עבודה זרה עב ע"ב

דף עב - ב

וחזר ומדד יין לתוך צלוחיתו של ישראל,  אם יש בו עכבת יין אסור".

מדייקת הגמרא: הא עכבת יין [אותה עכבת יין שנשארה במשפך] במאי קא מתסרא [במה נאסרה], הרי המשפך לא נגע בתוך היין נסך? לאו בנצוק [האם לא נאסרה על ידי זרם היין שחיבר בינה לבין יין הנסך] ?! אם כן, שמע מינה, שנצוק מהווה חיבור ביין נסך!

אומרת הגמרא: תני רבי חייא [רבי חייא הוסיף במשנתו], "שפחסתו צלוחיתו". דהינו, היהודי מילא לגוי את הכלי עד גדותיו, ונגע היין שבכלי בתוך המשפך. נמצא שאותה עכבת יין נאסרה על ידי מגע ישיר בינה ליין נסך. ^[247]

מקשה הגמרא: אבל לא פחסתו צלוחיתו מאי? לא?! אם כן, על כל פנים תפשוט מדברי רבי חייא דנצוק אינו חיבור?

ודחינן: לא! פחסתו צלוחיתו תפשוט לך דאסור. אך נצוק תיבעי.

ראיה נוספת: תא שמע, שנינו במשנה: "המערה מכלי לכלי, את שמערה ממנו מותר". הגמרא הבינה, שמדובר ביהודי המערה יין לכלי של גוי. ומדייקת הגמרא, רק היין שבכלי העליון מותר, הא דביני ביני, היין שבנצוק שבין שני הכלים אסור.

שמע מינה נצוק חיבור!

מקשה הגמרא, אי נצוק חיבור, אפילו דגויה דמנא [היין שבכלי העליון] נמי ליתסר?

מתרצת הגמרא: הא לא קשיא, דקא מקטיף קטופי. כלומר, נפסק הקילוח מהכלי העליון לפני שהניצוק נגע בכלי התחתון. אך מכל מקום, אם היה נצוק, הוי חיבור.

הגמרא דוחה את הראיה: ולטעמיך, אם כדבריך, שדייקת "הא דביני ביני אסור", אימא סיפא, [איך תפרש את הסיפא], "את שעירה לתוכו אסור", משמע, רק את שעירה לתוכו הוא דאסיר, הא דביני ביני שרי?

אלא מהא ליכא למשמע מינה.

ראיה נוספת: תא שמע, שנינו בברייתא: "המערה יין מחבית לבור, קילוח היורד משפת חבית למטה אסור". ולכאורה, טעם האיסור הוא משום "ניצוק".

דוחה הגמרא: תרגמה רב ששת [רב ששת מבאר את הברייתא], מדובר בעובד כוכבים המערה, והניצוק אסור משום דאתי מכחו. אך אין להוכיח מכאן לישראל המערה יין מהחבית לבור שהניצוק אסור.

מקשה הגמרא: אי מדובר בעובד כוכבים המערה, אפילו גוא דחביתא [מה שבתוך החבית] נמי מתסר? מתרצת הגמרא: כח דעובד כוכבים מדרבנן הוא דאסיר.

ולכן, ההוא דנפק לבראי [היין שיצא מכחו החוצה] גזרו ביה רבנן, ההוא דלגואי לא גזרו ביה רבנן.

אמר להו רב חסדא להנהו סביתא [מוכרי יין], כי כייליתו חמרא [כשתמזגו יין] לכלי עובדי כוכבים, קטפי קטופי. אי נמי, נפצי נפוצי. על מנת שלא יהיה ניצוק המחבר בין הכלים.

וכן אמר להו רבא להנהו שפוכאי [פועלים יהודים השופכים יין מכלי לכלי], כי שפכיתו חמרא, לא ליקרב עובד כוכבים לסייע בהדייכו [אל תתנו לגוי להתקרב ולסייע לכם], דלמא משתליתו ושדיתו ליה עליה [שמא תתעיפו ותפילו את החבית עליו], וקאתי מכחו, ואסיר.

מעשה בההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא [העביר יין מכלי לכלי על ידי "גישתא", דהיינו שני קנים המחוברים זה לזה בראשם בשיפוע, ומוצץ מצד אחד עד שעולה היין, ועובר מחבית לבית מעצמו]. אתא עובד כוכבים, אנח ידיה אגישתא [נגע בראש הקנה המקלח יין]. אסריה רבא לכוליה חמרא [אסר רבא את כל היין].

אמר ליה רב פפא לרבא, ואמרי לה רב אדא בר מתנה לרבא, ואמרי לה רבינא לרבא, במאי [מדוע רבא אסר את היין] ? בנצוק. שמעת מינה נצוק חיבור.

דוחה הגמרא: שאני התם, דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר. כיון שהיין נופל מעצמו על ידי ה"גישתא", הוי הכל כחבית אריכתא. אך אין להוכיח מכאן לניצוק בעלמא.

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן, קנישקנין [כלי שיש לו כמה קנים היוצאים מצדיו, וכמה בני אדם יכולים לשתות ממנו בבת אחת] שרי. מותר לישראל ולגוי לתות ביחד מאותו כלי. כיון שכל זמן שזה מוצץ אין היין אין היין שבפיו חוזר למטה].

והני מילי דקדים פסק ישראל [רק אם היהודי גומר לשתות לפני הגוי מותר], אבל קדם פסק עובד כוכבים, לא. כיון שבעת שגמר לשתות חזר מפיו יין לתוך הכלי.

רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא, שרא להו למשתא בקנישקנין.

הא דתרגם רב (אשי) [ששת] בגוי המערה, ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן, דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן. כתב עלה רש"י ז"ל בפירושיו: דהלכתא היא דלא מצינו מי שחלק על רב ששת בהא, ואם שפך הגוי מן הכלי מותר מה שנשאר בכלי. וכן דעת קצת גדולי רבותינו הצרפתים ז"ל, וכן כתוב בספר המאור (כט, א בדפי הרי"ף): ומסתברא הכי משום דרב פפא בתרא הוא, נראה שבספרי רבנו בעל המאור ז"ל גריס תרגומא רב פפא. אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דתרגם רב ששת היינו משום דסבירא ליה דניצוק איו חבור, ומשום קרקוש נמי לא מיתסר, כדאמרינן (ס, א) לגבי כובא חסירא דאין דרך ניסוך בכך, הילכך למאי דסבירא ליה בניצוק דאינו חבור שפיר קאמר דמאי דמשתייר בגויה שרי אפילו בשתיה, אבל אנן דקיימא לן דניצוק חבור, על כרחין כלו נאסר, דאף על גב דגוי לא מנסך אלא מאי דנפק לבראי, מכל מקום מה שנשאר בפנים מחובר הוא למה שיצא לחוץ דאי אפשר בלאו הכי, הילכך כלו אסור אפילו בהנאה. ושמא דעתו של רש"י ז"ל לומר דכחו של גוי קל הוא שהקלו בו חכמים לומר שאינו עושה ניצוק בשפיכתו.
ומיהו מה שכתב כאן הראב"ד ז"ל דמה שנשאר בפנים מדין ניצוק אסור אפילו בהנאה, צריך עיון, דאטו מי נגע ביין שבפנים, דיו לניצוק שיהא כמעורב, ותערובת יין ביין מותר למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו כרבן שמעון בן גמליאל (עד, א), ועוד שהוא ז"ל נראה מתוך דבריו דסבירא ליה כעובדא דעד ברזא דרב פפא (נט, ב) דהלכתא הכין, ואם כן מברזא ולתחת היכי משתרי אפילו בהנאה, דכיון דאותו שעד ברזא שוכב עליו לא גרע מנצוק, ואפילו הכי מברזא ולתחת שרי בהנאה, אלא דקשיא לי הא דאמרינן לעיל (עבודה זרה עא, ב) סוף סוף מכי מטי לאוירא דמנא קניא, יין נסך לא הוי עד דמטה ארעיתא דמנא, שמע מינה ניצוק חבור, דאלמא למאן דאמר נצוק חבור אסור אפילו בהנאה, דהא אמר להו רב ואי לא דמי יין נסך קא שקליתו. ויש לומר דהכי קאמר ליה שמע מינה נצוק חבור ואפילו ליאסר בהנאה, והכל מכלל השאלה. וכן יש לי לומר גם בהא דאמרי ליה לרבא במעשה דבת גישתא שמע מינה ניצוק חבור, וההיא ודאי כיון דקאמר טעמא דכוליה אגישתא גריר, על כרחין אפילו בהנאה אסרו דהוה ליה כאלו נגע בכוליה, וכאלו נגע בשולי החבית דכוליה אסור בהנאה, וכמעשה דברזא דרב פפא דאמרינן עד ברזא אסור, כלומר אפילו בהנאה, ואפלו הכי אמר ליה לרבא שמע מינה ניצוק חבור, דאלמא לכאורה נצוק חבור אפילו ליאסר בהנאה. לא היא דהתם נמי הכי קאמרו ליה שמע מינה ניצוק חבור ואפילו ליאסר בהנאה, אבל קושטא דמילתא ודאי אפילו למאן דאמר ניצוק חבור מותר בהנאה, כן נראה לי. ויש מי שאומר דאפילו נגע גוי ממש בכוונה בקלוח היורד דאסור בהנאה ימכר כלו חוץ מדמי מגעו בלבד, דנצוק כתערובת חשבינן ליה ולא כגוף המגע. ומיהו מסתברא ודאי דאי נגע בקלוח היורד מן הברזא כל מה שהוא נגרר אחר הקלוח אסור אפילו בהנאה כמו שכתבתי ועיקר.
ונראה מדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובותיו (תמים דעים סי' טו) דדוקא בגוי המערה מכלי אל כלי שאינו הולך לאבוד הוא שנאסר הכל, אי נמי אם הולך לאבוד על ידי ישראל או על ידי גוי אחר ובא גוי זה ונגע בו, אף על פי שהיין הולך הוא לאבוד אסור, אבל אם גוי זה עצמו שופך לאבוד אינו נאסר, דהוי ליה כזורק מים לטיט (לג, א) ובטליה מחשיבותו ושויא מיא בעלמא. ומכלל זה אתה שומע כי כל יין שהגוי נוגע בו בענין אחר, אף על פי שהיין הולך ממנו לאבוד [בין] מאליו בין על ידי ישראל בין על ידי גוי אחר (הולך ממנו לאבוד), ובא גוי ונגכע בקלוחו, אסור מה שנשאר בכלי, מאי טעמא גוי בתרא הא לא בטליה וקא מנסיך ליה, וכל שכן הכא דלא ניחא ליה לגוי דניזיל לאיבוד כמעשה דידכו, ודוק ותשכח במילי דשמעתא כולה דאיהו מילי תריצן וברירן למאן דמסגי באורחא כבישא ותריצא, עד כאן..

הא דאסר רבא בגישתא לכולי חמרא, ודייק עליה רב פפא ומכל מקום במאי בניצוק ואהדר ליה רבא שאני התם דכולה אגישתא ובת גישתא גריר. נראה דלאו למימרא דסבירא ליה לרבא בניצוק דלא הוי חבור, אלא דאינהו הוו בעו מניה דרבא טעמא דמילתא מאי היא, ואי אתיא דוקא כמאן דאמר ניצוק חבור או אפילו כמאן דאמר דניצוק לא הוי חבור, ואהדר להו דלכולי עלמא אמרה למילתיה, משום דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר, כן נראה לי.

תרגומה רב ששת בגוי המערה כו׳. כחו של גוי דרבנן בעלמא הוא פירוש דאף על גב דמגעו גם כן מדרבנן וגם סתם יינו מכל מקום יש במגעו כעין יין נסך של תורה אבל כחו לגמרי הוא מדרבנן ואין כיוצא בו ביין נסך על הרוב שאין הרוב מנסכין אלא במגע וחומרא יתירה הוא שהחמירו בכחו מפני חשש מגעו. הילכך מאי דנפק לברא גזרו ביה רבנן מאי דגואי לא גזרו ביה רבנן.

כתב ר״שי ז״ל הלכה כרב ששת דאין אדם חולק עליו ואם שפך גוי מן הכלי מותר מה שנשאר בכלי עד כאן גם הרב בעל התרומות כר״שי ז״ל וכן דעת גדולי התוספות וכן פסק הר״ז הלוי ז״ל וכן הדברים נראין ומיהו דבריו של רש״י ז״ל תמהין היאך יהא מותר מה שנשאר בכלי דהא איהו ז״ל פסק דנצוק חבור כדאיתא בסמוך. ונראה כי דעתו ז״ל דכחו של גוי מדרבנן בעלמא הוא ואפילו תימא דגזרו במאי דנפק לברא איסור הנא׳ במאי דקאי לגואי כשם שלא גזרו בו משום כחו כך הקלו שלא לגזור בו משום נצוק לבראי אי נמי דהכא בגוי המערה בשכירות ומתעסק במלאכתו דאפילו במאי דנפיק לבראי אין לדון בו אלא איסור שתיה בלחוד וכיון שכן אינו אוסר בנצוק כלל וכדכתיבנא לעיל כנ״ל.

ולדברי האומרין דכחו של גוי אפילו בכונה אינו אוסר בהנאה כל שכן דאתיא הא כפשוטה שפיר אלא שאין זה דעת ר״שי ז״ל כמו שכתבנו בפרק ר׳ ישמעאל ולדברי האומרים דנצוק אינו חבור אין אנו צריכין לכל זה ויהא הלכה כרב ששת לגמרי ומכל מקום כן הלכה לפי מה שביארנו וכבר כתבנו בפרק אין מעמידין בס״ד שאם שפך הגוי מן היין במקום שהולך לאבוד הרי היא כזורק מים לטיט ולא נאסר מה שבכלי כלל לדברי הכל.

אמר להו רב חסדא להנהו סבוואתא כי מזבניתו חמרא לגוים קטיפו קטופי אי נמי נפיצו נפוצי אומ׳ מורי הר״א הלוי ז״ל דרב חסדא לאו משום דפשיטא ליה דנצוק חבור אמר הכין אלא מתוך שהיתה הלכה רופפת היה מזהיר לעשות כן לכתחלה לסלק נפשם מכל ספק.

ההוא גברא דאסיק חמרא בגושתא ובת גושתא כו׳. עד שמע מינה דנצוק חבור פירוש דהא לא עדיף מנצוק שכבר הוא מופרש מן החבית ועדיף מברזא.

א״ל שאני הכא דסליק חמרא הגושתא ובת גושתא גריר פירש ר״שי ז״ל שהרי עולה מאיליו והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהויא ליה כחבית אריכתא עד כאן ור׳ מאיר ז״ל גורס שאני התם וכתב הוא ז״ל לפי הגירסא ההיא דעובדא דנצוק אתא למדרשה והוו סברי רבנן למיפסק דנצוק חבור ומייתו ראיה מהא דרבא ואמר להו שאני התם דכוליה חמרא הגושתא ובת גושתא גריר עד כאן ולפום פשטה היה נראה דרבא סובר דנצוק אינו חבור ושאני גושתא ובת גושתא כדמפרש ואזיל אלא שיש לדחות דה״ק להו שאני הכא ולכולי עלמא שרי זה.

אמר מר זוטרא קנישקניז שריא כו׳. ואמרינן דרבה בר רב הונא שרא לדברי ריש גלותא למישתי ביה ואיכא דאמרו דאיהו גופיה שאתי בקנישקניז והא דרבה בר רב הונא איתא בפרק במה אשה יוצאה לענין שלא גזרו בו משום חורבן ומיהו מכיון דמייתי לה תלמודא הכא סתמא נראה שלענין אסור יין הוא והיה מתיר לשתות בו עם הגוי ואיהו נמי עביד בה עובדא ולמדו משם אגב גררא דלית בה משום צער חורבן בית והמקדש כדאיתא התם והקנישקניז הזה פר״שי ז״ל והגאוני׳ ז״ל שהוא כלי רחב שיוצאין קנים מצדו שנים או שלשה בפי מה שהוא ונמשכין ועולין למעלה כנגד גובהו וכשנותני׳ יין בפיו מתמלאין כל הקנים ויכולין הרבה בני אדם לשתות ביחד וכל זמן שזה מוצץ וזה מוצץ אין היין הנוגע בפיו של זה חוזר לכלי והתירו לשתות בו עם הגוי כל היכא דקדם ישראל ופסק אבל קדם גוי ופסק אסור לשתות אחרי כן כי בפסיקתו של גוי חזר היין שבפיו לתוך הכלי וגוי עושה יין נסך בפיו ותימא גדול הוא לדברי הפוסקים ז״ל דניצוק חיבור היאך אפשר להתיר ולא יאסר מה שבכלי מחמת נצוק וכבר טרח הר״אבד ז״ל בפירושיו לפרש זה וסוף דבריו אמר ולבי מגמגם עלי לפי שהענין כמו זר נחשב ורחוק מן הדמיון כמה כח היתרו גדול ואם בתשובת שאלה טרח לצייר זה ואמר חיי ראשי ירדתי למלאכת הקנישקניז ועליתי ממנה כו׳ וכבוד ראשו מונח במקומו כי עדין לא עלה ממנה כמו שיראה העומד בדבריו ויש אומרים שהקנים הללו עומדין בראשו של כלי ופעמים שמתמלא הכלי והם ריקנין אלא שעולה על ידי מציצה וכי הא שאין ראוי לירד דרך הקנים דגם אינו עולה אלא במציצה והם שותין בקנים ריקנים גריע טובא מנצוק.

וזה הנכון שבכל הפירושים לשיטה זו והוא דעת הר״ם הלוי ז״ל אבל מורי הר״א הלוי ז״ל היה אומר דמאן דשרי קנישקניז ודאי סובר דנצוק אינו חבור ואפילו לכתחילה והא דלא דייקינן עלה שמע מינה נצוק אינו חבור משום דהא סברא דבתראי היא דקמו המילתא ואמימרי דקמאי ולא אשכחו בה מאן דאסר מדינא ומשום כבודן של ראשונים שהיו מפקפקין בה סתמוה ואפשר עוד שלא גזרו נצוק אלא במגע יד שהוא דרך נסוך ולא בזה שהוא בפה שאין דרך רוב המנסכין בכך והיה אומר ז״ל שכן דעת רבו הר״מבן ז״ל מהא דהכא אלא דמסתם סתומי ועוד היה אומר מורי הר״א הלוי ז״ל שאף דעת רבי אלפסי ז״ל כך הוא ולכך הביאה לזו ולההיא דגושתא ובת גושתא אחר דברי רב הונא והאמוראים האוסרים ולא פסק בה כלום וראו לחוש לדברי הראשונים ז״ל והאל ברחמיו יורנו דרך אמת.

גוי המערה יין כשר מכליו של ישראל לכלי אחר הכשר גם כן או לקרקע מה שנשפך אסור הנאה ומה שנשאר בכלי הרבה רבנים התירוה בשתיה ולא פי' דין כחו בכונה אלא במה שנשפך ונסעדים בה על מה שאמרו בכאן בההוא דלא נפיק לבראי לא גזרו ואין הדברים נראין כלל לא נאמר דבר זה בכאן אלא דרך דחיה כלומר שלא להביא מאותה שמועה דין נצוק שהיה מפורסם אצלם שלא הוזכר במשנה ובריתא והעמידה בדרך זה ר"ל בגוי המערה ועל דעת זה בדרך פירושה של בריתא או שלא דבר אלא בהתר הנאה וכן פירשוה חכמי הדורות שלפנינו הא על דרך פסק אף רב ששת מודה שהנשאר אסור שהרי יש כאן נצוק בהכרח ולא עוד אלא שגדולי המפרשים אוסרין אותו בהנאה ואע"פ שהנצוק לסתם יינן אינו אוסר בהנאה יראה לי מ"מ שאף זה חמור מנצוק שכלו נקרא כחו בכונה ודרך נסוך בכך כמו שבארנו בפרק רביעי ומ"מ קצת מפרשים הסכימו להתיר את הנשאר בהנאה כמו שכתבנו שם:

יין זה שעירה הגוי מכליו של ישראל לכלי הכשר שאסרנו את הנשאר אם בהנאה אם בשתיה על הדרך שבארנו אומר אני שלא מחמת נצוק לבד נאסר אלא אף מחמת כחו בכונה והוא שאמרתי שאף זה חמור מנצוק ויצא לנו מזה שאם הוציא עליו מיין החבית אסור ואלו לא נאסר אלא בנצוק היה יין החבית מותר מטעם בר נצוק וכן הורו רבים ואיני מודה להם כלל:

גוי שעירה למקום שהולך לאבוד הכל מותר כמו שבארנו בפרק שני ומ"מ היה זה זורקו לאבוד ובא גוי אחר ונגע בקלוח קודם שיגיע למקום האבוד אע"פ שהגיע ראש הקלוח למקום האבוד כתבו גדולי המפרשים שזה אוסרו שלא בטלו ממחשבתו ואיני יודע מה הוצרכו ללמדנו דבר זה שהרי מגע אין בו דקדוק אם לאבוד אם לאו ויראה לי מדבריהם שאם גוי זה מריק למקום האבוד ובא אחר והצילה ממנו ונטל הכלי והריק ממנו על אותו מקום בעצמו שהוא אוסר:

הנצוק כבר בארנו שאין אסורו משום מגע אלא משום ערוב ומעתה אם נעשה הקלוח נצוק ליין נסך הגמור הכל אסור ואם סתם יינן ימכר כלו חוץ מדמי האסור שבו ואם היו מים בחבית אפילו נצוק ליין נסך אם אין בעיקר מגעו כדי ליתן טעם במים שבחבית הכל מותר שכל מין ומינו ודבר אחר רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וכן אם היה נצוק זה מן הגת ובו חרצנים וזגים מעורבים עם היין מין בשאינו מינו הוא כמו שהתבאר למעלה:

כחו של גוי בסיוע ישראל מותר ומ"מ צריך להזהר שלא יניחנו לגוי וכבר ביארנוה בפרק רביעי ומ"מ אם אינו שופכה עמו אלא שמשיאה להם מותר אם היא חסרה שאין לחוש למגע או לשפיכה מכחו ואם ישראל בצדו ונותן לב על המגע ועל השפיכה מכחם מותר:

מאחר שבארנו שנצוק אוסר אין אנו צריכים להודיע על גושתא ובת גושתא שהוא אוסר אף אם נגע בבת גושתא שאף אם נפקפק בנצוק היינו אוסרים בה כמו שאמרו עליה דכולי חמרא בתר גושתא ובת גושתא גריר וענין זה הוא שכשרוצים לערות יין שבחבית גדולה שאינה ראויה לטלטל לתוך חבית אחרת ריקנית זוקפין שפופרת ארוכה והיא קרויה גושתא ומכניסין אותה בחבית הגדולה מפיה עד שמגעת סמוך לשולי הכלי וראשו האחר יוצא בפי הכלי והיא ארוכה עד שיוצא מפי הכלי ומאלכסנין את ראשו כעין קולמוס ומחברין את ראשו של שפופרת זה והוא נקרא גושתא בראשו של שפופרת אחרת קצרה ומאלכסנין את ראשה גם כן כדי שיתחבר עם חברתה ומזפתין ביניהם בכדי שלא יכנס אויר בין שניהם או שנוקבין ראש השפופרת הגדול ונותנין בתוכו ראש השפופרת הקטן וזו השניה עומדת באלכסון מוטית כלפי חבית אחרת ריקנית והיא נקראת בת גושתא ושואף אדם ברוחו בפי השפופרת הקצרה ויין החבית נמשך בשאיפתו דרך הגושתא והיא השפופרת שבתוך החבית וממנה לבת גושתא והוא הקצר וממנו לחבית הריקנית ובלבד שיזהר להשמט ממנה פיו בנחת ולא יתנהו השב רוחו בתוך השפופרת וכשאדם נותן אצבעו בפי הבת מתערב מיד אפילו נופח בה ברוחו וכשהישראל מושך את היין דרך הגושתא ובת גושתא ובא גוי והניח ידו על בת גושתא והפסיק הואיל ויוצאה מפי החבית לא נאסר במגע החבית עצמו ומ"מ נאסר משום נצוק ואע"פ שזה קטפריס הוא ולא נצוק מ"מ נצוק וקטפריס חדא מחתא מחתינהו ולא עוד אלא שאם פקפקנו באיסור נצוק בשאר שפיכות שבחבית אוסרין בזו משום נצוק הואיל וכל היין נגרר אחריה מאיליו או עד שיעור שראש התחתון של גושתא מגיע לשם הרי הוא כנתערב כלו מה שאין כן בחבית ושאר כלים שאין נגרר מהם אלא על ידי אדם ומכאן אני אומר שברזא שלנו הואיל והכי נגרר אחריו אין פקפוק באיסור נצוק שלו אף לדעת המפקפק בנצוק והיא כבת גושתא לגמרי ואני מפרש שני התם דכולי חמרא בתר גושתא ובת גושתא גריר כלומר ודין הוא שלא לפקפק באיסור נצוק שלו ומ"מ לא מטעם אחר הוא אוסרו אלא משום נצוק ואע"פ שכל המפרשים פי' בה דרך אחרת שלא משום נצוק הוא אוסרו אלא מפני שהוא כמגע חבית וטורחים בזה טרח יתר מ"מ זה נראה ברור והאמת אהוב יותר ומכאן יש לי ראיה לאסור בנצוק בקבוקים שלנו אף לדעת המפקפקים באיסור נצוק עד אותה ברזא אלא שמכח אסור נצוק שאנו פוסקים יאסר כלו על הדרכים שבארנו בענין עד ברזא וזה שאמר נגע עלוי גושתא רוצה בו שנגע בבת גושתא שבזה הוא מעכבו ונגיעת גושתא אינו מעכבו כלל שהרי ראש הגושתא מודבק בראש הבת גושתא ומזופת לשם בכדי שלא יכנס רוח ביניהם וזו היא צורתה ומ"מ אין כאן דין מגע בגוף החבית אלא דין נצוק ומ"מ אם הפריד הבת גושתא ונגע בקלוח היוצא מן הגושתא עצמה אפשר שתאסר משום מגע בגוף החבית הואיל והגושתא נכנסת בחלל החבית וכן בקבוקים שלנו ביין היוצא דרך הברזא אם הברזא נכנסת בחלל החבית והוא הוא הענין הבת גושתא אינה נדונת כבר נצוק וכן זה של בת גושתא נאסר הכל בהנאה הואיל והשפופרת בגוף החבית ממש ושתיהן נדבקות ביחד וי"מ איסור זה מחמת מגע יין שבחבית ופי' מה שנאמר כאן דכולי חמרא בתר גושתא ובת גושתא גריר שכל היין משתכשך בחזרת הקלוח או שמאחר שסופו לצאת כלו כשהפסיקו בידו והוה ליה כנוגע בכלי עצמו דרך נקב שבשוליו שהגושתא ובת גושתא כגופו של כלי הוא והואיל ואין הקלוח יוצא לחוץ מה שאין כן בנצוק שהקלוח יוצא חוצה לו:

קנישקניז הוא כלי אחר וענינו הוא שיש לחבית זו שני נקבים אחד מרוח אחת ואחד מרוח אחת וזהו צורתו והיין יוצא דרך שניהם וישראל פותח פיו לקלוח היוצא ברוח זה וגוי פותח פיו לקלוח היוצא מרוח אחרת ושותים שניהם ביחד כל אחד בקנה שלו והכלי עומד קבוע שאי אפשר להזיזו עד שירבה בשפיכה מכחו וכן אינו מוצץ בשפתיו שאם כן הרי נאסר כל הנשאר בנצוק לדעת האוסר בו אלא שפוער פיו סמוך לפי הקנה ופי הקנה בתוך פיו ואין זו אלא שהיין יורד לתוך פיהם כיורד לתוך הקערה ומ"מ אם פסק הגוי תחלה אי אפשר שלא יסתום פיו בשעת פרישתו ונמצא אוסרו במגע והשאר בנצוק וכן שהיין מתעכב מחמת סתימתו ומתרבה לצד קלוח שני מכח סתימתו של זה והרי זה בשעת סתימת פיו כמניח אצבעו לעכבו ואסור הא כל שאינו סותם פיו אין כאן מגע לא ביד ולא בפה שהרי אף מגע שפתים אין כאן אלא שפוער פיו והיין נכנס וכל שפוסק ישראל תחלה מותר אלא כשיפסוק הגוי יאסר הנשאר לשם ויש אוסרין בקנישקניז ואף גדולי המפרשים מגמגמים בה ויש מתירין בה ולא עוד אלא שמפרשים אותה אף בנגיעה ומביאין ממנה ראיה גמורה להתר נצוק ואין הדברים נראין:

כשם שהנצוק אוסר ביין נסך כך הקטפרס ומשקה טופח והנצוק הוא קלוח המחובר בין שני משקים אם על ידי אדם אם דרך צנור וקטפריס הוא שבא דרך מדרון ומשקה טופח הוא שתי גומות שבהם יין וביניהם משקה טופח אלא שאין בו כדי להטפיח ושלשתן אינם חבור לא לטומאה ולא לטהרה לטומאה כיצד היו בכלי מים או משקין וקלחו ממנו לכלי אחד ונגע טמא באחד מהם אין השני טמא וכן אם קלחו ממנו על גבי השרץ או לכלי אחר שבו מים טמאים ומ"מ התבאר במקום אחר בזו ר"ל בשקלח מכלי שיש בו מים טהורים לכלי שיש בו מים טמאים שלא נאמר אלא צונן בתוך צונן או חם לתוך צונן הא צונן טהורים לתוך חמין טמאים נטמאו הצוננין מצד העשן העולה ומתערב שאותם האדים נחשבים לענין זה כמשקה וכן התבאר במקום אחר בקצת משקין שיש בהם נצוק לטומאה ומ"מ רוב משקין אין להם נצוק וכן קטפריס ומשקה טופח ר"ל שאם יש כאן שתי גומות בכלי בזו משקין של חולין טהורים ובזו משקה של חולין טמאים ומשקה טופח על עובי שביניהם אינו מחברן ומ"מ גדולי המפרשים שואלין בה אע"פ שמ"מ אינו חבור יטמא טופח במשקה טמא ואח"כ יטמא טהור בטופח שהרי המשקין תחלה לעולם ועושין שני לעולם עד שמתוך כך העמידוה במשקין של תרומה ונגע טבול יום באחד מהם שפסול ואינו פוסל ואם היה משקה טופח מחבר נעשה הכל אחד וטמא ועכשו שאינו חבור האחד טהור ולשון התוספתא בענין זה אחד משקה שנטמא באב הטומאה או בולד הטומאה הרי זה תחלה מטמא את חברו וחברו את חברו ואפילו הם מאה חוץ ממשקה טבול יום שפסולין ואינן מטמאין לטהרה כיצד שתי גומות בכל אחת עשרים סאה וקלוח הבא דרך צנור או חרדלית הבאה דרך קטפריס או משקה טופח מחברם אינו הבור ולא עלתה לאדם טבילה בהם וכבר בארנו ענין זה במסכת חגיגה וכן מים טמאין שרצה להשיקן במקוה ועירה מהם לתוך המקוה הרי הן בטומאתן עד שישיק את כלן אבל המשקין שבאשבורן כלן חבור לטומאה והוא מעין גומא ארוכה מזו לזו בטופח על מנת להטפיח והוא הדין לנקב ברחב כשפופרת הנאד שאע"פ שהוצרכנו לנקב כשפופרת הנאד אין צורך שיהיו המים ממלאין את הנקב אלא דיו בטופח להטפיח כמו שהתבאר במסכת חגיגה והטובל באחד מהם עלתה לו טבילה למה שכל גופו עולה בהם:

אי גוי המערה אפי' גוא דחביתא נמי ניתסר פי' התינח אי מוקמת לה בישראל מערה לתוך כלי שיש בו יי"נ מצינא לאוקומה כגון דקא מקטף קטופי ומש"ה קילוח שיצא לחוץ אסור ודגוא דמנא שרי אלא אי מוקמית לה בגוי המערה וחשבת לאותו העירוי ניסוך א"כ כל מה שבכלי אסור מפני שניסך ממנו ואהדר כח גוי מדרבנן הוא כו' פי' עיקר הניסוך שישכשך ידו בתוך הכלי אבל כשמערה ממנו אין זה אלא כחו. ולא מיתסר אלא מדרבנן הילכך דבראי גזרו ביה רבנן אבל דגוואי אי לא איחבר ע"י ניצוק לא גזרו בי' רבנן עיין במהדור' תליתאה:

שאני התם דכולי' אגישתא ובת גישתא גריר פי' ולא דמי לנצוק שהוא תלוי על ידי אדם המערה ואין הקילוח בא מאליו ודמי לגישתא ובת גישתא ברזא דחביתא שכיון שנפתח הברזא הקילוח בא מאליו. ולישנא קמא דר"פ דאמר בפירקין דלעיל דבהדי ברזא אסור ואידך שרי לית לי' נצוק חיבור ולית לי' סברא דרבא אפי' דאמר בתר גישתא ובת גישתא גריר ואע"פ שהשטה הזאת מוכחת דס"ל לרבא דנצוק לא הוי חיבור לא דחינן למימרא דרב הונא ודרב חסדא בהכי דלא שמעי' לי' בפירוש דס"ל הכי אלא רבותא קאמר דלא צריכנא לאידחוקי להני אלא אפי' למ"ד ניצוק אינו חיבור הכא מוד' דאסו' משום דגרי' אגישת' ובת גישת':

לא פחסתו צלוחיתו תיפשוט [לך דאסור] ניצוק תיבעי לך שאין לדקדק דוקא פחסתו אסור הא נצוק שרי שיש לומר יותר הוא חמור הניצק מן הפחיסה מפני שמושפך מלא יין ועומד בפני עצמו ואינו מתערב עם היין שבכלי אלא בראש הדק של משפך וה"א יתן אצבעו על נקב המשפך מלמעלה ואותו היין שעומד בדקותו של משפך יאסר וכל מה שעומד ברחב שלו לישתרי אבל הניצוק יש לומר דכולי' הוי חיבור ואסור עיין ספר המכריע בערך ל"ז:

תוספות בד"ה פחסתו צלוחיתו כו' דאע"פ שאין היין נשאר כלל במשפך כו' עכ"ל ודקתני אם יש בו עכבת יין כו' היינו מקום שיוכל היין להתעכב שם כפרש"י במתני' מיהו איירי דלא נשאר כלל שם ודו"ק:

ד"ה פחסתו צלוחיתו וכו' וי"ל דאשמועינן חידוש דאע"פ שאין היין נשאר כלל במשפך אפילו הכי אסור. דברי התוס' הללו תמוהים דהא קתני במתניתין אם יש בו עכבת יין והתוס' כתבו דאשמועינן אע"פ שלא נשאר יין כלל אסור ויש לפרש בדוחק דהתוס' מפרשים אם יש בו עכבת יין היינו שיש בו מקום שיוכל להתעכב שם טיפת יין אבל איירי שאנו רואים שלא נשאר שום יין במשפך ולא ניכר ולא נראה שום טיפת יין באותו מקום שיוכל להתעכב אפ"ה אסור דכיון דיש בו מקום שמתעכבת שם טיפת יין א"א שלא נשאר שם איזה טיפה ואע"פ שאינו ניכר וזהו חידושו ודו"ק:

ד"ה אמר להו רב חסדא וכו' בסוף הדבור וניצוק דמתסר ה"ד וכו' ובא עובד כוכבים ונגע וכו'. ר"ל דאז הוי כאילו נגע בכל היין גם במה שבתוך החבית מטעם ניצוק וא"כ לא שייך ביטול דכולו אסור דהוי כאילו נגע גם באותו יין שבתוך החבית וק"ל:

גמרא תני ר"ח שפחסתו צלוחיתו. לעיל (נו ב):

שם לא פחסתו צלוחיתו תפשוט לך דאסור ניצוק תיבעי. לכאורה נראה דר"ל ע"ד דאמרי' לעיל (סג) דר"א גופיה קמב"ל מאי מיפשט כו' ע"ש והיינו דמספקא לן בדר"ח גופיה אי ניצוק פשיטא ליה דא"ח או דמספקא ליה. אבל זה ודאי מוכח דלא פשיטא ליה דניצוק חבור דא"כ לאשמעינן רבותא טפי דאפי' ניצוק ממש אוסר. ור"ה משמע דודאי קאמר ניצוק חבור עיין בר"ן וצ"ע:

רש"י ד"ה תני ר"ח. להך מתניתין כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ושדית ליה. שמא תניחו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה קנישקנין. שכ"ז שזה מוצץ וזה מוצץ אין כו'. כצ"ל וכ"ה בר"ן וברש"י שם:

תד"ה א"ל ר"ח. מ"מ הא ר"ש דבתרא הוא טפי. עיין עירובין (מ א) תד"ה אדעתא וצ"ע. ואולי דט"ס הוא וצ"ל דגדול הוא טפי וכמש"כ התוס' שם ויתיישב בזה ג"כ קושיית המע"מ אות ח'. אך גם במרדכי איתא דבתרא הוא:

בא"ד אלמא גבי גישתא כו' אלא ע"י מציצה ואין סופו להתערב מאליו כו' ה"ה נמי קנישקנין. לכאורה ל"ד כלל אהדדי דגישתא אע"ג דתחלת יציאת היין בא ע"י מציצה מ"מ אח"כ סופו לירד כולו מאליו כפרש"י וכ"כ התוס' לעיל (נט ב) בד"ה אמר ר"פ והוה כמו המערה מכלי לכלי דתחלתו הוא ע"י אדם. משא"כ קנישקנין דרק בשעה שהוא מוצץ עולה וכשיפסוק מלמצוץ הוא פוסק ג"כ מלעלות וכדמשמע נמי מהא דאסור אם קדם ופסק עובד כוכבים:

תד"ה א"ל רבא. אא"כ ישראל אחר שמסייע הרבה (ר"ל לאפוקי נער קטן וכדמסיק) עמו. ור"ל דיהיה עוד ישראל אחד דהיינו ב' ישראלים ועובד כוכבים אחד דאז אם יעמוד א' ישאר הב' עם העובד כוכבים:

גמ' להנהו סביתא. נ"ב סבויתא לשון רבים גרסינן והוא מלשון לסבאה חברו לעיל דף ע ע"ב מסוביתא שם והוא לשון יחידה ונראה שהנשים היו בימיהם יושבות בחנות מוכרות יין לפיכך הוא לשון נקבה וכדומה בלשון חכמים הוא לשון מזיגה. כדאמרינן בהמפלת מזוג עצמותיו סבוים. והיו מודדות היין חי בפני הקונה אח"כ מוזגות אותו לשתותו:

בת גישתא דעת ר"ת לעיל בתוס' דף ס' ריש ע"א ע"ש דאין הגישתא מגיע עד שולי החביות ואין סופו לעלות ומ"מ כיון דע"י הגשתא מתעורר היין נאסר והוא מוכרח עפ"י שיטתו פ"ב דגטין ט"ז ע"א ד"ה הניצוק וכו' ומ"ש שם אין סופו ליפול הה"נ אין התחתון סופו לעלות שאין הגשתא מגיע עד השולי' וכבר כתבתי בזה לעיל נ"ט ע"ב ע"ש: