו לחזק. שלא יצא היין משם ^[1].

רבה אמר: למטה מן היין, נמי זהו לשמר. לפי שאין כובד היין נשען עליו. ובשביל שלא יצא היין, סגי לה בסתימה כל דהו. ואכתי לא בטיל מיניה שם פתח בכך.

והיכי דמי "לחזק"? - כגון שניקבה החבית בסמוך לתחתיתה, למטה מן מקום השמרים. שכיון שכל כובד היין נשען שם, הרי הוא סותמו בסתימה מעלייתא.

אמר ליה אביי לרבה: איכא תניא דמסייע לך. דלא פקע שם פתח אלא בסתימה מעלייתא.

דקיימא לן: חצר לפי פתחיה מתחלקת. שאם החצר משותפת לכמה בעלי בתים שבתיהם פתוחים לחצר, כשהם באים לחלק את החצר ביניהם, נותנים לכל בית אורך ד' אמות בחצר על רוחב הפתח, לכל פתח ופתח שיש לו. נמצא דבית שיש לו כמה פתחים, מקבל בחצר יותר מאשר בית שיש לו פתח אחד. ואת שאר החצר חולקים בשוה.

ותניא: בית שפתחו סתום, יש לו ארבע אמות כנגד פתחו. שכל פתח שעדיין פצימיו [הקורות שסביבו] קיימים, לא בטל שם פתח מיניה. אף כשהוא סתום.

אבל אם פרץ את פצימיו ואחר כך סתמו, שוב אין לו ד' אמות. מאחר ובטל מיניה שם פתח ^[2].

וכן קיימא לן, דבית שאין לו פתח, והמת בתוכו, הרי הוא כקבר שמטמא ד' אמות לכל סביביו. וגזרה דרבנן היא, שמא יאהיל על הקבר בלא שישים לבו לכך ^[3].

ובית שפתחו סתום והמת בתוכו, אינו מטמא את כל סביביו. שעדיין שם פתח עליו, ולאו כקבר הוא.

אבל אם פרץ את פצימיו וסתמו, הרי הוא מטמא ד' אמות לכל סביביו. שהרי הוא כקבר. לפי שבטל שם פתח מיניה.

אלמא, כל דלא הוי סתימה מעליא, אכתי שם פתח עליו. והוא הדין לענין פתח חבית בשבת.

גובתא [קנה חלול] - רב אסר לתוקעו בנקב החבית בשבת כדי שיצא היין דרכו. ושמואל שרי לעשות כן.

ומפרשינן: אם הוא מחתך את הקנה לכתחלה כדי להתאימו למדת הנקב, דכולי עלמא לא פליגי דאסור. דהא "מחתך" אב מלאכה הוא.

ואם כבר היה הקנה תקוע בנקב, ויצא, ובא בשבת לאהדורי לנקב, דכולי עלמא לא פליגי דשרי.

כי פליגי, בגובתא דחתיכה כבר, והיא תואמת למדת הנקב. אלא דעדיין לא מתקנא. שלא ניתנה בנקב קודם לכן לידע אם היא כמדתה או לא.

מאן דאסר, גזר בכך. משום דאם נתיר לו לתוקעה בתחלה בשבת, דלמא יראה שאין הקנה תואם לנקב, ואתי אף למיחתך לכתח לה.

ומאן דשרי, סבר דלא גזרינן הכי.

והא פלוגתא, כפלוגתא דתנאי היא.

דתניא: אין חותכין שפופרת [קנה חלול] ביום טוב. ואין צריך לומר שלא חותכין אותה בשבת. שהרי איסורה בכרת, וחמורה מיום טוב שאינו אלא בלאו.

ואם כבר היתה השפופרת תקועה בחבית מערב שבת ונפלה, מחזירין אותה בשבת למקומה. ואין צריך לומר שמחזירין אותה ביום טוב.

ורבי יאשיה מקל.

והוינן בה: רבי יאשיה אהייא [אהיכן] קאי? אילימא ארישא, ואתי למימר דאף מחתכין לכתחלה, הא ליכא למימר הכי. דהא קמתקן מנא הוא, ואסור מן התורה.

אלא קאי רבי יאשיה אסיפא. ואתי למימר דאם נפלה מותר להחזירה.

ושוב מקשינן: הא תנא קמא נמי מישרי שרי. ובמאי פליג רבי יאשיה?

אלא ודאי, בשפופרת דחתיכה קודם השבת, ועדיין לא מתקנא, איכא בינייהו. מר [תנא קמא] סבר, גזרינן דלמא אתי למחתך לכתחלה, כרב. ומר סבר, לא גזרינן הכי, כשמואל.

דרש רב שישא בריה דרב אידי משמיה דרבי יוחנן: הלכה כרבי יאשיה. ולא גזרינן דלמא אתי למיחתך לכתחלה.

שנינו במתניתין: ואם היתה נקובה, לא יתן עליה שעוה. מפני שהוא ממרח.

משחא [שמן עב] - רב אסר למרחו בשבת. ושמואל שרי למורחו.

ומפרשינן: לכולי עלמא מן התורה אין בו משום "ממחק". שדוקא בדבר עב ביותר, כגון שעוה, שייך מירוח. אלא דמאן דאסר סבר, גזרינן ביה, משום שאם נתירו, יבואו אף להתיר מריחת שעוה. ומאן דשרי סבר, לא גזרינן כן.

אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף: בפירוש אמרת לן משמיה דרב: משחא - שרי למרחו בשבת. ולא גזר ביה. ואיך אמרינן הכא דרב אסר?

אמר טבות רישבא [איש בשם "טבות", שהיה פורס מצודות לחיה ולעוף] אמר שמואל: האי טרפא דאסא [עלה של הדס], אסור לעגלו ולעשותו כמרזב, וליתנו בנקב החבית, כדי שהיין יזוב דרכו.

מאי טעמא? - רב יימר מדפתי אמר: גזירה משום שמא יבוא להכין בשבת מרזב.

רב אשי אמר: גזירה שמא יקטום עלה מן ההדס לשם כך. והוה ליה כמתקן כלי.

והוינן: מאי בינייהו דהני תרי טעמי?

ומשנינן: איכא בינייהו, בדקטים ומנחי הרבה עלים קטומים שם. דלרב אשי, מותר. משום שאם יתקלקל האחד יטול אחר, ולא יבוא לקטום מן הענף. אבל לרב יימר, אף בזה אסור. שמא יתירו לעשות מרזב [טור, על פי הבית יוסף] ^[4].

בי סדיא [לבד שמקפלין אותו במקום כר או כסת] - רב אסר להתעטף בו דרך מלבוש, ולצאת בו ברשות הרבים בשבת. ושמואל שרי.

ומפרשינן: בלבדין רכין, דכולי עלמא לא פליגי דשרי. לפי שהדרך להתעטף בו כדי להתחמם, ודרך מלבוש הוא, ולאו משאוי הוא.

ובלבדין קשין, דכולי עלמא לא פליגי דאסור. לפי שאין דרך מלבוש בכך. והוה ליה כמוציא משאוי ברשות הרבים.

כי פליגי במיצעי [ממוצעין]. דמעיקר הדין, הוו דרך מלבוש. אלא דמאן דאסר, גזר משום דמיחזי כמשוי. מאחר והם קצת קשים. ומאן דשרי סבר, דלא מחזי כמשוי.

והא דאסר רב, לאו בפירוש איתמר כן משמו, אלא מכללא דמעשה שהיה איתמר הכי.

דרב איקלע לההוא אתרא, דלא הוה ליה רווחא [מקום] בבית לשבת שם עם התלמידים. נפק ויתיב בכרמלית [מקום שמדאורייתא אינו רשות הרבים ולא רשות היחיד. וחכמים נתנו בו חומרי שניהם]. אייתו ליה בי סדיא מיצעי, כדי שישב עליהם, ולא יתיב עליהם.

מאן דחזא מעשה זה סבר, דהא דלא יתיב רב, הוה משום דסבר רב דבי סדיא אסור בהוצאה.

ולא היא. דהא רב אכרוזי מכריז: סדיא מיצעי שרי. ולא גזור ביה מידי. והא דלא יתיב עלייהו, משום כבוד רבותינו שהיו עמו לא ישב עליו. שלא היה להם דבר לשבת עליו, וישבו על גבי הקרקע. ולא רצה להחשיב את עצמו יותר מהם.

ומאן נינהו "רבותינו"? - רב כהנא ורב אסי. שהיו תלמידים חברים לרב.

מתניתין:

א. נותנין תבשיל לתוך הבור [שאין בו מים], בשביל שיהא שמור, ולא יסריח מחמת החום.

וכן נותנין את הכלי של המים היפים לשתיה, בתוך מקוה צונן של מים הרעים, בשביל שיצננו המים היפים על ידו.

וכן נותנין את הדבר הצונן בחמה, בשביל שיחמ ו.

ב. מי שנשרו [נפלו] ^[5] כליו בגדיו בדרך במים, מהלך בהן כשהם רטובים ואינו חושש. ומשהגיע לחצר החיצונה של העיר [שהוא מקום משתמר], שוטחן בחמה בצינעה, כדי לייבשן.

אבל לא ישטחם כנגד העם. כדי שלא יחשדוהו שכיבסן בשבת.

גמרא:

שנינו במתניתין: נותנין תבשיל לתוך הבור.

והוינן בה: פשיטא. וכי איזה איסור יש בדבר?

ומשנינן: מהו דתימא, ניגזר משום דאתי לאשוויי את הגומות שבקרקע הבור, כדי שתהיה שטוחה ויוכל להושיב עליה את הקדרה. והויא תולדת "חורש". קא משמע לן, דלא גזרינן כן.

שנינו במתניתין: ואת המים היפים ברעים.

והוינן בה: פשיטא. וכי למה נאסור?

ומשנינן: משום סיפא נקט לה. וסיפא איצטריכא ליה, לאשמועינן דנותנין "את הצונן בחמה".

ושוב מקשינן: הא נמי פשיטא דמותר. ואף בדבר שאינו מבושל. שהרי בישול בחמה אין בו משום "מבשל".

ומשנינן: מהו דתימא, נגזור דלמא אתי לאטמוני נמי ברמץ ויעבור על איסור "מבשל" [ואף בדבר מבושל גזרו על ההטמנה. שמא יחתה בגחלים]. קא משמע לן, דלא גזרינן כן.

שנינו במתניתין: מי שנשרו כליו בדרך במים וכו', שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם.

אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים דבר מה מפני מראית העין [כדי שלא יחשדוהו באיסור], אפילו בחדרי חדרים אסור לעשותו.

ומקשינן: והא תנן "שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. ואף איסור זה הוא משום מראית עין, שלא יחשדוהו שכיבסן בשבת. אלמא, לא אסרו משום כן אלא בפרהסיא. אבל במקום שלא יראוהו מותר.

ומשנינן: פלוגתא דתנאי היא. דהא תניא: שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם.

רבי אלעזר ורבי שמעון אוסרין אף שלא כנגד העם. ופסק רב כוותייהו.

הערות

^[1] והרי"ף גרס "למעלה מן היין, זהו לחזק. למטה מן היין, זהו לשמר". ומבואר בטעמיה, דסתימה שהיא למעלה מן היין אינה עומדת ליפתח. שמא יפתחו את היין במקום אחר. ולכך הוי סתימה מעלייתא. אבל למטה מן היין, כלומר במקום שהיין כלה שם, ודאי עתידה סתימה זו ליפתח, כדי להוציא את היין התחתון. ומעיקרא אין עושין אותה סתימה יפה. ורבה קאמר, דאף למעלה מן היין הוי לשמר. משום דאפשר שיפתחו אף את אותה סתימה. אבל למטה מן השמרים ודאי הוי לחזק, ועושין אותה יפה. שהרי אינה עשויה ליפתח לעולם. ר"ן.

^[2] ומסתימת דברי רש"י נראה, דאף אם פירץ אחד מן השותפין את פצימיו, הרי הוא מפסיד את הד' אמות. ובשיטה מקובצת בבבא בתרא שם, מובא פלוגתא בענין זה. דיש שכתבו דלא איירי אלא בשנסתם הפתח ונפרצו הפצימין, קודם שנכנס אותו שותף לשם. אבל אם סתמו לאחר מכן, לא איבד את זכות הד' אמות שכבר קנה החצר. ואית דאמרי, דאף אם הוא עצמו סתמו, איבד את זכותו. והרי הוא כמפקיר את זכותו זו לבני החצר.

^[3] רש"י. ודחו תוספות פירושו. משום דבבית לא שייכא הא גזירה. דהא מסיימא מחיצתיה, ולית לן למיחש שיעלה ויאהיל עליו [אף לבסוף כתבו דלאו פירכא היא. דיש לומר שלא חילקו חכמים במת]. לכך פירשו, דקאי אזיזין שבצידי אותו בית הבולטים לחוץ, ויש בחללם פותח טפח. דאם הבית סתום ולא נותר בו פתח כלל, הרי כל הזיזים טמאים באוהל. דבכל חד וחד איכא לספוקי דלמא דרך אותו מקום יצא המת מן הבית.

^[4] אבל גירסת הרי"ף והרא"ש: "איכא בינייהו דקטים ומנח". ונתבאר בבית יוסף סימן שיד, דהם מפרשים, דכל שהוא קטום ומוכן לכך מבעוד יום לא אסרינן. דדוקא היכא דלא הכינו מבעוד יום, חיישינן שמא לא ימצא קטום ויבוא לקטום.

^[5] רש"י ותוספות. אבל לעיל סה א, ובביצה ט א פירש רש"י, שנישרו הבגדים. לשון "שריה". ודחו התוספות כאן פירושו. ומדברי המאירי נראה, דאיכא חילוק לדינא בין שני הפירושים. דלפירוש השני מיירי בדוקא בשלא נפלו הבגדים ממנו, אלא עודם עליו. שלא הטריחוהו לפושטם. אבל אפשר דאם נפלו ממנו, אין לו ללובשם לכתחלה. ויש לומר דהיינו משום שמא יבוא לסוחטן. וכדגזרינן לקמן [קמז א] באלונטית [על פי התוספות יום טוב].

משום ריחשא [שרצים] שלא יכנסו דרכו ללול. ומה ששנינו שיש אומרים שאין מוסיפים, אף הם טעמם משום גזירת לול תרנגולים, והם מסבירים: זימנין [פעמים] שלא תקניה מעיקרא [תקנו מתחילה] לנקב זה, ואתי לארוחי ביה [ובא לעשותו מרווח יותר], שרק על ידי הרחבה זו נעשה הפתח ראוי לשימוש. ונמצא שבאותו זמן נעשה הפתח. דרש רב נחמן משום רבי יוחנן הלכה כיש אומרים.

א בברייתא שנינו: ושוין בדעתם המחמירים למקילים שלדעת הכל נוקבין בשבת נקב ישן שנסתם לכתחלה. אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: לא שנו שנוקבים אלא במקום העשוי לשמר (להוציא את היין מן השמרים, לסננו), אבל אם היה עשוי לחזק את הכלי — אסור (גאונים). ושואלים: היכי דמי [איך בדיוק] נחשב לשמר, היכי דמי [איך בדיוק] נחשב לחזק? אמר רב חסדא: אם נוקב בחבית למעלה מן היין — זהו לשמר, ואם נוקב למטה מן היין — זהו לחזק. רבא אמר: למטה מן היין נמי [גם כן] זהו נחשב לשמר. והיכי דמי [ואיך בדיוק] נחשב לחזק — כגון שניקבה החבית למטה מן השמרים.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: תניא דמסייע [שנויה ברייתא שמסייעת] לך, לשיטתך, שפתח דינו תמיד כפתח אלא אם כן מוכח באופן שאין בו ספק, שאינו משמש עוד לצורך זה. ששנינו: כאשר מחלקים חצר בין בעלי הבתים שבתוכה מקבל כל בעל בית, נוסף לחלקו בחצר, גם ארבע אמות ליד כל פתח של ביתו. ואמרו: כי בית סתום, שסתמו אחד מפתחיו — יש לו ארבע אמות לאותו פתח, כיון שהפתח עשוי לחזור ולהפתח, ורק אם פרץ את פצימיו (מזוזותיו) של הפתח וסתמו, בטלה תורת פתח לגמרי — ואין לו ארבע אמות, שפריצת הפצימים מוכיחה שביטל פתח זה לחלוטין. וכן בדיני טומאה: בית שהיה בו מת מטמא רק כנגד פתחיו, ואף בית סתום שסתם את פתחו — אינו מטמא את כל סביביו, אלא כנגד פתחו בלבד, ואולם אם פרץ את פצימיו שוב אין כאן פתח — ובית זה מטמא כל סביביו במגע כקבר סתום.

ב בענין גובתא [קנה] שמכניסים בנקב החבית להוציא משם את היין, רב אסר ושמואל שרי [התיר]. ומפרטים: מחתך לכתחלה ומתקין קנה זה — דכולי עלמא [הכל] לא פליגי [נחלקו] שאסור, לפי שיש בכך עשיית כלי ממש. אהדורי — דכולי עלמא לא פליגי דשרי [להחזיר למקומו קנה מוכן, הכל אינם חלוקים שמותר]. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה דחתיכה ולא מתקנא [כשהקנה חתוך ואינו מותקן]. מאן דאסר [מי שאוסר, רב] סבור כי גזרינן דלמא אתי למיחתך [גוזרים אנו שמא יבוא לחתוך] לכתחלה קנה לצורך זה. ומאן דשרי [ומי שמתיר, שמואל] סבור כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

ומעירים: מחלוקת רב ושמואל בענין זה הריהי כתנאי [כתנאים], שכבר נחלקו בדבר זה. ששנינו: אין חותכין שפופרת של קנה ביום טוב, ואין צריך לומר שאסור לחותכה בשבת. ואם היתה חתוכה כבר אלא שנפלה ממקומה — מחזירין אותה בשבת, ואין צריך לומר שמותר להחזירה ביום טוב. ור' יאשיה מיקל.

ושואלים: ר' יאשיה אהייא [על מה מוסבים דבריו], אילימא ארישא [אם תאמר שהוא מדבר על ראש הברייתא], בענין חיתוך שפופרת — איך הוא מיקל, הא קמתקן מנא [הרי בכך הוא מתקן כלי] וכיצד יתיר מלאכה ממש? אלא תאמר כי הוא מדבר אסיפא [על הסוף] בענין החזרת השפופרת שנפלה למקומה — והלא התנא קמא נמי מישרא קשרי [הראשון גם כן מתיר], ומה יש להקל עוד בדבר? אלא ודאי באופן דחתיכה ולא מתקנא איכא בינייהו [שחתוכה ואינה מותקנת יש ביניהם מחלוקת], שמר סבר [חכם זה, התנא קמא סבור]: גזרינן [גוזרים אנו] איסור בכך. ומר סבר [וחכם זה, ר' יאשיה סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים]. ומסכמים: דרש רב שישא בריה [בנו] של רב אידי בפומבי משמיה [משמו] של ר' יוחנן: הלכה כר' יאשיה.

ג ועוד שנינו במשנה שאם היתה החבית נקובה — אסור לסתום אותו נקב בשעוה. ושנינו שנחלקו אמוראים אם מותר לסתום נקב במישחא [שמן], שרב אסר, ושמואל שרי [התיר]. ומסבירים: מאן דאסר [מי שאוסר, רב] — לדעתו גזרינן [גוזרים אנו] איסור אף בשמן משום שעוה. ומאן דשרי [ומי שהתיר, שמואל] — לדעתו לא גזרינן [אין אנו גוזרים] בשמן משום שעוה. אמר ליה [לו] רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף: איך מביאים משם רב לאסור סתימת נקב החבית בשבת בשמן, והלא בפירוש אמרת לן משמיה [לנו משמו] של רב כי מישחא שרי [שמן מותר] לסתום בו!

ומביאים עוד מה שאמר טבות רישבא [הצייד] שכך אמר שמואל: האי טרפא דאסא [עלה זה של הדס] — אסור לשים אותו כמרזב בנקב חבית. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? רב יימר מדפתי אמר: גזירה היא שגזרו משום החשש שמא יבוא לעשות מרזב ממש לצורך זה. רב אשי אמר: גזירה היא שמא יקטום לצורך זה עלה מענף ההדס. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה באופן דקטים ומנחי [שקטומים העלים מכבר ומונחים], ואינו צריך לקטום עלים נוספים לצורך זה, שבמקרה כזה מתיר רב אשי, ולדעת רב יימר אף בכגון זה אסור.

ד ודבר נוסף שנחלקו בו רב ושמואל: בי סדיא [לבדים] שנוהגים בדרך כלל לשבת עליהם, אבל אפשר גם להתעטף בהם, שנחלקו חכמים אם מותר בשבת להתעטף בהם ולהעבירם ממקום למקום דרך רשות הרבים, רב אסר ושמואל שרי [מתיר]. ומפרטים: בלבדים רכין — דכולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים שמותר] שהם כשאר לבושים. בקשין — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאסור. כי פליגי [כאשר נחלקו] — היה זה במיצעי [בממוצעים]: מאן דאסר [מי שאוסר, רב] הרי זה משום שלדעתו הלובש בגדים אלו — מיחזי כמשוי [נראה כנושא משא], ומאן דשרי [ומי שמתיר, שמואל] הרי זה משום שלדעתו לא מיחזי כמשוי [נראה כנושא משא], אלא כמלבוש.

ומעירים: והא [ודבר זה] של רב לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמר] על ידו אלא מכללא איתמר [מכלל דברים אחרים שנהג נאמר, הובן] שזו דעתו. שרב איקלע לההוא אתרא [הזדמן למקום אחד] שלא הוה ליה רווחא [היה לו רווח] מספיק בתוך הבית, ולכן נפק יתיב [יצא וישב] בכרמלית. אייתו ליה בי סדיא [הביאו לו לבדים] דרך מלבוש, ולא יתיב [ישב] על לבדים אלה. מאן דחזא [מי שראה] מעשה זה סבר שאינו יושב עליהם משום דבי סדיא [שלבדים] אסור לטלטלם כך, ולא היא, אין הדבר כן, שהלא רב אכרוזי [להכריז] היה הולך ומכריז: בי סדיא שרי [לבדים מותרים] לטלטלם בדרך זו, ואולם משום כבוד רבותינו שהיו באותו מקום לא ישב עליו, שלא רצה שישב הוא במקום גבוה ומכובד יותר משלהם. ומעירים: ומאן נינהו [ומי הם] רבותינו אלה — רב כהנא ורב אסי שהיו תלמידים וחברים של רב.

ה משנה נותנין תבשיל לתוך הבור הריק בשביל שיהא שמור מפני החום, ואת המים היפים לשתיה מכניסים בכלי ואותו נותנים בתוך המים הרעים, בשביל שיצננו המים הטובים. וכן נותנים את הצונן בחמה בשביל שיחמו המים. ועוד אמרו: מי שנשרו (נפלו) כליו (בגדיו) בלכתו בדרך במים — מהלך בהן ואינו חושש משום סחיטה וכיבוס. הגיע לחצר החיצונה של מקום שאפשר לשמור בו חפצים — שוטחן את הבגדים הללו בחמה להתייבש, אבל לא כנגד העם שיחשדוהו שכבסם בשבת.

ו גמרא על ההלכה ששנינו במשנה שנותנים תבשיל בבור תוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמותר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניגזר [נגזור] איסור בכך משום אשוויי [השוואת, יישור] גומות בבור שבא לשים בו את התבשיל, שהיא מלאכה אסורה בשבת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אוסרים משום כך.

ועוד שנינו במשנה שמכניסים בשבת את המים היפים ברעים כדי לצננם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמותר! ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [הסוף, ההמשך, היה נצרך לו] שמותר להטמין את הצונן בחמה, ותוהים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט, מובן מאליו]! ומסבירים, מהו דתימא [שתאמר]: ניגזור דילמא אתי לאטמוני [שמא יבוא להטמין] ברמץ (אפר חם), שגם כך מחמם את המים ולא על האש ממש, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין גוזרים עד כדי כך.

ז שנינו במשנה שמי שנשרו בגדיו בלכתו בדרך במים שמהלך בהם, ואינו חושש משום סחיטה וכיבוס, ושוטחם בחמה לייבשם, אבל לא כנגד העם, כדי שלא יחשדוהו שכיבסם בשבת. ובקשר לזה מביאים את מה שאמר רב יהודה שכך אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים לעשות דבר מפני מראית העין — אפילו בחדרי חדרים אסור לעשותו, שלא הבדילו חכמים בדבר. ולכאורה תנן [משנתנו] ששנינו בה ששוטחן בחמה אבל לא כנגד העם היא בניגוד לשיטה זו! ומסבירים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. ר' אלעזר ור' שמעון אוסרין וכדברי רב יהודה בשם רב.

אמר רב הונא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

because one does not want vermin to enter the coop. And when we learned that some say that one may not add to a preexisting hole, that ruling is also due to a decree lest one come to do so in a chicken coop, as sometimes one does not properly create the opening initially, and comes to expand it so that it will be fit for use. In that case, widening the opening is considered its completion. Rav Naḥman taught in the name of Rabbi Yoḥanan: The halakha is in accordance with the statement cited as: Some say.

We learned in the baraita: And everyone agrees that one may perforate an old hole that was sealed ab initio. Rav Yehuda said that Shmuel said: They only taught this in a place where the hole is made to strain the wine from the sediment; however, if it was made to reinforce the barrel, it is prohibited (ge’onim). The Gemara asks: What are the circumstances in which a hole is considered to have been made to strain and what are the circumstances in which a hole is meant to reinforce the barrel? Rav Ḥisda said: If one perforates the barrel above the level of the wine, that is a hole designated to strain the wine, and if one perforates the barrel below the level of the wine, that is a hole designated to reinforce the barrel. Rava said: A hole made below the level of the wine is also designated to strain the wine, and what are the circumstances in which a hole is meant to reinforce the barrel? It is in a case where one perforated it below the sediment.

Abaye said to Rava: A baraita was taught that supports your opinion that any opening retains its status unless it is absolutely clear that it is no longer used for that purpose. When dividing a courtyard between the owners of the houses in it, in addition to an equal share of the courtyard, each receives the four cubits adjoining each entrance leading from his house to the courtyard. A house with a sealed entrance still has the four cubits adjoining that entrance, because the entrance can be reopened. It is only if one broke its doorposts and sealed the entrance that the entrance has been completely negated and it does not have the four cubits adjoining it. This applies similarly to the halakhot of ritual impurity: A house in which there is a corpse transmits ritual impurity only through its doorways. A house with sealed entrances does not render all of its surroundings ritually impure; the ritual impurity only extends opposite the entrances. However, if one broke its doorposts, it is no longer considered an entrance, and it renders all of its surroundings ritually impure.

With regard to inserting a reed through a hole in a barrel in order to draw wine through it, Rav prohibited doing so on Shabbat, and Shmuel permitted doing so. The Gemara elaborates: With regard to cutting and inserting the reed ab initio, everyone agrees that it is prohibited, because this is considered fashioning a utensil. With regard to restoring a prepared reed to its place, everyone agrees that it is permitted. When they disagree is in a case where the reed has been cut but not yet inserted into the barrel. The one who prohibits doing so, Rav, holds that we issue a decree that prohibits inserting the reed due to the concern that perhaps one will come to cut the reed ab initio for this purpose; and the one who permits doing so, Shmuel, holds that we do not issue a decree in that situation.

The Gemara notes that Rav and Shmuel’s dispute is parallel to a dispute between tanna’im: One may not cut a reed tube on a Festival, and needless to say, it is prohibited on Shabbat. And if it was already cut but fell, one may restore it to its place on Shabbat, and needless to say, it is permitted to do so on a Festival. And Rabbi Yoshiya is lenient in this matter.

The Gemara asks with regard to the statement of Rabbi Yoshiya: On which section of the baraita is he commenting? If you say that he is referring to the first clause of the baraita, which discusses cutting a tube, isn’t he creating a vessel, which is a prohibited labor? How could Rabbi Yoshiya permit doing so? Rather, say that he is referring to the latter clause of the baraita, which discusses restoring a fallen tube to its place; the first tanna also permits doing so, leaving no room for further leniency by Rabbi Yoshiya. Rather, it is with regard to a case in which it was cut but not inserted into the barrel that there is a practical difference between them: One Sage, the first tanna, held that we issue a decree that prohibits doing so, and one Sage held that we do not issue a decree. The Gemara concludes: Rav Sheisha, son of Rav Idi, taught publicly in the name of Rabbi Yoḥanan: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya.

And we also learned in the mishna: And if the barrel was already perforated, one may not seal the hole with wax. There is a dispute among the amora’im whether or not it is permitted to seal that hole with oil: Rav prohibited doing so, and Shmuel permitted doing so. The Gemara explains: The one who prohibits doing so, Rav, holds that we issue a decree prohibiting oil due to concern lest one come to seal the hole with wax. And the one who permits doing so, Shmuel, holds that we do not issue a decree prohibiting oil due to concern lest one come to use wax to seal the hole. Rav Shmuel bar bar Ḥana said to Rav Yosef: How is Rav cited as prohibiting the sealing of the hole in a barrel with oil on Shabbat? You told us explicitly in Rav’s name: Oil is permitted for use in sealing a hole.

The Gemara cites a statement that Tavut the hunter said that Shmuel said: With regard to this myrtle leaf, it is prohibited to insert it into a hole in a barrel to be used as a spout. The Gemara asks: What is the reason for this? Rav Yeimar of Difti said: It is a decree issued due to the concern lest one come to make an actual spout on Shabbat. Rav Ashi said: It is a decree issued lest one cut a myrtle leaf from its branch on Shabbat for this purpose. The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: There is a practical difference between them in a case in which the leaves were already cut and placed, as in that case, Rav Ashi’s concern would not apply, but Rav Yeimar would still rule stringently.

The Gemara cites another dispute between Rav and Shmuel: With regard to felt cloths upon which people typically sit but that may also be worn as cloaks, the Sages disagreed whether or not one may wrap himself in them on Shabbat and transfer them from one place to another through a public domain. Rav prohibited doing so, and Shmuel permitted doing so. The Gemara elaborates: With regard to articles made of soft felt, everyone agrees that it is permitted, as their legal status is that of other garments. With regard to articles made of hard felt, everyone agrees that it is prohibited. When they disagree, it is with regard to felt articles that have an intermediate level of softness. The one who prohibits wearing them, Rav, holds that one who wears these as a garment appears as one carrying a burden, and the one who permits wearing them, Shmuel, holds that it does not appear as one carrying a burden, because the material appears to be a garment.

The Gemara points out that this opinion attributed to Rav was not stated explicitly by him; rather, it was stated by inference, i.e., based on Rav’s conduct, it was concluded that this is his opinion. As Rav happened to come to a certain place where there was not enough room for him and his students inside the house, and therefore, he went out and sat in a karmelit. They brought him felt cloths by wearing them outside, and he did not sit on them. One who saw this incident assumed that he refused to sit on them because it is prohibited to move cloths in this manner; however, that is not so, as Rav used to proclaim that it is permitted to move articles made of felt in this manner. And it was in deference to our Rabbis who were there that he did not sit on it, as he did not want to sit on a higher and more distinguished surface than they did. The Gemara adds: And who were these Rabbis? Rav Kahana and Rav Asi, who were Rav’s disciples and colleagues.

MISHNA: One may place a cooked dish into an empty pit on Shabbat so that it will be protected from the heat, and similarly, one may place good potable water into a vessel and place the vessel into bad, non-potable water so that the potable water will cool off. And one may also place cold water out in the sun so that it will be heated. They also taught: Someone whose garments fell into water while walking on the road may replace them and continue to walk wearing them and need not be concerned about violating the prohibitions against wringing or laundering. When he reaches the outer courtyard of a place where he can leave his clothes, he spreads them in the sun to dry, but not opposite the masses, as they will suspect him of laundering on Shabbat.

GEMARA: The Gemara is puzzled by the halakha that was taught about placing food in a pit: It is obvious that it is permitted. The Gemara answers: Lest you say: Let us issue a decree prohibiting this due to concern lest one perform the prohibited labor of leveling holes in the pit when he places the pot in it, it teaches us that no decree was issued due to this concern.

We also learned in the mishna: One may place good water into bad water on Shabbat in order to cool it off. The Gemara says: It is obvious that it is permitted. The Gemara explains: It is necessary to mention the latter clause of the mishna, which states that it is permitted to place cold water out in the sun. The Gemara expresses surprise: This, too, is obvious. The Gemara answers: Lest you say that we should issue a decree prohibiting this action, because perhaps one will come to insulate it in hot ashes to warm it up, which also heats the water without actually placing it on the fire, it teaches us that we do issue a decree in that case.

We learned in the mishna that one whose garments fell into water need not be concerned about wringing or laundering the clothing and may replace them and continue walking, and then place them to dry in the sun, but not before the masses. This is so that they will not suspect him of laundering on Shabbat. In this regard, the Gemara cites that which Rav Yehuda said that Rav said: Wherever the Sages prohibited an action due to the appearance of prohibition, even in the innermost chambers where no one will see it, it is prohibited, as the Sages did not distinguish between different circumstances. The Gemara says: We learned in the mishna that one may spread them in the sun but not opposite the masses, which contradicts that principle. The Gemara explains: It is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: One may spread them out in the sun but not opposite the masses. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon prohibit doing so, which is a precedent for the opinion that Rav Yehuda stated in the name of Rav.

Rav Huna said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וי"א אין מוסיפין דזמנין דלא תקניה מעיקרא ואתי לארווחי ביה הלכתא כוותיה דדרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דר' יוחנן הלכה כי"א.

ושוין שנוקבין בנקב ישן לכתחלה ואמר רב יהודה משמיה דשמואל אינו מותר לפתוח נקב ישן אלא במקום העשוי לשמר פי' להוציא היין מן השמרים אבל לחזק אסור פי' היה נקב בחבית וסתמו שלא יהא שותת. וחלקו רב חסדא ורבה והלכתא כרבה דתניא מסייעתו ואלו דברי רבה רבה אמר למטה מן היין נמי זהו לשמר ומותר לפותחו והיכי דמי לחזק כגון שנקבה למטה מן השמרים דמוכחא מלתא שאין אדם עושה נקב בקרקעיתא של חבית להוציא יין ולא לשמר. עשאו מפני כשמפנה החבית הופכה על פיה. וזה הנקב כיון שסתמו נעשה סתום. זה בגופה של חבית ובטל מלהיות נקב בו וחשוב כפתח בית הנסתם בפירוץ פצימין שנסתלק ממנו דין פתח לגמרי. גובתא שהיא שפופרת של קנה או של עצים שנותנין בנקב החבית או ביד הנוד של יין להיות מושכין ממנו יין מן החבית או מן הנוד.

רב אסר ושמואל שרי ואקימנא חלוקתן בשפופרת חתוכה ואינה מתוקנת להכניסה לנקב אבל לחתוך דברי הכל אסור. ואם היא חתוכה ומתוקנת דברי הכל מותר להחזירה בנקב החבית או בנוד למשוך ממנה יין. והעמדנו עוד חלוקת רב ושמואל כתנאי.

דתניא אין חותכין שפופרת ביו"ט ואין צ"ל בשבת. נפלה מחזירין בשבת. ואין צ"ל ביו"ט. ור' יאשיה מיקל ודייקי' עלה ר' יאשיה אהייא מיקל אילימא ארישא שאמר ת"ק אין חותכין כלומר אין חותכין מקנה גדול חתיכה לעשות' שפופרת הא ר' יאשיה מיקל בהא קא מתקן כלי בשבת אלא שאמר ת"ק נפלה מחזירין אותה. בהא לימא ר' יאשיה מיקל מי החמיר שיאמר בזה מיקל הלא בזה גם ת"ק מותר קאמר. ותריצנא אלא לאו דחתיכה ולא מתקנה איכא בינייהו וכך הציעה. אין עושין שפופרת ביו"ט ואין צ"ל בשבת. ואפי' חתכה ולא מתקנה אסור אבל אם היתה כבר בחבית ונפלה מחזירין אותה בשבת ואין צ"ל ביו"ט ור' יאשיה מיקל בחתיכה ולא מתקנה נמצאו דברי רב כת"ק ודברי שמואל כר' יאשיה והלכה כר' יאשיה ודרש רב שישא בריה דרב אידי משמא דר' יוחנן הלכתא כר' יאשיה וזה שאמר חתכה ולא מתקנה לאו שצריכה תיקון כלי כגון סכין וכדומה לו אלא תיקון ביד בלבד. ואם צריכה תיקון בסכין או זולתו סכין כלי אחר אסורה.

ואם היתה החבית נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שממרח. כלומר סותם כדאמרינן התם לענין חבית שניקבה וסתמה שמרים כו' מורח מן הצדדין. וכיון דר' יהודה דמתניתין וריב"ז ורב ושמואל אמרי ש"מ שאסור לתת שעוה בחבית. וכן משחא. רב אסר גזירה במשחא אטו שעוה. והלכתא כוותיה:

טרפא דאסא. פי' עלה הדס שנותנין על הנקב של חבית להיות מקלח בו היין ולא יהיה שותת בדופני החבית. לדברי הכל אסור ליטול עלה של הדס בשבת ולשומו בנקב של חבית כמרזב. ואפילו רב אשי לא התיר אלא שאם היה הנקב מושך ממנו אבל לתתו לכתחלה אוסר:

בי סדיא רב אסר ושמואל שרי אין זה מקומו אלא בשביל שהזכיר השמועות שחלקו בהן רב אסר ושמואל שרי נסבה בגררא. ופשוטה היא. כסת זו שחלקו בה כסת בינונית לא דקה ולא קשה. ומסקינן בה אפילו זו מותר לטלטלה:

נותנין תבשיל בתוך הבור בשביל שיהא שמור. פי' בור זה אין בו מים ונותן התבשיל בקרקעיתו מהו דתימא לגזור דלמא אתי לאשויי גומות קמ"ל דלא גזרינן. ואת המים היפים ברעים פשיטא ואת הצונן בחמין פשיטא מהו דתימא לגזור דלמא אתי לאשויי גומות ברמץ קמ"ל דלא גזרינן:
מתני' מי שנשרו כליו בדרך כו'.

אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. איני והא תנן שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ואוקימנא ליה דרב כתנאי:

בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ פצימיו מטמא כל סביביו. פירש רש"י ז"ל: כדין קבר דגזרו חכמים לטמא את סביביו ד' אמות גזרו שמא יאהיל ולא יבין. ובתוס' הקשו עליו שהרי בסוטה בפרק משוח מלחמה (סוטה מד, א) אמרינן בהדיא דהיכא דמסיימי מחיצאתא לא גזרינן. ומשום הכי פירשו הם ז"ל כההיא דביצה (ביצה י, א) מת בבית ולה פתחים הרבה כולן טמאים, נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורין, והכי נמי בזמן שלא פרץ פצימיו הרי הוא כפתוח ואינו מטמא כלים שתחת זיזין שבסביבות הבית אלא מה שתחת הזיז שעל אותו הפתח, אבל פרץ פצימיו אז אינו ראוי ליצא באותו פתח יותר מבשאר מקומות, והלכך כל הכלים שתחת כל זיזין הסביבות טמאין.

[מתני':] מי שנשרו כליו בדרך. פירוש: מי שנפלו כליו במים מלשון פירות הנושרין ואינו לשון שריה, כמו שפרש"י ז"ל, ותדע לך מדאמרינן בריש פרק משילין (ביצה לה, ב) מאן דתני מנשירין לא משתבש כדתנן התם מי שנשרו כליו במים.

אין חותכין לכתחילה שפופרת של קנה או של עץ חלול לעשותו ברזא לחבית או לקנקן אפי' ביום טוב ואין צריך לומר בשבת אבל אם היתה חתוכה אלא שאינה מתוקנת בקנקן מותר לתקנה לשם לכתחלה אף בשבת ואין צריך לומר שאם נפלה מחזירה:

אסור לקטום עלה של הדס או של עשב אחר ליתן לתוך הנקב של חבית לקלח בו את היין שלא יהא שותת בדפני החבית ואפי' בקטום ומונח מבערב מפני שהוא כעושה מרזב וכן פסקוה גדולי המחברים וי"א שאין איסורו אלא שמא יקטום ובקטום ומונח לשם מבערב מותר:

בי סדיא והוא מין לבדים העשויים לקפלן לישב עליהם מותר להוציאם דרך עטוף ומלבוש אע"פ שאינו מתכוין אלא להוצאה לישב שם בכרמלית או ברשות הרבים בד"א ברכים או שאין קשים לגמרי אבל קשים אסור שמאחר שאין בהם חמום אין שם מלבוש חל עליהם והרי הוא כמשאוי וכן כל כיוצא בזה:

המשנה החמשית נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו ואת הצונין בחמה בשביל שיחמו אמר הר"ם פי' אולי יעלה על הדעת כי אסור ליתן תבשיל לתוך הבור גזרה שמא ירד הכלי לתחתית הבור ואתי לאשוויי גומות וכן יעלה על הדעת שלא יתן צונן לתוך חמין גזרה שמא יטמין ברמץ ולכך הודיענו בכאן כי מותר לעשותן ואמר הדומה להם ואם היא מבואר והוא אמרם ואת המים היפים ברעים:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה ככונה הנזכרת במשניות שלפניה והוא שאמר נותנין תבשיל לתוך הבור שיהא שמור בתוכו מן הכלבים או שיהא שמור בתוכו שלא להסריח מחמת החום מפני שהבור קר ופירושו בור שאין בו מים ובא להשמיענו שאין גוזרים משום השואת גומות כשמושיב הקדירה לשם שלא תטה לכאן ולכאן ואת המים היפים לתוך הרעים כדרך המקומות שאין שם בורות מתוקים ומביאים מים מן הנהרות הזכים אלא שהם חמים ובקיץ מקררין אותם בתוך הבורות של מים מלוחים או רעים וזהו שאמר בשביל שיצונו וכן נותנין את הצונן בחמה כדי שיחמו ואין גוזרין שמא יטמין ברמץ ויש שאין גורסין בשביל שיצונו אלא ונותנים מים היפים ברעים ופירושו להשתמר שלא יצטננו בימות החורף שהמים המחוברים פושרין הם ואין גוזרים שמא יבא מתוך כך להטמין בחמין ואע"פ שאסרו בפרק כירה להביא סילון של צונן לתוך אמה של חמין משום גזרת הטמנה ואף בערב שבת וכ"ש בשבת בזו הוא מפני שהיו המים מתערבים זה עם זה אבל זו שבכאן כל אחת ואחת בפני עצמה שהרי הוא נותנם בכלי ונותן הכלי לתוך הבור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית מי שנשרו כליו במים מהלך בהם ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם אמר הר"ם פי' נשרו מגזרת משרה ושורין שוטחן אומר שמותר לשטוח בגדיו השרויים בחמה ושוטחן מלה עברית שוטח לגוים משטח חרמים אבל לא כנגד העם כדי שלא יחשבוהו שרחצן בשבת וזה ההיתר דחוי ואין היתר לשטחן כי העקר אצלנו כל מקום שאמרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור:

אמר המאירי המשנה הששית והיא מענין מה שלפניה והוא שאמר מי שנשרו כליו במים מהלך בהם ואין מזקיקין אותו לפשטם ואינו חושש שמא יחשדוהו שבשבת נתכבסו ויראה לי אפי' נשרו לו כליו לבד שהוא לובשם מתחלה ומהלך בהם הגיע לחצר החיצונה ר"ל הסמוכה למבוא העיר שהוא מקום המשתמר ורצה לשטחם נכנס לחצר ופושט ושוטח אבל לא כנגד העם שמא יחשדו אותו שבכונה כבסם:

זהו ביאור המשנה וגדולי הפוסקים דחו זה שאמרו שוטחן בחמה ממ"ש כל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור ומטעם שהקשו ממנה בראשון של ע"ז והוא שאמרו שם מאי אינו נראה אילימא דלא מיתחזי והא אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור אלמא הלכה היא ומ"מ יש פוסקים כסתם משנתנו וכבר הכרענו בה כראוי בראשון של יום טוב ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

הלכה כר' יאשי' ומאי דאמרן לעיל בפ' תולין דשקיל ברא דחומא בהערמה י"ל דס"ל כרב דאסר וי"ל בכל מידי אסר רב אפי' בברא דתומא ומאי דקשיא לי במה"ק מנוקבין נקב ישן י"ל שאין סותמין אותו אלא מוציא כל היין משם שאין צריך לסותמו עיין בפסקיי:

איכא בינייהו דקטים ומנח פי' ורב אשי דאמר גזירה שמא יקטום בבא לשאול קאמר שאין אנו מתירין לו גזירה שמא יקטום אבל דקטים ומנח ובא לישאל בכה"ג שרינן לי' דליכא למיגזר שמא יקטום:

בד"ה פרץ פצימיו כו' די"ל שלא חלקו חכמים במת ועוד כו' דבית כו' מטמא הנוגע בכתלים כו' עכ"ל אבל בחצר הקבר שהמת במערה גופה נמי אינו מונח אלא בכוכין שם מקרי שפיר מסיימי מחיצתא ולתירוצם שני נמי לכך אינו מטמא שם בנוגע בכותל המערה ודו"ק:

בד"ה מי שנשרו כליו בדרך גרסינן לשון נפילה כו' עכ"ל ר"ל דגרסי' שנשרו הנו"ן בקמץ מלשון נפילה מעליו במים ול"ג שנשרו הנו"ן בחירק מלשון שריה וכיבוס ע"י מי גשמים וק"ל:

בגמ' מי שנשרו כליו במים בדרך מהלך בהן וכו' כ"ה באשר"י שגורס במים בדרך וכו' ופי' נשרו לשון נפילה כדעת התוס':

בתוס' ד"ה מי שנשרו כליו במים בדרך גרסי' וכו' כדתנן מי שנשרו כליו במים בדרך וכו' כצ"ל:

גמ' איכא בינייהו דקטים ומנחי כו'. נ"ב עיין בטור א"ח בסוף סי' שי"ד ותמצא פירוש דקטים ומנחי:

רש"י בד"ה זמנים צ"ל זמני:

בד"ה בית סתום כו' אינו מפסיד דין פתחו כו' כצ"ל:

בד"ה שמא יקטום כו' וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה פורץ פצימיו כו' גבי חצר הקבר כו'. נ"ב פי' חצר שלפני המערה:

גמרא נפלה מחזירין אותה בשבת כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה בית סתום יש לו ד"א. קי"ל בב"ב חצר מתחלקת לפי פתחיה כו'. לשונו ז"ל אינו מדויק בכאן ע"ש בב"ב י"א פלוגתת ר"ה ור"ח ותבין:

בא"ד ואם נסתם כו' אינו מפסיד דין פתחו כו' כצ"ל:

גמ' מרזב. נ"ב תרי מלין מר זב. מר (מלשון) כמר מדלי (ישעיה מ') טפה. זב שם:

שם סדיא. נ"ב כמו סעדיא (העי"ן מובלעת וכמוה הרבה בלשון גמרא מברא וזולת) ע"ש שנשען ונסער עליו בערס ומשכב:

גמ' אמר ר"ח למעלה מן היין זהו לשמר. גי' הרי"ף למעלה מן היין זהו לחזק למטה מן היין זהו לשמר רבה אמר למעלה וכו':

שם ומשום כבוד רבותינו לא ישב. עי' שבועות דף מז ע"א תוס' ד"ה הוה יתיב:

גמרא אמר לי' אביי תני' דמסייע לך.
לשון זה משונה קצת משאר תני' דמסייע לך, דהכא אין הסיוע נגד בר פלוגתא אלא דהכא קאמר, הא דידך דלמטה מן השמרים הוי סתימה, ודאי אמת ונכון, דסתימה מעלייתא כהאי שאין אחריה עוד סתימה יותר מעלייתא מבטל הפתח מבואר ומסתייע מהא דפרץ את פצימיו אבל האי דבר פלוגתך אכתי לא מסתייע, די"ל דדוקא סתימה כהאי דפרץ את פצימיו, שא"א סתימה אחרת גדולה הימנה, משא"כ סתימה דלמטה מן היין, דאכתי אפשר בסתימה גדולה הימנה דהיינו למטה מן השמרים.
ופירש"י ז"ל דהסיוע הוא דלמטה מן היין לא פקע שם פתח מיני', איני מבין דאכתי מנא לן הא, הא גם ר"ח ס"ל יסוד זה דסתימה מעלייתא בעי, אלא דסובר דלמטה מן היין ג"כ הוי סתימה מעלייתא:

מי שנשרו כליו. כאן פירש"י שנפלו למים משום דאי ס"ד שנישרו במי גשמים מאי קמ"ל שמהלך בהן ואינו חושש ולמאי יחוש שיחשדוהו שכבסום הלא מטר מוכיח עליו. אבל בברייתא דלא קתני הא דמהלך בהן ואינו חושש שפיר י"ל דמיירי בנישרו בגשמים וקמ"ל אע"ג דעתה פסקו גשמים וחמה זורחת מ"מ שוטחן בחמה שלא כנגד העם. ועיין תוס' ר"פ משילין:

תנאי היא דתניא שוטחן בחמה. עיין רי"ף ורא"ש. והקושי' מצינור שעלו בו קשקשין ותי' דבאיסור דרבנן שפיר יש לחלק בין חדרי חדרים לר"ה הקשה בשלטי גבורים ובס' באר שבע ובתשוב' חו"י מלעיל ס"ד ע"ב דפריך מזוג והתם נמי איסור דרבנן הוא דמחזי כמאן דאזיל לחינגא. ונלע"ד ליישב ע"ש בתוס' ד"ה ובלבד וכו' מפני שנראה כמערמת להוציא וכו' ע"ש. והנה א"נ מערמת להוציא בפיה ליכא אלא איסור דרבנן כמ"ש תוס' צ"ב ע"ב ד"ה המוציא וכו' ע"ש. ואפ"ה אמר רב ס"ח ע"ב דאסור לצאת נמי בחצר ומשמע לי' לש"ס דלטעמי' משום מראית העין בח"ח אסור וא"כ ס"ל אפי' בדרבנן נמי בח"ח אסור ושפיר פריך מזוג אע"פ שהוא פקוק. אמנם אנן באיסורי דרבנן לא קיי"ל כרב אלא כברייתא דצינור שעלו בו קשקשין אך בדאורייתא קיי"ל כרב כמו שהוכיח הרי"ף מסוגי' דפ"ק דע"ז:

משום ריחשא. שלא יכנס בו שרץ כגון נמייה וחולדה שממיתים את התרנגולים: זימנין דלא תקניה מעיקרא. שיהא כדי להוציא הבל ולהכניס את האויר: לא שנו. דנוקבין: אלא במקום. דסתימה זו לא נעשית אלא לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל וכיון דלאו סתימה מעליותא עבדי לה לאו כלום הוא: לחזק. שיחזק הכלי שלא יצא יינו הואיל וסתימה מעלייתא היא כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה: למטה מן היין נמי לשמר הוא. כיון דלאו כובד היין נשען עליו סגי ליה בסתימה כל דהו: למטה מן השמרים. אצל שוליו שכל כובד היין נשען שם: תניא דמסייע לך. דלא פקע שם פתח מיניה אלא בסתימה מעלייתא: בית סתום יש לו ד''א. קיי''ל בבבא בתרא חצר מתחלקת לפי פתחיה לפי פתח הבתים הפתוחין לה אם באו לחלק את החצר בין שנים שהיה לזה בית שפתוחין לו לחצר שני פתחים ולזה בית שפתוחין לו לחצר ד' פתחים נוטל לכל פתח ארבע אמות בחצר נגד פתחו למדת רוחב פתחו והשאר חולקין בשוה ואם נסתם אחד מהם קודם חלוקת החצר ולא פירץ את פצימיו אלא סתם בין שני הפצימין אינו מפסיד [דין] פתחו בכך פירץ את פצימיו ואח''כ סתמו פקע שם פתח מיניה: בית סתום. והמת בתוכו אינו מטמא סביביו: פרץ פצימיו. וסתמו נעשה קבר ומטמא סביביו ד''א כדאמר בסוטה (ד' מד.) מת תופס ד''א לטומאה וגזרה דרבנן שמא יאהיל ולא יבין: גובתא. לתקוע קנה חלול בנקב החבית שיצא היין דרך הקנה: מחתך. רונגיי''ר לתקנה למדת הנקב: אהדורי. אם נפלה: ולא מתקנא. לא ניתנה בנקב לידע אם למדתו היא: אי לימא ארישא. לחותכה ולשפותה: משחא. שמן עב: אסור. למרחו: טרפא דאסא. לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם: גזירה משום מרזב. שמא יכין מרזב: שמא יקטום. העלה מן הענף וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי כדתניא במסכת ביצה (דף לג:) לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת: בי סדיא. לבדין שקורין פלטר''ש ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת: רב אסר. להביאו דרך מלבוש דרך רשות הרבים כשהוא מעוטף בו: ברכין. שדרכן להתחמם בהן: דשרו. דמלבוש הן: ולא הוה ליה רווחא. בבית למקום מושבם של תלמידים: ומשום כבוד רבותינו. שלא היה להן דבר לישב עליו ויושבין על גבי קרקע: רב כהנא ורב אסי. תלמידי חברים היו לו: מתני' לתוך הבור. שאין בו מים: שיהא שמור. שלא יסריח מחמת החום: ואת המים היפים ברעים. כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים להשתמר שיצונו ולא יחמו: מי שנשרו. שנפלו למים בשבת: לחצר החיצונה. הסמוכה למבוא העיר בתוך העיר שהוא מקום משתמר: שוטחן בחמה. ליבשן: אבל לא כנגד העם. שיחשדוהו שכבסן: גמ' פשיטא. דנותנין תבשיל לתוך הבור: גומות. שבקרקע הבור שיהו שוין להושיב הקדרה:

משום ריחשא. ואטו פתחא אחרינא דליכא למיחש לריחשא לא גזרינן דדוקא אטו לול של תרנגולין גזרינן דלא מסקי אינשי אדעתייהו שיהא עשוי להכניס ולהוציא: פרץ פצימיו מטמא כל סביביו. פי' בקונטרס כל סביביו ד' אמות כקבר ואין נראה לזקיני הרב ר' שמשון זצ''ל דכיון דמסיימי מחיצתא ולית לן למיחש שמא יעלה על הבית ויאהיל עליו ולא ידע לית לן למימר דמטמא ד' אמות כל סביביו כדמוכח בסוטה פרק משוח מלחמה (ד' מד.) גבי חצר הקבר העומד בתוכה טהור הני מילי חצר הקבר דמסיימא מחיצתא אבל מת בעלמא תפיס ומשמע דבמת נמי היכא דמסיימא לא נטמא כל סביביו ד' אמות אלא נראה לו דהכי פי' זיזין באותו בית שבולטין מחוץ לבית מכל צד ויש בהם פותח טפח בכל אחד אם הבית סתום ועדיין נראית בו צורת הפתח אינו מטמא שסתמו של מת עומד לצאת דרך הפתח פרץ פצימיו וחזר ובנאו כשאר כותל ולא נותר בו כלל פתח מטמא כל סביביו דכל חד וחד איכא לספוקי דילמא דרך אותו מקום יצא מן הבית מיהו לאו פירכא היא כולי האי מה שהקשה לפירוש הקונטרס די''ל שלא חלקו חכמים במת ועוד נראה דלא קשה כלל לפי' הקונטרס דבית נמי לא מסיימי מחיצתא שהוא מטמא הנוגע בכתלים אפילו לא יעלה על גביו כקבר שמטמא במגע אפילו מן הצד כדתניא בספרי בפרשת פרה אדומה או בקבר זה קבר סתום או אינו אלא קבר פתוח אמרת ק''ו ומה אהל שמקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדין כשהוא פתוח אלמא כשהוא סתום מטמא אף הנוגע מן הצד: הלכה כרבי יאשיה. הלכך מותר לתת לכתחילה גובתא שקורין רזיי''ל בחבית: משום מרזב. פי' הרב פור''ת שלא יבוא ליתן על גגו מרזב וקשה דבגובתא נמי נגזר אלא נראה לרבי כפי' הקונט' שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין בתוכו וילך למרחוק דכשלוקח עלה של הדס ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב אבל בגובתא שאינו עושה בו שום מעשה לא גזרינן. מ''ר: אייתי ליה בי סדיא. בי מיצעי הוה דאי לאו הכי היכי איתמר מכללא: מי שנשרו כליו במים. בדרך גרסינן לשון נפילה לא כפי' הקונטרס לעיל בפרק במה אשה (דף סה.) שנשרו במי גשמים דהא אמרינן בביצה בפרק משילין (דף לה:) מאן דתני מנשירין לא משתבש כדתנן מי שנשרו כליו במים בדרך אלמא לשון נפילה הוא. מ''ר:

דף קמו - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד