עבודה זרה עו ע"ב

דף עו - ב

תא שמע: דההוא דודא אותו דוד דהואי שהיה בי בבית רב עקביה, ורצה רב עקביה להגעילו אהדר ליה סובב אותו ודיבק לו  גדנפא דלישא אפומא עיסה של בצק סביב פי הדוד,

ומליוה מיא וארתחה ומילה אותו מים והרתיחו, כך שעל ידי העיסה, נספגו בה המים ועלו עד שפתו.

אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא מיהו החכם שעושה כדבר זה, במציאת פתרון להכשר הדוד, אי לאו אם לא איש כרב עקביה דגברא רבא הוא.

קסבר רב עקביה, כי צורת הכשר הכלי, כבולעו כדרך בליעתו כך פולטו את האיסור. ^[311] ומה שפת הכלי בולעו בנצוצות בנתזי טיפות מים שהתיזו על שפתו, אף פולטו בנצוצות. ועל ידי שציפה שפת הדוד בעיסה, גורם שיהיו מים רותחין על שפת הדוד. ^[312]

שנינו במשנתינו: הסכין שפה משייפה ומשחיזה ^[313] - והיא טהורה. אמר רב עוקבא בר חמא: ונועצה עשרה ^[314] פעמים בקרקע, אף ששייפה.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ובקרקע שאינה עבודה כלומר, שעדיין לא עיבדו וחרשו אותה, ועדיין קשה היא.

אמר רב כהנא: והכשר זה הינו דוקא בסכין יפה וחלקה, שאין בה גומות ולכן השפשוף בקרקע, הינו אחיד ומסיר את כל שמנונית האיסור שדבקה בסכין.

תניא נמי הכי: סכין יפה שאין בה גומות, נועצה עשרה פעמים בקרקע.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הכשר זה אינו מועיל אלא כדי שיוכלו לאכול בה צונן. אבל, אם רוצה להשתמש בה לדבר רותח, צריך הגעלה ברותחין ובכלי ראשון.

כי הא וכמו שהיה מעשה דמר יהודה ובאטי בר טובי, הוו יתבי קמיה שהיו יושבים לפני דשבור מלכא שבור המלך.

אייתו לקמייהו אתרוגא הביאו לפניהם אתרוג. פסק אכל חתך המלך מן האתרוג, ואכל. פסק והב ליה חתך ונתן לבאטי בר טובי.

הדר דצה עשרה זימני בארעא חזר המלך ונעץ את הסכין עשר פעמים בקרקע, לאחר מכן פסק חתך מן האתרוג, והב ליה ונתן לו למר יהודה.

אמר ליה באטי בר טובי למלך: וההוא גברא לאו בר ישראל הוא וכי אדם זה [שהינו אני] לא יהודי ואיני צריך לאכול מסכין כשר, ומדוע נוהג המלך כך רק כלפי מר יהודה?

אמר ליה המלך: מר [מר יהודה], קים לי בגויה יודע אני בו שמדקדק במצוות, ולכן מקפיד אני שלא להאכילו דבר איסור.

ואילו מר, אתה, לא קים לי בגויה איני מכיר בך שאכן מקפיד אתה על דברים מעין אלו. ולכן לא דאגתי להכשיר הסכין עבורך.

איכא דאמרי: אמר ליה המלך לבאטי בר טובי, אידכר מאי עבדת באורתא! זכור מה עשית בלילה.

לפי שמנהג הפרסים היה שהיו מוסרים נשים לאכסנאים אורחים. וכיון שכך, שיגר לו המלך לבאטי בר טובי אשה בלילה, וקיבלה. ואילו מר יהודה, לא קיבלה. ^[315]

ולכן אמר לו המלך, זכור מה עשית בלילה, ואל לך לטעון על עניני כשרות הסכין.

הדרן עלך פרק השוכר את הפועל וסליקא לה מסכת עבודה זרה

מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. פר״שי ז״ל כענין שבלעו שפתי הדוד את האסור יפלטהו מה בלעו לא בלעו אלא על ידי ניצוצות שיעלו הרתחות שם שהרי בשעת האיסור לא נכנסה בתוך יורה אחרת כך בשעת פליטתה אף על פי שלא הכניסה לתוך יורה אחרת הואיל ונתמלאת יפה מעלה ניצוצות על שפתה ופולט ומיהו גדנפא בעינן משום דאי לאו הכי דילמא לא הוה מסקא ניצוצות על השפה בהא זימנא אבל נתבשל בה פעמים הרבה אם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם אחת עכ״ל ז״ל.

ונראה מלשונו ז״ל דחכמתיה דמר עוקבא האי היינו במאי דשרייה בלי הכנסה ביורה אחרת כי בתלמוד היו מתקשין היאך יכשירו היורה והנכון דכוליה חכמתיה היינו בגדנפא לפי שבלעו שפתי הדוד ניצוצות בשעת האיסור פעמים הרבה פעמים כאן ופעמים כאן עד שנתפשטו ניצוצות בכל השפה ונבלעה כולה ואילו בהגעלה פעם אחת ולא אפילו השתים לא היו עולין ניצוצות בכולה עד שבא מר עוקבא ונתחכם ועבד לה גדנפא שיעלו המים בכולה ואף על פי שאין המים משתהין שם הרי יש בהן כדאי להכשיר בליעה הבאה על ידי ניצוצות ולמדנו מכאן שלא אמרו בכלי מתכות חם מקצתו חם כולו אלא כשתשמישו על ידי החור שהרי לא חשו בכאן לשפתי היורה אלא מפני הניצוצות והוי יודע דכלי גדול דבעי הכשר ואי אפשר להכשירו כאחת מכשירו בשני פעמים ובלבד שיעדיף בנתים כדי שיתכשר כולו, וכבר הוקשה לראשונים ז״ל היאך מכשירין יורה של גוים בדידה גופה דהא פלטה אסורה במים ואין במים שבתוכה ששים כנגד כולה ונמצא שנאסרו המים וחוזר הכלי ובולעו. ונאמרו בזה פנים הרבה ואין לנו אלא דברי רבינו הגדול ז״ל שכן כחן של מים להפליט ולא להבליע אסור בכלים שהן קשים כל זמן שהם בכחן כי אין פליטה אסור הקלוש מבטל כאן אלא אם כן נפל בו הרבה עד שנשתנו מראיהן ומפני זה לא הותרה הגעלה אלא במים כדדרשינן התם במים ולא בחלב ולא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין וכבר הארכנו בזה הרבה בפרק כל הבשר בס״ד.

ובסכין שאין בה גומות. פירוש וכל סכין שיש בה גומות הגעלה בעי לחמין והדחה גמורה במים או בבליתא דפרסא לצונן.

אדכרת מאי דעבדת באורתא. פר״שי ז״ל דרך פרסיים למסור נשים לאכסנאין וכששגרו להם בלילה שעבר קבל בטי ורב יאודה לא קבל כו׳ ע״כ.

וכתב רבינו תם ז״ל דבטי לא חטא כי הוא עבד היה כדאמרינן בפרק בתרא דקדושין באטי בר טבי ברמות רוחא דהוה ביה לא קבל גיטה דחירותא ועבד מותר בגויה בצנעא שלא גזרו משום נש״גז אלא בעבד משוחרר שהוא כישראל גמור אבל לא בעבדים וכדאשכחן במסכת נדה שהשפחה מותרת בגוי דאמרינן התם רב נחמן מסר להו לערבאי ושבור מלכא לא היה יודע זה ולפיכך חשד אותו שכשם שלא נזהר מן הגויה לא יחוש לגיעולי גוים וזה אינו כי עבד מוזהר הוא בכל האיסורין וכשם שאסור בחזיר ובנבלה אסור בגיעוליהן נמצא דבטי בר טבי לא חטא חיו יחיה.

האל ברחמיו יזכנו לעבודתו לאורך ימים ויקיים בנו מקרא שכתוב יחינו מיומים וביום הג׳ יקימנו ונחיה לפניו תם ונשלם.

הגעלה זו יש צדדים שאינה עולה לכלי אא"כ בכלי ראשון ויש צדדים שהיא עולה אף בכלי שני וכלל הדברים כבולעו כך פולטו את שנשתמש בהם בתוך כלי ראשון מגעילן בכלי ראשון וכן כלי ראשון עצמו והוא הכלי שמחמין בו את החמין או התבשיל על ידי האור מגעילו בכלי ראשון אחר גדול הימנו ויורה גדולה שאין אדם מוצא גדולה הימנה עושה לה שפה של עיסה וממלאה מים עד שיגיעו המים על גדותיה ומרתיחן שאף גדותיה צריכין הגעלה מחמת הניצוצות ואע"פ שאין מים שעל גדותיה משתהין לשם שהרי על כל פנים בשעה שמלא את היורה באו המים על השפה והרי מכיון שהתחיל להרתיח נתמעטו לשעתן די להם כשם שהבליעה שלהם דרך ניצוצות כך הפליטה דיה אע"פ שאין המים משתהין לשם ומה שאמרו כך פולטו בניצוצות פירושו כך היתה הגעלתו מועלת בניצוצות אלו היה אפשר לכוין ואחר שכן דיים בהגעלה זו שהיא קלה מתוך שאף הבליעה קלה היתה ואם הוא בפסח עושה שפה זו בטיט וכיוצא בו או שממלאה מים ומרתיחה ומחמם אבנים באור ומשליכן בשעת רתיחת המים לתוך היורה והרותחין נשפכים על גדותיה וכלים שנשתמשו בהם בכלי שני ר"ל על ידי הכף וכיוצא בו מגעילן בכלי שני ודיו:

שפך דרך קלוח מכלי ראשון על כלי זה צריך הגעלה מכלי ראשון רוב מפרשים מסכימים שאין זה נדון ככלי ראשון שכבר נדחו בתלמוד המערב דבר האומר ערוי ככלי ראשון ויראה לי שהוכשרו בכך לא אמרו עליו שאינו ככלי ראשון אלא לענין שאינו מבשל אבל לענין הפלטה דיו ולא הצריכו לדעתי ביורה גדולה שימלאנה מים ויעשה לה שפת עיסה וכיוצא בה אלא מפני שהדבר מצוי שלא ליגע במים בכלי מתוך גדלו ועגולו הא אם עשה כן ידקדק להיות המים נוגעים בכלי טהור ואע"פ שאי אפשר כאחד כמו שיתבאר ואף לדעת האומרים שאינו ככלי ראשון אף לענין פליטה בכלים של יין נסך שיהא אפשר שמודים שביין נסך שבליעתו מן הצונן ופליטתו קלה וכל שכן לשטתנו שלא באה ביין משום פליטה אלא מהפגת הטעם:

הקערות יש מחמירין להגעילן בכלי ראשון מפני שלפעמים שואב בהם בתוך הקדרה כדרך הכף ואין צרך בכך:

מקצת גדולי הדורות כתבו שכל שמשתמשין בו בכלי ראשון אע"פ שאין משתמשין בו עד שנסתלק מן האור הואיל ומשתמשין בו ועדין הוא רותח תשמיש שבכלי ראשון הוא ומפני זה מפרשים במה שאמרו בפסחים ל' ב' עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון שלא סוף דבר הכף שמגיסין בו את הקדרה בעוד שהיא על האור שזו פשוטה היא ולא הוצרך ללמדה ועוד שזו לדעתם אין שמה עץ פרור אלא או כף בלשון מקרא או זוהמא ליסטרון בלשון משנה אלא עץ פרור הוא עץ שתוקעין בו עצים דקים ובולטין ממנו אילך ואילך ומפררין בו כל מאכל עבה ודרך תשמישו לאחר שסלקו את הקדרה מן האור והניחוה על הקרקע וביאר שאף היא צריכה כלי ראשון וזהו שאמרו במסכת שבת שהמלח אינה בשלה אף בכלי ראשון ואם על האור היאך אפשר כן אלא שהעבירוהו מעל האור ואעפ"כ הוא קורהו כלי ראשון והדברים נאים:

כלים שהכשרן בלבון יתבאר למטה שמלבנן עד שתשיר קלפה חיצונה שבהם ובתלמוד המערב הזכירו שיעור זה בניצוצות נתזות הימנו מעתה כבר התבאר לך מהו הדחה הראויה והגעלה הראויה וליבון הראוי מ"מ יש מקצת כלים שנפל בהם הספק אם הם בתורת לבון או בתורת הגעלה ומכלל זה הסכינים אלא שענינם יתבאר למטה ביחוד וכן מכלל ספק זה כלי שמטגנין בו והוא המחבת יש מצריכין בה לבון מפני שטיגונו אינו אלא על ידי מעט שמן ואף לפעמים האיסור נבלע בו בנגיעה במקום שאין שם שמן ולא עוד אלא שלפעמים שלהבת נאחזת בה מבפנים ומ"מ רוב בני אדם נוהגים בה התר בהגעלה בכלי ראשון הואיל ותשמישה על ידי משקה ומה שהאור נאחז בו מילתא דלא שכיחא היא ואין חוששין לה וכן שאין זה נקרא תשמיש ושמעתי שבתוספתא נאמר כן:

כלי הראוי ללבן שלא לבנו אלא שהגעילו כתבו אחרוני הרבנים שמותר להשתמש בו בחמין הגע עצמך שהמתכת טעונה לבון על דעת המחמירין בה ולא לבנה אם הגעילה מותר לבשל בה מים ולהרתיחם שהרי מ"מ מה שאפשר לו להפליט על ידי בשול זה כבר פלטו על ידי ההגעלה וכן כל כיוצא בזה וחכמי האחרונים חולקים בה כל שאיסור נשאר בו הרי הוא נפלט מעט מעט ואפילו על ידי חמין וראיה לדבר כלי חרס שאי אפשר שלא פלט בהגעלתו ואעפ"כ חוזר ונפלט מעט מעט ודבריהם נראין ומ"מ כל שהודח הדחה הראויה משתמשין בו לצונן:

כלי חרס אף אותם שלא נשתמשו בהם אלא על ידי חמין אין הגעלה בחמין מועלת להם התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם ומ"מ יראה ממסכת זבחים פרק דם חטאת שאם החזירן לכבשן הוכשרו וכן הדין אם הסיקן מבפנים אלא שדין ראוי לעשות כן לפי מה שנאמר שם שמא יחוס על בקיעתן ולא יסיק בהם כראוי ואם היה דרך כלי זה להשתמש בו מבפנים אין כאן חשש לחוס על בקיעתן ומותר לכתחלה ומ"מ הסיקו מבחוץ יראה משם שלא הוכשר ויש אומרים דוקא בהסיקו מבחוץ על הדרך שרגיל בו אבל אם הסיקו עד שנתלבן מבפנים וראה בו קליפות נושרות הרי הוא כהסיקו מבפנים יש מי שאומר שכלי חרס שבליעתו מאיסור סופרים מגעילו שלשה פעמים ודיו וראייתו ממה שאמרו בתלמוד המערב במסכת תרומות קדרה שבשל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים ודיו ופרשוה שם בתרומה בחוצה לארץ ואמרו שם שאין למדין הימנה לענין נבלה ולמדו מכאן לענין נבלה שהוא אסור תורה אין למדין הא לכל אסורי סופרים למדין ומ"מ יש מי שאומר שלא הותר אלא באיסור שהוא כעין תרומה והוא איסור שאין לו עיקר בתורה כתרומה וחלה שבחוצה לארץ וכן בשולי גוים לדעת האוסר בהם את הכלים אבל איסורין אחרים של סופרים כגבנת הגוים ודומיהם אין הגעלה עולה להם ודעת ראשון נראה יותר ולענין יין נסך מיהא הגעלה מועלת אף בשל חרס כמו שבארנו בפרק שני:

כלי גללים ושאר מיני אבנים הרי הן ככלי מתכות וצריכין הגעלה ויש מדמים אותן לכלי חרס ואין הגעלה מועלת בהם ואינו כלום שהרי בגת של אבן שזפתה גוי אמרו מנגבה ובשל חרס אמרו שאף בקלוף אסורה וכן בטהרות אמרו תנור של אבן טהור וטמא משום כלי מתכות ובתוספות דעת שלישית לומר שאינן טעונים כלום והביאוה ממה שאמרו בתוספתא כלי גללים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה ונקיט מציעתא בידך וכבר כתבנוה בשני של פסחים:

כלי שאין משתמשין בו אלא במקצתו כגון שפוד וכיוצא בו פי' גדולי המפרשים שאם הוא של מתכת חם מקצתו חם כלו ונעשה כלו אסור ומ"מ לענין הכשר אף בכל הכלים הסכימו שלא עלה לו הכשר עד שיכשיר את כלו הכשר הראוי למקצתו ומ"מ אם הכשירו לחצאין כגון שהיה ארוך והכשיר מקצתו וחזר והכשיר מקצתו האחר מותר ובלבד כשנגמר כלו ויראה לי בהכשר הגעלה שתכף שהגעיל מקצתו ישטוף ולא ימתין לשטוף עד אחר שיגמור את כלו:

לענין קדשים אמרו בפירוש בשל במקצת טעון מריקה ושטיפה כל הכלי ויראה לי אף בבית יד שלו כמו שאמרו בסכינין מעייל להו ולקתייהו ברותחין:

כבר ביארנו שהסכינים נכנס בהם ספק לענין חתיכת רותח אם בלבון אם בהגעלה יש מצריכין בהם לבון בכלן ממה שראו בתוספתא השפודין והאסכלאות והסכינים של גוים מלבנן באור ודוחין שאר השמועות מזו ויש מכשירין בהגעלה בכלן וממה שאמרו במסכת פסחים בענינם והלכתא ברותחין והרי הם דוחין מזו שאר השמועות ויש שמכריע ביניהם שהגדולים בלבון מצד שמשתמשין בהם לפעמים באור והקטנים בהגעלה ואף בתלמוד המערב רמזוה אלא שרוב גאונים דוחים אותו לומר שהוא בא לדעת רב אשי שאמר בשני של פסחים שצריכין לבון וכן יש מכריע ביניהם בדרך אחרת שלענין פסח אפילו גדולים דיין בהגעלה הואיל ומן ההתר נבלעו ושל גוים צריכין לבון הואיל ובאיסור נבלעו ורבותי הורו להכשיר את כלן בהגעלה והחזיקו את התוספתא במשובשת מצד שהביאוה בסוגיא זו ולא הזכירו בה סכינין ואע"פ שאף בספרי הוזכרה כדבריהם אף שם אמרו כל דבר אשר יבא באש כגון שפודין ואסכלאות ויורות וקוקמוסין ועל כרחך יורות וקוקמוסין דים בהגעלה ומ"מ פי' בפסחים על הגעלתן שהיא בכלי ראשון ואע"פ שתשמישן אינו בכלי ראשון תשמישם בלחם חם ובבשר חם עושים אותו כמו שתשמישו בכלי ראשון וממה שאמרו במסכת חולין כגון שלבנה באור לרוחא דמילתא תפשוה כן:

בא לחתוך בה צונן יראה שאם קנחו בסמרטוט ושפשף והדיח יפה עד שהעביר שמנינות שהוא בעין מותר לחתוך בה צונן שאינו חריף כקישות ואבטיח שאע"פ שאין שמנינות המתישן עובר בכך כמו שבארנו במסכת חולין מ"מ מעביר הוא כל שאפשר לדבק בצונן שאינו חריף ולענין לחתוך בו צונן החריף כגון צנון ואתרוג ודומיהם צריך שיפה והיא השחזה במשחזת או ברחים של נפחים או שיהא נועצה עשר פעמים בקרקע וגדולי הרבנים הצריכו את שניהם ר"ל שיפה ונעיצה ואין דבריהם נראין ושמועה אחרונה שבפרק זה סותרת דבריהם שהרי אכל אחד מהם מאתרוג שנחתך בסכין שלא הוכשר אלא בנעיצה עשרה פעמים בקרקע ומ"מ הכשר זה אינו עולה יפה אלא בסכין שאין בדפניה גומות שיהא שמנינות בלוע בהם ויראה שאם העביר חלודה שבו בנתר ובורית שעולה לו:

יראה מכאן שכל הכשר הנעשה ביד גוי וראה ישראל בכך הוכשר שהרי אתרוג זה על ידי גוי נחתך ועל ידי גוי הוכשר הסכין כמו שהוזכר בשמועה אחרונה שבסוגיא זו ואף במסכת מנחות נאמרה כן לענין הגעלה הא טבילת הכלי על ידי גוי אינה כלום שהוא מצוה מצד עצמו אינו נעשה על ידי גוי אבל הכשר כלי אין אנו צריכין אלא לפליטת אסורו יעשה מי שיעשה:

סכין ששחט בה אפילו את הכשרה פי' במסכת חולין קי"א ב' שאסור לחתוך בה רותח ויראה לי שבשיפה או בנעיצה עשרה פעמים בקרקע מותר שאין חום בית השחיטה מבליע את הסכין וכן כתבנוה במסכת חולין פרק ראשון וגדולי עולם חולקין עלי והצריכו הגעלה או לבון אלא שהדברים נראין כשטתנו שכתבנו שם ומ"מ לחתיכת צונן או לחריף שבו דיו בשפשוף ואין זה דומה לסכין של גוים שבלעה מן הרותח הגמור ושהותמדה לבליעה וכבר כתבנו ענין זה בפרק כל הבשר:

מאחר שבארנו ענין הכשר הכלים צריך לבאר ענין אם נשתמש בהם עד שלא הוכשרו אם נאסר אם לאו בכל אחד ממיני ההכשר שהזכרנו ר"ל הדחה והגעלה ולבון:

כל כלי שלא הודח כלל ונמצא השמנינות על דפנותיו בעין כבר בארנו במסכת חולין שאינו בדין פליטת כלי לדון טעמו בפגם או בשבח בבן יומו או שלא בבן יומו והרי הוא כגוף איסור שנגע בהתר או שנתבטל בו על הצדדין שהתר נאסר בבליעת אסור כמו שבארנו שם אלא אם הגיע אותו שמנינות לעיפוש וסרחון עד שנעשה כדברים הפגומים מעיקרם ויש חולקים בזו לומר שאף באיסור המודבק על פני הכלים אם אינו בן יומו הותר ונסעדו להם ממה שאמרו בכאן וכלן שנשתמש בהם עד שלא הטביל עד שלא הגעיל עד שלא לבן מותר על דעתנו שפסקנו שנותן טעם לפגם מותר וזה שאמר עד שלא הטביל אין ספק שפירושו עד שלא הדיח שאם לטבילה שאנו מטעינין לכניסתן מחול לקדש היאך עלה על דעת האחר לאסור בדיעבד והלא אין ענין טבילה זו לשם הכשר כלל ואף בעוד שהיתה מן הגוי על דרך זה היה מותר לבשל בה לכתחלה ועוד יגיד עליו רעו ושלשת מיני הכשר הוא מזכיר והרי מ"מ שאם לא הדיח ונשתמש בו אע"פ שמן הסתם היה האסור מודבק בדפני הכלי מותר אם אינו בן יומו ודבר זה אי אפשר לאמרו עד שפרשו גדולי המפרשים עד שלא הטביל טבילה ממש ולא נשנה בדרך דיוק אלא כמי שאומר עד שלא הוכשר כראוי ואיני מודה בזו לענין פירוש שאם כן היה לו להזכירה באחרונה וי"מ שזו שאמרו עליה תני חדא אסור אשארא קאי ולא על שלא הדיח שזו לא נאסר אף בנותן טעם לשבח וזו אינה אלא בתשמיש צונן שאלו בחם ודאי אסור ומ"מ אני מפרשו בהדחה אלא שאני אומר שהעברת השמנינות המודבק בדפני הכלי אינו בכלל הכשר כלל כמו שכתבתי למעלה וכל שהתירו בנעשה בכלים של גוים כגון שמן וכוספן וכיוצא בהן כלם הותרו על סמך שאדם מקנח את כליו כשרוצים להשתמש בהם וכל שכן בדברים הנמכרים שהכל מכונים להשביח מקחם ואמר שכל שלא הדיח אחר העברת השמנינות או שלא הגעיל את הראוי להגעיל או שלא לבן את הראוי ללבן ונשתמש בהם בחמין אם הוא בן יומו אף במה שדרכו בהטבלה ר"ל בהדחה אסור הואיל ועכשו משתמש בו בחמין אא"כ יש בו בששים ואם אינו בן יומו מותר בלא שיעור ששים שכל שנותן טעם לפגם מותר וכן באותם שדרכן בהגעלה ובלבון והכלי אסור כמו שהיה ומ"מ לכתחלה אסור לבשל בו שהרי לא אמרו בהתר זה אלא וכלן שנשתמש וכו' בלשון דיעבד ובשמועה ראשונה אמרו את שדרכו ללבן ילבן וכו' וכן הדין נותן שאין מבטלין לכתחלה שום איסור אפילו אסור בלוע ואפילו פגום הואיל ויש שם נתינת טעם בכל כלי שתחלת בליעתו היתה מן המושבח ואפילו כלי שתחלת בליעתו היתה מן ההתר כגון שבשל בה בשר אין מבשלין בה חלב אף לאחר שנפגמה אע"פ שבשעה שחל עליהם שם האיסור כבר נפגם ותחלת בליעתו באיסור היתה בפגם ויש חולקין בזו אלא שתשובתם מקדרות בפסח שבלעו מן ההתר ונפגמו ואעפ"כ אסור לבשל בהם בפסח ויש שאין באין באיסור זה מטעם בטול איסור אלא מגזרה משום בת יומו ומ"מ בדיעבד מותר ואם עשה כן במזיד אסור לו מתורת קנס ומותר לאחרים וקצת מפרשים מתירין לו ליטול דמיו ויראה לי שאם עשה למכור אסור ליטול דמיו כמו שכתבנו במסכת חולין:

לא נתברר לו בכלי זה אם הוא בן יומו אם לאו רוב מפרשים מסכימים שסתמו אינו בן יומו ואף שמועה זו מעידה לנו שכן שהרי אמרו וכולן שנשתמש בהם עד שלא הגעיל וכו' למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר מותר אלמא מסתמא אנו מחזיקין אותם בשאינן בני יומן אלא שלדעתי דוקא באלו שאדם לוקח מן הגוי שכל הבא למכור מן הסתם מיפה הוא את כליו וכן בדברים שאין תבשילן מצוי כגון שמן ודבש וכוספן אבל כלים שאדם רגיל לבשל בהם בכל יום יש לחוש עד שיתברר שאינו בן יומו:

היה הכלי בן יומו ואין כאן ששים הרי זה בנותן טעם לשבח והכל אסור ואם היה בו ששים הכל מותר כמו שבארנו וכבר הארכנו בענין זה בפרק גיד הנשה:

כלי שנבלע בו מעט איסור ר"ל פחות מכזית מאיסורין שבנותני טעמים והוא בן יומו מותר להשתמש בו לכתחלה ומ"מ דוקא בשכלי זה אינו עשוי להשתמש אלא בדבר מרבה שאין חשש משהו זה בנותן טעם כלל על דרך שאמרו בקנקנים גוי נותן לתוכן יין וישראל נותן לתוכן מים כלומר ורשאי לשתותן שבליעת יין האסור קלה ומעוטה מחמת שהוא צונן והואיל ונודות וקנקנים דרכן להשתמש בהם ברוב היתר אין בזה חשש לבא בו לידי נתינת טעם אבל בקערה וכיוצא בה שיש חשש ליתן טעם במה שבו אסור ומ"מ אם אינו בן יומו מותר לכתחלה לדעת רוב מפרשים שמשהו בלוע ופגום מבטלין אותו לכתחלה באיסורי נותני טעמים:

דברים אלו בשנשתמש בכלי זה בחמין אבל אם לא נשתמש בו אלא בצונן וכן הכלי צונן משמנינותו הואיל וקנחו יש מתירין אותו לכתחלה ומגדולי המפרשים אוסרין עד שידיח ואם נשתמש בו בלא הדחה בדבר היבש גורר או מדיח ואין צריך קליפה ואם הדבר לח מותר בדיעבד:

היה כלי זה חם ונשתמש בו בצונן אם ביבש קולף ויש אומרים נוטל את מקומו ואם לח הכל אסור:

וסכין האסור שחתך בו בלא הכשר אם דבר חם נוטל את מקומו ואם צונן וחריף קולף ואם צונן שאינו חריף גורר או מדיח:

וכבר כתבנו הרבה מענינים אלו במסכת חולין אלא שסדר הדברים חייב להשלים בכאן את הביאור כמו שייעדנו:

כל מה שבארנו בנשתמשו בכלי הראוי להדחה עד שלא הדיחו יש אומרים שאף יין נסך בכלל אם נשתמש בכלי הראוי להדחה בכל שאינו בן יומו נותן טעם לפגם הוא וכל שנשתמש בו ביין נסך ונתיבש אע"פ שאין כאן טיחת יין יבשה ונשתמש בו אף בחמין בשאינו בן יומו מותר אף במינו וראיה להם שהרי כוסות וקיתוניות כלי שתיה הם ועיקר איסורן בשל גוים ביין נסך הוא ונאמר עליהם בדיעבד מותר ופרשנו בו אף בחמין ומפריזין עוד על מדותיהם לומר כן אף במכניסן לקיום וכל שכן בצונן ולדעת זה כל שאסרו בנאדות וקנקנים דוקא בבני יומן וישתקע הדבר חלילה וחס שיין נסך אינו בכלל זה ואלו כן לא היו מחליטין לומר נאדות הגוים וכו' שהיין הכנוס בהם אסור בהנאה לר' מאיר ולחכמים מיהא בשתיה שהרי נאדות וקנקנים ודאי סתמן אינן בני יומן וכוסות וקיתוניות הנזכרות כאן לא... של יין נסך הוזכרו אלא לענין שאר תשמישן ודבר למד מענינו והרי כוסות וקיתוניות דרכן של בני אדם לכמה איסורין אם לחלב טמא אם לשריית פת ולענין חמץ בפסח אבל יין כל שמכניסו לקיום אע"פ שהוא צונן בצונן אסור בדיעבד וכל טעמו במינו טעם לשבח הוא אף בשאינן בני יומן שהרי כל כלי המותמד והמיושן ביין משביח הוא את היין אף לצונן וכן שמתוך חומר יין נסך החמירו בו אבל בשאינו מינו מיהא הדין בו כשאר איסורין וכבר בארנו דברים אלו בפרק שני:

כלי של ישראל שעמד ביד הגוי בלא חותם אין ספק שנאסר וצריך הכשר ומ"מ חכמי הצרפתים חולקין בזו שלא לומר כן אלא בכלי יין נסך שאיסורן במשהו הא בנותני טעמים מותר מכח שתי ספקות שמא לא נשתמש בהם כלל ואם נשתמש בהם שמא לא נשתמש בהם היום ואע"פ שסתם כליהם אסורין לכתחלה דוקא בודאי או כעין ודאי ומ"מ אין דבריהם נראין שאם כן אף הם מודים שאם לא עמדו בידו אלא יום אחד נאסרו שאין כאן אלא ספק אחד ונמצאת תוספת שהייתם מכשרת:

כלי שיש לו הכשר בהגעלה או בלבון וכיוצא בזה ונתערב באחרים הכשרים ולא הוכר אי זה הוא יש אומרים שאינו בטל שהרי דבר שיש לו מתירין הוא הואיל ויש לכלי תקון בהכשר ומ"מ חכמי הדורות מודים בה שהיא בטלה ונסעדים בה בדברי אחרוני הרבנים שהקשו הואיל ובמסכת נדרים התבאר שהטבל יש לו מתירין כמו שאמרו שם נ"ח א' כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור היאך אמרו בפרק זה על הטבל שהוא במשהו מטעם כהתרו כך איסורו כמו שבארנו למעלה והיה לו לומר מפני שיש לו מתירין ואע"פ שכבר השגחנו בקושיא זו למעלה דרך פירוש מ"מ הם משיבים בה בדרך אחרת והוא שהם מעמידים אותה בשלא נשאר לו טבל זה במקום אחר כשנתערב ואין מצריכין אותו לקנות וכעין מה שאמרו בכיוצא בזה בפרק הזהב בשאין לו וכן הביאו ראיה ממסכת חלה משמועת זיתי נקוף וזיתי מסיק שכל שיש לו הפסד בהבאת דבר זה להתר אין זה נקרא דבר שיש לו מתירין ובטל כשאר איסורין ומעתה אף בזו שאין להן תקון אלא על ידי הוצאה והפסד אינו בכלל דבר שיש לו מתירין ובטל ברוב כדין יבש ביבש:

אף הם הורו בדבר אחר להחמיר שאע"פ שסתם כליהם אינן בני יומן הואיל ואף בשאינן בני יומן אסור לבשל לכתחלה אסור לומר לגוי בשל לי ירקות אלו בקדרתך או מרקחת זה בכלים שלך או לוש לי עיסה זו בערבה שלך ועשה לי ממנה פת ואע"פ שאם נעשה מותר ושהוא בעצמו אינו עושה כן הואיל ובשליחותו נעשה הרי הוא כמי שעשאו הוא בידים ואם עשה במזיד אף בדיעבד אסור כדין מי שעשאו בידים וראייתם ממה שאמרו בחולין פרק ראשון דבר זה נסחו כיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי וכבר כתבנו שם כיוצא בזה אלא שמ"מ חזרו לומר שעל ידי רקח ופלטר מותר סתמן של אלו מיוחדין כליהם לדברים אלו הואיל ולמכור הם עושים כדי שלא תהא זליפת כלים פוגמת מקחם ואע"פ שבקורט של חלתית אסורו מחתיכה בסכין שלהם ואין אומרים שכלים הם מיחדים וכן שמנן של גוים בזמן שהיה נאסר לדעת האומר שמפני זליפת כלים אסרוהו ולא חלקנו בהם בין בעל הבית לאחר העשוי למכור יראה לי שבאלו הואיל ולא נעשה דרך בשול אינו חושש לזליפה אבל במה שהוא מתבשל שהזליפה נראית לעין כל שעיקר עשייתו למכור מותר לומר לכתחלה לבשל ויש מתירין אף בגוי אחר ומביאין ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב בפסח ראשון מהו להדיח כבשין ושלקות מן המנחה ולמעלה פירוש ביום הכפורים אמר ליה שרי מהו למימר לחלוטא עביד לי חליטא אמר ליה שרי עביד לי פתילה אמר ליה אסיר ומה בין זה לזה זה אוכל נפש וזה אינו אוכל נפש זהו לשון תלמוד המערב והרי שהתיר לומר לגוי עביד לי חליטא והוא פת הנעשה ברותחין ומסתמא בכלים שלהם ומ"מ אין כאן ראיה שאפשר שבכליו של ישראל נאמרה או בכלים חדשים ובפני ישראל ולא הוצרכו להשמיע בה התר אלא משום אמירה לגוי ביום הכפורים:

לענין קדשים אמרו שכל כלי מתכות שבשלו בו בעזרה טעון מריקה ושטיפה בעזרה והמריקה בחמין והשטיפה בצונן ושפוד ואסכלא מגעילן במים חמין על האש ואח"כ מדיחן וכבר ידעת שענין זה נעשה כדי שתלך פליטת הכלי ביומו שלא יפלטנה למחר בתבשיל של קדש של מחר ויהא בו טעם נותר ואע"פ שלענין גיעולי גוים לא אסרה תורה אלא בת יומה בקדשים פרשו קדמונינו שנאסר ואין פגם הטעם מעלה ומוריד בו אדרבא פגמו הוא טעם איסורו שהתורה הקפידה על אכילת קדשים שלא תהא במיאוס ואע"פ שלענין גיעולי גוים הצרכנו לבון בשפוד ואסכלא השיבו בשמועה זו שהקדשים הואיל והתר בלעו די להם בהגעלה אחר שפליטת האסור אינה בעין נמצא שכל שבלע מן ההתר אע"פ שעכשו נעשה אותו דבר אסור הואיל וכשחל עליו שם האיסור אינו בעין מותר לבשל בו בהגעלה ואע"פ שהיה ראוי ללבון אלו בלע איסור גמור מעתה הרבה שואלים בה לענין חמץ בפסח מפני מה הצריכו לבון בשפוד ואסכלא והרי התר בלע ואיסור בעין אין כאן עד שמתוך כך פסקו רבים שאף לענין חמץ בפסח דיים בהגעלה והדברים מתמיהים שאם כן לא נשמט התלמוד שלא להשמיענו כך במקומו ולקצת גדולי הדורות ראיתי שתרצו שהנותר יש שנוי השם בפסולו מעיקרא קדשים והשתא נותר וא"כ כשבלע לא נותר בלע ואין שם מתחדש לדבר הבלוע ומפני זה דיו בהגעלה אבל חמץ שם אחד הוא מעיקרא חמץ והשתא חמץ אלא שעכשו נתחדש איסורו:

גדולי הדורות שלפנינו הסכימו לומר שלא נאמר דין בולע מן ההתר אלא בדבר שאם בלעו היום בעינו היה מותר כעין קדשים ר"ל התרא בלע עד שאם יבלע היום מה שבלע לא היית אוסרו ומאחר שאלו בולעו היום אי אתה אוסרו כשבלעו אתמול ונעשה עכשו אסור ואינו בעין דיו בהגעלה אבל חמץ בפסח אלו בולעו היום איסור הוא בולע והרי זה כמי שבלע מן האיסור מ"מ יראה מזו שאם צלו בו בבשר מאתמול דיו בהגעלה לצלות בו גבנה היום שהרי התר בלע וכשאיסור בשר בחלב ראוי לחול עליו אינו בעין ודיו בהגעלה אלא שאני חוזר ודן לאיסור הואיל ואלו בלעה היום היה בו טעם לשבח בשעה שצולה בה הגבנה והוא אסור גמור:

מ"מ יש לגדולי הדור הוראה אחרת כיוצא בזו יוצאה להם ממשא ומתן האמור בסוגיא זו והוא ממה שתרצו בגמרא בקושיא זו ר"ל על מה שהקשו בקדשים היאך הגעלה מכשרת בשפוד ואסכלא דבר זה נסחו כל יום ויום נעשה גיעול לחברו וביאור הדבר שהשלמים נאכלים לשני ימים וכשבשל בו ביום ראשון הרי רשאי לחזור ולבשל ביום שני שהרי אין פליטתו עדין בכלל נותר ונמצא שביום שני יצאה פליטתו ולא היתה בכלל נותר וכבר יצאה אותה פליטה ונבלעה בשל היום וחזרה לה בדין זמן קרבן היום ונראה שהם מפרשים שמן הסתם אף מצלי לבשול כן שאם צלו היום בכלי שראוי לבשל כגון מרחשת של מתכת או במחבת של ברזל בלא מים לדעת מי שמצריך באלו לבון ובשל בו למחר שהבשול נעשה לו געול או אם צלה היום בשפוד ולמחר הכניס השפוד בבשר בתוך מים רותחים ובשלו שם שהכשיר בליעה שעל ידי האור מכל וכל בבשול זה וא"כ דיו בהגעלה אף לצלות בה חטאת שכבר יצאה על ידי ההגעלה אף הבליעה שעל ידי האור והרי ודאי בבשול זה לא יצאה הבליעה שעל ידי האור מכל וכל שהרי בהגעלה גופה אנו אומרים שלא יצאה מכל וכל ונמצא שלא יצאה כלה והרי ביום שלישי חוזרת ופולטת והוייא לה נותר וא"כ מה הועיל גיעול של יום שני והרי לא הכשירתו לגמרי ועדין פולטו בשלישי והוה ליה נותר ועוד אם בשול שני אתה מחזיק בהכשר הרי כלי של מתכת חם מקצתו חם כלו כמו שהתבאר בפרק כיצד צולין והיאך הוכשר כלו בבשול מקצתו אלא שכונת המאמר הוא שבשעה שבשל בו בשני יצא מקצת האיסור בבשול זה עד שביום שלישי שבבשול שבו היה ראוי לחול עליו שם נותר כבר חלשה פליטתו עד שאין ראוי לכללה בשם נותר וכעין נותן טעם בר נותן טעם האמור בדגים שעלו בקערה לענין בשר בחלב שמאחר שנחלש הטעם קודם שיחול עליו איסור בשר בחלב אין ראוי עוד לחול עליו ואע"פ שהשפוד אין צולין בכלו מ"מ כשם שחום מקצתו אוסר את כלו כך חום מקצתו מקליש את האסור שבכלו וממעטו וכשבא לצלות בו חטאת דיו בהגעלה אע"פ שלא נתלבן בצלייה השניה ואע"פ שדבר זה לא נאמר אלא לשלמים שהרי חטאת אין זמנו אלא היום ולמחר חל עליו שם נותר והכתוב בסתם דבר בין בשלמים בין בחטאת מ"מ אין הדבר אמור כן בחטאת אא"כ בשל אחריו שלמים בו ביום שנעשה דין החטאת כדין השלמים ובבא למחר לבשל של חטאת דיו בהגעלה שהרי נקלש האיסור בבשול של שלמים וחזר הכל לדין שלמים של אתמול שזמנם כלה עם חטאת של יום זה והקשה בעל התלמוד על תירוץ זה א"כ הגעלה נמי לא בעי ויראה מדברי המפרשים שהם מפרשים אם כדבריך אף להגעלה אי אתה צריך הואיל ולא חל עליו שם איסור עד שנקלש הראשון אלא שבודאי אף בחטאת שלא בבשול שלמים אמרו שדיו בהגעלה ואתה צריך לתירוץ אחר נמצא שאף הוא הודה שבשלמים נקלש האיסור עד שהוסיף לומר שאינו צריך הגעלה לפליטה שבשלישי ונמצא מאחר שאמר הגעלה נמי לא ליבעי שכל כיוצא בזה אין צריך הגעלה ולמדו מכאן שכל כלי שבשעה שבלע לא חל עליו שם איסור והוא של מתכת אם בשלו בו אח"כ אף ביומו ממין אחר מותר לבשל בו אחר בשול שני אף דבר שפליטת בשול ראשון אוסרת בו שבשול שני עומד במקום הגעלה וא"כ קדרה שבשל בה בשר ובשל בה אחריו ירקות או דגים רשאי לבשל בה גבנה ואפילו בו ביום ולכתחלה אלא שאיני יודע אם יאמרו כן בחמץ בפסח אלא שאפשר הואיל ויש לו מתירין יחמירו בו אלא שאחר כך ראיתיה לגדולי תלמידיהם אף בחמץ בפסח ומ"מ אני מפקפק בעיקר הוראתם בכלם ומטעם שכתבתי שמא לא נקרא בליעת התר במה שאלו בלעו היום יאסור את הבשול השני מטעם לשבח מה שאין כן בקדשים ואף בביאור השמועה יש לפרש לפי שטתם הגעלה נמי לא ליבעי כלומר אם כדבריך שאתה קורא בשול שני גיעול והפלטה וקלישת אסור אף כשבא אחר צלי אף להגעלה אינך צריך אלא שאין אני קורא לה גיעול שכל שדרכה על האור אינו נגעל בחמין ואינו נקלש ואי אתה דן ממנה לכיוצא בה במקום אחר ומדין קלישת אסור ואף בזו אתה צריך לטעם אחר והוא שהתר בלע ואע"פ שבשעה הראויה שתחול עליו איסור הוא כדין נותר כגון חטאת למחרתו מותר בהגעלה אע"פ שאין כאן קלישת אסור ומדת הכתוב כך היא ומתוך פירוש זה יש לפקפק שלא לקרא בליעת התר במה שאלו בלעו היום יאסר בבשול שיתבשל בו היום מטעם לשבח ואע"פ שדבריהם ודברינו לפי שטתם בדוחק הם מתפרשים ראוי לחוש ולהחמיר ומ"מ לדברי הכל כלי שבלע מן האסור אפילו בשלו אחריו כמה פעמים לא הוכשר עד שיכשירנו הכשר הראוי לו לפי מה שהוא אם שדרכו להגעיל ואם שדרכו ללבן:

ואף לענין ביאור השמועה נראה שלא עלה על הדעת לומר שיהא הבשול נעשה גיעול לצלי אלא כך פירושה כל יום ויום נעשה גיעול לחברו וכשם שהבשול נעשה געול לבשול אף הצלי נעשה גיעול לצלי והיינו דמקשה אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי כלומר שהרי בשול לבשול וצלי לצלי כבר יצאה כל הפליטה ומאחר שהצריכו הגעלה אלמא שהגעלה מועלת אף לצלי וא"כ לטעם אחר אנו צריכים ולא עמד טעמו של רב נחמן בכאן כלל אלא טעם היתרא בלע על הדרך שבארנו:

בתלמוד המערב נרמז מענין הוראה זו והוא שמה שאמרו שם קדרה שבשל בה מחיה ר"ל מחמשת המינין לא יבשל בה מאותה המין עד לאחר הפסח ממין אחר מותר ובלבד לאחר שלשה תבשילין ויראה לי עליו שאינו נשנה בדיוק שמה שאמר מאותו המין לא נאמר בדוקא שאף במין אחר אסור וממה שאמר ממין אחר מותר ובלבד לאחר שלשה תבשילין מה הפרש בין מין אחר לאותו המין ומ"מ יראה לי שדעת תלמוד המערב להחמיר אף בחמץ במינו יותר משאינו מינו ואין הלכה כן כמו שהתבאר ומ"מ קצת מפרשים יוצאה להם הוראה משם שכל שבשלו בו שני תבשילין אחר המחיה כבר נפלט הכל ומותר לבשל בה ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו פירשוה בשל מתכת אבל של חרס אינו יוצא וכו' ויש מקילין מכאן על אותן הניבלו"ש האפויות בכלי של גוים שמשלשה ואילך מותרות:

ונשלם הפרק תהלה לאל וזה שיעור מה שראינו לכללו בפסקי מסכת עבודה זרה יבא אחריו מה שיראה לכללו בפסקי מסכת הוריות בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן.

והסכין שפה והיא טהורה אמר ר"ה ונועצה עשר פעמים בקרקע אמר רבא ובמקום קשה אמר רב כהנא ובסכין יפה שאין בה גומות אמר רב כהנא בר יהושע לאכול בה צונן כי הא דמר יהודא כו' פי' המורה שפה לוטשה באבן של נפחים מוצ"א בלע"ז שפה לשון שופינא ליפ"ו בלע"ז ונועצה אע"פ ששפה וי"א שפה משפשפה בבגד צמר שאינו חלק ומעביר שמנוניתה ואוכל בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין ובכלי ראשון כדאמרן בפ' כל שעה לענין חמץ בפסח ואינו נ"ל מה שפירש המורה ונועצה אחר ששפה דהא מעשה דשבור מלכא דמייתי מינה ראיי' אין שם אלא נעיצה ולא שיפה כדכתבית במהדורא תנינא וגם מה שפירשתי שם דלפרושי אתא ר"ה למתני' דמאי שפה נועצה אינו נראה לי דשפה לא משמע אלא שישופנה במשחזת או באבן הנפחים כדמתרגמינן ואכח אותו ושפית יתי' בשופיא אבל מה שפירש המורה שהשיפה אינה מטהרתה אלא לאכול בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין קשיא לי טובא ואינו נ"ל בעיני מפני שפשט המשנה אינו מוכח כן דהכי תנן הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכן להטביל יטביל להגעיל יגעיל באור ילבן השפוד והאסכלא מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה משמע מתוך דברי המשנה שכמו שההגעלה והליבון מטהרים את הכלים אפילו לאכול בהן דבר רותח הה"נ השיפה מטהרת את הסכין אפילו לאכול בה דבר רותח שהרי דין כל הכלים שנה ופסק כיצד היא טהרתן וכפי מה שמתפרשים הכלים דרישא ומציעתא מתפרשת נמי הסכין דסיפא מאי אלו לאכול בהן רותחין אף הסכין נמי לחתוך בה רותח דסיפא דומיא דמציעתא ורישא קתני דהא סתמא תני והיא טהורה דמשמע לכל כדמשמע רישא ומציעתא ומש"ה נטהרת בשיפה ולא הצריכה הגעלה כשאר כל הכלים מפני שכל הכלים יש להן בית קיבול הילכך בולעין הרבה וצריכין הגעלה אבל הסכין שהיא פשוטה ואין שמושה אלא בחתיכה בשיפה סגי שהשיפה מסירה מעלי' כל קליפה העליונה שהאיסור דבוק בה ועוד שדרך הסכין לשופה ואין דרך הכלים לשופן מש"ה תנא שיפה גבי סכין ולעולם בשיפה בלבד היא נטהרת מכל מה שבלעה ע"י חתיכה כדקתני מתני' ומאי דאמרינן בגמרא לאכול בה צונן נ"ל לפרש דרב הונא דאמר נועצה עשר פעמים בקרקע קשה לאו אשפה דמתני' קאי אלא מימרא בפ"ע היא ול"ג ונועצה בוי"ו אלא נועצה בלא וי"ו וה"ק נועצה עשר פעמים ונטהרת בכך ואתא רב כהנא לפרושי מילתא דר"ה דהאי דאמר ר"ה דבניצה נטהרת דווקא לאכול בה צונן כמעשה דשבור מלכא אבל לאכול בה רותח צריכה שיפה כדקתני מתני' ומאי דאמרינן בפ' כל שעה והילכתא אידי ואידי ברותחין נ"ל שחילוק יש בין סכין לסכין דה"ג בירושלמי בהילכתין ר' אבא בשם ר' יהודא הדה דתימור בסכין קטנה אבל בגדולה צריכה ליבון והליבון שאמרו שיהא מתיז נצוצות פי' ר' אבא אמתני' קאי דהאי דתנן שפה והיא טהורה דווקא בסכין קטנה דלא חזיא אלא למיחתך בה ולא חזיא לצלות בה ההיא דנטהרת ע"י שיפה אבל סכין גדולה שפעמים שצולין בה בשר כמו שפוד אינה נטהרת אלא ע"י ליבון כמו שפוד ואסכלא והכי תניא בתוספתא דע"ז הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין ובוודאי דהנהי סכינין בגדולין מיירי דומיא דשפודין שפעמים שצולין בהם ובהילכתא קמייתא דחולין דאמרינן שליבנה באור בסכין גדולה דחזיא לצלות בה קאמר דאפילו לחתוך בה אסור עד שילבננה ויטהרנה כהלכתה וההיא דפרק כל שעה דבעיא מיני' רבינא מרב אשי הני סכיני דפיסחא היכי עבדי להו בסכינין גדולין מיירי דפעמים שצולין בהן עיסה ושופדין בהן כעין שפוד ומשום דאקשי' מתני' דע"ז אמתני' דזבחים דהכא תנן מלבנן והתם תנן השפוד והאסכלה מגעילן ברותחין ופריקו בה תרי פירוקי ר"פ האי קריר והאי לא קירר ורב אשי פריק האי התירא קבלע והאי איסורא קבלע בעיא מני' הני סכיני דאשתמש בהו כולה שתא בחמירא היכי מטהרינן להו לפיסחא. וברישא אהדר לי' פרזלייהו בנורא משום דקריר ודמי לסכיני הגוים כטעמא דרב פפא ולסוף הדר בי' וא"ל והילכתא אידי ואידי ברותחין כטעמא דידי' משום דהיתרא קבלע כדתנן בזבחים וכל זה בסכינים גדולים ששופדין ואופין בהן עיסה אבל לעולם בסכינין קטנים שמשתמשין בהן ע"י חתיכה בלבד בשיפה הן נטהרין כדתנן במתני' ואם הגעילן נמי ברותחין כ"ש שהן טהורין דכלי קיבול נטהרין ברותחין וכ"ש הפשוטין:

סליקו להו תוספת ע"ז

מהדורא קמא תנינא תליתאה ורביעאה נכללת בתליתאה:

פרש"י בד"ה נועצה אע"פ ששפה וי"א משפשפה בבגד כו' עכ"ל נראה דמשמע ליה הכא לפרש שפה דמתני' כי"א דנראה לו דחוק שאחר ששפה באבן כפירושו במתניתין דבעי עוד נעיצה י"פ ועוד בהך עובדא דשבור מלכא משמע דלא עבד שיפה באבן אבל לפי' י"א ניחא דמשפשפה בבגד אינו אלא להעביר שמנונית ולכך בעי שפיר נעיצה אחר כך ולא הוזכר נמי שיפת בגד בעובדא דשבור מלכא דעל ידי שפסק אתרוגא כבר ואכל הוא העביר ממנו השמנונית ועוד דכיון דדבר קל הוא לעשות לא חש להזכירו והרא"ש כתב דלא בעי רק שיפה או נעיצה ותו לא מידי ודו"ק:

ד"ה אמר רב הונא וכו' ולאכול בה צונן וכו' ואומר ר"ת הא דקי"ל דסכין בעי ליבון היכי דאיסורא בלע וכו'. הכא משמע בתוס' דר"ת תרתי בעי דאיסורא בלע וגם שיהא הסכין גדול ואז בעי ליבון אבל היכא דהיתרא בלע אפילו הוי הסכין גדול לא בעי ליבון אבל בחולין דף ה' בתוס' ד"ה שליבנה באור משמע דתרתי שנוייא של התוס' תרוייהו מר"ת הן וב' שנויים הן ובשנויי' חדא חילק בין היתרא בלע לאיסורא בלע ובאידך שנויי' חילק בין סכין גדול לקטן ע"ש:

בא"ד וכן בירושלמי וכו' חוזר אדלעיל אדברי ר"ת דלעיל דמחלק בין סכין גדול לקטן:

סליק חדושי מהר"ם ממסכת עבודה זרה :

תד"ה אמר דקאמר התם אהא דקאמר הסכין כו'. כצ"ל:

גדנפא דלישא. שפה של עיסה סביבות פיה כדי שתקבל מים הרבה ויעברו הרותחין על שפתה: כבולעו. כענין שבלעו שפת הדוד את האיסור יפליטהו: מה בולעו בניצוצות. לאו בולעו אלא ע''י ניצוצות שניתז הרתיחות שם ולא הוכנסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור: כך בשעת פליטה. אע''פ שלא הכניסה לתוך יורה אחרת הואיל ונתמלאת יפה יפה ומעלה ניצוצות על שפתה ופולט ומיהו גדנפא בעינן משום דאי לאו הכי דלמא לא הוה מסקא ניצוצות על השפה בהא זימנא אבל איסור הנתבשל בה פעמים הרבה אם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם אחת: ונועצה. אע''פ ששפה וי''א משפשפה בבגד צמר שאינה חלק ומעביר שמנוניתה: שאין בה גומות. בעובי רחבה שלא תהא שמנונית בגומא: ולאכול בה צונן. אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין וכלי ראשון כדאמרינן בכל שעה (פסחים ל:) לענין חמץ בפסח: דצה. נעצה: שבור מלכא. עובד כוכבים היה: מר קים לי בגויה. רב יהודה מכיר אני בו שהוא פרוש ולא יאכל דבר איסור אבל בך איני מוחזק שתהא פרוש כל כך: מאי עבדת באורתא. דרך פרסיים למסור נשים לאכסנאים וכששיגרן להם בלילה שעבר קיבל באטי ורב יהודה לא קיבל:

הסכין שפה. ונועצה עשר פעמים בקרקע בירושלמי קאמר שלש פעמים משמע דהכא לאו דוקא עשר פעמים מיהו מדקאמרינן לקמן דצה עשר פעמים בקרקע משמע דדוקא קאמר ויש להחמיר: אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולאכול בה צונן. פרש''י אבל לאכול בה רותח בעי הגעלה וכן משמע בפסחים (דף ל:) דקאמר גבי סכיני דפסחא והלכתא אידי ואידי ברותחין פירוש קתייהו ופרזלייהו אבל קשה דבפ''ק דחולין (דף ח: ע''ש) קאמר גבי סכין של עובדי כוכבים מלבנה באור משמע דצריכה ליבון וכן בתוספתא (פ''ט) תניא הסכין והשפודין ואסכלא ילבנן באור לכך נראה בודאי לחתוך בה רותח צריכה ליבון והא דפסחים דמשמע דסגי ברותחין היינו לפי שבלע היתירא אבל בסכינים של עובדי כוכבים דבלעי איסורא בעו ליבון וכן משמע קצת דיש חילוק בין בלע היתירא לבלע איסורא ואומר ר''ת דהא דקי''ל דסכין בעי ליבון היכא דאיסורא בלע היינו דוקא באיסור דסכין גדולה שדרך לצלות בה בשר דיקא נמי דקתני בתוספתא הסכינין והשפודין כו' סכינין דומיא דשפודין ואסכלא אבל סכינים קטנים שאין דרך לצלות בהם בשר ודאי סגי להו בהגעלה אף בשל עובדי כוכבים וריב''א מצריך ליבון גם בסכינין קטנים לפי שפעמים דרך להפוך בהם בשר על גבי גחלים ור''ת אומר דזה אינו קרוי תשמישו על יד האור כיון דאין תשמיש קבוע ע''י האור סגי בהגעלה וכן בירושלמי דאמר הדא דתימא בסכין קטן. אבל בגדול בעי ליבון ויש לדחות אותה ראיה. דקאמר התם מהא דקאמר הסכין שפה והיא טהורה כו' אלמא משמע דאיירי בצונן ובצונן ליכא חילוק בין תשמישו ע''י האור בין אין תשמישו ע''י האור ומפרש הר''ר אלחנן הירושלמי כן הוא הדא דתימא בסכין קטן שאין רגילות להיות בה גומות ואין בלוע בגומות וסגי בנעיצת קרקע אבל סכין גדול שדרך להיות בה גומות צריכה ליבון דבנועצה בקרקע אינו מועיל לשפשף ולהעביר האיסור הנדבק בגומות הלכך אפילו לחתוך בה צונן צריכה ליבון ולא סגי בהגעלה אפילו לצונן משום דלא מהניא הגעלה אלא להפליט האיסור הבלוע בתוך הסכין אבל לא מהני להעביר איסור הנדבק והשפשוף בקרקע מהני להעביר איסור הנדבק וכיון שיש גומות אין תקנה להעביר איסור הנדבק רק ע''י ליבון ומ''מ נדחית הראיה דר''ת מן הירושלמי דלא מיירי כלל בתשמישו על ידי האור ורבינו ברוך מיישב הראיה והכי פירושו הדא דתימא בסכין קטן שאין תשמישו ע''י האור וסגי בנעיצת קרקע אפילו לחתוך בה רותח ויש ליתן טעם משום דסתם סכין קטן אין תשמישו רק בצונן ואינו בלוע כלל בתוכו רק נדבק בו מבחוץ אבל גדול תשמישו ברותחין וגם תשמישו ע''י האור הלכך בעי ליבון לחתוך בה רותח כך נראה למורי ליישב פירוש רבינו ברוך ואומר מורי דהא דקאמר הכא נועצה עשר פעמים בקרקע היינו דוקא בקרקע קשה שהיא מעברת השומן ושפה אבל לא רכה שאינה מעברת השומן וגם לא קרקע קשה יותר מדאי ודוקא נקט קרקע ולא אבן ולא אפר ולא קרקע רכה.: אידכר מה דעבדת באורתא. פ''ה ששיגר להם שתי שפחות רב יהודה לא קבלה ובאטי קבלה ונראה דלא חטא בזה שעדיין היה עבד קצת שמעוכב גט שחרור כדאמרינן פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע:) באטי בר טובי ברמות רוחיה לא שקיל גיטא דחירותא.: