דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 214ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - א

איכא דאמרי, רבה בר רב הונא גופיה אישתי בקנישקנין.

מתניתין:

יין נסך, אסור בהנאה, [248] ואם התערב ביין כשר, אוסר בכל שהוא.

ברם, רק אם התערב יין נסך ביין כשר, או מים שהתנסכו לעבודה זרה [249] במים כשרים, אזי אוסרים בכל שהוא. אך אם התערב יין נסך במים כשרים, או מים אסורים ביין כשר, אסור רק בנותן טעם. היינו, כשהאיסור נותן טעם בהיתר.

זה הכלל: מין של איסור שהתערב במינו של היתר, כגון יין ביין, אוסר במשהו. ומין שלא במינו, אסור רק בנותן טעם. ופרטי הדינים יתבארו בגמרא.:

גמרא:

שנינו "יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא". הגמרא מבארת, באלו מקרים יין נסך אוסר יין כשר בכל שהוא.

כי אתא [כאשר חזר] רב דימי מארץ ישראל, אמר את הדברים הבאים בשם רב יוחנן: המערה יין נסך מחבית לבור שיש בו יין כשר, אפילו כל היום כולו, כלומר, אפילו אם בסופו של דבר היה בבור יותר יין נסך מיין כשר, ראשון ראשון בטל. [250] דהיינו, כל טיפה מהיין האסור שנפלה ליין הכשר בטלה, ונהפכה להיתר. ולכן כל היין מותר בהנאה. ) [251]

הקשתה הגמרא: הרי במשנתינו תנן, "יין נסך אסור, ואוסר בכל שהוא", מאי לאו, האם לא מדובר גם במקרה דקא נפיל איסורא לגו התירא [שנפל יין נסך, לתוך יין כשר], ואפילו הכי אין אומרים "ראשון ראשון בטל", אלא כולו אסור?!

מתרצת הגמרא: לא! במשנה מדובר רק במקרה דקא נפיל התירא לגו איסורא [שנפל יין של היתר לתוך חבית של איסור], ואז, ראשון ראשון של היתר מתבטל באיסור, והכל אסור. אך אם נפל יין איסור לתוך יין היתר, הכל מותר. כדברי רב יוחנן.

תא שמע ראיה נוספת לנידון זה ממשנתינו: "יין שהתערב במים, אוסר בנותן טעם".

מדייקת הגמרא: מאי לאו, האם לא מדובר במקרה דקא נפיל חמרא דאיסורא למיא דהתירא [שנפל יין של איסור לתוך מים מותרים], ומעת שהיין נותן טעם במים, הכל אסור, ואין אומרים "ראשון ראשון בטל"?! [252]

מתרצת הגמרא: לא! המשנה עוסקת במקרה דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא [נפל יין מותר, לתוך מים אסורים], ובאופן שנפל כולו בבת אחת לתוך המים. [253] וקא משמע לן.

ואכתי קשיא לן: אם כדבריך, שהמשנה עוסקת ביין היתר שנפל לתוך מים אסורים, אם כן, מדרישא במיא דאיסורא, סיפא נמי במיא דאיסורא [מסתבר שגם בסיפא מדובר במים אסורים], וקתני בסיפא "מים שנפלו ביין, אוסרים בנותן טעם", ואין אומרים "ראשון ראשון בטל"?

מתרצת הגמרא: אמר לך רב דימי, כולה מתניתין התירא לגו איסורא. [כל המשנה עוסקת במקרה שנפל ההיתר לתוך האיסור], אך אם נפל האיסור לתוך ההיתר, ראשון ראשון בטל.

וברישא מדובר דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא [שנפל יין של היתר למים אסורים]. ובסיפא, דקא נפיל מיא דהתירא לחמרא דאיסורא [שנפלו מים מותרים ליין אסור]. עד כאן דנה הגמרא בדברי רב דימי בשם רב יוחנן. ולהלן יתבאר, שאין ההלכה כדברי רב דימי בשם רב יוחנן, ולעולם יין נסך שנפל במינו אוסר במשהו. [254]

כי אתא [כאשר חזר] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: המערה יין נסך מצרצור [פך] קטן לבור, אפילו כל היום כולו, ראשון ראשון בטל.

ודוקא אם עירה מצרצור קטן, דלא נפיש עמודיה [זרם היין הנופל ממנו אינו רחב כל כך], אבל המערה מחבית לבור, דנפיש עמודיה, לא. ולא כדברי רב דימי המתיר אף אם עירה מחבית לבור. [255] כי אתא [כאשר חזר] רבין מארץ ישראל אמר בשם רבי יוחנן: יין נסך שנפל לבור של יין היתר, ואחר כך נפל שם קיתון של מים שהיה בו פי שישים מהיין האסור, אך לא היה בו פי שישים מכל היין הנמצא בבור, אין אומרים הרי כבר נאסר כל היין שבבור, ואם כן אין המים יכולים לבטל את האיסור, אלא, רואין את יין ההיתר שהיה בתחילה בבור כאילו אינו, והשאר, מים רבין עליו ומבטלין אותו. [256]

כי אתא [כאשר חזר] רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל אמר בשם רבי יוחנן: לא שנו אלא שנפל קיתון של מים תחלה, קודם שנפל יין נסך, ואז, הגם שנפל שם לאחר מכן יין נסך, אין לאסור את היין המותר שהיה שם קודם לכן, אף על פי שהוא ממינו של היין האסור, אלא המים רבים על היין האסור ומבטלים אותו.

אבל אם לא נפל שם קיתון של מים תחלה, ונפל יין נסך לתוך יין של היתר, ואסרו, מצא מין את מינו וניעור. כלומר, כל היין הופך ליין של איסור, ואין בכח המים שיפלו לאחר מכן כדי לבטלו.

איכא דמתני לה אמתניתין, יש ששנו את דברי רב שמואל בר יהודה על המשנה ששנינו "יין ביין כל שהוא", ועל דין זה אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן, לא שנו במשנה שיין איסור שנפל ליין היתר אוסר בכל שהוא, אלא במקרה שלא נפל שם קיתון של מים. אבל אם נפל שם קיתון של מים, רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר, מים רבין עליו ומבטלין אותו.

מקשה הגמרא: מאי איכא בין לדמתני לה [מה הנפקא מינא בין מי ששנה את דברי רב שמואל בר יהודה] אמתניתין, בין לדמתני לה אדברי רבין?

ומבארת: מאן דמתני לה אמתניתין, לא בעי "תחלה". כלומר, הוא אינו צריך לפרש את דברי רב שמואל בר יהודה דוקא באופן שנפל שם קיתון של מים תחילה, ואפילו את נפלו המים בסוף, מבטלים הם את האיסור.

ומאן דמתני לה אדרבין, בעי "תחלה". כלומר, מוכרח הוא לפרש את דברי רב שמואל רק באופן שנפלו שם המים תחילה. שאם לא כן מה הוסיף רב שמואל בר יהודה על דברי רבין?!.

איתמר, נאמרה הלכה זו בבית המדרש: יין נסך שנפל לבור שהיה בו יין כשר, ונפל שם קיתון של מים, ומדובר במקרה שאם לא נחשיב את היין הכשר שהיה בבור בתחילה, יש במים כדי לבטל את היין האסור, אך אם נצרף את היין הכשר עם היין האסור, אין במים מספיק כדי לבטלם.

הערות

[248] הקשה התוספות יום טוב, הרי איסור יין נסך כבר נשנה לעיל (כט' ב'), ומדוע חזר התנא וכתבו במשנתינו? יש שכתבו לתרץ, על פי דברי רבינו תם, (בתוספות ד"ה יין), שכתב, שאין לאסור במשהו אלא ביין נסך ממש, דהיינו שהתנסך לעבודה זרה. אבל סתם יינם, אינו אוסר אלא עד שישים. ולפי זה אפשר לומר, שכונת התנא לומר שרק יין נסך האסור בהנאה, הוא האוסר בכל שהוא. אך סתם יינם, אינו אוסר אלא עד שישים. אמנם, לדעת הר"ן, גם סתם יינם שהתערב ביין אחר, אוסר בכל שהוא. ולשיטתו, יש לדחוק, שכך דרך התנא לחזור ולשנות דינים שנשנו במקומות אחרים. (כן כתב התוספות יום טוב).

[249] מים שהתנסכו לעבודה זרה, או שעבדו להם, אסורים בהנאה. ברם, דין זה אינו אלא במים תלושים. אך מים מחוברים אינם נאסרים. ריטב" א. ולפי זה כתב הנמוקי יוסף, שאם נפלו המים האסורים לתוך מי מעין, או מקוה טהרה, שיש בו ארבעים סאה, כשם שפקעה טומאתן, כך גם פקע איסורם. ובמשנתינו מדובר שנפלו לתוך מים שאובים אחרים, ואז, אוסרים אותם במשהו.

[250] אמנם, לקמן (עד' א') שנינו, "יין נסך שנפל לבור כולו אסור", אך אין מכאן קושיא על דברי רב יוחנן, כיון שאפשר לפרש את המשנה במקרה שנפלה חבית גדולה לבור, ונשברה, ונשפך כל היין האסור לבור בבת אחת. ולכן כולו אסור. אך בנידון דידן, שנשפך לבור טיפין טיפין, אמרינן "ראשון ראשון בטל". רש"י. והנה, דעת התוספות, שאין אומרים "ראשון ראשון בטל", אלא עד שישים, אך אם יש ביין האסור יותר מאחד משישים כנגד היין המותר, הכל אסור. ולשיטתו התחדש בדברי רב יוחנן, דהא דאמרינן "יין נסך אוסר בכל שהוא" אין זה אלא במקרה שנפל יין של היתר לתוך יין איסור. אך אם נפל יין איסור לתוך יין של היתר, אינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.

[251] ברש"י משמע, שהיין מותר רק בהנאה, אך אסור בשתיה. ועיין חתם סופר.

[252] לכאורה קשה לשיטת התוספות, שבמקום שאין שישים כנגד מה שנפל, לא אמרינן "ראשון ראשון בטל", מה הקשתה הגמרא, והא כיון שנותן טעם, לא שייך לומר "ראשון ראשון בטל"? ומבארים התוספות: כונת הגמרא להוכיח, שאם הסיפא עוסקת במקרה שנפל איסור לתוך היתר, ודאי אף הרישא עוסקת באותו אופן. ואם כן נדחה תירוץ הגמרא לעיל.

[253] אך אם נפל טיפין טיפין לתוך המים, ראשון ראשון בטל, ואפילו אם לבסוף ירבה היין על המים ויבטל את טעמם, הכל אסור. רש"י. [ועיין רמב"ן, ולשיטתו, בהיתר לא אמרינן "ראשון ראשון בטל", ולכן, אפילו אם יפול מההיתר טיפין טיפין לתוך האיסור, אם ירבה ההיתר על האיסור יותר מפי שישים, הכל מותר. ועיין עוד שערי ישר (שער ג' פרק טו')]. אמנם לשיטת התוספות, שאין אומרים ראשון ראשון בטל אלא עד שישים, אפשר להעמיד אפילו במקרה שנפל טיפין טיפין לתוך המים, ובכל זאת, כאשר כיון שאין במים שישים כנגדן, הכל מותר. ועיין חתם סופר.

[254] רש"י כתב, שאין ההלכה כרב דימי משום שבא רב יצחק והחמיר, ובא רבין והחמיר, והולכים אחר המחמיר. התוספות הקשה עליו, הרי בדברי סופרים (שהרי איסור "משהו" ביין נסך, אינו אלא מדרבנן), היה לנו ללכת אחר המיקל, ולא אחר המחמיר? ומכל מקום כתב, שהלכה כרבין ולא כרב דימי משום שרבין היה בר סמכא טפי מרב דימי. אמנם, דעת הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק טז), שהלכה כרב יצחק, המתיר בצרצור קטן, כדלהלן. ועיין ר"ן.

[255] הר"ן הביא כמה פירושים בבאור החילוק בין צרצור לחבית: א. בחבית, כיון ד"נפיש עמודיה", הרי הוא כאילו כל היין שבחבית מחובר ליין שבבור, וחשיב כאילו נפל הכל לבור בבת אחת. ולכן אין אומרים "ראשון ראשון בטל". אך בצרצור, כיון ש"לא נפיש עמודיה", אין להחשיב את כל היין שבצרצור כאילו נפל למטה. ואף על פי דקיימא לן "ניצוק חיבור", הני מילי לומר שהיין שלמעלה דינו כמו היין שלמטה. אך כאן כיון שהיין שהגיע למטה התבטל ונעשה היתר, אין לאסור את היין שלמטה מחמת היין שלמעלה. והקשה הר"ן על פירוש זה, אם כך כיצד נדע מה נחשב בצרצור, ומה כחבית? ולכן פירש באופן אחר: גדר הדברים הוא, דבר שרגילים לערות ממנו לבור, וסוף היין שבחבית לרדת לבור על ידי כלי זה, אין לומר בו "ראשון ראשון בטל", ד"כל העומד להתערב כמעורב דמי". אך צרצור, שאין רגילים לערות ממנו לבור, כיון ש"לא נפיש עמודיה", אין אנו רואים את היין שבו כ"נפול", ואפשר לומר "ראשון ראשון בטל". נפקא מינא בין שני הפירושים: לפי הפירוש הראשון, חבית אוסרת רק אם עירה ממנה ב"עמוד רחב", אך אם ימצא דרך לערות ממנה בעמוד צר, גם לדעת רב יצחק מותר. אך לפי הפירוש השני, אף אם יערה מהחבית בעמוד צר, אסור. כיון שהדרך לערות מחבית לבור, אמרינן "כל העומד ליפול כנפול דמי". פירוש נוסף כתב הראב"ד: בין לדעת רב יצחק ובין לדעת רב דימי, אם היה ניצוק המחבר בין החבית או הצרצור לבור, הכל אסור, ואין אומרים "ראשון ראשון בטל", כיון ש"ניצוק חיבור". וכאן הנדון באופן ד"מקטיף קיטופי", דהיינו שפך לבור טיפין טיפין. ובזה החילוק בין חבית לצרצור. שבחבית כיון ד"נפיש עמודיה", אם כן כל טיפה שנופלת ממנה יש לחוש שמא אין ביין שבבור כדי לבטלה. אך צרצור, ש"לא נפיש עמודיה", אם קיטף והפיל מהיין שבתוכו לבור, ראשון ראשון בטל, והיין מותר.

[256] לדעת רש"י, רבין בא לחלוק על רב יצחק ורב דימי, ולומר, שלעולם אין אומרים "ראשון ראשון בטל", ולכן רק על ידי קיתון של מים שיפול אחר לבור אפשר להתיר את היין. אך היין שבבור אינו יכול להתיר את היין שנופל לתוכו. אך יש שפרשו (עיין ר"ן בשם הרמב"ם), שרבין אינו חולק על רב יצחק, ומדובר באופן שנפל היין האסור לתוך הבור בבת אחת, או על כל פנים שנפל בעמוד רחב. ולכן היין שבבור אינו מבטל את היין שבתוכו אלא על ידי קיתון המים שנפל לאחר מכן.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: רבה בר רבא הונא גופיה אישתי [הוא עצמו שתה] עם גוי בקנישקנין.

א משנה יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא כשהוא מתערב ביינות אחרים. ומפרטים: יין נסך שנתערב ביין של היתר וכן מים שנתנסכו לעבודה זרה, שנתערבו במים של היתר — אוסרים בכל שהוא, אבל יין שנתערב במים ומים שנתערבו ביין — אוסרים בנותן טעם.

זה הכלל: מין שנתערב במינו — אוסר במשהו, ושלא במינו — אוסר בנותן טעם.

ב גמרא כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר בשם ר' יוחנן: המערה יין נסך מחבית לבור יין, אפילו עשה כן כל היום כולו — ראשון ראשון שנשפך בטל ביין שבבור והופך לחלק מן ההיתר, וכשיורד היין שאחריו מתבטל אף הוא.

ומקשים, תנן [שנינו במשנתנו]: יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא; מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו התירא [האם לא מדובר כאן שנופל האיסור בתוך ההיתר]? והוא אוסר במשהו, ואינו מתבטל! ודוחים: לא, מדובר במשנתנו דקא נפיל התירא לגו איסורא [שנופל ההיתר אל תוך האיסור], ואז אנו אומרים שהאיסור אוסר במשהו את ההיתר שנפל לתוכו, למרות שבמשך הזמן מתרבה כמות ההיתר שנפלה לתוכו.

ומקשים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: יין במים — בנותן טעם; מאי לאו [האם לא] מדובר דקא נפיל חמרא דאיסורא למיא דהתירא [שנופל יין של איסור לתוך מים של היתר]? והרי אינו בטל, אלא הוא אוסר משעה שיהא בו בנותן טעם! ודוחים: לא, דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא [מדובר שנופל יין של היתר למים של איסור] וכל זמן שהמים משפיעים על טעמו של היין — הרי הוא אסור.

ושואלים: ומדרישא במיא דאיסורא, סיפא נמי במיא דאיסורא [ומתוך שבראשה של אותה הלכה מדובר במים אסורים, סופה גם כן צריך לפרש במים האסורים], וקתני סיפא [ושנה בסופה]: מים ביין — בנותן טעם, ואינו בטל ראשון ראשון, למרות שהוא איסור הנופל להיתר! ומשיבים, אמר לך [יכול היה לומר לך] רב דימי: כולה מתניתין התירא לגו איסורא [בכל משנתנו מדובר על היתר שנפל לתוך איסור], ורישא [ובהתחלה] מדובר דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא [שנפל יין של היתר למים של איסור], סיפא [בסוף] מדובר דקא נפיל מיא דהתירא לחמרא דאיסורא [שנפלו מים של היתר ליין של איסור].

כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף אמר בשם ר' יוחנן: המערה יין נסך מצרצור (פך) קטן לבור, אפילו היה מערה אותו כל היום כולו — ראשון ראשון בטל. ומעירים: ודוקא צרצור קטן, דלא נפיש עמודיה [שאין העמוד, הקילוח שלו מרובה], אבל חבית דנפיש עמודיה [שמרובה הקילוח שלה] — לא.

ג כי אתא [כאשר בא] רבין אמר בשם ר' יוחנן: יין נסך שנפל לבור שהיה שם יין של היתר, ונפל שם קיתון של מים — רואין את יין ההיתר כאילו אינו, שאין יין הנסך אוסר אותו, והשאר (היין האסור) המים רבין עליו ומבטלין אותו.

כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה אמר בשם ר' יוחנן: לא שנו אלא שנפל קיתון של מים תחלה, ואחר כך נפל לשם יין נסך, אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה — אנו אומרים שמתחילה מצא מין את מינו (יין נסך את היין שבבור) וניעור שהיין האסור כבר מצא יין היתר שהוא מינו, ואסרו, ובמקרה כזה בוודאי אין במים כדי לבטל טעם היין כולו.

איכא דמתני לה אמתניתין [יש ששונים את ההלכה הזו על משנתנו], ששנינו בה: יין ביין — כל שהוא. אמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים, אבל נפל שם קיתון של מים — רואין את יין ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו.

ושואלים: מאי איכא בין לדמתני לה אמתניתין בין לדמתני לה אדרבין [מה הבדל יש בין זה ששונה את ההלכה הזו על דברי משנתנו, ובין זה ששונה אותה על דברי רבין]? ומסבירים: מאן דמתני לה אמתניתין [מי ששונה אותה על משנתנו] לא בעי [אינו צריך] שיהא קיתון המים תחלה, ובכל מקרה מבטלים המים את היין האסור, ומאן דמתני לה אדרבין [ומי ששונה אותה על דברי רבין] הריהו מוסיף על דבריו, ולפיכך לשיטה זו בעי [צריך] שיפול קיתון המים תחלה.

איתמר [נאמר]: יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

There are those who say that Rabba bar Rav Huna himself drank from a kenishkanin.

MISHNA: Wine used for a libation is forbidden, and any amount of it renders other wine forbidden if they are mixed together. Wine used for a libation that became mixed with wine, or water that was used for an idolatrous libation that became mixed with ordinary water, renders the mixture forbidden with any amount of the forbidden wine or water; but wine used for a libation that became mixed with water, or water used for a libation that became mixed with wine renders the mixture forbidden only if the forbidden liquid is sufficient to impart flavor to the mixture, i.e., for the wine to flavor the water or for the water to dilute the wine to an extent that can be tasted.

This is the principle: A substance in contact with the same type of substance renders the mixture forbidden with any amount of the forbidden substance, but a substance in contact with a different type of substance renders the mixture forbidden only in a case where it imparts flavor to it.

GEMARA: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Yoḥanan says: In the case of one who pours wine used for a libation from a barrel into a wine cistern, even if he does this all day long, the forbidden wine is nullified little by little upon contact with the wine in the cistern, and the wine is consequently permitted.

The Gemara raises an objection to the halakha reported by Rav Dimi from that which we learned in the mishna: Wine used for a libation is forbidden, and any amount of it renders other wine forbidden. What, is it not referring to a case where the forbidden substance fell into the permitted substance, as in the case of Rav Dimi’s statement? The Gemara rejects this: No, it is referring to a case where the permitted substance fell into the forbidden substance.

The Gemara suggests: Come and hear a further objection to the halakha reported by Rav Dimi from the continuation of the mishna: Wine that became mixed with water renders the mixture forbidden if it is sufficient to impart flavor to it. What, is it not referring to a case where forbidden wine fell into permitted water, and contrary to Rav Dimi’s statement, the wine is not nullified but instead renders the mixture forbidden the moment there is a sufficient amount of it to impart flavor? The Gemara answers: No, it is referring to a case where permitted wine fell into forbidden water, and as long as the water influences the flavor of the wine, it is forbidden.

The Gemara challenges: And from the fact that the first clause is referring to forbidden water, by inference, the latter clause also dealing with forbidden water, and the latter clause teaches: Water that became mixed with wine renders the mixture forbidden in a case where it imparts flavor to it. The Gemara answers that Rav Dimi could have said to you that the entire mishna is dealing with permitted substances falling into forbidden substances, and the first clause is dealing with a case where permitted wine fell into forbidden water, while the latter clause is dealing with a case where permitted water fell into forbidden wine.

When Rav Yitzḥak bar Yosef came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Yoḥanan says: In the case of one who pours wine used for a libation from a small canteen into a wine cistern, even if he did so all day long, the forbidden wine is nullified little by little in the permitted wine. And this applies specifically to a small canteen, whose stream is not significant. But if one pours wine from a barrel, whose stream is significant, this does not apply.

§ When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan says: In the case of wine used for a libation that fell into a wine cistern, and where a pitcher of water also fell there, one considers the permitted wine as though it is nonexistent, and it is not rendered forbidden by the wine used for a libation; and with regard to the rest, i.e., the wine used for a libation, the volume of the water is greater than the volume of the wine and nullifies it.

When Rav Shmuel bar Yehuda came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan says: The Sages taught this only with regard to a case where the pitcher of water fell in first, but if the pitcher of water did not fall in first, the wine used for a libation has found its own type, i.e., the wine in the cistern, and been awakened. In other words, the wine used for a libation renders the wine in the cistern forbidden, causing the volume of the wine that is forbidden to become larger, and the water that subsequently falls in is not sufficient to nullify all of the wine.

The Gemara comments: There are those who teach this halakha with regard to the mishna, which states that wine used for a libation that became mixed with permitted wine renders it forbidden with any amount. Rav Shmuel bar Yehuda says that Rabbi Yoḥanan says: The mishna taught this only with regard to a case where a pitcher of water did not also fall into the permitted wine; but if a pitcher of water fell there, one considers the permitted wine as though it is nonexistent, and it is not rendered forbidden by the wine used for a libation, and with regard to the rest, i.e., the wine used for a libation, the volume of the water is greater than the volume of the wine and nullifies it.

The Gemara asks: What difference is there between the one who teaches this about the mishna and the one who teaches it about the statement of Ravin? The Gemara explains: The one who teaches it about the mishna does not need for the pitcher of water to have fallen in first; in any event the water nullifies the forbidden wine. But the one who teaches it about the statement of Ravin adds to Ravin’s statement, and so he needs the pitcher of water to have fallen in first.

§ It was stated that in a case of wine used for a libation that fell into a wine cistern, and where a pitcher of water also fell there,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זה ששנינו יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. פי' ר"ת ז"ל בס' הישר ביין ממש אבל סתם יינם בנותן טעם כשאר כל איסורין שבתורה ותמהני לשמואל ורב דאמרי כל איסורין שבתורה במינן במשהו למה ליה למתני יין נסך בשלמא בסתם יינן א"ל סד"א כיון דגזירה דרבנן בעלמא הוא לא ליתסר במשהו קמ"ל ואיפשר דהא קמ"ל דאפי' יין נסך ממש שלא במינו בנותן טעם.
אלא תשובה על דברי הרב ז"ל ממה ששנו בתוספתא דאגרדמיס עכו"ם שטעם במניקת ונפלה ממנו טפה שהיא אסורה מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא אלמא סתם יינן נמי במינו במשהו וליכא למימר דהאי תנא דברייתא סבר כל מין במינו במשהו מדקתני טפה של יין נסך, וכן עיקר.
מתני' נמי דקתני נסך סתם יינן בכלל בסיפא דאלו אסורין ואיסורן בכל שהוא ובסיפא דסיפא יין נסך שנפל לבור פלוגתא דרשב"ג ורבנן בין בסתם יינן בין שנתנסך ממש היא ורישא נמי יין נסך שנפל ע"ג ענבים והשוכר את הפועל נמי אסיקו בגמ' דסתם יינן אפומא דמנא הכי משמע אלא מיהו כיון דאמרי בגמ' משום חומרא דע"ז משמע באלו שנאסרין בהנאה שכולם יש בהם משום לתא דע"ז אבל הנאסרין בשתיה אין בהם משום ע"ז ובנותן טעם וכן כל יין נסך השנוי במשנה נאסרין בהנאה הם וסיפא נמי אלו אסורין ואיסורן בכל שהוא איסורי הנאה קתני.

המערה יין נסך מצירצור קטון לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי' הר"א ז"ל דדוקא במקט' קטופי אבל אי לא"ה כיון דניצוק חבור כמו שכל החבית מעורבת כאן משעת קלוח ראשון דמי.
וזה הפי' אינו נכון לי דא"כ היכי אמרי' אבל חבית דנפיש עמודיה לא כיון דמקטף ליה מיניה וליכא בעמוד עצמו כדי לאסרו ראשון ראשון בטל אלא ודאי אע"ג דלא מקטף ליה אמר רב דימי בטל לפי שאין אנו רואין את הניצוק אלא כמעור' בקלוח זה שיור' מעט והא בטל ראשון ראשון במעור' הוא בטל מדין ניצוק דאיך יאס'.
ופי' ראשון ראשון בטל לומר שאינו נאסר לעולם אא"כ נפל שם בב"א יין נסך כדי ליתן טעם אבל נפל שם בב"א כדי נותן טעם לא בטל לא ביין נסך ולא בשא' איסורין וכמה פעמים שנינו שאור של תרומה שנפלה לתוך העיסה תבלין של תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו' וכן שנינו במשנתנו זו יין נסך שנפל לבור וכו' אסור בהנאה.
והא דאמרי' ת"ש יין במים בנותן טעם בדין הוא דלימא התם בשנתן שם אותו נותן טעם באחת אלא דעדיפא מינה ומתרץ דומיא דרישא דקא נפיל התירא לגו איסורא דהתם בנותן טעם משום דלא אמרי' בהתירא ראשון ראשון בטיל דהתירא לא בטיל.
ומדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש דלעולם אמרי' ראשון ראשון בטל ולא מיתסר אלא כשנפל שם בבת אחת יין נסך כשיעור יין כשר שבבור שאינו יכול להבטל אלא כרב ומוקי לה כמתני' דקתני יין נסך שנפל לבור וכו' אסור בהנאה בשנפלה שם חבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחת.
פי' לפירושו שנפל שם כאחת יין כשיעור שבבור ומ"ה לא מצי לאוקומה להא דתנן בנותן טעם בחמרא דאיסורא לגו התירא דלא מיתסר בנותן טעם ואוקמה דנפיל חמרא דהתירא לגו מיא דאיסורא ופי' הרב ז"ל וכגון דנפיל כוליה כאחת דלא אפשר למיא דאיסורא לבטל חמרא כל שהוא ואין דבריו נכונים בזה דה"נ חמרא דאיסורא לגו מיא דהתירא ואית ביה לותן טעם ליכא לביטולי כיון שנפל כאחת.
והא דמתרצינן בקמייתא דיין ביין במשהו דקא נפיל התירא לגו איסורא. פי' רש"י ז"ל דקמא קמא דהתירא בטיל, וכן דעת הר"א ז"ל.
וק"ל א"כ לרב דימי מאי חומרא דיין נסך משאר איסורין והלא הדין נותן אף בשאר איסורין כשנפל היתר לגו איסור מעט מעט יבטל ההיתר ויהא איסורו במשהו דליכא למימר דהאי בטול דבטיל ההיתר משום חומרא דיין נסך הוא דהא אפילו בקולא נמי אי אמרת הכי אלמא ראשון ראשון בטל דינא הוא בין לקולא בין לחומרא וכ"ת אה"נ דלרב דימי יין נסך ושאר איסורין שבתורה שוין בדיניהם א"כ תקשי ליה הא דאמר ר' יוחנן חוץ מטבל ויין נסך ועוד אפי' כרב ושמואל לא אתיא דלדידהו כל איסורין שבתורה במשהו אפי' נפל איסור משהו לקדירה כדמוכח בכמה דוכתי וקשה מזו לדעת רש"י ז"ל שמפרש חמרא דהתירא למיא דאיסורא בשנפלכולו בב"א הא לאו הכי ראשון ראשון בטל ואיסורו במשהו נמצא לדבריו מינו ושאינו מינו שוין בדיניהם.
והר"א ז"ל מפרש בזה דחמרא לגו מיא אין אומרים בו ראשון ראשון נאסר כיון שדינו בנותן טעם והרי בטל טעמו אבל במין ומינו כיון שאין טעמו ניכר מכיון שנאסר תחילה במיעוטו נעשה כמוהו מפני שהוא מינו ומ"מ קשה הדבר למה אין אנו אומרים כן בכל איסורין שבתורה במינן מאחר שהדין נותן בכל מין ומינו שיצטרפו ושוב לא יבטלו אחד מהם בין לקולא בין לחומרא.
ולי נראה דהתירא לגו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל דלא אשכחן ביטול בהיתר לפי שאין אדם עשוי לבטלו אלא אדרבא מוסיף הוא עליו והולך וכיון דהתירא לגו איסורא לא בטיל ראשון ראשון בשאר איסורין מותר וכדאמרי' בעלמא (במבטל איסור אי) [באין מבטלין איסור] לכתחילה דבשוגג מותר אלא חומרא הוא ביין נסך שאף בהיתר מרובה שנפל לאיסור מועט אוסר כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו בשעה ראשונה ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל בטעמו.
ומדברי הר"מ הספרדי ז"ל נראה שאפי' טפה של יין נסך בבור ונפלה שם חבית גדולה בבת אחת אסור והטעם שחלקו ביין נסך בין איסור [במקומו] דחשיב (ליפול) [לנפל] שם כענין ששנינו במקואות רביעית מים שאובין בתחילה פוסלין את המקוה וג' לוגין על פני המים וכו', ונראין דברי מדברי כולן ז"ל.
וכתב רש"י ז"ל דלית הילכתא כרב דימי אמר ר' יוחנן דאתא רב יצחק ואחמיר ואתא רבין ואחמיר ובודאי ללישנא דמתנו אדרבין לכאורה משמע דפליגי אדרב דימי איהו ורב שמואל ב"ר יהודה דליכא לפרושי לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחילה קודם שמצא מין את מינו כגון שהיה יין נסך תחילה בבור ונפל שם קיתון של מים ואח"כ נפל שם יין של היתר דהא יין נסך שנפל לבור קאמר רבין ומשמע דאית ביה חמרא דהתירא דלישנא דמתני' ודכולא שמעתין יין נסך שנפל לבור יין נסך שנפל ליין כשר היא ועוד דרואין קמ"ל אלא דא"ל דרבין לא קפיד למידק אם הבור ריק ואם לאו דלא אתא לאשמועי' אלא סלק את מינו ולא מעייל נפשיה בפלוגתא דר' דימי ומ"ה לא פי' יין נסך שנפל לבור ריק ואח"כ נפל בו של היתר ומשכחת לה שנפל יין נסך לבור ריק ואח"כ נפל שם של היתר מזוג במים דהיינו משום רואין והוי תחילה דהא לא נאסר.
ואיפשר עוד שאמר רבין יין נסך שנפל לבור בכגון שנפל בב"א כדי נ"ט ואסרו כדפרישית למתני' ואח"כ נפל שם קיתון של מים בכדי לבטל ליין נסך ורבין לא מעייל נפשיה בהכי ולא מפרש וליכא למידק מינה פלוגתא לדרב דימי וללישנא דמתנו לה למתני' ודאי א"ל לא פליגא דרב שמואל אדרב דימי אלא מתני' קתני יין ביין דנפל התירא לגו איסורא במשהו ואמר רב שמואל לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים [אבל נפל שם קיתון של מים המים] מבטלין היין האסור כדקתני מתני' בנ"ט ודא"ר יוחנן נמי הגדילו באיסור נמי מותר איכא לאוקומה בהכי דנפל יין נסך לבור ריק ונפל שם יין כשר שמצא מין את מינו ונאסר ואעפ"כ כשנפל שם קיתון של מים אמרי' סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו מבטלו המים ולא בעי ר' יוחנן (תקלה) [תחילה] אי אית ליה דרב דימי ובר מן דין איכא לאוקמינהו לכולהו במערה מחבית אבל מצרצור קטן ראשון ראשון בטל וזהו דעת הר"מ הספרדי ז"ל שפסק כרב יצחק בר יוסף.
ואי קשיא לרב דימי ולר' יצחק תקשי להו הא דתניא ונפלה ממנו טפה כל שהוא אסורה וכו' א"ל טועם במניקת כיון שהדבר ידוע שפיסק וטפה שניגע בה בשפתיו חוזרת לחבית לאו כטפה של יין שנפלה לבור דמיא אלא כטפה שבבור שאוסרת כמה כדין של יין היינו שנפלו לתוכו דמיא וכפי דעת הר"מ ז"ל שכתבנו וללשון שלנו נמי בחבורין ואוסרת במשהו דכולה תבית מחוברת לה ובהדה גרירא.
ול"נ דהכי פירושה דסוגיא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן וכי אתא ר' יצחק אמר לאו הכי אתמר אלא הכי אתמר וכולהו אמוראי נינהו דפליגי אליבא דר' יוחנן וז"ש רש"י ז"ל ואתא רבין ואחמיר וכן עיקר דיין נסך שנפל לבור ודאי הכי משמע שהיין כשר הרבה בבור והיין האסור מעט שהרי קיתון של מים מבטלו וכיון שכן האיך לא בטלו אותו כמה קיתונות שבבור ואפי' במערה חבית אלא דלית (לן) [ליה לרבין] דרב דימי ורב יצחק דיין ביין לעולם במשהו והיינו פלוגתא דלישני ולא דחקן לאפוקינהו מפשטייהו דבפלוגתא איתמר אהדדי מר אמר הכי אמר ר' יוחנן ומר אמר לא זו אמר ר' יוחנן אלא הכי אמר ופליגא עלה.
וראיתי לראב"ד ז"ל שכתב בפירושיו ואע"ג דלית הילכתא כר' יוחנן לענין יין ביין מיהו גבי יין במים ומים ביין וכן בכל איסור שנימוח כגון חלב ודם וכן בכל איסור שנימוח כגון חלב ודם וכן כיוצא בהם הילכתא כוותיה שאם יפול האיסור לתוך ההיתר מעט מעט שאין בו נתינת טעם בשעת נפילה אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאיסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו אחר מיכן דתנן במסכת ערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זוהי שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה ותנן לעיל מינה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה ואח"כ נפלו שם ג' קבין ערלה או ג' קבין כלאי הכרם זו היא שהתרומ' מעלה את הערלה והערלה את התרומה פי' כגון שאותה סאה של תרומה שנתבטלה תחילה יש בה מאתים ועוד של ערלה שנופל שם אח"כ וה"מ בערלה וכלאי הכרם שאינו צריך להרים א"נ בתרומה לגבי ערלה ולכהן צריך להם אבל תרומה לגבי ישראל ולישראל שצריך להרים לא דתנן בתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה ור' שמעון מתיר, אלו דברי הרב ז"ל.
ודברי תימה הם לי, שהרי אין הנדון דומה לראי' שאם אמרו באיסור שנפל ושהה בהיתר ונתבטל בו ואח"כ נפל שם אחר במקרה שאינו חוזר וניעור יאמרו בין במערה מחבית בין מצרצור שאין בנפילת כולו הפסק וכשנופל בבת אחת דמי שיהא ראשון ראשון בטל זו בודאי אינה דומה לזו אם כדברי הרב ז"ל היכי אקשי' לרב דימי ממתני' דקתני יין במים בנותן טעם מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתירא ושקלינן וטרינן בה טובא דאלמא לדידן דלית לן דרב דימי ניחא דהא אפי' יין במים שהוא בנותן טעם מיתסר בהכי ולא אמרי' ראשון ראשון בטל דאי ס"ד לדידן נמי ע"כ ביין במים וה"ה לשאר איסורין ראשון ראשון בטל כדתנן בהני מתני' דכתב הרב ז"ל היכי אקשי מינה לר' יוחנן לימאוליטעמיך מי לא מודית בהא הא מתני' היא אלא ש"מ דרב דימי תרתי קמ"ל ותרתי פלגינן עליה קמ"ל דיין ביין לאו במשהו בלבד הוא נאסר וקמ"ל אוחרי דכיון דראשון בטל כל דאתי בתריה נמי בטיל ראשון וה"ה לשאר כל אסורין ומעיקרא דייקינן עלה ת"ש דיין ביין במשהו הוא נאסר ובתר הכי ת"ש מסיפא דלא אמרי' לעולם ראשון ראשון בטיל וכיון דאדחייא אדחייא לגמרי דהא לא אמרה ר' יוחנן וליתא.
ותו לדברי הרב ז"ל הא דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזו כדי לחמץ ולא בזו כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר' אליעזר אומר אחר האחרון אני בא וחכ"א וכו' ואמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק האיסור דאלמא לא אמרי' ראשון ראשון בטיל ע"כ דוקא בתרומה לישראל מפני שצריך להרים וא"כ היכי מקשי' מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר מותר דכיון דבטלו המים ליין נסך אעפ"י שעכשיו נפל שם של היתר אינו חוזר וניעור בכל איסורין שבתורה ושאני תרומה מפני שצריך להרים.
אלא ש"מ שאין חילוק בין תרומה לשאר איסורין בענין זה שבכולן לר' אליעזר אם לא קדם וסלק את האיסור אסור וש"מ דלא אמרינן ראשון ראשון בטיל דאי ס"ד אמרי' ראשון ראשון בטל אע"פ שלא קדם וסלק את האיסור אמאי אסור לימא כבר נתבטל ואינו חוזר וניעור ואפי' באיסור (אחד) [אחר] וכ"ש בהיתר.
וממנה אנו למדין לרבנן דהא טעמיה דר' אליעזר דאסר היכא דנפל שם איסור תחילה ולא קדם וסילקו משום דזה וזה גורם איסור ומינה שאם נפל שם איסור לרבנן אסור ולא אמרי' ראשון ראשון בטיל אלא ודאי הכי משמע דכיון דלא קיימא לן כרב דימי אף בשאר איסורי נותן טעם לא אמרי' ראשון ראשון בטל ואצ"ל במערה ואינו מפסיק דהא הוינן עלה מתני' ומפריקי ליה אלא אפי' בנופל וחוזר ונופל אסור שכיון שיש בו בסוף בנותן טעם חזר איסור וניעור דטעמא לא בטיל ואפילו במין במינו דליכא למיקם אטעמא חשיב ולא בטיל ואצ"ל באיסורי משהו ומתני' דערלה שאני ששיעורן במאתי' ואע"פ שנפלה שם סאה אחרת אין באיסור נ"ט לפיכך ראשון בטיל עד שירבה איסור שיהא בו בין בשל ראשון בין בשל שני בנ"ט שהוא אחד מששים במינו ומתני' דקתני יין במים ומים ביין כפשטא מתוקמא לדידן דלית לן דרב דימי כלו' לאיסורא לגו התירא שנפל כדרך הנופלים ראשון ראשון ולא בטל וטעם נכון וברור הוא.
ודברי רש"י ז"ל מטין כן שפי' ברואין קמפלגי וגבי פלוגתא דשאור א"ל ר' חזקיה ור' יוחנן תרווייהו או כר' אליעזר או כרבנן דטעמייהו דהכא ודהתם לא דמו דשאור היינו טעמא דלא בטל משום דמתקן לכולה עיסה ואיסורא לאו במשהו.
ואי קשיא הא דקאמרי' בפרק כסוי הדם א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואפי' יש בו מראות דם בטיל והא התם מראית דם כנותן טעם דהכא הוא ובטל לא תקשי לן דהתם לענין קדשים בטיל לענין איסורין לא בטיל כדאמרי' עלה ולענין כסוי אינו כן אין דחוי אצל מצות הילכך לענין איסורין נמי אינו כן דגבי קדשים שאני הואיל ונדחה ידחה אינו חוזר וניעור.
והביאו לכן מזו שאמרו בבכור' (דף כ"ב ע"א) גבי ציר אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור.
ואיפשר שזו היא ששנינו בתרומות סאה תרומה שנפלה לתוך מאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה לפי שכבר נצטרפו בנותן טעם דהא איכא ששים ור"ש מתיר מפני שהוא רואה אותה כאלו הגביהה מאחר שידע בה שכבר היתה ראויה לעלות והכי מפרש בתוספתא טעמיה דר"ש והיינו דתנן ברישא סאה תרומה שנפלה לק' הגביהה ונפלה הרי זו מיתרת עד שתרבה תרומה על החולין ואיתמר עלה בירושלמי זאת אומרת דבר שהוא בטל דבר תורה מעורר את מינו ליאסר ומיהו התם כיון שהגביהה ברובא ובשאר איסורין בשיעורן דהיינו נ"ט וה"נ אמרינן בפ' הערל נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו דמגביה פסול ראשון ראשון שהוכשר ברובא דאמרי' שאני אומר וכו' התם ומתני' דערלה מפני שאין בהם עדיין כשיעור נ"ט וזהו החידוש ששנו שם באיסורין שאין בהם נותן טעם אבל היה בהם בשיעור הזה הטעם מצרפן כמו שפירשתי מ"מ במערה ליתא לדרב דימי ולא לדרב יצחק ולא אמרי' ראשון ראשון בטל אף בשאר איסורין.
שוב מצאתי בירושלמי (ערלה ב,ג) גריסי תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ואין בהם נותן טעם ריבה עליהן גריסין [פי' – של חולין] מין מעורר את מינו לאסור בתמיה לא תהא גדולה מיין נסך כמה דתימא ביין נסך את רואה ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר הדא אמרה ריבה עליהן גריסין תרומה אסור וזו ראיה לדברי שהרי גריסין בעדשים מין בשאינו מינו הוא ושיערו בנותן טעם ובטלין בפחות מכאן לגמרי ואינן צריכין לעלות ואפ"ה כשרבה עליהן עד כדי נותן טעם חוזר האיסור וניעור.
ואכתוב בכאן פי' במשנה זו שבמסכת ערלה שאין גירסת הרב ז"ל נכונה ובדקתי אחריה ואינה בכל הנוסחאות הספרדיות והבאות מארץ ישראל אלא ה"ג לה בכולהו התרומה מעלה את הערלה והערל' התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה ואח"כ נפלו שם ג' קבין ערלה או שלשת קבין של כלאים זוהי שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה, זוהי הגירסא.
ופירושא בירושלמי דגרסי' התם אמר ר' אליעזר לית כאן לתוך מאה אלא לתוך צ"ט פי' שאם היו שם ק' סאין ואח"כ נפלו שם ג' קבין ערלה הרי יש בחולין כדי להעלות את הערלה ואע"פ שאתה מסלק את התרומה כמי שאינה ועוד היכי קתני סיפא זוהי שהתרומה מעלה את הערלה והערלה התרומה והא לא תנא ערלה שתעלה את התרומה אלא ה"פ סאה תרומה שנפלה לתוך תשעי' ותשעה סאין נמצאו כולן מאה ואח"כ נפלו שם ג' קבין ערלה ואח"כ ג' קבין של כלאי הכרם הכל מותר שהרי בין חולין וערלה וכלאי הכרם יש בהן מאה ומעלין את התרומה להתירה לישראל והתרומה מצטרפת עם החולין לבטל הערלה בפני עצמה והכלאים בפני עצמן שנמצאו שש מאות קבין של חולין והתרומה מעלין ג' קבין של ערלה באחד ומאתים וכן מעלין את הכלאים ואין הכלאים והערלה מצטרפין לאיסור שהרי שנו בסוף שאפי' להעלות מעלין זה את זה ואע"פ שעכשיו יש כאן כשיעור נ"ט בין תרומה וערלה וכלאים אינו חוזר וניעור לפי שהתרומה אינה מצטרפת [עם הערלה] ולא עם הכלאים אפי' בבת אחת אלא במחמץ ומתבל שהם נותנים טעם ממש ושיעור שניהם שוין בו נמצאו הערלה והכלאים מעלין זה את זה לפי שאין כאן נ"ט כמו ששנו במשנה הסמוכה לזו שכתבתי ולפי פי' הירושלמי לא גרסינן במתני' או ג' קבין אלא ה"ג וג' קבין ואפשר דתשעים ותשע דקאמר בירושלמי לאו דוקא אלא תשעים ותשע סאין וג' קבין חולין וגרסי' במתני' "או" וכן כתוב בנוסחאות זהו פי' משנתנו על נכון.

הא דאמרי' אבל חבית דנפיש עמודיה לא. משמע דלא בא לומר שיהא איסורו במשהו שאם איסור יין נסך שנפל לבור במשהו אין לחלוק בין חבית לצרצור בשביל עמוד אלא ה"ק אבל מחבית אין אומרין בו אפי' כל היום ראשון ראשון בטל אלא כל שאלו בב"א אינו בטל אפי' במקלח ומערה אינו בטל שכיון שעמודוגדול הרי הוא איסור בת אחת לפי' אם נפל בו נותן טעם איני בטל אבל במשהו בטל ומתני' כדאוקמה רב דימי וי"מ בחבית דנפיש עמודיה איסורו במשהו דכיון דמחובר לחבית חשיב ולא בטיל דומיא דהתירא לגו איסורא שאף אלו (באלו) [כאלו] ב' מתערבין זה בזה ולא רבה אחד על חבירו שיבטלנו לפי' איסורן במשהו, ואינו מחוור.

מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחלה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה. יש שפסקו הלכה כמאן דבעי תחלה לחומרא וכן נראה מזו שאמרו בפרק גיד הנשה גבי חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמאה שנפלה בין החתיכות שכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ומפרש לה רבא במין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו מינו רבה עליו ומבטלו פי' ואלו לא נתן טעם בחתיכה כיון שלתוך הקדרה נפלה מצא שאינו מינו דהיינו קיפה ורוטב ובטלה ואינה אוסרת את מינה דאית לן רואין אבל כיון שנתן טעם בה בחתיכה קודם שניער וכסה הרי היא כאלו נתערבה עמה.
ולאו נותן טעם ממש, דהא רב מין במינו במשהו קאמר אלא כל שנפלה טפה עליה ונבלעה בתוכה ונתערבה עמה בפ"ע חתיכה עצמה של היתר נעשית נבלה ואוסרת כולן מפני שהן מינה וצריך שירבה שאינו מינו על שתיהן כדי שיבטל אותן ואין של איסור בטלה בשיעור עצמה אף כאן כל שנתערב יין ביין של היתר עצמו נעשה איסור אפי' במשהו ושאינו מינו צריך שירבה על הכל ויבטל והא דאמרי' לקמן בשתי כוסות א' של חולין וא' של תרומה רואין ולא אמרי' מכיון שעירב מקצת של חולין בשל תרומה של חולין עצמו נעשה איסור התם היינו טעמא משום דלא אמרי' במערה ראשון ראשון בטל אלא הרי הוא כנופל בבת אחת וכ"ש שאיפשר להעמידה לדר' יוחנן בשיערב בשפיכה בבת אחת.
ויש כאן שאלה מזו ששנינו במסכת תמורה אין המדמע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחמץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון.
ול"נ שזו אינה קושיא שאם אמרו מין מעורר את מינו האוסרו במשהו שלא ליבטיל בשאינו מינו יאמרו מן עורר לאסור מה שבא אח"כ כדאמרי' פ' הלוקח בהמה טומאה גוררת טומאה טהרה גוררת טומאה בתמיה וביאור הענין שהתרומה או כלאי הכרם שנפל לתוך החולין כיון שהם עצמן ראוין לבטל את האיסור אם היה בהם כשיעו' אף בסוף כשנפל מן המדומע והמחומץ למקום אחר או שרבה על אלו היתר ממקום אחר אין היתר ראשון מצטרף עם האיסור שלא לבטל ולא עוד אלא שמצטרף עם היתר שבסוף לבטל את האיסור (כששניהם) [בשניהם] סוף דינא כתחלת דינא אבל לגבי יין נסך (נמי) דמין במינו במשהו ואינו ראוי להצטרף עם המים שבסוף להתיר אין רואין כמי שאינו כאן שאין אדם יכול לעשות מה שישנו כמי שאינו ומיהו כשנפלו שם מים תחלה בזו נחלקו ור' יוחנן אית ליה רואין דהא משעת נפילה מצא איסור דבר המבטלו ולא הניחו להצטר' עם מינו.
ולפי הדרך הזה יצא לנו דמה שאמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה לא אמרו אלא לדעת רבי יהודה שאו' מין במינו במשהו הא לדברי חכמים חתיכה זו כחתיכה של מחומץ שאינה אוסרת אלא לפי חשבון והיא עצמה מצטרפת לבטל איסור שבה וכמדומה שזה דעת רבי' הגדול ז"ל שם במס' חולין שהרי השמיטה.
ומה שאמרו כאן בכוסות של תרומה רואין הטעם לפי התרומה במינה עולה בא' ומאה ושלא במינה בנותן טעם וכיון שכן כוס תרומה שנפל אפי' לתשעים של חולין ונפלו שם אפי' עשרה של מים אין המים מצטרפין לבטל האיסור שאין המים מעלין את היין של תרומה הילכך צריך אתה לראות את ההיתר כאילו אינו והשאר מים לבדן מב ילין אותן בשיעורן בס'.
אבל בירוש' בפ"ב (ערלה ב,ג) מצאתי גריסי תרומה שנתבשלו עם העדשים חולין ויש בהן נותן טעם ריבה עליהן עדשים חולין מותר עד כמה ירבה פלוגתא דרבי ורי"ש בר' יוסי על דעתיה דר' דו אמר עד שירבו על כולהון על דעתיה דרי"ש דו אמר עד שירבו על הנופלין ושמא רבי תנא הוא ופליג אמתני' דאין המחמץ סבר לה (במתני) כר' אלעזר דפליג עלה כדאית' בתמור' דהא תלמוד ב' כוסות א' של חולין וא' של תרומה שמזגן אין (המים) [החולין] שבמזוג של תרומה נעשין איסור ולא הוצרך ר' יוחנן [אלא] לראות יין היתר כאלו אינו ויין של תרומה בטל בשיעורו.
ויש שפסק כלישנא בתרא, דספיקא דרבנן הוא ולקולא ובכל כהאי גוונא קי"ל כלישנא בתרא והא דקי"ל התם כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה דוקא באיסור בלוע בחתיכה ודוקא בנותן טעם בה שכיון שהיא אסורה לעולם שאיפשר לסוחטו אסור והאיסור בלוע בגופה כחתיכת נבלה היא אבל בלח כגון מים במים או יין ביין וכן כיוצא בהן אעפ"י שנאסר היתר ראשון כשחזר ונתרבה בהיתר אחר נתערב עמו ובטלו האיסור שהרי אינו מיוחד במקום אחד ואינו בלוע וכן יבש ביבש בטל ולפי' אין המדמע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון וכן שאר איסורין כיוצא בהן.
ולשון זה אינו הגון לי, דא"כ מאן דבעי תחילה נימא מתני' הוי תיובתא ועוד שהרי המחומץ איסור בלוע בגופה של עיסה הוא אלא שיש לומר חמוץ מדברי הנבללים הוא וכיין ביין הוא דמי וכן י"ל מאן דבעא תחלה חומר הוא ביין נסך יין ביין שהיתר (עושה) [נעשה] בו איסור אבל מודה בשאר איסורין ומודה ביין נסך עצמו שאין שלא במינו נעשה איסור כדמוכ' שמעתין וזו הדרך טובה להחמיר בשאר איסורין כדברי ר' בגריסין דירוש'.
ומצאתי שם בתרומות דירוש' (ה,א) תני סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה הרי אלו מדומעין ואין משלמין מהם קרן וחומש על מקום אחר ולא ממקום אחר עליהן אלא לפי חשבון ובדבר שאין דרכו להבלל אבל בדבר שדרכו להבלל הולכין אחר הרוב אם הרוב תרומה תרומה ואם רוב חולין חולין ונ"ל דרוב חולין חולין לענין תשלומי קרן וחומש קאמר דמשלמין מהם על מקום אחר לפי כולן ואין משלמין ממקום אחר עליהן חומש כלל אבל ודאי אם נפלו למקום אחר מדמעין הן לפי חשבון דהא לא בטיל במקומן והר"ם הספרדי ז"ל לא פי' כן, ותימה הוא אצלי.

איכא דאמרי הוא גופיה שתה בקנישקנין. קנישקנין פירש רש"י ז"ל: שהוא כלי רחב, ושני קנים או ג' יוצאים מצדו ונמשכים למעלה, וכל זמן שזה מוצץ וזה מוצץ אין היין הנוגע בפי הגוי חוזר למטה, והני מילי דקדים ישראל ופסק. ותמיהא לי דמהכא משמע דאף על גב דקדים גוי ומצץ בפיו אי [אתא] ישראל בתריה ושתי מאידך פתחא לית לן בה, דהא לא קפדינן אלא אהפסק שתייה דליקדום ישראל ולפסוק, אבל אהקדמת שתיה לא קפדינן, ואם כן היאך אפשר דלא ליתסר מאי דאשתאר במנא משום ניצוק מיהא. וכתב הראב"ד ז"ל פירוש הענין בפירושיו כאן, ובסוף דבריו אמר: ולבי מגמגם עליו, לפי שהענין כמו זר נחשב ורחוק מן הדמיון כמה כח התירו גדול, אבל מצאתי לו בתשובה פירוש מבואר וזה לשונו: חיי ראשי ירדתי למלאכת הקנישקין ועליתי ממנה ולא הכרתי בה התר שתיה בחבית [אלא] למאי דלא אתי בברזא, כי הקנישקין מוטה על צדו ויש בו קנים הרבה זה לצד זה או זה למעלה מזה שיכולים בני אדם הרבה לשתות ממנו בבת אחת, וישראל פותח פיו ושותה וגוי פותח פיו ושותה, ואף על גב דנצוק בעלמא אסור כי האי גוונא שרי, דטעמא דכי אסרינן נצוק משום חבור הני מילי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא, דאמרינן כל מאי דאתי בההוא פתחא בהדי האי קלוח הוי חבור וכמאן דמערב ביה דמי, אבל קנישקין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דגוי, דחמרא בההוא פתחא דקריב ליה בגויה נפיק, לא שביק האי פתחא ואזיל לפתחא אחריתי, הילכך לאו חבורין נינהו, ודוקא היכא דקדים ישראל ופסק, אבל אי קדים גוי ופסק אסור, מאי טעמא בהדי דפסק וסכר לפומיה קא מפיש בברזא דישראל וקא משכשך ליה, ולא שנא כי הוי ברזא דגוי תחתון או עליון כי קדים (א)ופסיק מיהא כוליה אסור, עד כאן.

מתני': יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, יין ביין וכו'. פירש רבנו תם בספר הישר (ס״ס תעא): דוקא ביין נסך ממש, דומיא דמים במים שאין הדברים אמורים אלא במים שנתנסכו ודאי לע״ז, אבל סתם יינם בנותן טעם כשאר אסורין שבתורה. ויש לי ללמוד עליו דכל יין נסך ששנו במשנתינו ביין נסך ממש אמרו, מדאבעיא לן בריש פרקין (עבודה זרה סב, ב) גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו לסתם יינן מהו, ואם אין הדברים פשוטין דסתמא דמתניתין לא מיירי אלא בודאי יינן מאי איבעיא ליה בסתם יינן, דהא לעשות עמו ביין נסך סתמא קתני ומאי אפקיה לסתם יינן מכללא דמתניתין, משמע [דסבירא] ליה דלא איירי אלא ביין נסך ממש, ומשום הכי איבעיא להו אי איסורא דמתניתין ביין נסך גמור דוקא הוא, או דילמא הוא הדין לסתם יינן, כן נראה לי. ודקתני נמי (עד, א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, אפילו בודאי יינן קא מיירו, אלא דאנן לא פסקינן כרשב״ג (שם) אלא בסתם יינן. ומיהו יש מקשין עליו ממה ששנו בתוספתא (פ״ח סה״ב) דאגר דמים גוי שטעם במינקת ונפלה ממנה טפה שהיא אסורה, מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא, אלמא סתם יינן נמי במינו במשהו, דמדקתני טפה של יין נסך משמע דהאי דינא ביין נסך דוקא הוא ולא בשאר איסורין, ושמע מינה דסתם יינן אוסר בכל שהו כיין נסך גמור. ורבותינו הצרפתים ז״ל מתרצין: דתנא דאגר דמים כר' יהודה ודאי אתיא דאמר (חולין צח, ב): מין במינו לא בטיל. והא דקתני שטפה של יין נסך לאו למימר דלא אמרינן הכי בשאר איסורין, אלא שדרך התלמוד לדבר כן, דמשום שהיה מדבר בענין יין פירש ואמר שטפה של יין נסך אוסר ביין כדין כל שאר אסורין שאוסרין במשהו במינם.

יין נסך [אסור] ואוסר בכל שהוא, יין ביין וכו' יין במים בנותן טעם. כתב הראב"ד ז"ל: דנראה דאינו אוסר בהנאה אלא אם כן נתערב בו כדי מזיגה שיהא היין מזוג מן המים כדרך שבני אדם שותין אותו, אבל אם נתערב בהם יין מעט, קרוב אני לומר שאף בשתיה מותר מפני שהוא נותן טעם לפגם, מכל מקום איני מסופק בכך שהוא מותר בהנאה, וכן פירשתי בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לט, א סד"ה ור' יוחנן), עד כאן.

גמרא: כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום פירוש

כלו ראשון ראשון בטל. והוא שלא נפל שם מן היין האסור בקלוח אחד כדי נותן טעם, דכיון שאין בו כדי נתינת טעם הרי זה בטל לתוך ההתר, וכשחוזר עוד ונפל בו קלוח אחר פחות מכדי נתינת טעם הרי זה גם כן בטל, וכן כל היום כלו, וכיון שהראשון אין בו כדי נתינת טעם לא די שזה שנפל בו פעם שנייה אינו מצטרף לראשון לאסור, אלא שהראשון [מצטרף] להתר לבטל אסור הנופל בו אחר כן, ובודאי אם היה ביין האסור שנפל לתוך ההתר בקלוח אחד כדי נתינת טעם הרי הוא כאלו נפל שם בבת אחת כדי נותן טעם, ובזה לא אמר ר' יוחנן שיהא בטל אף על פי שנפל אסור לתוך היתר, אלא הכל אסור. וכן בכל שאר איסורין, כדתנן (ערלה פ"ב מי"ד) דשאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפל לתוך העסה, וכן שנינו במשנתינו (עד, א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה. והא דאקשינן ממתניתין דתנן יין במים בנותן טעם, מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתירא ופרקינן לא דקא נפיל היתירא לגו איסורא, הוא הדין שהיה יכול לתרץ אפילו בשנפל חמרא דאיסורא למייא דהתירא וכשנפל שם בבת אחת כדי נותן טעם, אלא דניחא ליה טפי לאוקומי כולה מתניתין בחד גוונא, ורישא דמתניתין דקתני יין ביין במשהו על כרחין אית לן לאוקמה אליבא דר' יוחנן בשנפל התירא לגו איסורא, דאי איסורא לגו היתירא הוא, הא קתני אוסר בכל שהוא, אלמא לא נפל שם בבת אחת כדי לתת טעם בהיתר. וכן פירש הראב"ד ז"ל דהא דאמר ר' יוחנן ראשון ראשון בטל, דוקא במקטף קטופי, דאי לאו הכי כיון דנצוק חבור הוא החבית חבור לבור כאלו נתערב הכלי משעת הקלוח הראשון. ולדברי הרב ז"ל משמע דכי אסרינן חמרא בנצוק לדברי ר' יוחנן, דוקא כשיש ביין האסור כדי נותן טעם בכל מה שיש מן היין בכלי ההיתר, שאם לא כן אפילו מה שיש מן היין האסור בכלי שמערה לתוכו יהא בטל לגבי יין ההיתר, כיון שאנו רואין את הניצוק כאלו נתערב לגמרי זה עם זה. וזה נראה לי דחוק מאד ורחוק מן הדעת, ועוד דהא אוקים אמימר לעיל (עבודה זרה עא, ב) הא דאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי, בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא דקמא קמא אינסוך ליה, והיכי מנסך ליה כולי חמרא דאיכא במנא אטו עכבת יין נסך, והא נצוק מחברו ואיבטיל ליה עכבת יין נסך לגבי יין ההתר שבכלי, אלא אם נדחוק ונעמיד אותה כשאין בכל הכלי שמערה ממנו כדי לבטל טעם היין שבעכבת כלי הגוי, ואינו נראה לי. ומיהו אין מדברי רב קושיא כל כך, דאפשר לרב דימי משמיה דר' יוחנן לית ליה הא דרב. ומכל מקום אין טעמו של הרב ז"ל נראה לי ברור, אף על פי שנראה לי דינו יפה שכל שהקלוח מחובר לחבית הכל נאסר ואינו ראוי ליבטל מחמת מיעוטו, שאם אתה אומר כן אף אנו נאמר שאין הולכין אלא אחר מקום מגע יין ליין שבבור, אבל הטעם לזה דכל שהוא מחובר הכל כאחד (ו)אינו ראוי ליבטל, כאלו נתערב בו הכל בבת אחת. והרמב"ן נ"ר גם כן לא נראו לו דברי הראב"ד ז"ל בזה, וזה לשונו שכתב עליו: זה הפירוש אינו נכון לי, דהיכי אמרינן אבל חבית דנפיש עמודיה לא, כיון דמיקטף ליה מיניה וליכא בעמוד עצמו כדי לאסרו ראשון ראשון בטל, אלא ודאי אף על פי דלא מקטף ליה אמר רב דימי בטל, לפי שאין אנו רואין את הנצוק אלא כמעורב בקלוח זה שיורד מעט מעט, עד כאן, ואין זה קשה בעיני כל כך, שכל שהקלוח גדול כקלוח חבית אף על פי שאין בו כדי נתינת טעם, כל שהוא בעצמו חשוב אינו ראוי להתבטל ברבוי היין שבבור.

תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, מאי לאו וכו', לא דקא נפיל התירא לגו איסורא. פירוש: וכשלא נפל שם התירא בבת אחת כדי למעט יין של איסור, אלא מעט מעט נפל שם כל כך מתחלה ועד סוף, עד שהיה יין של אסור משהו לגבי יין של היתר שנפל שם, ואפילו הכי נאסר הכל משום דקמא קמא דהתירא אינסוך ואיבטיל ליה, כן פירש רש"י ז"ל. והראב"ד ז"ל קשיא ליה, כיון דלר' יוחנן בשנפל יין דאיסורא ביין דהתירא אינו אוסר במשהו, ובהיתר שנפל לתוך אסור אמרינן שההתר בטל, ואף על פי שנפל עוד שם היתר יותר, אין ההיתר שנפל שם ראשונה ניעור, דכיון דנתבטל במיעוטו תחלה נתבטל לדעתיה דר' יוחנן, אם כן היכי קאמר ר' יוחנן דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין [נסך] שבמינן במשהו, ומאי אולמיה דיין נסך, דאפילו בשאר איסורין דינא הכי. דאי נפל אסור לתוך היתר אפילו ביין נסך מותר, ואי נפל היתר מועט לתוך איסור, כיון דמדינא אמרינן ראשון ראשון בטל, אפילו שאר איסורין, בין שנפלו במינן בין שלא במינן, ונפל שם תחלה משהו של היתר וחזר ונפל שםן משהו אחר, ראשון ראשון בטל, ואם כן מצינו אפלו שאר איסורין אוסרין במשהו בין במינן בין שלא במינן, ואין חלוק בין (בדינן) [בין מינן] לשאינן מינן בין יין נסך לשאר אסורין, וראיתי לרב ר' אברהם ז"ל שחלק בין מינם לשאינם מינן בדין זה, דמין במינו אף על פי שנפל לתוכו התר כל היום כלו אסור כמו שכתבתנו, אבל מין בשאינו מינו אם יחזור ונפל לתוכו עוד היתר עד כדי שלא יהא באיסור כדי שיהא נותן טעם בכל ההתר מותר, ואף על פי שההתר נאסר תחלה. והטעם לזה כי אין מין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם אלא מפני הטעם שנותן בו, וכיון שנתבטל טעם האסור מכל מקום שוב אין כח בו לאסור, אבל מין במינו אינו נאסר מפני נותן טעם, שהרי אין טעמו ניכר בו כלל, אלא מפני מיעוטו נאסר, וכיון שנאסר חזר להיות כמוהו, ושוב אין לו היתר שהמיעוט נעשה רוב, אלו דברי הרב ז"ל. ואף על פי שעלה לנו תירוץ מדברי הרב ז"ל במין ושאינו מינו, מכל מקום קושייתנו במין במינו בשאר איסורין במקומה עומדת, מה הפרש יש לר' יוחנן בין טבל ויין נסך לשאר איסורין. ומצאתי לרמב"ן נ"ר שפירש דהתירא לגו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל, דלא אשכחן בטול בהתר, לפי שאין אדם עשוי לבטלו אלא אדרבא מוסיף הוא עליו והולך, וכיון דהתירא לגו איסורא לאו ראשון ראשון בטל, בשאר איסורין מותר שההיתר חוזר וניעור, וכדאמרינן בעלמא כשבטל אסור לכתחלה דבשוגג מותר, אלא חומר הוא ביין נסך שאף בהיתר מרובה שנפל לאסור מועט אוסר כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו משעה ראשונה, ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל טעמו, ועוד יש טעם אחר נכון שאני עתיד לכתוב למטה (בקטע הבא) כדעת הרמב"ם ז"ל.

ורב דימי אמר כולה מתניתין היתירא לגו איסורא. וכיון דאית בה נותן טעם מתחלה ועד סוף לית דין ולית דיין דאסור, ולעולם היכא דנפל יין של אסור (לתוך יין של היתר או יין של איסור) בתוך מים של היתר או אפילו בתוך יין של היתר ראשון ראשון בטל. ותמיהא לי אמאי לא אקשי ליה מרישא דמתניתין (עב, א) דקתני נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור, ועכבת יין כל שהוא משמע, כמו שאמרו בירושלמי( ה"י) מהו עכבת יין כההוא דמלכלך, כמא דאת אמר (הושע ו, ח) עקובה מדם, ובודאי אי אפשר לקלוח החבית המותר שהוא מודד על לכלוך היין האסור שלא יהא בו כדי לבטל טעמו אלו היה אותו לכלוך (יין) [מים] ונפל עליו קלוח זה של יין, וזה ודאי תיובתא לדברי ר' יוחנן, ועוד היה לו להקשות מברייתא דאגר דמים גוי שקדח במינקת, שפירשוה בתוספתא (פ"ח סה"ב) משום שטפת יין שנאסר בפיו של אגר דמים חוזרת ונופלת לתוך החבית, וטפה של יין נסך אוסרת. והתם איסורא לגו היתירא הוא, ואסור משהו, ואפילו הכי אוסרת כל החבית ואפילו בהנאה. ואף, על גב דההיא ברייתא כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג אתי, כדמפרשינן לעיל בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נח, א), מכל מקום מדרבנן נשמע לרשב"ג, דכי היכי דלרבנן אותה טפה אוסרת כל החבית אפילו בהנאה הכי נמי לרשב"ג אסורה כלה לשתיה, ודמי אותה טפה אסור, וימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותה טפה מיהת, אלמא משמע מיהא דלכ"ע אין הטפה אף על פי שהוא משהו בטלה, ואם כן למה לא הקשו מינה לרב דימי אמר ר' יוחנן, וכן לרב יצחק בר יוסף דאמר דמצלצול קטן מיהא ראשון ראשון בטל, וטפה אחת לא עדיפא מצלצול קטן. ומיהו לפי סברת הרמב"ם לא תקשי, שהוא זצ"ל סובר (הל' מאכלות אסורות פט"ז הל' כח) שאם היתה טפה אחת של יין בבור ונפלה שם חבית גדולה אפילו בבת אחת אסור, דכיון דאסור במקומו עומד הוא חשיב טפי מנופל לתוך ההתר, וכענין ששנינו במקואות (פ"ב מ"ח) רביעית שאובין בתחלה פוסלין את המקוה. ולפי הסברא הזאת לא קשיא להו לרב דימי ולר' יצחק בר יוסף ממניתין דעכבת יין, שהרי אסור במקומו עומד הוא ואינו בטל במינו לעולם, וזהו ששנינו יין אוסר בכל שהוא ביין. וברייתא נמי דאגר דמים לא מקשי מידי, דכיון שטפה שנוגעת בשפתיו מחוברת היא בקלוח היין הרי היא כאיסור במקומו שאינו בטל. אי נמי אפשר לומר דההיא דאגר דמים אתיא כר' יהודה דאמר (חולין צח, ב) מין במינו לא בטיל וכמו שכתבנו למעלה (סוד"ה מתניתין) משמן של רבותינו הצרפתים ז"ל. ולסברא זו גם כן איתרצא לה קושיין דלעיל (בקטע הקודם) דקשיא לן לר' יוחנן מאי איכא בין יין נסך במינו לשאר איסורין, דהשתא טובא איכא, דבשאר איסורין לא פלגינן בין איסור במקומו לאיסור נופל בהיתר דלעולם בטל בששים, מה שאין כן ביין נסך דבמקום אינו בטל לעולם.

כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. ופירש הראב"ד ז"ל: חבית דנפיש עמודיה כלומר שהוא דבר חשוב, אף על פי שאין בו כדי נותן טעם בכנגדו במים של היתר. דכיון שהאיסור דבר חשוב אין הפרש בין נפל היתר לתוך איסור בין איסור לתוך היתר דלעולם אסור. ודוקא יין ביין דאסורו במשהו, אבל יין במים דבנותן טעם לא מהני חשיבותיה, שאם אין בו כדי נותן טעם בשעת נפילה בטל הוא לגבי היתר. וצלצול קטן כיון דלא נפיש עמודיה, [נפל אסור לתוך היתרא מותר אפילו כל היום כולו, דקמא קמא בטיל דבתר נפילה אזלינן. נפל היתרא לגו אסורא אם האסור דבר חשוב אסור בכל ענין כדאמרן. ואם אינו דבר חשוב], אם נפל היתר לתוך אסור בשפע שיהא בהיתר שנפל שם בבת אחת כדי לבטל את הטעם אלו היה האחד מהם מים הרי זה מותר. ואם נפל איסור לתוך היתר כיון שאין בקלוחו כדי נתינת טעם ראשון ראשון בטל, ואפילו כל היום כלו, ואף על גב דלגבי חבית נמי ליכא נתינת טעם, שניא היא, דדבר חשוב לא בטיל משום חומרא דיין נסך מה שאין כן בשאר איסורין. ואחרים פירשו: דאפילו בקלוח חבית לא אסרינן ליה בלא נתינת טעם דאם כן לא היינו מחלקין בין חבית לצלצול, אלא הכי קאמר, דוקא בצלצול קטן דלא נפיש עמודיה אמרינן אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, אף על פי שלבסוף יהיה האסור רבה על ההתר,, לפי שדבר שאינו חשוב בטל הוא בשעת נפילה, אבל חבית דנפיש עמודיה וקלוחו גדול, אם נפל בין הכל כדי שיתן טעם בכנגדו במים אינו בטל ראשון [ראשון], משום שקלוחו [גדול] רואין אותו כאלו הוא איסור בת אחת, אבל ודאי אם לא נפל שם בין הכל כדי נתינת טעם, אפילו בחבית שעמודו גדול לא אסר רב יצחק בר יוסף.

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן וכו'. נראה מתוך פירושו של רש"י ז"ל, דכל הני אמוראי פליגי אליבא דר' יוחנן, דמר אמר הכי ומר אמר הכי אמר ר' יוחנן, ומר אמר לאו הכי אמר אלא הכי אמר, ורב יצחק אסר מאי דשרא רב דימי, ורבין אסר מאי דשרא רב יצחק בר יוסף. וזה לשון רש"י ז"ל שכתב: ואין הלכה כרב דימי דאתא רב יצחק והחמיר ואתא רבין והחמיר. וכן כתב הראב"ד ז"ל: והא דרבין הלכתא היא דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו וכו', ולית ליה הא דרב דימי ורב יצחק, כי דבר ידוע הוא שהבור יש בו כמה קיתונות, ויין של איסור הנופל בו מעט הוא, דהא קיתון של מים מבטל את טעמו, וטעמא דנפל שם קיתון של מים הא לאו הכי אסר את כל הבור. וכן עיקר, דליכא למימר דרבין לא פליג אדרב דימי ורבין טעמא אחרינא קאמר, דלא אתא לאשמועינן אלא דינא דסלק את מינו, וכגון שנפל יין נסך תחלה לבור רק ואח"כ נפל שם יין מזוג במים, והיינו תחלה דהא לא נאסר היין הכשר קודם נפילת המים, דלישנא דיין נסך שנפל לבור, מלא יין כשר משמע, דאם לאו כן הוה ליה למימר יין כשר מזוג שנפל לתוך יין נסך, דמה ענין בור לכאן כיון שהבור ריק, אלא ודאי כן נראה עיקר דרבין אתרווייהו פליג. ומיהו מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאיהו מפרש מילתיה דרבין דוקא בחבית דנפיש עמודיה, ומשום הכי בעי קיתון של מים אפילו לרבין, ורבין ור' יצחק לא פליגי כלל, אלא דרבין אשמעינן אנפא דהיתירא למאי דאסר רב יצחק בר יוסף, ולפיכך פסק הרב ז"ל (הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ח) כר' יצחק בר יוסף. ומיהו לישנא לא משמע הכין דהא רבין יין נסך שנפל לבור סתמא קאמר, לא שנא חבית ולא שנא צלצול. דאם איתא דדוקא חבית קאמר הוה ליה לפרושי למילתיה, רב דימי דאמר המערה יין נסך מחבית לבור, וכרב יצחק דפריש צלצול קטן אבל חבית לא, אלא ודאי לכאורה משמע מדלא פריש איהו מילתיה כדפירשו הני אמוראי אחריני, כל יין נסך קאמר, בין שנפל מצלצול בין שנפל מחבית לעולם אסור, אלא אם כן נפל שם קיתון של מים תחלה, כן נראה לי.
נמצא פסק של הלכה לדעת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל: דיין נסך אוסר בכל שהוא, דיין ביין דקתני במתניתין לא מפקינן ליה מפשטיה, דבין שנפל איסור לתוך היתר בין שנפל היתר לתוך איסור, ואפילו היה האיסור כל שהוא, בין הצלצול קטן בין החבית גדולה לעולם אסור, דלית הלכתא לא כרב דימי ולא כרב יצחק בר יוסף אלא כרבין דאחמיר, דמתניתין דעכבת יין (עב, א) (ומתניתין) [ומתניתא] דאגר דמים (פ"ח סה"ב) לכאורה אתיאן דלא כדרב דימי ודלא כרב יצחק בר יוסף, הילכך לא קיימא לן כוותייהו אלא כרבין דאסור בכל ענין.

וקיימא לן כרבין בדינא דרואין. דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו, והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, בין ביין נסך בין בשאר איסורין האוסרין את מינם במשהו לרבנן, ואי נמי בכל האיסורין לר' יהודה דאית ליה (חולין צח, ב) מין במינו לא בטיל. ומיהו איכא מאן דאמר דדוקא בשנפל שם שאינו מינו תחלה כמאן דמתני לה להא דרב שמואל בר יהודה אדרבין, ומסתייעא הדין סברא ממה שאמר בפרק גיד הנשה (חולין ק, א) גבי חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנפלה בין החתיכות, שכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, ומפרש לה רבא התם במין ומינו ודבר אחר, דאלו נפלה בתוך הקדרה או שנער וכסה קודם שנבלעה טפה ממנה בתוך החתיכה שנפלה עליה לא אסרה את הכל, לפי שמצא שאינו מינו דהיינו קופה ורוטב, וכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, דהא אית לן רואין כרבין אמר ר' יוחנן, אבל עכשיו שנפלה על גבי החתיכה ונתערבה עמה בפני עצמה, של היתר נעשית נבלה ואוסרת כלן מפני שהן מינה. ונתן טעם בחתיכה דקאמר לאו דוקא נותן טעם דהא רב מין במינו במשהו אית ליה (שם). והילכך צריך שירבה שאינו מינו על שתיהן, ואין של אסור בטלה בשיעור עצמה כיון שנתערבה במינה קודם שנמצאה שאינו מינה שיבטלנה, והכא נמי כיון שנתערב יין נסך ביין כשר, יין של היתר נעשה איסור ואפילו בתערובת משהו דיין נסך אוסר במשהו, והילכך אינו בטל בשאינו מינו שנפל שם לבסוף אלא אם כן נפל שם בשיעור שיבטלו שניהם, אבל אם נפל שם קיתון של מים תחלה שיש בו כדי לבטל טעמו של יין נסך, עם נפילתו מצא את המים שרבין עליו ומבטלין אותו.
ואם תאמר אם כן היכי אמרינן לקמן (עבודה זרה עג ע"ב) בשתי כוסות שנתערבו אחד של חולין ואחד של תרומה רואין, דהא מכיון שנתערב מקצת של חולין בשל תרומה נעשה של חולין עצמו כשל תרומה. יש לומר דהתם היינו טעמא משום דלא אמרינן במערה ראשון [ראשון] בטל אלא הרי הוא כנופל בבת אחת, וכיון שיש במים שבשני הכוסות לבטל את התרומה לבד אמרינן רואין. ואם תאמר עוד והלא שנינו במסכת [תמורה] פרק ראשון (יב, א) אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון, ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון, סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונאסר, חזר ונפל מן המדומע במקום אחר אינו אוסר אלא לפי חשבון התרומה שבה. תרצו רבותינו הצרפתים ז"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בדבר לח או באיסור בלוע בחתיכה, שכיון שהוא נבלע בגופה של חתיכה כחתיכה נבלה היא, אבל יבש ביבש בטל, לפי שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד, ולפיכך אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון. ומיהו אכתי איכא לעיוני לפי תרוץ זה מחמץ שאינו חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון (שם) ואף על פי שהוא נבלל (ולא) כיין ביין, וכן המים שאובין שאינן פוסלין אלא לפי חשבון.
והרמב"ן נ"ר תירץ שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא במין ומינו, הואיל ואין ההיתר ראוי לעולם להצטרף עם המים האחר לבטל את האיסור, והלכך לגבי יין נסך דמין ומינו במשהו ואין ההיתר ראוי להצטרף עם המים שנופלין שם לבסוף אין אומרים רואין את מינו כמי שאינו. ומיהו אפילו הכי אם נפלו שם המים תחלה, בזה אמר ר' יוחנן רואין, דהא משעת נפילה מצא שאינו מינו שמבטל ואינו מניחו להצטרף עם מינו, אבל תרומה או טבל שנפלו לתוך החולין, כיון שהחולין בעצמן ראויין לבטל את התרומה אם היה בהן כשיעור הראוי לבטל, עכשיו נמי דאין בהן כדי לבטל ונאסרו, כשנפל מאותו המדומע לתוך חולין אחרים דין הוא שיהו חולין אלו אף מצטרף עם החולין שנתערבו בהתחלה ושניהם מבטלין את התרומה שבה, דסוף דינא כתחילת דינא, מה תחלת דינא אם היה בחולין שיעור לבטל היו מבטלין, אף לבסוף שנתערבו החולין ויש בהן שיעור לבטל מבטלין. ולפי זאת הסברא מה שדאמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה לא אמרו אלא לדעת ר' יהודה דאית ליה (חולין צח, ב) כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו, אי נמי לרבנן בטבל ויין נסך, אבל בשאר איסורין חתיכה זו כחתיכה של מחמץ שאינו אוסרת אלא לפי חשבון, והיא עצמה מצטרפת לבטל האיסור שבה. ונראה שזהו דעת הרי"ף ז"ל במסכת חולין דהשמיטה, ובפרק כל הבשר (חולין קח, ב ד"ה קסבר) הארכתי בזה.
ודברי רש"י ז"ל מטין כן כמאן דמתני לה אדרבין ובעי תחלה, שכן כתב גבי פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן דלכולי עלמא היכא דנפלו המים לבסוף אסור כדאמרינן לעיל. וכן כתב הרב בעל המאור זצ"ל דחזקיה ור' יוחנן לא פליגי היכא דנפל יין של אסור לתוך יין של התר עד שלא נפלו המים, דלכולי עלמא מצא מין במינו וניעור ואסור אם אין ההיתר רבה על שניהם, וזה שלא כדעת הראב"ד ז"ל שכתבנו.
ורבותינו הצרפתים ז"ל משמע דסבירא להו כמאן דמתני לה להא דרב שמואל אמתניתין, ולא בעי תחלה בדרבין אלא לבסוף רואין כמו כן, דרואין את ההיתר כאלו אינו אפילו בסוף, דתרתי לישני נינהו דספיקא דרבנן הוא, וכל תרי לישני בספיקא דרבנן הולכין אחר המיקל. ואם תאמר אמאי לא אמרינן חתיכה עצמה נבלה ולבעי מים לבסוף כשיעור שיבטל את הכל. כתוב בספר התרומות (סי' נב) דיש לומר דמיירי שלא נפל מן היין נסך תחלה כדי נתינת טעם ביין ההיתר, ואף על פי שנאסר במשהו מכל מקום אין אומרים נעשה הכל נבלה להצריך ששים בכלי. והיינו נמי דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין ק, א) כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה, דאי לא נתנה טעם בחתיכה עצמה, נהי דחתיכה עצמה נאסרת לדברי ר' יהודה אבל לא החמירו בה כל כך שתהא כנבלה גמורה להצריך ששים לבטל כל החתיכה, אבל כשנתנה טעם בחתיכה אז חשבינן לכל החתיכה כנבלה וצריך ברוטב ששים כשיעור כל החתיכה. וכיון דאפילו למאן דאמר מין במינו לא בטיל מדאורייתא אמרינן הכי, כל שכן ביין נסך דאינו אוסר במשהו לר' יוחנן אלא מדרבנן, ומשום חומרא דיין נסך. ואי קשיא לך אם כן מאן דבעי תחלה תקשי ליה האי, יש לומר דמאן דבעי תחלה חומר הוא שחהמיר ביין נסך יין ביין שההיתר נעשה בו איסור ומודה הוא בשאר איסורין. ואם תאמר עוד והא אמרינן חמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא בנותן טעם, כלומר לעולם אסור עד שיבטל טעם המים הכל מותר, ואמאי לימא קמא כי נפיל נעשה נבלה. יש לומר דמיירי בשנפל מן היין כשיעור בטול טעם לתוך המים בבת אחת, כך תרצו בספר התרומות (שם), ואין זה נראה לי נכון לפי שיטת השמועה. ולפי מה שכתבנו למעלה (ד"ה וא"ת א"כ) גבי שני כוסות שנתערבו אין אנו צריכין לכך, דאפילו נפל שם בקלוח אין אומרים בו קמא קמא איבטיל ליה, דהמערה בקלוח הרי הוא כשפיכה בבת אחת. אי נמי במים ביין וביין במים שהוא מין בשאינו מינו אין אומרים נעשה נבלה, אלא אומרים סוף דינא כתחלת דינא, ואפילו נפל שם היין בקטופין, לפי שנעשה כמדומע והמחמץ שאינו חוזר ומדמע אלא לפי חשבון.
ורבינו אפרים ז"ל תפש לו דרך אחרת, ופירש: דאפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות לא אמרו אלא בבשר בחלב דוקא, והטעם לפי שהבשר עצמו מותר [והחלב עצמו מותר] וכשנתערבו נאסרו, ואין אחד מהם נקרא היתר אלא איסור הבא משניהם, ואם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה, מה שאין כן בשאר איסורין שאינו לוקה עד שיאכל כזית מן האיסור הבלוע, דהא אין היתר מצטרף לאיסור. ולכך בשאר איסורין אם אותה חתיכה שנאסרה נפלה על אחר כן ברוטב דין הוא שלא יצטרך רק ס' לבטל האיסור הבלוע. ומכל מקום החתיכה עצמה אסורה דשמא לא פלטה כל האיסור שבלעה, אבל הרוטב מיהא מותר אם יש בו ששים לבטל האיסור הבלוע. והביא ראיות רבות לסברא זו כתבם באר היטב בעל התרומות ז"ל באיסור והיתר שלו (שם). ולפי סברא זו עלו בידינו שמועתינו כהוגן בלי קושיא וכמאן דלא בעי תחלה לדברי רבין, ובפרק כל הבשר (חולין קח, ב ד"ה קסבר) הארכתי בזה יותר בסיעתא דשמיא.

ומה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי אמר ר' יוחנן דאמר ראשון ראשון בטל. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ביין ביין לא קיימא לן כוותיה, ומיהו ביין במים ומים ביין, וכן לכל איסור הנימוח כגון חלב ודם שנימוחו בקדרה שגוף האיסורא בטל בתוכו ואין צריך להעלותו משם וכן בכל כיוצא בהן, הלכתא כוותיה, שאם יפול האסור לתוך ההתר מעט מעט שאין בו נותן טעם בשעת נפילה, אף על פי שנופל אסור כל היום כלו מותר, דראשון ראשון בטל, וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור, ולא די לו שאינו מצטרף [עוד לאסור] אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו אחר מכן, דתנן במסכת ערלה פרק שני (מ"ג) הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה. כיצד, סאה של ערלה או סאה כלאי הכרם שנפל למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זהו הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה. פירוש: שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטל שם בתחלה ונעשית חולין גמורין, והוא שיש באותה סאה מאתים [כאותו] ועוד, ותנן נמי לעיל מינה (שם, מ"ב) התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה. כיצד, סאה של תרומה שנפל למאה חולין ואחר כך נפלו שלשת קבין ועוד ערלה, או שלשה קבין ערלה שנפלו למאה סאה חולין ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה, זהו תרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה. הנה נתברר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא עליהם לאחר מכן, כל שכן שאין מצטרפין עוד לאיסור לאסור. ודוקא בערלה וכלאי הכרם דמכי נתבטל אין צריך להעלותן משם כלל אלא נעשה הכל היתר גמור, אי נמי לתרומה לגבי ערלה ולהתיר לכהן שאינו צריך להרים התרומה משם, אבל תרומה שנפלו בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים, והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה, (ותנן) [כדתנן] בתרומות (פ"ה מ"ח) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה, ורבי שמעון מתיר, (דדוקא) [ודוקא] כפי חשבון התרומה שבה אבל טפי לא, מצטרפי בהדי תרומה אחרת לאסור. וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נימוחו, כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נימוח כי אם חציו, כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדרה אחרת יאסר כחלב גמור, אם יפול עוד בקדרה זו זית אחר של חלב ונימוחו שניהם יצטרפו שניהם לאסור את הקדרה, ולא נחשב את הראשון כאלו נמוח כולו כבר קודם נפילת השני, שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר, משום הכי מצטרף עם האחרון כדין התרומה, וכן כל כיוצא בזה, אלו דברי הרב ז"ל.
אבל הרמב"ן נ"ר כתב: דאפילו בשאר אסורין נמי כן הדין כדין יין נסך, דאם נפל בהיתר מעט איסור ונתבטל מחמת מיעוטו, אם חזר ונפל שם עוד מעט, איסור זה מצטרף עם הראשון ונעורו וחוזרין ואוסרין דראשון ראשון בטל לאו דינא, דהא דחי לרב דימי דלא אמרה ר' יוחנן, וכיון דאידחייא ליה אידחייא ליה לגמרי וליתא כלל. וטעמא דמילתא משום דטעמא לא בטיל ואפילו במין ומינו דליכא למיקם אטעמא, משום דמכל מקום הא חשיב כיון דנפל שם כשיעור שיש בו כדי לתת טעם בכנגדו בשלא במינו, ואין צריך לומר באיסור המקלח בלא הפסק שלא נאמר אאשון ראשון בטל, דכל שמקלח ויורד בלא הפסק בין מחבית גדולה בין מצלצול קטן כנופל בבת אחת דמי. והראיה מדפרכינן לרב דימי ממתניתין דקתני יין במים בנותן טעם, דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל קשיא מתניתין, אבל לדידן ניחא, ואם כדברי הראב"ד ז"ל דבאיסורי נותן טעם אמרינן ראשון ראשון בטל, לימא ליה רב דימי ולטעמיך מתניתין מי ניחא והא ראשון ראשון בטל דינא הוא, ומתניתין דמסכת ערלה היא, אלא ודאי משמע דלדידן לית לן אף בשאר איסורין ראשון ראשון בטל, אלא איסור חוזר ונעור ומצטרף לאסור. ועוד ראיה אחרת מדפרכינן לחזקיה (להלן ע"ב) ממתניתין דשאור וחולין, ואמרינן והא אמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק האיסור דאלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל, ואם איתא היכי מקשינן מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר מותר, לימא טעמיה דחזקיה משום שכיון שבטלו המים ליין נסך אף על פי שנפל שם עכשיו יין של היתר אינו חוזר וניעור ככל איסורין, ושאני שאור של תרומה מפני שצריך להרים, דעל כרחין בתרומה לישראל קא מיירי, אלא ודאי משמע דאין חלוק בין תרומה לשאר איסורין בענין זה, שבכלן לר' אליעזר אם לא קדם וסלק את האיסור אסור, דלא אמרינן ראשון ראשון בטל, ומדר' אליעזר בשלא קדם וסילק את הראשון נשמע לרבנן, דהא ר' אליעזר דאסר משום דסבר זה וזה גורם אסור, ורבנן דשרו משום דסבירא להו זה וזה גורם מותר, מכלל דאם נפל שם אסור אחר אפילו רבנן מודו דאסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל. ואם תאמר מתניתין דערלה, שאני התם משום ששיעורם במאתים, ואף על פי שנפלה עוד סאה אחרת אכתי אין באיסור בנותן טעם, והלכך דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל, דכיון דנתבטל מחמת מיעוטו ועדיין לא ניתוסף כל כך שיתן טעם, דין הוא שלא יהא ניעור האיסור הראשון, אבל ודאי אף בערלה ובתרומה אם נוסף איסור עד שיתן [טעם] שזהו אחד בששים בין בשל ראשון ושל שני אסור,דאסור ראשון חוזר וניעור בנתינת טעם, ומתניתן דקתני יין במים בנותן טעם כפשטה מתוקמה לדידן דלית לן כרב דימי, כלומר באיסורא לגו היתירא, ואף על פי שנפל כדרך הנופלין ראשון ראשון לא בטיל. עוד הביא ראיה מתלמוד ארץ ישראל דגרסינן התם (ערלה פ"ב ה"ג): גריסין תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ואין בהם נותן טעם ריבה עליהן גריסין חולין מין מעורר מינו לאסור, בתמיהא, לא תהא גדולה מיין [נסך], כמא דתימר ביין נסך את רואה את ההיתר כמי שאינו, ואותו האסור אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר, הדא אמרה ריבה עליהן גריסין תרומה אסור. וזו ראיה גדולה למה שאמרנו דלא אמרינן ראשון ראשון בטל, שהרי גריסין בעדשין מין בשאינו מינו הוא, ותרומה מין בשאינו מינו בטל לגמרי בששים ואינם צריכין לעלות, ואף על פי כן כשריבה עליהם עד כדי נותן טעם חזר האסור וניעור. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין פז, ב) אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שאנו אלא שנפל מים לתוך דם, אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואף על פי שיש בו מראית דם, והא מראית דם התם כנותן טעם דהכא ואפילו הכי בטל ראשון ראשון. יש לומר דהתם לענין קדשים בטיל, אבל לענין אסורין לא בטיל, וכדאמרינן התם עלה דההיא ולענין כיסוי אינו כן אין דיחוי אצל מצות, הלכך לענין אסורין נמי אינו כן,דגבי קדשים הוי טעמא משום דכיון (שנראה) [שנדחה] אינו חוזר ונראה, אבל לגבי מצות ואסורין כיון שיש בו נותצן טעם חוזר וניעור..

איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באסור אסור בהתר מותר. פירש רש"י והר"ז ז"ל דלכולי עלמא היכא דנפל יין האיסור בתוך יין ההתר עד שלא נפלו שם המים לעולם אסור, אלא אם כן נפלו שם מים בשיעור שביטלו את הכל, בין יין של אסור בין יין של התר, אבל אם לא נפלו שם מים בסוף אלא כדי לבטל יין של אסור אינו בטל, דכולהו סבירא להו כמאן דבעי תחלה דאחר שנאסור במינו הרי הוא אסור לגמרי, ומצטרף עמו לעמוד כנגד המים הבאים לבטל. אלא כי פליגי, כגון שנפלו המים תחלה לתוך יין ההתר ואחר כך נפל לתוכו יין נסך, דחזקיה סבר כיון שהגדילו באסור וקודם שנתבטל יין נסך זה כבר מצא בתוך הבור היין המותר, מצא מין את מינו ונצטרפו ואין המים מבטלין אותו, אבל הגדילו בהתר, כגון שנפל המים לתוך יין נסך ונתבטל ואחר כך נפל שם יין של היתר, מותר, דמכיון שנתבטל היין נסך בתוך המים שוב איסור שנבטל אינו מתעורר לאסור יין כשר שנפל שם אחר כך, ור' יוחנן סבר אפילו הגדילו באסור מותר, דרואין את מינו כאלו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. אבל הראב"ד ז"ל פירש דחזקיה דאמר הגדילו בהתר מותר, כל שכן שהיה מתיר אם נפלו המים באחרונה שגדול כחם, ואין כח לחצי שיעור האסור להיות נעור מתערובתו ולאסור אותם. ונראה לי שיותר נראה לכאורה כדברי הראב"ד ז"ל. חדא, דהא בעינן לאוקומי פלוגתייהו דחזקיה ור' יוחנן כפלוגתייהו דר' אליעזר וחכמים דשאור של חולין ושל תרומה וחזקיה כר' אליעזר, וטעמיה דר' אליעזר משום דאחר אחרון אני בא הוא, וכיון שכן אף לחזקיה אם ההתר נפל באחרונה התירו. ועוד דלדברי הראב"ד ז"ל אתי שפיר לישנא דיין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים, דההוא לישנא משמע ודאי שנפל לבור שיש בו יין כשר ואחר כך נפל שם קיתון של מים ולא שנפל לבור רק, ואם כן הגדילו בהתר דקאמא חזקיה נמי מצי לאוקומי שנפל יין נסך לתוך יין כשר, וכגון שנפל שם קיתון של מים לבסוף, וכיון דהגדיל בהתר מים מותר, דאחר אחרון אני בא, אבל לדברי רש"י ז"ל והר"ז הלוי ז"ל קשיא לישנא דיין נסך שנפל לבור, דהא הגדילו בהתר דקאמר חזקיה על כרחין אין לן לאוקמה בשנפל לבור רק שאין בו יין ואחר כך נפל לתוכו קיתון של (יין) [מים], דעל כרחין מלישנא דקאמר ונפל לתוכו מים משמע שלאחר שנפל יין נסך לבור נפל שם קיתון של מים, אם כן על כרחין כשנפל יין נסך לבור רק נפל, ולישנא דנפל לבור לא משמע הכי, אלא אם כן תדחוק דהכי קאמר, יין נסך שנפל לבור יין היתר ונפל שם קיתון של מים כבר, כלומר שם בתוך היין נסך, וזה דחוק מאד, כן נראה לי.
כתב הר"ז הלוי ז"ל והלכתא כר' יוחנן, דסוגיין בעלמא כוותיה דקיימא לן כל מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו מים ומבטלו, והרי"ף ז"ל לא כתב מכל דברי השמועה הזו כלום.

מתני׳ יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. פי׳ ר״ת ז״ל דדוקא יין נסך גמור שנתנסך ודאי לעבודה זרה דומיא דמים במים דקתני בהדיא אבל סתם יינם אינו אוס׳ אלא בס׳ כשאר אסורין וק׳ ההיא דאגרדמיס דקתני עלה בתוספתא לפי שטיפה של יין נסך אוסרת בכל שהוא ויש דוחין דההיא אליבא דרבי יאודה אתניא דאית ליה דכל איסורין שבתורה במשהו ונקט יין נסך משום דאיירי ביה וכן ההיא דנטל את המשפך דתנינן לעיל שאוסר בעקבת יין בעלמא לרבי יאודה התניא וכל זה דוחק גדול ועוד דסוגיא דלעיל דאפליגו אביי ורבא בחמרא חדתא וענבי וחלא לגו חמרא בסתם יינם היא כדפרישנא התם לכך הנכון כדברי הגאונים ז״ל שכתבו וכן נראה דעת ר״שי ז״ל דתנא הכא אפילו לסתם יינם קרי יין נסך וטובא איכא בפרקין כי הא ורישא דפרקי השוכר את הפועל לעשות ביין נסך הא אסיקנא בגמרא דאף סתם יינם בכלל ומשום דההיא חמרא יתירה הוה מספקא לן מעיקרא וכדפרישנא התם בס״ד.

והא דקתני מים המים בכל שהוא דוקא בתלושין דומיא דיין ביין אבל במים מחוברים אינם נאסרין וכן הורה רבינו ז״ל על גוי ששפך מים הידועים לבאר של ישראל והא דקתני יין במים בנותן טעם נראה דהיינו בשאר איסורין ואף על גב דכל חמרא דדכי טפי מארבעה מיא לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא כדאיתא בפרק הספינה אפילו הכי לגבי חמרא דאסורה לא פלוג רבנן וכיון שיש שותין במזיגה מרובה מאד אין איסורו מתבטל אלא בששים ולא חשיב נותן טעם לפגם כיון שהוא במינו נאות במים ואין הפגם אלא מפני רבויו וזה דעת מורי הר״א הלוי ז״ל בשם רבו ז״ל אבל הר״אבד ז״ל כתב שהוא מסופק אם מותר בשתיה אם נתערב יותר מכדי מזיגה אבל פשוט הוא לו שאינו אוסר בהנאה.

גמרא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי׳ ומותר אפילו בשתיה כיון שהוא נופל מעט מעט ואף על פי שנופל תמיד בלא הפסק קלוח כיון דכל מאי דנפל נפיל בששים וסבירא ליה לרבי יוחנן תרתי חדא שאין יין נסך אוסר במשהו אפילו במין במינו ואידך דכל איסור שנופל מעט מעט לתוך ששים הרי הוא מבטל ואף על פי שלבסוף יש בו איסור מרובה כיון דמין במינו הוא דלא יהיב טעמא ולא עוד אלא דראשון ראשון בדרך שהוא בטל הוא מצטרף עם ההיתר לבטל האיסור הבא אחריו ומיהו הני מילי בשלא נפל בשעה אחת כדי נותן טעם דאם כן הא ודאי אוסרו והיינו דתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ואם תאמר והא ההיא דאגרדמיס ומתני׳ דמשפך איסורא לגו היתרא וקתני שאוסר במה שהו י״ל דרבין אמר רבי יוחנן מוקים להו כרבי יאודה דאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו וכי קאמר רבי יוחנן אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי יאודה ואם תאמר תפשוט מהכא דרבי יוחנן סבר נצוק אינו חבור דאי לא ליתסר מה שבבור מיד מחמת נצוק תירץ הר״אבד ז״ל דמוקמינן לה במקטיף קטופי ואינו נכון חדא מדלא מפרש לה בגמרא ועוד דאם כן לרבין דלקמן בסמוך מה לי צלצול קטן מה לי חבית דנפיש עמודיה והנכון כמו שתירץ רבינו הר״מבן ז״ל שאין נצוק אוסר אלא כשהקלוח מקלח בענין שסופו לאסור אם נתערב בדרך קלוחו של עכשיו אבל לא בזה שאינו אוסר בסופו בדרך קלוחו והוא בטל ראשון ראשון.

תנן יין נסך כו'. פירוש השתא פרכינן מרישא דמין במינו למאי דסבר שאין יין נסך אוסר במשהו וכי פרכינן מסיפא דמיירי בנותן טעם פרכינן למאי דקסבר דראשון ראשון בטל ודוק:

מאי לאו דנפל איסורא לגו היתרא. פירוש אלמא יין נסך אוסר במשהו ופרקינן לא דנפל היתרא לגו אסורא פירוש שההיתר שהוא נופל מעט מעט לתוך האיסור בטל ראשון ראשון והיה מצטרף לאיסור לבטל ההיתר הבא אחריו הילכך אף על פי שלבסוף היין האסו׳ שהיה שם בתחלה הוא משהו כנגד ההיתר שנפל שם הוא אוסר אותו לא מדין משהו אלא מדין רוב ונותן טעם שאנו דנין כל ההיתר באיסור וכדפר״שי ז״ל ואם תאמר אם כן דאפילו בהיתרא לגו איסורא אמרינן ראשון ראשון בטל אם כן גם בכל האיסורין כן ואין הפרש בין יין נסך לשאר איסורין ואמאי נקט תנא יין נסך ועוד הא רבי יוחנן אמר לקמן דכל איסורין שבתורה אפילו במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך והנכון דאפילו לרב דימי אמר רבי יוחנן שורת הדין שלא לומר בהיתר לתוך איסור טעמא דראשון ראשון בטל שאין דרך היתר להתבטל ואין אדם עשוי לבטלו אדרבא מוסיף הוא והולך ובעלמא אף על פי שאין מבטלין איסור לכתחילה כשנרבה על ההיתר לס׳ בדיעבד בשוגג מותר אלא הכא חומרא הוא ביין נסך להשוות דינו להחמיר דכי היכי דאיסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטל מן הדין ולהקל כך להיתרא בגו איסורא אמרינן להחמיר ראשון ראשון בטל ואוס׳ לבסוף במשהו.

תא שמע יין במים בנותן טעם מאי לאו דנפל חמרא דאיסורא לגו מיא בהיתרא. פירוש אלמ׳ לא אמרי׳ ראשון ראשון בטל ויין שיש בסופו מן האיסור לפחות מס׳ אוסר ופרקינן לא דנפיל חמרא דהיתרא לגו מיא דאיסורא פר״שי ז״ל וכגון דנפל בבת אחת דליכא למימר ראשון ראשון בטל וקשה דאם כן לוקמה אפילו בדנפל איסורא לגו היתרא דבהא ודאי מודה רבי יוחנן על כרחין וכדכתיבנא לעיל וכדתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ויש לומר דאין הכי נמי אלא דכיון דרישא לא סגיא לאוקמא אלא בדנפל היתרא לגו איסור׳ סיפא נמי בעינן לאוקומא בהכין ואין זה נכון דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי אלא ודאי כי היכי דמקשה מוקים לה בדנפל מעט מעט הוא הדין למאן דמשני ליה אבל הנכון דלעולם בדנפל היתרה לגו איסורא מעט מעט ומיהו הא פרישנא לעיל דבהיתרא לגו איסורא אינו דין לומר ראשון ראשון בטל אלא שהחמירו לומר כן ביין נסך או בטבל כדלקמן ולא החמירו זה אלא כשהוא מין במינו דלא מנכר טעמא אבל כשהוא מין בשאינו מינו אוקמא הדינא וכל היכא דלבסוף ההיתר מתרבה ומבטל טעם האיסור בס׳ שיהא מבוטל.

ודוקא צלצול קטן כו'. פירוש דצלצול דלא חשיב אמרינן ביה ראשון ראשון בטל אבל חבית דנפיש עמודיה וחשיב אינו מתבטל והולכין אחר סופו לאסור כיון שיש בו בנ״ט.

כי אתא רב יצחק אמר רבי יוחנן כו׳. לפום פשטא נראה דפליגא הדרב דימי בהא דרב דימי לא מפליג בין צלצול לחבית ורב יצחק מפליג ומיהו אף רבנן אין יין נסך אוסר במשהו ומתני׳ כולה בדנפיל היתרה לגו איסורא וכן דעת ר״שי ז״ל ואפשר דלא פליגי כלל אלא דרב דימי לא פירש ובא רב יצחק ופירש ומיהו לית הלכתא כחד מנייהו אלא קיימא לן דיין אוסר במשהו וקיימא לן נמי דלא אמרינן אפי׳ בנותני טעמים ראשון ראשון בטל אלא כל שיש שם לבסוף כדי נותן טעם הרי הוא אוסר כיון דנפל בלא הפסק וכולה מתניתא כפשוטה באיסורא לגו היתרא ורישא אוסר במשהו וסופו בנותן טעם אבל הר״אבד ז״ל כתב דלית הלכתא כרב דימי ורב יצחק באיסורי משהו אבל באיסורי נותני טעמים הלכתא כותיה דאמרינן ראשון ראשון בטל ואפילו יש בו לבסוף והביא ראיה לדבריו מהא דתנן במסכת ערלה בפ״ב דערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה או כלאי הכרם שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או כלאי הכרם הרי הוא מותר וזהו שאמרו הערלה מעלה.

הרי שלפי שנפלו מעט מעט ונתבטל ראשון ראשון ולא עוד אלא שהועוד האחרון נתבטל בסאה שנפלה שם בתחילה לפי שנתבטלה וחזרה בהיתר ותנן נמי לעיל מינה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה של חולין ואחר כך נפלו ג׳ קבין ועוד ערלה או ג׳ קבין ערלה למאה סאין של חולין ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה זהו תרומה מעלה.

הרי נתבאר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור לבטל איסור הבא אחריהן וכל שכן שאין מצטרפין לאיסור לאסור ודוקא בערלה וכלאי הכרם דכי נתבטלו אינם צריכין להרים ונעשה הכל היתר גמור אי נמי בתרומה וערלה ולהתיר לכהן שאינו צריך להרים את התרומה משם אבל תרומה שנפלה בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים מפני גזל השבט והיא מדמעת במקום אחר הא פלוגתה דתנאי היא אי אמרינן בה ראשון ראשון בטל והיינו דתנן סאה תרומה שנפל למאה חולין ולה הספיק להגביה עד שנפלה שם אחרת אסור ור״ש מתיר דרבנן סברי דכיון דצריך להרים כמאן דאיתיה בעיניה דמי ואינו נתבטל ור״ש מתיר שאין הרמתו אלא מפני גזל השבט אבל שורת הדין כבר נתבטל ואפשר דבהא אפילו רב יצחק ורב דימי מודים כרבנן ולהכי לא פרכינן ליה מינה אינהו דאמר אנא דאמרי כר״ש ע״כ תורף דברי הר״אבד ז״ל ואף לדבריו אין מזו ראיה לדרבי יוחנן שיוריד האיסור שלא בהפסק אבל רבינו הר״מבן ז״ל דאפי׳ בשאר איסורין לא אמרינן ראשון ראשון בטל אלא הכל ניעור ואוסר בסופו דהא כיון דאידחיא ורב דימי שלא אמרה ר׳ יוחנן לגמרי אדחיא לה לגמרי וליתא כלל וטעמא דמלתא משום דטעמא לא נטיל ואפי׳ במין ומינו דלא יהיב טעמא מכל מקום הרי נפל בו בסוף דבר חשוב כשעור שראוי לתת טעם בשלא במינו ואפילו בנופל שם בהפסק יש לאסור כל שכן כשנפל בקלוח בלא הפסק ותדע דהא פרכינן לרב דימי מסיפא דיין במים ומים ביין בנותן טעם אלמא לדידן ל״א בנותני טעמים ראשון ראשון בטל ואם כדברי הר״אבד ז״ל אדרבא לדידן תקשי מתני׳ דערלה ועוד דהא פרכינן לחזקיה ממתני׳ דשאור וחולין ואמרינן והא אמר אביי לא שאנו אלא שקדם וסלק את האיסור דאלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל ואף על גב דנפלו שם בהפסק ואם איתא היכי מקשינן מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר היתר לומר טעמיה דחזקיה דכיון שבטלו המים ליין נסך אף על פי שנפל שם עכשיו יין של היתר אינו חוזר וניעור ככל האיסורין. ושאני תרומה מפני שצריך להרים דעל כרחין בתרומה לישראל קא מיירי אלא בודאי שאין הפרש בענין זה בין תרומה לשאר איסורין שבכולן לרבי אליעזר אם לא קדם וסלק את האיסור אסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל ומדר׳ אליעזר נשמע לרבנן דהא רבנן דשרו היינו משום דסבירא להו זה וזה גורם מותר הא אילו נפל שם אסור אחר אף רבנן מודו דאסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל. והא דערלה וכלאי הכרם שניא היא ששיעורן בנותן טעם גדול ואף על פי שנפל שם עוד סאה אחרת אי באיסור בנותן טעם וכיון דכן דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל דהא אית ליה תרתי למעליותא כי בתחילה נתבטל במיעוטו וגם לבסוף אינו ראוי לתת טעם גם בשלא במינו וכיון שכן דין הוא שלא יהא חוזר ונעור אבל בודאי אף בערלה וכלאי הכרם אם נוסף בסוף עד כדי שיתן טעם שזהו אחד בששים בין בשל ראשון ושל שני אסור דאסור ראשון חוזר ונעור ואף בהפסק.

ומתני׳ דקתני יין במים או מים ביין בנותן טעם כפשוטה ממקומה ודומיא דרישא באיסורא לגו היתרא ואפי׳ נפל מעט מעט כדרך הנופלים ולא בטיל כשיש בו בסוף נתינת טעם.

ועוד הביא ראיה רבינו הר״מבן ז״ל מתלמוד ארץ ישראל דגרסינן התם גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים של חולין. ואין בהם נותן טעם רבה עליהן גריסין חולין מין מעורר מינו לאסור פירוש בתמיה כלומר הא ודאי פשיטא דמות׳ דהא הגדילו בהיתר הוא כמה דאמרי ביין נסך את רואת את ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנותן טעם אסור ואם לאו מותר אף הכא כן ואמרינן הדא אמרה ריבה עליהן גריסין של תרומה אסור הא לך ראיה ברורה שאפילו בתרומ׳ כשנפלו איסו׳ בזה אחר זה ואפי׳ בהפס׳ לא אמרינן ראשון ראשון בטל שהרי גריסין בעדשים מין בשאינו מינו הוא ותרומה בשאינו מינה בטלה היא בששי׳ ואינה צריכה להרים ואף על פי כן כשרבה עליה עד כדי נותן טעם חוזר האיסור ונעור ואי ק״ל הא דאמרינן בפרק כסוי הדם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואף על פי שיש בו מראית דם והא מראית דם דהתם כנותן טעם דהכא ואפילו הכי ראשון ראשון בטל יש לומר דהתם לענין קדשים בטיל להחמיר אבל לענין אסורין לא בטיל וכדאמרינן התם עלה בההיא. ולענין כסוי הדם אינו כן שאין דחוי אצל מצות הילכך לענין איסורין אינו כן דגבי קדשים הוא דיש דחוי אבל לגבי אסורין אין דחוי ע״כ דברי רבינו ז״ל.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים כו'. רשי ז״ל כתב דהא פלוגתא אדרב דימי ורב יצחק דאלו לדידהו בלא קיתון של מים גם כן מותר דראשון ראשון בטל ובודאי שכן נראה לפי פשוטה אבל יש לומר דלא פליגי דהכא במאי עסקינן כשנפל יין נסך לבור כדי נותן טעם בבת אחת דבהא אפילו רב דימי מודה דלא אמרינן ראשון ראשון בטל אי נמי דנפל שם מעט מעט מחבית דנפיש עמודיה וכדברי רב יוסף.

כי אתא רב שמואל כו׳. עד מר בעי תחילה ומר לא בעי תחלה פירוש דלרבין אף על פי שנפלו המים לבסוף מבטלין את היין האסור ולרב יצחק אינם מבטלים אלא אם כן נפלו המים תחילה אבל נפלו שם בסוף צריך שיהא בהם ששים כנגד הכל לפי שכבר נעשה הכל יין נסך ודעת הפוסקים ז״ל דהלכתא בהא כרבי יוחנן דכל מין ומינו ושאינו מינו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דהכין סוגיין בעלמא אלא שנחלקו אם פוסקים כמאן דבעי תחלה או לא. ויש אומרים דבעינן תחלה דאי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה גבי חתיכ׳ נבלה שנפלה בין החתיכות כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה וההיא לא שנפלה טעם ממשאו כדי נתינת טעם דהא לרבי יאודה אמרינן לה דסבר מין במינו במשהו וכדאיתא התם אלא מאי שנתן טעם שנתן טעם בחתיכה כלומר שנתערב עמה ופלטה שם אסור והכא נמי כיון שנפל בבור יין נסך שאוסר אותו אף על פי שאינו אלא משהו ואין בו כדי נתינת טעם מכל מקום כבר נעשה חתיכת נבלה וצריך לבסוף מים כנגד הכל ואי ק״ל הא דאמרינן בפ״ק דמסכת תרומות אין המדומע חוז׳ ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין מים שאובין חוזרין ופוסלים את המקוה אלא לפי חשבון סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונאסר חזר ונפל מן המדומע במקום אחר אינו אוסר אלא לפי חשבון תרומה שבה תירצו בתוספות דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה אלא בדבר לח או באסור בלוע בחתיכ׳ שכיון שנבלע בגופה נבלה היא אבל יבש ביבש בטל לפי שוה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו אלא במים שאובין כיון דכולה שאובה דרבנן אף על גב שנתערבו לח בלח אינה אוסרין אלא לפי חשבון. ואם תאמ׳ והא מחומץ בלח בלח הוא אומר מורי הר״אה ז״ל לדעת הרב ז״ל דלא חשיב נתינת טעם דלח בלח אלא דבר שהוא בשול שמתפשט בכל ורבינו הר״מבן ז״ל תירץ שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה במשהו אלא באסורי משהוא כגון ביין נסך וטבל לרבנן ובכל איסורין לרבי יאודה שאין מינו ראוי לבטלו כלל לא בפני עצמו ולא בצירוף ולפיכך אף הוא אינו מתבטל לבסוף על ידי שאינו מינו אלא אם כן נפל שאינו מינו תחילה שאז נדון מין האסור כאלו נתבטל על ידי שאינו מינו ושוב אינו מניח למינו הבא אחרון לאסרו אבל באיסורי נותן טעם שאף מינו היה ראוי לבטלו אם היה בו כשיעור אף כשנפל שם בפחות משיעורו ונאסר מתבטל אחרי כן על ידי ההיתר הבא אחרי כן ע״י ההיתר הבא אחריו אם רבה עליו ואין אוסר אלא לפי חשבון וסוף דינא כתחלת דינא מה תחלת דינו אם היה בו מן החולין כשיעור היה מבטלו אף לבסוף שנתרבו בחולין ויש בהן שיעור לבטל מבטלין וזה טעם נכון יותר לפי שיטה זו ולפי זה ההיא דפרק גיד הנשה אינה הלכה דהא לרבי יאודה אתמרא דאית ליה מין במינו לא בטיל בכל האיסורין אבל לדידן דקיימא לן כרבנן בשאר איסורין אין אומרים בה חתיכה עצמ׳ נעשית נבלה וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז״ל במסכת חולין שהשמיטה מכל מקום בהא דהכא אף רבנן מודו דבעינן תחלה כמאן דמתני לה אדרבין וכן מטין דברי רש״י ז״ל אבל יש מרבותינו הצרפתים ז״ל שפוסקים כאן להקל דלא בעינן תחלה דתרתי לישני נינהו בדרבנן וכל תרי לישני בדרבנן לקולא וההיא דפרק גיד הנשה נמי הלכה היא ולא קשיין אהדדי דהתם מימרא כפשוטה ממש שנתן האיסור הראשון טעם בחתיכה ראשונה כלומר טעם הראוי להיות נכר בשאינו מינו דאף על גב דלרבי יאודה אמרינן לה דסבר מין במינו במשהו הני מילי לאסור את עצמה אבל לעולם אף לרבי יאודה אינה נדונת כחתיכת נבלה אלא כשנאסרה בשיעור נותן טעם והיינו ההיא דאין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון לפי שבתחילה אף על פי שנפל בפחות ממנה לא היה בו כדי נתינ׳ טעם כי ליותרמששים נפל וכיון דאפילו לרבי יאודה דאמ׳ דמין במינו לא בטיל מדאורייתא אינו אומר כן כל שכן ביין נסך וטבל לרבנן שמה שהוא אוסר במשהו אינו אלא מדרבנן ומשום חומרא דיין נסך כדלקמן ומאן דבעי תחלה חומר הוא שהיה מוסיף עוד להחמיר ביין נסך אבל בשאר איסורין מודה הוא דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא כשנפל שם כדי נתינת טעם ואם תאמר כיון דלכולי עלמא כל מין ומינו ושאינו מינו אמרינן רואין כשיש שם שאינו מינו בתחלה מיהת תקשי לן ההיא דאמרינן לעיל גבי חמרא חדתא בענבי דאמר אביי שהוא אוסר במשהו משום דבתר טעמא אזלינן ואמאי נימא שהחרצנים והזגים שאינם מינו רבים עליו ומבטלו ויש לומר דדילמא אביי לית ליה ההיא דמין ומינו ושאינו מינו ולית הלכתא כותיה אי נמי דאית ליה מיהו הני מילי בדבר המתערב אבל התם פסולת הענבים טפלים הם להם וכיון שהיין הכנוס בהן אינו מבטל אף הם אינן מבטלין כל זמן שהם ענבים ומיהו אם נדרכו ופרשו לעצמן אז ודאי מבטלין וזה יותר נכון.

אתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באיסור אסור כו'. פר״שי ז״ל אם האיסור היה אחרון הרי זה אסור ככל מין במינו במשהו ואין שאינו במינו מבטלו ואף על פי שנפל בתחילה דלא אמרינן רואין אבל הגדילו בהיתר שהיין האסור נפל במים תחילה והיה במים ששים ואחר כך הגדילו בהיתר שנפל שם היין המותר באחרונה הרי זה מותר לפי שכבר נתבטל יין נסך בהיתר קודם לכן ואינו חוזר ונעור עכשיו ליאסר מה שאין כן כשנפל יין של היתר במים תחלה דהתם לא שייך יפה לומר טעם בטל כיון דהיתר בהיתר הוא דלא צריך ביטול אלא הרי הוא כאילו עומד בעינו וכשבא אחרי כן היין האסור אוסרו במשהו ואין המים מועילין כלום דלית ליה לחזקיה רואין ורבי יוחנן אמר דאפילו הגדילו באיסור שנפל יין האסור האחרון הרי הוא מותר דאמרינן רואין מכיון שנפל שם המים תחלה הא כל שנפל יין ביין ואחר כך נפלו שם המים לדברי הכל אסור ולא אמרינן רואין דהא תחילה בעינן כן פר״שי ז״ל וכן פירש הר״ז הלוי ז״ל ואי ק״ל והא אתינן לאוקמה לדחזקיה כרבי אליעור דאמ׳ אחר אחרון אני בא ואם אף כשנפלו המים באחרונה יהא מות׳ דהא שאור של חולין דקתני הוא כעין המים דהכא ולאו מלתא היא דלמאי דקס״ד לדמויי הא למתני׳ דשאור השאורים הם כנגד היינות דהוו חד שמא וחד טעמא והעיסה היא כנגד המים דהוי אידך שמא וטעמא וכשהשאור של תרומה בא לאסור לשאור של חולין ולצרפו עמו באה העיסה ועומדת כנגדו ומבטלתו וכדבעינן לפרושי לקמן בס״ד. ואם תאמר והא כיון דנקטינן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים משמע שהקיתון היה אחרון לשניהם יש לומר דהא ליתא דעל כרחין לא נקטינהו כסדר דאם כן מאי הגדילו באיסור איכא הכא שאין לשון הגדילו באיסור אלא כשנפל יין של איסור לבסוף אלא ודאי לא תפשן כסדר והכי קאמר אם נתערב יין דאיסור ביין של היתר ומים כדרך נפילה כלומר בזה אחר זה מה יהא דינם הגדילו באיסור אסור כו׳ אבל יש שפירשו דלחזקיה כל שהגדילו בהיתר מותר אף על פי שנפלו המים בסוף כפשוטה דלישניה ואין זה מחוור דלימא דלית ליה רואין כי איכא תחלה כשנפל האסור אחרון ויהא מתיר כשנפל יין ביין תחלה מפני מים שנפלו לבסוף ויהא זה לגמרי הפך הדעת וסוגיא דלעיל דמאן דבעי תחלה שרי בתחלה ואסר לבסוף והשתא לימא איפכא והלכתא כרבי יוחנן דסוגיין בעלמא כוותיה דכל מין ומינו ושאינו מינו שאינו מינו רבה עליו ומבטלו ולפום פשטה הא דרבי יוחנן פליגא הלישנא דלעיל דלא בעי תחלה אבל יש לומר דהוא הדין דשרי רבי יוחנן במים לבסוף ומשום חזקיה הוא דנקט האי לישנא דאף הגדילו באיסור מותר וזה בכלל מחלוקת הפוסקים ז״ל שכתבנו למעלה ויש שפירשו דהאי פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן אינה אלא אי בעינן תחילה או לא דהגדילו באסור היינו שהגדילו היינות באיסור תערובת שנפלו יין ביין תחלה והגדילו בהיתר כל שנפלו בתחלה יין ובמים שהוא מותר בין שנפלו בתחילה הזה מיין דהיתרה בהדי מים או מיין דאיסורא דסוף סוף כבר נתבטל היין בתוך המים וחזקיה אוסר כשהגדילו באסור דבעי תחלה ורבי יוחנן מתיר אף בזה משום דלא בעי תחילה ולזה הפירוש קשה דאם כן הוה ס״ד דחזקיה כר׳ אליעזר דהא רבי אליעזר אוסר כשנפל שאור של חולין תחלה בעיסה ואחר כך שאור של תרומה והא כיין דהיתר לתוך המים ואחר כך יין של אסור דמיא ושרי ביה חזקיה לכך הנכון כפר״שי ור״ז ז״ל ואמרינן לימא חזקיה ור׳ יוחנן בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמפלגי פירוש דלא ידע תלמודא טעמא דרואין ונקט טעמא דפלוגתייהו כפשוטה בלישנא דחזקיה ורבי יוחנן דחזקיה כרבי אליעזר דאמר אחר אחרון אני בא וכשהשאור האוסר בא באחרונה הוא גובר ואוסר את השאור שהוא מינו ואין העיסה מבטלת אותה כיון שאין בה לבטל את שניהם והויא כאילו אינה הכא נמי היין האסור אוסר את היין הכשר הדומה לעיסה והמים הראוין לבטל הם כאילו אינם וכשנפל שאור של חולין באחרונה אז באה העיסה ועמדה כנגד שאור של תרומה ומבטלת כחו שהרי אין בו לבדו כדי לחמץ כעין שהמים מבטלין את היין האסור וכאילו אין כח בשאור של תרומה להתערב עם השאור ולאוסרו ורבי יוחנן דאמר אף בהגדילו באסור מותר כרבנן דאמרי לעולם אינו אסור עד שיהא בשאור לבדו כדי לחמץ ולאסור את הכל הכא נמי אין כח ביין האסור לאסור אף על פי שנפל לבדו לבסוף כיון שיש שם מים שמסייעין את היין המותר להתירו ולעולם אינו אוסרו אלא כשהוא לבדו ואין עוזר ליין להתירו וכן פר״שי ז״ל אלא שלשונו קצור כמנהגו. ואם תאמר ולמאי דקס״ד השתא חזקיה ורבי יוחנן למה להו גנובי לימא חזקיה הלכה כרבי אליעזר ורבי יוחנן הלכה כרבנן ויש לומר דאין הכי נמי דהוה לן למימר ולמיפרך הכי אלא דעדיפא מינה פרכינן אי נמי דאתא לאשמועינן דפלוגתייהו דהכא לההיא דמיא ואף על גב דלכאורה לא דמו ממש.

(א״ה יוסף שמואל בס׳ אחר כ״י מצאתי האי לישנא יתירה) תו איכא לפרושי ולומר על האי שמעתא.

המשנה השמינית והכונה בה להשלים עניני התערובת של יין נסך ולהתחיל בביאור עניני תערובת של שאר איסורין והוא שאמר יין נסך אסור ואוסר בכל שהו יין ביין ומים במים בכל שהו מים ביין ויין במים בנותן טעם זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם אמר הר"ם לא יהיה רחוק בעיניך היות המים אסור וזה כשהקריב לע"ז או שיהיה נעבד אותן המים ופסק ההלכה ביין נסך בלבד כלומר שנתנסך לע"ז שהוא מטמא טומאה חמורה כזית והוא אוסר במינו בכל שהוא לא שנא איסורא לגו היתירא ולא שנא היתרא לגו איסורא ובלבד שיערה מכלי רחב הסאה יהיה הדבר היוצא ממנו יש לו שיעור גדול אבל אם ערה יין נסך טפה טפה ביין הרבה מן היין המותר הנה זה אינו אוסר אבל אם היה ערוי היין המותר על מעט מן היין נסך הכל אסור ואפי' ערה על משקל שעורה ממנו מלא ספינה מיין נאסר הכל בהנאה ופסק ההלכה גם כן שאין בו ספק ולא פקפוק שהוא עיקר נוהג תמיד שכל אסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך אמנם יין נסך כמו שזכרנו שהוא במינו בכל שהו לגודל איסור ע"ז שנאמר בו ולא ידבק בידך מאומה מן החרם והטבל כמו שהתירו כך אסורו כמו שחטה אחת פוטרת את הכרי כמו כן חטה אחת תשים את הכרי כלו טבל וכשנתערב משאר איסורין מין בשאינו מינו ואפשר לנו לטעום אותו כגון ערוב תרומה בחולין ננסה אותו ואם נתן טעם והוא אינו פוגם כמו שבארנו הוא אוסר הכל ואם הוא דבר אסור שנאכיל אותו לגוי ונסמוך על דברו ואם לא היה גוי מצוי או היה דבר המתערב מין במינו שאי אפשר להכיר טעמו כגון ערוב יין תרומה או ערלה או כלאים ביין חולין הנה הוא ישוער בשעורים הנזכרים תרומה ומעשר וחלה ובכורים במאה וערלה וכלאי הכרם במאתים ושאר איסורין כגון חלב ודם נבלות שקצים ורמשים וטרפות וזולתם בששים וכמו שנתבאר בפרק גיד הנשה בחולין באמרם מין במינו ליכא למיקם לטעמא כגון שמנינות דגיד הנשה אי נמי בשאינו מינו היכא דליכא קפילא ארמאה דטעים בששים וכמו שישוער בששים מין במינו בדברים ששעורן בששים כמו כן ישוער במאה מה ששעורו במאה ובמאתים מה ששעורו במאתים ואמרנו בשביעית שדינו אוסרת כל שהוא במינה כמו שיתבאר בפרק שביעי משביעית אינו חולק על אלה העקרים לפי שאינו אסור באכילה אבל חייב לאכלו בקדושת שביעית בלבד ולפיכך החמירו בשביעית בזה הענין לפי שאין שם אסור אכילה אבל הוא אוכל בזמן השביעית כמו שנבאר לשם ואיני אומר אוסרת אלא על דרך הויתור והדמיון גם כן בדבר האסור ושמור זה הענין והתבונן בפירושו לפי שעמדו בזה העקר רבים מגאוני העולם ולא ידעו אם הכל חוזר לעקר אחד או אם חולק קצתם לקצתם ועל אי זהו הראוי לעשות והכל הולך על עיקר אחד כמו שבארתי לך:

אמר המאירי יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא יין ביין ומים במים כל שהן פירוש יין נסך שנפלה ממנו אפילו טפה כחרדל לחבית גדולה של יין כשר אסר את כלה מפני שיין נסך אוסר בכל שהו וכל שכן אם נפל ההתר לתוך האיסור ולא סוף דבר יין נסך ודאי אלא אפילו סתם יינן ואע"פ שמשנתנו ביין נסך נאמרה כל שהוא אסור בהנאה הוא נקרא יין נסך שהרי בסוף משנתנו אמרו יין נסך שנפל לבור רשב"ג אומר ימכר כלו חוץ מדמי יין נסך ופי' בגמ' שנחלקו בין ביין נסך בין בסתם יינן אלא שפסקו כחכמים ביין נסך וכרשב"ג בסתם יינן ואף כאן סתם יינן בכלל יין נסך אלא שביין נסך אוסר בהנאה ובסתם יינן בשתיה וראיה לדברינו ר"ל שסתם יינן אוסר במשהו ממה שאמרו בבריתא אגרדמיס גוי שקדח במיניקת אסור מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת במשהו ודאי סתם יינן כשאר מגע גוי בכונה וכן קנקנים של גוים שאם כנס יין לתוכן אסור בשתיה אע"פ שהוא בתערובת משהו וכן שבראש הפרק אמרו כיון דאיסוריה חמיר כיין נסך ומ"מ אחרוני הרבנים שפירשו שסתם יינן בששים כסתם משנתנו שהזכירה יין נסך ואע"פ שמצינו לפעמים שקורין לסתם יינן יין נסך הכא שני דנקט לה דומיא דמים שפירושן כשנתנסכו בודאי וזו של אגרדמיס אפשר שנאמרה לדעת האומר בכל איסורין מין במינו לא בטיל או שמא לדעתם שכל שטועם ודאי מנסך אבל שאר מגע אף בכונה דוקא בששים וזו של קנקנים אפשר שהם סוברים דבדידהו משערינן ואע"פ שאף לפי שעה גזרו בהם ובזו מיהא אין כאן אלא משהו גוזרין חדשים אטו ישנים ומה שאמרו דאיסוריה חמיר כיין נסך פירושו ליאסר בהנאה אבל לתערובת משהו לא ומ"מ הדבר פשוט בפי כל הגאונים לאסור אף סתם יינן במשהו אלא שרובם הורו כן בכל יין שלא נאסר אלא בשתיה שאין תערבתו אלא בששים כגון מגע גוי שלא בכונה ודומיהם שלא נאמרו הדברים אלא משום חומרא דע"ז ואין שם ע"ז אלא במה שאסור בהנאה ומכאן הקלו רבים בזמן הזה שמגעם כמגע תינוק כמו שהתבאר מים במים והוא מים שנתנסכו בודאי או שהשתחוה להם ונאסרו אבל יין במים או מים ביין בנותן טעם כשאר האיסורין והוא ששים ומ"מ יין במים אף בפחות מששים הותר שאף בפחות מששים הוא פוגם את המים ומ"מ כל שהמים ראויין לשתייה על ידו מתורת יין מזוג אף על ידי הדחק נאסרו בשתיה וגדולי המפרשים אוסרין אף בהנאה ואין הדברים נראין הא כל שפגמו מותרין בשתיה אף בלא ששים ודבר זה אין לו שעור אלא לפי ענין היין ולפי עיני הדיין ומ"מ חכמי התוספות פרשו שכל שנתערב בששה חלקי מים מותר כמו שיתבאר למטה ואין הדברים נראים זה הכלל מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ופי' בגמ' שזה הכלל בא לרבות את הטבל שדינו לענין זה כיין נסך שבמינו במשהו שלא במינו בנותן טעם אבל שאר איסורין אף במינן בכדי שיעור נתינת טעם כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אחר שביארנו שיין ביין במשהו מה שאמרו בגמרא המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום ראשון ראשון בטל אין הלכה כן וכן אפילו מצלצול קטן לבור שהרי משהו אוסר בו בין שנפל המותר לתוך האסור בין שנפל האסור לתוך המותר ואין בו תורת בטול ואע"פ שגדולי המחברים התירו בנפל אסור לתוך המותר ובצלצול קטן דברים מתמיהים הם אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים מ"מ לענין שאר איסורין ששיעורן בנותן טעם ושהם אסור הנמוח אחד לחברו כחלב ודם בתבשיל ויין במים וכיוצא באלו מאיסורין הנמוחים הבטלים בששים רוב מפרשים מסכימים בהם שכל שלא נפל אסור לתוך התר בבת אחת בכדי נתינת טעם ראשון ראשון בטל אפילו כל היום שכיון שנתבטל אינו חוזר ונעור ולא עוד אלא שמצטרף להתר לבטל האיסור כיצד נפל כזית חלב לתוך ששים של תבשיל והרי נמוח ונתבטל והרי שיש ששים ואחד זיתים של התר שהרי כזית זה חזר להיות התר וחזר ונפל שם כזית ועוד עד שכזית איסור שנפל לשם צריך לבטל אותו ועוד הרי זה מצטרף ומבטלין זה השני וכן שלישי וכן רביעי אפילו בנתינת טעם וכן ביין במים וכן בכל אסור שאינו צריך להרים ושהוא נמוח או שאינו ניכר כגון סאה ערלה במאתים ומ"מ חכמי קטלוניא כתבו שכל שנתוסף האסור כל כך עד שנתן טעם לשבח ודאי חוזר ונעור בין ביין במים בין בשאר איסורין שאין אחר הטעם כלום ולא נאמר דבר זה עד שיבא לכלל נתינת טעם ולדבריהם קשה לפרש מה שאמרו כאן תשמע יין במים בנותן טעם והעמדנוה בהתר לתוך אסור ולדבריהם היה לו להשיב התם שני דטעמו אוסרו שאין אחר הטעם כלום ואפשר לתרץ שבודאי יכול היה לתרץ כן אלא שרצה להעמידה בדרך אחת ולי נראה לפרש יין במים בנותן טעם וזה בודאי אף אתה מודה שבאיסור לתוך התר הוא הואיל ויש בו בנותן טעם ומאחר שזו באיסור לתוך התר אף יין ביין כן ותירץ דאף זו אע"פ שמצד עצמה לא הוצרכנו לכך אף אני מפרשה בהתר לתוך איסור והקשה מסופא דמדרישא במיא דאיסורא וכו' סופא נמי וכו' ומדמים במים אתה מפרשה בין באיסור לתוך התר בין בהתר לתוך איסור אף יין ביין כן ותירץ דכולא בהתר לתוך איסור הא לענין פסק מיהא כל שיש בו טעם נאסר חזר וניעור והוא שנתפרש דבר זה בפרט בערלה שמעלה את הכלאים וכלאים את הערלה שכל אלו שעורם בלא נתינת טעם לאחד ומאתים וסוף הדברים בהם שהיא מעלה את חברתה עד שיגיע לכלל נתינת טעם הא מכאן ואילך אין אחר הטעם כלום ומה שאמרו סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה אחרת והגביהה מותר עד שתרבה תרומה על החולין אלמא אע"פ שהגיע לכלל טעם בטל יראה לי הטעם מפני שהוא יבש ביבש ואין שם נתינת טעם או שמא מין במינו שאין שם נתינת שעם ואע"פ ששמועה זו מוכחת כדברי הראשונים והוא שנראה שלא נדחית אלא לענין יין נסך לא כי אלא הואיל ונדחית לענין יין נסך תדחה מן הכל או שתפרשה עד שתגיע לכלל נתינת טעם ומ"מ אותם שהוא צריך להרים כגון תרומה ומפני גזל השבט אין מצטרפין להתיר כלל והוא שהתרומה אינה מעלה כמו שהתבאר שם וכבר כתבנו דברים אלו במלואן במסכת חולין:

זה שכתבנו לדעת חכמי קטלונייא שהיין האסור שנפל במים אע"פ שנתבטל מתחלתו כל שנתוסף ממנו עד שנתן טעם חוזר ונעור יראה לי דוקא ביין האסור מצד עצמו כגון יין של גוים או של ישראל שנגע בו גוי אבל יין של ישראל שלא נאסר אלא מחמת נצוק או תערובת או מצד שעמד בכלי האסור כל שנשפך אח"כ בתוך כלי שמים בתוכו שלא בכונת בטול קמא קמא בטיל שאע"פ שמ"מ היין אסור מ"מ כשהוא מתבטל שלא בכונה אין דנין בו טעם אלא לפי האיסור שמכחו נאסר וכל שאין בתערובת האוסרו בכדי נתינת טעם מותר ויש לפקפק בעמד בכלי האסור לשער בכל הכלי לראותו כאלו הוא יין האסור ומ"מ לשטת רבני צרפת אין דנין כן אלא בשיעור הקליפה הדקה העליונה שאין היין נבלע לדעתם ביתר מיכן כמו שכתבנו לשטתם וכל שכן ביין כשר שנשפך לקנקן דרך משפך של גוים שלא הוכשר שהוא נאסר כמו שהתבאר במשנה שביעית שאם היה מים בקנקן אומרין ראשון ראשון בטל כל שאין ביין שבשיעור קליפת המשפך בכדי נתינת טעם לשבח לכל היין שנשפך בקנקן ובסברא זו נסמכתי למעשה להתירה ביין שנתערה דרך משפך של גוים על הדרך שכתבתי והדברים נראין וכן אתה משתמש בהוראתם שאינך צריך לדעתם אלא לאחד בששה מן הקליפה שזהו שיעור נתינת טעם לפגם לדעתם ולדעת שאר מפרשים אתה צריך לשיעור גדול יותר על הדרך שכתבנו:

קצת מפרשים פוסקין שמועה זו ר"ל שהמערה מחבית לבור ראשון ראשון בטל ומפרשין אותה לאיסור הנאה ובדרך קטוף שאין שם איסור נצוק והוא שכבר פסקנו ימכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו כרשב"ג וכמו שיתבאר עד שיהא בו נותן טעם ומשיתן טעם אסור בהנאה ובא עכשו להשמיענו שאם נפל ראשון ראשון ונתבטל אינו חוזר וניעור לאיסור הנאה ונראה לי סעד לדבריהם שאם להתר שתיה כמו שפרשנו היאך אמר ר' יוחנן למטה כל איסורין שבתורה בנותן טעם חוץ מיין נסך והלא יין נסך ושאר איסורין שוין בו ומ"מ יש לתרץ לדעת ראשון שלא בכונה נאמרו שהרי בא ר' יצחק והחמיר ובא רבין והחמיר וכלן בשמו של ר' יוחנן או שמא היה סובר יין נסך במשהו בהתר שנפל לתוך איסור וקצת מפרשים תרצוה בפנים אחרים ואין צרך בדקדוק הדברים שלא באו כהלכה אלא מה שפרשו בה דרך קטוף איני מודה להם שהרי פירשה רב יצחק בצלצול קטן ומה הפרש בין קטן לגדול בדרך קטוף:

יין נסך ואפילו יין נסך גמור שנתערב בחבית של יין והיה באותו חבית קיתון של מים אם היה שם אותו קיתון של מים קודם שנפל שם יין של איסור והיה שיעור במים כדי לבטל טעם היין שנתערב הכל מותר רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כך היא שטה ידועה בכל התלמוד כל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

חזר ונפל שם יין אסור עד שעכשו אין במים בכדי לבטלו חזר הראשון וניעור ואין אומרין ראשון ראשון בטל ויש חולקין בזו ודנין אותו כיין במים ומ"מ לדעת חכמי קטלונייא הדבר פשוט לאיסור אף יין במים והוא עיקר וכבר ביארתי שאיני נזקק לדברים אלו אלא ביין האסור מצד עצמו ולא מצד תערובת לבד כמו שכתבתי למעלה:

נפל שם יין של איסור ואח"כ נפל שם קיתון של מים יש אוסרין שכבר נעשה הכל יין אסור ואינו בטל במים הבאים לאחר מכן אא"כ היו שם כדי לבטל את שניהם ויש פוסקין בה אפילו נפלו מים לבסוף ומחלקת זו תלויה במה שאמרו כאן כי אתא רבין אמר יין נסך שנפל לבור והיה שם קיתון של מים רואין את מינו וכו' ואמר רב שמואל לא שנו אלא שנפל קיתון של מים תחלה אבל לבסוף מצא מין את מינו ר"ל לבדו וניעור כלומר נתחזק לאיסור איכא דמתני לה אמתניתין יין נסך אוסר בכל שהו אמר רב שמואל לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין וכו' ואיכא ביניהו תחלה דלמאן דתני לה אדרבין דוקא בנפל תחלה ולמאן דתני לה אמתניתין אפילו נפל לבסוף ונחלקו בענין זה יש פוסקין כמאן דמתני לה אדרבין ויש פוסקין כמאן דמתני לה אמתניתין וכל אחד מביא ראייה לדבריו אלא שאינן כדאי ולי נראה לפסוק כמאן דמתני לה אמתניתין ומפני שלשון זה כשהוא מוסב על שמועה של רבין אינו בא בדקדוק חדא דלא שנו אינו נופל יפה אלא על משנה אע"פ שאפשר שמצינו כן אף בשמועה ועוד שלשון מצא מין את מינו וניעור אינו נאמר אלא במקום שנפל שם איסור ואינו עושה רושם מצד מיעוטו ועומד לו כישן וכשנעור בחברו נתעורר להצטרף עמו ולאסור אבל מה שלא היה שם איסור עד שבא זה ואסר אין לשון זה נופל יפה וכבר הבאנו בו ראיות אחרות לשאר מפרשים בפירושנו:

פיסקא יין נסך אסור ואוסר בכל שהו כו' לא דנפל חמרא דהתירא למיא דאיסורא פי' המורה וכגון דנפל כולי' כחדא דלא איפשר למיא דאיסורא לבטולי' ואינו נ"ל דאע"ג דנפל פורתא פורתא מכי נתרבה חמרא דהתירא עד דלא יהבי בי' מיא טעמא שרי דלא אמרי' ראשון ראשון בטל אלא להקל ולבטל את האיסור אבל להחמיר לבטל את ההיתר לא. אלא כיון דלית ביה באיסורא בנ"ט שרי. עיין בקונטרס תשובותי בתשובה ז':

אפילו כל היום ראשון ראשון בטל והא דתנן לקמן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה נראה לי שיש לנו לפרש כגון דנפל יי"נ ברישא דהו"ל היתרא לגו איסורא והמורה שפירש שהיתה חבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחד דליכא למימר קמא קמא בטל אינו נראה לי דאע"ג דנפל כולו כאחד גבי בור מלא כל שהו חשוב והמערה מחבית לאו מברזא דחביתא משמע דדא"כ מה בין זה לצלצל קטן דלקמן אי אפשר לו להיות כל כך פיו צר שיהא פחות מפי הברזא א"ר שהסיר כל המגופה משמע ועירה מפי החבית ואפ"ה בטל תדע דאע"ג דנפל בבת אחת אמר ר' יוחנן דבטל דכי מקשי' לי' ממתני' ונדחק לתר דנפלו התירא לנו איסורא אמאי לא תריץ לי' כגון דנפיל בב"א א"ו לא שני לי' דאפילו בבת אחת בטל אצל הרוב:

פיסקא יי"נ אסור ואוסר בכל שהו ראשון ראשון בטל פי' המורה ומותר בהנאה ומשמע הא בשתיה אסור ואינו נ"ל דבטל לגמרי משע ואפילו בשתיי' שרי ואי קשיא ממאי דאמרן בפ' ר' ישמעאל אגרדמים גוי שקדר במניקות והעלה לו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו ומסיק התם דחסרו אפי' בהנאה ואמי לימא דבטל דהא איסורא דנפל לגוהיתרא הוא נ"ל לומר דר' יוחנן ל"ג והחזירו לחבית אלא על שיורי הכוס קאמר דאסירי בהנאה משום מגע גוי:

בפרש"י בד"ה ה"ג לא חמרא כו' וכגון דנפל כולה כחדא דלא אפשר למיא דאיסורא לבטיל עכ"ל דאל"כ בלא נ"ט נמי יאסר היין משום קמא קמא דיין דהיתירא בטיל במיא דאיסורא מיהו לא מצי למימר כסברת המקשה דאיירי בחמרא דאיסורא לגו מיא דהיתרא וכגון דנפיל בב"א (א) דכיון דלא נפיל בב"א רק כדי נתינת טעם בהיתרא הל"ל שפיר קמא קמא בטיל כמו במשהו במין במינו משא"כ בהיתרא לגו איסורא דאיכא למימר דנפל מהיתרא בב"א הרבה יותר מכדי נתינת טעם באיסורא כן נראה לי לשיטת רש"י ודו"ק:

תוס' בד"ה תא שמע יין במים כו' ומדהא סיפא איירי באיסורא לגו היתרא רישא נמי דקתני יין ביין כו' עכ"ל ודפריך בתר הכי מדרישא במיא דאיסורא סיפא נמי במיא דאיסורא ה"נ הכי פריך ומדהך סיפא באיסורא לגו היתרא ה"ה רישא דיין ביין בכל שהוא ומשני דכולה כו' וכ"כ התוס' פרק כיסוי הדם לשיטתם ונראה דאין לגרוס לשיטתם הכא בגמרא וקתני סיפא מים ביין בנתינת טעם ומה שיש לדקדק אשיטתם עיין בחידושי שם:

ד"ה יין ביין וכו' אבל סתם יינם בששים וכן מים במים איירי במים שידוע שנתנסכו וכו' כצ"ל:

ד"ה כי אתא רב דימי וכו' בסופו וא"ת ולפירוש רש"י וכו' הא אמרינן במתניתין יין נסך שנפל לבור וכו'. ר"ל דלקמן תנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה והתם נפל איסורא לגו היתרא ולרש"י היכא משכחת דאסור לרב דימי כיון דאמרינן קמא קמא בטל אפילו ליכא ששים דבשלמא לפי' התוס' איכא לפרש דלקמן איירי דליכא ששים:

תד"ה א"ד. תימה כו'. עי' ב"י סי' קכ"ד:

בא"ד י"ל דקמ"ל כו' בזה"ז משום שמחה. אולי צ"ל תענוג עי' שבת שם:

רש"י ד"ה מצא מין א"מ. לבסוף כו'. תיבה זו אין לה ביאור ובר"ן ליתא וע"ש:

תוס' ד"ה כי וכו' היינו עד שיפול שם. עיין שבת דף סה ע"ב תוס' ד"ה שמא ועיין ברכות דף כה ע"ב ברש"י ד"ה אבל וביומא דף נז ע"ב תוס' ד"ה עירה:

בא"ד מה חידוש הוא זה. לא זכיתי להבין הא החידוש הוא אף דאילו נפל בבת אחת לא מהני ס' בהיתר מ"מ בנפל בקלוח אמרי' קמא קמא בטיל ואי דקושייתם מה הפרש בזה ובבת אחת נמי לבטל בס' דמ"ש משהו קטן למשהו גדול הו"ל להקשות בפשיטות דלמאי צריכים לס' קמא קמא בטיל הא אם תצטרך לכל הנפילה לישתרי דהוי ס' וגם אמאי אומר רי"צ אבל חביות לא וזה לא יתישב בתירוצם וצ"ע:

יי"נ אסור ואוסר בכ"ש הא דיי"נ אסור משנה שאינה צריכא היא ולולי דמסתפינא ה"א דרמז לן אפי' אותו יי"נ שהוא רק אסור ולא מטמא והוא סתם יינם שאינו מטמא לשיטת רש"י לעיל למ"ד ע"ב בתוס' ד"ה ומטמא וכו' וכן דעת הרמב"ם דאינו מטמא וקמ"ל הכא אפ"ה אוסר בכ"ש ודלא כשיטת ר"ת ודלא כפי' המשניות להרמב"ם ע"ש היטב. ויש לעיין ביין או מים שנתנסכו ממש דלכ"ע מטמאו וא"כ א"נ קמא קמא בטיל מ"מ טומאה לא בטלה כמ"ש תוס' בבכורת וע"ש כ"ב ע"א ד"ה אבל וכו' וא"כ אע"ג דאיסורא בטיל ומותרי' בשתי' להפוסקי' מ"מ עדיין טמאי' מטומאת ע"ז מיהו מים סלקא להו השקה אחר הביטול אבל יין דלא סליק לי' השקה קשה הדבר לומר שמותר אפי' בשתי' ועדיין מטמא מטומאת תקרובות ע"ז והרחבתי קצת בזה ואין כאן מקום ופנאי להאריך והנה הר"ן כ' אהא דר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן דיש לעיי' מה גביל ניתן בין צרצור דטפין קטני' ובין טפין גדולים ולהנ"ל יש לומר כל טפה ששיעורו בכזית שהוא שיעור טומאתו שנפל בבת א' לא אמרי' בי' קמא בטיל וצ"ע:

יין ביין וכו' כ' תוס' בשם ר"ת דסתם יינם אינו אוסר בכ"ש והא דאגרדמי' אתי' כר' יהודה והקשה הר"ן א"כ מאי קאמר שטיפת יין אוסר בכ"ש הא בכל מקום מב"מ לא בטיל ולפע"ד לק"מ לשיטת תוס' בחולין צ"ט ע"א ד"ה שאני וכו' דלר"י מב"מ בדרבנן בטיל וא"כ הכא ביי"נ אפי' בדרבנן לא בטיל אבל לרבנן דבעלמא מב"מ בדאורייתא בטיל מסתיין דביין שנתנסך ממש ואסור מדאורייתא הא לא בטיל במינו אבל סתם יינם דרבנן בטיל לרבנן:

ובזה א"ש נמי מה שנדחק הר"ן לקמן בפיסקא דזה הכלל דלרב ושמואל דזה הכלל לאתויי כל מב"מ ק' לי' מ"ט פריט ברישא יי"נ ונדחק איידי דמציעתא דיין במים באינו בנ"ט ולא נימא דאפילו באינו מינו לא בטיל ע"ש וזה דוחק ולהנ"ל א"ש דלרב ושמואל דס"ל בכל התורה באיסורא דאורייתא במב"מ לא בטיל מודה ר"ת דלדדהו סתם יינם אעפ"י שהוא דרבנן מ"מ מב"מ לא בטיל וקמ"ל רישא מב"מ דרבנן בסתם יינם אבל מאי דקיי"ל מב"מ בטיל ורק משום חומרי' דיי"נ לא מיתוקם לי' מתני' אלא ביין שנתנסך ממש אבל סתם יינם בטיל בס'. ועיי' לעיל מ' ע"א תוס' ד"ה מחלוקות וכו' ס"ל ציר דגים נמי דאורייתא ע"כ לא ס"ל כתוס' חולין הנ"ל עיי' יבמות פ"ב ע"א בתוס':

יין במים בנ"ט לשיטת ר"ת דיין שנתנסך קאמר א"ש וקמ"ל דלא תימא דאפי' אינו מינו בכ"ש כמו חמץ אבל להפוסקים דסתם יינם קאמר א"כ ק' למ"ד בהתירא גו איסורא מיירי מתני' א"כ השתא יין דהתירא בגו מיא שנתנסכו ממש הוה בנ"ט ולא בכ"ש מה צריך תו לומר מיא דהתירא בגו סתם יינם דסגי בנ"ט פשיטא והוה זו ואצ"ל זו וי"ל לפמ"ש הר"ן בשם הראב"ד דמים מבטלי' כח היין בששה פעמים כמותו דאיפגם ומייתי לי' מלקמן ב' כוסו' שמזגם וערבום זה בזה והר"ן כ' דלשון בנ"ט דמתני' משמע נ"ט ממש בס' ולא בששה ואולי י"ל בתרומה מקלינן וסגי בששה בפגימת טעם בעלמא וביי"נ מחמרי' ובעי' נ"ט ממש וא"כ סיפא רבותא לחומרא קמ"ל לא מבעי' יין התירא בגו מיא שנתנסכו בעי' נ"ט ולא סגי בששה חלקים אלא אפי' מיא דהתירא בגו סתם יינם נמי בעי' ס' ולא סגי בששה חלקים:

וזה מרומז למדקדק בלשון רש"י ד"ה ה"ג לא חמרא דהתירא בגו מיא דאיסורא ואשמעי' דכל כמה דיהבי מיא טעמא בחמרא איתסר עד שיבטל טעם היין את המים עכ"ל ור"ל לאפוקי באיפגם בעלמא ע"י ששה חלקים מים:

ועד"ז י"ל ק' הרמ"א על המחבר בש"ע סי' קל"ד וע"ש בש"ך סקי"ז ובנה"כ שם ולפע"ד דמ"ש שם בש"ע סעי' ה' דיין במים בטל בששה חלקים היינו בסתם יינם אבל ביי"נ או מים שנתנסכו ממש לא מהני פגימת המים אלא בעי ס' והנה בסעי' ג' מיירי ביי"נ דאורייתא דומי' דמים ואז אם נתערב התירא גו איסורא דקמא קמא נאסר אינו חתר להתירא עד שיהיה ההיתר ס' נגד האיסור ולא סגי לכשיפגמנו אלא בעי' ס' ממש אבל איסורא לגו התירא קמא קמא נעשה היתר אפי' נתרבה האיסור כל כך שיתן טעם בהיתר ונרגש בו מ"מ עדיין מותר הוא כיון שהטעם הזה קיוהא בעלמא הוא וטעם פגום אע"ג אי היה נפל בבת א' היה אוסר ההרגש הזה אע"ג דהוא קיוהא הרי ביי"נ לא מהני ששה חלקים מ"מ השתא דקמא קמא התירא הוא אינו חוזר וניעור לאיסור עד דיהיב טעם ממש שיהיה פחות מששה חלקים ויתקיימו דברי המחבר בש"ע ואם לא נתכוון לכך מ"מ נ"ל הדין אמת לפע"ד עיי' וק"ל:

ועיי' רמב"ם פט"ז ממ"א הל' כ"ח השיג הראב"ד ברייתא דאגרדמי ולא נוכל לתרץ דאתי' כר' יהודה דהרמב"ם גופי' פסקו לאותה ברייתא פי"ב הל' ט"ו והנלע"ד דהראב"ד הקשה כן דמפרש מיניקת כפי' תוס' לעיל נ"ח ע"א ד"ה שקד"ח וכו' וה"ל צרצור קטן אבל רמב"ם משמע דמפרש כפירש"י שם והוה כמלא פי חביות ואסור למאי דקיי"ל כנ"י בר יוסף דלא כרב דימי וא"ש רמב"ם ולרב דימי לא תיקשי דהוא מוקי לברייתא כר' יהודה כמ"ש תוס' וק"ל:

לא דקא נפיל חמרא דהתירא בגו מיא דאיסורא פירש"י וכגון דנפל כולי' כחדא דלא איפשר למיא דאיסורא ליבטל עכ"ל י"ל ס"ל לרש"י השתא איסורא בטיל קמא קמא ואינו חוזר וניעור לאיסורא כ"ש התירא לגו אי' דקמא קמא נעשה נבלה פשיטא דאינו חוזר להקל אך היינו התירא דומי' דאיסורא כמו אלו נפיל אי' מיירי שנפלו טפי' קטני' שאין בא' מהם בנ"ט דמשו"ה בטיל ה"נ אם נפלו טפי' קטני' התירא שאין טעם ההיתר נרגש באיסור הרי ההיתר הזה עבר ובטל מן העולם ואינו חוזר וניעור לעולם אך אם נפל טיפה היתר שאין האיסור ס' נגדו וטעמו נרגש באיסור נהי מ"מ נאסר זה ההיתר אבל מ"מ איננו עבר ובטל מן העולם שהרי טעמו לא בטיל ע"כ כשיתרבה שוב ההיתר כל כך שיהי' ס' נגד האיסור חוזר להתירו והיינו דקתני סיפא בנ"ט פי' עד כדי שיתן ההיתר טעם באיסור אז אם יתרבה ההיתר באיסור עד שיהיה ההיתר ס' באיסור חוזר להתירו משא"כ ברישא במב"מ דלא שייך הרגש ע"כ אפי' בכה"ג הוה במשהו וק"ל:

ומדרישא במיא דאיסורא וכו' ס"פ כיסוי הדם הקשה מהרש"א להתוס' דלא קשי' דהסיפא אלא משום דמסתמא רישא דומי' דסיפא באיסורא לגו התירא והשתא מאי פריך מסיפא דסיפא דלמא רישא דמתני' דומי' דרישא דסיפא בהתירא לגו איסורא ותי' כיון דסיפא בשני בבו' חד התירא לגו איסורא וחד איסורא לגו התירא א"כ רישא נמי בתרי בבות ע"ש ולכאורה יש לעיי' דלמא רב דימי לא אמר אלא בסתם יינם אבל בנתנסך ממש לא מקלינן כמ"ש תוס' ביבמות דבמי פירות מחמרי' לענין נטל סאה ע"ש ונהי סתם משנה נמי בסתם יין מיירי לרוב הפוסקים ומשו"ה נדחק בהתירא לגו איסורא מ"מ מסיפא לא פריך מידי דלמא אה"נ מדסיפא תרי בבי ה"נ רישא ובבא דיין ביין שהוא סתם יינם מיירי התירא לגו איסורא אבל איסורא לגו התירא קמא קמא בטיל ובבא דמים במים שהוא נתנסך ממש מיירי באיסורא לנו התירא דבהא מודה רב דימי דלא אמרי' קמא בטיל והא לשיטת ר"ת דסתם יינם בטיל בס' ניחא וק"ל:

לעיל קמא קמא בטיל פירש"י מותר בהנאה עיי' רא"ש שהשיג על רש"י וזאת ההשגה היא שהקשה הר"ן לקמן אהראב"ד דס"ל הביטול בחמץ אינו אלא להנאה אבל לאכילה אסור וכן דעת רש"י לקמן ע"ד ע"א ד"ה תרתי וכו' ע"ש. ומ"מ הכי י"ל כק' הראב"ד תיפוק לי' משום ניצוק חבור וניחא לי' לרש"י דניצוק אינו אוסר אלא בשתי' ולא בהנאה וכן דעת הראב"ד והכא לענין הנאה מיירי וא"ש:

הנה דעת הראב"ד דלא אמרי' חוזר וניעור בשום איסור נ"ל היינו כגון יי"נ שאין אדם מרגיש אם הוא נתנסך או לא אעפ"י שמרגיש האיסור ערלה וכלאי הכרם ויי"נ מ"מ איננו מרגיש שהוא ערלה או כלאים או נתנסך אבל חלב שמרגיש טעם חלב לאחר שנתרבה בזה לא אמרי' שיאכל ויטעום חלב ובזה נסתלק' תמיהת תוס' וק"ל. והראב"ד מייתי ראי' מערלה וכ' מתרומה אין ראי' כיון שצריך להרים לא נתבטל ור"ש דס"ל כמורם דמי ס"ל באמת דאינו חוזר וניעור, והרא"ש פג"ה סי' ל"ז מייתי ראי' מתרומה דחוזר וניעור דהא דצריך להרים הוא רק מגזל השבט ור"ש דס"ל אינו חוזר וניעור היינו משום כמורם דמי ודבריו תמוהי' לכאורה ונ"ל דראב"ד ורא"ש פליגי בהאי דמס' שבת קמ"ב ע"א דהוה ס"ד טעמי' דר"ש דס"ל תרומה בעינא מחתא ות"ק ס"ל לא מחתא בעינא וחוזר וניעור והא דצריך להרים משום גזל השבט הוא, אך ר"ש ס"ל תרומה בעינא דמחתא נמצא אינה מעורבת כלל וכאלו כבר הורמה ולא שייך חוזר וניעור שהרי אינה מעורבת כלל בתוך התערובות, ואי משום הא דמחתא בעינא זה הוה כאלו כבר הורם, וראב"ד ס"ל כדחיי' הש"ס דלכ"ע לאו בעינא מחתא א"כ מוכח מר"ש דלא אמרי' חוזר וניעור וע"כ טעמא דת"ק דס"ל צריך להרים ולא רק משום גזל השבט ועיי' בזה פלוגתת רש"י ותוס' בבכורות כ"ב ע"ב ד"ה תעלה ותאכל וכו' ע"ש:

עוד מייתי ר"ן מירושלמי גריסי' שנפלו לתוך עדשי' והתם באינו מינו שא"צ להרים, ונ"ל דזה תלי' בפלוגתת רש"י ותוס' בחולין צ"ט ע"א תוס' ד"ה אין בהם בנ"ט דלרש"י מיירי שהגריסי' נכרים וצריך להסירם וכל זמן שלא הסירם אם נפלו אחרי' פשיטא דחוזר וניעור אבל אם הסירם או נימוחו וא"א להסירם י"ל כהראב"ד דל"א חוזר וניעור:

רואי' את ההיתר כאלו אינו פירש"י ולא אמרי' וכו' ורבה היין וכו' ואיכא מיא רובא וכו'. האמת מפורש דמיירי לכאורה שלוג יי"נ נפל לס' לוגי' יין כשר שאוסרו במשהו, אלא שהקיתון של מים שיש בו ס' לוגין יתבטל בס"א לוגי' יין האסורי' קמ"ל אלא היין של היתר כאלו אינו ונמצא יש ס' לוגין מים נגד לוג יין של איסור, אבל ה"ל למימר עוד חידוש יותר דאי לא אמרי' סלק ה' צריכי' במים ס' פעמים ס"א לוגין לבטל היין של איסור ושל היתר ופשוט:

ודע כי לפע"ד אין זה ענין לסלק את מינו כמי שאינו דבהא אפילו חזקי' מודה רק בשמעתין עיי' דקדוק לשון רש"י ד"ה וברואין כיון דיין כשר רבה וכו' פי' כיון דהכא כבר נתבטלו המים ברוב יין היתר וכבר נתהפכו המים ונעשו יין אם אח"כ נופל לתוכו האיסור בהא פליגי וס"ל לחזקי' דלא שייך תו רואי' כיון שהמים כבר עברו ובטלו טרם ביאת היין ור' יוחנן ס"ל אפי' בהא אמרי' רואי' אבל בסלק את מינו בעלמא לא פליגי, ועיי' ברא"ש דפרקי' סי' כ"ט דתמה אשיטת רש"י דס"ל מב"מ לא בטיל דק' מלשונו של רבא דאמר קסבר ר' יהודה כל מו"מ ודבר אחר סלק משמע ר' יהודה ולי' לא ס"ל וכיון דסלק הלכה פסוקה היא א"כ ע"כ הא דאמר רבא קסבר ר"י ולי' לא ס"ל היינו אפסקא דמב"מ לא בטיל והקשה פלפולא חריפתא שם אדרבא נימא אדיוקא דסליק פליג רבא וס"ל כחזקי' רבי' דר' יוחנן ע"ש לפמ"ש לק"מ דחזקי' נמי ס"ל סלק רק בהנ"ל פליג:

ברם דא צריך לעיין דאמרי' בשני כוסות שמזגו ונתערבו דמעיקרא לא פשיט לי' וכו' משמע דאיכא ספיקא בהא ונראה דגם זה לק"מ דודאי לשון רש"י ד"ה מהו וכו' ורבה היין על המים וכו' ע"ש והוא תמוה איך אפשר שירבה היין על המים הא בכל כוס איכא ג' פעמים מים כנגד היין שבתוכו מזה נראה דס"ל לרש"י כהראב"ד דששה חלקים מים מבטלים כח היין אף עפ"י שטעם היין נרגש מ"מ קיוהא ופגימא הוא ויפה כ' רש"י מצא מין את מינו וניעור ורבה כח היין על המים לא שרבה במדתו אלא בכחו שאם נסלק היין של היתר יהיה המים ששה חלקים ויופגם כח היין של איסור אבל אי חוזר וניעור הוה רק ג' חלקים מים ורבה כח היין ונרגש ולא נפגם כן נלע"ד כוונת רש"י אלא שהדין הוא חידוש גדול איך נאמר בזה סלק שהרי באמת טעם היין של איסור נרגש וגם אינו נפגם דהא עכ"פ ליכא כאן ששה חלקים מים נגד כל היין איך שייך בזה סלק ומשו"ה מספקא לי' לר' יוחנן אבל בעלמא בודאי ס"ל סלק ולק"מ:

ובירושלמי אמתני' יין במים ומים ביין בנ"ט חזקי' אמר הדא דתימא במקום שאין היין נמכרי' במדה אבל במקום שהיין נמכרי' במדה כיין ביין הם ופני משה לא מצא מקום לפרשו ולפע"ד ט"ס הוא וצריך להגיה במקום שאין המים במדה ועפ"י שאבאר בעזה"י דהרשב"א ומייתי לי' ר"ן לקמן במתני' דיי"נ שנפל לבור כל שמתקני' הקדרה בכך אין דני' בס' אלא במשהו ומייתי ראי' מלעיל ל"ח ע"ב כבשין שדרכן לתת לתוכן יין ע"ש ופסקו מג"א סי' תמ"ב סק"א בסופו ע"ש, ועיי' לעיל נ"ח ע"ב יין שמסכו נכרי וכו' וכ' שם ר"ן דוקא בכוס אבל בחבי' אין דרך מזיגה בכך ע"ש, והיינו דקאמר חזקי' דמתני' מיירי במקום שאין דרך למסוך או למזוג המים במדה אלא במקרה כגון בחביו' ובבור אבל במקום שמוסכו במדה ידועה ועיקור תקנה בכך הוה מים במים כיין ביין דלא בטיל כנלע"ד וקצת ראי' משלהי פ' משילי' גבי מים ומלח לגבי עיסה דהוה כמב"מ כיון דתיקונו בכך:

מצא מין את מינו וניעור פירש"י י"מ ונוער וכו' ונראה דהנך מפורשי' ס"ל כהפוסקים דמיירי מהתירא לגו דאיסורא ולא פליג אדרב דימי ואדרב יצחק בר יוסף, א"כ ההיתר מצא מינו האיסור בתוך הבור ונוער ההיתר הזה מהתירו ונהפוך ונעשה איסור, אבל רש"י ס"ל דפליגי ולדידהו מתני' באיסורא להתירא והאיסור היה חלוש רק לוג א' ועתה בנפלו לבור של יין היתר הרבה נתחזק וניעור משנתו וחולשתו ונתחזק, ועיי' בכורות כ"ב ע"ב פירש"י ד"ה אבל לתוך הקדירה וכו' ע"ש התם מילתא אחריתי היא עיי' וק"ל. הא דכ' הר"ן בשם רמב"ן דאין דרך היתר להתבטל וכ"כ הר"ן ס"פ הנודר מן הירק ע"ש לא מצאתי סברא להסביר הדבר אך רמז הוא בקרא דהרי כל ביטול האיסורי' מאחרי רבים להטות נפקא והתם כתי' לא תהיה אחרי רבים לרעות פי' שההיתר לא יעשה איסור:

מתני' ומים במים כו'. מים שנתנסכו לעבודת כוכבים נפלו במים דהיתר: גמ' ראשון ראשון. שנפל בטיל ביין כשר שבבור ומותר בהנאה והאי דקתני לקמן (דף עד.) יין נסך שנפל בבור כולו אסור מוקי לה כשנפל בחבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחד: לגו היתירא. ולא אמרי' קמא קמא בטיל ליה ברוב: היתירא לגו איסורא. דקמא קמא דהיתירא בטיל ליה: ה''ג יין במים בנותן טעם: מאי לאו חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא. וקתני מכי יהיב טעמא בחמרא מיתסר: ה''ג לא חמרא דהיתירא בגו מיא דאיסורא. ואשמעינן דכל כמה דיהבי מיא טעמא בחמרא איתסר עד שיבטל טעם היין את טעם המים וכגון דנפיל כוליה כחדא דלא אפשר למיא דאיסורא לבטיל: ה''ג ומדרישא מיא. דאיסורא סיפא נמי מיא דאיסורא וקתני סיפא מים ביין בנותן טעם אלמא איסורא בגו היתירא אע''ג דרובא דהיתירא לא אמרינן קמא קמא בטל: אמר לך רב דימי כולה מתני' היתירא בגו איסורא. ורישא מיא דאיסורא וסיפא מיא דהיתירא ואין הלכה כרב דימי שהרי בא רב יצחק והחמיר בא רבין והחמיר ולקמן פסקינן יין נסך במינו במשהו: צרצור קטן גרסי' והוא פך קטן ובעירובין לגבי בגדים בפ' אחרון (דף קג:) גרסינן צלצול קטן והוא קשר של משי: רואין את ההיתר כאילו אינו. ולא אמרינן הרי נאסר כל היין ורבה היין על המים דהא הוי חמרא רובא אלא באיסור שנפל גרידא משערינן ואיכא מיא רובא אלמא פליג רבין אדרב דימי ואשמעינן דמיא הוא דמבטל חמרא אבל חמרא לא מבטל חמרא: תחלה. קודם יין נסך דכי נפל יין נסך אשכחוה מיא ובטלוה: מצא מין את מינו. לבסוף וניעור כלומר נתחזק וניתוסף איסורו ורבה יין על המים ולשון ניעור כאיש אשר יעור משנתו כמו הניעור בלילה וכל היכא דתני מצא מין את מינו וניעור היינו פירושה ויש שמפרשין וניעור נוער מתורתו ראשונה ונדבק בחבירו ונתחזק וא''כ נוער מיבעי ליה: ואיכא דמתני. להא דרב שמואל בר יהודה אמתני' מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחלה. ואפי' נפל קיתון לבסוף ס''ל דמבטלין מים את האיסור: ומאן דמתני אמילתיה דרבין בעי תחלה. דאי לאו תחלה אתא לאשמועינן מאי קמשמע לן הא רבין נמי הכי קאמר:

איכא דאמרי רבה בר רב הונא גופיה אישתי בקנישקנין. תימה היאך היה שותה בקנישקנין נהי דלא הוי חיבור מ''מ היה לו לחוש דלמא פסיק קדים ברישא עובד כוכבים ופי' ר''ח דלא מיירי עם העובד כוכבים אלא שהיה שותה עם ישראל בקנישקנין וא''ת א''כ מאי קמ''ל י''ל דקמ''ל דלא מיתסר בזמן הזה משום שמחה לאפוקי ממאן דאסר במס' שבת לשתות בקנישקנין בזמן הזה פ' במה אשה (דף סב: ע''ש היטב): יין ביין ומים במים במשהו. פר''ת דדוקא יין נסך ממש שנתנסך לעבודת כוכבים הוא דהוי במשהו אבל סתם יינם בששים וכן מגע עובד כוכבים במים מיירי במים שידוע שנתנסכו לעבודת כוכבים דאי בסתם מים ליכא איסור דכוותיה קתני יין שידוע שנתנסך לעבודת כוכבים אבל סתם יינם הוי בששים אפילו מין במינו כמו כל איסורין שבתורה וההיא דאגרדמים עובד כוכבים דקאמר עלה בתוספתא שטיפת יין אוסרת במשהו אע''ג דלא הוו ודאי נסך איכא למימר דאתיא כר' יהודה דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל אפי' בשאר איסורין ועוד אומר ר''י דאפי' אם נפשך לומר דסתם יינם במשהו אפ''ה הוי סתם יינם בזמן הזה בששים ודוקא בימי התנאים והאמוראים שהיו בקיאים העובדי כוכבים בטיב עבודת כוכבים דאז שייכא ניסוך החמירו בסתם יינם לאוסרו כמו יין נסך ממש הלכך לענין ביטול כשאר איסורין דמי ובטל בששים כמו שאר איסורין: כי אתא רב דימי א''ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי' אפי' מתרבה היין נסך לבסוף מ''מ אמרינן ראשון ראשון בטל משמע הכא דרב דימי סבר קמא קמא בטיל ותימה דבבכורות פ' הלוקח (דף כב.) אמרינן הלוקח ציר מע''ה משיקו במים וטהור ממה נפשך אי רובא מיא נינהו הא עביד ליה השקה ואי רובא ציר ציר לא בר קבולי טומאה היא פי' ומיעוט מיא דאית ליה בטלי דציר הוא רוב ומסיק עלה לא שנו אלא לטבול בהן פתו אבל לקדירה לא דמצא מין את מינו וניעור ולא אמר קמא קמא בטיל ורב דימי קאמר לה להא שמעתתא התם ועוד קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דבשמעתין א''ר יוחנן ראשון ראשון בטל ובנדרים (דף נז:) א''ר יוחנן גידולין של תרומה שגדלו ורבו גידוליו על עקרו אסור אפי' לכהן לאוכלן משום טבל ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל וי''ל דבשמעתין נמי דקאמר ראשון ראשון בטיל היינו עד (שיפול) שם כל כך מן היין נסך בין הכל שלא יהא בהיתר ס' אבל אם נפל כל כך מן הנסך לסירוגין בין הכל שאין בהיתר ס' כדי לבטלו אסור משום דמצא מין את מינו וניעור ותדע שכן הוא דאי לא תימא הכי וכי אם היה אדם מערה חלב בקדירה של היתר מעט מעט בסירוגין עד שנתרבה החלב לבסוף כל כך שהיה בו בנותן טעם לקדירה וכי תעלה על דעתך שהוא מותר משום קמא קמא בטיל אלא ודאי לא אמרינן קמא קמא בטיל כיון שיש כל כך מן האיסור לבסוף שהוא נותן טעם ואם תאמר כיון דעד ס' קאמר כדפרי' אם כן מה חידוש הוא זה לאשמועינן שיהא בטל עד ס' וי''ל דאתא לאשמועינן דאף על גב דקתני מתני' יין ביין במשהו דלא מיירי באיסורא לגו היתירא אלא מיירי בהיתירא לגו איסורא וא''ת ולפי' רש''י דפי' קמא קמא בטיל אפי' אין בו ס' הא אסרינן במתני' (דף עד.) יין נסך שנפל לבור וי''ל דנפל בפעם אחת בקילוח אחד דלא אמר קמא קמא בטיל אבל הכא שנפל טיפה אחר טיפה מותר משום דאמר קמא קמא בטיל.: ת''ש יין במים בנותן טעם מאי לאו דקנפיל חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא. וקאמר דלא אמרינן קמא קמא בטיל וקשיא לרבי יוחנן וא''ת ומאי קושיא האמרינן לעיל דלא אמרינן קמא קמא בטיל כי אם עד ס' וא''כ שפיר קאמר דאוסר בנותן טעם דהיינו כי ליכא ס' וי''ל דהכי פריך מאי לאו דקנפיל לגו היתירא ומדהא סיפא מיירי באיסורא לגו היתירא רישא נמי דקתני יין ביין במשהו מיירי בכה''ג דנפל איסורא לגו היתירא וקתני במשהו וקשיא לרב דימי א''ר יוחנן: ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. פר''י דה''ה רב דימי דאמר בחבית דוקא נקט חבית אבל גיגית דנפיש עמודיה טפי מחבית לא אמר קמא קמא בטיל: רואין ההיתר כאילו אינו כו'. רבין אתא לאפלוגי אדרב דימי דאשמועינן דוקא מיא מבטלי חמרא אבל חמרא לא מבטל חמרא ופ''ה דאין הלכה כרב דימי שהרי אחר רב דימי בא רב יצחק והחמיר ובא רבין והחמיר ול''נ טעם זה דאדרבה היה לנו לפסוק בשל סופרים כדברי המיקל והיינו כרב דימי דמיקל טפי מכולהו מ''מ נראה דהלכה כרבין ולא כרב דימי ולא מטעמיה דרש''י אלא משום דרבין בר סמכא הוא טפי כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (דף סד:):

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד