עבודה זרה עד ע"ב

דף עד - ב

מתניתין:

גת של אבן העשויה לדריכת ענבים ליין, שזפתה עובד כוכבים בזפת, כדי שתהיה הגת אטומה, ולא יבלע היין בסדקיה. והזפת, טעמה מר. ונוהגין לתת לתוך הזפת יין על מנת להפיג מרירותה.

ואם כן, יש חשש שמא נתן הגוי לתוכה יין וניסכו. ולכן, כדי להכשירה מיין הגוי. וההכשר - מנגבה במים ואפר ^[271] - והיא טהורה! ^[272]

וגת של עץ שדרך העץ לבלוע יין רב, ולכן אף מזפתים אותה בכמות זפת רבה יותר, ומשום כך אף נותנים בה יותר יין על מנת להעביר מרירותה, ^[273]

- אף על פי כן רבי אומר ינגב ודין גת של עץ הינו כדין גת של אבן.

וחכמים חולקים ואומרים, אין תקנת הגת של עץ על ידי ניגוב בלבד, אלא יקלוף את הזפת!

וגת של חרס, אין לה תקנה כלל, כיון שהחרס עצמו בולע מן היין. ^[274] ולכן - לדברי הכל - אף על פי שקלף את הזפת, הרי זו אסורה!

גמרא:

אמר רבא: אופן הכשר גת של אבן הנדרש במשנתינו, הינו דוקא אם זפתה הגוי, ויש לחשוש שמא הזפת בלעה מן היין הניתן בה על מנת להפיג מרירותה.

אבל, אם רק דרך בה הגוי יין בלא שזיפתה קודם לכן, לא צריך ניגוב, אלא די בהדחה בלבד. [להלן יתבאר מהו ניגוב ומהו הדחה.]

תמהה הגמרא: פשיטא! הלוא "זפתה" תנן שנינו במשנה. ומנין להעלות על הדעת שהמשנה מדברת אף בדריכת יין בלבד בלא זיפות?!

מבארת הגמרא: מהו דתימא, שהוא הדין אפילו אם דרך בה צריך יהיה ניגוב.

והאי דקתני, ומה ששנה במשנתנו "זפתה", ולא שנה "דרך בה", היינו משום שאורחא דמלתא דרך העולם שקודם שדורכים בגת, מזפתים אותה ונותנים בה יין להפיג מרירות הזפת. ולכן קתני "זיפתה", אך באמת אף אם דרך בלא זיפות, יהא הדין כך,

- קא משמע לן, שרק אם זיפתה צריך לנגבה. אם רק דרך בה הגוי ענבים, אין צורך בניגוב אלא רק בהדחה.

איכא דאמרי יש השונים את דבריו של רבא כך: ^[275]

אמר רבא: דין המשנה שמועיל הניגוב, הינו דוקא אם רק זפתה הגוי. אבל אם דרך בה ענבים אחר שזיפתה, לא סגי לא מספיק להכשירה בניגוב, אלא צריך אף לקלף את הזפת. כיון שהיין הנדרך בה חודר לפנים.

תמהה הגמרא: פשיטא?!

הלוא רק "זפתה" תנן שנינו במשנה. ומנין לומר שאפילו אם דרך יין באותה גת מזופפת, יועיל הכשר זה?!

מבארת הגמרא: מהו דתימא שהוא הדין דיועיל הכשר בניגוב אפילו אם דרך בה, והאי דקתני ומה שכתב במשנתינו "זפתה" ולא "דרך בה", היינו משום שאורחא דמלתא קתני נקט כפי דרך העולם שהמזפת גת עושה זאת לשם דריכת יין בה. ולכן היה מקום ללמוד ממשנתינו שניגוב זה מועיל אף אם דרך בה

- קא משמע לן, שדוקא אם רק זפתה מועיל הכשר זה.

אבל, אם גם דרך בה - לא סגי [די] לה בניגוב, אלא יש לקלף את הזפת.

מביאה הגמרא ומוכיחה ממעשה שהיה בענין זה:

כי ההוא דאתא לקמיה כאותו אדם שבא לפני דרבי חייא, אמר ליה:

הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי שלח לי אדם שיכשיר לי את הגת [שכנראה קנה אותה מן הגוי ^[276]].

אמר ליה רבי חייא לרב: זיל בהדיה לך עמו להורות לו הכשר הגת, וחזי וראה לעשות זאת באופן נכון וכשר, דלא אגרום לו שיפסיד את יינו, ונמצא שמצוחת יצווח עלי בבי מדרשא על שהורינו לו דבר המביאו לידי הפסד. ^[277]

אזל, חזייה הלך רב וראה דהוה שיעא טפי שהיתה הגת המזופפת, חלקה מאוד.

אמר רב: הא כיון שחלקה היא ואין בליעתה מרובה, ודאי בניגוב סגי מספיק לה. ^[278]

בהדי דקא אזיל ואתי תוך כדי שהלך ובא, חזא פילא מתותיה ראה סדק תחת הזפת, וחזא דהוה מלא חמרא וראה שמלא היה ביין.

אמר: הא גת זו, לא סגי לא די לה בניגוב, אלא הכשרה הוא בקילוף! ^[279] והיינו זהו דאמר לי חביבי רבי חייא [שהיה דודו] חזי תראה לעשות את הכשר הגת, באופן נכון וכשר דלא מצוחת עלי שלא יצווח עלי בבי מדרשא!

תנו רבנן: הגת, והמחץ הוא הכלי שבו דולים את היין מן הבור [שבו מתאסף היין אחר דריכת הענבים], והמשפך [שהיו עשויין מחרס, ולא היו מזופפין] ושל עובדי כוכבים הם,

רבי מתיר להכשיר אותם בניגוב בלבד, וחכמים אוסרין.

ומודה רבי בקנקנים של חרס של עובדי כוכבים, שאף שאינם מזופפין, הן אסורין ולא מועיל להן הכשר זה. אלא כדי להכשירן צריך למלאות בהם שלשה ימים ולערות כל עשרים וארבע שעות. ורק לאחר שלשה ימים, הקנקנים כשרים.

ומבררת הגמרא: מה הפרש בין זה לזה, שלגת וכליה די בניגוב, ואילו קנקנים צריכים הכשר גדול של מילוי ועירוי?

החילוק הוא כך:

זה, קנקנים, מכניסו את היין לתוך הקנקנים בקיום בהם לזמן מרובה. ולכן במשך הזמן הקנקן בולע יותר ויותר יין. ומשום כך צריכים הכשר גדול.

וזה, כלי הגת, אין מכניסו את היין בקיום זמן רב, אלא לזמן קצר בשעת הדריכה. לפיכך אינם בולעים הרבה, ומספיק ניגוב על מנת להכשירם.

ואם היו הגת, המחץ והמשפך של עץ ושל אבן ולא היו מזופפין - ינגב וכשרים הם לדברי הכל.

ואם היו מזופפין - אסורין ואין להם תקנה אלא עד שיקלוף הזפת.

שואלת הגמרא: והתנן שנינו במשנתינו - גת של אבן שזפתה עובד כוכבים, מנגבה והיא טהורה. ואילו כאן מבואר שאם זפתה - אסורה? מיישבת הגמרא: מתניתין משנתינו מדברת בגת דלא דרך בה הגוי. ולכן די בניגוב.

ואילו הברייתא, מדברת בגת דדרך בה יין ובליעתה מרובה, ולכן אין לה תקנה אלא בקילוף הזפת.

אמר מר בברייתא לעיל: הגת, והמחץ, והמשפך של עובדי כוכבים, רבי מתיר בניגוב, וחכמים אוסרין.

מקשה הגמרא: והאנן תנן במשנתינו, כי גת של חרס, אף על פי שקלף את הזפת, הרי זו אסורה?! ודין זה, לכאורה לדברי הכל הוא. ואילו בברייתא זו מתיר רבי את הגת בניגוב בלבד? ^[280] אמר רבא: הסיפא דמתניתין, שבה נאמר שאין תקנה לגת של חרס, אתאן נאמרה לדעת רבנן. אולם לדעת רבי, אכן יש להם תקנה על ידי קילוף.

וכך היא שיטת חכמים במשנתינו: גת של אבן שלא דרך בה יין - ינגב. של עץ - יקלוף. ואילו של חרס - אין לה תקנה.

ולדעת רבי, גת של אבן ושל עץ - יכשירם בניגוב. ושל חרס - יקלוף.

דרש רבא: נעוה ארתחו את הגתות שלקחו מן הגוים, הגעילו ^[281] ברותחין! ^[282]

רבא, כי הוה משדר גולפי כאשר היה שולח כדים ריקים ^[283] על ידי שליח גוי למקום ששמו הרפניא, סחיף להו אפומייהו היה כופה ומניח אותם בתוך השק, כאשר פניהם למטה ותחתיתם למעלה, ^[284]

וחתים להו אבירצייהו היה חותם את פי השק, על תחתיתם של הכלים, כאשר הם הפוכים. ודבר זה עשה משום "חותם בתוך חותם" ^[285]

ומדוע עשה כן?

קסבר רבא, כי כל דבר אפילו כלי ריק שדרך בן אדם שמכניסו בתוכו יין לקיום זמן רב, הרי שאפילו אם הכלי נמצא ביד הגוי לפי שעה, ולכאורה אין לחשוש שמא יכניס בתוכו יין לאותו זמן מועט שנמצא הכלי ברשותו, בכל אופן גזרו ביה רבנן שאסור להשאיר כלי זה ביד גוי, כאילו היה זה יין ממש.

ולכן חתם רבא את הכלי, חותם בתוך חותם.

שנינו במשנתינו: גת של אבן שזפתה גוי - מנגבה.

מבררת הגמרא: במה מנגבן?

רב אמר: מנגבן במים.

רבה בר בר חנה אמר: מנגבן באפר. [להלן יתבאר היאך נעשה ניגוב זה.] ומקשה הגמרא: רב אמר מנגבן במים. וכי מנגבן במים בלבד ולא באפר, והיאך מועיל ניגוב כזה במים בלבד לנקות היין?

ועוד, רבה בר בר חנה אמר מנגבן באפר. וכי מנגבן באפר בלבד ולא במים, והיאך מועיל ניגוב זה?!

הא דתנן גת של אבן שזפתה עכו"ם מנגבה והיא טהורה ושל עץ ר' אומר ינגב וחכ"א יקלוף. פי' ואח"כ ינגב אוקימנא בגמ' בשלא דרך בה אלא ששהא שם יין למתק את הזפת ואפ"ה בעיא ניגוב.
וטעמא דמילתא, משום דגת לא לדבר שמכניסו לקיום דמיא כדקתני עלה ולא לדבר שאין מכניסו לקיום דמיא לפי שמשהין בו את היין מקצת ארבעה וה' ימים למתק את הזפת ודרכן נמי להחליף שם יין ב' וג' פעמים עד שיעבור מרירות הזפת לגמרי ולפי' בשל עץ צריך קילוף וניגוב ושל אבן מגו דשיעא טובא ולא מפלי מינה זיפתא סגי לה בניגוב בלא קילוף והא דתניא בגמ' ושל עץ ושל אבן ינגב כשאינה זפותא אוקימנא דדרך ומתוך שמשהין שם הענבים והיין כל ימי הבציר כל זמן שהיין בתוכו ותדירי נמי בחמרא כל יומא ומ"ה בעי ניגוב.
אבל שאר כלים של עץ שאינן מכניסן לקיום בהדחה בעלמא סגי להו דלא גרעי מחצבי שחמי ופתואתא דבי מכסי דסגי להו בשכשוך כדאי' בפ' אין מעמידין ותניא נמי לקמן דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון צלוחיות וכוסות מדיחן ואע"נ דברייתא בכלי מתכות לא מצינו הפרש בין כלי מתכות לכלי עץ ואבן ובסמוך נמי תניא הדפין והלולבין והעדשי' של נסרי' מדיחן ולא מדיחן ולא גרעי הני משאר כלי' של עץ שאינן מכניסן לקיום ואפילו שאין להם בית קבול הרי עומדין ביין ועוד שהעדשים כלי קיבול הן ולפי' קראו' בתראי' ואפ"ה סגי להו בהדחה ואין לחלק בין עץ ואבן ומתכת בין שתחלת תשמישן ביד עכו"ם בין שתחיל' תשמישן ביד ישראל אבל בשל חרס הוא דאיכא לאפלוגי כדאמרי' בפ' אין מעמידין גבי כסי וכדפרישית התם הילכך כוסות של עץ סגי להו בהדחה אלא שהר"א ז"ל הצריכן ניגוב, ואין לדבריו טעם.
וכלי עץ ואבן שהכניסן לקיום לא נתפרש לי בגמרא דינן שאפשר לומר שהגת והמחץ לדברי חכמים כשמכניסן לקיום דמו ואפ"ה סגי להו בניגוב וא"נ לאו מכניסן לקיום הן מיהו נקיט הני בניגוב וה"ה לכולם שאין צריכין יותר והיא גופה קמ"ל ברייתא ולא מצינו עירוי לכלי עץ.
ואם תשיבני נודות שבפ' אין מעמידין יש לי לומר כלי עור ככלי חרס דמו לענין יין נסך ואפילו בשאין מכניסן לקיום אבל בכלי עץ לא שמענו יותר מניגוב ודייקא נמי דקתני ומודה ר' בקנקנים של עכו"ם שהם אסורים כלומר אף ע"פ שנחלק בגת ומחץ שהן כלי חרס לעשות דינן ככלי עץ מודה הוא במכניסן לקיום שהם חמורים יותר משל עץ (ואלמא) [ואילו] היה דין כל כלי שמכניסו לקיום בקנקנים [כקנקנים] אינה הודאה מדין הטענה שעדיין אינו מחמיר בשל חרס יותר משל עץ ומיהו טעמייהו בשל חרס לאו משום מכניסן אלא משום שתחלת תשמישן ביד עכו"ם וה"ה לשאין מכניסן לקיום לגמרי בין שאינו כן כסבריה דרבי [פי' – דמ"מ אינם ניתרים בשכשוך] ולעולם לא אמרו בכלי עץ ואבן ומתכת במכניסן לקיום צריכין עירוי, ולא מצאתי לה חבר במה שכתבתי ואנו תולין דינינו באילנות גדולים.
ונמצא עכשיו שכלי עץ ועור ואבן ומתכת שאין מכניסן לקיום בשכשוך בעלמא סגי להו וזהו הכשר הקל שבהן מכניסן לקיום אפילו עמד יין של איסור לפי שעה צריכין עירוי וזהו הכשר חמור שבכולן מכניסן ואין מכניסן כגון הגת והמחץ והמשפך ינגב וזה הוא הכשר בינוני וכולן אין בהן הפרש בין שתחלת תשמישן בשל איסור או בשל היתר כלי חרס תחלת תשמישן בהיתר ואין מכניסן לקיום משכשכן ומותרין מכניסן לקיום אפי' תחלת תשמישן בשל היתר ואפילו נשתמ' בהן עכו"ם באיסור לפי שעה צריכין עירוי ומכניסן ואין מכניסן החמירו בחרס כאלו מכניסן לקיום וצריכין הכשר גדול ואם היה קרקע קשה ואין מכניסו לקיום דינן כשל עץ דהיינו חצבי שחמי כדפרישית וכל כלי פשתן דינן כשל חרס ושל צמר כשל עץ ושל שער אין בולעין כלל ובהדחה סגי להו כדאמרינן ברווקי דארמאי ודקולי וחלתא שתשמישן תדיר ואינו תדיר כמחץ ומשפך ולפי' אמרו של צמר מנגב כדין מחץ של עץ ושל פשתן מישן כדין מחץ של חרס וה"ה שמוכשרין בעירויושל שער לא הצריכו כלום אלא הדחה לפי שאינו בולע כדאמרינן בעלמא אין סחיטה בשער ודינן בהגעלה פירשתי בפ' אין מעמידין.
עוד אמרו בשם ר"ת ז"ל נעוה ארתחו היינו בשפיכת מים רותחין עליהם ודייק מינה דעירוי ככלי ראשון הוא ואפילו קערה שנתנוה ביורה רותחת ונאסרה שם מכשירין אותה בעירוי.
ועוד הביא מן הירושלמי שאמרו בשבת בפ' כירה (ג,ה) מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליהם מלמעלן ר' יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון הוא חייליה דר' יונה מן הדה אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין התיב ר' יוסי בר בון והא תני אף ככלי נחשת אית לך מימר כלי נחושת בולע מהו לערות עם הקלוח א"ר חנינא בריה דר' הלל מחלוקת דר' יונה ור' יוסי וכו' ש"מ דלר' יונה מיהא עירוי ככלי ראשון הוא.
ועוד הביא ממה שאמרו בפסחים דמוגלשין ע"ג הקמח פטורה מן החלה אלמא חליטה היא דעירוי מבושל הוא והקשו עליו והא קי"ל כשמואל דאמר תתאה גבר וכיון דתתא' גבר עירוי ודאי אינו מבושל ופירשו דהתם כגון נטף מרוטבו על החרס שקילוחו נפסק אבל במקום עירוי שקילוח כלי ראשון אינו נפסק מבשל הוא אלו דברים מצאתי בתוספות בשם ר"ת ז"ל. ועוד האריכו.
ואני תמה א"כ למה אמרו יורה קטנה לתוך יורה גדולה ושאלו ויורה גדולה מאי ורב עקביה דחכים כולי האי אמאי לא עירה עליהן רותחין וכבר פירשתי שאין ראיה מן הגת מפני שהוא מוכשר בניגוב ולא גרע עירוי מאפר או ממי זתים וכ"ש שיש לפרשה ארתחי על האור בשל אבן ומתכת.
וענין הירוש' שהביא, קושיא הוא עליו לפי שהם הקשו על ר' יונה דאסר בתבלין ועירוי ככלי ראשון הוא כמתמה ופריקו חייליה דר' יונה מן הדא דכיון דרבי רחמנא עירה לתוכו רותח והצריכו מריקה ושטיפה דאלמא בלע טפי ש"מ מבשל הוא קצת וגבי תבלין בשבת אסור ודחי לה מעיקרא שלא ריבה אותו [אלא] בכלי חרס שהוא קל ליבלע והדר מייתי לה מכלי נחשת דרבי רחמנא עירוי כבשול לבליעה וחזרו ושאלו מהו לערות תבלין עם הקילוח והיינו ודאי לדברי המתיר שאלו לדברי האוסר אפילו תבלין מלמטן אסרנו והשיבו שהיא המחלוק' שלדברי המתיר אינו אסור אלא בכלי ראשון ובסוף שאלו ר' יצחק בר גופתא בעי קומי ר' מונה עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר [וחלב חייב משום מבשל. א"ל כההיא דאמר זעירא איזהו חלוט ברור , כל שהאור] מהלך תחתיו, ופירושו ברור שר' יצחק בר' גופתא בעי בכלי ראשון נמי דהיינו באלפס וקדירה שהעבירן מרותחין דמתני' אם עבר ועשה חייב הוא משום מבשל או לא ופשט ליה שהוא פטור אבל אסו' שאין בישול בשבת אלא באור מהלך תחתיו.
וכך אמרו בירושלמי (ה"ב) מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני אמר ר' כאן היד שולטת בו כאן אין היד שולטת בו א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני ש"מ הרחקה דדבריהם הוא ואעפ"י שריבה הכתוב אפי' עירוי גבי קדשים התם משום בלוע הוא שאפי' אתה עושה עירוי ככלי ראשון לבשל תבלין שניתנין לתוכו מ"מ מה שעירה מכלי ראשון לכלי שני לא נתבשל בב' כלל אלא דרבי רחמנא בלוע בלא בישול כדאיתא בפ' דם חטאת (זבחים צה,ב).
למדנו דברי הכל שאין בישול גמור אלא באור מהלך תחתיו דהא איתמר התם בדידן [ר"ל תלמודא דידן, שבת מ"ב ע"ב] מלח אינה כתבלין ובכלי ראשון נמי לא בשלה וה"ה לבשר כדאיתמר עלה צריכא מילחא בשולה כבשרא דתורא אלמא אין בישול ברור אלא באור מהלך תחתיו ואפי' לתבלין ולדברים הקשים בבשול אפי' לכתחילה מותר דלאו בישול הוא כלל.
ונ"ל שלא הוזכרו אלא בדברים הנאכלים כמות שהוא חי [אבל בדברים שאין נאכלים כמות שהוא חי] אין בו כלל משום בישול אלא באור מהלך תחתיו ולא יהיה הכלי הזה של ברזל הקשה שנבלע מן האור מהלך תחתיו נוח לפלוט מן המלח והבשר.
והוי זהיר בדבריך שכל כלי ראשון האמור בשבת הוא שהעבירו אותו מרותח מע"ג האור ונקרא כלי ראשון [ומה] שהזכירו בגמר' בהגעלה הוא ראשון ממש שהאור מהלך תחתיו שאלו יורה שהעבירה מרותחת ונתן לתוכה יורה קטנה אסורה היא ואין צריך לומר עירוי והיינו דקאמרינן ברותחין ובכלי ראשון ולא קאמרינן בכלי ראשון סתם והיאך ר"ת ז"ל מביא משבת להגעלה וכל שכן שאין לנו ראיה לפסוק (כרבינו) [כר'] יונה וכ"ש תתאה גבר אפי' נטף מרוטבו על החרס בקלוח אינו נפסק שכן בטלאים שמנין עושין כן.
ומעתה בין קמח ע"ג מוגלשין בין מוגלשין ע"ג קמח אין פטורו משום בישול אלא כיון שנעשו כעין גובלא והוכשרו לאכילה בכך שהרבה עושין ואוכלין כן נפטרה לא גרע מעיסת כלבים או ממעשה אלפס.
ושם אמרו בירושלמי (חלה א,ד) איתא חמי נחלטה כל צרכה ב"ש מחייבין לא נחלטה כל צרכה ב"ש פוטרין ופריקו שני תלמידים שנו אותה כדאמרי' נמי בגמרא דילן. (ואמריתו) [ואמרינן תו] איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו [א"ר יוסי אפי' האור מהלך תחתיו] מכיון שהוא עתיד לעשותו (בכך) [בצק] חייב וכל זה ראיה לדברינו.
ולפי (דעתו) [דעתי] לענין גיעולי עכו"ם לא נחנק אדם מעולם דטהרת כלי מדין מקרא מלא דבר הכתוב דכבולען כך פולטן וכל שנאסר באור מהלך תחתיו אין מכשירין אותו בכלי ראשון שהעבירו אותו מרותח מע"ג האור ואצ"ל בעירוי.

תמו חי' מס' ע"ז להר"מ ן' נחמן בעזרת אדון שמים אב הרחמן

מתני': גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה. הגת הזה אינו מכניסו לקיום, וכדאמרינן בגמרא ומודה רבי בקנקנים של חרש שהם אסורים, ובעינן ומה הפרש בין זה לזה, ומהדרינן, זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום, אלמא גת לא מקרי מכניסו לקיום, וכן כליו כגון מחץ ומשפך. ואף על פי כן צריכין הכשר גדול משאר כלים שאין מכניסן לקיום, דשאר כלים שאין מכניסן לקיום אין צריכין אלא הדחה בעלמא וכדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לג, ב), וגת וכלים צריכין נגוב וקלוף, האי כדיניה והאי כדיניה. והטעם, לפי שמשהין שם יין הרבה כל ימות הגתות, וכן כליו משהין אותן בבור של יין, הילכך חמירי טפי משאר כלים שאין מכניסן לקיום. ולפיכך הגת של אבן שזפתה גוי, צריך לנגבה במים ואפר להעביר היין שנקרש עליו, מפני שבשעת זפיתה נותנין בה יין ומשהין אותו שם כדי למתק מרירות הזפת והיין נקרש שם בעמידתו. ומיהו בניגוב בעלמא סגי ליה, ופירש רש"י ז"ל: לפי שאין משימין בה אלא זפת מועט ומתוך כך אינו בולע מן היין. ויש מפרשים דשל אבן כיון דשיעה טובא ולא מפלי מינה זפתה, סגי ליה בנגוב בלא קלוף. והראב"ד ז"ל פירש דאפילו מיפלי פילא ונתעכב בפילי יין מעט [דרך] עברתו, כיון שאינו בולע אותו מהרה והגומא מלאה לא מצאו משקין את מקומן ועברו עליהן ולא הוסיפו, ואותו משהו הראשון שנתעכב שם נתייבש במקומו ולא נתפשטה הלחות שלו כדי שתתרפא הזפת מעליה ויכנס עוד מן היין תחתיה, משום הכי לא בעי קליפה אפילו בשיש גומא בזפת כמו שאמרנו.
ואוקימנא בגמרא דוקא בשלא דרך בה והילכך סגי ליה בנגוב לבד. והא דקתני שזפתה גוי, הוא הדין דזפתה ישראל ונגע בה גוי כשיש בה יין כדי להטפיח בעיא נמי נגוב, וכדאמרינן בשלהי פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, ב), ההוא גוי דאשתכח במעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב. ואם דרך בה גוי והיא זפותה אינה ניתרת בניגוב, וכדתניא בברייתא של אבן ושל עץ ינגב, ואם היו מזופתין אסורין, ואוקימנא בשדרך בה. ופירש הראב"ד ז"ל: שצריך קליפה ועירוי, דכיון דדרך בה מפלי פילי טובא ונכנס היין הרבה בין הזפת והאבן והוה ליה כמכניסו לקיום, וכדאמרינן בגמרא בההוא דאתא לקמיה דר' חייא, בהדי דקא אזיל ואתי אפלי פילי מניה, חזייה דהוה מלי חמרא, אמר ההוא ודאי לא סגי ליה בנגוב, וכן הדין בשל עץ מזופת ודרך בו. ויש מפרשים דאינו צריך אלא קלוף ונגוב, וכן נראה מתוך פירוש רש"י ז"ל. והא דאמרינן בגמרא בההוא גברא דאתא לקמיה דר' חייא ואמר רב לא סגי לה בנגוב, לאו למימרא דליבעי מילוי ועירוי, אלא לומר דבעיא אף קלוף ולא סגי ליה בנגוב לבדו. וכן נמי משמע מדקאמר לא סגי ליה בנגוב ותו לא, דאי למימרא דבעיא הכשר גדול במילוי וערוי או הגעלה, הוה ליה לאשמועינן הכשרה. והכי נמי נראה מן התוספתא (פ"ט ה"א) דתני ושל עץ ושל אבן צריך לנגוב ואם היו זפותין צריך לקלוף. ועוד דאי בעי עירוי לא ליבעי קלוף, דבעירוי ויישון לא בעינן קליפה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות מאכלות אסורות פי"א הכ"א) דבהכשר מילוי ויישון לא בעינן קליפה וזה כלל גדול בדין שכל דבר שאם אינו מזופת [אינו צריך מילוי ועירוי, אם הוא מזופת] וקולף ינגב שאין הזפת מבליעו יותר, וכבר הארכנו בזה בראיות פרק אין מעמידין ש"ל.
ומכל מקום אם של עץ היא, כל שצריך נגוב צריך להתיר הקשרים לפי שאין המים והאפר יכולין להכנס בין הקשרים והדפים אלא אם כן מתיר הקשרים ומרפה אותן, אבל במילוי ועירוי אין צריך להתיר הקשרים מפני שהמים נכנסין לחורין ולסדקין בעומדים שם ימים שלשה. וגם זה שלא כדברי הראב"ד ז"ל שהוא מצריך גם לעירוי רפוי הקשרים. ומיהו לישון אפשר דליבעי התרת קשרים, אבל בהדחה כולי עלמא מודו שאין צריך התרת קשרים, ואפילו הראב"ד ז"ל מודה בדבר זה.

ושל עץ רבי אומר ינגב כשל אבן, דקסבר רבי דאפילו של עץ אף על פי שהוא קל לבלוע, בשהייה מועטת אינו בולע, ואפילו של חרס נמי מתיר רבי בנגוב מטעם זה, דבשהייה מועטת אין בה לבלוע, וכדאמרינן בגמרא בברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים כלומר של חרס רבי מתיר בנגוב, ואקשינן [והא] דאנן תנן ושל חרס אף על פי שקלף את הזפת אסורה, ופרקינן סיפא דמתניתין אתא לרבנן, אבל רבי מתיר היה בנגוב אף בשל חרס.

וחכמים אומרים יקלוף את הזפת. מפני שהוא קל לבלוע יותר מן האבן, ואי נמי מפני שצריך זפת יותר מן האבן כפירוש רש"י ז"ל, הילכך צריך קליפה ונגוב, ומיהו עירוי לא צריך אפילו לפירושו של הראב"ד ז"ל, דכיון דלא דרך בה בליעתו מועטת ולא חשבינן הכנסתו לקיום.

ושל חרס אף על פי שקלף את הזפת אסורה. אלא אם כן ממלאה ג' ימים או מיישנה שנים עשר חדש, מפני שהחרס קל לבלוע ובולע הרבה, וכיון שהבליעה מרובה אפילו בשאין מכניסו לקיום בעיא מילוי ועירוי או יישון. והוא הדין נמי בשאינה זפותה, וכדאמרינן בגמרא בברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים, פירוש: והיא של חרס, רבי מתיר בנגוב וחכמים אוסרים, ובשאינם זפותים מיירי מדקתני בסיפא ואם היו מזופתין אסורין. וגת כיון שנותנין לה דין מכניסה לקיום במקצת, אם של חרס היא, אפילו היה תחלת תשמישה בהתר על ידי ישראל, צריכה מילוי ועירוי ככלי שמכניסו לקיום לדעת רבנן, אבל רבי סבירא ליה דאף על גב דגת חמירא טפי משאר כלים שאין מכניסן לקיום די לנו אם נחמיר עליה להצריכה נגוב. ואם תאמר אם כן דלרבנן גת של חרס שתחלת תשמישו בהיתר על ידי ישראל בעיא נמי הכשר גדול במילוי ועירוי או יישון, אמאי נקט בברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים, דמשמע דוקא כשתחלת תשמישן על ידי גוים באיסור, ליתני הגת והמחץ סתם דמשמע בין של גוי בין של ישראל, יש לומר דלאשמעינן כחו דרבי קאתי, דאפילו בשתחלת תשמישן על ידי גוים לא הצריך אלא נגוב, וכחא דהתירא עדיף ליה לאשמעינן, ואף על גב דלא קיימא לן כוותיה, כן נראה לי. והראב"ד ז"ל כתב: דאפילו גת של חרס אם היה תחלת תשמישן בהיתר ביד ישראל בניגוב סגי להו, ובדין הוא דאפילו בשכשוך בעלמא לישתרו, אלא מדקאמרינן (לג, ב) בחצבי שחימי דסגי להו בשכשוך כשהיא תחלת תשמישן ביד ישראל, מכלל דשאר חצבי שאינם שחימי לא סגי להו בשכשוך ובעו נגוב. וגת ומחץ ומשפך של חרס בהא חמירי טפי משאר כלים של חרס כגון כסי (דמי) דפחרא (שם), כיון דאי הכנסתן לקיום מפעם שניה ואילך סגי להו בשכשוך מפני ששהייתן מועטת מאד, אבל גת ומחץ ומשפך כיון שתשמישן ביין מרובה ושמושן תמיד צריכין לעולם ניגוב, אלו הן דברי הראב"ד ז"ל.

וגת של עץ ושל אבן שאינה זפותה ודרך בה הגוי תחלה בעיא נגוב. כדקתני בברייתא ושל עץ ושל אבן ינגב, ואוקימנא לה בגמרא בשדרך בה. ואם לא דרך בה הגוי תחלה אלא שהיה תחלת תשמישתה על ידי ישראל, אף על פי שנגע בה הגוי בעוד שיש שם יין הרבה ושכשך בה, או אפילו דרך בה גוי אחר כך, נראה מתוך גרסתו של רש"י ז"ל שהגת הזה אינה צריכה רק הדחה בעלמא. דאיהו גריס בגמרא דעל הא מתניתין דגת של אבן, אמר רבא דוקא שזפתה אבל דרך בה, כלומר בשאינה זפותה והיא בלועה כבר מיינו של ישראל, לא בעיא נגוב. והכי נמי גרסי רבותינו הצרפתים ז"ל, ואותיבו עלה תיובתא מדקתני בברייתא ושל עץ ושל אבן ינגבן, ואוקימנא לה בשאינה זפותה, אלמא אפילו בדרך בה לבד בעיא נגוב. ומפרקינן לה דמתניתין בגת של ישראל שנבלעה כבר מיין היתר, וברייתא ביין של גוי וכדקתני בהדיא בברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים. אבל בגת זפותה אין חלוק בין שתחלת תשמישה על ידי גוים בין שתחלת תשמישה על ידי ישראל, והיינו דפרכינן בגמרא על ההיא ברייתא דקתני של עץ ושל אבן וכו' ואם היו מזופתין אסורין, והתנן הגת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה, ולא משנינן מתניתין בשל ישראל דקיל טפי, משום דבזפותות אין הפרש בין ישראל לגוים. וראיתי לרמב"ן נ"ר דלא חלק בין דרך בה ישראל תחלה לדרך בה גוי תחלה, דאפילו אינה זפותה ודרך בה, ואפילו לאחר שדרך בה ישראל, לעולם בעיא נגוב, דהכי גרסינן במילתיה דרבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי בה בלא נגוב, כלומר אם היא זפותה, ולא גרסינן בגמרא איכא דאמרי כלל. והראב"ד ז"ל הכי נמי גריס. מיהו הוא ז"ל גריס בה איכא דאמרי, ותרווייהו חדא לישנא נינהו, וליכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דבלישנא קמא גרסינן רבא ובאיכא דאמרי גרסינן רבה, כלומר איכא דאמרי (רבא) [רבה] אמרה לא (רבה) [רבא]. ומכל מקום גם הראב"ד ז"ל מודה ובא כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל, שכך כתב בהדיא בפירושיו: וכי אמרינן גת ומחץ ומשפך של עץ ושל אבן דבעי נגוב, הני מילי שתחלת תשמישן ביד גוי, אבל אם נשתמש בהן ישראל פעם ראשון ושני, אף על פי שנשתמש בהן גוי אחר כך, בשל אבן סגי ליה בשכשוך, כדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לג, ב) גבי כסא דפחרא וגבי חצבי שחימי דארמאי, עד כאן.
ואותן גיגיות גדולות שלנו שרגילין לדרוך בהן ברגל בלא קורה, דינן כדין גתות אלו ששנאן במשנתינו וצריכות נגוב או קלוף אם הם זפופות, שהרי גתות שהיו בימי חכמים לא היה להם גלגל וקורה אלא לבית הבד בלבד, דגבי בית הבד הזכירו תמיד קורה או עקל, כדאמרינן בשבועות (כט, א) נחש כקורת [בית] הבד, ובסנהדרין פרקא (קמא) [שלישי] (כו, א) לעקל בית הבד, ובשלהי יציאות השבת (שבת יח, א) ושוין שטוענין בקורת בית הבד ועגולי הגת, אבל בגתות לא היו עושין (הרב) גלגל וקורה אלא דריכת הרגל, כדתנן (נה, א) לוקחין גת בעוטה, וכן מהו לדרוך עם הנכרי בגת (נו, ב) ובעינן והא קא מנסך ברגל, אלמא בועטין בהן ברגל ואפילו הכי הצריכום נגוב וקלוף, והילכך אפילו בגיגיות שלנו שאינם זפותות, אם דרך בהן גוי תחלה לדברי הכל צריכין נגוב, ואם דרך בהן ישראל תחלה, לפי גרסתו של רש"י ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל אין צריך אלא הדחה בעלמא, וכן כתב מפורש הראב"ד ז"ל בפירושיו, ולדברי הרמב"ן נ"ר צריכין אף הן נגוב.

גמרא: דרש רבא נעוה ארתחו. פירוש: נעוה, כמו יטופון נעוהי בחמר (תרגום אונקלוס בראשית מט, יב), כלומר מי שלוקח גת של עץ ושל אבן מן הגוים, אם הם מזופתים ירתיחם בחמין שמא דרך בהן הגוי, ואף על פי דשיעא טובא, כההוא מעשה דרב. והילכך אם רוצה להשתמש בהן מיד בלא קליפה ירתיחם, שאין להם הכשר מיד אלא בריתחא כלומר בהגעלה, שאין נגוב מועיל להם, וככולי עלמא דריש להו, וכדתניא בברייתא ואם היו מזופתין אסורין, וכדאוקמנא בשדרך בהן ודברי הכל היא.
וריתוח זה נראה מתוך לשונו של ר"ח ז"ל שצריך להרתיח גוף הנעוה, שמשים בו מים הרבה ומרתיחו באש מתחתיו, אבל לערות עליו מים רותחין לא סגי ליה, משום דנעוה כיון שהוא כמכניסו לקיום דנין אותו בדין חמור להגעילו בכלי ראשון, ואי אפשר להכניסו בכלי אחר מחמת גדלו, ולפיכך צריך להרתיח האש מתחתיו, וכענין יורה גדולה דאמר (עו, א) רב עוקבא עביד ליה גדנפא. וזהו לשון ר"ח ז"ל שכתב בפירושיו: נעוה ארתחו, כלומר נעוה זו אין לה היתר אלא ברתוח על ידי האור, עד כאן. הלשון הזה מורה על מה שאמרנו. אבל משמו של רבנו תם ז"ל אמרו (סה"י חה"ח סי' רמג) נעוה ארתחו היינו בשפיכת דמים רותחין עליהם, ודייק מינה דעירוי ככלי ראשון הוא, ואפילו קערה שנתנוה ביורה רותחת של איסור ונאסרה שם, אין צריך להגעילה בתוך כלי ראשון, אלא מערה עליה מים רותחין בכלי ראשון ודיו, וראיתו מן הירושלמי (ואיתיה) בשבת פרק כירה (פ"ג ה"ה). והקשו עלה בתוספות (זבחים צה, ב) דהא קיימא לן כשמואל דאמר (פסחים עו, א) תתאה גבר אלמא עירוי אינו מבשל, ותרצו הם ז"ל דהתם מיירי כגון שנטף מרוטבו על החרס אשר קלוחו נפסק וחומו נדעך, אבל במקום עירוי שקלוח הכלי ראשון אינו נפסק מבשל הוא ומגעיל. אבל ודאי זה קשה עליו מאד, דאם כן למה אמרו (עו, א) יורה גדולה מאי, ואמר רב עוקבא עביד ליה גדנפא ושבחוהו ואמרו מאן חכים למעבד כי הא מילתא אלא רב עוקבא דגברא רבה הוא, ולמה להו כולי האי לישדי עליה מים רותחין בכלי ראשון. ומיהו אפשר לומר בגת שתהא ניתרת בעירוי עליו מים רותחין, ואף על גב דעירוי דכלי ראשון אינו מבשל, מפני שבליעתו על ידי צונן ולא גרע עירוי מאפר ומים או ממי זתים. וראייתו שהביא מן הירושלמי כבר דחו אותה ומחו לה אמוחה, וכדי שלא להאריך כאן לא כתבתי ראיותיו בארוכה ומה שיש עליו מן התשובות.

רבא כי הוה שדר גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו וכו'. פירש רש"י (ז"ל): נותנין ברצייא ופיהם למטה משום חותם בתוך חותם, כדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לא, א) נוד בדסקה סתומה ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם. והקשה הרמב"ן נ"ר דהא כל היכא דליכא משום ניסוך לא חיישינן לזיופא לדברי הכל, כדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כט, ב) בחומץ וביין מבושל שלנו ביד הגוים, דאי משום חלופי ביין דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף, וכל שכן משום תשמיש שעה אחת דלא טרח ומזייף. אלא יש לפרש סחיף להו אפומייהו שמהדק דיקולא אפומייהו וחתים והיינו חותם אחד, וכן עביד אבירצייהו דהיינו נקב קטן שבשוליהם שמוציאין משם היין בקלוח.

מתני׳ גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה. פריש׳ בגמרא דאפילו לא דרך בה כלל בעיא ניגוב במים ואפר משום חמרא דזפתה והוא הדין אם דרך בה אף על פי שאינה זפותה וכדאית׳ בגמ׳ ואף על גב דגת וכליו אין מכניסן לקיום כדאית׳ בבריתא בהדיא מכל מקום לפי שמשתמשין בהן יין בשפע אסקינהו מהדחה לנגובו משאר כלים שאין מכניסן לקיום דסגי להו בהדחה ומיהו אפילו במזופתין לא הצריכום אלא נגוב בשלא דרך בה או קלוף ונגוב כשדרך בה לפי שאין תשמישן אלא עראי וזמן מועט בזמן הגתות וכדכתיבנא בפרק אין מעמידין.

ושל עץ. פר״שי ז״ל שנותנין בו בזפיתא יין יותר וגם דבלע טפי בהא סברי רבנן דלא סגי בנגוב וצריך שיקלוף את הזפת ור׳ סבר דאפי׳ בהא סגי בניגוב והא דאמרי חכמים יקלוף את הזפת פירש הר״אבד ז״ל דלאחר הקליפה בעיא מלוי וערוי וליתא חדא דאם כן למה לי קלוף דהא במלוי וערוי סגי לכל דבר ועוד דאם כן גת של חרס דקתני שאף על פי שקלף את הזפת אסורה דאתאן לרבנן כדאיתא בגמ׳ אפילו בקלוף ומלוי וערוי אסורה דאי לא מאי חומרא מגת של עץ אלא ה״פ יקלוף ואחר כך ינגב ושל חרס הרי זו אסורה אפי׳ בנגוב וקלוף עד שימלא ויערה וכל שמלא וערה אינה צריכה יותר וכן נראה מפי׳ ר״שי וכן בתוס׳ ז״ל.

גמרא גרסת מקצת הספרים אמר רבא לא שאנו אלא שזפתה אבל דרך בה בלא זפתה לא בעיא נגוב אלא הדחה פשיטא זפתה תנן כו׳ איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בנגוב וכן גרסת ר״שי ז״ל וכן בתוס׳ ולא פליגי לישני כלל דלישנא קמא דייקינן בה דדרך בה בלא זפיתה סגי לה בהדחה ככל כלי שאין מכניסו לקיום ולישנא בתרא קאמר דזפתה ודרך בה לא סגי לה בנגוב ובעיא קליפה ונגוב ומיהו איכא למידק דהא לקמן תניא ושל עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופתות אסורות ואוקימנא בשדרך בה אלמא דרך בה אף על פי שאינה זפותה נגוב בעיא. ועוד קשה מאי האי דאמרינן בלישנא קמא פשיטא זפתה תנן ומאי פשיטותא אדרבא עדיף למימר כדאמרינן במהו דתימא דלרבותא נקט דזפתה לחוד אסורה ועוד מאי האי הא דקתני זפתה אורחא דמילתא קתני וכי בזפיתה אורחא בלא בדריכה תירצו בתוספות דהתם בשל גוים כדקתני רישא דבריתא שהיה תחילת תשמישה באסור ובלעו טפי והכא כשהגת שלנו והיה תחלת תשמיש׳ בהיתר ולפי זה יש לומר דהכי דייקינן דוקא זפתה או דומיא דזפתה שתחלת תשמישה באיסור אבל דרך בה גוי בסוף סגי ליה בהדחה ועלה אמרינן פשיטא דלהכי נקט זפתה לפי שתחלתה באיסור ומהדרינן מהו דתימא הוא הדין אפי׳ דרך בה בסוף אלא דאורחא דמילתא דקתני זפיתה דאלו דריכת גוי בשל ישראל לאו אורחא קא משמע לן כנ״ל ועם כל זה אינו נכון דאי איכא היפרשה בין דרך בה בתחלתה או בסוף ה״ל לפרושי לכך אומר רבינו הר״מבן ז״ל דלא גרסינן אלא לישנא בתרא בלחוד והר״אבד ז״ל גורס בלישנא קמא כמו בלישנא בתרא אלא דבהא גורס אמר רבא ובלישנא בתרא גורס אמר רבה ומיהו בעיקר הדין אף הוא סובר כדברי התוספות ז״ל.

ההוא דאתא לקמיה כו׳. עד הא לא סגי לה בנגוב לישנא מוכח דלא בעי מלוי וערוי דלא קאמ׳ אלא דסגי לה בנגוב מכלל דביותר מנגוב דהיינו קלוף ונגוב סגי לה וכן הלכה.

תנו רבנן הגת כו׳. רישא בשל חרס היא מדקתני ומודה ר׳ בקנקנים של גוים ותו מדקתני סיפא ושל עץ ושל אבן ובודאי שלא נשנית רישא זו אלא משום כח דהתירא דר׳ דאילו לרבנן אפי׳ בכוסות של חרס שאין מכניסן לקיום כלל כל דאשתי בהו גוי פעם ראשון ושני אסורין כדפר״שי ז״ל והגאונים ז״ל בפרק אין מעמידין וכיון דקתני ומודה ר׳ שמעינן דאוסרין דאמרין רבנן דומיא דקנקנים הוא שאוסרין עד שימלא ויערה אבל הא דקתני סיפא בשל אבן ושל עץ שאם היו מזופתין פירושו אסורין עד שיקלוף וינגב ובהכי סגי וכדקתני מתני׳ בשל עץ וחכמים אומרים יקלוף את הזפת ואי לא אדפרכינן על מתניתא מרישא דמתני׳ בלחוד דגת של אבן אמאי לא פרכינן נמי מסיפא דמתני׳ דהתם קתני לרבנן דשל עץ מזופתת יקלוף והכא קתני לדברי הכל שאם היו מזופתין אסורין עד שימלא ויערה ונימא כדאמרינן גבי אידך דמתני׳ בשלא דרך בה וברייתא דדרך בה אלא לאו ש״מ דהאי איסורין עד שיקלוף קאמר ובקלוף ונגוב סגי וכן פירש רבינו נר״ו ומורי הר״אה ז״ל:

והא אנן תנן גת של אבן שופתה גוי מנגבה. פי׳ ואילו הכא בברייתא קתני אם היו מזופתין אסורין עד שיקלוף ופרקינן מתני׳ דלא דרך בה.

והא אנן תנן ושל חרס כו׳. וקס״ ד דסיפא דברי הכל היא ופרקינן דסיפא דמתני׳ אתאן לרבנן דבעו בגת של חרס מלוי וערוי אף על פי שאינה מזופתת. ואפשר היה לומר דדוקא בשתחלת תשמישן על ידי גוי וכדקתני ברישא דברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים אבל אם תחלת תשמישן בישראל ואחר כך דרך בה הגוי בנגוב סגי לה וכדאמרינן לגבי כוסות של חרס דתחילת תשמישן בישראל דסגי להו בהדחה כשאר כלים של עץ שאין מכניסן לקיום הכא נמי בנגוב סגי לה בשל עץ ולפי זה כיון דסיפא אתאן לרבנן דוקא לא היה צריך לשנותה דאפילו בכוסות של חרס אוסרין אלא שהתנא רצה לפרש דיני כל הגתות ואם תמצא לומר שלא חלקו חכמים בכלי הגת בין שתחילת תשמישן בגוי או בישראל הוצרכה משנתינו בגת של חרס להשמיענו דין זה ומאי דקתני בברייתא הגת והמחץ של גוים משום כח דהיתרא דר׳ נקטה דאפי׳ בשל גוי שרי בנגוב וזה נכון יותר מדלא פרישו לה בגמ׳ להאי הפרישה וכן נראה שיטת רבינו ורבו הר״מבן ז״ל.

דרש רבא נעשה ארתחו. פירוש נעוה יקב כדפי׳ ר״שי ז״ל וארתחו דקאמר פר״ח ז״ל להרתיחה תחת האור אבל ר״ת ז״ל פי׳ לערות עליהם מים רותחין מכלי ראשון כי הוא ז״ל סובר דאפילו כלי ראשון שתשמישו בחמין סגי ליה בהגעלה זו לפי שערוי מכלי ראשון דינו ככלי ראשון לענין שבת שיש בו משום מבשל ואנו כבר כתבנו במסכת שבת משמו שלרבינו הר״מבן ז״ל שאף לענין שבת אפשר שאינו ככלי ראשון ומחלוקת היא בירושלמי ומיהו אפי׳ לדבריו לענין הגעלה אין הדין כן דאם כן למה לא אמרו כן ביורה גדולה והוצרכו לחכמתו של מר עוקבא דעבד ליה גדנפא ועוד דכלל דהגעל׳ הוא כבולעו כך פולטו וכל שבלע על ידי האור אינו פולט אלא בכלי מרותח עומד על האור ומיהו בהא דהכא אפשר לפרש כדברי ר״ת ז״ל אם הוא בגת שהכשירה בנגוב דודאי ערוי מכלי ראשון לא גרע מנגוב אבל כל שצריך מלוי וערוי או קלוף ונגוב (ויישון נ״ל) לא סגי ליה אלא בהרתחה על האור ואם הוא של חרס התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא על ידי האור מידי דופנו ומסתמא הוא הדין מאיסורא כיין נסך ואף על פי שתשמישו בצונן אלא א״כ הוא בכלי שהכשרו בהדחה בלבד דבהא ליכא טעמא דדופנו וזהו שיטת מורי הר״אה בשם רבו ז״ל.

רבא כי משדר גולפי. פי׳ כדים רקים סחיף להו אפומיהו וחתים להו אברציהו פר״שי ז״ל נותן בדוסקיא ופיהם למטה משום חותם בתוך חותם כדאמרינן בפ׳ אין מעמידין נוד בדסקיא חתומה ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם והקשה עליו רבינו הר״מבן ז״ל דהא לכולי עלמא כל שאינו נאסר במגעו אין בו אלא משום חלופי בחותם אחד סגי כדאיתא בפרק אין מעמידין וכל שכן בזה דמשום תשמיש שעה לא טרח ומזייף לכך פירש הוא ז״ל סחיף להו אפומיהו דמהדק דיקולא אפומיהו וחתים והיינו חותם אחד. וכן עבידי אברציהו דהיינו בנקב קטן שבשוליהו שמוציאין משם היין בקלח עד כאן. ומיהו עדין קשה לי לפירוש זה למה לי חותם כלל בכדים ריקים באותו נקב קטן שהרי אי אפשר להכניס יין משם אלא להוציא ויש לומר דמילתא בעלמא הוא דעבד להודיעם שיחתמוהו כן כשישלחו לו יין ולא יסמכו על חותם דפומיהו ועל קשר דברזינהו בלא חותם ועדין צ״ת.

אלמא כל שמכניסו לקמיום אפי׳ לפי שעה גזרו ביה רבנן דעת מורי הר״אה ז״ל דכיון דנדט לישנא דגזרו דבדיעבד אם הניחם בלא חותם ביד גוי לפי שעה בשכשוך סגי להו שלא גזרו אלא לכתחילה גזירה משום תשמיש קבע ולא נראה כן דעת שאר הפוסקים ז״ל.

המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר ענין הכשר כלי הגת [ואמר] גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה ושל עץ ר' יהודה ינגב וחכמים יקלף את הזפת ושל חרש אע"פ שקלף את הזפת אסורה אמר הר"ם כשדרך בה הגוי אי אפשר לה שלא יקלוף אע"פ שהיא של אבן ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי גת של אבן שזפתה גוי וכו' כבר בארנו בפרק שני שכלי הגת אין תשמישן חזק ככלים שאדם מכניס בהם לקיום כדי להצריכם הכשר גדול כמלוי וערוי וחבריו ושתשמישם חזק יותר משאר כלים שאין אדם מכניס בהם לקיום ומתוך כך אין הכשר מועט מועיל בהם בהדחה ושכשוך אלא שהם צריכים להכשר בינוני והוא נגוב אא"כ בקצת צדדים שיש להקל בהם או להחמיר עליהם וכדי לבאר ענין זה באה משנה זו וחלקה ענין זה לשלשה חלקים והם גת של אבן וגת של עץ וגת של חרס וביאור הדברים ופסק שלהם לפי מה שבא במשנה זו עם מה שנשלם בגמרא בביאורה כך הוא גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה פירוש זפתה גוי ונתן בה יין בשעת הזפות וכבר בארנו בפרק שני שאין אומרין ביין שלהם הואיל והולך לאבוד מותר והילכך אע"פ שלא דרך בה עדין מנגבה והיא טהורה ונגוב זה יתבאר ענינו בגמרא ומ"מ אינו צריך לקלוף את הזפת וכן הדין אם זפתה ישראל ונגע בה הגוי בזמן שהיין שבה טופח בכדי להטפיח וכן הדין אם אינה זפותה אלא שדרך בה ונמצאו שלשה דברים בדין זה והם זפתה גוי ולא דרך זפתה ישראל ונגע בה גוי בזמן שיש בה טופח להטפיח דרך בה ולא זפתה הא אם זפתה ודרך בה צריך לקלוף את הזפת ואח"כ לנגב של עץ ר' אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף פירוש של עץ בין זפתה ולא דרך בה בין שזפתה ודרך בה יקלוף ואח"כ ינגב ואם דרך בה ולא זפתה ינגב של חרש אף בקלוף לא די לה בנגוב ופי' בגמ' שלדעת חכמים נאמרה וצריכה הכשר גדול כמלוי וערוי וחבריו ואף כשאינה זפותה הדין כן וממה שאמרו בבריתא בגמרא על של עץ ואבן ואם היו מזופתים אסורין אלמא דרישא שהיא בשל חרס אף באין זפותה אמרו חכמים דצריך מלוי וערוי ומאחר שכן אף במזופתים אין צריך בהם לקליפה שאין אחר הכשר גדול כלום ואע"פ שגדולי עולם מחמירין בכך אין הדברים נראין ואף זו פי' רוב מפרשים דוקא בשהיתה תחלת תשמישה ביד גוי או שזפתה גוי או ישראל ונגע בה גוי בזמן שטופח בכדי להטפיח אבל אם תחלת תשמישה ביד ישראל מקלף ומנגב ואם אינו מזופת מנגב ובשל עץ ואבן ותחלת תשמישן ביד ישראל דיו בהדחה ויש חולקין בה אלא שבתוספות כתבוה כן:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא וגדולי הרבנים פי' שהגת אינה צריכה אלא הכשר הדחה אף בשל גוי ונסעדים בה בבריתא שהזכירו בה שהעדשים דיו בהדחה ופירשו שהעדשים הוא הגת ואין דבריהם נראין כלל שאם כן היאך לא הקשו ממנה למשנתנו שהצריכה בו נגוב ועוד שהרי רב אשי שהיה מן האחרונים הצריך נגוב בגוי שנמצא בגת כמו שביארנו בפרק רביעי ומלת עדשים אין ביאורה כן כמו שיתבאר ומ"מ הרבה כתבוה כן בשתחלת תשמישה ביד ישראל כמו שבארנו בפרושנו ומ"מ דוקא בגת שלהם שהיה היין נמשך מהם לשעתו אבל גיגיות גדולות שלנו אינן בדין זה ויש שכתבו שאף גיגיות שלנו כן שאם מפני שדורכין בהם ברגל בלא קורה הרי אף בימיהם היה כן שלא היה גלגל קורה אלא לבית הבד כמו שאמרו בשבועות אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ובסנהדרין עקל בית הבד ובראשון של שבת ושוין שטוענין בקורת בית הבד אבל בגת של ענבים בדריכת רגל היה כדתנן לוקחין גת דרוכה וכן מהו לדרוך עם הנכרי בגת ואם אינן זפותות ודרך בהם גוי תחלה דיו בנגוב ואם דרך בה ישראל תחלה לפירוש התוספות דיו בהדחה ומכאן נראה לי שסומכין לעשות גוי תמדים בגיגיות שלנו אלא שאני מפקפק שהגתות שלהם אע"פ שברגל הם דורכים בו מ"מ נמשך היה משם לשעתו אבל אלו היין מתעכב בהם הרבה ולא עוד אלא שאנו מפרשים העדשים בדרך אחרת כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענין זה אלו הם:

המחץ והוא שממנו דולין מבור להכניס לחביות והמשפך והוא שמריקין מן המחץ לתוכו ונשפך מתוכו לחביות צריכין נגוב אף בשל עץ ודיים בכך אף בשל חרס ויש מקילין בשל עץ כשתחלת תשמישן ביד ישראל בהדחה בעלמא ומחמירין בשל חרס בשתחלת תשמישן ביד גוי להכשר גדול לא נאמר בזה נגוב אלא בשל עץ ושתחלתו ביד גוי ובשל חרש ושתחלת תשמישן ביד ישראל ודינין אלו בין במזופת בין שאינו מזופת וא"ת וא"כ מה שאמרו נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל דלא אסרינן להו אלא בעכבת יין ואף בלא עכבת יין ניתסר דהא בעי נגוב התם בשל ישראל ונבלע מיין כשר על הדרך שביארנו במשנת נטל את המשפך הכא בשל גוי ובתחלת תשמישו ביד גוי כיצד הוא נגוב זה אם הכלי יבש מדיחו במים ומקנחו באפר וחוזר ומדיח במים ומעביר אותו אפר הימנו וחוזר ומקנח באפר וחוזר ומדיח במים ואם היה הכלי טופח מקנח באפר ומדיח ומקנח באפר ומדיח ניגוב זה יש מי שאומר שאם הכלי עשוי דפין דפין צריך להתירן שיכנסו המים והאפר בין דף לדף ואיני מודה בזה נגוב בכלי הגת כהדחה לשאין מכניסן לקיום שאין צריך התרה:

כלים שעמדו שעה אחת ביד גוי נאסרו כל אחד באסורו כשמכניסן לקיום כדינן ושאין מכניסן לקיום כדינם וכלי הגת כדינם שאף כשאין מכניסין בו יין אלא לפי שעה גזרו בהם כאלו הכניסו לקיום כדי שלא יניחו כליהם ביד גוים ומתוך כך המשלחם ביד גוי צריך חותם אחד כמו שביארנו בפרק שני ואע"פ שגדולי הרבנים פרשו בסוגיא זו סחיף להו אפומיהו וחתים להו אברזיהו שהיה נותן החבית בשק ופיה למטה בשולי השק וחותם פי השק סמוך לשולי החבית כדי שיהא חותם בתוך חותם אין נראה כן שהרי כל שאין בו חשש נסוך אין בו צורך אלא לחותם אחד כמו שאמרו בחומץ ויין מבושל שלנו ביד גוים וכל שכן בכלי אלא סחיף לה אפומיהו פירושו שהיה מהדק איזה דבר בפי החבית וחתים להו אבירציהו הוא שיהיה בחבית נקב בצדה שהיין יוצא ממנו וחותמו ומ"מ הכל היה בחותם אחד ומ"מ חכמי הצרפתים הורו שלא נאמר כן בכלים גדולים כעין שלנו שאין משתמשין בהם אלא בשעת הגתות על הרוב ואם אנו מוסרין להן לתקנו או להעבירו ממקום למקום אין צריך חותם וכל שכן אם התירו והעבירו דפין דפין ולקצת חכמי הדור ראיתי שפרשוה בשנתברר שנכנס בהם יין של גוי אבל מספק לא ואע"פ שבגת אמרו ההוא גוי דאשתכח במעצרתא ואמרו עלה אי איכא טופח בכדי לטפיח בעיא הכשר אלמא שאלו היה ברשות הגוי היה צריך הכשר בלא טפיחה הם פרשוה דוקא בגת ובשעת הגתות ואין הדברים נראין לפי סוגית הגמרא:

גת של אבן שזפתה גוי אי קשיא הא אמרן לעיל בפ' אין מעמידין גבי נודות גוי רובבן ועודן ונתן לתוכן יין ושרינן לי' משום דנעשה כזורק מים לטיט תשובה התם מיירי ביין ישראל שבעם שמשליכו לתקן הנוד אינו מתנסך אבל לעולם ביין הגוים אסור:

ושל עץ ר' אומר ינגב וחכ"א יקלוף את הזפת פי' זפת שעל גבי העץ בולעת יותר מספת שע"ג האבן וגם פליטתה קשה מפני העץ שמלחלחה מלמטה והמורה שפירש דשל עץ בעיא ספת טפי אינו נראה לי. אמר רבא דוקא שזפתה כו' עיין בקונטרסי בפ"י דכלים:

ונועצה עשר פעמם בקרקע מה שפירש המורה אע"פ ששפה אינו נ"ל דהא מעשה דשבור מלכא לא הוי אלא נעיצה ונ"ל דלפרושי אתא דמאי שפה נועצה. מר יהודא ובאטי בר טובי הוו יתבי קמי' ודשבור מלכא זה באטי בר טובי עבד הי' כדאמרי' בריש עשר' יוחסין באטי בר טובי ברמות רוחא דאית בי' לא שקיל גיטא דחירותא:

תניא בספרי כל דבר אשר יבא באש תעבורו באש כגון הלוכסין והסכינין והקדרות והשפודין והאסכלאות מפני גיות גוים וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כגון הברבנאות והכוסות והקיתונות וקומקומין והיורות מפני גיות הגוים ופי' רבי' הלל מסלווידי זצוק"ל הלכוסין והסכינין והקדרות דהיינו קדרות של מתכות והשפודין והאסכלאות מלבנן באש מפני גיות גוים שצולין ומבשלין בהם גוים ובלעו מבישוליה' והקרבנאות והכוסות כו' איכא מהני שנשתמש בהן ע"י חמין כגון קומקומין ויורות ואינו נראה לי פתרון זה כלל שיהא קדרות של מתכת צריכות ליבון שהרי אי דרכן לצלות בהן אלא לבשל בהן ובהגעלה ברותחין סגי להו ולא בעי ליבון ונ"ל דבבבא דרישא ניי"ל התנא שני ענינים בין אותן שדרכן ללבן ובין אותן שדרכן להגעיל ולתרווייהו קרי באש מפני שגם ההגעלה ברותחין על גבי האש היא והלוכסין והסכינין והקדירות צריכין הגעלה והשפודין והאסכלאות צריכין ליבון ובבבא דסיפא תנא כל אותן שתשמישן ע"י צונן שמדיחן במים ודי להם ואע"ג דתני בסיפא יורות נ"ל דמשבשתא היא או שמא יש לומר שאינן יורות של בישול ומזו הברייתא מוכיח הסכינין לא בעי ליבון אלא ברותחין סגי להו כדפרישית בפ' כל שעה במהדורא בתרא מדתני לסכינין בהדי קדרות ולא תני להו בהדי שפודין ואסכלאו' ובספרי זוטא תניא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר שדרכו להבליע באור יבליע באור זו האסכלה והשפוד וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין הגעלה אלו הדודים והיורות וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין הגעלה אלו הדודי והיורות וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין הגעלה אלו הדודים והיורות וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין שטיפה אלו הקיתוניות והדליות והסיטליות ד"א וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שאינן עשוין לקבלה איו הפשוטין אילו הסכינין והסייפין והרמחין וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שאינן עשוין למלאכה אבל עשוין לנוי אלו קטליו' ונזמים וטבעת כו' גם מזו מוכיח דסיכנין לא צריכי ליבון דמתדתני סכינין בסיפא ולא תני להו ברישא גבי שפודין ואסכלאות ש"מ דלא בעי ליבון בשפודין ואסכלאות ואע"ג דבסיפא לא מיירי בענין גיעול אלא בענין טומאה. וטהרה מ"מ איכא לדיוקא מדאסר להו הכא ולא אדכר להו לעיל גבי שפודין ואסכלאות ש"מ דאין דינן שוה עיין במהדורא תליתאה בשילהי מסכת ע"ז לעיל רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו כו' מ"ש במהדורא קמא דהילכתא כרב ושמואל משום דאביי ורבא קיימי כוותייהו קצת מספר הישר בא בידי וריאתי שם ראיות גדולות ומבוררות כאור וכצהרים דהלכה כר' יוחנן וריש לקיש דאמרי בין במינו בין שלא במינו בנותן [טעם] חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינו בנותן טעם ותרומה נמי דינה כטבל דהא אמר ר' יוחנן שני כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה שמזגן ואח"כ עירבן סילק את מינו וכו' מכלל דתרומה כמו טבל ואינה בטלה דחד טעמא היא דכי היכי דאמרינן גבי טבל כעלייתו כך איסורו גבי תרומה נמי כהתירה כך איסורה דחיטה אחת פ7וטרת את הכרי בשילהי ע"ז ואביי ורבא כר' יוחנן ס"ל דהא דאפליגו אביי ורבא גבי חמירי דחיטי וחמירא דשערי וגבי חלא דחמרא וחלק דשיכרא ולא איפליגי במילי אחריני משום דאלו שני דברים בלבד הוו מין במינו במשהו דהיינו טבל או תרומה ויין נסך ובהני אפי' ר' יוחנן מודה דרבא בפי' ס"ל כר' יוחנן וראיתי שם כתוב ועל טבל קשה לי ההוא דאמרינן בנדרים בהנודר מן הירק כל שיש לו מירין כגון הטבל וכו' לא נתנו בו חכמים שיעור כן אמרינן גבי מעשר שני בבבא מציעא דאינו בטל ברוב הואיל ויש לו מתירין טבל נמי אמאי בטל בשאינו מינו ונ"ל כי היכי דמוקמינן בב"מ דמעשר שני שאין בו ש"פ בטל ברוב וכגון דלית לי' מעות הראשונות (אהאי) כך מצאתי כתוב בספר ונ"ל לתרץ קושייתו דהיכא אמרי' דטבל ומעשר הן דבר שיל"מ ואינן בטלין אפילו באלף הני מילי כשעומדין בעינן שיש לו תקנה להתירן אבל כשנתערבו באחרים ונימוחו שוב אין להן תקנה להתירן דכיון דנימוחו ואינם בעינם כאלו אבדו מן העולם דמי ולא חייל שם תרומה ומעשר על מה שמפרשי על אותו טבל שנימוחו וגם לא חייל פדיון על מעשר שני שנימוח הילכך דינן ככל האיסורן להיות בטלין בששים וההיא דנדרים ודבבא מציעא בטבל ומעשר שני העומדים בעינם קא מיירי שאם נתערבו טבל ומעשר שני חטין בחטין אפילו באלף לא בטלי ולא בתרומה שעולה באחד ומאה או בכלאי הכרם שעולין בא' ומאתים מפני שאז וודאי יש היתר לאיסרן אבל כשנימוחו ובטל ממשן לעולם אין היתר לאיסורן שהרי בכל איסרין שבתורה היכא דבטל ממשו אע"ג דאיכא טעמו איכא מ"ד דאינו אסור מן התורה ואפילו למ"ד אסור מן התורה מודה הוא דיאן לוקין עליו דכיון דנימוח בטל ואי שמו הראשון עליו ה"נ כיון דנימוחו בטלי ושוב לא מיתפס זה שרוצה להתירן בקדושה והרי הן באיסורן ומש"ה איצטריך למימרא חוץ מטבל כגון שנימוח מין במינו ולא מנה נמי גם מעשר שני וחדש והקדש שאלה דווקא כשהן בעינם ואינם ניכרים לא בטל אפילו באלף מפני שיש להן מתירין אבל אם נימוחו בטלין בנותן טעם אבל טבל אע"פ שנימוחו הוא אוסר בכל שהו כיי"נ עיין במהדרוא תליתאה ועיין בפ' הערל במהדורא תליתאה שפירשתי שאין לומר דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל אלא בדבר יבש אבל בדבר לח לא אמרי' הכי:

פפיסקא גת של אבן כו' ת"ר הגת והמחץ והמשפך פירש המורה מחץ כלי שדולין בו היין מן הבור לחביו' ואינו נ"ל מדתנן בפ"ב דכלים הטהורין שבכלי חרש טבלה שאין לה לבזבז כו' עד וחביות של שייטין וחבית דפונה בשולי המחץ והתם משמע דמחץ הוא הבור שלפני הגת ומשקעין חבית של חרס בשוליו כדי שיהי' מיצוי היין שבבור מתקבץ שם ויהא נוח ליטלו משם ולא היא ופתרון המורה עיקר דהכי תנן בפ' בתרא דמסכת טהרות הי' זולף במחץ אלמא כלי שדולין בו היין מן הבור הוא וכך יש לפרש נמי חבית דפונה בשולי המחץ שהי' רעוע וחיקו בחבית זו שהדביק בשוליו:

פרש"י בד"ה והאנן תנן בשל אבן אפילו זיפתה כו' ובד"ה סיפא דמתניתין כו' כי לא דרך בה כו' אלמא מזופפת יקלוף ושריא עכ"ל כצ"ל ומייתי ראיה מברייתא אמתניתין דסגי בקליפה לרבי אבל הא דמוכח מברייתא דבעי קליפה ולא סגי בניגוב כדקתני ואפילו בשל עץ ואבן מזופפין אסורין לכולי עלמא בלא קליפה ליכא ראיה אמתניתין דאיירי בלא דרך בה ואימא דסגי בניגוב ואפשר שסמך עצמו בפירושו דליכא למימר הכי דאדתני במתניתין לרבי בשל עץ ינגב ליתני רבותא טפי דאף בשל חרס סגי בנגיבה וק"ל:

תוס' בד"ה דהוה שיעא כו' ולכך רצה רב להתיר גת של אבן כו' ולא חש לבליעת זפת כו' עכ"ל יש לדקדק מאי אולמא ליה לאתויי מרב הא הך מלתא משנה שלימה היא גת של אבן זפותה מנגבה וסגי ויש לפרש דה"ר פטר רוצה להביא ראיה דבכלי שניקב ונסתם בזפת אף כשנשתמש ביד עובד כוכבים סגי בניגוב ואין לחוש לבליעת זפת דהך מלתא ליכא לאתויי ראיה ממתניתין דאדרבה רבא מוקי לה דוקא בלא דרך אבל עובדא דרב משמע דמיירי בנשתמש ביד עובד כוכבים כדקאמר דדכי לי מעצרתאי ואפ"ה היה רוצה להתיר בניגוב משום דליכא למיחש לבליעה ולא אסרה אלא משום דחזא ביה פילי דלא מהני בהו ניגוב ורבא דאסר נמי בדרך בה משום פילי ולא משום בליעת זפת וא"כ בניקב הכלי ונסתם בזפת דלא שייך ביה פילי שרי וסיים בדבריו מיהו בכלים שכולם מזופפים יש להחמיר מפני שרגילים ומצויים בהם פילי ואין לחלק בין דריכת הגת לשימוש של שאר כלים כיון דאיכא למיחש לפילי אסור ודו"ק:

בד"ה דרש רבא כו' דגת סגי ליה בעירוי שאני יי"נ דתשמישו ע"י צונן כו' עכ"ל כצ"ל ועי' בתוס' פ' כירה:

בא"ד כדי קליפה ולא יותר והני קערות שהם כו' שיסד ר' יוסף ט"ע פחר קדירות כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה דלא מצווחת. שלא תפסיד כו' ונמצא צווח עלי. לכאורה הנל"פ דהזהירו שיטהרנו כהלכה שלא יצווחו רבנן דבי מדרשא עליו ששלח איש שא"י להורות כנכון ואולי דא"כ הל"ל עלה (וכדגרסי' בעירובין) פי' על ההוראה אם תהיה שלא כהלכה:

תד"ה דרש. וכן פי' (כצ"ל) בסדר כו'. כי שקיל מדורא עלייהו כו'. נראה דצ"ל מדודא בד' כי"ס שהבאתי בפסחים (ל ב) ועמש"כ שם בס"ד:

גמ' הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי. נ"ב של גוי היתה שלקחה ישראל גם אפשר טמאה היתה ורצה לעשות על גבה טהרות שהיו נוהגין עדיין בא"י בזמן ר"ח. כדאמר עולא [חגיגה כה נדה ו] חברייא מדכן בגלילא ודין הגת וכליה לטהרות כמו ביי"נ שוה כדלקמן:

(עד סע"ב) רב אמר במים רבה בר בר חנה אמר באפר.—ידוע שרבה בב"ח היה תלמידו של ר' יוחנן, ואינו בן מחלוקתו של רב, וברור שכאן צ"ל: "רבה בר חנה", וזה היה בן אחי אביו של רב (עי' סנה' ה א). ופה נאסוף רוב המקומות בתלמוד אשר נתחלפו זה בזה, רצוני לומר "רבה בר חנה" במאוחר לו "רבה בר בר חנה" ע"י הסופרים שאינם בקיאים וע"י הדפוסים לבד מכאן:

א) שבת נ ע"א: תנא רבב"ח קמיה דרב. ואותו ענין בירושלמי שם פ"ד ז ע"א: רב אבא בר חנה. וכ"ה דעת רמב"ן במלחמות שם ספ"ז, דזה שבבבלי וזה שבירושלמי אחד הוא. והנה שם העתיק רמב"ן בשם הירושלמי "רבה בר בר חנה" והוא ט"ס. ועי' במאור שם שכתב על רבב"ח דבבלי שם "דכתלמיד הוא לגבי ר' יוחנן", וכבר נתברר שהוא רבה בר חנה, וכפי הנראה גדול מר' יוחנן.

ב) סוכה נו א: רב אמר סוכה ואח"כ זמן רבב"ח אמר זמן ואח"כ סוכה.

ג) מו"ק טז ב: יצא ר' חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק לרב ולרבב"ח.

ד) שם יט א: הורי ליה רב לרב חננאל ואמרי לה רבב"ח לרב חננאל.

ה) שם כא א: רבב"ח איתרעא ביה מילתא סבר דלא למיפק לפירקא א"ל רב תנינא^*כצ"ל, וכעין זה למטה שם: א"ל רב תניא, בדפו' נשתבש: חנינא (ועי' ד"ס שם)..

ו) קידושין נט א: רבב"ח יהב ליה זוזי לרב.

ז) ב"ב נב א: דביתהו דרבב"ח וכו' אתא לקמיה דרב. ואותו ענין בירוש' ב"ק פ"ט הי"א באיתת ר' בא בר חנה.

ח) חולין ח ב: רב אמר קולף רבב"ח אמר מדיח.

ט) שם מד ב: ההוא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב וכו' שדריה לקמיה דרבב"ח.

י) שם ק ע"א: דרש רבב"ח וכו' אוקי רב אמורא עליה ודרש (וע"ש בפירש"י).

יא) מנחות לט א: רב ורבה בב"ח הוו יתבי.

מתני' גת של אבן שזפתה עובד כוכבים. ואורחא למירמי ביה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא: מנגבה. מפרש בגמרא במים ואפר: של עץ. דבעיא זפת טובא ובלעא חמרא טפי רבי אומר ינגב כשל אבן ורבנן פליגי: ושל חרס אע''פ שקילף את הזפת הרי זו אסורה. קס''ד דברי הכל היא ומשום דחרס גופא בלא זיפתא בלע ליה לחמרא: גמ' אבל דרך בה. בשאינה זפותה לא בעיא ניגוב אלא הדחה: אורחא דמילתא קתני. שדרך הזופתין לזרוק בו יין: א''ד אמר רבא דוקא זפתה. ולא דרך בה הוא דסגיא בניגוב: אבל דרך בה. עובד כוכבים בגת מזופפת: לא סגי לה בניגוב. אלא בקילוף משום דעייל חמרא בפילי דזיפתא: דלא מצוחת עלי. לעשותן בהכשר שלא תפסיד את יינו ונמצא צווח עלי: שיעא. חלקה: מחץ. כלי שדולין בו מן הבור לחבית. הגת והמחץ והמשפך כו' בשל חרס עסקינן מדקתני סיפא של עץ ושל אבן כו' ובשאין מזופפות עסקינן מדקתני סיפא ואם הן מזופפות מכלל דכולה רישא בשאין מזופפין: ר' מתיר בניגוב. ולקמן פריך והא אנן תנן בשל חרס אע''פ שקילף הזפת אסורה: ומודה בקנקנים. של חרס אע''פ שאין מזופפין שאסורין עד שימלאם ג' ימים מים ומערן מעת לעת כדאמרינן באין מעמידין (לעיל לג.): מכניסו. כינוסו של קנקן לקיום שהוא שוהה בו יין זמן מרובה: ושל עץ ושל אבן. מנגבן והן טהורים דברי הכל כל זמן שאין מזופפין: ואם היו מזופפין אסורים. עד שיקלוף: והא אנן. תנן בשל אבן אפילו זיפתה מנגבה דברי הכל ולר' ינגב בשל עץ והכא קתני אפילו בשל אבן דברי הכל אסורין קשיא בשל אבן דברי הכל אדברי הכל ובשל עץ קשיא דרבי אדר': מתני' דלא דרך בה. הלכך בשל אבן דברי הכל בניגוב סגי ובשל עץ לר' ינגב: ברייתא דדרך בה. הלכך אפי' בשל אבן בעי קילוף וכ''ש בשל עץ: אמר מר הגת והמחץ והמשפך של חרס ר' מתיר בניגוב. הואיל ואינם מזופפין: והא אנן תנן ושל חרס אע''פ שקילף את הזפת הרי זו אסורה. אלמא אפילו לר' חרס גופיה בלע ולא סגי בניגוב ואפי' לא דרך וכ''ש הכא דאוקמינן ברייתא דדרך בה: סיפא דמתני' אתאן לרבנן. והכי קאמרי רבנן של אבן כי לא דרך בה ינגב ושל עץ יקלוף ושל חרס אסורה ולרבי של אבן ושל עץ ינגב ושל חרס יקלוף כדקתני בברייתא דכשאינה מזופפת סגי בניגוב אלמא מזופפת ינגב ושריא: נעוה ארתחו. הגת הרתיחו ברותחין נעוה כמו יטופון נעווהי בחמר: כי הוה משדר גולפי. כדים רקים: סחיף להו אפומייהו. כופה אותן שוליהן למעלה ופיהן למטה משום חותם בתוך חותם: וחתים להו אבירצייהו. חותם את פי השק כלפי שוליהן: קסבר כל כלי שמכניסו לקיום. אפילו אין מוסרו לעובד כוכבים אלא לפי שעה גזרו ביה רבנן כיין עצמו כי היכי דלא ליתי לשהוייה ביד עובד כוכבים: במים ולא באפר. בתמיה מי מיקרי ניגוב:

הגת והמחץ והמשפך כו'. ושל עץ ושל אבן מנגבן וזהו טהרתם כשאינם מזופפים מיירי ולקמן מוקמינן בדרך בה עובד כוכבים וא''ת והא רבא אמר לעיל גבי מתני' בדרך בה עובד כוכבים סגי לה בהדחה בעלמא וי''ל דמתני' דלעיל מיירי בגת של ישראל שדרך בה עובד כוכבים לפי שעה אבל הכא מיירי בשל עובד כוכבים דבליעא טובא לפי שהרבה פעמים דרך בה העובד כוכבים וא''ת א''כ היכי פריך בסמוך ממתני' דקתני דסגי בניגוב במזופפין להך ברייתא דקתני בה ואם היו מזופפין אסורין ומאי קושיא הא אוקימנא מתני' בשל ישראל וברייתא בשל עובדי כוכבים כדפרישי' וי''ל דבמזופפין אין לחלק בין של עובדי כוכבים לשל ישראל לפי שהזפת מבליע בשעה מועטת: דהוה שיעא. פירש ה''ר פטר כלי שנקב בו ונסתם בזפת אינו חמור ככלי מזופף שהחמירו בו אפילו לפי שעה לפי שמכניסו לקיום ולא משום דבלע ולכך רצה רב להתיר גת של אבן זפותה דהוה שיעא ולא חש לבליעת זפת וא''כ סתימת זפת הכלי שאין עשוי לקיום סגי ליה בהדחה ככלי עצמו או ניגוב אם הוא כלי שצריך ניגוב ולפי זה המשפך שלנו שמזופפין מעט סביב הברזל סגי להו בניגוב כמו המשפך עצמו מיהו בכלים מזופפים יש להחמיר שרגילים ומצוים: דרש רבא נעוה ארתחו. פירוש הגעילו הגתיות הגדולים .. מכאן אומר ר''ת דעירוי ככלי ראשון מדאמר הכא דעל ידי עירוי מפליט היין הבלוע בגת דעל כרחך ע''י עירוי קאמר הכא שהרי הגת גדולה וכבידה שאין יכולין לתתה לתוך יורה מרותחת כדי להגעילה אלא ע''כ על ידי עירוי קאמר והשתא כיון דהוה ככלי ראשון אם כן הני כלים שנאסרו ע''י כלי ראשון סגי להו בהגעלה ע''י עירוי אבל רשב''ם חולק על ר''ת ואומר דעירוי ככלי שני הוא לגמרי והא דמשמע הכא דגת סגי לה בעירוי שאני יין נסך דתשמישו ע''י צונן ועיקר דברי רשב''ם ור''ת במסכת שבת פרק כירה (דף מב. ושם) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין ושם האריכו ומסקנא דמילתא פי' רבינו ברוך דמילתא דעירוי תליא בפלוגתא דרב ושמואל דפ' כיצד צולין בפסחים (דף עו.) דפליגי אי תתאה גבר אי עילאה גבר וקיימא לן כמאן דאמר תתאה גבר מיהו גם עילאה מבשל ומבליע כדי קליפה דאדמיקר ליה בלע כדאמרינן פ' כיצד צולין הלכך עירוי אינו לא ככלי ראשון ולא ככלי שני לגמרי אלא מבשל ומבליע הוא כדי קליפה ולא יותר וא''כ כלים שנאסרו ע''י כלי ראשון שהם בלועים מעבר לעבר לא סגי בעירוי שהרי העירוי אינו מפליט אלא כדי קליפה ולא יותר והני קערות שהם בולעות על ידי עירוי היה נראה כמו כן דסגי להו בעירוי להגעילן וכן פירשתי בסדר ביעור חמץ בקרובץ שבת הגדול שיסד רבינו יוסף ט''ע (פחז) קדירות אין צריך לפלחא כו' וקערות מותרות כי שקיל מדורא עלייהו לאנחא ומיהו אין הלכה כך אלא צריך להגעילן בכלי ראשון משום דפעמים שתוחבין הקערות בתוך הכלי ראשון ותוך יורה מרותחת והשתא דפירשתי עירוי אינו לא מבליע ולא מפליט רק כדי קליפה אם כן הני חביות של עובדי כוכבים סגי להו בעירוי דומיא דגת דקאמר הכא נעוה ארתחו ואם היה מנסרן הנגר וקולפן במלקט וברהיטני ומסיר הקליפה של צד היין סגי בהכי בלא עירוי דהא כי נעביד להו עירוי אינו מפליט עירוי כי אם כדי קליפה כו': רבא כי משדר להו גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו. שמעינן מהכא דישראל השולח חביות ריקניות בבית עובד כוכבים או מעיר לעיר כדי לתקנן צריך לחותמן מבפנים בגחלת או באבן רכה שהיא כאבן סיד כדי שיהא ניכר אם העובד כוכבים נותן לתוכן יין מיהו יש לדחות דדוקא לדידהו שהיו חביות שלהם קטנים ונוחים לתת לתוכן יין ולערותם מיד אבל חביות שלנו שהם גדולים ואינם נוחים לתת לתוכן יין ולערותם מיד אין לחוש ואין צריך לחותמם ומכל מקום טוב להחמיר: