הוריות ה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

רבי שמעון אומר: י"ב שבטים מביאים י"ג פרים. פר אחד לכל שבט ושבט, ופר אחד לבית דין. ובעבודת כוכבים, שלשה עשר פרים וי"ג שעירים - פר ושעיר לכל שבט ושבט, ופר ושעיר לבית דין. וטעמו, שחיוב כפרת פר העלם דבר מוטל הן על הציבור והן על בית הדין. ^[1]

וסובר רבי שמעון כרבי יהודה במה שאמר שכל שבט נקרא "קהל", ולפיכך כל שבט מביא לעצמו, ואילו בית דין מביאין פר נוסף, לכפרת עצמם.

הורו בית דין לעבור, ועשו ז' שבטים או רובן, רובו של כל שבט ושבט, ^[2] על פיהן, מביאין בית הדין פר. ובעבודת כוכבים מביאין פר ושעיר, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה חולק ואומר: ז' שבטין שחטאו מביאין ז' פרים, כי כל שבט נקרא קהל. וגם שאר שבטים שלא חטאו, מביאין על ידיהם, בגללם, פר. ^[3] שאף אלו שלא חטאו, מביאין על ידי בגלל אותם חוטאין. רבי שמעון חולק ואומר: מביאין שמונה פרים. ובעבודת כוכבים שמונה פרים ושמונה שעירים, פר ושעיר לכל שבט ושבט, פר ושעיר לבית דין. כשיטתו, שחיוב הבאת פר מוטל הן על הקהל והן על הבית דין.

הורו רק ב"ד של אחד מן השבטים, ולא הורה ב"ד הגדול, ועשה אותו שבט על פיהן, אותו שבט הוא בלבד חייב להביא פר, ושאר כל השבטים פטורין, דברי רבי יהודה. 3א 3א. פירש הרע"ב שרבי יהודה דיבר באופן שלא עשו על פיו לא רוב שבטים ולא רוב קהל. ודייק התוס' יו"ט שאילו היה רוב אחד עושה על פי בית דין של שבט, היו גוררין ומחייבין את שאר השבטים בפר. והרש"ש כתב שאין כוונת הרע"ב לבאר דברי רבי יהודה בגרירה, אלא לומר שששבט שעשה בהוראת בית דינו, חייב קרבן אף שאין בו שום רוב. וכן משמע ברמב"ם שאין כלל דין גרירה לפי רבי יהודה בבית דין של שבט. וראה עוד להלן הערה 8.

וחכמים אומרים: אין חייבין בפר העלם דבר אלא על הוריות בית דין הגדול בלבד, שנאמר "ואם כל עדת ישראל ישגו", ודרשינן, רק באופן שעדת ישראל ישגו, דהיינו בית דין הגדול, אזי מביאין פר, ולא בהוראת עדת אותו שבט, שאם הורה הוראה בטעות, אין מביאין פר על הוראתו ^[4].

גמרא:

נאמר בפרשת פר העלם דבר "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה. והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת". ומביאה הגמרא ברייתא הדורשת ולומדת הלכות מהפסוק הזה:

תנו רבנן: הורו בית דין היתר באחת ממצוות התורה, כגון שהורו לגבי אכילת חלב, או שהורו לגבי אכילת דם, שמותר לאכול. ועשו הקהל על פיהם, אלא שאכלו הקהל שוגגין גם חלב וגם דם. ונמצא שאכילת אחד מהם היתה בשגגת מעשה, שלא בהוראת בית דין, ואילו אכילת אחד מהם נעשתה בהוראת בית דין.

ולבסוף, ידעו הבית דין שבטעות הורו באחד מהאיסורים הללו, בחלב או בדם, אך וטעו ושכחו ולא ידעו במה הורו היתר, אם באיסור חלב או בדם. ^[5]

יכול יהיו חייבין פר, שהרי באחד האיסורים, של חלב או של דם, ודאי שגגו העם בהוראת בית דין?

תלמוד לומר "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, והקריבו". מלמד הכתוב שחיוב פר העלם דבר חל רק באופן שנודעה החטאת לבית דין, שידעו בדיוק על מה הורו בטעות, אם על החלב או על הדם. ולא מספיקה הידיעה שיודעו החוטאין, שממה נפשך עברו באחד האיסורים על פי הוראת בית דין. ^[6] ודרשינן את המשך הפסוק: "אשר חטאו", לומר שאם חטאו שני שבטים, מביאין שני פרים. ואם חטאו שלשה שבטים, מביאין שלשה [והוא הדין כשחטא שבט אחד מביא פר אחד, אלא תנא שני שבטים להשמיענו שאינם מתכפרים בפר אחד].

ומנין אתה יודע ש"חטאו" הכוונה היא שחטאו שני שבטים? או אינו אומר הכתוב אלא שאם חטאו שני יחידים מביאים שני פרים ^[7], ואם חטאו שלשה יחידים מביאים שלשה פרים? תלמוד לומר בהמשך, "הקהל".

מלמד הכתוב כי רק "הקהל" חייב להביא פר על שגגתו, ולא יחידים, שדינם הוא בכבשה או בשעירה ! ועוד משמע מ"הקהל": כל קהל וקהל חייב, כל השבטים, ואפילו אותם שלא חטאו, צריכים להביא פר העלם דבר מפני הקהל החוטא, ואף שהקהל המביא לא חטא, וכפי שיתבאר.

כיצד? חטאו שני שבטים, ^[8] מביאין שני השבטים שני פרים.

אבל, אם חטאו שבעה שבטים, שהם רוב מנין השבטים, מביאין שבעת השבטים החוטאים שבעה פרים, וגם שאר השבטים שלא חטאו בעצמם, מביאין על ידיהם - בגינם פר ופר לכל שבט ושבט. ^[9] שאפילו אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין, ולכך נאמר בפסוק זה "קהל", לחייב על כל קהל וקהל להביא פר בפני עצמו, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: שבעה שבטים שחטאו מביאין שבעה פרים, וגם בית דין מביאין על ידיהם פר, שנאמר למטה בהמשך המקרא "קהל", ["והקריבו הקהל"], ונאמר למעלה קודם מקרא זה, "קהל", ["ונעלם דבר מעיני הקהל"]. ודרשינן, מה קהל האמור למעלה, היינו בית דין עם הקהל, שנעלם דבר מכולם, אף קהל האמור למטה, לגבי המקריבים, היינו בית דין עם הקהל. לומר לך, שהן הקהל והן הבית דין מביאין פר.

רבי מאיר אומר, שבעה שבטים שחטאו רק בית דין מביאין על ידיהם פר, ואילו הן, הקהל, פטורים.

וגם הוא דרש "קהל" מ"קהל" כרבי שמעון, אלא ששינה את משמעות הדרשה, ודרש כך:

נאמר קהל למטה, ונאמר קהל למעלה, מה קהל האמור למעלה "ונעלם דבר מעיני הקהל", הוא בית דין ולא ציבור, שהרי לא כתוב ונעלם "מקהל" אלא "מעיני הקהל", ומשמע מבית דין של קהל. אף קהל האמור למטה, "והקריבו הקהל", היינו בית דין, לומר שבית דין מקריבים ולא ציבור.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו של רבי מאיר: אם חטאו ששה שבטים והם רובו של קהל ישראל, או שחטאו שבעה שבטים אף על פי שאינו רובו של קהל, מביאין פר. כי אפילו שהם רק מיעוט קהל, מביאים פר, כי רוב שבטים הם.

ומפרשת הגמרא את המקורות לדינים האמורים בברייתא:

אמר מר: "ונודעה החטאת" - ולא שיודעו החו טאין.

מאן תנא שאמר, שבאופן הזה, שאין הבית דין יודעין במה הורו, פטורין הם מקרבן העלם דבר.

אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבא: תנא זה הוא דלא כרבי אליעזר. דתניא במסכת כריתות [יט ב], היו חלב ונותר לפניו, ודין שניהם שווה, שהאוכלן בשגגה מביא חטאת, ואכל את אחד מהם ואינו יודע איזה מהן אכל, רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר.

ותניא, אמר רבי אליעזר, ממה נפשך יש לחייבו חטאת, שהרי בין אם חלב אכל, חייב חטאת, ובין אם נותר אכל, חייב חטאת!

והוא הדין כאן, באופן שלא ידעו הבית דין באיזו הוראה טעו, יש לחייבם לפי רבי אליעזר ממה נפשך, שהרי בין אם טעו בחלב ובין אם טעו בדם מביאים פר. ונמצא שברייתא זו שפטרתן, בהכרח אינה סוברת כרבי אליעזר, כי הוא מחייב חטאת ממה נפשך. ^[10]

רב אשי אמר: אפילו תימא שברייתא זו רבי אליעזר היא, לא יקשה לך, משום שיש לחלק: שאני הכא, דכתיב "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, והקריבו", ומשמע שאינם חייבים עד שיוודע להם החטא שחטאו עליו הציבור בהוראתם. אבל לגבי חטאת לא נאמרה הלכה זו, ולכן אמר רבי אליעזר שיביא חטאת ממה נפשך ^[11].

אך מקשה הגמרא: התם, גבי חטאת, נמי הכתיב "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה", ונלמד מדברי הכתוב הללו שגם חטאת יחיד אינו חייב החוטא עד שידע לו במה חטא.

ומתרצינן: ההוא "בה" האמור בחטאת, אינו מיותר, דמבעי ליה לדרוש ממשמעותו שחיוב חטאת חל רק על מי שהתכוין לעשות את החטא, פרט למתעסק, שחשב שהוא מתעסק בפעולת היתר, והתברר לו שבלא משים עשה פעולה אחרת האסורה. כגון שהתכוון להגביה צמח תלוש בשבת, וחתך את המחובר לקרקע. ודרשו ממשמעות התיבה "בה" שהוא פטור מקרבן, כי לא התכוון לעשות מה שעשה. ^[12]

ומפרשת עתה הגמרא את טעמיהם של רבי יהודה, רבי שמעון ורבי מאיר, שנחלקו במשנה על מי חל החיוב להביא פר.

מאי טעמא דרבי יהודה?

קסבר ארבעה "קהלי" כתיבי: קהל - הקהל, קהל הקהל.

דהיינו, נאמר "ונעלם מעיני הקהל", ונאמר גם "והקריבו הקהל". וכיון שהיה אפשר לכתוב בשני המקומות "קהל" בלי תוספת האות ה"א, ונכתב "הקהל", הרי זה כאילו נכתב "קהל" פעמיים, וכיון שפעמיים נאמר "הקהל", הרי זה כמי שנכתבו ארבע פעמים "קהל", ללמדך:

חד, לחייב על כל קהל וקהל, שכל שבט ושבט מביא פר.

וחד, ללמד שהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל. שחיוב פר חל רק אם חטאו הקהל, ולא רק בית דין.

וחד לגרירה, לומר שאף שאר השבטים שלא חטאו, מביאין פר, שהם נגררים לחיוב בגלל החוטאים.

וחד ללמד כי שבט ששגג ועשה בהוראת בית דינו, אף שלא הורה כן בית דין הגדול, חייב אותו השבט להביא פר.

ורבי שמעון, הסובר שגם בית דין מביאין פר, טעמו הוא: היות ורק תלתא קהלא כתיבי. ודרש, הקהל, קהל, הקהל, ולא דרש את ה"ה"א" שב"מעיני הקהל", כיון דאורחיה דקרא הוא, כי כאשר הכתוב רוצה לומר מעיני קהל, דרכו להוסיף את אות "ה" הידיעה ולומר מעיני "הקהל", כדאמרי אינשי "מעיני דפלניא". וכך דרש את שלשת ה"קהל"

חד, לחייב על כל קהל וקהל, ומודה בזה לרבי יהודה שאמר שכל שבט ושבט מביא פר.

ותרי אחריני לגזרה שוה, כמבואר בברייתא.

נאמר למטה קהל, ונאמר למעלה קהל, מה להלן בית דין עם הקהל, אף כאן בית דין מביאין פר עם הקהל.

ורבי מאיר, הסובר שאין כל קהל וקהל מביא פר, טעמו הוא, כי קהל - הקהל, לא דריש, שאינו דורש "ה" יתירה כלל.

הלכך, לדעתו רק תרי קהלי כתיבי לדרשה, ומבעי ליה לגזירה שוה שדרשו בברייתא

נאמר למטה קהל, ונאמר למעלה קהל, מה להלן בית דין ולא ציבור, אף כאן רק בית דין מביאים פר ולא ציבור.

ורבי שמעון בן אלעזר, הסובר שאם חטאו ששה שבטים והם רובו של קהל, או שבעה שבטים אף על פי שאינם רובו של קהל, מביאים פר, מאי טעמיה?

הוקשה לו מה דכתיב לגבי בית דין שהורו בטעות היתר בעבודה זרה, "והיה אם מעיני העדה". אלמא, מיעוטא של קהל שחטאו מביאין פר, דכתיב "מעיני", ומשמע "מעיני" ולא כל עיני.

ומאידך, כתיב "כי לכל העם בשגגה", למימרא דאי רובא חטאו, אין, רק אז מביאין קרבן, אבל מיעוטא שחטאו לא מביאין קרבן.

הא כיצד נפרש וניישב מקראות הסותרים הללו?

ובהכרח צריך לומר, שהמקראות האלו עוסקים בשני אופנים שונים. הפסוק "כי לכל העם", שמשמעותו שהחיוב חל רק כשחטאו רוב העם, מדבר באופן שלא עברו אלא ששה שבטים, אך הם היו רובו של כלל הציבור. ואילו מה שנאמר "מעיני" שמשמעותו שמביאים קרבן אפילו כשנעלם רק ממיעוט הקהל, מדבר באופן שעברו שבעה שבטים אך הם היו מיעוט הציבור, ובאופן זה מביאין פר, אף שרק מיעוט חטאו.

ומכאן הסיק רבי שמעון בן אלעזר לומר, שאם עשו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל, חייבין ^[13].

ודנה עתה הגמרא:

הערות

^[1] לכאורה נראה שרבי יהודה ורבי שמעון נחלקו אם שבט אחד נחשב ככלל ישראל כולו, ולכן מחייב רבי יהודה את כלם אף כשחטא רק שבט אחד, כמבואר בסוגיית הגמרא. ואילו רבי שמעון סבר כי כל שבט נחשב כקהל שלם בפני עצמו, ואינם יחידים, אך אין שבט נחשב ככל ישראל, ולפיכך רק השבטים שחטאו חייבין. אולם כבר הבאנו לעיל [ג: הערה 19], כי בעבודת לוי העיר שמדברי מאן דתני אליבא דרבי יהודה שגובין מעות בתחילה לצורך פר העלם דבר, מוכח שאף רבי יהודה מודה שאין הציבור כולו מתחייב בפר, ואין חטא השבט נחשב כחטא הכלל, אלא שגזירת הכתוב היא שאם חטא שבט אחד, יביאו כל השבטים.

^[2] רש"י פירש שעשו שבעה שבטים או רובו של כל שבט ושבט משבעה שבטים, וכגון דהוו רובן של ישראל. ולדבריו צריך לומר כי אף שכבר שנה רבי מאיר ברישא אם עשו כל הקהל או רובן חייבין, הוסיף כאן, שרוב הקהל אינו מחייב אלא אם הוא מורכב מרוב שבטים. וביאור "או רובן" היינו רוב כל שבט, שהם יחד רוב ישראל. ועיין ברבינו חננאל. וביאור זה מוכח ממה שאמר רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי מאיר שצריך רוב אחד, ומשמע כי לרבי מאיר במשנה צריך רוב בזה ובזה. והרע"ב ביאר "שבעה שבטים שהם רוב מנין של שבטים אף שהן מיעוט ישראל, או רוב מנין ישראל אף שהם מיעוט מנין השבטים, ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל" וכו', [והמגיה שם הביא שמפרשי המשנה הבינו שדברי הרע"ב נסובים על דברי רבי יהודה, אך הוא העמידו על דברי רבי מאיר], ולדבריו ביאור המשנה הוא ז' שבטים שהם מיעוט ישראל, "או רובן" היינו רוב ישראל שהם מיעוט שבטים. ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם ובתפארת ישראל שנקטו לדינא כרע"ב, אך בביאור המשנה ביארו כרש"י, "או רובן" היינו רוב כל שבט, שהם מיעוט ישראל. ולכאורה נראה כי ביארו את דעת רבי מאיר במשנה, לפי מה שאמר רבי שמעון בן אלעזר בשמו, ובגמרא בסמוך הובאו דבריהם כמחלוקת, והם נקטו שדברי רבי מאיר המוזכרים בגמרא, חולקים על משנתנו. ויתכן שנחלקו בגירסא, שהרע"ב נקט כרשב"א כי גרס "רובן", דהיינו רוב ישראל, וממילא ביאר ש"עשו שבעה" היינו במיעוט קהל. ואילו רש"י נקט כרבי מאיר, כי גרס "רובו" דהיינו של שבט, ו"עשו שבעה" היינו שבעה שבטים ורוב קהל. ולכאורה היה אפשר לומר שהם ביארו את דברי רבי מאיר עצמו, וביארו את החילוק בין דברי רבי מאיר לדברי רשב"א משמו, וכמו שהביא תוס' רא"ש [לעיל ג.] בשם הירושלמי, כי לרבי שמעון בן אלעזר אין צריך רוב בשבטים ובקהל, אך מודה הוא שאם היה פחות ממחצה באחד מהם, אינם מביאין פר, וסבר הרע"ב כי רבי מאיר עצמו מחייב להביא פר אף במיעוט באחד ורוב בשני. אך ביאור זה נסתר מסוגיא ערוכה לעיל ג. שהעמידה מחלוקת רבי מאיר ורבנן באופן שעשו מחצה שבטים ורוב קהל, ורבנן מחייבים כרבי שמעון בן אלעזר, ומוכח שרבי מאיר פוטר במיעוט אחד. וכן נוכיח להלן בעמוד ב', עיי"ש.

^[3] רש"י נקט שלרבי יהודה לאו דוקא שבעה שבטים אלא אפילו שבט אחד גורר את כלם, [ולהלן עמוד ב' יתבאר אם מדובר דוקא בשבט אחד שיש בו רוב קהל]. אך הרמב"ם [פי"ב ה"א] נקט שרק במיעוט קהל צריך שבעה שבטים, בכדי לגרור שאר שבטים. אבל אם יש רוב קהל אפילו שבט אחד גורר. ומבאר משנתנו במיעוט קהל, ולפיכך אם אין רוב שבטים נחשבים כיחידים, ומביאין חטאת. ועיין בעמוד ב' הערה 7 בביאור שיטתו. ובתוס' במנחות [מ"ה ד"ה בשבעה] נקטו כי אם בכל שבט עשו רק מיעוט, אף שעשו רוב שבטים, כיון שאינם רוב קהל ישראל, לרבי יהודה מביאין פר אחד. ומבואר כי אף שאינם קהל, לא דישראל ולא דשבט, מביאין פר משום רוב שבטים. והיינו שחיוב הבית דין הוא על חטא הרוב, אף שאין זה רוב קהל, וחיוב השבטים חל רק באופן שהתחייב כל שבט בפני עצמו שהרי חייבים אף על הוראת בית דין של שבט. ועיין בעמוד ב' הערות 5 - 3. והנה רש"י גרס ששאר שבטים מביאין פר פר על ידיהם, והיינו שכל שבט ושבט שלא חטא מביא פר בפני עצמו. וכתב הרש"ש דהיינו רק כשחטאו רוב שבטים, כי אם חטאו רק מיעוט, אין גרירה לכל אחד ואחד, אלא מביאין כל השבטים שלא חטאו פר אחד על כולן. ודימה דין זה למה שאמר רבי שמעון [בעמוד ב'] כי אם חטאו ששה שבטים אין מביא כל אחד בפני עצמו, אלא כולן מביאין פר אחד, ופירש רש"י שם, שנחשבים כשבט אחד, ואם כן אף לרבי יהודה יביאו קרבן אחד. [ודעת רש"י בזה נבאר להלן]. וכבר הבאנו לעיל [בהערות לתוס' ג:] שתוס' ביומא [נ.] כתבו כי כשהורו בעבודה זרה, אין מביאין אלא פר אחד לעולה. ותמה הרש"ש ממשנתנו שמביאין י"ב פרים, וביאר מהרי"ל דיסקין" שכוונת תוס' שרק השבטים החוטאים מביאים, ולא נאמרה גרירה אלא בחטאת ולא בפר של עולה. אמנם הרמב"ם [פי"ב ה"א] כתב להדיא שאפילו אם חטא שבט אחד והוא רוב קהל, מביאין י"ב פרים ובעבודה זרה י"ב פרים וי"ב שעירים. ומבוא שחלק על תוס' הנ"ל, וגם לא סבר כדברי הרש"ש בסוגיין, אלא שבט אחד מחייב את כל שבט ושבט בפני עצמו. ולכאורה סוגיא ערוכה להלן [ו.] כדעת הרמב"ם, כי הוה אמינא שם שבני בבל בעלותם מהגולה הביאו י"ב פרים וי"ב שעירים לכפר על חטא עבודה זרה של ז' שבטים שחטאו, ומשמע שיש גרירה גם בעולות. ובהכרח שכל דברי תוס' אמורים רק לגבי גרירה של מיעוט שבטים, שהיא גרירה על ידי הקרבן, ואין עולה גוררת. אבל גרירה של רוב שבטים הרי הגרירה היא על ידי עצם החטא של רוב ציבור, ובה אין חילוק אם הקרבן הוא חטאת או עולה, וכך יבארו תוס' את משנתנו שנקטה ז' שבטים בדוקא. ועיין להלן [שם, הערה 1], שכן מדוייק גם בסוגיא שם.

^[4] רש"י פירש שחכמים לא חייבו שבט שעשה בהוראת בית דינו בשגגת הוראה, כי כשגגת מעשה דמי, ומביאין כל אחד כשבה ושעירה. ולכאורה דבריו נוטין כדברי המצריכים הוראת בית דין הגדול כדי לפטור את היחיד, שאילו לדעת הפוטרים אפילו יחיד התולה בבית דין של שלשה, היה צריך לומר שאין חכמים מחייבין פר אלא בית דין הגדול, אף שהיחיד פטור לגמרי, כי תלה בבית דין. ואף למאן דמחייב יחיד התולה בבית דין, אין זה נחשב כשגגת מעשה, אלא שאין שגגת ההוראה פוטרתו, וכמו שכתב ר"י מלוניל כי בהוראת בית דין של שבטו "כיחידים דמו ומביאין כשבה", ולא נקט דהוי "שגגת מעשה", כי סבירא ליה שאינה שגגת מעשה מאחר שהורו לו בית דין.

^[5] בתוס' [ד"ה אם חלב] מבואר ששכחו אם הורו בחלב או בדם, אך לא בחלב או בעבודה זרה, שהרי רבי אליעזר מחייב בזה, ואם אין קרבנם שוה מה יביאו, ובהכרח שספקם בין שני חטאים שקרבנם שוה. ולכאורה היינו רק לשיטתם לעיל [ג.] שכתבו כי אין קרבן חלב ועבודה זרה מצטרפין. אך כבר הבאנו שם [בהערה 7] שיש ראשונים המחייבים פר בצירוף חטא של חלב ועבודה זרה, וטעמם מבואר בקהילות יעקב, כי עבודה זרה בכלל חייבי כריתות, ואם כן אף כאן יתכן שהספק בין חלב לעבודה זרה. אמנם אין הנידון דומה, כי כאן מדובר באופן שחטאו רוב ציבור, וחל חיוב פר ושעיר על עובדי ע"ז ופקע חיוב פר של כרת, אף שאי אפשר להביאו מספק. ובהכרח שהנידון בין חלב לדם, כי בחלב וע"ז לא היה רבי אליעזר מחייב. וכן משמע ברמב"ם, שנקט כאן [פי"ד ה"ד] חלב ודם, אף שלגבי צירוף [פי"ג ה"ד] נקט שחלב וע"ז מצטרפין.

^[6] הרמב"ם [שם] נקט כי הבית דין שכחו והעם ידעו, ואמרו לבית דין כך וכך הוראתם לנו, ובכל זאת בית דין פטורין, כי צריך שיוודע להם מעצמם ולא מאחרים. וביאר הקרית ספר שגירסתו היתה ולא שידעו החוטאין. ובפירוש המשניות גרס "ולא שיודיעו אותו החוטאין". והחינוך כתב [במצוה ק"כ] כי לפי זה ביאור הכתוב "ונודעה החטאת" היינו ונודע להם ולא שיודיעום אחרים. וצריך להוסיף ביאור בדברי הרמב"ם, שהרי בית דין צריך לדעת שעשו רוב על פיהם וזה לא יתכן ללא שיודיעום, ובהכרח שכוונתו לידיעה מה הורו בלבד, ורק בידיעה זו התחדש שצריך לדעת בעצמם. אך שאר פרטי החטא הידיעה בהם היא כידיעת כל חטא. ולהלן בדף ח. נוכיח כי הרמב"ם מחלק בין ידיעה בשאר חטאים, שהחטא מחייב, והידיעה נצרכת רק לחיוב קרבן. ואילו בשגגת הוראה התחדש כי אין החטא מחייב אלא אם נודע לבית דין במה הורו, והידיעה נחשבת כחלק מהמעשה המחייב, עי"ש. ומדברי רש"י מבואר כמשמעות גירסתינו, "לא שיודעו החוטאין", והיינו שלא נודע לבית דין ולקהל באיזה חטא הורו בטעות, אלא רק נודע מי חטא, וכפשוטו של מקרא דבעינן "ונודעה החטאת" שיודע באיזה חטא טעו. ולדבריו די בידיעת הציבור, ורק כדי להביא חטאת צריך ידיעת בית דין המביאין. אך אינה סיבת החיוב, ולכן ביאר לעיל [ג:] כי ספק הגמרא בשני בתי דינים שהורו, הוא באופן שלא נודע לבית דין ראשון, ובכל זאת יביאו בית דין שני בצירוף ידיעת הקהל. אך הרמב"ם ביאר שהספק בצירוף הוראות שני בתי דין שנודע להם בינתיים. ויש לדון אם נודע אחר כך לבית דין, אם יפטרו הציבור מחטאת שהתחייבו בה, בין לדעת רש"י שכבר חל עליהם חיוב חטאת אחת ודאי, והשניה כי אין עליה פר בית דין, [למאן דמחייב יחיד התולה בבית דין], ובין לדעת הרמב"ם כשנודע לציבור והתחייבו בשתי חטאות בודאי, ואחר כך נודע לבית דין. [וכבר הבאנו לעיל ביאור הגר"ח שאינם נפטרים בעשיית הציבור אלא כשמביאין פר על שגגת ההוראה]. ובמנחת חינוך [שם] נקט כי אפילו נודע לבית דין אחר שהקריבו היחידים חטאותיהם, מביאין פר, ואף שהיחידים נפטרים מקרבנותיהם, אינם עוברים למפרע בהבאת חולין לעזרה כי היו חייבים בהם כל זמן שלא נודע לבית דין במה טעו. ורבינו חננאל בפירושו על הברייתא בתורת כהנים המובאת להלן [ז א]: "צבור בפר ואין מביאין אשם תלוי", ביאר שאם עשו ציבור על פי בית דין והסתפק להם אם הורו, לא יביאו הציבור פר דכתיב ונודעה החטאת, אבל כל אחד מביא אשם תלוי. ומשמע מדבריו שפטורין מחטאת כי אין החטא נחשב כחטא היחיד, אלא ספק הוא אם הציבור עשו בהוראת בית דין ועל עשיית ציבור פטורין, או שעשו בשגגת מעשה וחייבין. ודלא כהרמב"ם שנקט שמביאין חטאת יחיד, מאחר ואין חטא הרבים פוטר מחטאת, אלא כשיש עמו כפרת פר של ציבור. ויתכן שהרמב"ם לשיטתו שמיעט הבאת פר אף כשנודע לציבור כיון שלא נודע לבית דין, בהכרח סבר שפר בית דין פוטר את הציבור ולא עשיית הציבור. אך רבינו חננאל מבאר כרש"י שהמיעוט הוא רק כשלא נודע לבית דין ולקהל במה חטאו, כי אילו נודע פטורין על עשיית הציבור על פי בית דין.

^[7] לכאורה תמוה כיצד יתחייב כל יחיד בפר, והרי כבר מפורש בברייתא לעיל [ב:] שאין מביאין פר על מיעוט קהל שחטאו, וגם ממעטים יחיד שעשה בהוראת בית דין שהוא פטור, וביאר הר"ן [בשבת צג.] דלעיל ממעטים יחיד מחטאת, וגם בית דין אין מביאין עליו פר, אך עדיין לא למדנו שאין היחיד עצמו שעשה בהוראת בית דין מביא פר. ובתוס' הרא"ש כאן משמע דהוה אמינא שרק יחיד פטור לגמרי, אבל שנים מביאין כל אחד פר. וכן ביאר בחק נתן.

^[8] כתב רש"י הוא הדין שבט אחד שחטא מביא פר אחד, ונקט התנא שני שבטים להשמיענו שלא די להם בפר אחד. [ועיין תוס' הרא"ש ד"ה הא]. והקשה המהרש"א הרי השבטים עצמם שחטאו לא גרעו משבטים הנגררים על ידיהם שמביאין כל אחד בפני עצמו, ואיך היה סלקא דעתך שיביאו שני שבטים רק פר אחד. [ויש לחלק כי נגררין שלא חטאו אינם צריכין ידיעה על החטא ולכן מתחייבים כל אחד בפני עצמו, אך שני השבטים שחטאו צריכים ידיעה לחייבים, ואם חיובם רק משום גרירת אחד לשני, יתכן שלא יתחייבו אלא אחד, ועיין]. ותירץ, שלולי שנינו ששני שבטים מביאין שני פרים, הוה אמינא שאם הורה בית דין של שבט ועשו על פיו אין חייבין אלא פר אחד. [ויש לדון אם כוונתו שעשו שניהם על פי בית דין של אחד מהם, או שכל שבט עשה על פי בית דינו]. ומשמע שביאר את כל הברייתא באופן שעשו על פי בית דין של שבט, ונמצא כי בסיפא התחדש דין גרירה בבית דין של שבט כשעשו רוב שבטים על פיו. וכבר הבאנו לעיל בהערה 3א שדנו בזה האחרונים. ותירץ הרש"ש על פי יסודו לעיל [הערה 3] שאין גרירה במיעוט שבטים מחייבת את שאר השבטים אלא בפר אחד לכלם, ואם כן אין ראיה שבשני שבטים יביאו כל אחד פר לעצמו. [ודבריו תמוהין, דאם כן היה צריך לומר שאם חטאו שני שבטים מביאין שלשה פרים, כי אין גרירתן שוה לגרירת רוב שבטים, ועוד כי רש"י עצמו לא סבר כן, שהרי כתב במשנתנו כי אפילו שבט אחד גורר חיוב פר לשאר שבטים, ולהלן בעמוד ב' נברר דרכו]. עוד יש לומר שאם אין גרירה אלא ברוב שבטים, והברייתא נסובה רק על הסיפא [כמבואר בסמוך הערה 9], אם כן אין הוכחה מהנגררים, שהרי אין נגררים למיעוט אלא לרוב. ומה שהביא המהרש"א דלהלן מבואר שנגררים אחר מיעוט, יש לדחות דהיינו רק במיעוט שבטים ורוב קהל, אך בברייתא כאן מדובר במיעוט שבטים ומיעוט קהל, ואין גרירה, ולכן סלקא דעתך שאף השבטים עצמם יביאו פר אחד, ולהלן נברר פרט זה.

^[9] להלן [בעמוד ב'] יבואר אם הסיפא "ושאר שבטים שלא חטאו מביאין", נסובה גם על הבבא הראשונה, ואפילו שני שבטים שחטאו גוררין את כלם, [וכמבואר ברבינו חננאל] ונדון שם אם היינו דוקא כשהם רוב קהל ישראל, או אף כשהם מיעוט שבטים ומיעוט קהל. או שאין כוונת הברייתא אלא על בבא דסיפא, כי רק ז' שבטים גוררין את שאר השבטים שלא חטאו להביא פר. ואם כן יש לדון במיעוט ומיעוט אם חייבים פר אחד, או שפטורין לגמרי. ובתוס' רא"ש כאן הקשה, למה הוצרכה הברייתא לפרט שגם ז' שבטים גוררין את כלם להביא פר, ותירץ שחידשה הברייתא שלא נאמר כי רוב שבטים ורוב קהל נחשבים כקהל אחד, ועליהם להביא רק פר אחד, אלא כל אחד מביא בפני עצמו, ומשמע שסבר שאין הבדל בין שני שבטים לשבעה, אלא לחידוש זה, ולהלן בעמוד ב' מבאר שרק שבעה גוררין, ושם נבאר שסבר כי נחלקו בזה הוה אמינא ומסקנא. ויתכן לבאר סברתו שבחטאו רוב שבטים ורוב קהל החיוב הוא מפני שמצטרפים לשם קהל אחד. ויתחייבו רק פר אחר. ורק כשאין שם קהל בישראל, מתחייב כל שבט מפני שם קהל שלו, וקמשמע לן בברייתא שאף שיש חיוב קהל ישראל, נשאר לכל שבט חיובו מצד עצמו שנקרא קהל שבט.

^[10] החזו"א הוכיח מכאן כהכסף משנה שגם למאן דאמר ציבור מביאין, בית דין מתכפרין בפר זה, שהרי הרמב"ם פסק דין זה של ונודעה החטאת וסובר שציבור מביאין, ואם הוא כפרה רק לציבור כיצד מקשינן מדין זה על רבי אליעזר, והרי רק על בית דין נאמר "ונודעה החטאת", ובהכרח שכפרת הפר היא על בית דין. ועי"ש שהסתפק אם גם הציבור צריך לדעת מעצמן [ואם כן אין מקום לראיה הנ"ל].

^[11] הלחם משנה [פי"ד ה"ב] תמה מכאן על שיטת הרמב"ם שנקט כי אפילו נודע לציבור והודיעו לבית דין פטורין, כי צריך שיוודע להם מעצמן. דאם כן מה הראיה דלא כרבי אליעזר, והרי בכל חטאת מועילה ידיעה על ידי אחרים, ולכן מחייב גם כשאינו יודע באיזה חטא מביניהם עבר. ובחפץ ה' [לבעל אור החיים] ביאר שראית הגמרא היא, כי לרבי יהושע שנחלק על רבי אליעזר והצריך בכל חטאת שידע במה חטא, החידוש בציבור הוא, שלא מועילה ידיעה על ידי אחרים, אך לרבי אליעזר הרי אף בלא שיודיעום אחרים במה חטאו, בית דין מתחייבים על ידי ידיעה שחטאו, ולמה תפטרם הודעת אחרים, וביאר רב אשי, כי מודה רבי אליעזר שבציבור צריך ידיעה במה חטאו, ולפיכך אין בית דין מתחייבים עד שידעו מעצמם במה חטאו, ואם הודיעום זאת אחרים, פטורים. אמנם לדעת רש"י לכאורה הדמיון תמוה, שהרי לדבריו בסוגיין מדובר שאכלו שניהם, ורק לא ידעו הציבור במה חטאו בשגגת מעשה ובמה בשגגת הוראה, וכיצד מדמין דין זה למחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר באדם שאכל אחת משתי חתיכות ואינו יודע אם חטא כלל בחטא של נותר או בחטא של חלב. [ולדעת הרמב"ם ניחא, שהרי לבית דין יש רק שגגה אחת התלויה בהן, ולכן דומה ספק זה לספק אחת משתי חתיכות]. ובהכרח צריך לבאר, שהידיעה בחטא אינה על האיסור גרידא במעשה שעשה, אלא צריך שידע שמעשה זה מחייב קרבן, וכיון שחיוב שגגת מעשה חלוק מחיוב שגגת הוראה, שהוא קרבן ציבור, נחשב לגבי כל חטא כספק בין שתי חתיכות, כי לגבי חיובו אין השני בכלל החיוב.

^[12] לכאורה תמוה למה הוצרך הכתוב למעט מתעסק דוקא ביחיד ולא בציבור, [ומוכח כן, שהרי דרשינן "אשר חטא" הכתוב בציבור להצריך ידיעה, ולא למתעסק]. ובפשטות יש לומר שגילה הכתוב כי מתעסק אינו נחשב כמעשה איסור, ושוב אין חילוק בין חיוב היחיד לציבור. אולם הגרעק"א [בתשובה ח'] נקט כי המתעסק עבר עבירה, ולא נפטר אלא מחטאת, ואם כן שוב יקשה מנין שגם קרבן ציבור התמעט במתעסק. ועיין להלן [ט:] שנבאר בכוונת הגרעק"א כי אין המיעוט רק על הקרבן, אלא שנתמעט בעצם מעשה העבירה, שאינה גמורה כדי לחייב קרבן, ושוב יתכן ליישב כדלעיל ששוה דין קרבן ציבור לקרבן יחיד בזה, כי אין מעשה המתעסק מחייב קרבן.

^[13] לדעת הירושלמי המובא בתוס' רא"ש [לעיל ג. הובא בהערה 2] אף רבי שמעון בן אלעזר לא חייב ברוב אחד אלא אם כן השני היה לפחות מחצה ולא מיעוט, ולפי זה צריך לומר שאין הכוונה ב"מיעוטא דכתיב בקרא", אלא לרבות "אף על פי שאינן רובו של קהל". אך רש"י כאן נקט אפילו מיעוט שבטים, ומשמעות דבריו כפי שנקטו הרע"ב ותפארת ישראל [שם] כי לרשב"א די ברוב אחד, והשני מיעוט, וכן משמע מדברי רבינו חננאל, ועיין בהערות בעמוד ב'.

ר' שמעון אומר: מביאים שלשה עשר פרים שהם פר אחד לכל שבט ושבט, ופר אחד לבית הדין, ובעבודה זרה — שלשה עשר פרים ושלשה עשר שעירים, שהם פר ושעיר לכל שבט ושבט, ועוד פר ושעיר לבית דין.

הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובן על פיהן — מביאין פר, ובעבודה זרה — מביאין פר ושעיר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: שבעה שבטים שחטאו — מביאין שבעה פרים שכל שבט מביא קרבן, ושאר שבטים שלא חטאו — גם הם מביאין על ידיהן (בגללם) של החוטאים פר לכל שבט, שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין. ר' שמעון אומר: כשחטאו שבעה שבטים — מביאים רק שמונה פרים, שהם שבעה פרים לשבטים שחטאו ועוד אחד לבית דין, ובעבודה זרה — שמונה פרים ושמונה שעירים, שהם פר ושעיר לכל שבט ושבט, ועוד פר ושעיר לבית דין.

הורו בית דין של אחד מן השבטים שהיה בית דין כללי לאותו שבט, ועשה אותו השבט על פיהן — אותו שבט הוא חייב, ושאר כל השבטים פטורין, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין חייבין להביא קרבן העלם דבר של ציבור אלא על הוריות (הוראות) בית דין הגדול בלבד, שנאמר "ואם כל עדת ישראל ישגו" (ויקרא ד, יג), ללמדנו: דווקא בית דין ("עדה") של כל ישראל, ולא עדת (בית דין) של אותו שבט יחיד, שאין זה עדת כל ישראל.

א גמרא שנינו במשנה מחלוקתם של ר' מאיר, ר' יהודה ור' שמעון, ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: ידעו בית הדין שהורו הוראה מוטעית, וטעו ביחס למה שהורו, שאינם זוכרים מה בדיוק היה הדבר שהורו בו הוראת טעות, יכול יהו חייבין קרבן על כך? תלמוד לומר: "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה" (ויקרא ד, יד), ולא שיודעו החוטאין והרי כאן אין החטאת ידועה לבית הדין אלא לחוטאים בלבד.

נאמר באותו הפסוק "אשר חטאו", הרי זה מלמד שאם חטאו שני שבטים — מביאין שני פרים, חטאו שלשה שבטים — מביאין שלשה פרים, או אינו אומר אלא שאם חטאו שני יחידים — מביאין שני פרים, חטאו שלשה — מביאין שלשה? תלמוד לומר: "הקהל", ללמדנו: הקהל חייב, וכל קהל וקהל חייב, כיצד? אם חטאו שני שבטים — מביאין שני פרים, חטאו שבעה — מביאין שבעה, ושאר שבטים שלא חטאו — מביאין על ידיהן פר פר לכל שבט, שאפילו אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין, לכך נאמר "קהל" בפסוק זה לחייב על כל קהל וקהל, אלו דברי ר' יהודה.

ואילו ר' שמעון אומר: שבעה שבטים שחטאו — מביאין שבעה פרים, ובית דין מביאין על ידיהן פר, שנאמר למטה (הלאה) "קהל" ("והקריבו הקהל". ויקרא ד, יד) ונאמר למעלה (מקודם) "הקהל" ("ונעלם דבר מעיני הקהל". ויקרא כא, יג), והרי זה בא ללמדנו: מה "קהל" האמור למעלה — בית דין ("עיני הקהל") עם הקהל, אף "קהל" האמור למטה בהבאת הקרבן — בית דין עם הקהל.

ר' מאיר אומר: שבעה שבטים שחטאו — בית דין בלבד מביאין על ידיהם פר, והן (הציבור) פטורין, שכן נאמר "קהל" למטה ונאמר "קהל" למעלה, מה "קהל" האמור למעלה — בית דין ולא צבור, אף "קהל" האמור למטה — בית דין ולא צבור.

ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו של ר' מאיר: חטאו ששה שבטים והם במספרם רובו של קהל, או שחטאו שבעה שבטים אף על פי שאינו רובו של קהל אבל הם רוב שבטי ישראל — מביאין פר.

ומפרשים את הברייתא הזו ודנים בה, אמר מר [החכם]: "ונודעה החטאת" — ולא שיודעו החוטאין. מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבא: שלא כשיטת ר' אליעזר. דתנן [ששנינו במשנה],

לגבי מי שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת האסורה באיסור חלב ואחת האסורה באיסור נותר, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו, אמר ר' אליעזר: מה נפשך (רצונך)? בכל אופן שתדון בדבר הריהו חייב להביא קרבן חטאת, אם חלב אכל — חייב, אם נותר אכל — חייב, ולכן יביא קרבן. ואף בענייננו, כיון שטעו בית הדין, וברור להם שטעו בדבר שחייבים עליו קרבן, אין זה משנה אם אינם יודעים בדיוק באיזה ענין הורו בטעות. ולדעת ר' אליעזר הריהם חייבים בקרבן, ואילו בברייתא נאמר שהם פטורים.

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהברייתא כדעת ר' אליעזר, שאני הכא [שונה כאן], דכתיב [שנאמר]: "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה" (ויקרא ד, יד), להדגיש מלשון "עליה" שדווקא שידעו על מה הם מביאים קרבן. ושואלים: התם נמי [שם בחטאת יחיד גם כן] הכתיב [הרי נאמר]: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה" (ויקרא ד, כג)! מן ההדגשה שיש במלה "בה" יש ללמוד אותו לימוד. ומשיבים: ההוא [אותו ביטוי] מיבעי ליה [נצרך לו] להדגיש ענין אחר, שחובת הקרבן היא דווקא למי שהתכוון לאותו מעשה של חטא, פרט למתעסק, שאם לא נתכוון לאותו מעשה של חטא אלא למעשה אחר, ובתוך התעסקותו בדבר אחר גרם לו וחטא, אין זה נחשב.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה (המחייב גם שבט אחד שחטא בקרבן?) ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: ארבעה פעמים קהלי כתיבי [נאמר], כיצד? הרי יכול היה לכתוב "קהל", וכתוב "הקהל" הרי שדורשים זאת כאילו היתה המלה "קהל" כתובה פעמיים, וכיון שהמלה "הקהל" נמצאת פעמיים בענין ("מעיני הקהל", "והקריבו הקהל") ובשתיהן יכל היה לכתוב "קהל" וכתב "הקהל" — הרי ארבעה,

חד [אחד מהם] בא לחייב על כל קהל וקהל שאף קהל של שבט קרוי קהל, וחד [ואחד מהם] ("הקהל ועשו") לומר שהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל. וחד [ואחד מהם] בא ללמד גרירה, ששבט שלא חטא נגרר אחרי שבט שחטא, וצריך אף הוא להביא קרבן. וחד [ואחד מהם] בא לענין שבט שעשה בהוראת בית דין שלו, שחייב להביא פר.

ור' שמעון סבור כי תלתא קהלי כתיבי [שלושה קהל כתובים] והם: "הקהל", "קהל" כדרך שדורש ר' יהודה, ועוד פעם אחת "הקהל", ומה שנאמר "מעיני הקהל" אורחיה דקרא [דרכו של המקרא] הוא, כדאמרי אינשי [כמו שאומרים אנשים]: מעיני דפלניא [מעיניו של פלוני], ואין זו הדגשה דווקא נוספת לרבות עוד קהל אחר, ולכן

חד [אחד מהם] בא לחייב על כל קהל וקהל, ותרי אחריני [ושנים אחרים] באו ללמוד מהם גזירה שווה: נאמר למטה "קהל" ונאמר למעלה "קהל", מה להלן בית דין עם הקהל שהרי ההוראה בטעות היא בבית דין והמעשה תלוי בהם, אף כאן למטה, בענין הבאת קרבן, בית דין עם הקהל שגם בית דין מביא קרבן כפרה כשם שמביא הקהל.

וטעמו של ר' מאיר, שאת הייתור של "קהל", "הקהל" הוא לא דריש [דורש], הלכך [על כן] תרי קהלי כתיבי [שני קהלים כתובים], מיבעי ליה [נצרכים לו הדברים] לגזירה שווה נאמר למטה "קהל" ונאמר למעלה "קהל", מה להלן בית דין ולא צבור ("מעיני הקהל" — שגגת בית דין) אף כאן בהבאת הקרבן רק בית דין ולא צבור.

ור' שמעון בן אלעזר מאי טעמא [מה הטעם שלו]? כתיב [נאמר]: "והיה אם מעיני העדה" (במדבר טו, כד), אלמא מיעוטא [מכאן שמדובר במיעוט], דכתיב [שנאמר]: "מעיני" למעט — שלא כולם אלא מקצתם עבדו עבודה זרה, וכתיב [ונאמר]: "כי לכל העם בשגגה" (במדבר טו, כו), למימרא [לומר] גם אם לא נאמר "כי לכל" הכוונה לכולם, לפחות רובא [הרוב] — אין [כן], מיעוטא [מיעוט] — לא, ואם כן יש כאן כעין סתירה,

הא [הרי] כיצד? מיישבים את שתי הלשונות: אם עשו ששה שבטים והן מבחינת מספרם רובו של קהל, או שבעה שבטים אף על פי שאינן רובו של קהל — חייבין. שאף שאינם רוב מכל צד — הרי אף המיעוט נכלל במקרא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Shimon says: They bring thirteen bulls; and for idol worship they bring thirteen bulls and thirteen goats, a bull and a goat for each and every tribe and a bull and a goat for the court.

The mishna continues: If the judges of the court issued a ruling, and at least seven tribes, or a majority of each of those tribes, performed a transgression on the basis of their ruling, the judges bring a bull; and for idol worship they bring a bull and a goat. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The seven tribes that sinned bring seven bulls, i.e., each tribe brings one bull, and each of the rest of the tribes, i.e., those that did not sin, brings one bull on the basis of the sin of the other tribes, as even those who did not sin bring an offering on the basis of the actions of the sinners. Rabbi Shimon says: When seven tribes sin eight bulls are brought as offerings, one bull for each and every tribe and one bull for the court. And for idol worship, eight bulls and eight goats are brought, one bull and one goat for each and every tribe and one bull and one goat for the court.

If the court of one of the tribes issued a ruling and the majority of that tribe performed a transgression on the basis of its ruling, that tribe is liable to bring an offering and the rest of all the tribes are exempt; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: One is liable to bring an offering for an unwitting communal sin only for rulings of the High Court alone, as it is stated: “And if the entire assembly of Israel shall act unwittingly” (Leviticus 4:13), from which it is derived that there is liability only for a ruling of the assembly, i.e., the court, of the entire people, but not for a ruling of the assembly of that particular tribe.

GEMARA: The Gemara elaborates on the dispute cited in the mishna. The Sages taught in a baraita: In a case where the judges knew that they issued an erroneous ruling, and erred in remembering which erroneous ruling they issued, one might have thought that they would be liable to bring an offering for this. The verse states: “And the sin that they sinned became known, the congregation shall sacrifice” (Leviticus 4:14), indicating that liability is only in a case where the sin became known to the court that issued the erroneous ruling, and not in a case where it became known only to the sinners. In this case, the sinners are certain that they sinned, but the court does not know the sin with regard to which it issued the ruling.

From the phrase “that they sinned” it is derived: If two tribes sinned they bring two bulls, one from each tribe; if three tribes sinned they bring three bulls, one from each tribe. Or perhaps that phrase says only that if two individuals sinned they bring two bulls, one from each individual; if three individuals sinned they bring three bulls, one from each individual. Therefore, the verse states: “The congregation,” from which it is derived: The congregation is liable, and each and every congregation is liable. How so? If two tribes sinned they bring two bulls. If seven tribes sinned they bring seven bulls. And each of the rest of the tribes that did not sin brings one bull on the basis of the sin of the other tribes, as even those tribes that did not sin bring an offering on the basis of the actions of the sinners. For that reason “congregation” is stated in the verse, to render each and every congregation liable. This is the statement of Rabbi Yehuda.

The baraita continues: Rabbi Shimon says: Seven tribes that sinned bring seven bulls, and the court brings one bull on the basis of their actions, as the term “congregation” is stated below: “The congregation shall sacrifice” (Leviticus 4:14), and the term “congregation” is stated above: “And the matter is hidden from the eyes of the congregation” (Leviticus 4:13). Just as with regard to the term “congregation” that is stated above the reference is to the court, i.e., “the eyes of the congregation,” together with “the congregation,” so too, with regard to the term “congregation” that is stated below, with regard to liability to bring an offering the reference is to the court together with the congregation.

Rabbi Meir says: In the case of seven tribes that sinned, the court brings a bull on the basis of their sin and the members of the tribe are exempt, as the term “congregation” is stated below: “The congregation shall sacrifice” (Leviticus 4:14), and the term “congregation” is stated above: “And the matter is hidden from the eyes of the congregation” (Leviticus 4:13). Just as with regard to the term “congregation” that is stated above the reference is to the court and not to the public, so too, with regard to the term “congregation” that is stated below the reference is to the court and not to the public.

The baraita concludes: Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Meir: If six tribes sinned and in terms of population they constitute a majority of the congregation, or if seven tribes, which constitute a majority of the tribes, sinned, even though in terms of population they do not constitute a majority of the congregation, the court brings a bull.

The Gemara proceeds to analyze the baraita. The Master said: “And the sin that they sinned became known,” indicating that liability is only in a case where the sin became known to the court that issued the erroneous ruling and not in a case where it became known only to the sinners. Who is the tanna whose opinion is expressed here? Rav Yehuda said that Rav said, and some say it was Rava who said, that this is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as we learned in a baraita that there is a dispute with regard to one who had two pieces before him, one of them prohibited because it is forbidden fat and one of them prohibited because it is left over from an offering after the time allotted for its consumption [notar], and he ate one, but does not know whether he ate the forbidden fat or the notar.

Rabbi Eliezer says: Whichever way you look at it, he is liable to bring a sin-offering. If it was forbidden fat that he ate he is liable, and if it was notar that he ate he is liable. Therefore, he must bring an offering. Likewise, in the case in the baraita, since the court issued an erroneous ruling and it is known that the erroneous ruling was with regard to a matter for which it is liable to bring an offering, according to Rabbi Eliezer it should make no difference that they do not know the precise nature of their error, and they should be liable to bring an offering. Nevertheless, the ruling in the baraita is that they are exempt, counter to what one would expect to be the opinion of Rabbi Eliezer.

Rav Ashi said: Even if you say that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, one can explain the ruling of the baraita. Here, in the baraita, it is different, as it is written: “And the sin that they sinned became known” (Leviticus 4:14). The verse underscores that the judges must be aware of the specific sin for which they are liable to bring an offering. The Gemara asks: There too, with regard to an individual sin-offering, isn’t it written: “Or if his sin that he sinned became known to him” (Leviticus 4:23), leading to the same conclusion? The Gemara answers: In the case of the individual sin-offering, that expression is necessary for the tanna to exclude one who acts unawares. One is liable to bring a sin-offering for an unwitting transgression only if he performs the action with intent.

The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda, who holds that even one tribe that sinned is liable to bring an offering? The Gemara answers that he holds: There are four mentions of the term congregation written: Congregation, the congregation, congregation, the congregation. The term “the congregation” appears in both verses. Since the Torah could have written the term: Congregation, in both instances, Rabbi Yehuda derives two matters from each of the two terms, one from the term “congregation” itself, and another from the fact that it is written with the definitive article “the.”

One serves to render each and every congregation liable, as a tribe is also called a congregation; and one serves to establish that the ruling is dependent on the court and the action is dependent on the congregation; and one serves to teach the concept of drawing, i.e., a tribe that did not sin is drawn after a tribe that sinned and is liable to bring an offering; and one serves to teach that a tribe that performed a transgression on the basis of the ruling of its tribal court is liable to bring a bull as an unwitting communal sin-offering.

And what is the reasoning of Rabbi Shimon, who holds that seven tribes that sinned bring seven bulls and the court brings one bull? He holds that there are three mentions of the term congregation written. The first two are: The congregation, congregation, which he interprets in the manner that Rabbi Yehuda interpreted. He counts the third and last mention of the term: The congregation, as in the verse: “From the eyes of the congregation.” This is written in the typical manner of the verse, as people say: From the eyes of so-and-so, and the definitive article “the” does not serve to teach another halakha.

Of those three, one serves to render each and every congregation liable, as a tribe is also called congregation, and the other two come so that a verbal analogy can be derived: The term “congregation” is stated below, and the term “congregation” is stated above. Just as with regard to the term “congregation” that is stated there, above, the reference is to the court, i.e., “the eyes of the congregation,” together with the congregation, so too, with regard to the term “congregation” that is stated here concerning liability to bring an offering, the reference is to the court together with the congregation.

And what is the reasoning of Rabbi Meir, who holds that the court brings a bull on the basis of its sin and the members of the tribe are exempt? He does not derive a halakha from the difference between the terms “congregation” and “the congregation.” He does not consider the addition of the definite article to be significant. Therefore, he holds that there are two mentions of the term congregation written. They are necessary for him to derive: The term “congregation” is stated below, and the term “congregation” is stated above. Just as with regard to the term “congregation” that is stated there, above, the reference is to the court and not to the public, so too with regard to the term “congregation” that is stated here, below, the reference is to the court and not to the public.

And what is the reasoning of Rabbi Shimon ben Elazar, who holds that if six tribes sinned and in terms of population they constitute a majority of the congregation, or if seven tribes sinned even though in terms of population they do not constitute a majority of the congregation, the court brings a bull? It is written: “Then it shall be, if it was performed unwittingly, hidden from the eyes of the congregation” (Numbers 15:24). Apparently, the reference is even to a minority of the people, as “from the eyes” is written, indicating: Not all of them, but some of them. And it is written: “As for all the people it was performed unwittingly” (Numbers 15:26), to say that based on the principle: The halakhic status of a majority is like that of the entirety, if the majority of the congregation sinned, then yes, the court is liable to bring an offering. If the minority sinned, then no, the court is not liable.

How so? How can this apparent contradiction be resolved? The Gemara explains: If six tribes sinned and they constitute a majority of the congregation, or if seven tribes sinned, even though in terms of population they do not constitute a majority of the congregation, the court is liable to bring a bull. Although in both cases they are not a majority in every sense, the court is liable, as a reference to the minority is also indicated in the verse.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

(שייך לדף ה) ר' שמעון אומר [י"ג פרים ובעבודת כוכבים] י"ג פרים וי"ג שעירים דקסבר הני והני מייתי פר ושעיר כל שבט ושבט דכל חד וחד אקרי קהל ופר ב"ד:

הורו ב"ד ועשו ז' שבטים על פיהם. פי' פריש רישא כל הקהל השתא מפרש רובו בשעשו ז' שבטים שהן רוב במספר מביאין על ידיהן ב"ד פר.

ובעבודת כוכבים פר ושעיר דברי ר"מ ר' יהודה אומר ז' שבטים שחטאו מביאין ז' פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר פר. פי' כל שבט ושבט מביא שאע"פ שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין. ולפנינו מפורש כי אפי' אם חטא שבט אחד בהוריית ב"ד הגדול כל אחד ואחד מהי"א שבטים מביא פר אע"פ שלא חטאו והכא אגב דתני ר' מאיר ז' תנא נמי איהו:

ר' שמעון אומר ח' פרים ובעבודת כוכבים ח' פרים וח' שעירים [פר] ושעיר לכל שבט ושבט ופר ושעיר לב"ד:

ת"ר בספרא ידעו שהורו וטעו מה הורו. פי' כגון שנודע להן שהתירו איסור אבל שכחו אם חלב התירו אם דם יכול יהו חייבין פר ת"ל ונודעה החטאת ולא שיוודעו החוטאין:

מאן תנא אמר רב ואיתימא רבא דלא כר' אליעזר דתניא בספרא פסוק או הודע אליו חטאתו. אשתו נדה ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואין ידוע באיזו מהן שגג כו' ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. א"ר אליעזר מה נפשך כו'. רב אשי אמר אפי' תימא ר' אליעזר שאני התם בהורייה דכתיב ונודעה החטאת [אשר חטאו עליה] אקשינן הכא נמי בשגגת מעשה הכתיב אשר חטא בה. פי' בה דבר ידוע ופרקינן ההוא פרט למתעסק. והא דר' אליעזר עיקרה בכריתות [פרק] ספק אכל חלב והתם גרסינן אמר רב נחמן מתעסק בחלבין ובעריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה. וכבר פרשתי בפרק ד' מיתות. והא דר' אליעזר נמי כבר פרשתי בסוף פרק ידיעות הטומאה בשבועות:

ירושלמי בסוף פרק הזורק בשבת תני אין מתעסקין לא בחלבין ולא בעריות והמתעסק בשבת פטור בחלבין ובעריות חייב. היך עבידה אמר הריני קוצר חצי גרוגרת וקצר כגרוגרת פטור. הריני אוכל חצי זית ואכל כזית חייב. הריני מתחמם בה והערה בה חייב:

אשר חטאו עליה והקריבו הקהל חטאו ב' שבטים מביאין ב' פרים ג' מביאין ג' ושאר כל השבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר פר אע"פ שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין לכך נאמר הקהל לחייב על קהל וקהל. פי' דשבט אקרי קהל:

מאי טעמא דר' יהודה ד' קהלי הוו קהל הקהל קהל הקהל. פי' ונעלם דבר מעיני הקהל והקריבו הקהל הרי ב' ומדהוה ליה למכתבינהו בלא היין וכתוב ב' אחריני הרי ד' חד לומר לך קהל חייב פר ואין יחיד חייב פר [וחד כו' וחד כו'] וחד לומר לך שבט שעשה בהוריית ב"ד חייב:

ר' שמעון אומר ז' שבטים שחטאו מביאין ז' פרים וב"ד מביאין על ידיהן פר שנאמר למטה קהל שנא' והקריבו הקהל ונאמר למעלה קהל מעיני הקהל. מה למעלה ב"ד עם הקהל בשגגה אף למטה ב"ד עם הקהל (בשגגה) פי' בקרבן. ולקמן מפרש דלר"ש אפי' חטא שבט אחד בהוריית ב"ד מביאין שני פרים. א' השבט וא' ב"ד.

ומשום הכי נקט תנא ז' דקבעי למפלג עליה הני תנאי. מאי טעמא דר"ש קסבר (תרי) [תלתא] קראי הוו והקריבו הקהל קהל הקהל קהל דמעיני הקהל חד לחייב על כל קהל וקהל (וחד) [ותרי] לחיובי ב"ד [עם הקהל] בהאי ג"ש. אבל הקהל קמא לא משמע ליה דדברה תורה כלשון בני אדם דאמרי אינשי מעיני דפלניא פי' (ללתעריף) [דל"ת עודף] ס"א ור' שמעון תרי קראי הוו קהל הקהל חד כו'. מעיני הקהל לא משמע ליה. ור' מאיר [אומר] ז' שבטים שחטאו והן רובה בגברי ב"ד מביאין על ידיהן פר והן פטורין שנא' למטה הקהל והקריבו הקהל ונאמר למעלה קהל מעיני הקהל מה למעלה ב"ד ולא צבור. פי' בהוראה אף למטה ב"ד ולא צבור בקרבן. דר"מ קהל הקהל לא דריש הלכך תרי קראי כתיבי מיבעי ליה לנאמר למטה קהל וכו':

ור"מ קהל הקהל לא דריש חד הוא ולג"ש: ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר משמו. פי' משם ר' מאיר חטאו ו' שבטים והן רוב הקהל במספר גברים או ז' שבטים אע"פ שאינן רוב ב"ד מביאין על ידיהן פר. מאי [טעמא] דכתיב בפרשה שלח לך אם מעיני העדה נעשתה לשגגה משמע אפילו מיעוטא. פי' נעשתה מכל מה דהוא וכתיב התם כי לכל העם בשגגה. דמשמע רובה הא כיצד רובה דהוא מיעוטא. פי' ז' שבטים שהן מיעוט הקהל בחשבון גברים ומיעוטה דהוא רובה ו' שבטים שהן רוב הקהל בחשבון גברים:

בית דין שהורו בטעות ונודע להם שטעות הורו אלא ששכחו עצמו של חטא ר"ל שהם ידעו ששגגו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אבל אינם זוכרים גוף החטא אם בחלב הורו אם בדם הורו אע"פ שהעם ידעו במה שגגו ושבמה שהורו שגגו ומודיעים להם אין זה בדין הוראה שנאמר ונודעה החטאת ר"ל שיודע למורים ולא שיודע לחוטאים אבל כל שהוא כן מביאין החוטאים קרבנות יחידים וי"מ דבר זה בשאכלו הצבור חלב ודם אחת בהוראה ואחת שלא בהוראה והבית דין שכחו מה הורו והכל אמת וי"מ דבר זה בשאף העם לא ידעו:

מי שהיה חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהם ואינו יודע איזה אכל וכן אשתו נדה ואחותו בבית ואינו יודע איזה בעל אין זה מביא חטאת שנאמר ונודעה החטאת עד שיודע עצמו של חטא ודין אשם תלוי אין כאן שהרי נודע לו בודאי שחטא וכל שנודע לו בודאי שחטא אינו בדין אשם תלוי שאין אשם תלוי אלא במי שנסתפק לו אם חטא אם לא חטא ומ"מ בית דין שהורו ונסתפק להם אם שגגו אם לאו אין חייבין כלום שנאמר ונודעה החטאת:

המתעסק בשבת ר"ל שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע"פ שהוא מתכוין לחתיכה מכל מקום הואיל ולא נעשית מחשבתו פטור לא חייבה תורה אלא במלאכת מחשבת והרי זה אינו אלא כמתעסק ומ"מ בחלבים ובעריות אף המתעסק חייב שכבר נהנה:

ת"ר ידעו ב"ד שהורו ושכחו מהו הורו. פי' נודע להם לב"ד שהורו (ב"ד) בטעות אלא ששכחו במה הוא אם בחלב אם בדם והצבור אכלו שניהם אחד בהוראת ב"ד ואחד מדעתם אע"פ שממה נפשך אכלו בהוראת ב"ד דבר שזדונו כרת פטורין דכתיב ונודעה החטאת אשר חטאו עליה שנודע חטא אשר חטאו הצבור ע"פ ב"ד. (שאם) [ואם] הורו ב"ד שחלב הקיבה מותר והצבור אכלו חלב ואינם יודעים אם היה חלב הקיבה או חלב אחר יראה שהצבור מביאין כל א' מהם אשם תלוי כי ספק חלב הקיבה כספק שומן הוא להם כיון שהתירוהו ב"ד ואם חזרו ב"ד ונודע להם שחלב הקיבה אכלו יביאו פר ואם חלב אחר אכלו יביאו כל א' כשבה או שעירה:

או אינו אלא חטאו ב' יחידים מביאין שני פרים ג' מביאין ג' ויחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור אבל ב' חייבין להביא כל אחד פר:

הא כיצד חטאו שני שבטים מביאין ב' פרים וה"ה שבט א' מביא פר אלא אגב דתנא שני יחידים תנא נמי ב' שבטים והדר תנא ז' שבטים דאע"ג דאיכא רוב שבטים ורוב גברי דסד"א כחד קהל דמי ותסגי ליה בפר א' אפילו הכי מביא כל שבט ושבט פר:

חד לחייב על כל קהל וקהל. לאשמעי' דשבט אחד אקרי קהל וממילא שמעי' אבל יחידי לא וחד למעשה תלוי בקהל והוראה תלוי' בב"ד כדדרש ליה (לעיל דף ג.) מהקהל ועשו (דאי) [דהאי] הקהל אפנויי מופני דלכתו' קרא מעיניהם ועשו הקהל למה לי למסמוך מעשה לקהל לומר מעשה בקהל והוראה תלויה בבית דין מדסמוך ונעלם דבר למעיני:

ה"ג רש"י ור"ש תלתא קהל כתיבי קהל הקהל ותרי לג"ש ובכל ספרי ספרד כתוב ור"ש תרי קהל כתיבי חד לחייב על כל קהל וקהל וחד לבית דין כי היכי דצבור מייתי ב"ד נמי מייתי מעיני הקהל לא משמע ליה כו' (ולא גרסי) [ולגירסא] זו לא דריש ה"א דתרוייהו הקהל ואינה מיושרת גירסא זו דהא בברייתא דלעיל יליף ר"ש הא דב"ד מייתי מתרי קהל מג"ש וגם משמע דדוקא ה"א דמעיני הקהל לא דריש כדאמרי אינשי מעיני דפלניא:

ורבי שמעון בן אלעזר מאי טעמא כתיב והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה אפי' מיעוטא. פי' רש"י ז"ל דמעיני משמע קצת עיני ולא כל עיני. והקשה הרמ"ה ז"ל אם ממ"ם דמעיני קדריש אמאי דייק ממעיני דכתי' גבי ע"ז דלא איירי בה [ה"ל] למילף ממעיני הקהל דכתיב בשאר מצות דאיירי בה ותו הא מעיני העדה בב"ד הוא דכתיב וגבי הוראת ב"ד (ותו) ואנן אמיעוטא דקהל קא מהדרי לענין מעשה ולא אמיעוטא דב"ד ולענין הוראה ועוד הא בהדיא אמרינן בסמוך דהאי מיעוט מנעשתה לשגגה לחוד הוא דדייקי לה מדקאמרינן וצריכי דאי אשמעינן נעשתה לשגגה הוה אמרינן אפילו מיעוטא ולא מצית למימר דמקרא מעיני העדה דכתיב קמא קא דייק דהא מעיני העדה בב"ד כתיב וא"כ משמע דקהל בהדי בי דינא בעי ואנן דייקינן מיניה דלבר מבי דינא הוא מדקאמר אי אשמעינן כי לכל העם ה"א רובא בהדי בי דינא קמ"ל נעשתה לשגגה אלא ודאי ממ"ם מעיני לא משמע מיעוט אלא כענין שנאמר (איוב כ״ח:כ״א) ונעלמה מעיני כל חי וכדכתיב (ויקרא ה) ונעלם ממנו אלא דריש מפשטיה דכתיב נעשתה לשגגה דמשמע נעשתה מ"מ ואפילו מיעוטא והדר כתיב כי לכל העם בשגגה דמשמע רובא. ונ"ל דלא קשיא מידי דהא מעיני העדה דכתיב [בע"ז] לא דריש ליה הוראת ב"ד דהא לקמן רפ"ב תנינן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ב"ד וכן המשיח ולא בע"ז אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ומפרש לקמן בגמרא ע"ז כדתניא יכול יהא חייבין על שגגת מעשה שלה ת"ל מעיני מעיני לג"ש נאמר להלן מעיני ונאמר כאן מעיני מה להלן בב"ד אף כאן בב"ד ומה להלן הע"ד עם שגגת מעשה אף כאן העלם דבר עם שגגת מעשה אלמא עיני העדה דכתי' בע"ז לא אב"ד קאי מדלא כתיב ביה ונעלם אלא מעיני העדה אנעשתה לשגגה קאי ותו לא מידי:

גמרא שלשה מביאין שלשה או אינו אומר אלא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ידעו " שהורו וטעו מה שהורו כלומר הורו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה חטאו שני כו' והא קמ"ל דשני שבטים לא סגי להו בפר אחד עכ"ל ק"ק דהיאך ס"ד למימר בב' שבטים דסגי בפר אחד הא מסיק לקמן לר' יהודה דאפילו בשבט אחד שחטא מייתו נמי שאר שבטים כ"א פר ע"י גרירא ויש ליישב דלענין שבט שחטאו בהוראת בית דינו פי' כן ודו"ק:

בד"ה ארבע הקהל כו' והקריבו הקהל דלימא קרא כו' והרי ארבעה חטאת הקהל לא כו' כצ"ל:

במשנה רי"א ז' שבטים שחטאו כו' ושאר שבטים של"ח מביאין ע"י פר פר. כצ"ל וכדלקמן בברייתא וכ"מ מפרש"י והנה רש"י פי' דלר"י ה"ה שבט א' שחטא ע"פ ב"ד הגדול גורר שאר השבטים להביא כ"א פר ולעד"נ דבכה"ג שאר השבטים אינן מביאין בין כולם אלא פר אחד בלבד דכעין זה מצינו לר"ש דבששה והן רובו של קהל או שבעה ואינן רוב אין מביאין אלא פר אחד בין כולם לפרש"י לקמן ע"ב ולפ"ז א"ש דנקיט ז' שבטים דאז נגררין שאר השבטים להביא פר לכאו"א וכן לקמן (ו) אמרי' בשלמא לר"י מ"ל להני י"ב חטאת כו' א"נ דחטאו ז' שבטים כו' ולרש"י הא אפי' שבט אחד סגי ובזה א"ש מה דאמר בברייתא אשר חטאו חטאו ב' שבטים מביאים ב' פרים כו' ופרש"י דה"ה חטא שבט א' כו' והא קמ"ל דב' שבטים לא סגי להו בפר א' והקשה המהרש"א דהיאך הס"ד לומר כן דהא אפי' אותן שלא חטאו מביאין כאו"א פר לעצמו ותירוצו דחוק אבל לדידי א"ש כיון דשאר השבטים שלא חטאו אינן מביאין אלא פר א' ע"י כולם ה"א דה"ה אותן ב' שחטאו לא יביאו אלא פר א' לשניהם:

שם הורו ב"ד של אחד מה"ש ועשה אותו השבט ע"פ כו'. פי' הרע"ב ואין כאן רוב מנין ישראל פשוט דלרבותא נקיט ולא לדיוקא כמו שהבין התוי"ט ומתניתין מיירי בכל גוונא בין שהיה רוב מנין ישראל או לא ודיוקא דגמרא דבב"ד הגדול אף שאר שבטים חייבים הוא בחד צד דהיינו אם היה רוב מנין לשיטתו דאין גרירה בשבט אחד אלא ברוב מנין והוא שיטת הרמב"ם:

רש"י ד"ה ד' קהל חטאת הקהל לא קא חשיב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ורשב"א מ"ט אלמא אפי' מיעוטא חטאו מביאין פר ושעיר. כצ"ל:

ידעו שהורו וטעו מה הורו כו'. כתב בעל כסף משנה בפרק י"ב מהלכות שגגות על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בית דין שנסתפק להם אם שגגו בהוראה או לא שגגו אינן חייבין באשם תלוי שנאמר ונודעה החטאת וגו' שהרמב"ם מפרש זאת הברייתא שהורו ונסתפק להם אם שגגו בהוראה אם לאו ואני אומר גם בכאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים נ"ל שהפליג דברי הרמב"ם לרוח אחרת אשר בודאי לא עלה מעולם על דעתו ולא על מחשבתו דאפילו בר בי רב דחד יומא בעיניו יראה ולבבו יבין דמה שכתב הרמב"ם בית דין שנסתפק להן כו' זה יצא לו מפי משנה שלמה לקמן בפרק ב' דקתני אשם תלוי משיח וב"ד פטורים וכה"ג כתב גבי משיח בפ' ט"ו אבל זאת הברייתא אי אי אפשר לפרש כן מכמה טעמים חדא שהרי גוף הברייתא בספרא פ' ויקרא שנויה בלשון זה ידעו שהורו וטעו ולא ידעו מה הורו יכול יהו חייבים ת"ל ונודעה החטאת לא שיודעו החוטאים ע"כ וכל מי שאין עיניו תרוטות יראה שר"ל שהן יודעין בודאי שהורו בשגגה רק שנסתפק להם מה הורו בשגגה ואף אם לא היה כתוב בנוסחתו ולא ידעו וכן נראה מפרש"י שלא היה כתוב בנוסחתו ולא ידעו ומפני כך הוצרך רש"י לדחוק מאד ולפרש לשון וטעו שר"ל שאינם יודעים מ"מ אי אפשר לפרש כדפירש בעל כסף משנה לדעת הרמב"ם מפני דשתי תשובות יש בדבר חדא מדקאמר ולא שיודעו החוטאין ועוד מדקאמר לקמן אמר מר ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאים מאן תנא דלא כר"א דתנן כו'. משמע בהדיא דאיירי שהן יודעין בודאי שהורו וחטאו בשגגה רק שנסתפק להם מה הורו ובלאו הכי אי אפשר להעלות על לב דבר זה שהרי הרמב"ם גופיה פירש בהדיא זאת הברייתא בפרק י"ד מהלכות שגגות כדפרש"י שכתב וז"ל ב"ד שהורו בשגגה ושכחו עצמו של חטא שהורו בו אע"פ שהן יודעין בודאי שחטאו בשגגה ואע"פ שהעם מודיעים אותן ואומרים להם בכך וכך הוריתם לנו הם פטורים והעושין על פיהם חייבין בפני עצמן שנאמר ונודעה החטאת אשר חטאו עליה לא שיודיעו אותו החוטאים כיצד שגגו והתירו חלב שעל גבי הקיבה ואכלוהו רוב העם ואחר שידעו ששגגו בהוראה ושהתירו דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה נסתפק להם אם מקצת החלבים התירו או מקצת מהדמים התירו הרי אלו פטורים כו' עכ"ל. ונראה מדבריו שהיה גורס ולא שיודיעו החוטאים כמו שנמצא כתוב בירושלמי ומפני כך כתב ואע"פ שהעם מודיעים אותם כו'. אבל קשה לי על זה שהרי בסמוך מוקי זאת הברייתא כרבי יהושע דפליג על רבי אליעזר ש"מ שהשוה ב"ד ליחיד לענין שצריך שיוברר להם אותו חטא ויליף לה מקרא אשר חטא בה ואלו גבי יחיד תנן בכריתות ריש פרק אמרו לו אכלת חלב מביא קרבן כו' אלמא שהיחיד אע"פ שהוא אינו יודע עצמו של חטא כי אם על פי אחרים שהודיעוהו חייב חטאת כל זמן שאינו מכחישם ובהא ודאי אפילו לרבי יהושע חייב כי מסתמא לא פליג רבי יהושע על סתם משנה ואם כן למה לא נימא הכי גם כן אצל ב"ד שאם אחרים מודיעים אותם החטא שיהיו חייבים וכ"ת דשאני התם דיליף ליה מרבוי דקרא או הודע אליו מכל מקום יש להשיב ניזל לאידך גיסא דהא התם יליף או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים משמע בהדיא דלולא דכתיב אליו דמשמע מעצמו ולא שיודיעוהו אחרים לא היה עולה על הדעת לומר ולא שיודיעוהו אחרים א"כ הכא גבי ב"ד דלא כתיב ונודעה אליהם החטאת דנימא דמשמע מעצמם ולא שיודיעו להם אחרים אם כן מנא ליה להרמב"ם לומר ולא שיודיעו להם אחרים וכל שכן שאין סברא שיהיו עדיפי מהיחיד דכתיב ביה בהדיא אליו דמשמע מעצמו ולא שיודיעוהו אחרים ואפילו הכי אמרינן שאם הוא אינו יודע כלל עצמו של חטא כי אם על פי אחרים שחייב משום דאמרינן או הודע אליו מ"מ הכי נמי יש לנו לומר גבי ב"ד ונודעה החטאת מ"מ. ונראה שרש"י נזהר מזה כי מתוך פירושו משמע שגם העם אינם יודעין על מה הורו אם על החלב או על הדם אבל אם ידעו העם והוברר להם על מה הורו והעם מודיעים אותם על מה הורו הויא הוראה אע"פ שהב"ד שכחו ולא ידעו השתא אלא על פי העם וזה מבואר באר היטב לקמן בלשון רש"י שפירש אפילו תימא ר"א ושאני הכא כו' עד דמשמע שיודע להם החטא שחטאו עליו על פי ב"ד והא דפרש"י כאן דצריך שיוברר להם אין ר"ל דוקא להב"ד אלא להקהל והב"ד וגם על פרש"י יש לדקדק מה שפירש ואכלו הקהל שוגגין חלב ודם לא ידענא מה דחקו לפרש דאכלו תרוייהו חלב ודם והלא לפי דרכו יכול לפרש שהן יודעין בודאי שאכלו שוגגין על פי הוראת ב"ד חלב או דם רק ששכחו איזה מהם אכלו בשגגת הוראת ב"ד דכשם שהב"ד שכחו אם על החלב הורו או על הדם הורו כך אפשר לומר שהעם שכחו אם חלב אכלו או דם אכלו בהוראת ב"ד וצ"ע:

ת"ל ונודעה החטאת כו'. אין להקשות שהרי תניא בת"כ פרשת ויקרא דצבור מביא חטאת על לא הודע כי ההוא חטאת היינו שעירי ר"ח ושל רגלים כדתנן בפ"ק דשבועות אין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי ר"ח ושעירי הרגלים מכפרים:

מאן תנא. פי' מאן תנא דפליג עד שהוא צריך לאשמועינן דין זה דהא פשוט הוא ומשני דלא כרבי אליעזר כלומר שאינו פשוט והוצרך לאשמעינן לאפוקי מדרבי אליעזר וכן אני רגיל לפרש לשון זה בכולי גמרא אף שרש"י אינו מפרש כן:

אמר רבי אליעזר מה נפשך כו'. אף על גב שאין זה משנה אלא ברייתא בתורת כהנים פרשת ויקרא ומייתי לה בפרק ספק אכל חלב דתניא א"ר אליעזר מה נפשך כו'. מכל מקום נקט דתנן הואיל שהדין עצמו נזכר בפירוש במשנה רק שהברייתא מפרש הטעם מה נפשך כו'. וכן מצינו בחולין פרק כסוי הדם דקאמר תנן התם כל משקה המת טהורין כו' ואינה משנה בשום מקום וה"נ אשכחן בפרק החולץ דקאמר תנן רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום כו' ואינה משנה בשום מקום והטעם בזה כדפירשתי. שוב מצאתי טעם זה בחידושי הרשב"א בחולין דף י"ט על הא דתנן הלוקח יין מן הכותים וז"ל משנה היא בדמאי פ"ו ומיהו התם לא מסיים בה דברי ר"מ ור"ש וכו' ואורחא דגמרא היא דכל ברייתא דאית עיקר לה במשנה אמרינן עלה דתנן ע"כ:

פרט למתעסק פרש"י פרט למתעסק בשבת כגון שנתכוון להגביה את התלו' וחתך את המחובר דפטור אבל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכבר נהנה כו'. מכאן יש סתירה מדידיה אדידיה דאלו הכא פירש אבל מתעסק בחלבים ובעריות חייב ואלו בפרק ידיעות הטומאה דמייתי שם להא שמעתא פירש פרט למתעסק כגון מתעסק בשבת ומתעסק דעריות וכבר כתבו שם התוספות עליו דלא דק דהזכיר נמי מתעסק דעריות כי בפרק ספק אכל חלב מסיק הגמ' בהדיא מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלא מתעסק דשבת וכדאמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה. ומיהו תימה דאמאי איצטריך בה פרט למתעסק דשבת תיפוק ליה מטעמא דשמואל דאמר דפטור מטעם דבעינן מלאכת מחשבת ואמילתא דשמואל גופיה קשה דאי טעמא דנהנה עיקר לחייב בחלבים ועריות למה לי למיפטריה בשבת משום מלאכת מחשבת ואי טעמא דמלאכת מחשבת עיקר למה לי למיחייביה בחלבים ועריות משום דנהנה ונראה דאיכא תרי גווני מתעסק כגון מתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דמיפטר מטעם שלא נעשית מחשבתו ולא שייך למיפטריה משום מתעסק ועוד מתעסק אחר כגון נתכוין לחתוך את התלוש ולהגביה את התלוש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ונמצא מחובר דנעשית מחשבתו ומיפטר משום בה פרט למתעסק ובתרווייהו איירי שמואל ומשום הכי קאמר בכריתות אלא מתעסק דשבת כדשמואל דאיירי נמי שמואל במתעסק דמיפטר משום בה לרבי אליעזר אלא שלא חשש לפרש אלא הטעם דמלאכת מחשבת דלא איירי בה ר' אליעזר ובחלב נמי איכא תרי גווני מתעסק כגון נתכוין לאכול חלב זה ואכל חלב אחר דחייב בלא טעמא דנהנה דלא שייך למיפטריה מטעם מלאכת מחשבת ועוד מתעסק אחר כגון סבר שהוא שומן או רוק ובולעו דכיוצא בו מיפטר לענין שבת מדכתיב בה והכא לית לן למעוטי משום דנהנה וטעמא דנהנה משום מלאכת מחשבת לא קאי אכולהו. והשתא אין אנו צריכין למה שכתב רש"י בכריתות דרבי אליעזר לית ליה דשמואל דדריש מלאכת מחשבת אסרה תורה דלא משמע ליה ההיא דרשה ולא מייתי שם דשמואל אלא משום דאמר בהדיא דמתעסק בשבת פטור ולכן איצטריך רבי אליעזר בה פרט למתעסק:

חטאו ששה שבטים כו'. לאו דוקא ששה אלא ה"ה חמשה ואפילו ארבעה שבטים והם רובו של קהל:

ור"מ קהל הקהל לא דריש. מכאן הקשו התוספות בסוטה בפרק היה מביא דהתם דריש רבי מאיר ה"א דהאלות והכא אמר ור"מ קהל הקהל לא דריש ועמדו בתימה ולי נראה דלא קשה מידי דלא קאמר ור"מ קהל הקהל לא משמע ליה אלא לא דריש פירוש לדרשא זו דרבי יהודה אבל דלא דריש כלל לא קאמר וכה"ג ממש תירצו התוספות בפרק קמא דמנחות הא דאמרינן התם ור"ש את לא דריש וכן תירצו התוס' בפ"ק דסנהדרין הא דאמרינן שם ור"ש ושופטיך לא דריש ליה וכן תירצו התוספות הא דאמרינן בגיטין פ' המגרש ורבנן כרת כריתות לא דרשי ומכללם ר"י הגלילי ואלו בפ"ק דקדושין מצינו לר"י הגלילי דדריש כרת כריתות ועוד הקשו התוספות דהתם בסוטה דריש רבי יהודה ה"א דרבויא למעט והכא דריש קהל הקהל לרבויא. ולי נראה דגם זה אינה קשיא כי הרבה תיבות נדרשין בפנים שונות דבר והפוכו כפי הענין וכפי מקומו:

אחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי כדברי ממש בתוספות בריש פרק לולב וערבה בדבור המתחיל הראשון מלמד שאינו דוחה כו'. וכה"ג פריך ומשני הגמרא ביומא בפרק שני שעירי גבי ולה' להוציא הוא ורמינהו ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים כו'. אמר רבא התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא כו':

אלמא מיעוטא דכתיב מעיני. תימא שהרי מעיני קאי על הב"ד ולא על הקהל דהא לא ידעינן בע"א דמיירי בהוראת ב"ד אלא מן מעיני כדאמרינן לקמן בפרק ב' נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני מה להלן בב"ד אף כאן בב"ד וכדאמרינן בפ"ג דתענית והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה משל לכלה כו'. ופרש"י מעיני העדה זקנים מאירי עיני העם א"כ איך אפשר לומר דמעיני אתא למימרא אפילו מיעוט הקהל הלא לא קאי כלל אקהל וכי תימא דלא ס"ל הך גזירה שוה דלקמן ומעיני קאי על הקהל אם כן קשה לדידיה מנא ליה בע"א דמיירי בהוראת ב"ד וטפי קשה הך קושיא בסמוך דקאמר ור"ש ור"מ דהוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל מנא להו אמר אביי דאמר קרא והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה מכלל דקים להו דמעיני קאי על הב"ד א"כ היאך אמר אח"כ הגמרא וצריכא דאי כתב רחמנא והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה הוה אמינא אפילו מיעוטא דהיינו מיעוט הקהל הלא מעיני לא קאי כלל אקהל רק אב"ד בלבד וכי תימא דסבירא ליה דמעיני פירושו ב"ד עם הקהל זה אי אפשר לומר לר"מ ולרשב"א דוק ותשכח ועוד שהרי אפילו ר"ש דקאמר ב"ד וצבור מייתי מודה דתיבת מעיני קאי על בית דין בלבד וליכא מאן דפליג בהא וצל"ע:

(ה א תוספות) ד"ה ור"ש וכו'.—תוס' הללו ראה גם מהרש"א ע' ב' לעיל ה ב על פרש"י ד"ה ור"ש.

רבי שמעון אומר שלש עשרה פרים. פר לכל שבט ושבט ופר לבית דין וטעמייהו דכולהו מפרש בגמרא: הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובו. של כל שבט ושבט דשבעה שבטים וכגון דהוי רובן של ישראל מביאין פר וכו' דברי רבי מאיר [דס''ל] ב''ד מביאין פר ולא צבור: רבי יהודה אומר ז' שבטים שחטאו מביאין ז' פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין פר פר על ידיהם. כלומר פר לכל שבט ושבט ואמר בגמרא דז' דקאמר ר' יהודה לאו דוקא דהוא הדין לשבט אחד שחטא על הוראת בית דין הגדול שהשאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר פר ואיידי דקאמר ר''מ ז' דאיהו בעי רובא ממש קא''ר יהודה נמי: וחכמים אומרים אין חייבים פר אלא על הוראת ב''ד הגדול. אבל שבט אחד בהוראת בית דינו כשגגת מעשה דמי ומביאין כל אחד כשבה או שעירה: עדת ישראל. היינו סנהדרין כלומר סנהדרין של ישראל דהיינו ב''ד הגדול: גמ' ידעו שהורו וטעו מה שהורו. כלומר הורו ב''ד שחלב מותר בבטול מקצת ועשו קהל על פיהן ואכלו שוגגין חלב ודם דהוי חד בשגגת מעשה בלבד וחד בהוראה ואח''כ ידעו שהורו שלא כראוי אלא שטעו במה שהורו דאינם יודעים אם על החלב הורו או על הדם יכול יהו חייבין פר דליהוי הוראה מעליא: ת''ל ונודעה החטאת. אשר חטאו עליה והקריבו כלומר דצריך שיודע החטאת שיהיו יודעין על מה הורו אם על החלב או על הדם: ולא שידעו החוטאין. דלא סגי בידיעה דחוטאין דאע''ג דעשו בהוראה דממה נפשך חד מנייהו בהורא' הוה דהא אכלי לתרווייהו חלב ודם אפ''ה פטורין דצריך שיברר להם אותו חטא שעשו בהוראה: חטאו שני שבטים מביאין ב' פרים. והוא הדין דכי חטא שבט אחד שמביא פר אחד והא קמ''ל דשני שבטים לא סגי להו בפר אחד: לחייב על כל קהל וקהל. דשבט אחד איקרי קהל כדמפרש טעמא לקמן: מה הקהל האמור למעלה ב''ד עם הקהל. דתרוייהו כתיב למעלה ב''ד עם קהל דכתיב ונעלם דבר מעיני הקהל דהאי מעיני היינו ב''ד: אף קהל האמור למטה. והקריבו הקהל ב''ד עם הקהל הכי דריש ר''מ מה קהל האמור למעלה ונעלם דבר מעיני הקהל בית דין ולא קהל כלומר דהוראה תלויה היא בב''ד ולא בקהל דהא לא כתיב ונעלם מקהל אלא מעיני הקהל דמשמע מב''ד של קהל ולא מקהל אף קהל האמור למטה והקריבו הקהל בית דין ולא צבור: מה נפשך. דתנן במסכת כריתות בפ' ספק אכל חלב (דף יט) חלב ונותר לפניו ואכל את אחד מהם ואינו יודע איזה מהן אכל רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ותניא אמר רבי אליעזר מה נפשך אם חלב אכל חייב אם נותר אכל חייב אמר לו רבי יהושע הרי הוא אומר אשר חטא בה עד שיודע לו במאי חטא הכא נמי סבירא ליה לר' אליעזר מה נפשך אם חלב אכלו בהוראה מביאין פר ואם דם אכלו בהוראה מביאין פר וחייבין ממ''נ: אפי' תימא רבי אליעזר ושאני הכא דכתיב ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו. דמשמע שיודע להם החטא שחטאו עליו ע''פ בית דין: התם נמי הא כתיב אשר חטא בה. דמשמע עד שיודע לו במה חטא: בה. (פרט למתעסק דבה) משמע דמתכוין לעשות החטא פרט למתעסק בשבת כגון שנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר דפטור אבל מתעסק בחלבי' ובעריות חייב שכבר נהנה כדאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין סב:): ד' קהל כתיבי. מעיני הקהל והקריבו הקהל דלימא קרא מעיני קהל מאי הקהל תרי וליכתוב קרא והקריבו קהל מאי הקהל תרי והרי ארבעה. חטאת הקהל לא קא חשיב דהא לא כתיב לא בהוראה ולא בהקרבה: לחייב על כל קהל וקהל. על כל שבט ושבט דשבט אחד איקרי קהל כדאמר לקמן: וחד להוראה תלויה בב''ד. כדאמר לעיל (דף ג) הקהל ועשו הוראה תלויה בב''ד ומעשה תלוי בקהל וחד למידה דשאר שבטין שלא חטאו נגררין אחר החוטאין ומביאין על ידיהם פר פר: וחד לשבט שעשה בהוראת בית דינו. כדתנן בסיפא דמתניתין הורו ב''ד של אחד מן השבטים כו': ג' קהל כתיבי. מעיני הקהל לא דרשינן ביה תרתי דהא לשמוש הוא דאתא דאורחיה דקרא דמשתעי הכי כדאמרי אינשי מעיני דפלניא הכא נמי מעיני הקהל משמע מעיני של קהל וחד הוא אבל והקריבו הקהל דרשינן ביה תרי דלכתוב קרא והקריבו קהל מאי הקהל תרי הא תלת: חד לחייב על כל קהל וקהל. דר''ש נמי ס''ל דשבט אחד איקרי קהל אייתרי ליה תרי לג''ש נאמר קהל למעלה וכו': ור''ש בן אלעזר מ''ט. דכתיב בהוראה דעבודת כוכבים בפרשת שלח לך אנשים והיה אם מעיני העדה אלמא אפי' מיעוטא חטאו מביאין פר ושעירה דכתיב מעיני משמע מקצת עיני ולא כל עיני וכתיב כי לכל משמע דרובא אין דרובו ככולו ומיעוטא לא הא כיצד וכו' דמעיני אפי' מיעוט קהל כגון ברוב שבטים והאי דכתי' כי לכל דבעינן רובא דקהל אפילו במיעוט שבטים:

אם חלב אכל חייב כו'. תימה מי דמי התם בין בחלב בין בנותר חד קרבן הוא אבל הכא קרבן דעבודת כוכבים אינו שוה לחלב. וצ"ל דה"נ ידעי דלא איירי אלא בעניינים שקרבנם שוה כעין חלב ודם כדפרש"י: ור"ש תלתא קהלי כתיבי כו'. יש ספרים דגרסי תרי קהל כתיבי וכן נראה ובעי למימר דחד קהל כוליה קרא לאורחא דקרא וחד קהל דרשינן קהל הקהל והיינו תרי קהל. ולר' מאיר חד קהל כוליה לאורחא דקרא ומיניה נמי שמעינן דאיירי בבית דין ולא בצבור וחד קהל לג"ש ולפי הגירסא הכתוב בספרים בעי למימר דתרוייהו אתו לג"ש ולא נהירא. מיהו אפשר דתלמודא בעי למימר לרבי שמעון דקהל האמור למעלה הוא בית דין עם הצבור ואי לא כתיב ההוא קהל ה"א דקהל למטה היינו צבור ולא בית דין ולרבי מאיר משמע איפכא. וע"ק אליבא דרבי שמעון לימא ד' קהל כתיבי ומייתר ליה חד קהל למעשה תלוי בקהל ולא הוה צריך לאהדורי אקרא אחרינא. מיהו ליכא למפרך לר"מ לדרוש ג' קהל כרבי שמעון למדרש מעשה תלוי בקהל כיון דאית ליה ג"ש דקהל בבית דין אמור א"כ לא מצי למילף משם מעשה תלוי בקהל דהא לעיל אמר הקהל ועשו הוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל א"כ מי שלמד משם סובר דקהל האמור למעלה בצבור מיירי ולר"מ לא ס"ל הכי דבצבור מיירי:

דף ה - א

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד