עבודה זרה עב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - א

ואכתי קשיא לן: מאי לא ניתן להישבון? כלומר, מדוע אינו חייב להחזיר את הגזילה, אפילו אם שוה פחות משוה פרוטה, הרי לא זכה בה כלל? מתרצת הגמרא: כונת רב יוחנן לומר דגזילת גוי אינו בתורת הישבון. כלומר, לא חל עליו חיוב להשיבה. כיון שלא זכה בה כלל, ובכל מקום שנמצאת הרי היא ברשות היהודי.

מקשה הגמרא: אי הכי, אם כדבריך, שהגוי לא זכה כלל בגזילה, אימא סיפא, "בא חבירו ונטלה ממנו, נהרג עליה".

וקשה, בשלמא ברישא, אפשר לומר שהגוי חייב מיתה אף על פי שלא זכה בגזילה, משום דצעריה לישראל.

אלא בסיפא, מאי עביד? הרי לא גזל כלום, ובודאי שאינו נהרג משום שציער את חברו הגוי?

אלא שמע מינה, משיכה בעובד כוכבים קונה!

ולמסקנת הגמרא, אכן כך שמע מינה, וכן ההלכה, שעובד כוכבים קונה ומקנה במשיכה.

הגמרא להלן, תביא דינים נוספים הנלמדים מדברי משנתינו:

מעשה בההוא גברא, דאמר ליה לחבריה "אי מזביננא לה להא ארעא, לך מזביננא לה" [אם אמכור קרקע זו אמכרנה לך], ועשו קנין על דבריו.

לאחר זמן, אזל [הלך המוכר], זבנה לאיניש אחרינא [ומכר את השדה לאדם אחר]. אמר רב יוסף, קנה קמא [הראשון קנה את השדה].

אמר ליה אביי, מדוע הראשון זכה בשדה, והא לא פסק? הרי בשעה שקנו מידו, עדיין לא סכמו ביניהם את מחיר השדה, ואם כן, לא גמר בדעתו להקנותה לו?

ובמאמר המוסגר מבארת הגמרא, מנא תימרא [מנין למד אביי] דכל היכא דלא פסק לא קנה?

דתנן במשנתינו, "המוכר יינו לעובד כוכבים, פסק עד שלא מדד, דמיו מותרין. מדד עד שלא פסק. דמיו אסורין". ומבואר, שאם לא סיכמו ביניהם על המחיר, אפילו אם עשו קנין, לא קנה.

ומכאן הקשה אביי על דברי רב יוסף, מדוע הראשון קנה, והרי לא סיכמו ביניהם על המחיר מראש?

על כל פנים מאי הוי עלה? כלומר, מה הדין בנידון דידן, האם יזכה הראשון בקרקע, כדברי רב יוסף, או שמא השני, כאביי?

מתרצת הגמרא: מאי הוי עלה?! כדקאמרינן, דלמא חומרא דיין נסך שאני.

כלומר, אין להוכיח ממשנתנו, דשמא, גם במקום שלא סיכמו מראש את המחיר, אם עשו קנין, הקנין מועיל. ואין חוששים שלא גמר בדעתו לקנות. ורק ביין נסך, משום חומרתו, החמירו בו חכמים ואסרו את היין במקום שלא פסקו דמים מראש.

תא [בא] ושמע, ראיה נוספת לדברי אביי, שמשיכה בלא פיסוק דמים אינה מועילה: דאמר רב אידי בר אבין, עובדא הוה [מעשה היה] בבית רב חסדא, ורב חסדא למד ממעשה שהיה בבית רב הונא, ופשטיה מהא דתנן במסכת בבא בתרא (פה' ב'), "המוכר פירות לחברו, ושלח לו את חמריו ופועליו טעונים בפירות. ומשך הקונה את חמריו ופועליו, והכניסן לתוך ביתו, בין פסק לו דמים עד שלא מדד הקונה את התבואה, ובין מדד עד שלא פסק, לא קנה, ושניהן יכולין לחזור בהן.

והטעם: פסק עד שלא מדד, כיון שהקונה לא משך את הפירות, לא קנה. ויכול לחזור בו. ואף על פי שמשך את פועליו והכניסם לתוך ביתו, אין זו משיכה. כיון שאין משיכה מועילה בבני אדם, ועד שלא ימשוך את הפירות שעליהם, לא קנה.

מדד עד שלא פסק, אף על פי שמשך את הפירות, אין משיכתו מועילה, כיון שלא פסק לו דמים. וכדברי אביי, שמשיכה קודם פיסוק דמים אינה מועילה.

ואם פרקן המוכר או הלוקח, והכניסן לתוך ביתו של הלוקח, ופסק לו דמים, אפילו עד שלא מדד, אין שניהן יכולין לחזור בהן. כיון שרשותו של הלוקח קנתה לו את הפירות.

אך אם מדד עד שלא פסק, כיון שלא פסק, לא חל הקנין ושניהן יכולין לחזור בהן".

ומכאן ראיה לדברי אביי, שמשיכה בלא פיסוק דמים אינה מועילה.

מעשה בההוא גברא, דאמר ליה לחבריה, "אי מזביננא לה להא ארעא, מזביננא לך במאה זוזי [אם אמכור קרקע זו, אמכור אותה לך במאה זוז] ". ועשו קנין ביניהם על התחייבות זו.

לאחר זמן, אזל, זבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרין. הלך, ומכר את הקרקע לאדם אחר במאה ועשרים זוז.

אמר רב כהנא, קנה קמא. הראשון קנה, ויתן לו מאה זוז. שהרי פסק דמים, ועשו קנין.

מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד, האי זוזי אנסוהו! כלומר, ההתחייבות היתה, שאם ירצה למכור את הקרקע בשויה, אזי ימכור אותה לראשון. אך כאן, אילו השני היה נותן לו מאה זוז, לא היה מסכים למכור אותה, ורק משום שהציע לו יותר משוויה, הסכים למכירה. נמצא, שהמחיר הגבוה גרם לו למכור את הקרקע בעל כרחו. ומכיון שלא מכר את הקרקע מרצונו, השני קנה, ולא הראשון. ^[243]

והלכתא, כרב יעקב מנהר פקוד.

אגב אורחא הובאו כאן הלכות נוספות הנוגעות לענין זה:

אמר ליה "כדשיימי בתלתא", כלומר, האומר לחברו "אמכור לך קרקע זו במחיר שישומו אותה שלשה", כיון שהשתמש בלשון "שומא בשלשה", ודאי כונתו לשומת בית דין, ולכן אפילו תרי מגו תלתא. אפילו אם לא הסכימו שלשתם למחיר אחד, אלא שנים אמרו מחיר נמוך, והשלישי מחיר גבוה, או להיפך, הולכים אחר הרוב.

אך אם אמר "אמכור לך קרקע זו כדאמרי בתלתא [כמו שיאמרו שלשה אנשים] ", ודאי לא התכוין לשומת בית דין, ולכן עד דאמרי בתלתא. כלומר, המחיר יקבע רק אם יסכימו שלשתם למחיר אחד.

וכן אם אמר "אמכור לך קרקע זו כדשיימי בארבעה [כמו שישומו אותה ארבעה אנשים] ", כיון שהוסיף דעות יותר מבית דין, ודאי כונתו שהמחיר יקבע עד דאמרי בארבעה. עד שיאמרו כולם מחיר אחד. ואין הולכים אחר הרוב.

וכל שכן היכא דאמר ליה "כדאמרי בארבעה", שאין כוונתו לשומת בית דין, אלא עד שיאמרו כולם מחיר אחד.

ואם אמר ליה "אמכור לך קרקע זו כדשיימי [במחיר שישומו אותה] בתלתא", ואתו תלתא ושמוה, ואמר ליה אידך [המוכר], ^[244] ליתו תלתא אחריני דקים להו טפי [הבא שלשה אחרים המומחים יותר, ועל פיהם נקבע את המחיר].

אמר רב פפא, דינא הוא דמעכב. כלומר, המוכר יכול לעכב בעדו, ולחייבו לשום את הקרקע על ידי שלשה אחרים.

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע, ממאי דהני קים להו טפי דלמא הני קים להו טפי? מנין לנו שהאחרונים מומחים יותר מהראשונים? אלא ודאי אינו יכול לעכב בעדו. והמחיר יקבע כמו ששמו אותה בתחילה.

והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.:

מתניתין:

משנתינו תביא דינים נוספים הנוגעים למוכר יין לעובד כוכבים.

המוכר יין לגוי, ונטל את המשפך ומדד יין לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים, וחזר ומדד באותו משפך יין לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש בו עכבת יין, אם נשאר בשולי המשפך מעט יין ^[245] מהיין שמזג לגוי, היין שמזג ליהודי אסור.

גוי המערה מכלי שיש בו יין כשר, אל כלי של יין נסך, את שעירה ממנו, מותר. ואת שעירה לתוכו, אסור. יבואר בגמרא.:

גמרא:

תנן התם במסכת טהרות (פרק ח' משנה ט'), "הנצוק [זרם מים הנופל מלמעלה למטה] והקטפרס [מים היורדים במדרון תלול], ומשקה טופח שלא על מנת להטפיח, כגון שאם יגע בו ביד לא יעלה בה משקה היכול להרטיב דבר אחר, אינו חיבור לא לטומאה, כגון, אם יגע טמא בחלק התחתון של הניצוק או הקטפרס, החלק העליון טהור. או אם היה משקה מכאן ומשקה מכאן, ומשקה טופח ביניהם, ונגע טמא במשקה הטופח שבאמצע, המשקין שמכאן ומכאן טהורים. ^[246]

ולא לטהרה. כגון, אם היו שתי מקואות, ובאחת מהן אין ארבעים סאה, אך יש ניצוק או קטפרס, או משקה טופח המחברן, אינו חיבור, והטובל במקוה החסרה, לא עלתה לו טבילה.

אך האשבורן, דהיינו, גומה שנקוו בה מים, הרי היא חיבור הן לטומאה, כגון אם היו שני משקים, ואשבורן מחבר ביניהם, ונגע טמא באחד מהם, השני גם כן טמא. והן לטהרה, כגון שתי מקואות, שבאחת מהן אין ארבעים סאה, והאשבורן ביניהן, שתיהן כשרות".

הגמרא מביאה דין ודברים שהיה בבית המדרש סביב המשנה בטהרות:

אמר רב הונא, נצוק וקטפרס ומשקה טופח, הגם שאינם חיבור לטומאה ולטהרה, מכל מקום הרי הם חיבור לענין יין נסך. כגון אם עירה יין מכלי כשר לכלי שיש בו יין נסך, אף מה שבכלי העליון נאסר על ידי הניצוק המחבר ביניהם.

אמר ליה רב נחמן לרב הונא, מנא לך הא? מנין למדת דין זה?

אילימא מדתנן [אם למדת מהמשנה הנ"ל]: "הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה", ודייקת, דמשמע במשנה, שרק לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי ניצוק וקטפרס ומשקה טופח חיבור, הא לענין יין נסך הוי חיבור.

יש לדחות: אימא סיפא, כלומר, מהסיפא מוכח שאין לדייק כלל מהרישא, שהרי שנינו בסיפא "האשבורן חיבור לטומאה ולטהרה", ואם כן, אם נדייק גם מהסיפא, ונאמר, רק לטומאה ולטהרה הוא דהוי חיבור, הא לענין יין נסך לא הוי חיבור, נמצא, שהרישא והסיפא סותרות זו את זו, דאילו ברישא, יין נסך חמור מטומאה וטהרה, ובסיפא טומאה וטהרה חמירי מיין נסך!

אלא ודאי, מהא ליכא למשמע מינה. וכיון שממשנה זו אפשר לדייק דבר והיפוכו, ודאי לא דייק התנא בדבריו, ואי אפשר ללמוד הלכות מדיוק לשונו.

הגמרא מחפשת מקור נוסף לדברי רב הונא: תנן, שנינו במשנתנו: "נטל את המשפך, ומדד יין לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים,

הערות

^[243] וגם אם הראשון ירצה להוסיף ולתת מאה ועשרים זוז, אינו יכול. כיון שזו כבר מכירה חדשה. ועל מכירה כזו לא התחייב לו. תוספות רי" ד. אך דעת הראב"ד, שאם הראשון יוסיף ויתן לו כמו שרצה השני לתת, יכול לכופו למכור לו את הקרקע. ואפילו אם כבר מכר את הקרקע לשני, יכול הראשון לתת כמו שנתן השני ולזכות בקרקע. ועיין רמב"ן. עוד כתבו הראשונים: אם כתב לו "אם אמכור קרקע זו, אמכרנה לך לעולם, בכל מחיר שהוא", ודאי קנה הראשון. כיון שהמוכר קיבל על עצמו כל אונס שיהיה.

^[244] עיין רמב"ם (הלכות מכירה פרק ח' הל' ח'). ואכן הרי"ף (בבא בתרא, נא' ב' בדפי הרי"ף) לא גרס את המילה "אידך", אלא "ואמר ליה, ליתו תלתא אחריני: ". וכנראה שזו הגירסא שהיתה גם לפני הרמב"ם, ולכן מפרש דקאי על המוכר, ככל המקרים שהובאו לעיל בגמרא. ועיין עוד בב"ח (חושן משפט רו' ס"ק ה'), שאין חילוק אם אמר כך המוכר או הלוקח.

^[245] רש"י גרס במשנה "עכבת", מלשון "עיכוב", דהיינו שנשאר מעט יין בכלי, ומחמת אותו יין נאסר כל היין שימזוג ממנו. וכמו שיבואר בגמרא. אך יש מהראשונים (וכן הוא בירושלמי) שגרסו "עקבת", מלשון לכלוך, כמו "עקובה מדם", דהיינו אפילו אם לא נשאר ממש יין, אלא רק לחלוחית יין, טופחת על מנת להטפיח, אסור. וטעם האיסור יבואר בגמרא.

^[246] וכן אם היה משקה אחד טמא, והאחר טהור, ומשקה טופח ביניהם מחברם, אין המשקה השני נטמא. (רש"י גיטין טז' א').

ומאי [ומה] פירוש "לא ניתן להישבון"? שאינו בתורת הישבון אינו בכלל דין השבת גזילה, שהרי באמת לא גזל את החפץ.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אימא סיפא [אמור את סופה] של הלכה זו: גוי שגזל מישראל, ובא חבירו שהוא גם כן גוי ונטלה ממנו — נהרג עליה. בשלמא רישא [נניח בראש] בהלכה הראשונה אתה מפרש משום דצעריה [שציער] את ישראל, אלא סיפא [בסוף] מאי עביד [מה עשה] השני?

אלא שמע מינה [למד מכאן] כי משיכה בגוי קונה, ולכן קנה הראשון את הגזילה, ומשום כך גם חייב השני שגזלה ממנו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א ובענין פסיקת דמים שנזכרה במשנתנו, מסופר, ההוא גברא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: "אי מזביננא לה להא ארעא — לך מזביננא לה" [אם מוכר אני את הקרקע הזו, לך אמכור אותה], אזל זבנה לאיניש אחרינא [הלך ומכר אותה לאיש אחר], אמר רב יוסף: קנה קמא [הראשון] שעימו התנה.

אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] לא פסק עימו את המחיר! ומנא תימרא דכל היכא [ומנין אתה אומר שכל מקום] שלא פסק לא קנה [קונה]? דתנן [ששנינו במשנתנו]: המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד — דמיו מותרין, מדד עד שלא פסק — דמיו אסורין.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה]? מה נאמר על ראיה זו? ותוהים: מאי הוי עלה [מה היה עליה]? כדקאמרינן [כמו שאמרנו] הרי יש לנו הוכחה מפורשת מן המשנה שהפסיקה היא הקובעת! ומשיבים: משם אי אפשר להוכיח הוכחה גמורה, דלמא חומרא [שמא חומרת] יין נסך שאני [שונה], שמשום כך מקפידים יותר בדבר, אבל בענין אחר לא מקפידים כל כך על הפסיקה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר רב אידי בר אבין: עובדא הוה בי [מעשה היה בבית] רב חסדא, ורב חסדא היה לו מעשה כגון זה בי [בבית] רב הונא, ופשטיה מהא דתנן [ופתרו את הבעיה מזו ששנינו בברייתא]: משך חמריו ופועליו של המוכר, שהיו טעונים פירות, והכניסן לתוך ביתו, בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק — לא קנה, ושניהן, בין המוכר ובין הקונה, יכולין לחזור בהן משום שעדיין לא עשה מעשה של קנין בפירות.

אבל פרקן פירק את המשא שהביאו עימהם והכניסן לתוך ביתו, וכך נעשה מעשה של קנין, שנכנסו לרשותו, אם פסק עד שלא מדד — אין שניהן יכולין לחזור בהן, מדד עד שלא פסק — שניהן יכולין לחזור בהן, משמע מכאן שלמרות שנעשה קנין, יכולים הצדדים לחזור בהם עד שיפסקו את המחיר, וכדברי אביי.

ב ובענין דומה של פסיקת מחיר, מסופר, ההוא גברא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: "אי מזביננא לה להא ארעא — מזביננא לך במאה זוזי [אם אני מוכר את הקרקע הזו אמכור אותה לך במאה זוזים], אזל זבנה לאיניש אחרינא [הלך ומכר אותה לאיש אחר] במאה ועשרין [ועשרים], אמר רב כהנא: קנה קמא [הראשון]. מתקיף לה [מקשה על כך] רב יעקב מנהר פקוד: האי זוזי אנסוהו [אדם זה הכסף אנס אותו] שאמנם התחייב למוכרה לו כשירצה למכור, אבל במקרה זה אין רצונו למכור, אלא כאילו נאנס מחמת הכסף שהוצע לו, ולכן מכירתו האחרונה תקפה. ומסכמים: והלכתא [והלכה] כרב יעקב מנהר פקוד.

ג ועוד בענין התחייבות מוקדמת של אדם למחיר, אמר ליה [לו] המוכר לקונה שהוא מוכר דבר במחיר "כדשיימי בתלתא" [כמו שיעריכו אותו בשלושה] — אפילו תרי מגו תלתא [שנים מתוך שלושה] פסקו על סכום מסויים, הרי זה בכלל מה שקיבל על עצמו. אבל אם אמר: "כדאמרי בתלתא" [כמו שאומרים שלושה] הכוונה היא עד דאמרי בתלתא [שיאמרו שלושתם] דבר אחד. אם הוא אומר "כדשיימי [כמו ששמים] בארבעה" — עד דאמרי [שיאמרו] בארבעה, וכל שכן היכא דאמר ליה "כדאמרי בארבעה" [כשאמר לו: "כמו שאומרים ארבעה"].

אמר ליה [לו]: "כדשיימי בתלתא" [כמו שיעריכו בשלושה], ואתו תלתא ושמוה [ובאו שלושה והעריכו אותה], ואמר ליה [לו] אידך [האחר]: ליתו תלתא אחריני דקים להו טפי [שיבואו שלושה אחרים שמוחזק להם, מבינים יותר בדבר] — אמר רב פפא: דינא [דין] הוא שמעכב עד שיבואו השלושה האחרים. מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ממאי דהני קים להו טפי [מנין שאלה מוחזק להם, מבינים יותר]? דלמא הני קים להו טפי [שמא אלה הראשונים מוחזק להם יותר]! ומסכמים: והלכתא [והלכה] כרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שכיון ששמוהו שלושה הראשונים — הולכים לפיהם.

ד משנה נטל את המשפך של יין ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי, וחזר ומדד באותו משפך יין לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש בו במשפך עכבת יין שמתעכב בתוכו משהו מן היין — כל מה ששפך דרכו לכלי של ישראל אסור, מאחר ונתערב בו אותו יין. המערה מכלי אל כלי, את (אותו כלי) שעירה ממנו — מותר, ואת שעירה לתוכו — אסור.

ה גמרא תנן התם [שנינו שם] במסכת טהרות: הנצוק קילוח של נוזלים, והקטפרס מים הזורמים במדרון, ומשקה נוזל בכמות כזו שהוא טופח מרטיב מה שהוא נוגע בו, ולא יותר מכך — כל אחד מאלה אינו מהווה חיבור בין נוזלים לא לענין טומאה ולא לענין טהרה. האשבורן משקה מכונס במקום אחד (ויש בו טופח על מנת להטפיח) — הרי זה חיבור לטומאה ולטהרה.

אמר רב הונא: נצוק וקטפרס ומשקה טופח — הרי הם חיבור לענין יין נסך.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: מנא לך הא [מנין לך דבר זה]? אילימא מדתנן [אם תאמר מדיוק הלשון, ששנינו במשנה]: הנצוק והקטפרס ומשקה טופח — אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, ואתה מדייק מכאן: לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי [שאינו] חיבור, הא [הרי] לענין יין נסך הוי [הרי זה] חיבור. אם כן, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: האשבורן — חיבור לטומאה ולטהרה, ונדייק מכאן: לטומאה ולטהרה הוא דהוי [שהוא] חיבור, הא [הרי] לענין יין נסך לא הוי [אין זה] חיבור, ודאי אי אפשר לומר כן! אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזו מדיוק לשון הזה אין לשמוע ממנו]. ומנסים להביא ראיה לשיטת רב הונא ממשנתנו.

תנן [שנינו]: נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי, וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And what does it mean that the stolen object is not subject to restitution? It means that it is not subject to the halakhot of restitution, because it is not technically a theft.

The Gemara asks: If that is so, say the latter clause of that halakhic statement: If another descendant of Noah came and took the stolen item from him, he is also executed for it. Granted, with regard to the first clause it can be explained that although there is no obligation to return the item, the gentile is executed because he caused the Jew distress; but with regard to the latter clause, what did he do? He did not cause the Jew distress, and since the item is worth less than one peruta, one is not obligated to return it unless he stole it from a gentile. Consequently, the second theft should not be considered a legally significant act.

Rather, should one not conclude from it that one pulling an item acquires it in a transaction performed by a gentile? Accordingly, the actions of both the first and second gentiles are legally significant acts of theft, for which they are liable to be executed. The Gemara affirms: Conclude from it that this is so.

§ The Gemara relates: There was an incident involving a certain man who said to another: If I sell this land, I will sell it to you, and they performed a formal act of acquisition to ratify the agreement. He went and sold it to another person. Rav Yosef said: The first one has acquired it.

Abaye said to him: But he did not fix a price with him for it. And from where do you say that wherever the people involved in the transaction did not fix a price, the buyer has not acquired the item, even if they performed a formal act of acquisition? It is from that which we learned in the mishna: In the case of a Jew who sells his wine to a gentile, if he fixed a price before he measured the wine into the gentile’s vessel, deriving benefit from the money paid for the wine is permitted. But if the Jew measured the wine into the gentile’s vessel, thereby rendering it forbidden, before he fixed a price, the money paid for the wine is forbidden.

The Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? The Gemara interjects: What is meant by the question: What halakhic conclusion was reached about this matter? The conclusion is as we have stated, that it is evident from the mishna that the acquisition goes into effect only after the price is fixed. The Gemara explains its question: Perhaps due to the stringency of the prohibition of wine used for a libation, the case of the mishna is different and is not characteristic of the halakha in monetary matters.

The Gemara suggests: Come and hear a proof that an acquisition goes into effect only after the price is fixed, as Rav Idi bar Avin said: There was an incident that came before the school of Rav Ḥisda, and Rav Ḥisda brought it before the school of Rav Huna, and Rav Huna resolved it from that which we learned in a baraita: If one bought from another produce that was loaded on the seller’s donkeys or carried by his laborers, and the purchaser drew the seller’s donkey drivers or laborers laden with produce and brought them into his house, in this case, whether the seller fixed a price before he measured the produce or whether he measured the produce before he fixed a price, the purchaser has not acquired the produce, and both of them, the purchaser or the seller, can retract the transaction, as no act of acquisition took place.

The baraita continues: But if the purchaser unloaded the produce and brought it into his house, this constitutes an act of acquisition, and therefore if he fixed a price before he measured the produce, neither of them can retract, but if he measured the produce before he fixed a price, both of them can retract. This illustrates that even if there was an act of acquisition, they can retract the transaction until the price has been fixed, in accordance with the statement of Abaye.

§ There was a related incident involving a certain man who said to another: If I will desire to sell this land, I will sell it to you for one hundred dinars, and they performed an act of acquisition to ratify the agreement. He went and sold it to another person for one hundred and twenty dinars. Rav Kahana said: The first one has acquired it. Rav Ya’akov of Nehar Pekod objects to this: Those twenty additional dinars compelled him to sell it to the second purchaser. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Ya’akov of Nehar Pekod.

§ If the seller said to the purchaser: I will sell you this merchandise as it is assessed by three people, even if two out of the three agreed to a certain assessment, the seller must accept this price. If he said: I will sell you this merchandise in accordance with the price that is stated by three people, he is not held to their assessment unless it is stated by all three. If he said: As it is assessed by four people, he is not held to their assessment unless it is stated by all four; and all the more so in a case where he said to him: In accordance with the price that is stated by four people.

If the seller said to the buyer: I will sell you this merchandise as it is assessed by three people, and three people came and assessed it, and the other one, the purchaser, said: Let three other people, who are more proficient in their assessment, come and assess the merchandise, Rav Pappa said: The halakha is that he can prevent the price from being set until more proficient people assess the merchandise. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, objects to this: From where can he know that those other three are more proficient in their assessment? Perhaps these, the first three, are more proficient. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Huna, son of Rav Yehoshua.

MISHNA: In a case where a Jew took a funnel and measured wine into a gentile’s jug, and then measured wine with the same funnel into a Jew’s jug, if there is a remnant of wine left in the funnel, the wine measured into the Jew’s jug is forbidden, as some of the wine that was measured into the gentile’s jug is mixed in it. In the case of one who pours wine from one vessel into another vessel, the wine left in the vessel from which he poured is permitted, but the wine in the vessel into which he poured is forbidden.

GEMARA: We learned in a mishna elsewhere (Teharot 8:9): A stream of water, and water descending an incline [vehakatafres], and liquid that rendered an item moist do not constitute a connection between liquids, neither with regard to ritual impurity nor with regard to purity. These liquids do not constitute a connection that transmits impurity, e.g., if impure water is in one place and becomes attached to water above it, the water above is not considered attached to the impure water and is not rendered impure. They also do not constitute a connection for purification, e.g., if two collections of water are attached via the pouring of a stream, they do not join together to form the amount of water necessary to form a valid ritual bath, through which people and items can become ritually pure. A pond constitutes a connection between liquids with regard to impurity and with regard to purity.

Rav Huna says: A stream of water, and water descending an incline, and liquid that rendered an item moist constitute a connection with regard to the matter of wine used for a libation.

Rav Naḥman said to Rav Huna: From where do you derive this? If we say it is derived from that which we learned in the mishna: A stream, and water descending an incline, and liquid that rendered an item moist do not constitute a connection between liquids, neither with regard to ritual impurity nor with regard to purity, and it is inferred that it is with regard to impurity and with regard to purity that it does not constitute a connection, but with regard to wine used for a libation it does constitute a connection, then say the latter clause: A pond constitutes a connection between liquids with regard to impurity and with regard to purity. It can be inferred from here that with regard to impurity and with regard to purity it is a connection, but with regard to wine used for a libation it is not a connection, contrary to the halakha inferred from the former clause. Rather, clearly no inference is to be learned from this mishna.

The Gemara attempts to bring proof for Rav Huna’s opinion from that which we learned in the mishna here: In a case where a Jew took a funnel and measured wine into a gentile’s jug, and then measured wine with the same funnel into a Jew’s jug,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן נטל את המשפך אם יש בו עכבת יין אסור. אסור בהנאה קאמר מפני שטפה של יין נסך אוסרת בכל שהוא ופי' עכבת יין לכלוך ובירושלמי כמה דתימר עקובה מדם והיינו טופח על מנת להטפיח דאלו בשתיה אע"פ שאין בו עכבת יין כיון שנאסר היין שבו כשהוא מודד לתוך צלוחיתו של עכו"ם הרי הכלי צריך הדחה מעתה וכל זמן שלא הדיח אוסר היין שבו בשתיה אלא בהנאה קאמר דומיא דרישא דקתני דמיו אסורים וכן נמי סיפא במערה מכלי אל כלי אסור בהנאה קאמר דתערובת היא שהוא מערה לכלי שיש בו יין נסך והיינו דלא קתני ואם לאו מותר אלא ימכר.
ותמהני א"כ למה כתבה רבינו ז"ל למשפך כיון דקי"ל כרשב"ג בכל תערובת סתם יינן וכאן אין בו דמים של יין נסך כלל יכול הוא למוכרו לעכו"ם כולו וכן הוא עצמו מותר בהנאתו שאין כאן הנאת איסור עצמו שיוליך לים המלח כר' אליעזר וי"ל שאפי' נפלה טפה לבור אסור בהנאה עד שיפר' חוץ מדמי יין נסך או יוליך פרוטה לים.
לשון אחר מצאתי בה שאמרודכל דבר שאין מכניסו לקיום ועמד בו יין של איסור לפי שעה אם יבש הכלי אינו צריך הדחה לפי שכבר יבשה טיפת יין נסך שבפניו והיא כלה מאיליה וזה הלשון עולה יפה במשנתנו ובלבד שנאמר שהוא דין מיוחד במשפך מפני שאינו כלי קבול והיין נשפך ממנו מיד וניגב ולא מתערב ביה טופח על מנת להטפיח לא בלע לו אבל בכסי אין הדבר נראה כלל.

הא דתנן התם הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור. משמע בגמרא בפ' המביא תניין (גיטין טז,א) דר' יהודה היא דאמר מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וירד הראשון וטבל וירד שני וטבל השני טמא ר' יהודה אומר אם היו רגליו של שני נוגעות במים אף השני טהור משום דאמרי' גוד אחית.
ומיהו קולא הוא שהקילו חכמים במקוה אבל בשאר מילי לא הוי חבור כדמשמע בפרק המביא וכ"ש לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי גבי מקואות השני טמא דלטהרה ולטומאה לא הוי חבור ואם היה דין יין נסך כדין טומאה וטהרה כולן אינן חיבור אפילו ניצוק שסופו ליפול והיינו דדייקי' מקלוח היורד משפת חבית ולמטה אסור ש"מ ניצוק חבור דאלמא אפי' בקלוח שסופו לירד לא הוי חבור למאי דס"דמעיקרא אלא לרב הונא דסבר אפי' בניצוק דמתני' שאינו עשוי ליפול דלטומאה ולטהרה לא הוי חבור הא לענין יין נסך הוי חבור וכ"ש בקטפרס דהוי חבור וכן משקה טופח דאינהו עדיפי מניצוק ומתני' לא זו אף זו קתני.
וכתב ר"ח ז"ל ואע"ג דלא מסתייעא רב הונא מהני מתניתא קי"ל כוותיה דליכא מאן דפליג עליה דרב נחמן לא פליג עליה אלא א"ל מנלך הך סברא דילמא אית בידיה מתניתאדאגמירה מינה אבל לא חלק עליו אלו דברי הרב ז"ל ואע"ג דאמרי'בר' חייא ניצוק תבעי לך כיון דלא פליג עליה לא סמכי' בה דבתר דבעייה לקמאי הדור פשטוה בתראי, ואי ק"ל הא דדייקינן בפ' רי"ש גבי דרב הונא גרגותני גופא במאי מיתסר' בניצוק ש"מ ניצוק חיבור ולא אמרי' מידי הוא טעמא אלא לרב הונא הא אמר רב הונא ניצוק חבור וזו הקושיא היא הכרחית למקצת חכמי צרפת לומר דלרב הונא גופיה לא פשיטא ליה אלא מרישא הוה בעי למידק דחבור ואהדריה רב נחמן מסיפא ומהא ליכא למשמע מינה ולדידיה נמי תבעי ליה כדבעי ליה לר' חייא והיינו דלא אהדר ליה אנא סברא דנפשאי קאמינא כדאיתמר בעלמא בתר בעיא דמנא ליה רב הונא סברא דנפשיה קאמר.
מ"מ הגאונים סומכים לה אדרב הונא דמימרא היא וסבורין שלא הודה לו רב הונא לרב נחמן דממתניתין שמיעא ליה אלא מסבריה אמרה כמ"ש רבינו ורב חסדא נמי כוותיה ס"ל ואע"ג דא"ל כיון דבעיא היא ולא אפשיטה לרב הונא לרב חסדא נמי תבעי ליה ולכתחילה הוא דאזהר עלה דלא מעייל נפשיה בספיקא דרביה למשרייה כיון דלא מתפרש הכי בגמרא דלכתחילה הוא לא סמכי' אשינוי למימר הכי ודקא קשיא לך הא דדייקי' בדרב הונא שמעת מינה ניצוק חיבור י"ל שיטה דתלמודא הוא למידק בה הכי לומר דא"ה מאי קמ"ל הא אמרה חדא זימנא אבל פחסתו (בידו) [בורו] קמ"ל דאפילו למ"ד דניצוק אינו חבור כר' חייא מודה בפחסתו ואינו מתחוור אלא שכן דעת הגאונים ודעת רבינו יצחק בניצוק להחמיר.
וכ"כ רש"י ז"ל אלא שיש לתמוה עליו שהוא פסק כרב ששת שכח עכו"ם מדרבנן הוא ההוא דנפיק לבראי גזרו ביה דלא נפיק לבראי לא גזרו ביה ואף ע"ג דלמדחייא לרב הונא איתמר מיהו ליכא מאן דפליג עליה זוהי טענתו של רש"י ז"ל בזה והיה תמה כיון דקלוח אסור וניצוק חבור הרי מה שבתוך הכלי נאסר בניצוק ושמא קל הוא שהקילו חכמים בכח עכו"ם שאינו נעשה ניצוק בשפיכתו ואינו נכון ורבינו הגדול השמיטה אבל ניצוק עצמו כולן שוין לאסור.
אלא מיהו קנשקנין צריך תלמוד שלפי' רש"י ז"ל ניצוק הוא ומר זוטרא בתרא הוא ובשל סופרים היא ועוד רבה בר רב הונא סבר לה כוותיה ולישנא בתרא קאמרי' עובדא ומעשה רב דודאי בהדי עכו"ם קאמרי' דשתא בקנשקנין מדמייתי לה הכא דאע"ג דמייתי לה בפ' במה אשה לענין שריותא דקנשקנין גופא משום דתרתי ש"מ וברזא דרב פפא דפ' רי"ש הכי משמע דניצוק אינו חבור והאי דלא דייקי עלה מידי משום דלא מתמהי בגמרא דניצוק אינו חבור משום דטהרות בעלמא חמירי מיין נסך.

לטהרה. פי' רש"י ז"ל כגון גממית שאין בה מ' סאה וניצוק או קטפרס מחברם למקוה שלם אינו חבור ולפי דבריו צ"ל שהקטנה עליונה דהא אוקימנא מתני' כר' יהודה דאית ליה גוד אחית ותניא במס' חגיגה פרק אין דורשין ג' גממיות בנחל וכו' העליונ' ותחתונה של עשרים עשרי' סאה והאמצעית של מ' סאה וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם ר' יהודה אומר מאיר היה אומר מטביל בעליונה ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה אלמא לר' יהודה אמרי' גוד אחית ולר' מאיר אמרי' גוד אסיק אלא פשטה דמתני' בשתי גממיות של כ' כ' וניצוק או קטפרס מחברן דכיון דליכא בחדא שיעור מקוה לא מצרפן אבל מקוה שלם מצרפן לר' מאיר ולר' יהודה דוקא בעתיד ליפול משום גוד אחית ומיהו בתוספתא תני עלה וחכמים אומרים אין מטבילין אלא באמצעית שאין קטפרס לעולם חבור ולית להו גוד.
ורבינו בעל התוס' פי' לאו לענין מקואות תניא ולאו ר' יהודה היא אלא דברי הכל היא דקאמרי' בפרק המביא וכי איכא משקה טופח מאי הוי והתנן והניצוק וכו' לא צריכא דאיכא טופח להטפיח הא נמי תנינא טופח להטפיח חבור דילמא לענין מקואות ור' יהודה היא מכלל דמעיקרא ס"ד (דלענין) [דלאו לענין] מקואות היא וכבר מצא אותה שנויה לענין השקה במשקין במס' טהרות פ"ח במתני' וטופח להטפיח חבור אינו שנוי במשנה אלא ברייתא היא והיא שהעמידו לענין מקואות ור' יהודה היא כלומר ובטופח להטפיח וסופו לירד דומיא דמקוה שנמדד משום גוד אחית ומיהו לענין גממיות טופח להטפיח אינו חבור דערוב המקואות כשפוררת הנוד לענין נקב כדאיתא פ"ו דמס' מקואות ולגבי מים צפים כקליפת השום כדתנן לענין קידוש בפ"ו דמס' פרה כך פי' בתוספות בכל זה.
ועוד שנינו שם בפ' ו' דמקואות גבי כותל שבין שני המקואות נפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום ועל רחב כשפוררת הנוד למדנו לעירוב מקואות במים צפים קליפת השום דהיינו על רום כולו שנפרץ בגבהו.

ההוא גברא דאמר ליה [לחבריה] אי מזבנינא לה לדידך מזבנינא לה וכו'. אסיקנא דלא קנה, מדלא פסק דלא סמכא דעתיה, אבל פסק דסמכא דעתיה קנה קמא. וכתב רבנו האיי גאון בספר המקח (שער לז) כגון שקנו מן המוכר ואמר ליה הקניתיך בדמים כך וכך מעכשיו ולכשארצה למוכרה, והקרקע עומד ביד הלוקח, כי האי גוונא קני ואי לא לא קני, ואפילו בדפסק נמי אסקא רב יעקב מנהר פקוד דאי משכח לזבונה לאיניש אחרינא ביותר ממה שפסק עם הראשון דשני קנה ראשון לא קנה, דאמרינן האי זוזי אנסוה.

וזוזי אנסוה דקאמרינן הכא. פירש הר"מ: דכי היכי דאי אנסוה לזבוני לאיניש אחרינא בעל כרחו לא קנה קמא, דאונסא לא מסיק איניש אדעתיה עד דמקבל עליה בפירוש כל אונסא דמתיליד, האי נמי דאמר ליה להאי דמזבין ליה שקליה במאה לא אסיק אדעתיה דמצי לזבונה לאיניש אחרינא במאה ועשרים, דאי אסיק אדעתיה הכי לא הוה מזבין לה ניהליה במאה, אבל ודאי אי אמר ליה בפירוש אי מזבנינא לה לעולם בכמה דמזבנינא לה לדידך מזבנינא לה במאה קנה קמא, דהוה ליה כמאן דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד. וכתב הראב"ד ז"ל דלא אמרינן זוזי אנסוה אלא היכא דלא בעי ליה האיך למיתן ליה טפי, אבל היכא דבעי למיתן כדמשכח מאידך האי לאו אונסא הוא, ואי מזבנינא לאחרינא בטפי ולא אמלוך בקמא, ובתר הכי שמע קמא ובעי למיתן ליה כי האיך מפיק ליה מניה, דהא כל כמה דלא אימליך בקמא לאו אנוס. וזה תימה, דהא מילתא פסיקתא קאמרינן קנה קמא ולא קנה קמא, ואם איתא דכל היכא דבעי לאוסופי קמא [כמה] דיהיב ביה תניינא קנה לה, לא הוה לן למימר לא קנה, דודאי קנה וביה בעי לאימלוכי, והכין הוה ליה למימר בדמים הללו לא קנה קמא. ועוד הקשה לו הרמב"ן נ"ר דכיון שממכרן הראשון אינו עומד מוכר הוא לכל מי שירצה בתוספת דמים.
והיכא דלא פסק לו דמים ידועים אלא שתלו שניהם פסק דמים בשומת אחרים קנה, דכל כמה (דאין המוכר) [דהמוכר] יכול להעלותן לו כמה שירצה, ואפילו יותר מכדי שווייה,לא סמכא דעתיה עד שיפסוק עמו דמים ידועים, אבל כשתולין דעתן בדעת אחרים והם ישומו אותה בשוויה סמכא דעתם והרי היא קנויה לו, וכדאמרינן כדשימי בי תלתא, כדאמרי בי תלתא, וכולה כדאיתא הכי.

נטל משפך וכו' אם יש בו עכבת יין. יש גורסין עכבת בכ״ף, כלומר שיש גומא במשפך שמתעכב שם היין האסור ואוסר את השאר הנשפך עליו אחר כך. ויש שגורסין עקב בקו״ף, ופירוש לכלוך, וכן נראה מן הירושלמי (ה״י) דתמן אמרי כמה דתימר קרא "עקבה מדם" (הושע ו, ח), והיינו טופח על מנת להטפיח.
ואסור דקתני הכא יש מי שפירש אסור בהנאה, וכן פירש הראב״ד ז״ל, דאלו בשתיה אפילו ליכא בדפני הכלי מיין האסור כדי להטפיח, אלא שנשתמשו בו אחר שעמד שם יין אסור בלא הדחה, הרי זה אסור בשתיה, אלא ודאי כי קתני מתניתין אם יש בו עכבת יין אסור, [בהנאה] קאמר. וכתב הרמב״ן נ״ר דיש לתמוה על הרי״ף ז״ל למה כתבה, דהא קיימא לן (עד, א) כרשב״ג בכל תערובת סתם יינן שמוכרו כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, וכאן אין בו דמים של יין נסך כלל. ותירץ הוא נ״ר דיש לומר דכל שנפל יין נסך לבור ואפילו טפה אחת הכל נאסר בהנאה, עד שיפרש חוץ מדמי יין נסך שבו, או יוליך פרוטה לים המלח. ואינו מחוור בעיני כלל מדאמרינן לעיל (עבודה זרה עא, ב) הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין אפומא דמנא, ואקשינן כמאן דלא כרבן שמעון בן גמליאל, ואם איתא מאי קושיא דהתם הלא אמרינן חוץ מדמי יין נסך שבו, אלא לא שנא. ולי נראה דסתם יין נסך דכולה מתניתין ביין נסך גמור קא מיירי, וראיה לדבר דהא בריש פרקין (עבודה זרה סב, ב) גבי מתניתין דהשוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, איבעיא להו שכרו לסתם יינן מהו, אלמא סתם יין נסך דקתני בכולה מתניתין ביין נסך גמור קא מיירי, דאי לא מאי קא מיבעיא ליה, ומאן פלג ליה דליבעי סתם יינן מאי, ויותר מזה אני כותב למטה גבי משנת יין נסך שנפל לבור (עג, א ד״ה יין נסך אסור), ומשום הכי כתבה רבנו זצ״ל בהלכותיו, דודאי יינן קאמר רב נחמן (עד, א) דיין ביין אסור, כן נראה לי, וכן נראה מדברי רבנו תם ז״ל דהכין סבירא ליה דכולה מתניתין ביין נסך גמור קא מיירי, כמו שאנו עתידין לכתוב בעזרת השם יתברך (עג, א ד״ה יין נסך אסור). ויש מפרשים דכל דבר שאין מכניסו לקיום ועמד בו יין של אסור לפי שעה אם נתיבש הכלי אינו צריך הדחה, לפי שכבר יבשה לחלוחית היין שבפניו והיא כלה לגמרי מאליה, ומתניתין דקתני אם יש בו עכבת יין אסור ליאסר בשתיה קאמר. והראשון נראה לי עיקר דהא משפך נגוב בעינן.

אמר רב הונא הנצוק לטומאה ולטהרה לא הוי חבור, לענין יין נסך הוי חבור, אמר ליה רב נחמן לרב הונא מנא לך הא וכו'. כתב ר"ח ז"ל ואף על גב [דלא מסתייעא] רב הונא מהני מתניתין קיימא לן כוותיה, דליכא מאן דפליג עליה, דרב נחמן לא פליג עליה אלא אמר ליה מנא לך האי סברא, דילמא אית בידיה מתניתא ואגמרא ניהליה ולא חלק עליה, וכן פסק הרי"ף ז"ל בהלכותיו, וכן כתב רש"י ז"ל בפרושיו (ע"ב ד"ה קטופי) ובתשובותיו (סי' קכט), וכן כתב הראב"ד ז"ל בפירושיו. ואף על גב דאמרינן בדתני ר' חייא (ע"ב) נצוק תיבעי לך, לא דחינן מימרא דרב הונא משום ספיקא דר' חייא, דמאי דאיבעיא להו לקמאי בתר פשטוה בתראי, ורב חסדא נמי לכאורה משמע דהכין סבירא ליה, מדאמר (ע"ב) להו להנהו סבוותא, כי כייליתו חמרא לגוים קטיפו קטופי. וליכא למימר דרב חסדא לכתחלה קאמר דצריכין להזהר כיון דאיבעיא ליה (לרב הונא) [לר' חייא] ולא איפשיטא ליה לא להיתר ולא לאיסור איהו נמי איסתפקא ליה ולכתחלה, הא ליכא למימר, כיון דלא אתפרש הכין בגמרא לא סמכינן אהאי שינוייא למישרי ניצוק בדיעבד. והרב בעל המאור ז"ל (כח, א בדפי הרי"ף) כתב דדעתו נוטה להתירו בדיעבד, דהא קיימא לן (ע, ב) דטהרות עדיפי מיין נסך, ואמרינן דנצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה, כל שכן שיש לנו לומר ביין נסך שאין הנצוק חבור בו ולהתירו בדיעבד. ועוד דרב הונא ורב נחמן אפליגו בהא מילתא, מדאמר ליה רב נחמן לרב הונא מנא לך, וכיון דאיפליגו בהא מילתא הוה ליה ספק ובדרבנן הלך אחר המיקל. ועוד דמאי דאיבעיא להו לדר' חייא מסייעא ליה לרב נחמן. ומיהו אנן הא כתבינן דמהא ליכא ראיה לדחויה מימריה דרב הונא, דרב נחמן לא פליג עליה כלל. אבל מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל סבירא להו דאפילו רב הונא לא פשיטא ליה דהוי חבור והביאו ראיה לדבר זה מדדייקינן בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נו, ב) גבי הא דאמר רב הונא התם לא שנו אלא [שלא] החזיר גרגותני לגת וכו', גרגותני גופה במאי מיתסרא בניצוק שמע מינה ניצוק חבור, ודחינן כדאמר ר' חייא בשפחסתו צלוחיתו, הכא נמי שפחסתו בורו, ואם איתא דפשיטא ליה לרב הונא, הא אמר רב הונא ניצוק חבור, אלמא משמע דרב הונא לא פשיטא ליה, אלא דבעי למידק מרישא דמתניתין דהנצוק והקטפרס וכו' דלענין יין נסך ליהוי חבור, ורב נחמן דייק מסיפא דלא הוי חבור, וסלקא כספיקא, דממתניתין ליכא למשמע מינה, והיינו דלא אהדר ליה רב הונא לרב נחמן אנא סברא דנפשאי קאמינא. ומיהו אין קושיא זו שהקשו רבותינו הצרפתים כדאי לדחות קבלתן של גאונים ז"ל, דדילמא הא דדייקינן התם שמעת מינה ניצוק חבור הכי קאמר, שמעת מינה מיהא דסבירא ליה לרב הונא דנצוק חבור ליין נסך, ואי הכי מאי קא משמע לן הא אמרה חדא זימנא. וסוף דבר, אין לזוז מקבלתן של ראשונים ז"ל.

אינו בתורת השבון. פר״שי ז״ל שום גזלה דגוי אינה בתורת השבון דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא היא דלא קנייה ויש מפרשים אינה בתורת השבון דלא מתקן להויא בחזרה דומיא דישראל והכין מתפרש אפי׳ המסקנא דגוי קונה במשיכה ונכון הוא אלא סיפא אמאי פי׳ דהא ודאי אפילו לגבי גוי ליכא לחיוביה מיתה כל היכא דלא קני ליה דהא לא חשיבא גזלה אלא לאו שמע מינה משיכה בגוי קונה וכן הלכה.

כתב רבינו הר״מבן ז״ל וכיון דק״ל הכי המוכר יינו לנכרי לא צריך לאקדומיה ומשקל זוזיה מיניה דכיון דמשכיה קנייה ויין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע בגת ואי נמי איכא עכבת יין הפומא דמנא הא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו.

ואיכא למידק דהא בדיעבד הוא דשרי רבן שמעון ן׳ גמליאל ויש לומר דאין הכי נמי כשנתערב בשלנו אבל הכא שמתערב בכליו של גוי ודעתו להוליכו ועל דעת כן מודד אפילו לכתחילה מותר והכי ריהטא סוגיין דאמרינן ואי ס״ד משיכה בגוי קונה כו׳ כלומר ולמה לי לאקדומיה זוזיה ומהדרינן דמשום הכי מקדים זוזי משום דרמי למנא דגוי וזמנין דאיכא עכבת יין הפומא דמנא וס״ל דלא כרבן שמעון בן גמליאל דאלמא כל היכא דס״ל כרבן שמעון בן גמליאל לא צריך להקדומיה זוזי ואפילו לכתחילה והיינו מטעמא דאמרן כנ״ל לפי דברי רבינו ז״ל ומיהו טוב הדבר לאקדומיה ומישקל זוזי מינייהו כל היכא דאיכא עכבת יין הפומא דמנא אבל משום יין דבארעיתא דמנא לית לן למיחש דמכי מטי האוירא דמנא קנייה או בהגבה אי נקיט ליה בידיה או מדין כליו אף על גב דמנח הארעא דהא ק״ל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ונראה דמסתמא לית לן למיחש לעכבת יין הפומא דמנח דהא לא שכיח הילכך ליתא לדרב ושלא כדברי הגאון ז״ל שכתב בספר המקח דהלכתא כרב ואפילו בדיעבד דמיו אסורים אם לא הקדים ונטל וזה בודאי אינו בשום ענין מכיון דק״ל כרבן שמעון ן׳ גמליאל וכן תפס עליו רבי׳ הר״מבן ז״ל.

לדידך מזבננא לך. פרש״י ז״ל וקנו מידו וכן בדין דאי לא במאי קני ולא שיקנו מידו שימכור באותה שעה דההוא קנין דברים הוא ועוד היכי אמרינן קנה קמא אלא שקנו מידו שהוא מוכרה לו מעתה ואם תאמר והא אסמכתא היא יש לומר בדאמר ליה מעכשיו אי נמי דליכא אסמיתא אלא באומר אם לא עשיתי כדפרישנא בדוכתא.

משך ממנו חמריו כו׳ כבר מפורשת במקומה בפ׳ הספינה בסיעתא דשמיא.

האי זוזי אנסוה. פירש ר״שי ז״ל זה שנתן לו מאה ועשרים אנסיה למוכרה וכל כמה דלא יהבי ליה כולי האי לא הוי דעתיה לזבונא ואיהו אי מזבננא לא מדעתאי ואמר לה והאי לא מדעתיה זבנא אלא על כרחיה עכ״ל. ולפי זה הפירוש שהוא הנכון אף על גב דיהיב ליה קמא מאה ועשרים או יותר לא קנה דהא לא נתקיים התנאי לזבוניה מדעתיה וכן כתב רבינו הר״מבן ז״ל ושלא כדברי הר״אבד ז״ל ומיהו כתב רבינו הר״מבן ז״ל דודאי אי אמר ליה בפירוש אי מזבננא לה (מדעתאי) לעולם בכמה דמזבננא לה לדידך מזבננא לה במאה קנה קמא דהוה ליה כמאן דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד עכ״ל. ולמדנו מן המעשה הזה לפי פירוש ר״שי ז״ל ורבי׳ הר״מבן ז״ל דכל דמתני ואמר אי עבידנא כך וכך שדי קנויה לך או חייב אני לך מאה דלא מחייב אלא היכא דעבר על תנאיה ומדעתיה לגמרי בלא שום צד אונסא ואפילו כי האי אונסא דאנסוה זוזיה בעלמא עד דלתני בהדיא.

כדשיימי בי תילתא כו׳. אפי׳ תרי מיגו תילתא פי׳ כשומת בית דין ואף על גב דקיימא לן דכל דלא פסק זוזי לא גמר והקנה התם הוא בשמכר סתם דמוכר סבר שמא יזלזל לוקח דמיו הרבה ולוקח סבר שיעל׳ הרבה אבל בשמכר לפי מה שיפסקו אחרים גמרי ומקנו. וכל מאי דאמרינן תרי מגו תלתא וכן כל מאי דאזלינן בתר רובא דוקא כשהיה שם המיעוט ואמר דעתו וכדברירנא במסכת סנהדרין.

אמר כדשיימי בי תילתא ואתו בי תילתא ושיימנהו כו׳. ק״ל דאי בדשיימוה קמאי בברירת שניהם או מדעתם מאי טעמא דרב פפא ואי בדשיימוה שלא מדעתו מאי טעמא דרב הונא בריה דרב יהושע ויש לומר דלעולם בשלא שמוה בברירתו לפי שלא היה רוצה לברור וחברו ברר שלשה לפניו ולא מיחה ורב פפא סבר דאפי׳ הכי דינא דמעכב ורב הונא סבר דכיון שסירב בתחילתו שלא לבא לברור ולא מיחה בברירתו של זה אין לו לחזור ולברור על הספק שאינו הולך אלא בעקפין ומדקאמר דילמ׳ קמאי קים להו משמע דכל היכא דחזינן ודאי דאידך קים להו אפילו רב הונא בריה דרב יהושע מודה דדינא קאמר כיון שלא נעשית הברירה ראשונה לדעתו אבל נעשית לדעתו שוב אין שומעים לו מכיון דשמוה אבל אם עדין לא שמוה ודאי חוזר בו וישומו אותו אידך דידעינן ודאי דקים להו טפי כנ״ל.

מתני׳ נטל את המשפך ג״ה ור״שי ז״ל אם יש עכבת יין פירוש מקום שמתעכבת שם טיפת יין וכן פי׳ ר״שי ז״ל אבל יש גורסין עקבת יין בקו״ף וכן נראה בירושלמי דגרסינן התם מהו עקבת יין כההוא דמלכלך כד״א עקובה מדם אסור פירוש ואפילו בהנאה ותנא דינא קתני ומיהו הא אית ליה תקנתא לרבן שמעון בן גמליאל דאמר יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו ואנן קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דמיו מותרין ורבינו אלפסי ז״ל שכתבה בהלכותיו ואף על גב דפסק כרבן שמעון בן גמליאל משום דסבירא ליה דאסור בשתיה קאמר או דמוקים ליה ביין נסך ודאי דבההיא לית הלכת׳ כרבן שמעון בן גמליאל:

אין שם עכבת יין מותר. פירוש ואפילו בשתיה ואף על גב דלא עבד ליה הדחה ויש למדין מכאן דכל שאין מכניסו לקיום וסגי ליה בהדחה הוא הדין אם נתיבש הכלי שהיין מותר בדיעבד לפי שכבר יבשה לחלוחית היין שבפניו ונראה שאין לנו לומר כן דדילמא שאני משפך שאין לו קבול ואפילו כדי עכבת יין כל דהו ואין תשמישו אלא דרך העברה בעלמא מורי רבינו.

תנן התם הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. פירוש לטומאה שאם יש כאן שתי גממיות זו למעלה וזו למטה ויש בהן משקין תלושין ויש בניהן ניצוק דהיינו קלוח היורד דרך אויר או קטפרס והוא הקלוח היורד בקרקע ונקרא חרדלית גם כן או ששניהם בקרקע שוה ויש בניהם משקה טופח שלא להטפיח ונגע באחת מהן טמא שמא היא טמאה וחברתה טהורה שאין הנצוק והקטפרס משקה טופח מחברן להיותן כא׳ ואפי׳ נגע הטמ׳ במשקה הטופח שביניהן הוא לבדו טמא והגממיות טהורות וכדפר״שי ז״ל ודקתני שאין חבור לטהרה פרשה ר״שי ז״ל לענין עירוב מקואות שאם אין באחת מהן ארבעים סאה אין הנצוק והקטרס והמשקה טופח מצרפן לעשותן מקוה שלם והטובל שם לא עלתה לו טבילה ואף על גב שגופו עולה בהם והקשו בתוספות מדאמרינן בפרק אין דורשין שלשה גוממיות בנחל בתחתונה עשרים ובעליונה עשרים וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם אמר רבי יאודה מאיר היה אומר מטבילין בין בתחתונה ובין בעליונה ואני אומ׳ בתחתונה ולא בעליונה דאמרינן גוד אחית ולא אמרינן גוד אסיק ולפי מה שפירש ר״שי ז״ל בפרק המביא מניין לא הוה קשה שיהא אפשר לומר דשאני התם שיש באמצעית מקוה שלם והכא מיירי כשאין באחת מהן עשרים אבל כאן פירש רשי ז״ל שאינן חבור לטהרה ואף על פי שיש בעליונה מ׳ סאה ומיהו עדין קשה דמשמע דדוקא משקה טופח אינו חבור במקואות הא טופח על מנת להטפיח חבור וכדתניא טופח על מנת להטפיח חבור וכן פרשה ר״שי ז״ל בפרק המביא גט לענין עירוב מקואות וקשיא דהא תנן במס׳ מקואות ומייתינן לה בפ״ק דיבמות עירוב מקואות כשפופרת הנאד בעביה ובחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן אלמא לא סגי בטופח על מנת להטפיח ור״ת ז״ל תירץ שהנקב צריך שיהא רחב באותו השעור אבל המים העוברים בתוכו סגי בטופח להטפיח והקשה ר״י ז״ל דשעורא דמים גופיהו תנן במסכת מקואות עירוב כקליפת השום שהוא יותר מטופח להטפיח ועוד דכיון דהתם בפרק המביא מייתינן מעיקרא הא דנצוק והקפטרס והדר מייתינן אידך דטופח על מנת להטפיח חבור ודחינן דלמא ההיא לענין מקואות ורבי יאודה היא מכלל דאידך לאו לענין ערוב מקואות היא כלל לכך פי׳ ר״י ז״ל דלטהרה דקתני הכא אינו אלא לענין השקה דטהרת משקי׳ טמאים שאם יש בגממיות משקין טמאין תלושין ויש מקוה שלם בגממית אחרת ונצוק או קפטרס ומשקה טופח ביניהן לא הוי חבור לטהר את המשקין באלו הושקו במקוה והשת׳ הוי לטהרה דומיא דלטומאה דמיירי לענין טומאת משקין וכדפר״שי ז״ל גופיה.

והראיה דלענין השקה מיירי דלעיל מיניה קתני מקל שהיא מלאה משקין טמאין כיון שהציקן למקוה טהרה טהרו הנצוק והקטפרס כו׳ וההיא נמי בטופח על מנת להטפיח חבור לענין השקה היא והא דמייתי תלמו׳ בפרק המביא הנך דהשקה למפשט בעיא דידים טהורות לחצאין ולא מייתי מאידך דמקואות היינו משום דמסתבר ליה לתלמודא לדמויי טהרת ידים לענין טהרת השקה ולא לענין המקואות והיינו נמי דמשני דילמא ההיא לעיין מקואות ורבי יאודה הוא כלומר וכיון דלענין מקואו׳ מיירי תו ליכא לדמויי לה בעיא דידיה וכדפי'. ולשיטת ר״שי ז״ל דמעיקרא הוה מדמי לה למקואות צריך לדחוק ולפרש דהכי קאמר לענין מקואות ורבי יאודה היא ומטעם גוד אחית כדמסיק ואזיל ממאי דמייתי עלה מההיא דמקוה שיש בו ארבעים סאה מצומצמו׳ וירדו שנים וטבלו׳ בזה אחר זה כו׳ רבי יאודה אומר אם היו רגליו של א׳ נוגעות במים אף השני טהור ומטעם גוד אחית המים שעל גופו בנהר כיון שהמים שעל גופו עתידין לירד למטה ומשום הכי נמי הא דאמרינן דאיהו עביד עירוב מקואות גם כן בטופח על מנת להטפיח כשיש בעליון מ׳ סאה והוא גם כן ראוי לירד הא לאו הכי מודה הוא שאין עירוב מקואות אלא כקליפת השום דמסתמא לא פליג רבי יאודה עליה כל זה מיסודו של ר״י ז״ל וכן פרשה רבינו הר״מבן ז״ל ובמסכת גטין הארכתי בה יותר בס״ד מורי רבינו.

אמר רב הונא הנצוק כו׳ חבור ליין נסך. פירוש לא מדין מגע שאין נגיעה בדבר לח אלא מדין תערובת שעושה הנצוק כאלו הם מחברם ומערבם וכאידך דלטומאה ולטהרה מעתה אפילו למאן דאמר נצוק חבור אינו אוסר העליון אלא בשתיה בלבד למאי דק״ל כרבן שמעון ן׳ גמליאל דסתם יינם אפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו והכא הרי אין האיסור למעלה ואינו נמכר עמו ומזה הטעם גם כן אומרים רבותי׳ שאם העליון מזוג במים אין בו דין נצוק למאי דק״ל דיין שנתערב ביין ויש בו מים שרואין את היין שהוא מינו כאילו אינו והמים שאינן מינו רבים עליו ומבטלו ככל מין ומינו ודבר אחר ואף על פי שאין במים שביין ששים ביין שלמטה דכי בעינן ששים היכא שהאיסור מעורב בו ממש ונותן בו טעם אבל הכא הרי אינו נותן טעם עוד היה אומר מורי והר״אה ז״ל שאין נצוק אוסר אלא כשהתחתון אסו׳ בהנאה שאז ראוי לאסור במשהו אבל כשאינו אסור אלא בשתיה אינו אוסר בתערובתו אלא בנותן טעם כשאר איסורין וכיון שכן אף נצוק שבו אינו אוסר כלל שהרי אין בו בנותן טעם בעליון.

אלא מהא ליכא למשמע מינה כתבו בתוס׳ דכיון דשתיק ליה רב הונא ולא אמר ליה אנא סברה דנפשאי קאמינא משמע שאין לו טעם אחר לאסור נצוק ודלא פשיטא ליה מילתא אלא דהוה ליה ספקא אי דייקינן מרישא או מסיפא והיינו דפרכינן על ההיא גרגותאי דרב הונא שמע מינה נצוק חבור אלמא לרב הונ׳ וגופיה ספק׳ הוא דאי לא מאי קושיא וליכא למימ׳ דקושיין לומר דהא אמרה רב הונא חדא זימנא דלא דייק הכא וההוא לישנא כלל אבל הגאונים ז״ל סוברין דרב הונא פשיטא ליה דהכין דינא והלכתא כותיה דליכא אמורא דפליג עליה בהדיה ואפילו רב נחמן לא פליג עלה אלא דאמר ליה מנא לך הא דאלמא אית בידיה דרב הונא מתניתא דלגמרה מינה ולא שחילק עליו וכן פסק רבינו אלפסי ז״ל הלכתא כרב הונא וכן כתב הר״אבד ז״ל ואף על גב דבדרבי חייא אמרינן דנצוק תיבעי ליה לא דחינן פשיטותא דבתראי משום ספקא דרבי חייא ומיהו הר״ז הלוי ז״ל כתב דדעתו נוטה להתירו דהא מילתא דספקא הוא ובדרבנן הלך אחר המקל ועוד דהא קיימ׳ לן דטהרות עדיפי מיין נסך ותנן שאין הנצוק חבור לטהרה כל שכן שיש לנו לומר שאינו חבור ביין נסך להתירו בדיעב׳ מיהת וקרובו מורי הר״א הלוי ז״ל הוא מן המתירי׳ והיה אומר שאף רבו היה סובר כן להלכה מההיא דקנישקניז ואפי׳ לכתחילה אלא שלא רצה לפרסם כן שלא לזלזל ביין נסך מפני כבודן של גאונים ז״ל והיתה אצלו כהלכה ואין מורין כן ושכן קבל מפי ז״ל ומורינו הר״שבא נר״ו הולך בדרך הגאונים ז״ל להחמיר ולדברי הכל מותר לערות לכלי של גוים כל זמן שאין בו יין שלא נגע בו הגוי בפיו או בידו בכונה כפי מה שכתבנו לעיל ודעת מורי ורבו ז״ל אעפ״י שיש בו יין וכמו שכתבתי לעיל ודוק ונכרין דברי אמת שאין לאסור נצוק בדיעבד.

מי שהתנה עם חברו שכל זמן שיעלה בדעתו למכור קרקע פלוני הוא מוכרה לו והקנהו זה בקנין ולא קנין דברים ר"ל שאמכרנה לך שזה אינו כלום כמו שיתבאר במקומו אלא שכתב לו הרי היא קנויה לך מעכשו לכשאמכרנה מ"מ הואיל ולא פסק בכמה אין דעתו של אחד מהם סומכת על אותן הדברים ומוכרה למי שירצה:

מלוה שרצה להפרע מן הלוה ומשך מדעת הלוה חמריו ופועליו טעונין פירות והכניסם לתוך ביתו שניהם יכולין לחזור שלא קנה עדין משיכה אין כאן שאין קנין משיכה בבני אדם ופירות כל זמן שהם עליה לא קנאם הילכך אפילו פסק בכמה וקבלם קודם משיכה זו לא קנה ומ"מ אם פרקן והכניסן לתוך ביתו אם פסק תחלה ואח"כ משך ומדד קנה ואין שניהם יכולין לחזור ואפילו לא משך רשותו קנה לו אבל אם משך ומדד קודם פסיקה לא קנה שאין דעתו של אחד מהם סומכת בכך:

מי שהתנה עם חברו שכל זמן שיעלה בדעתו למכור קרקע פלוני הרי הוא מוכרה לו במאה דינרין והקנהו בקנין הראוי והוא שכתב לו הרי היא קנויה לך במאה דינרין מעכשו ולכשאמכרנה ולאחר זמן מכרן לאחר במאה ועשרים קנה השני לא היתה כונתו אלא כל זמן שיעלה בדעתו למכרה וזה לא היה דעתו למכרה ולא מכר אלא מפני שנתוסף לו על שוויה ומ"מ אם מכרה במאה קנה הראשון וכן אם התנה הרי היא מכורה לך מעכשו ולכשאמכרנה בכמה שאמכרנה קנה ראשון וכן אם קבל עליו כל אונס הבא גדולי המפרשים סוברים בזה שמכרה במאה ועשרים שאם אמר הראשון הריני נותן כמו שאתה מוצא ממנה שקנה הראשון ואין הדברים נראין לא חל קנינו אלא על אותו הצד ומ"מ אף לדעתם אם נמלך בו ולא רצה ליתן הופקע כחו:

התנה עמו למכרה לו כל זמן שימכרנה ולא פסק לו דמים בשעת הקנאה אלא שאמר בדמים שישומו אותה שלשה בני אדם בוררין שלשה והולכין אחר שומת השנים שכונתו להיותם כבית דין ואם אמר עד שיאמרו שלשה ולא הזכיר לשון שומא אין הדבר כלום עד שיסכימו השלשה אמר כמו שישומו ארבעה הואיל והוציאם מכלל שלשה דעתו להסכמת כלם וכל שכן אם אמר עד שיאמרו ארבעה אמר עד שישומו שלשה או עד שיאמרו שלשה וכן בארבעה ולא בררום בשעת התנאי ובשעת המעשה בררום וגמרו שומתם ופרסמוה ואמר אחד מהם יבאו שלשה אחרים וישומו אין בידם לעכב אע"פ שלא התנו עליהם בפרט הואיל ומ"מ ביררום בשעת השומא ואע"פ שהוא טוען שיבאו אחרים הבקיאים יותר שאינו יודע איזה בקי בשומא ביותר ולא סוף דבר בפרסמוה או בגמרו את שומתם אלא אף משנבררו ומ"מ יראה שאם הדבר ברור על אחרים שבקיאים יותר שאפשר לו לטעון כך אם לא התנה ודברים אלו כלם במעכשו ובקנין:

המשנה השביעית והכונה בה השלמת ביאור עניני החלק השני בדין תערובת יין נסך וסתם יינן ובדין נצוק בפרט ואמר על זה נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור המערה מכלי לכלי את שעירה ממנו מותר את שעירה לתוכו אסור אמר הר"ם ועכבת יין שישאר במשפך ואותו היין נראה והמערה מכלי אל כלי הוא שיצוק ישראל מכליו לתוך הכלי שביד הגוי והוא הדין בכלי הגוי עצמו כשיש בו יין נסך ואפי' הוא בארץ והסלון המחבר את הכלים בעת יציקתו והוא הנקרא נצוק אסור ועל זה ההקש תאסר היין אשר בכלי העליון מצד הנצוק כיון ששמנוהו חבור לענין יין נסך וכן הוא ולפי' צוו שיהיה ענין היציקה כמו שאבאר והוא שיצוק ויגביה ידו קודם שיגע הדבר שהוא יוצק אל הכלי התחתון אח"כ יצוק פעם שנית כמו בראשונה או יהיה יוצק כמו שזורקין במזרק והוא אמרם למוכרי היין קטפו קטופי או נפדו נפודי ועל זה הדרך יהיה המערה ממנו מותר:

אמר המאירי נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי נטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור צריך שתדע שאע"פ שלא נתברר עדין נצוק אם הוא אוסר אם לאו הואיל וסוף הדברים כן שהוא אוסר כמו שיתבאר אנו מפרשים משנה זו על דעת פסק באיסור נצוק ומשפך הוא כלי שבאמצעיתו מריקין היין מכליו של מוכר לכליו של לוקח ונטל זה את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי שבו יין נסך והרי נאסר מה שבמשפך משום נצוק ואינו צריך להעמידה בשפחסתו צלוחיתו ר"ל שנהפכה ועלה יין שבתוכו וצף על המשפך שאף בלא פחיסה זו נאסר מה שבמשפך משום נצוק ונאסר אף בהנאה שהנצוק ליין נסך גמור נאסר אף בהנאה כמו שיתבאר ומ"מ כלי שביד ישראל מותר שהרי בר נצוק הוא ובר נצוק מותר כמו שהתבאר ואח"כ נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש עכבת יין במשפך ר"ל שיש גומא בשולי המשפך שנתעכב בה מעט יין הרי נאסר יין זה שבצליחותו של ישראל הלוקח בתערובת אותה טפה שירדה לשם ובתלמוד המערב גורסין עקבת יין ומפרשים בה שם מלשון עקבה מדם ר"ל לכלוך יין ויראה מלשון זה אע"פ שאין שם יין ממש הואיל והוא טופח ונתערבה טפיחתו ומ"מ פי' בה דוקא בטופח בכדי להטפיח ואסור שאמרו פי' בו גדולי המפרשים בהנאה שאלו בשתיה אף בטופח שלא להטפיח נאסר כל שעבר יין בכלי האסור אחר שלא הכשירו כראוי לו ואפילו ניגב לגמרי שאף כלי שאין מכניסו לקיום שעמד בו יין אסור לשעתו ואף נגב לגמרי אינו כהודח וכל כלי שנאסר יינו נאסר הוא עמו ולא דברו בכאן מעתה אלא באיסור הנאה והוא שכשחזר ומדד במשפך זה הרי נתערבה עכבת יין שבו ביין זה שבצלוחית ואסרו ומ"מ סתם יינו הוא שהרי משום נצוק באסר אלא שאותה עכבה שבמשפך אף בהנאה נאסרה הואיל והוצק ליין נסך אבל מ"מ חזרה היא לסתם יינן וימכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו ואם אין שם עכבת יין מרבה או שאין שם טופח להטפיח אין לו דמים ומותר הכל או שמא מ"מ צריך לפרש חוץ מדמי יין נסך שבו כמו שהתבאר לדעת קצת שאם היה יין נסך גמור היה אוסר את הכל ואין לו תקנה ומאחר שכן אף כאן אע"פ שאין בו דמים מתוך חומרא של יין נסך ודאי צריך לפרש חוץ מדמי יין נסך שבו ושישליך פרוטה לים המלח וי"מ משנה זו לאיסור שתיה והוא שהם סוברים שכל כלי שאין מכניסו לקיום אם נגב אינו צריך הדחה שכבר יבשה לחלוחית שבו ועברה ונגובו הוא הדחתו והוצרכה משנה זו לעכבת יין או בטופח בכדי להטפיח לאסור שתיה וחכמי האחרונים חולקים בזו שהרי משפך לנגוב הוא צריך כמו שיתבאר וכל שהוא צריך נגוב ר"ל במים ואפר אם עבר בו יין אף כשהוא בלא שום לחלוחית אסור שלא התירו ביבש אף בדיעבד אלא בכלי שאינו צריך אלא הדחה וא"כ הואיל ומשפך צריך נגוב שהרי מכלי הוא אף ביבש אסור בשתיה ולא הצריכו טופח להטפיח אלא להנאה ומ"מ לדעתי אין זה כלום שלא נאמר במשפך שצריך נגוב אלא בשל גוי או של ישראל ונשתמש בו גוי בשעת הגתות שהיין חריף וחם אבל זה של ישראל הוא ואין הגוי משתמש בו בשעת הגתות שהרי במכירת יין אנו עסוקים ואין יין נמכר מן הסתם בשעת הגתות ונשאר דינו ככלי שאין מכניסו לקיום שדיו בהדחה וכל שהוא יבש אף לשתיה מותר ועוד שלא נאמר דין נגוב במשפך אף בשעת הגתות אלא בשיין האסור מצד עצמו עובר בתוכו אבל זה לא עבר בתוכו יין האסור מצד עצמו אלא יין שנאסר מחמת נצוק וכל כיוצא בזה דינו ככלי שאין מכניסו לקיום שדיו בהדחה והוא שכתבו בו גדולי המפרשים שמשנתנו לאיסור הנאה נאמרה שאלו בשתיה אף בלא טופח נאסר אחר שלא הודח ומפני שהם סוברים שאף בכלי שאין מכניסו לקיום אם נשתמש בו בלא הדחה אף ביבש היין אסור ואע"פ שאין נראה כן מ"מ למדנו מדבריהם שמשפך זה דיו בהדחה ואין דינו ככלי הגת אלא כשאר כלים שאין מכניסן לקיום כך נראה לי והדברים ברורים:

וי"מ שעכבת יין באות הכ"ף הוא קל מעקבת יין באות הקו"ף שעכבת יין פירושו כל שנתעכב שם יין אע"פ שנתיבש לשם ומצד מה שנאמר במשנתנו אם יש בו עכבת יין וכו' ואי בלח אפילו בלא עכבת יין בעי הדחה וכדאמרינן בההוא גוי דאשתכח במעצרתא אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ונגוב ואי ליכא אלא טופח סגי ליה בהדחה אלא ביבשה מיירי ועקבת יין פירושו בלחה ואם מדד לתוך צלוחיתו של נכרי והיה שם סתם יינן ונשארה עכבת יין במשפך אין אותה עכבה אסורה בהנאה שהנצוק לסתם יינן מותר בהנאה כמו שביארנו וכשחזר ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי ונתערבה אותה עכבה לשם מותר כלו בהנאה ואין צריך לפרוט חוץ מדמי האיסור וכן כל שצלוחית של נכרי טופחת אבל אם היתה נגובה לגמרי והריקו בה דרך משפך או הוציאו מיין החבית עליו אם צלוחית זו אין מכניסו לקיום לדעת האומרים בשאין מכניסו לקיום שנגובו הוא הוא הדחתו מותר ולדעת האחרים אסור וכן אם הוציא בכלים שמכניסן לקיום לדברי הכל ואע"פ שנגבו ואפילו הודחו כל שלא הוכשרו כתקנן וכן כתבוה גדולי המפרשים בתשובת שאלה אלא שיש חולקים כמו שיתבאר ושמא תאמר אחר שאיסור הנצוק אינו אלא משום ערוב איזה דבר תחשוב בו לערוב אפשר בכדי מה שאדם משער אלו נשתמש בו בחמין כמה יין יקבל טעם בפליטה זו אלו היתה בשאינו מינו המערה מכלי אל כלי את שערה ממנו מותר ואת שערה לתוכו אסור פי' בגמ' לדעת פסק ישראל המערה מכלי שיש בו יין כשר לכלי שיש בה יין אסור שהיה לנו לאסור יין שבכלי העליון משום נצוק אלא שנזדרז זה המערה וקודם שהגיע ראש הקלוח זה לנגיעת יין האסור הפסיק ראשו העליון באצבעו מכלי שהיה מערה ממנו או שהשפיל את הכלי לאחוריו והפסיק קלוחו ונמצא קלוח זה בשעה שנתחבר ליין האסור כבר נפסק מיין שבכלי והלכך את שבכלי העליון מותר ואותו הקלוח היוצא עם מה שנתערה לתוך כלי של גוי נאסר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כבר בארנו שהנצוק אוסר ביין ומ"מ ערערו באיסורו גדולי עולם ולא נענו וכן הדין נותן שהרי רב הונא אסרו בפירוש ולא חלק עליו אחד ואע"פ שחקרו על דבריו זו מנין לו והיו דוחין ראיות שהיו מוצאים מדעתם דרך דחיה הוא ומשא ומתן ומ"מ הואיל ולא נחלק אדם עליו הלכה כן ואע"פ שבטהרות הקלו בה וכבר מצינו במקומות שהחמירו בהם מ"מ הרי על אותה שבטהרות אמרה ולא הקשו בה כן ומאחר שהם מחלו לו בזה אנו אין לנו וכן אין לנו בדמיון טהרות ליין נסך אלא מה שגלו אם להשוותם כאחד אם להקל ואם להחמיר ולא אמרו על טהרות דחמירי אלא דרך משא ומתן ושקלא וטריא ולעצמן פירוש לאותם שנתגלה בהם כן ולא ללמוד מהן לשאר דברים שהרי לענין טהרות מניח אומנין לתוך ביתו לא טמאו אלא בכדי פשוט ידים ורגלים וכן מגע על ידי דבר אחר לא נחשב מגע לענין טומאה וביין נאסרו שניהם וכן מפתח הגת או הבד שמסרן לעם הארץ לכהן אפילו שהה כמה טהור ולענין יין נסך מפתח אינו כלום והתבונן בזו שכמה גדולים טעו בדמיונות אלו ולא להחמיר בלבד אלא אף להקל והתבונן שאף במה שהשוו את המדות ביניהם והוא מה שאמרו כל שבזב טמא בגוי אינו עושה יין נסך לא נאמרו הדברים אלא במה שנתגלו בהם והוא ענין הזריקה הא הסט בזב טמא וביין מותר ומגע בית הסתרים בזב טהור וביין אסור כמו שבארנו בפרק רביעי ומכאן אתה יכול לדון לשאר הדברים ואף מדברי רב חסדא נראה כן שהיה מצוה למוכרי היין כשימדדו לגוים בלא משפך שימדדו או דרך נפוץ והטחה מרחוק או דרך קטוף על הדרך שפירשנו במשנה שלא יהא הקלוח מחבר בין השנים או דרך זריקה שאם במשפך לא היה צריך לכלים שהרי בר נצוק היה או שמא במשפך ומחשש עכבת יין כשישוב וימדוד לישראל ואע"פ שאף בדברי רב הונא עצמו בענין מה שאמר הוא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר אסור נאמר דרך שאלה גרגותני גופה במאי מיתסרא בנצוק שמעת מנה נצוק חבור ואף הוא דחאה והעמידה בפחסתו צלוחיתו מ"מ לא נדחית אלא דרך משא ומתן כלומר שאין ללמדה משם ויראה לי שדבר זה נתפרסם איסורו מפי רב הונא אסור פשוט לא חלק בו אדם אלא שהיו תמהים היאך אפשר שלא הוזכר דבר זה במשנה או בבריתא אם לאיסור אם להתר וכשהיו מוצאים שמועה שממנה היה יוצא להם כן היו מתמיהים עליה שמעת מנה נצוק חבור או אינו חבור כלומר והיאך נתפרסם עליה שלא הוזכרה במשנה ואף אנו מפרשים כן באחרון של פסחים שאמרו שם שמעת מנה ברכה טעונה כוס ומתוך כך היתה שאלה זו נזכרת תמיד וזהו שהזכירוה אף לדברי רב הונא עצמו כמו שכתבנו ואלו לא כן היה להם לומר מידי איריא אלא לרב הונא הא איהו קאמר נצוק חבור אלא ודאי אסורו בפי הכל היה אלא שהיה מפורסם להם שלא היה במשנה ובבריתא ומ"מ אין פקפוק באסורו:

ולענין הנאה יש שמועות שלמדו הגאונים מהם שמותר בהנאה ואחת זו שבפרק זה דרב אחא בר איקא הוה שפיך חמרא לגוים שנראה שלא חשש בו לאיסור נצוק ויש שלמדו מהם שהוא אסור בהנאה בשמועת משיכה קונה כמו שאמרו שם דרמי למנא דגוי ואמרו שם שמעת מינה נצוק חבור ולענין הנאה ואע"פ שיש לפרשם בדרך שאין ללמוד מהם כך לכאורה כך נראה מהם וכן שיש מקומות אחרים שמורין כן ומתוך כך הסכימו שכל שהוא נצוק ליין נסך ודאי נאסר בהנאה כמו שכתבנו הרבה פעמים וכן הדין שהנצוק משום ערוב יין ביין נסך ודאי אין לו תקנה ובסתם יינן מוכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו כמו שיתבאר:

ובר נצוק מ"מ מותר כמו שכתבנו בפרק רביעי חדוש הוא ועליו אין להוסיף:

יש מי שאומר שאין הנצוק אוסר יין שבכלי המערה אלא כשנצוק למקום שהמתערה אסור בהנאה כגון שהיה בכלי של גוי יין נסך או סתם יינן או יין ישראל שנאסר במגע ובדברים האוסרין בהנאה שכל שאסור בהנאה הוא בכלל יין נסך הא כל שהיין שבכלי האסור מותר בהנאה אין יין שבכלי העליון אסור משום נצוק וזהו לדעתם מה שנאמר בדברי רב הונא לטומאה לא הוי חבור לענין יין נסך הוי חבור וכל יין האסור בהנאה הוא בכלל יין נסך הא יין שאינו אסור בהנאה לא מעתה הריק לכלי של גוי שאין בו יין אפילו מכניסן לקיום הואיל ולא נאסר המתערה בהנאה שהרי נאדות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהם מותר בהנאה אינו אוסר בנצוק לאסור יין שבכלי העליון ולא אף הקלוח האמצעי כך הוא דעת הגאונים ואף רוב חכמי האחרונים הביאוה בחבוריהם אלא שאין לי סעד בה כלל ואם ערה דרך קטוף או נפוץ ר"ל זריקה והטחה כבר ביארנו שמותר:

פיסקא נטל את המשפך כו' לא פחסתו צליחותו תיפשוט ניצוק תבעי קשיא לי כיון דר' חייא מפרש למתני' ותני שפחסתו צלוחיתו ומש"ה אסור היכי לא מצי למיפשט מינה דניצוק אינו חיבור. ואי ניצוק הוי חיבור אמאי איצטריך רבי חייא לפרושי מתניתין שפחסתו צליחותו. עיין במהדורא בתרא. ופסקא דהילכתא פסק המורה דניצוק חיבור. וכך פסק גם רבינו זצוק"ל וכך פסק גם רב"י מפאס זצוק"ל אבל בהלכות גדולות לא מצאתי זכר לנצוק כלל:

האי זוזי אנסי' פי' דלא הוה מזבן לי' במאה ואי אמרת קמא ליקני נמצא שאין רצונו למוכרה והוא אי עזביננא קאמר. ואפילו אם רוצה הראשון ליתן ק"כ אינו קונה שזה הוא מכר אחר וכבר קנה שני:

בד"ה ומאי לא ניתן כו' אמאי הוצרך לומר ולא ניתן להישבון פשיטא דליכא מ"ד כו' עכ"ל פי' מלתא דפשיטא היא דא"צ להשיב כיון דלא שייכא השבה ומשני דה"נ קאמר דלא שייך ביה השבה והא לאו מלתא דפשיטא היא וק"ל:

בפרש"י בד"ה עד שלא פסק כלומר כל זמן שלא פסק עכ"ל לכאורה מפירושו הא פסק אח"כ אף כל זמן שהן עלייהו אינו יכול לחזור וכן נראה מפירושו שכתב בסמוך אבל מדד ופסק או פסק ומדד קניא ליה ביתו כו' אבל קשה מה שייך קניית ביתו על ידי מדידה כל זמן שלא פרקן וכ"כ בהדיא התוס' פרק הספינה דאפילו מדד ופסק נמי שניהם יכולין לחזור כיון דעדיין לא פרקן כו' עיין שם ונראה לפירושו דלא שייך מדידה כל זמן שהן עלייהו אלא בהנחה לרשותו וכן נראה מפרשב"ם שם והשתא ה"ק בין פסק עד שלא מדד שלא הונחו מעולם לרשותו ובין מדד שהונחו ואחר כך פסק או פסק ואחר כך מדד והונחו לרשותו קניא ליה ביתו בלא משיכה ובפרקן והכניסן לביתו דבלאו מדידה הונחו לרשותו בפסיקה לחוד אין שניהם יכולין לחזור:

בד"ה הנצוק קלוח צנור כו' ובד"ה ולא לטהרה כו' ונצוק או קטפרס או משקה כו' כצ"ל:

גמרא אפי' תרי מגו תלתא. כצ"ל בל"י:

רש"י ד"ה והא לא פסק. דסבר כו' ירבה עליו בדמים. הלשון תמוה דמי ישמע לו להרבות בדמים. ודוחק לומר דיעשה קנוניא עם הלוקח ואח"כ יחזיר לו את המותר על דמיה. ויותר ה"ל לפרש דאולי ימצא לוקח שיתן לו יותר ממה דקמא רוצה לתת:

רש"י ד"ה משך. ומשכם חבירו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה פירקן. קנייה ליה רשותו כמשיכה. כצ"ל בכ':

רש"י ד"ה קטפרס. תל גבוה זקוף. וכ"ה בר"ש. אבל ברע"ב ליתא תיבת זקוף ונכון:

רש"י ד"ה אינו חבור. ונגע טמא במשקה טופח. כצ"ל וכ"ה בר"ש וברע"ב:

ומאי לא ניתן להשבון וכו' כ' תוס' ותימא הרי ישראל נמי וכו' הנה לר' יוחנן דס"ל גזל ולא נתיאשו בעלי' שניהם אינם יכולי' להקדישו אפי' הבעלי' הראשונים מפני שעומד ברשות הגזלן אע"ג דהגזלן נמי לא קני ולא יכול להקדישו מ"מ שייך השבה שיוחזר לרשות בעלי' להקדישו מ"מ לר"ל דהבעלי' יכולי' להקדישו ק' ק' תוס' דמוכח עכ"פ דלריש לקיש מקרי השבה ובהא לא פליג ר"י עי' תוס' גטין י"ב ע"ב תוס' ד"ה פחות מש"פ וע"ש וק"ל:

ומנא תימרא וכו' יל"ד איך נעלם מר' יוסף משנה שלימה מדד עד שלא פסק ודוחק לומר דהוה פשיטא לי' חומרא דיי"נ שאני א"כ מאי פריך אביי אבל באמת צל"ע דלמא לעולם אעפ"י שלא פסק מ"מ לבסוף לכשיפסקו ויעמדו על המקח חלה קנין למפרע וזה שייך בקנין חליפין דכל קנינו מעכשיו הוא דאל"ה הדר' סודרא למרי' וברמב"ם וכן בטור וב"י סי' ר"ו מפורש להדי' דהך דרב יוסף מיירי שקנו ממנו מעכשיו א"כ אח"כ כשנתרצה קמא על אותו הפיסוק שפסק עם השני קמא קנה למפרע משעת קבלת קנין משא"כ מתני' מדד עד שלא פסק דבמשיכה ובלא מעכשיו מיירי א"כ כיון דבשעת משיכה לא קנה כיון שלא פסק א"כ גם כשיפסוק אח"כ לא יקנה למפרע ומאי פריך אביי ובשלמא מהאי דפרקן והכניסן לתוך ביתו פריך שפיר דהתם נמי ברשותו של לוקח הוא וברגע הפסיקה ה"ל לקנות למפרע משעה שהכניסן לרשותו ולא קנה וע"כ משום דלא סמכא דעתי' ומוכח שפיר אבל ממתני' דיי"נ לא פריך מידי וי"ל דאביי דפריך הכי לרב יוסף הוה ס"ל כרב אשי לעיל דמוקי מתני' בשהקדים לו דינר וכ' הרשב"א בתה"א מביאו הרב"י בי"ד סי' קל"ב כיון שהקדי' לו מעות אם מודד אח"כ קונה למפרע ע"י המעו' אע"ג דבעלמא מעות אין קונו' ע"ש והבאתיו לעיל ושפיר מוכיח אביי אי לאו דלא סמכא דעתי' הי' קונה למפרע, וא"כ י"ל רב יוסף לא ס"ל הא דרב אשי ולא מוקי משנתינו בשקדם לו דינר ולא הוה ק' לי' ממשנתינו וברייתא דפרקן והכניסן לא הוה ידע לה:

כדשיימו בי תלתא וכו' מדברי רמב"ם וטח"מ סי' ר"ו דקמ"ל דהוה כמו פסיקת דמי' וסמכא דעתי' אשומת תלתא וכשמכר' לאחר עפ"י שומת תלתא קמא קנה וכשיטעין המוכר הני תלתא שיימא שוה ק' בק"כ ואנסוני זוזי יבואו אחרי' וישומו ותראה שאינו שוה אלא ק' א"כ זוזי אנסוני מ"מ קמא קנה בק"כ דלמא הני דבק"כ בקיאי טפי:

נטל את המשפך וכו' עכבת יין פירש"י מקום שמתעכבת שם טפת יין ולהתוס' לקמן ד"ה פחסתו וכו' מיירי שלא נשאר עתה שם שום טפה ואפ"ה כיון שבפעמי' אחרי' דרכו להתעכב ה"ל כלי שמכניס לקיום ואוסר ע"ד שפ' תוס' ד"ה אם יש בו וכו' כצ"ל בכוונת מהרש"א שם ע"ש וק"ל. מיהו לשון תוס' מגומגם קצת לפ"ז שמסיימו בד"ה פחסתו וז"ל דאעפ"י שאין היין נשאר כלל וכו' דהל"ל שלא נשאר יין במשפך דמשמע עכשיו לא נשאר יין ובפעמי' אחרי' דרכו להשאר יין בתוכו ונראה שהי' בגי' רמב"ן עקבת יין בקו"ף ור"ל לחלוח יין טופח ע"מ להטפיח ופחסתו צלוחיתו עד שנגע בלחלוח הלז ולפ"ז צ"ל דלפי ס"ד דהשתא דניצוק אינו חבור א"כ סמכי' אדיוקא דסיפא האשבורן חבור לטומאה ולטהרה הא ליי"נ אינו חיבור מכ"ש טופח להטפיח וקמ"ל דאפ"ה אסור או משום דלא דייקי' לא מרישא להחמיר ולא מסיפא להקל או אי אפי' בעלמא בטופח להטפיח במקרה בעלמא לא הוה חבור ביי"נ מ"מ במשפך דדרכו בכך לעולם הוה חבור כך צ"ל וק"ל:

ולא ניתן להישבון. ולא מחייב לאהדורה להאי ישראל דהא מחיל עליה: אמאי נהרג. הא לא קניא להך גזילה וכל היכא דאיתא של ישראל היא: ומשני האי דנהרג. משום צעריה דישראל: ומאי לא ניתן להישבון. הא לא שייך ביה הישבון דכיון דעובד כוכבים לא קנייה דישראל היא: אינה בתורת הישבון. כלומר ה''נ קאמר אינה בתורת שום גזילה דעובד כוכבים דכל היכא דאיתא דמרה היא וה''ה לשוה פרוטה והאי דנקט פחות לאשמועינן דנהרג עליה: אלא ש''מ משיכה קונה. הלכך קניה קמא והדר קניה האי ונהרג על שגזל ולא ניתן להישבון דרישא דוקא פחות משוה פרוטה דישראל מחיל ולא מיחייב עובד כוכבים לאהדורה: לך מזביננא לה. וקנו מיניה בקנין: והא לא פסק. ראשון דמים ולא סמכא דעתיה אקנין דסבר אם ירצה לחזור ירבה עליו בדמים: דמיו אסורין. אלמא לא קניה משיכה משום דלא פסק קודם לכן הלכך קנין נמי לא מהני: ה''ג מאי הוי עלה מאי הוי עלה כדאמרן. קמא בלשון בעיא ובתרא בלשון תימה: דלמא. מהכא לא פשטינן לקנין דעלמא והכא משום חומרא דיין נסך שאני דאחמירו רבנן למימר דלא קניא משיכה בלא פיסוק אבל בעלמא קני: משך הימנו חמריו ופועליו. הרי שהיה מביא חמריו טעונין פירות ופועליו נושאים בכתף ומשכה חבירו ממנו והכניסן לתוך ביתו לאו משיכה שאין משיכה קונה בבני אדם ופירות כל זמן שהן עלייהו לא קנה: בין פסק. דמים אחרי כן: עד שלא פסק. כלומר כל זמן שלא פסק יכול מוכר לחזור בו דביתו לא עדיפא ממשיכה ומשיכה גופא לא קניא אלא אם כן פסק אבל מדד ופסק או פסק ומדד קניא ליה ביתו ולא בעי משיכה: פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בו. דאע''ג דלא מדד כיון דפסק קניא ליה רשותו במשיכה: מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בו. כל זמן שלא פסק דמדידה לא מהניא מידי ורשותו לא קניא עד דיפסוק אלמא משיכה בלא פיסוק לא קניא: קנה קמא. דהא פסק וקנו מיניה: זוזי אנסוהו. זה שנתן לו מאה ועשרין אנסו למכרה וכל כמה דלא יהבו ליה כולי האי לא הוה בדעתיה לזבונה ואיהו אי מזביננא ליה בשוייה קאמר ליה והא לא זבנה מדעתיה אלא בעל כורחיה: א''ל כדשיימי בתלתא. מזביננא לה ניהלך כיון דנקט לישנא דשומא ונקט תלתא שהן ב''ד סתם לתורת דיינין נחת ואפילו תרי מגו תלתא שמין אותו ואם שלישי חלוק על השנים אזלינן בתר רובא: כדאמרי בי תלתא. לשון זה לאו בתורת דיינין נחת ולאמירת שלשתן נתכוון: כדשיימי בארבעה. כיון דנחת לדעות להרבות דעות יותר מכדי ב''ד ודאי לאו לתורת דיינין נחית ולא אזלינן בתר רובא עד דאמרין כולהו דאי חולקין מאי אהנו ליה דעות: מתני' משפך. טרייטו''ר מלמעלה פיו רחב ומלמטה נקב קצר ומושיבין אותו על פי צלוחית של לוקחין שפיהן צר ושופכין היין מן המידה לתוכו והוא יורד לתוך הצלוחית: אם יש בו. בשולי המשפך: עכבת יין. מקום שמתעכבת שם טיפת יין: אסור. לפי שנשאר שם מן היין שמדד לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים ובגמרא מפרש ההוא עכבת יין דמשפך במאי מיתסרא: המערה מכלי אל כלי את שעירה ממנו מותר. ובגמרא מפרש בעובד כוכבים המערה ואיצטריך לאשמועינן את שעירה לתוכו אסור משום כחו והעליון מותר דלא גזור רבנן בכחו למיסר ההוא דגואי: גמ' הנצוק. קלוח צינור הבא מלמעלה למטה בזקיפה כמרזב של גגין: קטפרס. מים הבאין מלמעלה למטה דרך מדרון של תל גבוה זקוף: ומשקה טופח. ואין בו טופח על מנת להטפיח שאם טפח בהן בידו לא יעלה בה משקה שיוכל להטפיח דבר אחר: אינו חיבור לא לטומאה. אם משקין תלושין הן ונגע טמא בתחתון העליון טהור וכן לענין משקה טופח אפילו במקום חלק משקה מכאן ומכאן ומשקה טופח באמצע ונגע טמא במשקה משקין שמכאן ומכאן טהורין ואע''פ שמחוברין לו: ולא לטהרה. גממית שאין בה ארבעים סאה ונצוק או קטפרס או משקה טופח מחבר לגממית זו מקוה שלם אינה חיבור והטובל בגממית לא עלתה לו טבילה: האשבורן. ביקוע ארץ מליחה שנתבקעה ונקוו שם מים חיבור לטומאה ולטהרה: ליין נסך. שהמערה מכלי כשר ליין נסך נאסר אף מה שבכלי העליון דרך נצוק:

ומאי לא ניתן להישבון. פ''ה דלא שייך ביה הישבון וכל היכא דאיתיה ברשותיה דישראל איתיה ותימה הרי ישראל נמי לא קנה הגזילה ואפ''ה איתיה בתורת הישבון דכתיב והשיב הגזילה ונראה דה''פ מאחר שאין חיוב בה רק משום צערא דישראל אמאי הוצרך לומר ולא ניתן להישבון פשיטא וליכא מ''ד שתהא השבה שייכא ביה וא''ת למאי דפרשי' לעיל דקאמר דמשיכה קונה בעובד כוכבים לכולי עלמא היכא דליכא זוזי כגון במציאה ובמתנה מאי פריך ומאי מייתי ראיה מגזל למקח וממכר וי''ל דס''ל דאי אינה קונה בעובד כוכבים במקח אף בגזל נמי לא תקנה דלא דמיא למציאה ומתנה דבהיתירא אתי לידיה אבל גזל דבאיסורא אתי לידיה אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל:

דף עב - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד