הוריות ח ע"ב

דף ח - ב

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה,  למן היום אשר צוה ה'

והלאה לדורותיכם", ומשמעותו: אם תשגו ולא תעשו את המצוה הראשונה שצוה ה' אתכם בידי משה, שהיא הקודמת לכל המצות שנאמרו מכאן והלאה!

ואיזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחילה ^[1], בעשרת הדברות, - הוי אומר זו עבודת כוכבים, שנאמרה בתחילת עשרת הדברות, "אנכי" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים", דהיינו עבודת כוכבים!

ומקשינן: והא אמר מר: עשר מצות נצטוו ישראל במרה! דהיינו לפני מתן תורה, ונמצא שעבודת כוכבים איננה המצוה הראשונה!? ^[2] אלא, מחוורתא כדשנינן מעיקרא, שההכרח כי פסוקים אלו אמורים בעבודה זרה, הוא כפי שביארוהו לעיל רבי יהושע בן לוי או רבי, ולא כתנא דבי רבי ישמעאל.

מתניתין:

אין בית דין חייבין, אם טעו בהוראה על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, דהיינו שאם הורו בטעות בעניני טומאת מקדש וקדשיו, אין הם חייבים להביא פר העלם דבר.

משום שהחיוב על טומאת מקדש וקדשיו בשוגג הוא קרבן חטאת עולה ויורד [שנקרא כך כי העשיר מביא בו כבשה או שעירה, ואילו העני מביא עוף, והדל ביותר מביא מנחה], ואין בית דין חייבין להביא פר, אלא אם הורו בדבר ששגגתו מחייבת חטאת קבועה ^[3]. [ה"עשה ולא תעשה" שהוזכרו כאן, הם, העשה "וישלחו מהמחנה כל צרוע" שנאמר לאסור על טמא להכנס למקדש, והם התירו לו ^[4]. והלא תעשה הוא "ולא יטמאו את מחניהם", שנאמר על מי שנטמא במקדש, שיצא בדרך קצרה ולא בארוכה, והם התירו לו לצאת בקצרה.

וכן אין מביאין, כל יחיד ויחיד, אשם תלוי במקום שיש ספק אם עברו על עשה ועל לא תעשה שבמקדש. כיון שחיוב אשם תלוי הוא על הספק, ואינו בא אלא באופן שעל חטא ודאי חייבים חטאת קבועה, ואילו על טומאת מקדש וקדשיו חייבים על הודאי רק קרבן עולה ויורד. [ובית דין וכהן משיח אין מביאין אשם תלוי אפילו במקום שבודאי חייבים חטאת קבועה!]

אבל חייבין בית דין בהוראתן, וכהן משיח שחטא בשגגת מעשה, על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאין היחידים שספק להם אם חטאו, אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה, כיון ששגגתה מחייבת חטאת קבועה.

איזו היא מצות עשה שבנדה שחייבים בית דין עליה אם טעו בהוראתם? - פרוש מן הנדה. שחייבים לפרוש מהאשה הטהורה סמוך לשעת וסתה, שמא תטמא בשעת תשמיש, [ולמדו כך מהכתוב "והזרתם את בני ישראל"].

והם הורו שמותר לבא על אשתו סמוך לווסתה, וכשבא עליה פירסה נדה, ואז אסור לו לפרוש כי נהנה ביציאתו כמו בביאתו, והם התירוהו, ונמצא שיש כרת על זדון הבא מחמת שהתירו עשה זה ^[5].

ומצות לא תעשה - אל תבא על הנדה ^[6]!

גמרא:

והוינן בה: מנא הני מילי, דצבור שעשו בהוראת בית דין לא מחייבי קרבן בעלמא בין כשחטאו בודאי ובין כשחטאו בספק ^[7], אלא אם חטאו בדבר שחייבין עליו בעלמא חטאת קבועה. ומנלן דיחיד, אשם תלוי נמי לא מיחייב, אלא אם כן חטא בדבר שחייבים עליו חטאת קבועה?

[כך גורס רש"י] אמר רב יצחק בר אבדימי: נאמר כאן "ואשם" בחטאת קבועה דיחיד ובאשם תלוי, ונאמר "ואשמו" בצבור. וילפינן חטאת הצבור מחטאת היחיד: מה "ואשם" האמור ביחיד איירי בחטאת קבועה, אף "ואשמו" האמור בצבור - בחטאת קבועה איירי!

והשתא ילפינן לדין אשם תלוי של יחיד מדין חטאת הצבור: ומה צבור אין חייבים אלא אם היתה הוראתם בחטאת קבועה, אף אשם תלוי נמי אין הוא בא אלא על ספק חטאת קבועה! דילפינן "ואשם" האמור באשם תלוי מ"ואשמו" דכתיב בצבור. ^[8]

אמרי, אי הכי, דדרשינן מ"ואשם" האמור באשם תלוי, מדוע לא אמרת איפכא, שאשם תלוי בא אפילו במקום שאין חייבין עליו חטאת קבועה? שהרי גבי קרבן עולה ויורד, נמי, הא כתיב ביה לשון אשם "והיה כי יאשם לאחת מאלה", וכוונת הכתוב לכל אחת משלשת ה"אשמות" המבוארות בפרשת קרבן עולה ויורד [בפרשת ויקרא] שהן: שבועת העדות, וטומאת מקדש וקדשיו, ושבועת ביטוי, שחייבין עליהן קרבן חטאת עולה ויורד!?

ומשנינן: דנין גזירה שווה מתיבות הדומות זו לזו כגון "אשם" האמור באשם תלוי, מן תיבת "אשמו" ^[9] האמור בצבור. ואין דנין "אשם" האמור באשם תלוי, מן "יאשם" האמור בקרבן עולה ויורד.

[אבל התיבות "אשם" ו"אשמו" דומות זו לזו, ולא אכפת לן במה דכתיב אשמו, כי זה כאילו כתיב "אשם שלו". אבל "יאשם" אינה כוללת את התיבה אשם].

ופרכינן: ומאי נפקא מינה אי כתיב "אשם" או "יאשם"? והרי אפשר ללמוד גזירה שוה גם כשאין המלים מכוונות בדיוק אלא בדמיון הענין בלבד.

דהא תני דבי רבי ישמעאל: הא דכתיב בנגעי בתים ו"שב הכהן" "ובא הכהן" - זו היא שיבה זו היא ביאה. שאין הכונה שהכהן שב לביתו אלא הוא שב לבית המנוגע. דילפינן בגזירה שוה שיבה מביאה, על אף שאין המילים שוות, אלא רק דומות בתוכנן!? ועוד איכא למיפרך: נילף "אשם" האמור באשם תלוי ^[10] מן "ואשם" האמור בטומאת מקדש וקדשיו, דכתיב גביה "והוא טמא ואשם", וחייבים עליו קרבן עולה ויורד. ונלמד מזה שחייבין אשם תלוי אף במקום חיוב חטאת שאינה קבועה!?

ומתרצינן: אמר רב פפא: דנין "ואשם" ו"מצות ה'" האמורים באשם תלוי, מן "ואשם" ^[11] ו"מצות ה'" האמורים בצבור, ואין דנין ללמוד גזירה שוה מטומאת מקדש וקדשיו, דלא כתיב התם "מצות ה'", אלא אשם גרידא.

אמר ליה רב שימי בר אשי לרב פפא: ונילף "ואשם ו"נשיאת עון" האמורים באשם תלוי, מן "ואשם" ו"נשיאת עון" האמורים בקרבן עולה ויורד, ואל תלמד גזירה שוה מקרבן צבור, דלא כתיב התם "נשיאת עון" אלא אשם גרידא!? אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: דנין "ואשם" ו"מצות ה' אשר לא תעשינה" האמורים באשם תלוי, מ"ואשם" ו"מצות ה' אשר לא תעשינה" האמורים בציבור. ואל יוכיח [דהיינו, לאפוקי] שמיעת קול וביטוי שפתיים וטומאת מקדש וקדשיו, שלא נאמר בהם "ואשם ו"מצות ה' אשר לא תעשינה".

מתניתין:

א. אין חייבין בית דין להביא פר העלם דבר אלא אם היתה הוראתם בדבר שהיחיד חייב עליו חטאת קבועה, ולא בדבר שהיחיד חייב עליו קרבן עולה ויורד. ^[12]

ולפיכך, אין חייבין על הוראתם בשמיעת קול, והיינו בפרשת עדים המושבעים שאין הם יודעים עדות, ועל שבועת ביטוי שפתים, ועל טומאת מקדש וקדשיו כיון שיחיד שחטא בכל אלה מביא קרבן עולה ויורד.

ב. והנשיא - כיוצא בהם, שפטור מלהביא קרבן בדבר שיחיד מביא עולה ויורד, דברי רבי יוסי הגלילי ^[13]. רבי עקיבא אומר: הנשיא חייב בכולן, חוץ משמיעת הקול, שנשיא אינו חייב בה כלל, משום שהמלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, וכל שאינו בפרשת עדות, אינו חייב קרבן שבועת העדות.

גמרא:

אמר עולא: מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי, שפטר נשיא בדבר שהיחיד חייב עליו קרבן עולה ויורד?

אמר קרא "והיה כי יאשם לאחת מאלה", לאחת משלשת החטאות המנויות בפרשת קרבן עולה ויורד [שהן שמיעת קול, שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו], ומשמע ליה לרבי יוסי הגלילי שכך אמר הכתוב: כל שמתחייב בכל אחת ואחת, מתחייב בכולן. ושאין מתחייב באחת מאלו, וכגון נשיא, שאינו מתחייב על שבועת העדות משום שאינו מעיד, אין מתחייב בכולן. ^[14]

ומקשינן: ואימא "כי יאשם לאחת" הכי משמע: אפשר שיהא מתחייב באחת מהן, ואף על פי שאין מתחייב בכולן!

ומתרצינן: אלא, טעמא דרב יוסי הגלילי, מהכא:

דבי רבי ישמעאל תנא (שייך לדף ח ע"ב) למן היום אשר צוה ה' והלאה איזו היא מצוה שהיא נאמרת תחלה הוי אומר זו עבודת כוכבים. פירוש תחלת עשרת הדברות. ודחי' הא. דהא תניא י' מצות נצטוו ישראל במרה וכו' כדאיתא בפרק ד' מיתות אלמא אחרים קדמי. ואסיק' [אלא] מחוורתא (חדא דהנך) [כדשנינן] מעיקרא:

מתני' אין חייבין. פירוש ב"ד על עשה ועל לא תעשה שבמקדש. פי' עשה כשנטמא בעזרה לא תעשה כשנטמא בחוץ.

כאשר מפורש בפרק ידיעות הטומאה מאי טעמא אין חייבין והא איכא כרת משום דליתא בקבועה וכל מה דליתיה בקבועה לא מחייבי ביה צבור דאין צבור עני. ותו דנפש כתיב בהו. ואין שום אדם מביא אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל בית דין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה וכל אדם מביא עליהן אשם תלוי דהא איתא בקבועה ומפורש בספרא ובתוספתא מאי טעמא דמחייבי על עשה שבנדה וכבר ביארנום בפרק ידיעות הטומאה:

איזו היא מצות עשה שבנדה. פרוש מן הנדה פי' כשנודע לו (בפנים) [בכניסה] איזו היא מצות לא תעשה אל תבוא על הנדה. פירוש כשידע קודם ביאתו:

מנא הני מילי. פי' דאין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש. א"ר יצחק בר אבדימי נאמר באשם תלוי ולא ידע ואשם ונאמר בצבור אשר לא תעשנה בשגגה ואשם מה צבור בקבוע אף אשם תלוי בקבוע. פי' מה קרבן צבור אינו בא אלא בקבוע אף אשם תלוי אינו בא אלא [על] חטא שודאי בקבוע. אקשינן אי הכי עולה ויורד נמי דהא כתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה וגו' כלומר יכולין אנו ללמוד מיאשם דכתיב גבי עולה ויורד דלהכי אתא לומר לך דאתי אשם תלוי שלא בקבוע. ודחינן דנין אשמו מאשם ואין דנין אשם מיאשם. ודחינן האי סברא מאי נפקא מינה כלומר אין הפרש למדרש בין יאשם לאשמו דהא תנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה וזו היא ביאה. וכבר פירש' הא דר' ישמעאל בתחלת יבמות ובכמה מקומות זולתו יבוקש משם. ועוד יש לנו אשם בהדיא. דכתיב גבי טומאת מקדש וקדשיו והוא ידע ואשם.

אלא אמר רב פפא דנין אשם מצות ה' מואשמו מצות ה'. פי' גבי צבור כתיב אחת מכל מצות ה' וכתיב נמי הכי באשם תלוי.

ואקשינן לרב פפא נגמר ואשם נשיאות עון מואשם נשיאות עון. פי' גבי עולה ויורד כתיב אם לא יגיד ונשא עונו [ובאשם תלוי כתיב ולא ידע ואשם ונשא עונו] ואסיקנא משמיה דרב נחמן בר יצחק דנין אשם מצות אשר לא תעשינה. מאשם מצות אשר לא תעשינה. פי' תלתיהו כתיבי בצבור. וכתיבי באשם תלוי ואל יוכיחו שמיעת קול וטומאת מקדש דלא כתיב בהו כל הני. ובתחלת פרק איזהו מקומן של זבחים (דף מח) ילפינן דאין מביאין אשם תלוי על טומאת מקדש וקדשיו מגזרה שוה:

מתני' אין חייבין. פי' ב"ד (ומשיח) על שמיעת הקול. פירוש אם הורו בהיתירה. ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו.

פי' דאין צבור בעולה ויורד וה"ה למשיח ונשיא כיוצא בהן דברי ר' יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר נשיא חייב בכלן חוץ משמיעת הקול שהמלך לא מעיד ולא מעידין לו. כדמפרש בסנהדרין. וטעמיה דר' עקיבא במשיח מפרש במתניתא:

מאי טעמא דר' יוסי הגלילי. פירוש בנשיא.

אמר רב המנונא אמר קרא גבי שמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו. והיה כי יאשם לאחת מאלה. כל שישנו באחת כלומר דמצווה על כל אחת ואחת ישנו (בכללן) [בכולן] נשיא הואיל ואינו בשמיעת הקול אינו באחרות. ודחינן אימא מתחייב באחת אע"פ שאינו מתחייב בכולן אלא טעמא דר' יוסי הגלילי מהכא. דתניא ר' ירמיה אומר נאמר ואם לא תגיע ידו ונאמר ואם לא תשיג ידו. מי שבאין לידי עניות ועשירות בנשיא הוא אומר מכל מצות:

(והשאר חסר חבל על דאבדין).

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש רוצה בו על מה שהקדמנו בראש המסכתא שלא נאמר להביא הצבור פר בהוראת בית דין עם שגגת מעשה שלהם אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה ליחיד אבל טומאת מקדש וקדשיו ר"ל נכנס למקדש או אוכל בשר קודש בטומאה אע"פ שזדונן כרת אם הורו בה בית דין וטעו רוב צבור אחריהם אינן בדין פר העלם הואיל ושגגתו אינה אלא בקרבן עולה ויורד כמו שמפורש בויקרא בשלש פרשיות סמוכות שבועת העדות ושבועת ביטוי וטמאת מקדש וקדשיו ונמצא שכל השוגגין באלו אפילו רוב צבור ועל ידי הוראה דינם כיחידים להביא כל אחד בפני עצמו קרבן לפי מה שהוא אם דל ואם עשיר ומלך וכהן משיח חייבים בו כשאר יחידים ולא נשתנו אלא באותם ששגגתם חטאת קבועה ומה שהזכיר בכאן עשה ולא תעשה ביאורו עשה וישלחו מן המחנה ולאו ולא יטמאו את מחניהם ואין מביאין אשם תלוי על עשה ולא תעשה שבמקדש ר"ל אף היחידים שצבור וכהן משיח אין מביאין שום אשם תלוי כמו שהתבאר אבל אלו שמביאין אשם תלוי אין מביאין אותו על טומאת מקדש וקדשיו שאין דין אשם תלוי אלא על ספק אם שגג בדבר ששגגתו חטאת קבועה אבל חייבים בית דין פר על עשה ועל לא תעשה שבנדה מפני שזדונה כרת ושגגתה חטאת וכן היחידים מביאין בה אשם תלוי והוא הדין לחלב ודם ושאר דברים שזדונם כרת ושגגתן חטאת קבועה אלא שתפס בה ענין נדה מפני שהיא דומה בקצת ענינים לנכנס למקדש בטומאה שהנכנס למקדש בטומאה ונזכר שם שהוא טמא אם בא ויצא לו בארוכה חייב בקצרה פטור ואף הנדה היה משמש עם הטהורה ונטמאת צריך להשגיח בפרישתו וכמו שאמרו נועץ על צפרניו בקרקע עד שיתשש כחו כמו שיתבאר במקומו ואיזו היא מצות עשה שבנדה פרוש מן הנדה והוא שנאמר והזרתם את בני ישראל לאזהרת פרישה סמוך לוסתה שלא תהא רואה והוא משמש ומצות לא תעשה שבה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב:

אין בית דין חייבין על שמיעת הקול ר"ל שבועת העדות ועל שבועת ביטוי ר"ל שבועה שאוכל ולא אכל או שאעשה דבר פלוני ולא עשה והרי אלו כדין טומאת מקדש וקדשיו שאם הורו בה בית דין ושגגו העם על פיהם אינן בדין פר אלא נדונים כיחידים לקרבן עולה ויורד שהרי אלו אין זדונן כרת ולא שגגתן חטאת קבועה ולא היה צריך להזכירם שכבר נודע דבר זה ממשנת מקדש וקדשיו אלא שבא להשמיענו אם הנשיא חייב בהם והלכה שהנשיא חייב בכלם קרבן עשיר האמור בהם ואפילו על שמיעת הקול הואיל וקבל עליו השבועה אע"פ שאינו מעיד ולא מעידין אותו ואין צריך לומר במלכי בית דוד שמעידין ומעידין עליהם כמו שיתבאר במקומו וכהן משיח לא הוזכר במשנה זו והתבאר עליו בגמרא שאף הוא חייב בכל אלו בקרבן הדיוט שלא חלק ביניהם אלא בשגגת חטאת קבועה ואע"פ שאינו מעיד הואיל וקבל שבועה מ"מ וכל שכן במה שהוא צריך להעיד כגון למלכי ישראל כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

ממה שאמרו במשנה שהמלך לא מעיד ולא מעידין אותו אתה למד שדבר זה מן התורה הוא שאם לא היה כן אלא מדרבנן הרי היתה חלה שבועה מן התורה והיה מחוייב קרבן ואפשר שיצא להם כן מזקן ואינה לפי כבודו וכן יראה ממסכת סנהדרין פרק כהן גדול:

גזרה שוה אע"פ שאין התיבות דומות זו לזו בלשון הואיל ודומות בענין דנין גזרה שוה מתיבה אחת לחברתה שהרי לענין נגעי בתים למדנו שיבה מביאה ואמרנו ששיבה וביאה אחת הן ללמוד גזרה שוה מזו לזו והענין הוא שבשעה שבא הכהן ומוצא הקירות שקערורות ירקרקות או אדמדמות מסגיר את הבית שבעה וכתוב שם ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וחלצו וכו' ואת הבית יקציע וכו' ועפר אחר יקח וטח וכו' וזו היא שיבה שחולץ האבנים שהנגע בהם וקוצה העפר חוץ לעיר וטח את כל הבית וכתוב אחריו ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות את האבנים ואחרי הטוח ובא הכהן והנה פשה ונתץ הבית זהו סדר המקרא ואי אפשר לפרשו כך שאם ישוב הנגע אחר חלץ וקצייה וטיחה אין אנו צריכים לפשיון אלא הואיל וחזר נותץ הא למדת על ובא הכהן והנה פשה שבענין אחר הוא אמור ופירשו בו שלא דבר אלא על שעמד בעיניו בהסגר ראשון שמסגירו שבוע שני בלא חלוץ וקצייה וטיחה ובא הכהן לסוף שבעה וראה והנה פשה הייתי סבור ונתץ את הבית אלא למדנו ובא הכהן מושב הכהן מה שיבה למדנו על שפשה בשבוע ראשון שחולץ וקוצה וטח ולא נאמר ונתץ אלא על נגע החוזר אחר שבעה של חלוץ וקצייה וטיחה והמקרא מסורס וענין ונתץ את הבית חוזר על ואם ישוב הנגע אחר חלץ וכו' כמו שיתבאר במקומו:

אין חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש. (שי') [פי'] אין חייבין פר הע"ד על עשה ול"ת שבמקדש. אע"פ שיש בזדונו כרת דכתיב את (מקדש) [משכן] ה' טמא ונכרתה וגו'. ובגמ' מפרש טעמא מקרא דאין ב"ד חייבין אלא [על] דבר שהיחיד מביא חטאת קבוע. וה"ה דה"מ למתני ל"ת שבקדשים דהאוכל קדש בטומאת הגוף קרבנו עולה ויורד אלא משום דבעי למתני על עשה ול"ת שבמקדש דומיא דנדה ובטומאת קדשים לא משכחת עשה. אבל בטומאת מקדש משכח עשה כגון שנטמא בעזרה שהצריכה התורה לצאת דכתיב וישלחו מן המחנה. ואם שהה או שבא לו בארוכה חייב דתרי קראי כתיבי בטומאת מקדש את (מקדש) [משכן] ה' טמא ונכרתה [ונכרתה כו' כי את מקדש ה' טמא] ומוקי להו התם בשבועות (דף טז:) חד לטומאה שאירעה בפנים וחד לטומאה שאירעה מבחוץ. וכן בנדה משכחת לה עשה כגון הי' משמש עם טהורה ופירסה נדה תחתיו לא יפרוש באבר חי שיציאתו הנאה כביאתו וחייב כרת אלא ימתין עד שימות האבר ויפרוש. ועשה דידיה דריש התם (שבועות יח:) דכתיב ותהי נדתה עליו בשעת נדתה תהיה עליו. ול"ת דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לא תפרוש כדכתיב קרב אליך אל תגש בי. והכי תנינן בפ"ב (דשבועות דף יד:) נטמא בעזרה כו' זו היא מ"ע שבמקדש שאין חייבין עלי' ואיזו היא מ"ע שבנדה שחייבין עלי' הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו. וקאמר עלה בגמ' היכא קאי דקתני זו היא. התם קאי אין חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש [וקאמר זו היא מ"ע שבמקדש] שאין חייבין עליה ואיזה היא מ"ע שבנדה כו':

(פי') [פרוש] מן הנדה. לא שיפרוש ממנה כשאמרה לו שפירסה נדה דאז מחייב כרת אם יפרוש מיד בקושי. אלא פרוש (מבעיא ליה) [מבעילת] נדה שאם יפרוש מיד הרי הוא בועל נדה שיציאתו הנאתו כביאתו. אלא נועץ צפרניו בקרקע וימתין עד שימות האבר ויפרוש. ודלא כפרש"י ז"ל שפי' פרוש מן הנדה סמוך לוסתה כדי שלא תראה בשעת תשמיש כדאמרי' בשבועות פרק ידיעות הטומאה והזרתם את בני ישראל מטומאתם א"ר יאשיה מכאן אזהרה לב"י שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. דההיא קרא אסמכתא בעלמא. דקי"ל וסתות דרבנן. ועוד דברפ"ב דשבועות לא מפרש הכי:

אלא אמר ר"פ דנין ואשם ומצות ה' מן ואשם ומצות ה'. כלומר כך נתקבלה ג"ש לדונה בשתי תיבות ואשם ומצות ה' דהיינו תרי עניני ולא בתיבת ואשם לחודיה. ופריך באשם תלוי איכא תרי עניני ואשם ונשיאת עון וכבר נתקבלה ג"ש דעון עון בפגול ונותר. ושני דנתקבלה זו ג"ש לדונה בתלתא עניני ואשם ומצות ה' אשר לא תעשינה ובאשם תלוי ליכא אלא תרי:

אין חייבין על שמיעת קול וכו'. פרש"י ז"ל אין ב"ד חייבין משום דזהו בעולה ויורד ולא הוה צריך למתני כלל דהא תני כבר אין חייבין על עשה ול"ת שבמקדש. אע"ג דזדונו כרת. כ"ש שמיעת קול ובטוי שפתים. אלא משום פלוגתא דר"י הגלילי ור"ע. והרמ"ה ז"ל פי' אין חייבין קרבן עולה ויורד ולעיל אשמועי' דלא מחייבי פר בהוראה והשתא קמ"ל דלא מחייבי כל חד מנייהו קרבן עולה ויורד כדין יחידים דנפש כתיב בהו (ונפש) [וב"ד] לאו בכלל נפש נינהו. והשתא ניחא דהוי אין ב"ד חייבין דומיא דנשיא ומשיח דפטור דידהו דדריש ר' יוסי הגלילי מקראי (דלעיל) [דעו"י] דאם לא תשיג ידו היינו בקרבן עולה ויורד. וגם ר"ע דאמר נשיא חייב היינו בעו"י דאי בשעיר היינו ר"א. ועוד דר"א גופי' לא מחייב אלא בטו"מ וקדשיו וזדונו כרת. ולא נהירא לי מה שפי' שאם חטאו צבור שאין מביאין כל א' קרבן עולה ויורד. דכיון דהוראת ב"ד לא מקריא הוראה משום דקרבנם עו"י אין הצבור נאגדין יחד ע"י הוראת ב"ד להשתנות דינם מדין יחידים. דהא (מצריך) [דמצריך] קרא לעיל בפ"ק לכל הקהל או רובו שאכלו חלב בשגגת מעשה שמביא כל אחד כשבה או שעירה. היינו משום שב"ד מביאין ע"י פר בהוראה והן פטורין. הלכך ס"ד לאוקם קרא במעוט הקהל שחטאו אבל רוב הקהל כי היכי דפטרי אהוראה פטרי נמי בשגגת מעשה אבל הכא ליכא טעם למפטרינהו. והא דפטרו צבור מאשם תלוי משום דלא הוה בכלל נפש. היינו היכי דהורה ב"ד דחלב הקיבה מותר ואכלו בספק חלב הקיבה ספק שומן וחזרו ב"ד מהוראתן אין הצבור מביאין אשם תלוי להגין עליהם עד שיודע להם ויביאו פר. אבל הכא דאין הוראת ב"ד הוראה בקרבן עולה ויורד. מילתא דפשיטא (להו) דכל חד מנייהו מביא קרבן עולה ויורד הלכך צריך לפרש אין ב"ד חייבין ולא (בעשי') [משיח] על שמיעת קול כו'. לא פר ולא עו"י ומילתא דפשיטא הוא דב"ד פטור דהא תני רישא על עשה ול"ת שבמקדש פטירי וגם פשיטא דלא יביאו ב"ד עו"י אבל הצבור מביאין כל א' קרבן עו"י:

כל שמתחייב באחת מתחייב בכולן. פי' מתחייב בכל א' מהם והוי מצי לאקשויי תינח נשיא משיח מאי איכא למימר. הא תנן כ"ג מעיד ומעידין אותו אלא דבלא"ה פריך שפיר. א"נ דהוי מצי לשנויי דר"י הגלילי סבר כר"ש דאמר משיח פטור על טו"מ וקדשיו ושאינו מתחייב באחת אינו מתחייב בכולן. הרמ"ה ז"ל.

גמרא ומה צבור בחטאת קבועה אף אשם תלוי כו' ק"ק למה לי למילף אשם תלוי מצבור הא איכא למילף מיחיד גופיה כדיליף מיניה צבור ועוד היכי מצי למילף אשם תלוי מצבור בג"ש כיון דצבור גופיה אינו אלא מגזרה שוה מיחיד ודבר הלמד בגזרה שוה אינו חוזר ולמד בג"ש ודו"ק:

שם ואין דנין אשם מן יאשם כו' מטומאת מקדש וקדשיו דכתיב והוא טמא ואשם כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה אמר רב יצחק כו' אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם כו' כצ"ל:

בד"ה אף ואשם האמור כו' ולא הוי חטאת קבועה ותרתי מפקינן מדרבי כו':

בד"ה באשם תלוי כו' ובהעלם דבר של צבור כתיב אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם הלכך כו' כצ"ל:

עשר מצות נצטוו במרה דכתיב והיה אם שמוע. מפורש פ' ד' מיתות ז' מצות שקבלו עליהן בני נח הוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם דינין דכתיב שם שם לו חק ומשפט שבת וכיבוד אב ואם דכתיב בהו כאשר צוך ה' אלהיך במרה ע"ש והכא מייתי קרא והיה אם שמוע תשמע וגו' לא מייתי מיניה אלא דקבלו שם מצות עליהם ורש"י בחומש פי' ג' שהוסיפו עליהן שבת פרה אדומה ודינין ע"ש ועיין באורך ברא"ם ודו"ק:

גמרא מן היום אשר צוה כו'. כצ"ל:

תד"ה והא אמר הא כו' כגון מילה כו'. לכאורה י"ל משום דכתיב ביד משה:

במשנה א"ח על עשה כו'. פרש"י ב"ד וכ"פ הרע"ב והשלים עליו התוי"ט סוף פרש"י דבמשיח פלוגתא כו' ול"ד דבמשנה הקודמת דתני אין ב"ד חייבין עד כו' ושגגתו חטאת נראה להדיא שפי' הר"ב דר"ל חטאת קבועה ותני וכן המשיח אלמא דסתם דלא כר"ע ובעקר פרש"י עמש"כ לקמן במשנה הסמוכה:

גמרא א"ה קרבן עוי"ר נמי הא כתיב והיה כי יאשם גו'. פרש"י דהקושיא קאי על א"ת (דכ"מ מהתירוץ דנין אשם מאשמו והגרי"פ ל"ד בהגהתו ולפ"ד ה"ל להגיה ג"כ ואין דנין אשמו כו') והא דלא מקשה ג"כ על צבור הוא משום דכבר למד לעיל מדריב"ל דא"ח אלא ע"ד שזדונו כרת וכי יאשם קאי ג"כ על שמיעת הקול ושבועת ביטוי דאין בהם כרת וקושיית ועוד נילף מן ואשם מן טומאת מקדש וקדשיו קאי ג"כ על צבור ולהכי נקיט ואשם דטומאה ולא ואשם לאחת מאלה (כדנקיט רש"י בסד"ה ונילף ואשם ונשיאת עון) משום דהוא קאי גם אשמיעת קול וביטוי דלית בהו כרת. וקושית רב שימי אינה אלא על א"ת. ורש"י הוצרך להביא ואשם הכולל משום דהקושיא היא דנילף משמיעת הקול דלית בה ואשם פרטי ומה שהקשה המהרש"א למה לא נילף א"ת מחטאת גופה י"ל מפני דמסיק להוסיף מצות ה' ג"כ וביחיד כתיב ממצות ה' ועמ"ש לעיל בתוס' ומ"מ משני ר"פ שפיר אף על קושיית ועוד כו' (ולפי מה שפי' דקאי גם אצבור) דנין מצות כו' משום דתני דבר"י ושב כו' ומה שהקשה עוד דדבר הלמד בגז"ש א"ח ומלמד בגז"ש נמשך אחר התוס' שכ' כן לעיל וכבר תמהו עליהם דאדרבה בזבחים מסקינן דלמדין:

רש"י ד"ה מנה"מ דצבור ל"מ שום קרבן כו'. נראה דל"ד דודאי כאו"א חייב בקרבן עוי"ר ועי' לשון הרמב"ם בספי"ב ופי"ג מהל' שגגות:

רש"י ד"ה ארי"צ וכתיב והביא קרבנו כו'. כצ"ל. ומלת את למחוק:

רש"י ד"ה א"ה דכתיב נפש כי תחטא ושמעה כו'. כצ"ל. ומלת בשגגה למחוק:

רש"י ד"ה זו היא לא תימא ושב הכהן כו' לביתו. זה זיל קרי בי רב הוא דהא כתיב וראה כו' אחריו והנכון כדפי' בעלמא דר"ל דילפינן גז"ש זה מזה אף דאין הלשון שוה כיון דהמכוון אחד:

רש"י ד"ה באשם תלוי ובפר העלם דש"צ כתיב כו'. כצ"ל:

בא"ד אשר ל"ת ואשמו הלכך כו'. כצ"ל:

במשנה והנשיא כיוצא בהם דריה"ג. וק"ל דהל"ל נמי כהן גדול דפטור לדידי' כדאיתא בגמרא וא"ל דסמיך על מה דתני אין חייבין כו' דכולל ב"ד ומשיח כדלעיל בגמרא (ס"ד ז) (וזה נ"ל כוונת רש"י במש"כ וה"ה למשיח והתוי"ט ל"ד) ז"א דלטעמי' משום דאין באין לידי עניות אף מרובה בגדים פטור והוא אינו נכלל בשם משיח כדלקמן (יא ב) במשנה ולהיפך ק"ל במשנה הסמוכה לקמן שאין כ"ג חייב על טומאת מקו"ק דר"ש מדשביק לישנא דמשיח דבכולה מכלתין ונקיט כ"ג משמע דר"ל אף מרובה בגדים (אמת בגי' המשנה שבגמרא איתא כ"ג משיח אבל במשניות ובמשנה דירושלמי ובפיסקא בגמרא וכן בפי"ב דפרה מ"ד ליתא מלת משיח ולשון רש"י בסוף המשנה שם כ"ג ומשיח) וכן איתא להדיא לקמן (יב ב) וכולן נוהגין במרובה בגדים חוץ כו' וחשיב שם לעיל ג"כ פטור דטומאת מקו"ק ולפי מאי דמסקינן טעמא דר"ש שם בגמרא מי שחטאו שוה ליחידים לא יפטור אלא משוח דוקא והנ"ל דע"כ לא ממעטינן מרובה בגדים אלא מהבאת פר אבל לענין דא"ח בשגגת מעשה דינו כמשיח ולכן מימעט שפיר בהא דאין חטאו שוה:

שם שהמלך כו' ולא מעיד. עתוי"ט ומש"כ דלא אימעוט מלכי ב"ד מן לא מעיד אלא בע"נ אבל בשאר עדות לא עמש"כ שם (יט) על דבריו דשם אך מש"כ לר"ע דכיון דאין הנשיא כו' הלכך כו' אפי' בעדות שיכולין להעיד ולהכי ל"פ הרמב"ם כוותי' דטעמי' לא מכרעא כו' דברי תימה הן דהא שבה"ע איננה אלא בתביעת ממון כמבואר בשבועות פ"ד ובה גופה אינו ראוי להעיד:

רש"י ד"ה ר"ע ור"ע במשיח כו' ומביא על כולן פר כו'. לע"ד על כולן שכ' תמוה דלריו"ח שם דאמר דל"א ר"א אלא בטומאת מקו"ק כו' פשוט דגם ר"ע לא מחייב פר למשיח אלא בטמקו"ק ועוד נ"ל דאפשר דגם בטמקו"ק לא מחייבו ר"ע מטעם דר"ש וסתם מתניתין דפרה הנ"ל כוותיה וכן סתם ברייתא דלקמן (יב ב) וכן ר"א ס"ל כוותיה כדאיתא בס"פ או אולי דריש לאשמת העם ומט"ז אפי' אי ליתא לדריו"ח מ"מ פטור בכולן שהרי מעולם לא שמענו ליה לר"ע דמחייב בפר ור"פ לא קאמר שם רק דלר"א דמחייב לנשיא שעיר דה"ה דיחייב למשיח בפר דמטעם ר"ע אין לפוטרו אלא מקרבן עוי"ר ונכון בע"ה:

גמ' נאמר ואשם בחטאת. עי' מנחות דף ד' ע"א תוס' ד"ה ליגמר:

רש"י ד"ה למן היום וכו' בתחלת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך. עי' תשובת תשב"ץ ח"א סימן קל"ט:

למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה כו'. פרש"י למן היום כו' הכי משמע את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה דזו ע"א ומניין שזו ע"א דכתיב בהדיא למן היום אשר צוה ה' והלאה כו'. וקשה בעיני טובא על פירושו חדא מה שפירש והלאה כלומר מכאן ואילך א"כ מהיכא משמע ליה לרבי ישמעאל דהאי קרא מיירי במצוה שהיא נאמרה בתחלה היכא כתיבא או רמיזא בהאי קרא בתחלה ועוד שפירש הא דאמר רבי ישמעאל איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה שר"ל שנאמרה בתחלת עשרת הדברות א"כ מאי מקשה הגמ' עליו מהא דאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה פי' אלמא ע"א לא נאמרה תחלה הלא הקושיא מעיקרא ליתא כי רבי ישמעאל לא אמר שע"א היא מצוה שנאמרה בתחלה אלא דוקא לאותן מצות שנצטוו ישראל בסיני ממתן תורה ואילך אבל לא שהיא נאמרה בתחלה לאותן מצות שנצטוו ישראל קודם מתן תורה וגם רבי ישמעאל ס"ל שנצטוו ישראל על ע"א במרה בכלל שאר מצות שנצטוו שם כדאמר מר ולפי דרכו של רש"י עדיפא מינה הוה יכול המקשן להקשות על רבי ישמעאל ממה שכתוב בתורה בפירוש דהחדש הזה לכם היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל בכלל במצרים וא"כ איך א"ר ישמעאל שע"א היא מצוה שנאמרה בתחלה ועוד קשה מאי פריך והאמר מר עשר מצות כו' מאן יימר ליה דע"א לא נאמרה תחלה כשנצטוו ישראל עשר מצות במרה הלא איכא אמוראי טובא דדרשי בפרק ארבע מיתות שהמצוה הנאמרה בתחלה לאדם הראשון היא ע"א כי ויצו זו ע"א אלהים זו דינין כו' א"כ ודאי על הסדר הזה נצטוו ישראל במרה. לכן נראה בעיני דרבי ישמעאל פירש המקרא והלאה לדורותיכם דקאי על המצות שנאמרה בתחלה לאדם הראשון והיינו דקאמר איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה כלומר לאדם הראשון וכן דרש בהדיא בספרי וז"ל אשר צוה ה' אל משה מניין אתה אמר שכל המודה בע"א כופר בעשרת הדברות ת"ל אשר דבר ה' אל משה וכו' ומניין אף במה שנצטוו אבות ת"ל והלאה לדורותיכם ומהיכן שהתחיל הקב"ה לצוות את האדם שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם וגומר ע"כ. וסבר רבי ישמעאל דמצוה הראשונה שנאמרה לאדם הראשון היינו ע"א כי ויצו זו היא ע"א כדדריש רבי יצחק בפרק ד' מיתות ומכאן יליף רבי ישמעאל דגם רישא דקרא את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה מיירי בע"א והשתא שפיר פריך המקשן על ר' ישמעאל והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה כלומר וחד מינייהו ע"א אלמא שלא נצטוה אדם הראשון על ע"א בעדו ובעד כל ישראל כמו שנצטוו האבות במצותיהן כגון אברהם נצטוה על המלה בעדו ובעד כל ישראל וכן יעקב נצטוה על גיד הנשה בעדו ובעד כל ישראל אליבא דרבי יהודה כדאיתא בפרק גיד הנשה. ולכן לא הוצרכו ישראל להצטוות על אלה המצות במרה כיון שקיימו וקבלו האבות אלה המצות עליהן ובעד כל ישראל דאם איתא שנצטוה אדם הראשון בע"א בעדו ובעד כל ישראל כמו שנצטוו האבות במצותיהן לא היה צריך לחזור ולצוות לישראל על ע"א במרה קודם מתן תורה א"כ איך אפשר לפרש והלאה לדורותיכם על ע"א שנצטוה אדם הראשון בתחלה שהרי לא שייך לומר לדורותיכם על ע"א שנצטוה בה אדם הראשון בתחלה כיון שהוא לא נצטוה בעדו ובעד כל ישראל ועם זה נסתלקה קושית התוספות שהקשו בפ' ארבע מיתות וז"ל עשר מצות תימה הא איכא גיד הנשה למאן דאמר לבני יעקב נאסר ומילה שניתן לאברהם אבינו ע"כ וגם אין להקשות הא איכא פרה אדומה שנצטוו ישראל עליה ג"כ במרה כדפרש"י בסוף פרשת ואלה המשפטים דיש לומר דמר סבר כדרבי לוי דאמר בפרק הניזקין שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן ואחת מהן פרה אדומה אלמא לא במרה נאמרה וגם בברייתא דמכילתא לא נזכרה פרה כן נ"ל:

והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה כו'. בלאו הכי לא ס"ל כלל רבי ישמעאל כהא דאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה שהם שבע שקבלו עליהם בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכבוד אב ואם שהרי רבי ישמעאל אמר במכילתא ואלה המשפטים אלו מוסיפין על העליונים מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני רבי יהודה אומר ואלה המשפטים במרה שנאמר שם שם לו חק ומשפט הרי לקמן מבואר דר"י סבר דינין בסיני נאמרו ולא במרה וצ"ע:

דכתיב והיה אם שמוע תשמע כו'. בא"א אינו וצריך לומר דלא מפיק מהאי קרא אלא שנצטוו ישראל במרה מצות אבל הא דקאמר עשר לא כתיבא ולא רמיזא כלל בהאי קרא ותדע דבפרק ארבע מיתות מייתי נמי עשר מצות נצטוו ישראל במרה וקמפרש ואזיל שבע שקבלו עליהם בני נח והוסיף עליהם דינין ושבת וכבוד אב ואם כו' ולא זכר כלל האי קרא:

אין חייבין על עשה כו'. בריש פרק ידיעות הטומאה פי' במשנה איזו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו ופרש"י שם זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה ב"ד פר בהוראה ולא כהן משיח כו'. וקשה לי על מה שפירש ולא כהן משיח דא"כ הוה תנא הכא וכן המשיח כדקתני במשניות דלעיל וכן פירש בהדיא רש"י עצמו כאן האי דקתני אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש לא קמיירי בכהן משיח כלל וא"ת והא אמרינן בפ"ק דכריתות שאין חייבין קרבן חטאת על פסח ומילה לפי שהן מצות עשה כלומר ואין קרבן בא אלא על לאו דגבי קרבן כתיב ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה א"כ למה חייבין על עשה שבנדה והיה אפשר לומר דההוא דכריתות דבעי לאו וכרת אתיא כרבי דנפקא ליה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת מעליה כדאיתא לעיל ולכן בעי לאו וכרת כמו באחות אשה אבל לרבנן דילפי מדהוקשה כל התורה כולה לע"א לא בעו לאו כיון דלא כתיב בההיא פרשה לאו אלא כרת תדע דבפרק בתרא דמכות ממעט פסח ומילה מקרבן משום דבעינן דומיא דע"א מה ע"א שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה ולא ממעט להו משום דלית בהו לאו אלא שכבר תירצו זה בתורת כהנים דעשה דנדה שאני מעשה דפסח ומילה לפי שזה הצווי של עשה דנדה סבתו מצות לא תעשה לפי שעשה דנדה הוא לא תפרוש באבר חי כי אם באבר מת כדי שלא יהא לו הנאה בפרישתו והוי דומיא לע"א שהוא שב ואל תעשה:

אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה. פירוש אם הורו בביטול מקצת וקיום מקצת ובדבר שאין הצדוקין מודין בו ולהכי נקט נדה משום דמשכחת עשה דומיא דנטמא בעזרה באונס שהוא מוזהר לצאת:

איזו היא מצות עשה שבנדה כו'. לא ידענא אמאי מפרש טפי איזו היא מצות עשה ולא תעשה שבנדה ממה שמפרש איזו היא מצות עשה ולא תעשה שבמקדש:

ומה צבור בחטאת קבועה אף אשם תלוי כו'. קשה לי למה לא יליף אשם תלוי מן ואשם דכתיב ביחיד עצמו בחטאת קבועה דהא טפי עדיף למילף יחיד מיחיד וגם התיבות דומין לגמרי דבשניהם כתיב ואשם משא"כ בצבור דכתיב ואשמו: דאין דנין אשם מן ואשם כו'. צריך להיות מן יאשם:

זו היא שיבה זו היא ביאה. בתורת כהנים מפרש הג"ש מה ביאה מביתו של כהן לבית המנוגע חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע להסגרו אף כאן בשיבה כו' אלמא גמרינן ג"ש כה"ג אע"ג דלא דמו התיבות הואיל ושניהם בביאת כהן משתעי דיינינן בהו ג"ש אף הכא נמי כיון דכתיב יאשם שהוא ענין ואשם ליהוי נמי כמאן דאמר ואשם ונגמר ג"ש והא דלא משני הכא הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן כדמשני בפ"ק דנזיר ובפ"ק דיומא וי"ל דסמך אועוד נילף מן ואשם מטומאת מקדש וקדשיו. וא"ת דביבמות פרק כיצד גבי דנין אחים מאחים משני הני מילי היכא דליכא דדמי ליה כו'. ואע"ג דהדר פריך ולילף אחוה מאחוה דלוט כבר תירצו התוספות בפ"ק דיומא דהתם לא שייך למיפרך ועוד לילף אחוה מלוט משום דלא דמיא ההיא פירכא לקמייתא דמעיקרא פריך לילף מעריות ונימא אפילו אשת אחיו מאמו מיהו אשת בן אחיו לא והדר פריך ולילף מלוט דאפילו אשת בן אחיו ולהכי אי לא הוה משני הני מילי היכא דליכא דדמי ליה כו' הוה צריך למיפרך בלשון ועוד כדפריך הכא ובפ"ק דמנחות ובפרק המפלת וכיון דלא הויא הקשיא השניה מעין הראשונה לא שייך למיפרך ועוד:

ונילף ואשם ונשיאת עון. מכאן קשה לי על התוספות דפ"ק דמנחות גבי לגמור עונו עונו דשמיעת הקול דכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו שכתבו וז"ל תימה דבהוריות פרק כהן משיח יליף דלא מייתו אשם תלוי אלא על ספק חטאת קבועה בג"ש דנאמר אשם באשם תלוי ונאמר ואשמו בצבור ואדרבה נילף עונו עונו דשמיעת הקול דעולה ויורד כו' ועמדו בתימה שהרי אין הכי נמי דפריך הגמרא כאן קושיא זו כהוייתה ואולי לא היה כתוב כך בגמרא שהיתה בידם:

אין חייבין על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים כו' פירש"י וה"ה למשיח. לכאורה משמע דבחדא מחתא מחתינהו לב"ד והמשיח ור"ל לא ב"ד ולא משיח חייבין קרבן עולה ויורד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים כו'. והא ליתא דאם כן איך תנן לקמן על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורים והיחיד והנשיא והמשיח חייבין הלא שתי משניות אלו סותרות זא"ז. ואל תטעה לומר דהא דתנן הכא אין חייבין על שמיעת קול דמשמע לא ב"ד ולא כהן משיח הם דברי ר' יוסי הגלילי דוקא ולקמן הן דברי ר"ש דוקא דהא ליתא דלא קאמר כאן דברי רבי יוסי הגלילי אלא על והנשיא כיוצא בהם ולקמן לא קאמר דברי ר"ש אלא על אלה שאין כ"ג משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו דוק ותשכח לכן צריך לפרש דמאי דקתני הכא אין חייבין על שמיעת הקול כו' לצדדין קתני ולא אמר שאין המשיח חייב על אלו אלא לענין שאם הורה לעצמו שוגג ועשה שוגג שדינו שמביא פר בשאר מצות אבל על שמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו אינו חייב להביא פר כדין כהן משיח ומאי דתנן לקמן שעל שמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו חייב המשיח היינו לומר שחייב להביא קרבן עולה ויורד עליהם כשאר ההדיוטים תדע דקתני בסיפא ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד וכן כתבו בהדיא הרמב"ם ור"ע מברטנורה בפירוש המשנה וכתבו דאין הלכה כרבי עקיבא ולא כר' יוסי הגלילי אלא כהן משיח ונשיא חייבין בקרבן עולה ויורד על שמיעת קול כו' כדתנן לקמן. ואין להקשות היכי אפשר דפליגי אר"ע דהא דינא בטעמא קאמר שהמלך לא דן ולא דנין אותו לפי שי"ל דהא לא מכרעא דהא אמרינן בפרק כ"ג לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד כתיב בהו דינו לבקר משפט ומה שפרש"י לקמן במשנה וה"ה דקאמר ר"ש אלא שאין הנשיא חייב על שמיעת קול כו' מתוך הברייתא דמייתי הגמ' לקמן למד כך אבל צריך עיון היטב דהא בפרק בתרא דכריתות אמרינן בפשיטות שאין הנביא חייב בשמיעת קול משמע דהכי הילכתא ואולי על זה סמך הראב"ד בהשגותיו בפרק הנזכר שפסק שאין הנשיא חייב בשמיעת קול:

דברי רבי יוסי הגלילי ר"ע אומר כו'. לכאורה משמע הכא דרבי יוסי הגלילי היה זקן וחשוב יותר מר"ע כיון שמזכירו קודם ר"ע וכן משמע בע"א פרק כל הצלמים גבי א"ר עקיבא אני אובין ואדון לפניך כל מקום כו'. ותימה דהא אמרינן בסוף איזהו מקומן גבי ר"ע ורבי טרפון והיה שם תלמיד אחד שבא לפני חכמים תחלה ורבי יוסי הגלילי שמו ואמרינן נמי בעירובין שאמרה לו ברוריה דביתהו דרבי מאיר שהיה מתלמידי בתראי של ר"ע גלילי שוטה ונראה דתלמיד חבר היה לו רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא ורך ממנו בשנים היה ואע"ג שמזכירו כאן מקמי ר"ע אין בכך כלום דכמו כן מזכיר באגדת פסח ר"ע קודם רבי טרפון שהיה רבו וכן ר' אלעזר בן עזריה קודם ר"ע אע"ג שר"ע היה חשוב יותר מרבי אלעזר בן עזריה וכן כתבו התוספות בפרק כל הצלמים ובריש שני דייני גזירות:

שהמלך לא דן ולא דנין אותו. אין זה ענין משמיעת הקול שהוא עדות אלא עקר טעמו ממה דתנן לא מעיד ולא מעידין אותו והוי כמו וכו' שכן דרך התנאים להביא משנה דרך קצרה ויותר נכון לומר שהוא טעות דלוג סופרים ויש להגיה מעיד ולא מעידין אותו והכי גרסינן בהדיא בירושלמי במשנתנו:

בנוי בכח בחכמה ובעושר כו'. בת"כ קחשיב עוד אחד ובמראה וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי המקדש אבל בגמ' דידן בפ"ק דיומא ובסוף פרק הזרוע לא גרסינן ובמראה וכן כאן בכל הספרים ליתא ואין לשבש גרסת ת"כ משום דמראה כלול בכלל נוי דהא ליתא כי נוי ומראה שני ענינים הם כמו יפה תואר ויפה מראה: אחרים אומרים מנין כו'. בת"כ ליתא האי אחרים אומרים:

על שמיעת קול וכו'. אגב ריהטא ראיתי בספר הבהיר הורה גבר שהקשה על דברי הרב החינוך ז"ל ומסיק בצ"ע:
ואני בעניי עמדתי על דברי הרב החינוך ז"ל בשער יוסף דף פ"ב ע"א וישבתי קצת ועיין שם ובאחורי תרעא מה שהארכתי בענין זה בס"ד:

(ח ב משנה) שהמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד וכו'.—הא דלא דן ולא דנין אותו אין צורך לכאן ואינו אלא אשגרת לשון מסנהדרין רפ"ב. ועי' ירושלמי בפרקין שאמרו ע"ז: "כיני מתניתא שהמלך לא מעיד ולא מעידין אותו". ובענין האשגרות הארכנו בתמורה כח ב (ע"ש).

למן היום וגו'. הכי משמע את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה דזו עבודת כוכבים ומנין שזו עבודת כוכבים מדכתיב בהדי' למן היום אשר צוה ה' והלאה שאר מצות והלאה כלומר מכאן ואילך לדורותיכם איזו היא מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זו עבודת כוכבים דכתיב בתחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו עבודת כוכבים: י' מצות נצטוו במרה. דהיינו קודם מתן תורה אלמא עבודת כוכבים לא נאמרה תחלה: מחוורתא כדשנינן מעיקרא. כדברי ר' יהושע בן לוי או כדברי רבי: מתני' אין ב''ד חייבין קרבן על עשה ועל לא תעשה שבמקדש. דהיינו טומאת מקדש וקדשיו עשה שבמקדש וישלחו מן המחנה כל צרוע לא תעשה ולא יטמאו את מחניהם שאע''פ שהוא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת הואיל ואין שגגתו חטאת קבועה אלא קרבן חטאת עולה ויורד הלכך פטור לגמרי כדמפרש בגמרא והאי דקתני אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש לא קא מיירי בכהן משיח כלל משום דהוי פלוגתא דר''ש ור''ע ר''ע לא פטר ליה מפר על טומאת מקדש וקדשיו ור''ש פטר ליה לגמרי כדמפרש בגמרא בסוף פירקין: ואין מביאין. יחידין: אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש. דאין אשם תלוי בא אלא על ספק חטאת קבועה כדמפרש בגמ' אבל בב''ד לא איצטריך למיתנא אין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש שהרי אין ב''ד מביאין אשם תלוי אפי' במקום ספק חטאת קבועה כדאמרי' בריש פירקין משוח בפר ואין מביא אשם תלוי דכתיב באשם תלוי וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג מי שחטאתו ושגגתו שוה יצא משיח ומנלן דאין חטאתו ושגגתו שוה דכתיב לאשמת העם הרי משיח כצבור דצבור צריכין העלם דבר עם שגגת מעשה לפיכך אינו באשם תלוי הלכך כי איצטריך אין מביא אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש כגון ביחיד דעלמא: אבל חייבין. ב''ד על עשה ועל לא תעשה שבנדה דהוי זדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה ומביאין יחידים אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה משום דהוי ספק חטאת קבועה: אל תבא על הנדה. דכתיב (ויקרא יח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב: פרוש מן הנדה. כלומר בסמוך לוסתה כדי שלא תהא רואה בשעת תשמיש דכתיב והזרתם את בני ישראל כדמפרש בגמרא במסכת שבועות בפרק ידיעות הטומאה (דף יח:): גמ' מנא הני מילי. דצבור לא מחייבי שום קרבן בעולם אלא במקום חטאת קבועה: ויחיד אשם תלוי נמי. אין חייבין אלא על ספק חטאת קבועה: אמר רב יצחק בר אבדימי נאמר כאן ואשם. בחטאת קבועה דיחיד דכתיב בפ' ויקרא ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם וכתיב והביא את קרבנו דמביא כשבה או שעירה דאינו בעולה ויורד: ונאמר ואשמו בצבור מה ואשם. האמור בפרשת ויקרא בחטאת יחיד הוי חטאת קבועה אף ואשמו האמור בצבור אין מביאין שום קרבן אלא במקום חטאת קבועה דאילו עשאו יחיד הוי בעולה ויורד ונאמר ואשם (בא) באשם תלוי דכתיב באשם תלוי ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם מה צבור חטאת בקבועה כלומר מה ואשמו האמור בצבור חטאתו בקבועה דגמרי מואשם דחטאת יחיד: אף. ואשם האמור באשם תלוי אינו בא אלא על ספק חטאת קבועה לאפוקי עשה ולא תעשה שבמקדש דאין אשם תלוי בא עליו משום דהוי חטאת עולה ויורד ולא הוי חטאת קבועה (ועוד דאין אשם תלוי בא עליו) ותרתי מפקינן מדר' יצחק בר אבדימי חדא דצבור בחטאת קבועה דאין ב''ד חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש ואידך דאין אשם תלוי בא עליו אלא על ספק חטאת קבועה דאשם תלוי אפי' דיחיד אינו בא על עשה ועל לא תעשה שבמקדש שהרי אינו ספק חטאת קבועה: אי הכי קרבן עולה ויורד נמי הא כתיב כי יאשם. דכתיב נפש כי תחטא בשגגה ושמעה קול אלה דהיינו שמיעת הקול [וכתיב או נפש אשר תגע וגו' דהיינו טומאת מקדש וקדשיו וכתיב] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' דהיינו בטוי שפתים דכולהו בקרבן עולה ויורד וכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה מה כי יאשם בעולה ויורד אף ואשם דכתיב באשם תלוי תהוי במקום עולה ויורד דלהוי אשם תלוי בא ואפי' על ספק חטאת שאינה קבועה: זו היא שיבה זו היא ביאה. דהא דכתיב ושב הכהן לא תימא ושב הכהן מבית המנוגע לביתו אלא הכי הוא ושב הכהן מביתו לבית המנוגע דהאי שיבה זו היא ביאה לבית המנוגע: נילף ואשם מטומאת מקדש וקדשיו. דכתיב בו או נפש אשר תגע וגו' והוא טמא ואשם דהיינו טומאת מקדש וקדשיו דהוא בקרבן עולה ויורד דחטאת שאינה קבועה הוא: דנין ואשם ומצות ה'. דכתיב באשם תלוי מואשמו ומצות ה' לאפוקי טומאת מקדש וקדשיו דלא כתב ואשם ומצות ה': נילף ואשם ונשיאת עון. דכתיב באשם תלוי ולא ידע ואשם ונשא עונו וכתיב בעולה ויורד אם לא יגיד ונשא עונו והוא ידע ואשם לאחת מאלה: באשם תלוי כתיב ואשם ומצות ה' אשר לא תעשינה ובפר ובהעלם דבר של צבור כתי' אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם הלכך אמרי' מה צבור חטא' בקבוע' אף אשם תלוי אינו בא אלא על ספק חטאת קבועה: מתני' אין ב''ד חייבין על שמיעת קול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו. דכל הני הויין בקרבן עולה ויורד כדאמרינן לעיל דצבור אין מביאין חטאת אלא בקבוע' ובדין הוא דלא איבעי למיתנא דהא תנא לעיל אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש ואמרינן משום דבעי' צבור בחטאת קבועה וטומאת מקדש וקדשיו הוי בעולה ויורד וה''ה על שמיעת קול ועל בטוי שפתים דלא הוי חטאת קבועה דב''ד פטור והאי דקתני הכא אין ב''ד חייבין על שמיעת קול כו' משום דבעי אפלוגי ר' יוסי הגלילי ור''ע אין ב''ד חייבין על שמיעת קול ועל בטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו וה''ה למשיח: והנשיא כיוצא בהן. דאינו בקרבן עולה ויורד דברי ר' יוסי הגלילי טעמא דר' יוסי הגלילי מפרש בגמרא: ר''ע אומר הנשיא חייב בכולן. בקרבן עולה ויורד חוץ משמיעת קול שאין שמיעת קול חל עליו שהמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו כדתנן במסכת סנהדרין בפרק כ''ג (דף יח.) ור''ע במשיח לא פי' במתניתין ופירש בברייתא כדאמרינן בברייתא תניא ר''ע אומר משוח פטור מכולן מקרבן עולה ויורד ומביא על כולן פר כדאמרי' בסוף פירקין דר''ע לא פטר ליה מפר: גמ' והיה כי יאשם לאחת מאלה. דאשמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו קאי וקסבר ר' יוסי הגלילי כי יאשם לאחת הכי משמע כל שיש באחת כלומר כל שמצווה בכל אחת ואחת מתחייב קרבן בכולן ושאין מתחייב באחת אין מתחייב בכולן ונשיא הואיל ואינו מתחייב באחת מהן דהיינו בשמיעת קול אין מתחייב בכולן דפטור מכולן: ואימא. כי יאשם לאחת הכי משמע כי אפשר שיהא מתחייב אפי' באחת מהן אע''פ שאין מתחייב בכולן הוי חייב ונשיא נמי אע''פ שאינו חייב בשמיעת קול יהא חייב בבטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו: אלא טעמא דר' יוסי הגלילי מהכא וכו'. נאמר בשמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו:

והא אמר מר עשר מצות נצטוו במרה. הא דלא מייתי מהני דכתיב בהדיא כגון מילה לאברהם שפיכת דמים דכתיב שופך דם האדם וגילוי עריות. משום דהכא נצטוו ישראל והתם בני נח: חייב על עשה ועל לא תעשה שבנדה. בפרק ידיעות הטומאה מפרש שפירש מן הנדה בקושי שיציאתו הנאה לו כביאתו אלא ינעץ צפרניו ויפרוש באבר מת ולהכי חייב על אותו עשה דהוי בלא תעשה שיש לפרוש באבר מת. ובת"כ מפרש דאין חייבין על עשה דכתיב אשר לא תעשינה יכול שאני מוציא אף עשה שבנדה ת"ל מצות ה' ריבה וכו' ומה ראית כו' מוציא אני שאר מצות שאין בהן לא תעשה ומרבה אני עשה שבנדה שיש בה לא תעשה: