עבודה זרה עו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - א

אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. כלומר שנתבשל בה מאכל אסור ועוד באותו יום נמכרה לישראל, דלאו נותן טעם לפגם הוא שהרי הטעם הבלוע בה, עדיין טרי ומשובח. ובאופן זה, אסרה התורה את המאכל שנתבשל בכלי, כיון שבולע המאכל מטעם האיסור.

אך מאכל שנתבשל בכלי שחלף יותר מיום מאז שנעשה בו דבר איסור - וסתם כלי גוים אינם בני יומם - מותר המאכל.

ויש להבין: אם כן, אף את הקדירה עצמה, מכאן ואילך אם הקדירה אינה בת יומה - לישתרי, תהא מותרת אף לכתחילה, ולשם מה צריך להגעיל כל כלי שנלקח מן הגוי?

מבארת הגמרא: חיוב ההגעלה הינו משום שגזרו גזירה על קדירה שאינה בת יומא להצריכה הגעלה, משום קדירה בת יומא, על מנת שלא יטעו ויתירו אף קדירה בת יומא בלא הגעלה.

ואידך ולדעת הסובר שנותן טעם לפגם אסור, הרי שקדירה בת יומא נמי אף היא מפגם פגמה טעמה פגום. ורואים, שבכל זאת אסרה אותה התורה. ומשמע, שנתינת טעם לפגם, אינה סיבה להתיר. ולכן כל כלי גוי

- אף אם נותן טעם לפגם - המאכל שנעשה בתוכו אסור! ^[306]

רמי הקשה ליה רב עמרם לרב ששת: תנן שנינו במשנתינו - השפודין, והאסכלא, מלבנן באור וטהורין.

וקשה: והתנן לגבי קדשים שיש להכשיר את כליהם, [לפי שאסור להותיר מבשרם עד למחר. והאוכל מן הנותר, חייב כרת. ולכן יש להגעילם על מנת להוציא מהם טעם הבשר, על מנת שלא יבלע טעם הנותר בבשר הקדשים שיעשה מחר.]

ויש להכשירן כך: השפוד והאסכלא שעושין בהם בשר קדשים - מגעילן בחמין ומותר להשתמש בהם לבשר קדשים שיעשה למחרת.

וקשה, מדוע במשנתינו צריך ללבנם באור, ואילו במקדש, הסתפקו בהגעלה במים חמין?

אמר ליה רב ששת: עמרם ברי [בני] - מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים, הכא כאן לגבי בשר קדשים, הרי היתירא בלע הכלים בלעו בשר היתר. ולכן די בהגעלה.

ואילו התם, בגיעולי עובדי כוכבים, הרי איסורא בלע הכלי. ומשום כך צריך הכשר גדול בליבון!

אמר רבא: עדיין קשה. סוף סוף אף בכלי קדשים, כי קא פליט כאשר משתמש בכלי למחרת, איסורא קא פליט הרי הבשר הבלוע בו אסור באיסור נותר, ואם כן, פולט איסור, ומה איכפת לי אם בשעת הבליעה היה הבשר מותר?

אלא אמר רבא: מאי מהי ההגעלה האמורה בכלי בשר קדשים? נמי אף שם צריך שטיפה ומריקה. ואכן אף הם חייבים בליבון. אלא שבברייתא זו אנו למידים, שבכלי קדשים, מלבד הצורך ללבנם, נאמר בהם דין נוסף, שכלי קדשים צריכים מריקה ושטיפה. שנאמר [ויקרא ו כא] "ומורק ושוטף במים".

אמר ליה אביי: מי דמי האם יש לדמות מריקה ושטיפה להגעלה האמורה בברייתא? והלוא מריקה ושטיפה נעשים בצונן. ואילו הגעלה, בחמין היא. ואיך ניתן לומר שכונת הברייתא ש"הגעלה" היא מריקה ושטיפה?

אלא אמר אביי: הלכות אלו של הכשר כלי הבשר שמשתמשים בהם באש, נלמדים זה מזה באופן שנאמר באיוב [לו לג] "יגיד עליו רעו" כלומר, שמשנה אחת מלמדת על חבירתה.

וכך: תנא הכא שנה כאן במשנתנו שצריך ליבון לכלי ששימושו באש, ואכן הוא הדין שצריך בו להגעלה.

ואילו, תנא התם לגבי קדשים, שצריך הגעלה ואכן הוא הדין שצריך אף לליבון. כפי שאנו שונים ולמידים מכאן. ואכן, דיני הגעלה בכלי שבלע טעם איסור, וכן דיני הגעלה בכלי המקדש שנשאר בהם טעם "נותר" - שווים.

אמר ליה רבא: אי הכי אם אכן כך אתה מפרש שבכל משנה נאמר דין אחד, ואילו את הדין השני למידים מן המשנה האחרת,

הרי שהיה צריך התנא לתנינהו לכולהו בחדא לשנות את כל ההלכות במקום אחד, וליתני חדא באידך אחריתי ולכתוב הלכה אחת במקום אחר, ולימא "יגיד עליו רעו". ואילו על אותו מקום היה לו להורות וללמוד את שאר ההלכות מהמקום שבו נשנה הכל.

אך דבר זה, לומר הלכה אחת במקום אחד, והלכה אחרת במקום אחר, אין דרך התנא לעשות.

ואם כן, שוב יש להבין, מדוע לגבי כלי בשר הקדשים די בהגעלה, ואילו בכלי איסור, צריך ליבון?

אלא אמר רבא: בשר קדשים היינו טעמייהו טעם דינם הוא כדברי דרב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה.

דאמר: בשר שלמים, נאכל לשני ימים. ורק לאחר שני ימים, נעשה נותר. ולכן, הטעם הנבלע בכלים בכל יום ויום, נעשה גיעול [פליטה] ונפלט לתוך הבשר שנעשה בחבירו ביום שלאחריו.

ולכן אף פעם אין נותר. כיון שהטעם שנבלע אתמול, נפלט היום. והטעם שנבלע היום, יפלט מחר. ונמצא שלעולם לא ישאר טעם הבלוע למשך יותר מיום אחד. ומשום כך אין צורך בליבון. ^[307]

מקשה הגמרא: תינח אכן לא קשה מכלי בשר שלמים. דכיון דלשני ימים מיתאכלי מותרים באכילה, ומקמי דניהוי נותר לפני שחל עליהם דין נותר, הרי שביום השני, קא הוי גיעול כבר נפלטו אל הבשר שנעשה ביום השני, ולכן אין בזה חשש נותר.

אלא חטאת, כיון דרק ליום ולילה מיתאכלא נאכלת, ואילו למחר כבר בשרה אסור בתורת "נותר", אם כן, כי כאשר מבשל בה בכלי האידנא חטאת היום, אזי עד מחר הוי נותר. וכי כאשר הדר חוזר ומבשל בה למחר, או שלמים או חטאת, קא פליט הרי נפלט טעם בשר הנותר ד [של] חטאת דהאידנא שנעשית היום, ונבלע בבשר החטאת ושלמים דלמחר, ונמצא שהאוכל בשר שלמים וחטאת למחר, הריהו טועם מטעם האיסור של הנותר מהיום?!

התשובה: אמרי, לא צריכא אכן היתר הכלים הללו, לא נצרך ונאמר אלא לאופן זה:

דכי מבשל בה חטאת האידנא כאשר מבשל בכלים חטאת היום, הדר חוזר ומבשל בה האידנא עוד היום שלמים.

ואם כן, כבר בבישולם של השלמים היום, נבלע טעם החטאת שנתבשל היום, בבשר השלמים שאף הוא מתבשל היום באותם הכלים. ועל ידי כך פג הטעם הנשאר מן החטאת, ואיננו.

נמצא, דבשר החטאת דנעשה למחר, ובשר השלמים דנעשה אתמול, בהדי הדדי ביחד באותו הזמן, קא שלים זמנייהו נגמר זמנם. וכשרים הם כל היום שלמחרת.

והדר חוזר ומבשל בשר שלמים דלמחר ובולע בשר השלמים את פליטת בשר החטאת, ונשאר טעם השלמים עד למחרתו, ושוב עושים בו חטאת, שלמים וכו' כסדר הזה. ונמצא, שאין בכלים אלו כל בליעת איסור נותר שעבר זמנו.

אי הכי, אם כן קשה ביותר, שאף הגעלה נמי לא ליבעי גם כן לא צריך. שהרי אין בכלים אלו, כל בליעת איסור?! ^[308]

- קשיא!

ישוב נוסף לקושית הגמרא בין דין משנתינו שכלים הנמצאים באש צריכים ליבון, ואילו בכלי המקדש, מספיק רק הגעלה:

רב פפא אמר: האי, כלי הגוים, אין מבשלין בהם כל הזמן. ולכן בליעת האיסור שבדפני הכלי, קריד מתקשה ואינה יוצאת משם בקלות אלא רק על ידי ליבון באש.

ואילו האי, כלי המקדש שמבשלים בהם כל הזמן, לא קריד אין בליעת טעם הבשר מתייבשת ומתקשה בהם ונוחה היא לצאת מן הכלי. ולכן די רק בהגעלה.

רב אשי אמר: לעולם החילוק בין כלי הגוים לכלי המקדש, הינו כדאמרן מעיקרא כפי שתירצנו בתחילה.

הכא כאן בכל המקדש, בשעת בליעת הטעם, התירא בלע. ואילו הכא בכלי גוים, איסורא בלע.

ודקא קשיא לך ואם יקשה לך מה שהקשינו לעיל, דהרי בעידנא בזמן דקא פליט שפולט הכלי את טעם הבשר הנותר, הרי איסורא קא פליט, ואם כן מה איכפת לנו שבשעת הבליעה היה הדבר מותר?

היישוב הוא: בעידנא דקא פליט בזמן שפולט טעם האיסור, לא איתיה לאיסורא בעיניה אין האיסור נמצא בעינו, אלא רק שיירי טעמו.

ולכן, כיון שאף בשעה שנעשה נותר כבר לא היה האיסור בעין [וכאשר היה הבשר בעין, עדיין לא נאסר], אלא כל מה שהיה זהו רק בליעת הטעם בכלי, וכן כעת לא נפלט גוף האיסור אלא רק טעמו - די בהגעלה. ^[309]

שנינו במשנה: את שדרכו ללבן באור, ילבן באור.

מבררת הגמרא: ועד כמה מלבנן?

אמר רבי מני: עד שתשיר קליפתן. כלומר, שתרד מהם מעין קליפה שהיא השיכבה העליונה של ציפוי הכלי. ^[310]

וכיצד מגעילן? אמר רב הונא - מכניס יורה קטנה שאותה רוצה להגעיל, בתוך יורה גדולה, וממלא את הגדולה מים רותחין, כך שהמים יכסו את הקטנה מלמטה ועד למעלה מגדותיה.

יורה גדולה, מאי איך מגעילין אותה?

הערות

^[306] התוס' לעיל לחב ד"ה אי, הוכיח מן הגמרא שם שהלכה כי נותן טעם לפגם מותר. ועוד הוכיח, כי סתם כלי גוים בחזקת שאינם בני יומם. [כלומר, לא חוששין שנעשה בהם איסור באותו יום ואיסור שנעשה ביום קודם, הריהו נותן טעם לפגם במאכל המתבשל היום בכלי זה.] ומשום כך, כלי זה נותן טעם לפגם הוא, ומותר. והטעם שאין חוששים לבני יומם, הוא משום ספק ספיקא. א, ספק אם נשתמשו בו היום או אתמול, ב. אף אם נשתמשו בו היום, ספק אם כלל נשתמשו בו באיסור הנותן טעם. וכן דעת הר"ן והמרדכי ורוב ראשונים שסתם כלי גוים בחזקת שאינם בני יומם. אולם בדעת הרמב"ם, הוכיח הבית יוסף [יו"ד קכ"ב] שסתם כלים, בני יומם הם. לפי שלדעת הרמב"ם אין לחשוש לפליטת הכלים משום שטעם הבשר הנפלט מן הכלי, פוגם את התבשיל ומסריחו. ומשמע, שאילו היה הכלי נותן טעם לשבח, היה הדבר נאסר. וזאת משום שבחזקת בן יומו הוא.

^[307] הקשה הראב"ד: והלוא כאן מדובר בשפוד שחייב ליבון על מנת להכשירו. והלוא אם באותו זמן המיועד לליבון, צולין עליו בשר, היאך יתלבן, והרי להלן מבואר שעיקר הליבון הוא שתשיר האש קליפת הכלי וזה לא יתכן כל עוד יש בשר על השיפוד? ויישב, שאפשר ללבן על ידי כך שבכל פעם צולה על חלק אחר של השיפוד, והחלק שצלו בו אתמול, מתלבן היום. ולא באים לידי אכילת בליעת נותר.

^[308] ברמב"ן כתב שקושיא זו אינה נמצאת בעיקר הנוסחאות, וכנראה שכך היא גירסת רש"י. ואכן קושיא זו, לדעת הרמב"ן, אינה. לפי שאם לא יגעילו את הכלי בין עשיית בשר קודש אחד לעשיית בשר קודש חבירו, הרי שהקודש השני, בולע מטעמו של הראשון, והיה אף הוא נאסר לאחר זמנו של הראשון משום נותר.

^[309] כך נראה הביאור על פי דברי רש"י. הראב"ד הוכיח מכאן, שכן הוא הדין בפסח. שכלי שנשתמשו בו לחמץ קודם זמן איסורו, אף אם נשתמשו בו באש, ולכאורה צריך ליבון, מכל מקום די בהגעלה. לפי שבשעת בליעתו עדיין לא נאסר החמץ, ואם כן, לא היתה זו בליעת איסור. אלא היתירא בלע. אולם הרמב"ן חולק על כך, ומפרש דברי הגמרא כפי משמעות דברי הרש"י, והיינו דאין הכונה שכל דבר שנהיה לאיסור כאשר הוא בלוע, הרי שאינו צריך ליבון ודי לו בהגעלה. אלא הכונה היא שאין איסור חל אלא על דבר שיש בו ממשות כל שהיא, לענין שיכול להיפלט על ידי הגעלה. ושיש בבליעה זו כדי לתת טעם במאכל. אבל מה שאינו יוצא אלא על ידי ליבון, כיון שהוא מועט מאוד, הרי שאין שם נותר חל עליו כלל. אולם חמץ, הואיל מתחילה שמו עליו כ"חמץ", כאשר היה בעין, שוב אין שם חמץ פוקע ממנו, אלא עד שיוציאנו בליבון.

^[310] בירושלמי נאמר שיעור בדבר זה, והוא עד שינתזו ממנו ניצוצות. וברמ"א [או"ח תנא ד] כתב, שדי אם נתלבן בחוץ עד שהקש המונח עליו בחוץ - נשרף. אבל העיקר כסברא ראשונה בשם הירושלמי.

בת יומא [יום] שבישל בה הגוי באותו יום, דלאו [שלא] נותן טעם לפגם הוא.

ושואלים: אם כן, מכאן ואילך כלי ישן לישתרי [שיהא מותר], כיון שהוא רק נותן טעם לפגם! ומשיבים: גזירה היא לאסור קדירה שאינה בת יומא לכתחילה משום קדירה בת יומא.

ומן הצד האחר, ואידך [והאחר] האומר שנותן טעם לפגם אסור, מה הוא אומר? לדעתו אף קדירה בת יומא נמי מפגם פגמה [גם כן פוגמת קצת את טעמה], ובכל זאת אסרה אותה התורה, נמצא שנותן טעם לפגם אינו טעם להתיר.

א רמי ליה [השליך, הראה לו סתירה] רב עמרם לרב ששת, תנן [שנינו במשנתנו]: השפודין והאסכלא — מלבנן באור. והתניא גבי [והרי שנינו במשנה אצל] דיני קדשים: השפוד והאסכלא לאחר שהשתמש בהם לצורך קרבן אחר, כיון שיש טעם קרבן זה בשפוד והוא הופך להיות נותר לאחר זמנו, ואסור — מגעילן בחמין לפני שמשתמש בהם לקרבן אחר. ומדוע אינם צריכים ליבון?

אמר ליה [לו]: עמרם ברי [בני], מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים? הכא [כאן] בקדשים היתירא [היתר] בלע הכלי, די לו בהגעלה, התם [שם] בגיעולי גוים איסורא [איסור] בלע, ולכן צריך תיקון גדול יותר בליבון.

אמר רבא: עדיין הקושיה במקומה, סוף סוף כי קא פליט [כאשר הוא פולט] אותו כלי של קדשים — איסורא קא פליט [איסור הוא פולט], שהרי מה שנבלע בכלי נאסר משום נותר, ואם כן, מה ההבדל לי אם בלע היתר או לא? אלא אמר רבא: מאי [מה] הגעלה נמי [גם כן] האמורה בקדשים? הכוונה היא לשטיפה ומריקה שעושים בכל כלי שבישל בו קדשים ("ומורק ושוטף במים" ויקרא ו, כא), והוא בנוסף לליבון שצריך לעשות לכלי זה, כמו בכל כלי אחר שצלו בו.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? כיצד ניתן לקרוא למריקה ושטיפה "הגעלה"? הלוא מריקה ושטיפה עושים בצונן, והגעלה עושים בחמין! אלא אמר אביי: צריך לתרץ דבר זה לפי השיטה של "יגיד עליו רעו" (כלשון הכתוב איוב לו, לג), שכל משנה מלמדת על חבירתה, תנא הכא [שנה כאן] שעושים בשפוד ואסכלא ליבון, והוא הדין שצריך לעשות הגעלה, תנא התם [שנה שם] בקדשים הגעלה והוא הדין לליבון.

אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך] אתה מסביר, לתנינהו לכולהו בחדא [שישנה את כולם, ליבון והגעלה במקום אחד], וליתני חדא באידך אחריתי [ושישנה רק דבר אחד באחר], ולימא [ונאמר]: "יגיד עליו רעו", אבל אין לפרש כן כאשר נאמר דבר אחד במקום אחד ובמקום שני דבר אחר!

אלא אמר רבא: קדשים היינו טעמייהו [זהו טעמם] שאינם צריכים ליבון — כמו שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, שאמר: כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, כלומר מה שמשתמשים בו ביום אחד הוא נפלט מן הכלי כשמבשלים בו ביום שלאחריו, קודם שנעשה נותר.

ומקשים: תינח [נניח] בשלמים, שכיון שלשני ימים מיתאכלי [הם נאכלים] כלומר, מותרים לאכילה, נמצא כי מקמי דניהוי [עוד לפני שהשלמים נעשים] נותר קא הוי [הרי זה] גיעול, כלומר, הכלי פולט היתר כשמבשל בו למחרת. אלא חטאת, כיון שליום ולילה אחד מיתאכלא [היא נאכלת], כי [כאשר] מבשל בה האידנא [עכשיו, היום] חטאת — הוי [הריהו] נעשה למחרת נותר, ואם כאן, כי הדר [כאשר הוא חוזר] מבשל בה למחר או שלמים או חטאת, קא פליט [הרי פולט] הכלי את הנותר של חטאת דהאידנא [של היום] בתוך החטאת ושלמים של למחר, וצריך לאסור!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: לא צריכא [נצרכה] אלא כאשר עושים באופן זה, דכי [שכאשר] מבשל בה חטאת האידנא [עכשיו] הדר [חוזר] ומבשל בה האידנא [עכשיו] עוד פעם באותו יום שלמים, ואז נפלט טעם החטאת מן הכלי בו ביום, ונבלע בו טעם השלמים, ונמצא ש

חטאת של למחר ושלמים של אתמול בהדי הדדי קא שלים זמנייהו [ביחד נשלם זמנם], שהם כשרים כל יום המחרת. והדר [והוא חוזר] ומבשל שלמים למחר, ובשר החטאת של מחר שנבלע בכלי חוזר ונפלט בו ביום, וכן כל יום ויום.

ומקשים: אי הכי [אם כן], שכל יום פולט הכלי בשר קדשים שלא נעשה עדיין נותר, הגעלה נמי לא ליבעי [גם כן לא יצטרך]! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] הדבר להסברו של רבא.

רב פפא אמר הסבר אחר לסתירה בין דין השפוד והאסכלא של גוים שצריכים ליבון, לבין אלו של קדשים שדי להם בהגעלה: האי [זה] בישולי גוים, כיון שאין מבשלים בכלי תמיד — קריד [הריהו מתקשה ונדבק], וצריך תיקון בליבון. אבל האי [זה] בקדשים, שכל הזמן מבשלים בהם, לא קריד [נדבק], ולכן אינו צריך ליבון.

רב אשי אמר: לעולם כדאמרן מעיקרא [תפרש כמו שאמרנו מתחילה], כפי שתירץ רב ששת לעיל: הכא [כאן, בקדשים] התירא [היתר] בלע, הכא [כאן, בשל גוים] איסורא [איסור] בלע.

ודקא קשיא לך [ומה שהיה קשה לך] דבעידנא דקא פליט, איסורא קא פליט [שבזמן שהוא פולט, איסור הוא פולט] גם בקדשים, שכבר נעשו נותר! יש לומר: בעידנא דקא פליט, לא איתיה לאיסורא בעיניה [בזמן שהוא פולט, אין האיסור נמצא בעינו], שאין זה גוף הנותר אלא טעם בלבד, ולכן אין להחמיר בו, כיון שתחילתו היה היתר.

ב הזכרנו במשנה ליבון והגעלה. ושאלו: ועד כמה מלבנן את הצריכים ליבון? אמר ר' מני: עד שתשיר קליפתן, שיורד מהן מעין קליפה על ידי הליבון. וכיצד מגעילן את הצריכים הגעלה? אמר רב הונא: יורה קטנה מכניס בתוך יורה גדולה רותחת, ועל ידי זה מגעיל אותה.

ושואלים: יורה גדולה שאין כלי גדול להגעילה בתוכו מאי [מה] עושים לה כדי להגעילה? תא שמע [בוא ושמע]: דההוא דודא דהואי בי [שהיה דוד אחד שהיה בבית] רב עקביה שהיו רוצים להכשירו, אהדר ליה [סובב אותו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that was used for cooking that same day by a gentile, as in such a case, it does not impart flavor to food cooked in it to the detriment of the mixture.

The Gemara asks: If so, from that point onward the pot should be permitted, as on the following day the taste of the non-kosher food imparted by the pot is already to the detriment of the food. The Gemara answers: There is a rabbinic decree that prohibits use of a pot that was not used by a gentile that same day, due to concern that one will use a pot used by a gentile that same day.

The Gemara comments: And according to the opinion of the other tanna, who holds that even if the imparted flavor is to the detriment of the permitted food nevertheless it is forbidden, even the flavor imparted by a pot that was used that same day is detrimental to the flavor of the food, and still the Torah deems it forbidden, which proves that if a forbidden substance imparts flavor to a permitted food to its detriment, the permitted food is forbidden.

§ Rav Amram raises a contradiction before Rav Sheshet: We learned in the mishna: With regard to the spits and the grill, one must heat them until white-hot in the fire. But it is taught in a mishna (Zevaḥim 97a) with regard to sacrificial meat: The spit and the grill that were used to roast sacrificial meat may not be used again after the time for eating that particular offering has passed, as the leftover taste of the offering in these utensils is forbidden, unless one purges them in hot water. Apparently, heating them until white-hot is unnecessary.

Rav Sheshet said to him: Amram, my son, what has the matter of sacrificial meat to do with vessels of gentiles that require purging? Here, in the case of sacrificial meat, the utensils absorbed a permitted food that subsequently became forbidden, and therefore purging in hot water is sufficient. There, in the case of utensils acquired from gentiles, the utensils absorbed a forbidden food, and so they must be heated until white-hot.

Rava disagreed, saying: Ultimately, even in the case of sacrificial meat, when it emits flavor, it emits a forbidden flavor, so what difference does it make that it was permitted when it was absorbed? Rather, Rava said: What is meant by the purging stated with regard to sacrificial meat? It means that besides heating it until white-hot, rinsing and scouring it are also required, as is the halakha with regard to any utensil used with sacrificial meat, as the verse states: “It shall be scoured and rinsed in water” (Leviticus 6:21).

Abaye said to him: Are rinsing and scouring comparable to purging? Scouring and rinsing are done in cold water, whereas purging is done in hot water. Therefore, this is not a valid interpretation of the term purging. Rather, Abaye said that the Mishna employs the style of: Its counterpart reveals about it (see Job 36:33), as follows: The Mishna taught here that the spit and the grill require heating until white-hot, and the same is true of purging, which is also required. The Mishna taught there that purging the spit and the grill is necessary, and the same is true of heating until white-hot.

Rava said to him: If so, let the Mishna teach all of these requirements in one of the places, and let it teach only one of them in the other, and then let us say that the Mishna employs the style of: Its counterpart reveals about it. The principle that one mishna supplements the other can apply when all of the information is stated in one of the two places, but not when each has only part of it.

Rather, Rava said that with regard to sacrificial meat, this is the reason that its utensils do not require heating until white-hot: It is in accordance with that which Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says, as he says: Each and every day constitutes purging for the other day, i.e., the previous day. Since the designated time for eating the meat of a peace-offering ends the day after it is sacrificed, using the utensils every day for an offering sacrificed on that day guarantees that the taste of every offering is expelled from the utensils before they becomes forbidden, by using them with fire on the following day. Therefore the utensils do not require special heating until white-hot in fire in order to become permitted for subsequent use.

The Gemara raises an objection: This works out well with regard to peace-offerings, as, since their meat may be eaten over two days, purging is achieved before they become leftover sacrificial meat, which is forbidden. But with regard to a sin-offering, since its meat may be eaten only over the course of a day and a night, when one cooks the meat of a sin-offering with the utensil now, it becomes leftover the next morning. And when one cooks with it again the next day, whether the meat of a peace-offering or a sin-offering, the utensil expels the leftover taste of the sin-offering sacrificed now into the meat of the sin-offering or peace-offering sacrificed the next day, and it should be forbidden.

The Sages say in response: It is not necessary to purge the utensil by heating it until white-hot even if it was used for the meat of a sin-offering; it is possible to avoid such a requirement, as when one cooks a sin-offering with the utensil now, he can then cook the meat of a peace-offering with the same utensil now, i.e., on the same day, and the taste of the sin-offering is consequently expelled from the utensil on that same day.

Then, when the taste of the peace-offering is absorbed, it creates a situation where the designated times for eating the meat of the sin-offering of the next day and the meat of the peace-offering of the previous day are complete simultaneously. It is therefore possible to use the utensil for cooking the meat of a sin-offering the next day without having to purge it from the taste of the previous day’s offerings. And one can then cook the meat of a peace-offering with the utensil the next day, thereby expelling from it the taste of the sin-offering of that day, and repeat this practice day after day.

The Gemara raises an objection: If so, if each day the utensil expels the taste of the sacrificial meat that has not become leftover, then purging it with boiling water is also unnecessary. Why, then, does the mishna require purging with boiling water? The Gemara comments: This poses a difficulty to Rava’s explanation.

Rav Pappa said that there is another resolution to the contradiction between mishnayot: In this case of a gentile’s spit and grill, because it is a utensil that is not in continual use, it becomes crusty and must be heated until white-hot; but that utensil used for sacrificial meat is in continual use, so it does not become crusty.

Rav Ashi said: Actually, the contradiction should be resolved as we said from the outset, as explained by Rav Sheshet: There, in the case of sacrificial meat, the utensils absorbed a permitted food that subsequently became forbidden, and therefore purging is sufficient. Here, in the case of utensils acquired from gentiles, the utensils absorbed a forbidden food, and so they must be heated until white-hot.

And as for that which poses a difficulty for you, that at the time that the utensil expels flavor, it expels the flavor of a forbidden food, the answer is that at the time it expels flavor, the forbidden food is nonexistent in its substantive form. Since the forbidden substance expelled from the utensil is not the forbidden food itself but only its flavor, it is treated leniently, and therefore the fact that it was permitted at the time it was absorbed in the utensil is taken into account.

§ Returning to the mishna, the Gemara asks: And how much does one heat utensils to make them white-hot? Rabbi Mani says: Until they shed their outer layer. And how does one purge utensils with boiling water? Rav Huna says: One immerses a small kettle inside a large kettle of boiling water.

The Gemara asks: What does one do with a large kettle? The Gemara suggests: Come and hear an answer from an incident involving a certain cauldron that was in the house of Rav Akavya and required purging. He surrounded it

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא אמר רבא קדשים היינו טעמא כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. כלומר לעולם בין דבלע איסורא בין דבלע היתירא כל שתשמישו על ידי האור כשפוד ואסכלא אינו יוצא מידי איסורו אלא בליבון על ידי האור, אלא דקדשים שאני דכל יום ויום מבשלין בו, ודלמחר נעשה גיעול לבליעתו של יום זה, והלכך לעולם אינו בא לידי אסור נותר, ולקמן פריך אי הכי הגעלה לא ליבעי. ותמיהא לי טובא, חדא דכי מבשל בה למחר מאי הוי, דהא כל שנבלע על ידי האור בליעתו קשה ואינו יוצא מידי דפנו לעולם עד שילבננו באור שיהו הנצוצות מנתזות ממנו, וכדאמרינן לקמן: ועד כמה מלבנן, אמר ר' מני עד שתסיר קליפתן, וגרסינן בירושלמי (הט"ו) והליבון צריך שיהו הניצוצות מותזין ממנה, ואם כן האיך נגאל מכדי בליעתו בבישול של מחר, שאין בשול עושה לבון ועדיין נשאר בו מבליעתו של אתמול ועושה נותר, ואסור בין חטאת בין שלמים, דדי לבשול להיות כהגעלה. ועוד דהא קיימא לן (פסחים עד, א) דחם מקצתו חם כלו אמרינן, ושפוד ואסכלא שבשלו בהם נתפשטה בליעתן לכלן, ואין יוצאין מידי בליעתן עד שיגעיל את כלן או עד שילבן את כלן, ואין הכשר עולה להן בהגעלה או בלבון עד מקום שממשו של צלי מגיע, ושפוד ואסכלא אי אפשר לצלות בכלן בכל עת, והיאך ניתר בצלית שלמים או חטאת של מחר שלא פשט הבשול בכלן, וכדאמרינן (פסחים ל, ב) גבי סכינין מגעיל להו ולקתייהו ברותחין, אלמא אינם נכשרים בהכשר מקום חתך לבד עד שיגעיל אף קתייהו שאינו חותך בו כלל. ואפשר לומר דהכי קאמר, דקדשים כיון דהגעילן על ידי בשולן קודם שיבא לידי נותר די לו בכך ואף על פי שלא ליבנו, לפי שעל ידי גיעול של מחר יוצא ממנו רב בליעתו עד שלא נשאר בו אלא איסור קלוש מאוד, ואותו המעט הקלוש אין בו כדי שיחול עליו איסור נותר מתוך מיעוטו וקלישותו, וכן אותו הבלוע שנתפשט בכלי איננו אלא משהו וקלוש מאד, והילכך בבשול זה גם כן מתמעט ונקלש קצת עד שלא נשאר בו כדי שיקבל איסור נותר, אבל אם לא בשל בו למחר קודם שיבא לידי נותר הוה ליה בליעתו גדולה ורבה, ויש בה כדי שיחול עליה איסור נותר אפילו בתוך דפני הכלי, ובעי ליבון ככלים של גוים. והילכך בגיעולי גוים גם כן כיון דאיסורא בלעי, אם משתמשין בו על ידי האור אף על פי שהגעילו ויצא ממנו רוב בליעתו על ידי הגעלתו, מכל מקום כיון שנשאר בו מעט מן האיסור אותו המעט אסור, ואוסר אם יהיה בן יומו, ועוד שאין מבטלין אותו לכתחלה, והילכך צריך ליבון אפילו להשתמש בו ברותחין שלא על ידי האור, כן נראה לי.
ואם תאמר להשתמש בו בחמין לבד שלא על ידי האור לא צריך ליבון, שהלא כל מה שאפשר לצאת ולהפליט ממנו על ידי חמין כבר יצא ממנו על ידי הגעלתו, ועד שישתמש בה על ידי האור לא נצריכה ליבון. זה אינו, דכיון דנשאר עוד איסור בכלי, לעולם פולט מעט מעט על ידי חמין, ותדע שהרי כלי חרס אינו יוצא מידי דפנו על ידי הגעלה ואין לו תקנה אלא שבירה, ואם כן אמאי, יגעילנו ברותחין וישתמש בו על ידי חמין שלא על ידי האור, אלא ודאי כיון שנשאר בו לעולם מן האסור, פולט הוא והולך לעולם מעט מעט אפלו בחמין.

תינח שלמים דכיון דלשני ימים מתאכלי [מקמי] דליהוו נותר קא הוו להו גיעול. ואם תאמר אכתי מי ניחא, והא ממעט לשלמים דהאידנא מזמן אכילתן, שאינם נאכלין אלא עד זמן שלמים דאתמול משום דטעמן [של] שלמים דאמש איתיה בהני דהאידנא. יש לומר דאינו ממעטן מזמן אכילתן כלל משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם, כי ההיא דפרק כל הבשר (חולין קיא, ב) דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח, שהבשר נותן טעם בקערה ומן הקערה בדגים ועדיין הוא היתר, וכמו כן שלמים דאתמול נתנו טעם בשפוד ומן השפוד בשלמים דהאידנא ועדיין הוא היתר, דשלמים דאתמול זמנן עד הלילה הבאה. אלא מההיא דמתרצינן בסמוך אמרי לא צריכא דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים, וכי הדר בשיל למחר חטאת או שלמים, חטאת דלמחר ושלמים דהאידנא בהדי הדדי שלים זימנייהו, קשה דמכל מקום כשמבשל לשלמים אחר חטאת מייתי קדשים לידי פסול, דאוסר שלמים הללו לזרים ולנשים ולעבדים, דאין נאכלין אלא לזכרי כהונה כחטאת הבלוע בהן, ולא שייך למימר הכא נותן טעם בר נותן טעם, דלא אמרינן הכי אלא כשיש שני נותן טעם של היתר קודם שיבא האיסור, כמו דגים שעלו בקערה שיש שני נותני טעם של היתר קודם שיאכלם בכותח, כך מצאתי בספר התרומות (סי' ס) וצריך עיון.

אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי. כך גריס רש"י ז"ל, וכן כתובה בפירושי ר"ח ז"ל. וכתב הרמב"ן נ"ר לא מצאתי כן בעקר הנסחאות, ואין צריך [להגיד, דהגעלה לרבא משום הכי בעי לה משום דלא ליהוי של כל יום ויום נותן טעם] בשני, שאם נתן בו טעם חוזר הוא כמוהו ומיד נעשה נותר הגיעול, ובקדשים עצמן של יום שני ישלם זמנן כזמן של יום ראשון ונמצא מביא קדשים לבית הפסול, וכענין ששנינו בפרק דם חטאת (זבחים צז, א) בשל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים, אם יש בהן נותן טעם הרי הקלים כחמורין, וטעונין מריקה ושטיפה, ופוסלין במגעם, ואם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורים, ובמסכת פסחים (מה, א) נמי אמרינן יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה תאכל כחומר שבה, ומשום הכי בעי הכא הגעלה כדי שלא יהא ראשון נותן טעם לשני אלא של שני מבטל של ראשון להיות כמוהו, אלו דברי הרב נ"ר. ואם דברי רבינו וגרסתו עיקר עלה לנו תירוץ לקושייתנו שהקשינו למעלה, דכשמבשל בה שלמים אחר חטאת מביא קדשים לבית הפסול, דאוסר שלמים אלו לזרים ולנשים, ומעתה לא תקשי לן מידי, דכיון דהגעלה מיהת עושין בין חטאת לשלמים הרי אין השלמים נאכלים כחמר חטאת אלא בתורת שלמים, וכדתנן אם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורין. אלא דקשיא לי טובא לגרסתו של רבנו נ"ר שאם כן דלדברי רבא הגעלה נמי בעינן, ומשום הדין טעמא דלא ליתן טעם ראשון בשני, אם כן מאי קשיא ליה לתלמודא תינח שלמים וכו' אלא חטאת כיון דליום ולילה מתאכלא כי מבשל בה האידנא חטאת והדר מבשל בה למחר שלמים או חטאת קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר, וכי פליט להו מאי הוי, והלא מאי דפליט לא הוי נותן טעם, דמשהו הוא דפליט להו בתר דעביד להו הגעלה, ולא הוי נותר ולא פסול. ומיהו מאי דקשיא ליה לרבינו נ"ר דאי לא עביד להו הגעלה יביא שלמים דהאידנא לבית הפסול כד שלים זמן החטאת, ודאי צריכא עיונא. ולדידי קשיא לי אמאי לא פריק להו רבא לעולם כל יום ויום נעשה גיעול לחברו כדאמרית, והגעלה דקתני דאי מבשל בה האידנא [חטאת] ובעי לבשולי ביה למחר חטאת או שלמים פליט בהו חטאת דהאידנא והוה ליה נותר, והשתא דעביד בהו הגעלה תו לא הוי נותר דלית ביה נותן טעם, וצריך לי עיון.

רב אשי אמר לעולם כדקאמרינן מעיקרא, הכא היתירא בלעי הכא איסורא בלעי וכו'. כתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לחמץ בפסח, והיינו דאמרינן בפסחים (ל, ב) לגבי סכינין, והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, משום דמעיקרא היתירא בלע וכי פליט ליתיה לאיסורא בעיניה, אבל בלוקח סכין מן הגוים לחתוך בה רותח צריך ליבון, מפני שפעמים צולה בו בשר על גבי האור והוה ליה כשפוד, וכיון דבעידנא דקא בלע בלע מאיסור צריך ליבון, והכי נמי תניא בתוספתא (פ"ט ה"ב) כגון השפודין והסכינין והאסכלאות מלבנן באור. וכן אמר בירושלמי (הט"ו) בסכין גדולה שצריך לבון. ובפרקא קמא דחולין (ח, ב) אמרו בסכין של גוים כגון שלבנה באור, וכן אמרו בשם רבנו תם ז"ל. ואף על גב דרב אשי גופיה הוא דאמר בפסחים (שם) לדידי חדתתא עבדינן לי, ואמר ליה מר איפשר ליה, דלא איפשר ליה מאי, ואמר אנא נמי כעין חדתתא קאמינא, קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להו ולקתייהו ברותחין בכלי ראשון, דאלמא משמע דלרב אשי גופיה בעינן ליבון, יש לומר דרב אשי מחמיר על עצמו היה, לחוש על דברי חבריו דאין מחלקין בין היכא דבלע היתירא להיכא דבלע איסורא, והיינו דקאמר לדידי חדתתא עבדין לי. והלכתא אידי ואידי ברותחין, ורב אשי גופיה הוא דפסק הכי, ואי נמי תלמודא הוא דפסיק הכי, כלומר דהלכתא כפירושיה דרב אשי, דכל היכא דהיתירא בלע בהגעלה סגי להו, והוא הדין לשפודין ואסכלאות בפסח דהיתירא בלעי דבהגעלה סגי להו. והא דבעו מניה מרב אשי סכיני ולא בעו מניה שפודין ואסכלאות וכל שתשמישו על ידי האור, אפשר לומר משום דחזו ליה דעביד מעשה לנפשיה אף בסכינים דמלבן להו, משום הכי בעו מניה סכיני, ואהדר להו דעלמא בהגעלה בכלי ראשון סגי להו משום דהיתירא בלעי, אבל איהו אחמורי הוא דקא מחמיר אנפשיה.
אבל הרמב"ן ז"ל כתב סכיני דפסחא אסורא בלעי, וחד דינא אית להו בהדי סכיני דגוים, ותרווייהו איסורא בלעי, ולא אמרו היתירא בלעי אלא בקדשים דבשעה שבלע לא היה נאסר כלל, דאיסורו משום נותר הוא, וההיא שעתא אכתי לא הוי נותר ולא נאסר כלל שאין שם נותר עליו, ולאחר שנבלע נעשה נותר, וההיא שעתא אין איסור נותר ראוי לחול אלא על מה שראוי להפליט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נתינת טעם, וכשהגעיל אף על פי שנשאר בה מעט שאינו נפלט אלא על ידי האור, אותו מעט שנשאר בו אינו אוסר. אבל בחמץ בפסח שנשאר נבלע בסכין, חמץ הוא ושם חמץ עליו, אלא שעדיין לא חל עליו זמן איסורו, מכל מקום כשחל עליו הפסח ראוי הוא ליאסר. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש גבי נותר כשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה, שבתוך דפני הכלי הוה ומעולם לא הוכר איסורא, וחמץ ניכר בשעת בליעתו ושמו עליו. וכן כתב (ע"ב ד"ה ולאכול) בסכין דמתניתין דגבי רותח צריך הגעלה ברותחין ובכלי ראשון, כדאמרי בפסחים לענין חמת בפסח, אלמא הוא זצ"ל משוה הדינין לחמץ בפסח ולאיסורי הגוים שלא כדברי הראב"ד ז"ל, וכן כתב בתשובותיו (סי' שלג) שכלם אינם צריכין אלא הגעלה. והא דאיבעיא להו התם הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו, לאו דוקא דפסחא, דהוא הדין לסכיני דארמאי , והכי נמי אמרינן התם הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בהו בפסחא, והוא הדין לגיעולי גוים. וכתב הרמב"ן נ"ר בשם בה"ג דעיקרא דבעיא זו דסכיני, ממשנתינו זו היתה, מתוך שלא שנינו בגיעולי גוים הכשר לסכין אלא שיפה, הוצרך הדבר לשאול שיפה זו במקום ליבון עומדת או במקום הגעלה עומדת, במקום ליבון עומדת שאם רצה לשוף ישוף ואם לאו מלבן דכשפוד ואסכלא דמו, שפעמים שאדם צולה בו בשר או דבר אחר שיש בו חמץ, או דילמא במקום הגעלה עומדת, דלא דשכיח תשמישתה באור, ובתר עיקר תשמישתיה אזלינן, ובהגעלה סגי ליה. והגעלה מיהא צריך בכלי ראשון, דזימנין דמעייל ליה לדודא דבשרא לאסוקי בשרא בה, והוה לן כעין כפא, והאי תשמישתה שכיח ביה טפי, והלכך לא סגי ליה בכלי שני, אי נמי דדוחקא דסכינא בכלי שני מצריך ליה כלי ראשון, ומסקנא בתר עיקר תשמישתיה אזלינן, כדתנן, את שדרכן להגעיל להטביל וללבן, ואין חוששין לשלא כדרכן, ואף על פי שפעמים שאדם משתמש בהו בחמין כגון כוסות וצלוחיות שהוא מפשירן כנגד האור ומערה בהו רותחין, אפילו הכי מכשירן בהדחה כעיקר תשמישו והני נמי כיון דזימנין בנורא וזימנין בדודא ושכיח ליה כל שעתא ושעתא תשמיש בכלי שני, לא נפיק מידי... כלי ראשון בעי, ורבנו יצחק ז"ל כתב דהא דאסקינן בפסחים בסכיני דפסחא ברותחין, דוקא בסכינין קטנים אבל בגדולים לבון בעו, כדגרסינן בירושלמי (הט"ו) הדא דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריך ליבון, וכדגרסינן נמי בתוספתא (פ"ט ה"ב) הסכינין והאסכלאות מלבנן באור, והרמב"ן נ"ר מסכים לפסקו של רש"י ז"ל דזה וזה בהגעלה אריך, ומה ששנו בתוספתא בסכינין דמשבשתא היא, שהרי הביאו אותה כאן בגמרא והניחו ממנה סכינין, ואלו היתה שנויה כן היה להם לשנות בה סכינין שהן רבותא גדולה מן השפודין. ומה שחלקו בירושלמי בין גדולה לקטנה אינו עיקר דהיינו נמי סברא דרב [אשי] דגמרין בפסחים, וכבר אידחייא לה במסקנא. וזה ששנינו בפרקא קמא דשחיטת חולין(ח, ב) כגון שליבנה באור, אינה קושיא כלל, שלא בא לפרש שם דיני ההגעלות וללמד עליה אם הלכה כרב אשי או לא, ותפס לו דרך קצרה שלבנה באור, כלומר שטהר אותה טהרה גמורה.ברוך ה' לעולם אמן ואמן ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה אמן.

והא אנן תנן גבי קדשים השפוד והאשכלה מגעילן. פירש ר״שי ז״ל שאם צלה בהם קדש היום ובא לצלות בהם למחר קדש אחר צריך להגעילם בנתים משום דמאי דצלה בו היום הוי נותר למחר וכי הדר ומבשל בהו למחר פליט שפוד בגויה טעמא דנותר דהיום ונותר אסור כרת ומכל מקום הגעלה סגי לה:

אמר ליה התם היתרא בלע כו׳. עד סוף סוף כי פליט איסורא פליט ונראה כי רב ששת נתכוון למה שפי׳ רב אשי המסקנא אלא שהראשונים לא ירדו לסוף דעתו והקשו עליו:

אלא אמר רבא מאי הגעלה דקתני מריקה ושטיפה. פי׳ דודאי לבון בעי והתם לא איירי בה תנא דהא פשיטא דלא גרע מגיעולי גוים דקתני הכא ולא קתני התם אלא מה שהוסיף הכתוב בכלי שרת לעשות בהן מריקה ושטיפה מפני מעלתם ומצות המלך היא בקדשים.

אמר ליה אביי מי דמי התם כו׳. כלומר דהיכי קרי תנא למריקה ושטיפה בלשון הגעלה ואפי' בשתוף השם דהא לא דמו כלל ולשון מי דמי בכאן משונה משאר מקומו׳.

אלא אמר רבא לעולם הגעלה ממש ולעולם שפוד ואשכלה בין בלעי איסורא בין בלעי היתרא וקדשים היינו טעמא דסגי להו בהגעלה משום דכל יום ויום נעשה געול לחברו פירוש שתשמישן תדיר ובכל יום ויום מבשלין בהן ואינו מספיק לבא לידי נותר עד שחוזר לפולטו בתבשיל אחר קודם שיבא לידי איסור נותר ולקמן מפר״שי אם כן הגעלה למה לי ואם תאמר כיון דשפוד ואשכלה בלעי טובא על ידי האור עד דלא סגי ליה אלא בלבון היאך נכשרין בגעול דכל יום ויום שחוזרין וצולין בהן והלא הליבון צריך שתשיר קליפתן כדאיתא בגמ׳ ובירושלמי אמרו שיהיו נצוצות מנתזין ממנו ונמצא שלא יצאתה בליעת היום כולה בגיעול דמחר אלא מקצתה והנותר יוצא בבשול ביום שלאחריו והוה ליה נותר ולא עוד אלא דכל שהוא בולע על ידי האור חם מקצתו חם כולו וכולו צריך הכשר גמור ואי אפשר להשתמש ולצלות בכולו בכל עת. וכל כלי שבלע שום דבר של איסור אין לו תיקון עד שיתלבן ויוכשר כולו ואפילו תימא דהשתא נמי סבירא לן דמגעילן קודם גיעול דבשול מכל מקום כל דצריך ליבון אינו נכשר לפלוט בליעתו אפילו בכמה הגעלות ויש לומר דהשתא סבירא ליה לרבה דכיון שנפלט רוב בליעתו בעודו היתר בגיעול של כל יום ויום לבדו או בגיעול והגעלה שוב אין לחוש למה שנשאר בו לא מחמתו ולא מחמת מה שחם כולו לפי שאינו אלא משהו ולהא מיהת אהני ליה מאי דבלע היתרא וכדבעינן לפרושי המסקנא בס״ד.

הא תינח שלמים דכיון דלשני ימים מתאכלי מקמי דלהוי נותר ביום השלישי נעשה גיעול ביום שני.

הקשו בתוס׳ אמאי ניחא שהרי ממעט זמן אכילת שלמים שלמחר שקבלו פליטת שלמים דהיום ואינן נאכלין אלא למחר כזמן שלמים דהשתא ואסור למעט זמן אכילת שלמים לפי שמביא קדשים לבית הפסול ותירצו דכיון דלמחר היתרא הוא אין לחוש לכך דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא שהוא מותר דהכא בליעת השפוד דהיום הוי חד נותן טעם וכשחוזר ופולט בקדשים דמחר הוי נותן טעם בר נותן טעם ושוב אין לחוש לו ומיהו הא דאמרינן בסמוך לא צריכה דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים דכי הדר בשיל בה למחר חטאת או שלמים חטאת דלמחר ושלמים דהאידנא בהדי הדדי שלים זמנייהו זה ודאי קשה דסוף סוף הרי יש בשלמים טעם בשר חטאת וממעט מפני כן אכילת שלמים ומביאן לבית הפסול לפי שהשלמים נאכלים לזרים ולנשים ולעבדים ועתה מפני טעם החטאת שבהם אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה כדין חטאת וכדאמרינן במסכת פסחים יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה ובהא לא שייך טעמא דנותן טעם בר נותן טעם שלא נאמר זה אלא היכא דתרוייהו היתרא אבל הכא איסורא איכא שהחטאת אסור לזרים ולנשים ועבדים כחתיכת איסור תורה ובתוספות ז״ל לא תירצו בזה כלום מפני שהם סבורין כי לדברי רבא כל יום ויום נעשה געול לחברו ואין צריך שום הגעלה וכדאשכחן דגרסי בנוסחי דידן וכן היא בפירושי ר״שי ז״ל א״ה הגעלה נמי לא תבעי קשיא וכן הגירסא בפי׳ ר״ח ז״ל ולפי אותה גרסא האמת שאין תירוץ לקושיתינו אבל מכל מקום הגירסא הזאת קשה מאד בעיני דהא קתני השפוד והאשכלה מגעילן ועל המילה הזאת שקלו וטרו אמוראי לישב אותה ועלה אתא רבא לפרושי והיכי משבש לה דלפום אוקמתיה לא נבעי הגעלה ואילו תנא תני מגעילן ואם כן הרי רבא משבש לנו המשנה ההיא יותר מן האמוראים הראשונים ודברי אביי שסתר הוא את דבריו וכיוצא בזה לא מצינו בשום מקום ואין לך לומר דרבא סובר דמשום געול דכל יום ויום תני תנא מגעילן דהא לא משמע לישנא דמתני׳ הכי כלל ועוד דאם כן היכי פרכינן ליה להדי נוסחא הגעלה למה לי מעתה אי אפשר לגרוס הגירסא הזאת ויעלו דברי רבא כהוגן דרבא הכי קאמר דמשום הכי סגי לן גבי קדשים בהגעלה משום דבלאו הגעלה איכא גיעול של כל יום ויום.

ומעתה יש לנו תירוץ לקושית התוס׳ דאין כאן חשש טעם חטאת בשלמים עד שיהיו שלמים נאכלים אסורין שלא לזכרי כהונה דכיון דאיכא הגעלה בנתים שוב אין כאן כדי נתינת טעם וכל שאין בראשון כדי נותן טעם בשני אינו נאכל כראשון החמור אלא השני מבטל את הראשון וכדתנן בהדיא פרק דם חטאת בשל בו קדשי׳ וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן נותן טעם הרי הקלין כחמורין וטעונים מריק׳ ושטיפה ונפסלין במגע ואם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורין עד כאן.

וכן. פירש הר״מבן ז״ל ואי ק״ל כיון דאמרת דרבא מאי דקאמר דכל יום ויום נעשה געול לחבירו בהדי הגעלה הוא דשרי אם כן מאי ק״ל לתלמודא מעיקרא דקאמר תינח שלמים כו׳ עד קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר דהא אמרת דמאי דפליט לא הוי נותן טעם דמשהוא הוא דפליט ולא הוי נותר ולא פסול לזה הקשה רבינו הר״שבא נר״ו. ונראה לי לפי עניות דעתי שהתלמוד סובר שלא אמרו שאם אין בו בנותן טעם שהוא מותר אלא לענין קדשים קלים וקדשי׳ חמורים דסוף סוף הכל יש בו צד היתר אלא שאין אכילתן שוה אבל לגבי איסור נותר וכיוצא בו שאין בו היתר לשום אדם אין לנו לבטל איסורו כלל עד שיהא לו הכשר גמור ככלי מדין וזהו מה שחדש רבא ואמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו והתלמוד הקשה דהניחא לגבי חברו אבל מה נאמר לענין איסור נותר דבשלמא שלמים בשלמים ליכא איסור נותר ואסקא רבא דכי קתני מגעילן היינו בדיעבד באנפא דליכא איסור נותר וכדפריש ואזיל ולא באה הגעלה אלא כדי שלא למעט זמן אכילתן וגם שלא יהיו החמורין נאכלין כקלין וכן היה לשונו של רבא מוכיח אלא שהתלמוד בא ופירש דבריו כנ״ל. ויש שהיו סבורין לדקדק משמועתינו שאם בשל אדם חלב בקדרה של מתכת ובשל בו אחרי כן ירק שמותר לחזור ולבשל בה בשר בו ביום שכבר נגעלה בבשול הירק והירק היה היתר משום נותן טעם בר נותן טעם וכדאמרינן הכא דכל יום ויום נעשה גיעול לחברו וגם מורי הר״אה ז״ל היה מבעלי סברה זו ולפי מה שכתבנו אין לומר כן ודוק ותשכח:

רב אשי אמר לעולם כדאמרת מעיקרא ודקשיא לך איסורא קא פליט ליתיה לאיסורא בעיניה. פי׳ ר״שי ז״ל לעולם כדאמרינן מעיקרא דהיינו טעמא משום דבקדשים היתרא בלעי ודקשיא לך כי פליט איסור׳ פליט לא חמיר אסוריה שכשנעשה נותר לא הוי אסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ולעולם לא הוכר איסורו עכ״ל ומכאן דקדק רבי׳ הר״אבד ז״ל דכלים של פסח ואפילו השפודים והאסכלאות בהגעלה סגי להו דהא היתרא בלעי והיינו נמי טעמא דאמרינן התם גבי סכינין דפסחא דסגי להו ברותחין מה שאין כן בסכין של גוים דבעיא ליבון ואין זה דעת הגאונים ז״ל שהם כתבו דהכשר כלי פסח דינם כהכשר כלי גוים וכן כתבו הר״ם במז״ל והר״מבן ז״ל כדברי הגאונים דסכיני דפסחא וסכיני גוים חד דינא אית להו ותרוייהו איסורא בלעי ולא אמרו היתרא בלע אלא בקדשים דבשעה שבלע לא היה נאסר כלל דאיסורו משום נותר הוא וההיא שעתא אכתי לא היה נותר ולא נאסר כלל ואין שם נותר עליו ולאחר שנבלע נעשה נותר וההיא שעתא אין אסור נותר ראוי לחול אלא ע״מ שראוי לפלוט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נתינת טעם וכשהגעיל אף על פי שנשאר בה מעט שאינו נפלט אלא על ידי האור אותו מעט שנשאר אינו אוסר אבל בחמץ בפסח שנבלע בסכין חמץ הוא ושם חמץ עליו אלא שעדין לא חל עליו זמן איסורו מכל מקום כשחל עליו הפסח ראוי הוא ליאסר וכן נראה מדברי רש״י ז״ל שפי׳ שכשנעשה נותר לא הוי אסור בעיניה שבתוך דופני הכלי הזה ומעולם לא הוכר אסורו וחמץ ניכר הוא בשע׳ בליעתו ושמו עליו ע״כ לשון רבינו הר״מבן ז״ל.

עוד נראה ליבו טעם אחר דאילו איסור נותר אינו אוסר אלא בנותן טעם כשאר איסורין ולאחר הגעלה לא נשאר בו כדי נתינת טעם אבל גבי חמץ בפס׳ דקיימא לן כרבא שהוא אוסר במשהו בין במינו ובין שלא במינו ראוי לחוש לאותו המעט שנשאר שם כדי שלא יפלוט ויאסור.

ויורה גדולה היכי מרתח לה. פירוש דהא לא סגי לערות עליה מים רותחין מכלי ראשון כדברי רבינו תם ז״ל ומכאן תשובה לדבריו.

הגעלה זו הרבה ערערו בקצת עניניה הרבה מן המפרשים ויצאו לנו מתוך דבריהם הוראות מחודשות בעניניה שלא הוזכרו בגמרא ועיקר תביעתם עליה הוא ממה שראו בפרק כל הבשר ק"ח א' בחתכת בשר שנפלה לתוך יורה של חלב דבר זה שכתבנו בסמוך והוא כגון שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פלט והקשה סוף סוף כי ניח הדר פליט ותירץ כגון שקדם וסלקו זהו לשון הגמרא והיו חכמי הדורות הקדומים מפרשים בה שכל שהוא בתוך הרותחין הוא בולע מן הרותחין ומכל שבו ואינו פולט כלל ומה שאמר כי נייח הדר פליט רוצה בו כשינוחו המים מרתיחתם ואחר שכן סדרו טענותיהם על הגעלה שלנו מה הועילו בה והרי הכלי לא דיו שאינו פולט אלא שמוסיף על בלעו אא"כ משהה אותו בתוכו עד שינוחו המים מרתיחתם עד שהתעוררו אחרוני הרבנים לפרש בה שזה אינו שהרי החוש מכזיבו ואם תניח בשר בקדרה רותחת יראה שמנינות הבשר צף על הרוטב וכן אם תשים ירקות ברותחין יוריקו הרותחין וזה אינו אלא מצד פליטה אלא שתחלה הם בולעים וכשהם שבעים מלבלוע חוזרים ופולטים אף ברתיחת המים ומה שאמר כי נייח הדר פליט פירושו כי ניח מלבלוע ונראה לי סעד לפירוש זה שאלו היה חוזר על המים היה אומר כי ניחי שאין המים נזכרים בלשון יחיד לעולם אלא שאפשר לפרש בו על הבשר כלומר כי נייח מרתיחתו ומ"מ עדין לא זכינו בדין הואיל וכלי זה אינו פולט כלל עד שישבע מלבלוע מהיכן יודע לנו זמן זה והיה להם ליעד לנו שעור וזמן בהגעלה ואע"פ שמ"מ הם אמרו להשהותם עד כדי שתהא אומד הדעת בכך אין אומד הדעת מספיק בכך עד שחדשו בדבריהם שהבלוע בו כבר בשעתו הוא פולטו אבל הוא חוזר ובולע מן הרותחין ומאיסור שבהם ואינו נפלט ממנו עד שישבע מהם ויש אומרים עד שינוח מרתיחתו ומ"מ מה הועלנו ואע"פ שנפלט איסורם הרי בולעין מאיסור הרותחין ושמא תאמר ברותחין שאין בהם איסור הרי מ"מ יש בהם איסור פליטת עצמן והם חוזרין ובולעין ושמא תאמר שאין חוזרין ובולעין ממה שפלטו בזו ודאי אין ברירה ועוד תרצת בכלי אחד אבל אם הגעילו בן שני כלים או בבת אחת או בזה אחר זה הרי בלע זה פליטתו של זה ואין תקנה עד שישבעו או עד שתנוח רתיחת המים ואף באלו אם ישתהו עד שיפלוטו חוזרין ובולעין והיאך אפשר לכוין באלו ומתוך בלבולים אלו פרשו חכמי התוספות שכל כלי הצריך הגעלה מן התורה כגון כלים בני יומן וכעין של מדין צריך שיהא במים ששים כנגד הכלי או הכלים שמגעילין בו ביחד שהרי בכל משערין כמו שהתבאר ואחר שכן כבר נתבטלה פליטתו תכף שנכנס לשם ולדעת זה צריך שתהא היורה כשרה ר"ל שלא נתבשל בה היום תבשיל של איסור שאם נתבשל בה תבשיל איסור והיא בת יומא אי אפשר להיות במה שבתוכה ששים כנגד כלה ואם לא עשה כן לא עלתה לו הגעלה שהרי חזר לסורו ולאיסורו ומ"מ אם הוא כלי שאין בן יומו שצריך הגעלה לכתחלה מדברי סופרים אין חוששין לכך אלא כל שהכלי מתכסה בו הוכשר שהרי כל שיפליט בין הכלי בין היורה נותן טעם לפגם ואפילו חזר ובלע אין בכך כלום שאע"פ שהצריכו בהם חכמים טבילה אף בשעת פגמו טעם הדבר הואיל ובשעה שבלעו מן המשבח בלעו אבל בליעה מן הפגם עצמו לא נאסרה ויש מצריכין הכשר ליורה בכל הצדדין ומטעם ביטול איסור לכתחלה והרי לכתחלה אין מבשלין בכלי שאינו בן יומו ואיני רואה שורש לדבריהם שאין בטול איסור נאמר אלא כשמבטלו בקדרתו ר"ל לאכלו עם תערבתו אבל בזו אין מקום לבטול איסור כלל ועדין מדת הדין מקטרגת ומה תאמר בכלים המוגעלים לאסור חמץ ששיעורו במשהו ואין לך לדון בו לא ששים בבן יומו ולא לפגם בשאינו בן יומו תדע שרוב המפרשים הסכימו שאף אסורי משהו כל פגמן מותר ואפילו בנתינת טעם אע"פ שהמושבח שבו אוסר במשהו כמו שבארנו וכל שבשל בקדרה שאינה בת יומה אף חמץ בפסח מותר ואחר שכן בשאינו בן יומו מיהא הרי הוא כשאר איסורין ומותר להגעילו אף בפחות מששים אבל במשובח שבן והוא בבן יומו אתה מקטרג כראוי מה הועלנו בו אף בששים הואיל וחזר ובלע משהו מן המשובח ואף בזה אנו מודיעים לך התרו בשני פנים אחד מהם לגדולי המפרשים והוא שדעתם שכל שהוגעל קודם איסור חמץ מותר אף בבן יומו ובלבד בששים שכלה טעמו ונמחה שמו וזכרו וכל שאבד זכרו קודם איסורו אינו חוזר ונעור בזמן איסורו ועל דרך שאמרו בצמר רחלים שטרפו עם צמר ארנבים שמותר לארוג אותם בפשתן כמו שיתבאר במקומו ונמצא לדעת זה שמשנכנס זמן איסורו לא תועיל הגעלתו אף ביתר מששים בבן יומו אלא לכלי אחד לבד ואף בזה על סמך שאינו בולע מה שפלט בעצמו והדעת השני לדעת חכמי התוספות שכל שהוגעל קודם זמן איסורו מותר אף בבן יומו ואף בפחות מששים הרי הוא נותן טעם בר נותן טעם של התר קודם שיבא זמן האיסור והוא כענין דגים שעלו בקערה של בשר שמותר לאכלן בכותח כמו שבארנו בפרק כל הבשר ומ"מ חכמי קטלונייא חולקין בזו מפני שדגים שקבלו טעם בשר ואכלו אח"כ בכותח שבו חלב לא חל שם איסור לעולם על טעמים אלו וכשנתערב אותו טעם המועט עם החלב אחר שהוא כך כך מועט אין ראוי לקבל שם בשר בחלב אבל חמץ הרי הוא ושמו עליו כמו שהיה אלא שעד עכשו לא נאסר ועכשו הרי הוא אסור נמצא כלל מה שכתבנו שכל האיסורין בכלים בני יומן צריך שתהא היורה כשרה אם היתה בת יומה גם כן ושיהא במים ששים כנגד כל המוגעל בו כאחד וכשאינן בני יומן דיין בשגופן עולה בהם כאחד ואין צריכין ליורה כשרה אם אינה בת יומה גם כן ובחמץ בפסח קודם זמן איסורו בששים מיהא מותר לדברי הכל אף בבן יומו ואחר זמן איסורו כשאינו בן יומו מותר אף בפחות מששים ובבן יומו אסור אלא אם כן בכלי אחד באותה רתיחה זהו כלל מה שביררנו בדברי הראשונים בענינים אלו:

ומ"מ יראה לי שמגעילין בין בשיהא במים ששים כנגד כל המוגעל בו ביחד בין בפחות מששים בין ביורה האסורה בין ביורה הכשרה בין כלים בני יומן בין כלים שאינן בני יומן בין שאר איסורין בין חמץ בפסח בין קודם איסורו בין לאחר איסורו והוא שנראה לי שתחלת מה שיצאו להם עסיקין אלו עלינו והוא חתכת בשר שנפלה לתוך יורה רותחת של חלב אין הנדון דומה לראיה כלל שהבשר ספוגיי ושואב בטבעו מחמת ספוגיתו ואף החלב חמרו גם בטבעו ומתדבק ומפעפע כמו שנודע בטבעו וכשנכנס בפנימיות חדרי הבשר שהוא רותח מתדבק בו ואינו יוצא אלא בקושי ונמצא הבשר ממהר בליעתו מחמת עצמו והוא טבע שאיבתו וספוגיותו ומתאחר בפליטתו מחמת טבע החלב בדבוקו ופעפועו ואין פליטתו מצויה עד שתתמלא שאיבתו הרבה שמתוך רוב השאיבה והבליעה חוזר ופולט ודברים אלו הפך אצל כלי במים שהכלים קשים ואין בליעתם מצויה אלא בדברים גסי החומר כתבשיל ושאר אסורין מחמת דבקותם ופעפועם מצד גסותם והמים פשוטים ומתוך דקותם ופשיטות טבעם כשהם רותחים נכנסים לחדרי הכלי וממהרים פליטתם ואע"פ שנפלט האיסור בתוכם ר"ל בתוך המים טבע שבהם מ"מ אינו משתנה מצד פליטה הקלה שאין מעבה את המים כלל ונמצא הדבר הפך מכל וכל שכלי במים פליטתו קלה ובליעתו קשה ובשר בחלב בליעתו קלה ופליטתו קשה ומתוך כך נראה לי שאין חוששין להם לחזרת בליעה כלל כשם שהזכירוהו בבשר בחלב ועל הדרך שביארנו ברוטב שבתבשיל שאין ראוי להגעיל בו אף אם תמצא לומר שבולעים הם על כל פנים יש לי עוד סברא אחרת להתיר בכל אלו והוא שכבר ידעת שאף קדרה בת יומה נחלקו עליה בגמרא יש מי שאומר בה שאף קדרה בת יומה פוגמת ואע"פ שהוא אמרה להחמיר לומר שכל נותן טעם לפגם אסור מ"מ אנו פוסקין שאינה פוגמת ולא נאסרה אלא מחמת שהנפלט ממנה מושבח ואלו היה פוגם היה מותר מעתה אומר אני שלא אמרו בבת יומה שהפליטה שבח אלא לענין אם תתאחז אותה פליטה בדבר שבשלו בה הן ממין הבלוע הן ממין אחר שמ"מ התבשילים כלם בטבע גס ויש לפליטה זו מה שתאחז בו לפי שנוי הטבעים ומשבחת ואף אם לא בשלו בה אלא מים פשוטים כל שמסתפקין מאותם המים לדברים אחרים יש לחוש בהם שהטעם מתאחז במה שאותן המים נבלעות בו אם בעיסה ואם בדבר אחר אבל לענין חזרת בליעה כל שנפלט למים פשוטים שלא נתערב בהם שום דבר לא בשר ולא שאר תבשיל כל שכלי בולע מכיוצא בזה אין ספק שתחלת בליעתם פגם וכלל גדול בדין כל שתחלת בליעתו מן הפגם מותר לגמרי והדברים מתקבלים עלי אלא שלראשונים שומעין וכן לקצת מפרשים ראיתי שטעם הגעלה הוא שהמים רותחין שורפין החמץ הבלוע כמו ההסק לתנור ומעתה אין צריך שישהה את הכלים ביורה ולא שיהו המים נחים מרתיחתם ואע"פ שאמרו כבולעו כך פולטו כך הוא שהתבשיל החם שנכנס בו עכשו שורף את הבלוע כבר וזה חוזר ונבלע בו ואין הדברים נראין ואף לשון פליטה אינו נופל יפה בכך:

כשמרתיחין את הכלי בתוך המים רותחין צריך להשהותו מעט שהכלי מתוך שהוא צונן כשהוא נכנס לשעתו המים מפיגין צנתו ומחממין אותו קודם שיפלוט ואחר שקבל חום המים הוא פולט וכן צריך להוציאו בעוד שרתיחת המים על עמדה שאם נחה הרתיחה חוזרין ובולעין על הדרך שבארנו:

הוגעלו הכלים תכף שיצאו מן הרותחין מדיחן בצונן להעביר פליטה הדבקה עדין על שטח פניהם ואע"פ שלא נזכר דבר זה בתלמוד הביאוה גדולי המפרשים ממה שאמרו בזבחים מריקה בחמין ושטיפה בצונן אלמא שאחר המריקה ר"ל ההגעלה היו מדיחין אותו בצונן ואע"פ שנראה שם בהדיא שלא נאמרה אלא בקדשים אבל בתרומה לא באסורין קבעוה במנהג ויראה שאם קנחו בסמרטוט דיו ומ"מ לענין יין נסך שאין הגעלה שבו אלא להפגת טעם היין אומר אני שאינו צריך שטיפה בצונן וכן הדברים נראין:

יורה קטנה לתוך יורה גדולה מאי כמה אנשים גדולים ראיתי שנושאים ונותנים בזה יש אומרים שצריך להגעיל את היורה גדולה תחלה קודם שיגעיל בתוכה כלים קטנים שאם לא יגעילנה מקודם הפליטה שלה של איסור חוזרת ונבלעת באותן הכלים וי"א שלאחר שהגעיל בתוכה את הכלים צריך הגעלה מפני שבלעה את פליטתן אבל הכלים אינן בולעין את פליטתה דכל זמן שהן טרודין לפלוט אינן בולעין ויש שהן מתירין משום נ"ט בר נ"ט ונסתבכו באלה הדברים מאוד וטורח הוא עלי לכתוב כל דבריהם ומה יש להשיב עליהן אבל הנכון בעיני זה הוא אע"פ שהיורה אסורה מותר להגעיל בתוכה כלים אך אם ינקוה יפה שלא תהי' מלאה זוהמא ואותו הגיעול שהיא פולטת הוא מתבטלת במים עד שהמים הן מותרים לשתיי' וכיון שבטל הגיעול במים אין בו כח לאסור את הכלים שכשהן בולעי לא הגיעול לבדו הן בולעין אלא המים שהגיעול מעורב בהן והרי אותן המים מותרים בשתיי' וכן נמי הגיעול שיצא מן הכלים נתבטל במים וכשבולעת היורה הגדולה מן המים בולעת שהגיעול מעורב בהן ולא הגיעול לבדו ואותן המים הן מותרין בשתיי' הילכך אם הוגעלה היורה תחלה א"צ הגעלה פעם שנית וכן מותר להגעיל כלים אחר כלים ואין לחוש שהגיעול של ראשון יבלע בשני שראשון ראשון שהוא יוצא הוא בטל במים ואע"פ שנחה היורה מרתיחה אין בכך כלום שכבר הגיעול נתבטל במים ומה שחיזרין ובולעין היתר גמור בולעין ולא איסור כפי מה שביארתי בפ' כל הבשר במה"ק:

פרש"י בד"ה מקמי דלהוי נותר כו' בליעה ביום אתמול כצ"ל ובד"ה בהדי הדדי כו' כדאמרינן דכל פעם מבשל שלמים כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בת יומא כו' נתבשלו לא הכא איכא ג' כו' ובד"ה מכאן ואילך כו' הנפלט בחמין טעם לשבח כו' בפ"ב חמין של עובדי כוכבים כו' כצ"ל:

ד"ה בת יומא וכו' ושמא לכך אומר ר"ת דאינה ראיה גמורה אלא זכר לדבר כדי שלא לפשוט זה משם וכו' כצ"ל:

בא"ד ויש לדקדק דסוף לילה לבד אינו גורם אלא מדהצריך הכתוב שבירה בכלי חרס וכו' ואמאי הלא מותר לבשל וכו'. התוס' בכאן קצרו דבריהם במקום שהיה להם להאריך וכלל הענין הוא דבשלמא אי אמרינן דאין סוף הלילה לבד גורם הפגם אלא כולה או חציה אז הוי שפיר דהצריכה התורה שבירה משום דאע"ג שלא היה דרך בימים קדמונים לבשל בלילה מ"מ במקדש היו מבשלים הקדשים גם בלילה כדי שלא יבואו למחר לידי נותר וכיון שבשלו בקדירה בלילה לא נעשה פגום בעמוד השחר אלא נעשה נותר בעמוד השחר וחל עליו מיד תורת שבירה וכיון דחל עליו תורת שבירה שעה אחת לא פקע מיניה לעולם אפילו אם רוצה להמתין עד שתפגם ולכך הוצרך שבירה אבל אי אמרת דסוף הלילה לחוד גורם הפגם אפילו אם בשלו בה כל הלילה א"כ לא חל על הקדרה שום תורת נותר דאימתי לחול עליה שום נותר בעמוד השחר ואז כבר נפגם טעמו וא"כ למה הצריך הכתוב שבירה הלא מותר לבשל בה לכתחלה וק"ל ועיין בדברי הרא"ש ותמצא הכל מבואר:

ד"ה מכאן ואילך לשתרי וכו' והגעלת כלי בן יומא אין להגעיל אלא בס' דשמנונית הנפלט בחמין וכו' דלא שרינן לעיל בפ"ב חמין של עובד כוכבים וכו' כצ"ל:

גמרא א"ר ס"ס כי פליט איסורא קא פליט. ור"א משני בסוף הסוגיא בעידנא דקא פליט לא איתיה לאיסורא בעיניה הן ר"א (כפי מש"כ הר"ן בשם הרמב"ן בפרק כל שעה ע"ש) ע"כ ס"ל דמריקה ושטיפה המה קודם שנעשה נותר וכדעת הרמב"ם (עי' תוי"ט פי"א דזבחים מ"ז ד"ה וחכמים) ולכן לא חל שם נותר על מעט הבליעה הנשארת אחר מו"ש (ע"ש בר"ן) (ורבה) [ורבא] ס"ל כדעת התוס' (עתוי"ט) שם דמו"ש הם לאחר שנעשה נותר (וכ"מ דעתם כאן בד"ה ב"י עיין ברא"ש) להכי פריך שפיר כיון שכבר חל עליו שם נותר איך תפקע אח"כ אפי' מהמועט הנשאר אחר מו"ש ולכן משני דכ"י ויום נעשה גיעול לחבירו ור"ל בעוד שלא נעשה נותר וכסברת ר"א ודע דלתירוצא דאביי לכאורה קשה אטו דיני הגעלה משמיע לן במתניתין דזבחים והרי ר"ש סובר שם דקק"ל א"ט מריקה ושטיפה והגעלה ע"כ מיהא בעי וכדאמרי' בגמרא שם (צו ב) ואפ"ה לא תני לה שם. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דלאביי כלי שאין לו תוך לא הצריך הכתוב מו"ש עמש"כ שם (פח א) וזה אשמעינן במתניתין דהשפוד והאסכלה לפי שאין להם תוך מגעילן (ר"ל אחר הליבון) ודיו:

שם א"ה ליתנינהו לתרוייהו בחדא כו'. כ"נ דצ"ל:

שם דחטאת דלמחר ושלמים דאתמול בהדי הדדי קא שלים זמנייהו. ל"ד דשלמים דאתמול שלים זמנייהו בסוף היום וחטאת דהיום לא יושלם זמנה עד למחר בבוקר מה"ת ועד חצי הלילה מדרבנן אלא דר"ל דגם השלמים עדיין לא נעשו נותר בעת בישול החטאת:

רש"י ד"ה אי. יגיד עליו ריעו איבעי כו'. כצ"ל:

א"ל עמרם ברי. נ"ב (מציעא טז ב') [וגיטין כה א]:

בת יומא. שבישל בה עובד כוכבים היום אבל בישל בה אתמול כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם: מכאן ואילך לישתרי. אף לכתחלה: מגעילן. לא חשיב כליבון דליבון שורף את הכלי: גבי קדשים השפוד והאסכלא. שצלה בהן בשר קדש משום דכי אתי למחר הוי נותר וכי הדר מבשל בשר קודש למחר פליט שפוד בגויה טעמא ונותר איסור כרת הוא: עמרם ברי. עמרם בני: גבי קדשים כי בלע האי שפוד היתרא בלע. הלכך סגי ליה בהגעלה: אלא אמר רבא. האי הגעלה דקתני התם מריקה ושטיפה כלומר לעולם לפלוט האיסור וודאי ליבון בעי כשאר בליעת איסור אלא מצות מלך היא בקדשים ומרק ושטף במים כי היכי דהויא גזירת הכתוב כאשר יזה מדמה על הבגד דבעי כיבוס במקום קדוש ושבירת כלי חרס במקום קדוש הוא וה''ה למריקה ושטיפה: א''ל אביי מי דמי. כלומר מי קרי למריקה ושטיפה הגעלה הא כל הגעלה רותחין משמע שכופין להקיא הכלי מה שבלע ומריקה ושטיפה בצונן הוא כדאמרינן בשחיטת קדשים בפ' דם חטאת (זבחים צו:): אלא אמר אביי. הגעלה ממש לפלוט מאיסורן ודקא קשיא לך מתניתין דמצרכא להו ליבון לא תקשי דודאי בין בקדשים בין בגיעולי עובדי כוכבים תרוייהו בעינן לפלוט איסור לבד מריקה ושטיפה דקדשים דאינה אלא מצות המלך: ויגיד עליו רעו. ונלמד משנה מחבירתה של קדשים ממשנתנו ומשנתנו משל קדשים: וה''ה לליבון. שניהם צריך: יגיד עליו רעו. איבעי למתנינהו לתרוייהו ליבון והגעלה בחדא או במשנתנו או בקדשים והדר ליתני חדא באידך ותגמר חבירתה מינה מה התם הא בלא הא ליתא ה''נ הא בלא הא ליתא: כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. שמבשלין בהן ואינו מספיק להיות נותר עד שתחזור ופולטו בתבשיל אחר ולקמן פריך אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי: מקמי דליהוי נותר הוו להו גיעול. שהרי כשבישל בו למחר פלט בליעה מיום אתמול: לא צריכא דכי מבשל ביה חטאת האידנא הדר מבשל ביה. בו ביום שלמים חזה ושוק של כהנים: בהדי הדדי שלים זימנייהו. ואין כאן פליטת נותר והדר מבשל ביה שלמים בו ביום כדאמרינן בכל פעם מבשל שלמים לאחר חטאת בו ביום כי היכי דלא ניהוו נותר למחר: ה''ג אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי קשיא: רב פפא אמר האי קריד האי לא קריד. לעולם בקדשים איסורא פליט ודקא קשיא לך ניבעי ליבון כי מתני' לא דמי דגיעול עובדי כוכבים איידי דלא מבשלי להו כל שעתא ומתקשה הבליעה בתוכו ונדבקת בו בכולו טרשטרי''ש בלע''ז ואין נוח לפלוט בהגעלה עד שמלבנו באור אבל בקדשים דכל שעתא מבשלי בהו לא קריד ונוח לפלוט הלכך (סגי) בהגעלה קא פלט: לעולם כדאמרינן מעיקרא. דהיינו משום דבקדשים היתירא בלע ודקשיא לך כי פליט איסורא פליט לא חמיר איסורו שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורו: בתוך יורה גדולה. שיהיו רותחין עוברין על כולה: דודא. קלחת:

בת יומא. פירש בקונטרס שבישל בה עובד כוכבים היום אבל אם בישל בה אתמול כבר הופג טעמו בלינת לילה משמע לפירושו דלינת לילה פוגמת ולא בעינן מעת לעת וכן פר''ת דלינת לילה פוגמת כי לא היה דרך בימים קדמונים לבשל בלילה כדמשמע בפ''ק דברכות (דף ב:) בזמנים שקבעו לקריאת שמע בזמן שכיבה בכהנים ועניים וכל אדם וזכר לדבר דלינת לילה. מיקרי עבור צורה והוי דברים ק''ו אם אוכל שהוא בעין מעבר צורתו בלילה כ''ש איסור הנבלע בקדירה ולישנא דבת יומא משמע שבישל בה היום מדלא קאמר לא אסרה אלא קדרה מעת לעת ודוקא שעמדה כל הלילה בלא בישול שאין ידוע מה גורם להפיג הטעם תחלת הלילה או סופו או כולו אבל מעת לעת לא בעינן והמחמיר תבא עליו ברכה ויש לתמוה לדברי ר''ת שמביא זכר לדבר מעיבור צורה דתפשוט ליה שסוף לילה גורם הפגם דהיינו עמוד השחר דמשוי ליה נותר להטעינו שריפה ובפ''ב דזבחים (דף יט:) גבי קדוש ידים משמע דבעמוד השחר חשיב לינה ושמא לכך אור''ת דאינה ראיה גמורה אלא זכר לדבר כדי שלא לפשוט זה משם ויש לדקדק דסוף לילה לבד אינו גורם אלא כולו מדהצריך הכתוב שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחשת אחרי בישול חטאת למ''ד נ''ט לפגם מותר ואמאי הלא מותר לבשל בו לכתחלה אחר עמוד השחר וה''ר ברוך כתב בספר התרומה שצריך לחקור שלא היה בכלי אפילו מים חמין לבד בתוך מעת לעת דמים חשיבי כמו האיסור לפי שנעשו נבילה כיון שלא היה בהן ס' לבטל פליטת הכלי דבדידיה משערינן וחזרו ונבלעו ודוקא בכלי של איסור אבל בכלי של היתר כגון בשר בכלי של חלב או איפכא אף על פי שהיו בו מים חמין בתוך מעת לעת אין לחוש שהרי הן היתר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא דוקא באיסור ועוד דאיכא נ''ט בר נ''ט דאפי' לפי המפרש. גבי דגים שעלו בקערה אבל נתבשלו לא הכא איכא ג' נותני טעם של היתר הראשון שנבלע בכלי וממנו למים ומן המים חזר ונבלע בכלי: מכאן ואילך לשתרי. הלכך דבר המבושל בכלי שאינו בן יומא מותר ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדרה לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם והגעלת כלי בן יומא אין להגעיל אלא בס' דשמנונית הנפלט בחמין טעם לשבח הוא דלא שרינן לעיל בפרק ב' (דף לח:) חמין של עובדי כוכבים אלא משום דסתם כליהם אינן בני יומן אבל כשמגעילין כלי חמץ בערב הפסח בד' שעות דשעת היתר היא יכול להגעיל אפילו כלי בן יומא בפחות מס' דהוי נ''ט בר נ''ט של היתר החמץ בקערה וממנו למים ומן המים חוזר ונבלע בקערה ועדיין הכל היתר ועוד כי יותר מתקלקל טעם חמץ בכלי שאין ראוי לאכילה ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים שנתבשלו אחריו לפי שהדגים ראוין לאכילה והבשר נותן בהן טעם לשבח ומה שנהגו לעשות לתת כלי המוגעל במים צוננין מיד אחר הגעלה אין לידע למה נהגו כן דאין לומר משום דתנן בפרק דם חטאת (זבחים דף צז.) וחכ''א מריקה בחמין ושטיפה בצונן דהיינו בקדשים אבל בתרומה קאמר התם דליתא ויש מפרש הא דקאמר שטיפה יתירתא היינו שתי שטיפות בצונן ובתרומה ליתא דסגי בשטיפה אחת ולשון יתירא משמע כן ועל זה נהגו בשטיפת צונן בכל הגעלות מיהו בקונטרס פירש שם שטיפה היא שטיפת צונן ובתרומה ליתא כלל ולפיכך צריך טעם למנהג:

דף עו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד