עבודה זרה ע ע"ב

דף ע - ב

מעשה בההיא רביתא [תינוקת גויה] דאישתכח דהות בי דני [נמצאה עומדת בין חביות יין], והות נקיטא אופיא בידה [והחזיקה בידה ק?צ?ף של יין].

אמר רבא, חמרא שרי [היין מותר בשתיה].

אימר, אפשר להקל ולומר, מגבה דחביתא שקלתיה [שלקחה את הקצף מגב החבית, ולא נגעה ביין]. ^[213]

ואף על גב דליכא תו, אימר אתרמויי איתרמי לה. [ואפילו שלא נמצא עוד קצף בגב החבית, שמא קרה מקרה והיה שם קצף, ונטלתו]. ^[214]

והלכה כרבא, בכל המקרים המובאים לעיל.

ההוא פולמוסא [חיל צבא] דסליק לנהרדעא, ופתחו חביתא טובא [חביות יין רבות].

כי אתא רב דימי [כשבא רב דימי מארץ ישראל], אמר, עובדא הוה קמיה דרבי אלעזר, ושרא. היה מקרה כעין זה לפני רבי אלעזר, והתיר את היין.

ולא ידענא, אי משום דסבר לה כרבי אליעזר, דאמר ספק ביאה טהור. ולהלן יתבאר מדוע הוי "ספק ביאה".

אי משום דסבר, רובא דאזלי בהדי פולמוסא [רוב ההולכים עם שר הצבא] ישראל נינהו. וממילא היין מותר.

מקשה הגמרא: אי הכי [אם תאמר שרוב ה"פולמוסא" אינם יהודים, ובאת להתיר את היין משום "ספק ביאה"], וכי האי "ספק ביאה" הוא?! הלא ודאי שהפולמוסא פתחו את החביות, ואם כן ספק מגע הוא! ומדוע התיר רבי אליעזר את היין?

מתרצת הגמרא: כיון דמפתחי טובא [כיון שפתחו חביות רבות, יותר מכדי צורך שתיה], אימא, מסתבר לומר, שלא פתחו את החביות כדי לנסך, אלא אדעתא דממונא [לחפש ממון המוסתר בחביות] פתחו. ולכן, אף על פי שהספק הוא "ספק מגע", כיון שהסברא נותנת להקל, כספק ביאה דמי. והיין מותר. ^[215] מעשה בההיא מסוביתא [מוכרת יין], דמסרה לה איקלידא [מסרה את מפתחות החנות] לעובדת כוכבים, על מנת שתשמרם. אך לא הרשתה לה להכנס פנימה. ^[216]

אמר רב יצחק אמר רב אלעזר ^[217]: עובדא הוה בי מדרשא [מעשה כעין זה הובא לדיון בבית המדרש], ואמרו, כיון שלא מסרה לה אלא שמירת מפתח בלבד, ואם תיכנס פנימה תתפס כגנבת, אין לחוש שנכנסה. והיין מותר. ^[218] אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [מצאנו משנה מפורשת (טהרות פרק ז' משנה א') כדברי רב יצחק], "המוסר מפתחות ביתו לעם הארץ, והיו שם טהרות, טהרותיו טהורות. ואין חוששים שמא נכנס העם הארץ לביתו ונגע בהן, לפי שלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד".

ומדייק אביי: השתא, אפילו טהרותיו טהורות, יין נסך מיבעיא?! קל וחומר שאין לחוש לנגיעת הגוי ביין.

מדייקת הגמרא מדברי אביי: למימרא, משמע מדבריו, שהשתמש בלשון "קל וחומר", דטהרות אלימי [חמורים] מיין נסך.

אין! אכן כך!

דאיתמר [שהרי נאמרה הלכה בבית המדרש]: חצר המשותפת לחבר המקפיד על הלכות טהרות, ולעם הארץ, המטמא טהרות, שחלקה במסיפס [מחיצה נמוכה, המשמשת להיכר בעלמא], אמר רב, חוששים שמא יעבור עם הארץ את המחיצה, ולכן טהרותיו טמאות ^[219].

ומאידך, בחצר המשותפת ליהודי ועובד כוכבים, וחלקה במסיפס, אינו עושה יין נסך. ומבואר, כדברי אביי, שטהרות חמורות יותר מיין נסך.

ורבי יוחנן אמר: אף טהרותיו טהורות.

הקשתה הגמרא: מיתיבי, שנינו בברייתא: שתי חצרות זו לפנים מזו, והיתה הפנימית של חבר, והחיצונה של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ואף על פי שידו של עם הארץ מגעת לשם [כלומר, שיכול לפשוט את ידו ולגעת]. ואין חוששים שמא יגע בה עם הארץ.

אך אם היתה הפנימית של עם הארץ, והחיצונה של חבר, טהרותיו טמאות. כיון שיש לעם הארץ דריסת הרגל בחצירו, חוששים שמא נגע בהן.

מכל מקום, משמע בברייתא שאין חוששים שמא יכניס עם הארץ את ידו ויגע בטהרות. וקשיא לדברי רב דלעיל, שחשש לנגיעת עם הארץ?

מתרצת הגמרא: אמר לך רב, שאני התם שאם יכנס עם הארץ לחצר הפנימית נתפס עליו כגנב, ולכן אין חוששים לנגיעת עם הארץ. מה שאין כן בחצר המשותפת שחלקה במסיפס, כחצר אחת היא, ואינו נתפס כגנב אם יכניס את ידו. לכן טהרותיו טמאות.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת הנוגעת למחלוקת רב ורב יוחנן:

תא [בא] ושמע מה ששנינו בברייתא בענין זה: רבי שמעון בן גמליאל אומר, גגו של חבר הנמצא למעלה מגגו של עם הארץ, ^[220] אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ובלבד שלא תהא ידו של עם הארץ מגעת לשם.

משמע, שאם ידו של עם הארץ מגיעה לשם, אסור. וקשיא לדברי רבי יוחנן המטהר את הטהרות, אף על פי שידו של עם הארץ מגיעה לשם?

מתרצת הגמרא: אמר לך רבי יוחנן, שאני התם, דאית ליה לאישתמוטי [עם הארץ יכול למצא תרוץ להכניס את ידו]. מימר אמר, אימצורי קא ממצרא [הושטתי את ידי כדי למדוד את גג הבנין], ^[221] ולכן טהרותיו טמאות. אך בעלמא, אין לחוש.

ראיה נוספת לאידך גיסא: תא שמע, גגו של חבר הנמצא בצד גגו של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים ואין חוששים לנגיעת עם הארץ, אף על פי שידו של עם הארץ מגעת לשם. ^[222]

ולכאורה מדברי ברייתא זו קשיא לדברי רב דלעיל, שחשש לנגיעת עם הארץ?

מתרצת הגמרא: אמר לך רב, לאו איכא רבי שמעון בן גמליאל דקאי כוותי [האם לא הובאו לעיל דברי רשב"ג הסובר כדברי] ?! ^[223] אנא דאמרי כרבי שמעון בן גמליאל!:

מתניתין:

בולשת [חיל בלשים הנכנסים לעיר על מנת לחפש צרכי מאכל עבור הצבא] ^[224] שנכנסה לעיר בשעת שלום, כל חביות היין שנמצאו פתוחות, ^[225] אסורות. ^[226]

אך חביות סתומות, מותרות. ^[227]

ואם נכנסה בשעת מלחמה, אלו ואלו, בין חביות פתוחות, ^[228] ובין סתומות, מותרות. לפי שאין פנאי לנסך.: ^[229]

ובההוא עובדא דרביתא דנקיטא אופיה בידה ואמר רבא חמרא שרי. .כתב הראב"ד ז"ל דדוקא אופיה דחמרא [דאיכא] למימר דמיגבה דחביתא שקלתיה ולא נגעה בפומא דחביתא, אבל כל דבר ידוע שמפי החבית נטלתו אסור אף על גב דנתפסת עליו כגנב, דהא גנבי ממש כיון דפתוח חביתא אי לאו דרובא ישראל הוו הוה אסרינן ליה לחמרא.

הוה עובדא בי מדרשא ואמרו לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד. פירוש כיון שנעל הדלת ולא הניח הבית פתוח לא נתן לה רשות ליכנס, והיא נתפסת בכניסת הבית כגנב. ואם תאמר אפילו מסר לה שמירת [הבית] למה יאסר דהא מעביר כדי יין ממקום [למקום] כשומר הוא, ואפילו הכי כשלא הודיעו שהוא מפליג תנן במתניתין (סט, א) שהוא מותר. יש לומר דשאני הכא דכיון שהאמינו והפקיד אצלו ואמר לו שמור הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג, דמימר אמר גוי כיון דמהימן לי לא אתי לעיוני, ואזיל ליה ולא מירתת ונגע, והילכך אפילו לא נמצא בצד היין אסור דהא יש לו שייכות בבית. אבל כשלא מסר לו אלא שמירת מפתח אינו נאמן אצלו, ונתפס הוא בכניסת הבית כגנב, ומימר אמר השתא אתי ושקיל מפתח מנאי, והילכך מירתת ולא נגע. ומדברי רבותינו הצרפתים ז"ל נראה דמפרשי לה להא אפילו כשהודיעו שהוא מפליג, דכיון דלא מסר לו אלא שמירת מפתח, והבית הוא ידוע שהוא של ישראל, מרתת על הכניסה שמא יראו אחרים (ויגיעו) [ויגידו] לבעלים. וכן כתבו משמו של רבנו תם ז"ל שמכאן התיר הוא ז"ל ישראלים שהניחו יינם והלכו אל עיר אחרת ביום טוב ונתנו המפתח לשפחה. ומיהו לא מיחוור, דכיון דאין ישראלים דרין שם בעיר נמצא מניח יינו בעיר שכולה גויים בלא מפתח וחותם, ואין לו היתר אלא בפתח פתוח לרשות הרבים ועיר שישראלים דרין בה, אי נמי כשהוא דר באותה העיר, ואי נמי בעיר שרוכלים מחזרין (סא, א), אבל השתא שהודיעו שהוא מפליג וביום טוב שהכל יודעין שאין ישראלים מחזרין, ממאן מסתפי ומאן נטר.
כללא דנקטינן מהני שמעתתא ומשמעתתא דפרק רבי ישמעאל בספק מגע גוי, כל היכא דאין לו שייכות לא בבית ולא ביין, אף על פי שחביות פתוחות והוא נמצא עומד בצד היין בתוך פשוט ידים מותר, לפי שאין לו פנאי לנסך מפני שנתפס כגנב על הכניסה, והוא דלית ליה לאשתמוטי, דהיינו מתניתין דאין עליו מלוה (ס, ב), והיינו עובדא דכרכא דסוף פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה סא, ב). ויש אומרים דהוא הדין בשוכר ביתו של גוי ומלאה יין של עצמו ואין הגוי דר באותה חצר, ואף על פי שאין הישראל דר שם, ואפילו נמצא הגוי עומד בצד היין, שגם בזה הוא נתפס כגנב, לפי שאחר ששכרו הרי הוא כמוכרו לו לזמן שכירותו. מיהו הראב"ד ז"ל (סא, ב ד"ה כללא) מחמיר ליה בזמן שנמצא הגוי עומד בצידו, דכיון שהבית שלו אינו נתפס עליו כגנב, לפי שאדם עשוי לבא ולראות מה שהשכיר ואין השוכר מקפיד בכך. ואפילו בזמן שמכרו לו לחלוטין גם כן מחמיר בו הוא ז"ל היכא דנמצא עומד שם, ומטעם זה שאדם עשוי לעמוד על ממכרו לראות מה מכר ואין הלוקח מקפיד בכך.
יש לו שייכות ביין ולא בבית, אם נמצא עומד שם הרי אסור ואף על פי שהישראל דר באותה חצר, והיינו מתניתין דתנן (ס, ב) נכרי שנמצא עומד בצד (הבית) [הבור] אם יש עליו מלוה [אסור], ואוקמוה בגמרא בשיש עליו מלוה על אותו היין, אבל אם לא נמצא עומד שם מותר.
יש לו שייכות בבית ולא ביין, כגון השוכר בית בחצרו של גוי והגוי דר באותה חצר ואין הישראל דר שם, וכגון המניח נכרי בחנותו והמניח יין בקרון, אף על פי שלא מצא הגוי עומד בצד היין אסור, כיון שיש לו רשות ליכנס ולעמוד אצל היין, אבל אם הניחו בחזקת משתמר, אי נמי בחותם בתוך חותם מותר. וכדברי המפרשים דברי ר' אליעזר בחותם אחד גם כאן מותר בחותם אחד. ובפירוש דברי ר' אליעזר כבר הארכנו בו בפרק אין מעמידין. פעמים שאף על פי שאין לו שייכות ביין כיון שיש לו שייכות בבית שהוא אסור, ואפילו הניחו בחזקת משתמר, כלומר שלא הודיעו שהוא מפליג, כגון שאמר לו שמור הרי מסר לו שמירת הבית, וסמכא דעתיה דכיון דהימניה לא מיהדר עליה ואינו מתירא פן יבא עליו פתאום ואינו נמנע מליגע, והיינו ברייתא דתניא (ע, א) או שאמר לו שמור אסור, והיינו עובדא דמסוביתא דאי לאו דאמר דלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד היה הכל נאסר. וכן היכא דהפליג בספינתו או שנעל הדלת בפניו אסור, והיינו ברייתא דתניא (שם) ונעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור. ודוקא בדאית ליה לאשתמוטי, אבל אי לית ליה לאשתמוטי מותר.
יש לו שייכות בבית וביין. כגון המטהר יינו של נכרי ולא כתב לו התקבלתי ונתנו באוצר מיוחד שהוא של גוי, אף על פי שאין הגוי דר באותה חצר, אף על פי שמפתח וחותם בידו, אסור עד שיהא יושב ומשמר, והיינו ברייתא דתניא (סא, ב) [המטהר] יינו של גוי ברשותו, ישראל דר בחצר אחרת אסור אף על פי שמפתח וחותם בידו. ומיהו אם היה פתח האוצר פתוח לרשות הרבים וישראל וגויים דרים באותה העיר, אי נמי שהרוכלין מחזרין בה מותר, והיינו מתניתין דהמטהר יינו של נכרי (סא, א) ומה שנאמר עליה בגמרא (שם), ואם היה [חצר] שישראל וגוי דרין בה, בין אותו ישראל בין ישראל אחר מותר אפילו בלא מפתח וחותם, וכדאמר ליה ר' יוחנן לתנא (שם ע"ב) תני אף על פי שאין המפתח וחותם בידו. ומיהו אומר הראב"ד ז"ל (סא, ב ד"ה ההוא) דדוקא בזמן שהוא מונח בתוך הבית, אבל אם היה מונח בחצר אף עלפי שהיה בחזקת משתמר אסור, דומיא דהיה אוכל עמו על השולחן, דמה שעל השולחן אסור, כיון שיש לו רשות ביין ובכל החצר אסור. ואין הרמב"ן נ"ר מודה לו בדבר הזה, ואין הנדון דומה לראיה, דשאני מתניתין דהיה אוכל עמו שהיין קבוע לפניו והוא שותה ממנו, והלכך לא מירתת ובחזקת שהוא נוגע בו הוא, ועוד דנכנס ויוצא כשומר שאינו בא לקצין דאמי (סא, ב). וכן מוכח בריש פרקא קמא דחולין, דגרסינן התם גבי כותי, ויוצא ונכנס לא, והא תנן וכו', אלא מיהא אין השומר צריך שיהא יושב ומשמר אלא אף על פי שיהא יוצא ונכנס מותר, אלא אמר רבא הכי קתני, הכל שוחטין ואפילו כותי, במה דברים אמורים בישראל יוצא ונכנס וכו', אלמא משמע מהתם דאפילו בכותי דשחיט בהמה דידיה נכנס ויוצא מותר, ואף על גב דמצי דריש ושהי בכל שהוא, והכא נמי נכנס ויוצא בחצר שהוא דר בה מותר. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש (סא, ב ד"ה תני) דישראל דר באותה חצר כשומר שאינו בא לקצין דמי, ומכל מקום יש להחמיר כדבר הראב"ד ז"ל. והני מילי במטהר יינו של גוי, אבל יין של ישראל אין חוששין, דהיינו עובדא דבזעא דדשא (ע, א)..
וכתב הראב"ד ז"ל (סא, ב ד"ה ההוא) דכל אסור שנאמר בזה אינו אלא בשתייה, אבל בהנאה מותר בכלן, ואינו אסור בהנאה אלא אם כן הפקידו אצל הגוי כדי לשומרו ואין עליו שום חותם, כדתנן (דמאי פ"ג מ"ד)המפקיד אצל הנכרי פירותיו. אבל רש"י ז"ל כתב (ע, א ד"ה שרי) [כל שרי] דהכא שרי אפילו בשתייה דהא לא נגע קאמרינן, וכל אסיר דהכא אפילו בהנאה..

ההוא פלמוסא דסלוק לנהרדעא פתוח חבייאתא טובא אתו לקמיה דרב נחמן אכשרינהו. פירוש אפילו בשתיה גירסת ר״שי ז״ל ולא ידענא אי משום דסבר כרבי אליעזר דאמר ספק ביאה טהור ואי משום דקסבר רוב פולמוסא ישראל נינהו האי ספק ביאה כו'. ואיכא למידק מאי מספקא ליה בהא דהא לית הלכתא כרבי אליעזר דשמותי הוא והיכי עביד עובדא כותיה ויש נוסחאות ישנות דגרסי כמאן כרבי אליעזר דאמר ספק ביאה טהור האי ספק ביאה הוא כו׳ וגם לנוסחא זו קשה קצת מה שהקשינו ולא עוד אלא דלפום פשטא משמע דהכי מסקינן לה כרבי אליעזר וכן נראה דעת ר׳ אלפסי ז״ל שלא הביאה בהלכותיו אבל הנכון בזו דאנן כשיטת רבי אליעזר קאמרינן דדמיא הא לההיא ומיהו אפילו רבנן דפליגי התם מודה בהא ופירושן של דברים מתברר ממה שכתבנו בפרק חזקת הבתים על ההיא מתניתא דבקעה שנחלקו בה רבי אליעזר ורבנן דטעמא דרבי אליעזר דהתם לאו משום דכי הוי ספק ביאה הוה ליה ספק ספקא וכדפי׳ ר״שי ז״ל שהרי משנה שלימה שנינו כל מקום שאתה מרבה ספקות וספקי ספקות ברשות היחיד ספקו טמא כיצד כו׳ עד רבי אליעזר אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טמא אלא טעמא דרבי אליעזר משום דספק טומאה ברשות היחיד מסוטה גמרי לה דליכא ספק ביאה אלא ספק מגע וטעמא דהלכתא משום דכי איכא ודאי ביאה הא אתחזקה טומאה וכספק קרוב הוא ואף על פי שיש שם ספקות אחרות ספק נסתלקה משם טומאה או ספק אם יש בה עדין כשיעור כסוטה שרגלים לדבר שהרי קנה לה ונסתרה אבל כשיש שם ספק ביאה חשיב ליה רבי אליעזר ספק רחוק וכדאחזוקי טומא׳ אין כאן אלא ספק א׳ דידעינן ודאי שהבקעה מלאה טומאה ורבנן לא שני להו ביניהו דבסוט׳ הוא דבעינן סתירת שנה שכן קינא לה אבל לגבי טומאה דינו שתהא הטומאה במקום סתירה דהיינו רשות היחיד ומיהו גבי אסורה מודו רבנן דכל שהוא ספק רחוק שאינו מצוי מותר בספקא דרבנן מיהת ואף על גב דאתחזק איסורא והיינו דאמרינן כמאן שרייה רב נחמן בשיטת ר׳ אליעזר דטומאה ותלמודא סבר דכספק ביאה הוא ממש דאמרינן ופריך האי ספק מגע הוא ופרקינן דלאו משום ספק ביאה ממש אלא מפני שהוא ספק רחוק מן האיסור דכיון דפתוח חבייאתא טובא רגלים לדבר דאדעת׳ דממונא פתוח וכגנבתיהו טרידי ולא נגעי דהויא ליה כבולשת כדפר״שי ז״ל והא הכא אפילו לרבנן בספק ביאה דרבי אליעזר דהתם הוא כן פי׳ רבינו הר״מבן ז״ל ולהאי פירו׳ יהא המעשה הזה כהלכה וכן עיקר מ״ר.

ואיכא נוסחי דגרסי הכא המסקנא כיון דפתוח חבייאתא טובא אדעתא דממונא אתו וכספק ספקא דמי ע״כ ולאו בספק ספקא דטומאה קאמר דהא צריכנא דהתם אפילו ספק ספקא טמא אלא ה״פ ובספק ספקא דאסורין דמי דדינינן ליה לקולא בכל דוכתא.

ההוא מסוביתא דמסרה מפתח לגויה כי אתא רב דימי כו׳ עד לא מסר לה אלא מסירה מפתח בלבד. פי׳ שאלו מסר לה שמירת היין היה אסור דהוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וכדתניא במתניתא דלעיל או שאמר לו שמור אסור אבל כשלא מסר לה אלא שמירת מפתח כיון שהיין בחזקת המשתמר שאפשר לבא עליה פתאום מרתתה דנתפסת כגנב וכתבו התוספות כי מעשה היה בישראלים שהיו דרים בכפר והלכו לעיר לחוג שם והניחו מפתחותיהם ברשות גוים והתירו ר״ת ז״ל משום דלא מסרו להם אלא שמירת מפתח בלבד דמשמע ליה דהא אפילו כשהודיעו שהוא מפליג ונחלקו עליו ז״ל דאנן לא שרינן הכא אלא בשהיה היין בחזקת משתמר כגון שלא הודיעו שהוא מפליג ואפשר לבא עליהם פתאום אי נמי אפילו הודיעו שהוא מפליג שהיה האוצר פתוח לרשות הרבים וישראלים דרים שם או אפילו רוכלין המחזרין בעיירות אבל התם ליכא חדא מהני וביום טוב דליכא ישראלים מחזרין ממאן מסתפו וכי תימא דאמרי ישראל לא מנטרי שבתא הא ליתא בזמן הזה כדכתיבנא לעיל ועוד דהתינח ביממא בליליא מאי איכא למימר אלא ודאי כל כי ההוא עובדא היין אסור אפילו בהנאה אלא אם כן היה שם חותם אחד לכל הפחות כר אליעזר ודליכא שיבא וכיוצא בו.

חצר שחלוקה במסיפס. פירוש מחיצה כל דהו להיכרא.

ובגוי אינו עושה יין נסך. פירוש כשהוא בחזק׳ משתמר דהא נתפס כגנב על הכניסה כן הלכה ומכאן קושי׳ למה שכתב הר״אבד ז״ל בסוף פרקין דלעיל כדכתיבנ׳ התם כללא דנקטינן לענין ספק מגעו של גוי ביין שלנו מהני שמעתתא ומשמעתא דפרק רבי ישמעאל ואשכחן בהא ארבע בבי:

בבא קמא כל שאין לגוי שיכות לא ביין ולא בבית אפי׳ נמצא הגוי בצד היין וחביות פתוחות לפניו היין וחביות פתוחות לפניו היין מותר דכיון דהא מתפיס כגנב על הכניסה ולית ליה לאשתמוטי מרתת והיינו דתנן התם נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם אין לו מלוה עליו מותר והיינו עובדא דההוא כרכא דבשלהי פרק רבי ישמעאל דאמר רבא אם נתפס כגנב חמרא שרי ופר״שי ז״ל אם נתפס כגנב על הכניסה וכן ביין של ישר׳ שהניח בבית מיוחד ששכר מן הגוי וכל שכן שלקחו ממנו דהשתא נמי כיון דהא זבניה או אוגריה אין לו רשות ליכנס שם ונתפס הוא על הכניסה ומותר ושלא כדברי הר״אבד ז״ל.

בבא תנינא יש לו רשות לגוי ביין ולא בבית בזו אם נמצא עומד שם הרי זה אסור ואפילו ישראל דר באותה חצר וזו היא ששנינו נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין יש לו עליו מלוה אסור ואוקימנא שיש לו מלוה על אותו היין ודוקא שנמצא שם אבל אם לא במצא שם מותר.

בבא תליתאה יש לו רשות לגוי בבית ולא ביין כגון מניח יינו ברשותו של נכרי בלא חותם זו היא ששנינו אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין ישראל דר באותו חצר מותר אין ישראל דר באותה חצר מותר והוא שמפתח או חות׳ בידו והא דחשיב רשותו של גוי אף על פי שהבית שבו היין מושכר או לקוח לישראל מפני שהנכרי דר באותה חצר באחד מן הבתים הא לאו הכי רשותו של ישראל חשיב לגמרי וכן המניח יינו בקרון והמניח נכרי בחנותו דכיון דברשותי׳ נכנס שם חשיב ככולו אית ליה רשות בבית ולא ביין ובהא כל זמן שמצאו כמו שהניחו ולא ראינו ששינה כלום קיימא לן שאם לא הודיעו שהוא מפליג היין מותר בשתיה ואם הודיעו שהוא מפליג ושהה כדי זיוף היין אסור אבל אם מצאו שעשה דבר שאינו רשאי כגון שהפליג ספינתו או שנעל הדלת אם נתפס כגנב מותר ואם לאו אסור ואף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג וכן כל שאמר לו שמור הרי הוא כמי שהודיעו שהוא מפליג והיין אסור דהא אית ליה לאשתמוטי על הכניסה וכדתניא ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור והיינו עובדא דמסוביתא דאמרינן לא מסר לה אלא שמירת מפתח הא אילו מסר לה שמירת הרשות אסור ואפילו בפתח פתוח לרשות הרבים וישראל דרין שם ולא הודיעו שהוא מפליג וטעמא משום דלא מתפיס כגנב על הכניסה ובכולן אינו נאסר אלא כשהפליג כדי שיהא לו פנאי לנסך וזה מבואר מאד.

בבא בתרא יש לו רשות ביין ובבית היינו מתניתין המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו בהא אם הוא נתון בבית מיוחד פתוח לרשות הרבים וישראל דרים באותה העיר מותר כדפרישנא בההיא מתני׳ וכן אם הוא ברשות גוי אחד בבית מיוחד אף על פי שאינו פתוח לרשות הרבים אם יש שם מפתח או חותם דקיימ״לן כרבנן דלא חיישינן לגומלין וכן אם הוא בביתו של גוי בבית מיוחד וישראל דר באותה חצר אף על פי שלא הוחזק שומ׳ היין מותר וכן אם יש שומר או יוצא ונכנס אפילו היין בחדרו של גוי שדר שם מותר הא כל היכא דליכא חדא מהני היין אסור ולדעת מורי הר״א הלוי ז״ל גם בשני חותמות הוא מותר וצ״ת. ודעת הר״אבד ז״ל דכי שרינן יינו של גוי בחצרו אם שום ישראל אף על גב דאינו מוחזק כשומר דר שם ויוצא ונכנס דוקא שהיין מיוחד באחד מבתי חצר ונעול במנעול ואין ישראל וגוי נכנסין שם דהשתא מירתת גוי למיעל תמן שמא ימצאהו שם ישראל פתע פתאום ומתירא מפני הפסד ממונו אבל אילו היה היין שרוי בחצר בלא שום חותם לא סגי ליה בישר׳ יוצא ונכנס שהרי ישראל יוצא וטרוד בעסקיו ועומד הרבה ויכול גוי ליגע ולנסך כרצונו מיהו אם הוא מוחזק כשומר מותר ביוצא ונכנס כדקיימא לן בהדיא אין השומר צריך להיות יושב ומשמר כו׳ ואיכא דמקשה עליה מדאשכחן במסכת חולין בפ״ק דשרינן בשחיטת כותי בישראל יוצא ונכנס והרי שחיטה שאין לך דבר שקרוב פסולותו יותר ממנו שאפשר לו להחליד או לדרוס לפי שעה ואף על פי כן מתירין לו חלמא לעולם מתירין בכל מקום ביוצא ונכנס שמתירא שיבואו עליו פתאום ויש לדחות דשאני התם דאיירי דהויא מילתא זוטרתי רמי ישראל אנפשיה ולא מעכב בחוץ ומרתת כותי דאתי עליה אבל הכא שיוצא ישראל לשוק יש לחוש כיון שהדבר קרוב לגוי לנסך אי נמי דהתם הוא בשומר והפרישה איכא בין שומר לאדם אחר היוצא ונכנס דשומר מירתת גוי דלכיון דלנטוריה קאי רמי אדעתיה למיתי הייא ולנטורי שפיר תדע דההוא תנא דתני קמיה דרבי יוחנן לא הוה סגי ליה בישראל יוצא ונכנס וליכא ספקא דמודה בשומר דשומר בכל דוכתא אלמא שני ליה בינייהו ואף על גב דאמר ליה ר׳ יוחנן תני אף על פי שאין מפתח וחותם בידו לומ׳ דישראל יוצא ונכנס חשוב כשומר איכא למימר דהיינו כשהיין בבית מיוחד אבל בחצר דילמא שאני ליה בינייהו וצריך שומר אבל מדברי ר״שי ז״ל נראה דלא שני לן בינייהו אפילו כשהיין בחצר ונראין דבריו להלכה אבל למעשה ראוי לחוש לדברי הר״אבד ז״ל וכלל זה עלה בידינו נכון וברור מפי רבינו נ״ר:

מתני׳ בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות פירוש ואפילו בהנאה ואף על פי שהיה פקק עליהם סתומות מותרות. פי׳ מותרות אפילו בשתים ואף על פי שלא היה שם חותם ואפילו היה להם פנאי לפתוח ולסתום דחזקה גמורה היא שלא היו טורחין לחזור ולסתום. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות ומיהו דעת רבי׳ הגדול ז״ל דהא בשהיה עליהם פקק דאי לא ליכא למשרי בשתיה שמא נגעו בהן שלא בכונה.

כבר ביארנו במי שאין לו שיכות לא בבית ולא ביין שאפילו נמצא שם בצד החביות מותר כמו שהתבאר צריך אתה לידע שאף אם ראינו ביין דבר המוכיח שנגע הואיל ואין כאן הוכח ברור אינו אוסר מעשה היה בגויה שנמצאת בין החביות ומצאו בידה מקצף היין והתירו מפני שהקצף נמצא לפעמים בגב החבית ואנו תולים שמגבה נטלה ואע"פ שאין אנו מוצאים הימנה עכשו בגב החבית שמא באותה שעה נזדמן כך ואין הפרש בזו בין גדולה לקטנה אלא אף בגדולה כן ואע"פ שגדולי המחברים וחכמי הצרפתים פרשוה בקטנה אין הדברים נראין כלל ומ"מ אם יש כאן ברור כגון שמצאו בידה יין ואין יין באותו אוצר אלא בחביות אסור ואין תולין בחוצה לו וכן כתבו גדולי המפרשים ואם מצא חותם מקולקל הואיל ומ"מ אין לו שיכות בבית או אין לו שיכות ביין מותר שמא בלבו היה ליגע ולא נגע הואיל ויש כאן דין נתפש כגנב או חזקת המשתמר:

חיל שנכנס לעיר בשעת מלחמה ושולל כל הנמצא אף חביות פתוחות מותרות ואפילו נמצאו שם ואפילו כלם גוים מפני שאין להם פנאי לנסך ואין צריך לומר בסתומות נתברר לנו שפתחו אם פתחו אחת יש לחוש לה ואם פתחו הרבה ודאי חושבים היו עליהם שמא ממון היה בהם וכשראו את היין הניחוהו ולא נגעו והכל מותר מ"מ בקבוקים שלנו אינם בדין זה אא"כ פתחו דרך מגופה:

כל שאין לו שיכות לא ביין ולא בבית אם נמסרה לו שמירת הבית הרי יש לו שיכות בכל והוא שאמרו למעלה שאם אמר לו שמור אסור ואפילו בלא הודיעו שמפליג ואע"פ שמעביר כדי יין כשומר הוא ואעפ"כ כל שלא הודיעו שמפליג מותר אינו דומה שכל שמסר לו שמירת הבית האמינו בכל והרי הוא כהודעת הפלגה שאף כשיבא עליו טוען שלתועלת שמירה הוא מתכוין ואף כשלא נמצא שם אסור אבל אם מסר לו מפתח אין כאן הרשאה ולא שיכות שהרי נעל לו הדלת ואפילו נכנס ונמצא בצד החביות מותר ואף בהודעת הפלגה ושהיה מרובה שמתוך שהוא נתפש כגנב בהול ואינו נוגע כלל הדברים הרי הוא כשאר אנשי המקום שאין להם שיכות לא בבית ולא ביין לגמרי וכן לענין טהרות חבר שמסר מפתחו לעם הארץ טהרותיו טהורות שלא מסר לו אלא שמירת מפתח:

ישראל שדר בכפר שכלו גוים וביום טוב נכנס לעיר ונעל מבחוץ והניח המפתח לשפחה או לגוי חכמי הדורות שלפנינו אסרוהו על ידי מעשה ופי' זו שבכאן בישראלים דרים בעיר ולא יראה לי כן ואף אחרוני הרבנים הורו בה להתר אף בהודעת הפלגה ודבר זה אתה דנו משמועת אותן שאין להם שיכות לא בבית ולא ביין:

מעשה בא לפני קצת רבני צרפת בתפישה אחת שנתפשו היהודים ומנה המושל שומרים בבתיהם עד שנתפשרו עמו ומסר המפתחות לשומרים והסכימו שאף זו אינה אלא שמירת המפתח שאף הם יראים מן המושל והרי זה אין לו שיכות לא בבית ולא ביין ומותר אפילו מצא פתח פתוח וחותם מקולקל ממה שאמרו בטהרות המניח כליו בחלונות של אוליירין ונעל וחתם אע"פ שבא ומצא פתח פתוח וחותם מקולקל טהור וכן ליין נסך ואע"פ שמזונותיהם על ישראל הואיל ולא הורשו ליכנס לבית וכן אפילו הורשו ליכנס בבית אלא שלא הורשו בבית שהיין בתוכו הא אם הורשו בבית היין פתוחות אסורות והסתומות שאין שם ברזא אלא מגופה למעלה מותרות אפילו בשיעור הפלגה שאלו פתחו לא טרחו לסתום כדין האמור בבולשת וכן במקומות שנהגו אנסים שבהם לחפש בקנקנים שלהם ולפתוח דרך מגופה ונכנסו ברשות לעשות כן מה שנמצא סתום מותר שאלו פתחו לא טרחו לסתום ומ"מ הם הוסיפו בהוראות אלו קצת דברים שלא נראו לנו ואם הורשו למשכן יראה שהפתוחות אסורות והסתומות מותרות אף בשעור האסור שאלו פתחו לא חזרו וסתמו ואף הפתוחות אם יש לו בהם חותם מותרות אף בחותם אחד שאלו הסירו לא טרחו עליו להשיבו כבראשונה וכל שכן אם לא הורשו למשכן בכדי להזיק לישראל שאין היין בכלל רשותו וכל שכן במקום שאין כניסתם מבוררות על ידי ישראל אלא שגוים אומרים נכנסו ולא נגעו או שהם עצמם אומרים נכנסנו ולא נגענו כמו שביארנו בענין טהרות בגבאים שנכנסו למשכן באחרון של חגיגה:

חצר שנחלקה ביתדות ופסים קצרים ונמוכים בפחות מעשרה להיכר שלא יכנס זה לחלק חברו בלא רשות וכל כיוצא בזה ונתברר חלק זה לישראל וחלק זה לגוי והניח הישראל את יינו בחלקו ויצא אע"פ שחביותיו עומדות סמוך לחלק הגוי בכדי פשוט ידים והגוי יכול ליגע שם בידיו מותרות ואפילו פתוחות ואע"פ שאין אצלם דין תפישה כגנב בפחות מעשרה כמו שאמרו בראשון של בתרא שאמרו שם בפחות מעשרה מצי אשתמוטי במחיצה עשרה לא מצי לאשתמוטי ואעפ"כ מותר בוש הוא מליכנס במה שאינו שלו ומ"מ אם נמצא שם הואיל ואין שם נתפש כגנב אסור על הדרך שהתבאר:

היה גגו של ישראל למעלה מגגו של גוי אע"פ שידי הגוי מגיעות לשם מותר ואע"פ שיש לו להשמט ולומר אמצרי קא ממצרנא על מצרי ר"ל הגג כלומר שמתעסק היה בראיית המצר אם יש לחוש לאיזה ריעות שבכותל ויש גורסין אימצורי קא אמצרנא כלומר מתמודד בעצמי והוא הנקרא בלע"ז אישטרילייאר וכן אם היה של ישראל למטה וכן אפילו היה בצד גגו ויד הגוי מגעת לשם ולענין טהרות כל כיוצא בחבר ועם הארץ טהרותיו טהורות וגדולי המפרשים חולקים בה בגגו של ישראל למטה ומשום חשש רוקו וגדולי המחברים חלקו בה אף מחשש מגע שהוא יכול לפשוט ידיו וליגע הואיל וגגו של עם הארץ למעלה וכן חלקו בשהיו זה בצד זה לענין טהרות:

שתי חצרות זו לפנים מזו חיצונה לעם הארץ ופנימית לחבר מניח חבר פירותיו בשלו הואיל ואין לעם הארץ מדרס בה אע"פ שיד עם הארץ מגעת שהרי נתפש עליו כגנב:

המשנה הרביעית והיא מענין משניות שלפניה [והוא שאמר] בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות ובשעת מלחמה אלו ואלו מותרות שאין להם פנאי לנסך אמר הר"ם בולשת נקרא החיל הנכנס לתוך העיר לשלול אותה ושולחין יד בממון בני אדם תרגום ויחפש ובלש ולפי' נקראו בולשת לפי שהם מחפשין ממון בני אדם וחוקרים אותו:

אמר המאירי בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום וכו' פירוש חיל זה הורשו לאכול ולשתות מבני העיר ופורעים להם לפעמים והילכך חביות פתוחות אסורות כל שנמצאו אצלם ודאי נגעו סתומות מותרות שאם נגעו ופתחו לא חזרו וסתמו שאין להם אימה בכך בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות אין להם פנאי לנסך כמו שבארנו למעלה ואע"פ שבעיר שכבשה כרכום אמרו כל כהנות שלתוכה פסולות אין הנדון דומה לראיה לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי כמו שיתבאר במקומו ומ"מ בשעת שלום בקבוקים שלנו אין ראוי לומר שאם פתחו לא חזרו וסתמו שפתיחתם דרך ברזא ואם לא סתמו הרי נשפכו והרי אלו אין כונתם להזיק וכל שנשתהה בכדי נדוד ברזא וחזרתו בלא היכר אסור אף בסתומות אא"כ יש שם חותם:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

בפרק אלו מציאות כ"ד ב' התבאר שכל שמצא חבית של יין בעיר שרובה גוים מותרת משום מציאה להנאת קנקנה ויינה אסור בהנאה ואם רוב ישראל מותרת בשתיה ובעיר שרובה גוים אם בא ישראל ונתן סמניה מותרת בשתיה למוצאה שמ"מ זכה בה ויש שפירש בה דוקא בחותם בתוך חותם ואי אפשר לומר כן שאם כן מה בא להשמיענו ועוד שלא נאמר חותם בתוך חותם אלא במפקיד או מיחד שיראים לנגיעתם וכשנוגעים טורחים וסותמים אבל מוצא אם פתח לא טרח לסתום מעתה כל שמצאה סתומה מותרת ובקבוק שנפל לבעליו ומצאו מותר בלא חותם הואיל ומצאו בפקק שלו או אפילו ניטל פקקו ונשפך מקצת היין כל שיש לתלות שמחמת נפילתו נשפך שאלמלא לא מצאוהו למה הניחוהו:

בפרק לא יחפור כ"ד א' התבאר בחבית שצפה בנהר אם היתה כנגד עיר שרובה ישראל אע"פ שרוב סביבותיה גוים אם יש במקומות שבנהר זה באותו שיעור שמסביבותיה עד כאן מכשולות ועקלקלות יש לנו לדון שמעיר זו של ישראל היא שאלו מן הסביבות אין ביאתה מצויה שלא להטבע מחמת העקלקלות ואם לאו אסורה שכל שיש לדון בו אחר הרוב ואחר הקרוב הולכין ואפילו היה הקרוב מוכיח יותר כגון שהיתה קרובה ביותר בכל שכיוצא בזה שהדבר מצוי ביאתה מן הרוב כביאתה מן הקרוב וכן הדין אם נמצאת כנגד עיר שרובה גוים ורוב סביבותיה ישראלים ויש מקום במרוצת המים שביאתה נוחה לבא משם הולכין אחר הרוב ומתירין אותה:

הוזכר שם גם כן בחבית של יין שנמצאת בכרם של ערלה והתירוה הואיל וסביבותיה אינן של ערלה הולכין אחר הרוב ולא סוף דבר יין שאין דרך לגנוב ממנה ולהצניע בתוכה אלא אף בענבים כן ואע"פ שהקירוב מוכיח ביותר הואיל ובו בעצמו נמצא אעפ"כ אחר הרוב הולכין ולמדנו מכאן שאם נמצאת חבית של יין בכרם של ישראל וסביבותיה כרמים של ישראל גם כן וברחוק ממנה רוב כרמים והם של גוים בכדי שהבאתה מאותן הכרמים של גוים מצויה כגון שהוא באותו הגבול חבית זו אסורה ודנין לה אחר רוב גוים וכל שכן אם אין שם כרם ישראל אלא זו שיש לנו לומר אם נגנבה כאן לא נדרכה כאן ולא הוצנעה כאן וכן הדין בהפך להקל ואפילו היה שם מקום מעבר לעוברי דרכים שרובם גוים אין חוששין להם שאין דרכם של עוברי דרכים בחביות הא בבקבוקים קטנים וקנקנים שעוברי דרכים רגילים לנשאם אם יש כאן מעבר חוששין לרוב עוברים:

הוזכר שם גם כן שנודות של גוים נמצאו בדרכים והתירום מפני שרוב שופכי יין ישראלים הם הא אם היו רוב שופכי יין גוים אסור אע"פ שישראלים קרובים להם ומ"מ דוקא בגדולים הא בקטנים התבאר שם שחוששין לעוברי דרכים שרובן גוים ואם היו שם גדולים וקטנים הואיל ורוב שופכי יין ישראלים הם כלם מותרין הגדולים עקר המשא והקטנים אינן באים אלא להכריע ולהשוות בין המשאות נמצאת למד שעוברי דרכים ישראלים שנפל להם בקבוק שלהם וחזרו ומצאוהו על התכונה שהיה בשעה שנפל להם אע"פ שלא היה שם חותם מותר ואפילו נשפך והותר פקק שלו שאלמלא נמצא למה הניחוהו כמו שכתבנו למעלה דברים אלו כלם אנו מפרשים אותם אף להתר שתיה וגדולי המחברים נראה שפרשום דוקא בהנאה ולא נראו הדברים:

רוב וקרוב זה שכתבנו הוא בגוף הדבר שנמצא ואין ידוע מהיכן בא אבל אם נמצא בצדו אדם שהדברים מוכיחים שהוא הביאו ויש לתלות בהבאתו איסור או התר דנין לו ותולין עליו:

למימרא דטהרות אלומי מיי"נ אין דתניא חצר החלוקה במפספס כו' נ"ל דלא גרסי' דתניא אלא דאיתמ' דאפלוגתא דרב ור' יוחנן לא אמרי' דתניא:

בד"ה ההוא פולמוסא כו' כך פ"ה לפי שטתו דלעיל כו' עכ"ל היינו לפי שטתו דלעיל שפירש דפליגי רבנן ור"א בשדה דמליא טומאה ואפילו בחד ספיקא מטהר ר"א אבל שיטת ר"ת הוא דר"א לא מטהר אלא בס"ס ורבנן מטמאין אפילו בכמה ספיקות ול"ג לעיל שאני התם כו' עיין ע"ז באורך בתוספות פרק ח"ה ודו"ק:

בד"ה פתוחות אסורות משמע אפילו טובא ולא אמרינן אדעתא דממונא כו' עכ"ל אע"ג דלא אמרי' הכי אלא לר"א דאמר ספק ביאה טהור לא ניחא להו למימר דמתני' לא אתיא כוותיה וק"ל:

בפרש"י בד"ה אמצרי דגג כו' מתמוגג אני כו' וגרסי' אימצורי קא מצרנא עכ"ל הס"ד ועיין בערוך ערך מצר פי' כדכתיב ויזורר הילד והוא פישוט עצמות ואם הגגות משוות זו לזו יכול למימר הכי כו' עכ"ל ומפירושו נראה דהוה גרס בהנך ברייתות בהיפוך ודו"ק:

תוס' ד"ה אימר מגבה דחביתא קלטתה וכו'. מפרש"י משמע דמפרש מגבה דחביתא היינו מדופן החבית ולפירושו יתיישב שפיר הא דמסיים אע"ג דליכא פי' שלא נמצא שום אופיא עוד ע"ג החבית מבחוץ בדופן ואיכא למימר דודאי מתוך החבית מגוואי נטל האופיא שצף ע"ג היין והוי כאילו נגעה ביין וליתסר אפ"ה תלינן אימר אתרמויי וכו' אבל לגירסא דגרסי התוס' קלטתה פירוש מן האויר נראה שאינו מפרש מגבה דופן החבית אלא מפרש מגבה ר"ל מגובה מלמעלה ע"ג החבית קודם שירד האופיא מהכלי שהיו שופכין לתוך החבית קלטתו מן האויר קודם שהגיע לרדת על גבי היין או ר"ל שנפל קצת אופיא מעל גבי היין ליפול לארץ וקלטתו מן האויר קודם שנפל לארץ וגם לפי גירסא זו נוכל ליישב הא דמסיים בתר הכי ואע"ג דליכא תו וכו' ר"ל אין עוד אופיא באויר אימור איתרמויי וכו' אבל לפי הגירסא דגריס שקלתה וע"כ ר"ל דמפרש ליה ששקלתיה בתוך החבית מעל גבי היין משום דהא משמע מדברי התוס' דהוה ס"ד לאסרי ליה מטעם ניצוק ואי ר"ל אגב החבית לא שייך ניצוק ואע"ג דיש לדחוק דאיירי שהאופיא נמשך מע"ג היין על גב החבית מבחוץ רחוק מן היין וכשיגיע במה שמגב החבית נקרא ניצוק ביין שהכל מחובר ונמשך עד היין מ"מ אין לשון התוס' משמע כן ואפ"ה שרי דאמרי' דשקלה מע"ג היין אבל לא נגעה ביין א"כ צריך ליישב מ"ש אח"כ ואע"ג דליכא תו כו' יש לפרש דהכי קאמר ואע"ג דליכא תו אופיא שצף ע"ג היין באופן שיהיה באפשר ליטלו מעל גבו ולא יגע ביין אלא אם בא ליטלו א"א שלא יגע ביין אפ"ה שרי אימור אתרמויי לה שהיה אופיא הרבה צבור ע"ג היין ושקלתו משם ולא נגעה ביין דוק נ"ל:

ד"ה ההוא פולמוסא וכו' ופריך ספק ביאה ספק מגע הוא דודאי עובדי כוכבים נינהו וכו'. יש לדקדק לפי זה מאי קאמר ספק מגע ודאי מגע הוא דהא ודאי פתחו ונגעו דהא חזינן דקא פתחו ועוד דלא יתיישב הא דקאמר בתר הכי אי משום דסבר רובא דאזלי בהדי פולמוסא ישראל נינהו דהא השתא ס"ל דסתם פולמוסא עובדי כוכבים נינהו ואם כן מאי האי דקאמר אי משום דסבר רובא דאזלי בהדי פולמוסא ישראל נינהו אם כן גם לפי המסקנא דמשני לא יתיישב. וי"ל דלפי השנויא ה"ק לא ידענא אי משום דסבר כר"א וכו' ואיירי בסתם ואע"ג דבסתם פולמוסא עובדי כוכבים נינהי מדלא נודע הכא דפתחו טובא הוי האי ספק מגע כספק ביאה ושרי לר"א אי משום דסבר רוב דאזלי בהדי פולמוסא ישראל נינהו ואין ה"נ שהיו יודעין וניכרין והמקשה דפריך ספק מגע הוא ולא קאמר דודאי מגע הוא משום דהא לשיטת רש"י אזלינן השתא ורש"י גריס לעיל איכא דפתחי משום ממונא ואם כן אפילו בודאי עובדי כוכבים הוי ספק מגע משום דשמא לא פתחו אלא משום ממונא ולא נגעו ביין ובתר הכי דקאמר אי משום דסבר רובא דאזלי בהדי פולמוסא ישראל נינהו לא הוי צריך לומר רובא דאפילו לא הוו אלא מחצה על מחצה הוי שרי אפילו לרבנן משום ספק ספיקא ספק עובד כוכבים ספק ישראל ואת"ל עובד כוכבים אימא משום ממון פתחי לה ולא נגעו דהא איכא דפתחו משום ממונא וכ"ש לפי מאי דמשני דכיון דפתחי טובא דאפילו לפי גירסת התוס' דלעיל דגרסי פתחו טובא יש כאן ספק ספיקא אלא דעדיפא מינה נקט דאיכא למימר נמי דהוו רובא ישראל דשרי בכל ענין לכ"ע אפילו בלא טעמא דפתחו טובא:

גמרא כי אתא ר"ד אמר עובדא הוה קמי' דר"א כו'. ר"ל דכי אתא מא"י ספר דכי האי עובדא הוה קמיה דר"א בא"י ושרי אך ל"י טעמא אי כו'. והתוס' משמע דגרסי ארחב"א כו' קמיה דריו"ח אך בב"ב (נה ב) מוכח להדיא בדבריהם כגי' שלפנינו:

שם א"ר יצחק בן (כ"ה ברי"ף ורא"ש) אלעזר כי אתא ר"ד אמר עובדא כו'. כ"ה ברא"ש ובגי' זו יובנו דברי רש"י בד"ה יין:

שם ואמרי לא מסרה כו'. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

תד"ה ההיא. דגם הגדולים. כצ"ל:

ההוא מסוביתא וכו' הרמב"ם כ' דהבית הי' מושכר מגויה וס"ל כהראב"ד בהא דהמושכר מגוי ה"ל להגוי אחיזת יד בהבית ולא נתפס כגנב בשנכנס לתוכו כמ"ש הר"ן בשם הראב"ד והצריך הרמב"ם מפתח וחותם וכשאינו דר באותו חצר ומסר מפתחו לאותו גוי ה"ל כאלו אין כאן מפתח שהרי מסר המפתח להגוי ועל זה השיג הראב"ד וכ' אפי' תלאו להמפתח בהדלת נמי אסור אפי' לא מסרו בידו דהרי יש להגוי אחיזה בהבית. ועל זה מסיים הרמב"ם שאם אמר לו בהדי' הריני מוסר לך המפתח לשמרו עי"ז זה הדיבור סלקו מהבית ונתפס כגנב כשנכנס לבית וע"כ היין מותר, ואמנם בהלכ' משכב ומושב לענין טהרות כ' סתם ומשמע שהבית של החבר ואיננו מושכר מעם הארץ לכן לא בעי שיאמר לו בהדי' הריני מוסר לך רק שמירת המפתח אלא סתמא נמי סגי, אלא דקשה כיון דמסוביתא דיי"נ וברייתא דטהרו' אינם שוים איך אמר אביי אף אנן נמי תנינא הלא הכא מיירי בבית מושכר מגוי' ואינו בחזקת המשתמר והתם מיירי בחזקת המשתמר וזה הקשה לח"מ ונלפע"ד דבמשנה דמס' טהרות לא תנן טהרותיו טהורות אלא הבית טהור ורבינו שמשון שם הרגיש בזה ע"כ נ"ל דהאי אף אנן נמי תנינן אינה משנה דמס' טהרות דהתם מיירי בבית שאיננו מושכר מהע"ה והוא בחזקת טהרה ואין ראי' משם לעובדא דמסוביתא אך הא דאביי ברייתא היא דקאי אדלעיל ס"ט ע"א ואם אמר לכו ואני אבוא אחריכם ע"ש ומיירי ביין שאינו בחזקת המשתמר כעובדא דמסוביתא ומיני' מייתי אביי והרמב"ם נקיט בהל' משכב ומושב לשון המשנה ומיירי בחזקת המשתמר דלא בעי שיפרש בהדיא שאינו מוסר לו אלא המפתח וסמיך עצמו במ"ש בהל' יי"נ והכא בהל' יי"נ סמיך אדהתם וק"ל:

חצר שחלקה במסיפוס וכו' פשוט דשני גגי' סמוכי' לקמן נמי כשחלקום במסיפוס מיירי דמ"ש גגי' סמוכי' מחצרות סמוכי' דאי לא נחלקו במסיפוס מצי לאשתמוטי מצר קא מצירנא פי' הייתי רוצה למדוד המצר כיון דלית כאן מסיפוס ומשו"ה פסק רמב"ם בהל' משכב ומושב דבדליכא מסיפוס בין גג לגג אינן טהורות, ואמנם כשגגו של חבר גבוה מגגו של עם הארץ סתמא כפירושו אין כאן מסיפוס דהרי ידוע ההפרש שביניהם זה בגבהו וזה בנמיכתו ואפ"ה מטמא רשב"ג דס"ל מצי לאשתמוטי מיצר קמצנרא כיון דליכא מסיפוס עשויי' לכך א"נ גרס מיצד קמצדדנא מתמוגג שקורין גאמיצע"ן שפושט זרוע ימינו למעלה ומ"מ פליגי רבנן והלכה כוותי' וכ' רמב"ם בה' משכב ומושב החומרא בדליכא מסיפוס וה"ה ביי"נ וכ' הקולא ביי"נ בדאיכא מסיפוס וה"ה בטהרות ויש להבין ממ"ש בדבור זה ובדבור שלפני זה דס"ל לרמב"ם דלא כאביי דשמעתין אלא ס"ל יי"נ אלימי מטהרות וכמו שהוכחתי לעיל ס"ט ע"א גבי אוקמתא דמטהר חמריו ופועליו לכך ע"ש:

בולשת פירש"י במס' שבת מ"א ע"א של אותו מלכות פי' הא דבשעת שלום אוכלים ושותים כרצונם ע"כ פתוחות אסורות אבל של מלכות אחרת שניתן לו רשות ממלך זה להעביר חרב של שלום דרך ארצו אז אפי' פתוחו' מותרת דלהם לא ניתן רשות לאכול ולשתות משל בני העיר וקרא כתיב ואם מימך נשתה ונתתי מכרם רק אין דבר ברגלי אעבורה אמנם סיפא בשעת מלחמה לר"ח מיירי דוקא בולשת דמלכות אחרת ודוחק דלא הוה דומי' דרישא:

פתוחות משמע בין שהניחום בעליהם פתוחות ובין שפתחום אנשי חיל משו"ה הוקשו לתוס' דה"ל למימר אם פתחו טובא אתו לשם ממון, אבל סיפא אלו ואלו מותרות שאין פנאי לנסך כ' ר"ן דוקא שלא פתחום הם אבל אם החיל פתחו הרי קמן שהיה להם פנאי ואסורות ע"ש:

(ע ע"ב) אי הכי האי ספק ביאה ספק מגע הוא.—המלות "אי הכי" נראות מיותרות [וליתא בתוספות ובכ"י מינכן ובכ"י ספרד, ושם: האי ספק ביאה הוא.]

(שם תוספות) ד"ה לא וכו' ואמרינן עלה וכן ביין נסך.—כ"ה בתוס' טהרות פ"ח (ע"ש).

רביתא. תינוקת עובדת כוכבים: אופיא. אשקומא של יין: אימר מגבה דחביתא שקלתה. ודוקא רביתא דאינה יודעת בטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע אבל גדולה מכי חזינן דנקיטא אופיא לא תלינן לקולא: אע''ג דליכא תו. שאין שם אופיא עוד ואיכא למימר הא ודאי בגו חביתא שקלתה: אימר איתרמי. דהך אופיא הוא דהואי התם: פולמוסא. ראש הגייס שר צבא: ולא ידענא. אי שרא משום ספק עובד כוכבים ספק ישראל וכר''א דאמר ספק ביאה טהור ולקמיה פריך הא לאו ספק ביאה הוא דודאי עובדי כוכבים היו: ישראל נינהו. ואזלינן בתר רובא דליכא ספיקא: כיון דמפתחי טובא. הרבה יותר מכדי צורך שתייתן. מוכחא מילתא דאדעתא דממונא פתחו ובגנבותייהו טרידי ודמי לבולשת שנכנסה לעיר בשעת מלחמה דקתני מתניתין אלו ואלו מותרות הלכך אע''ג דספק מגע הוא כיון דמוכחא מילתא לקולא כספק ביאה דמי: מסוביתא. מוכרת יין בחנות כמו זולל וסובא (דברים כא) סבאך מהול במים (ישעיהו א): אקלידא. מפתח שמירת מפתחות ולא סמכא דעתה ליכנס ונתפסה כגנב: יין נסך מיבעיא. בניחותא ומסייע לרב דימי: למימרא דטהרות אלימי מיין נסך. מדנקט לה בלשון ק''ו: שחלקה במסיפס. מחיצה נמוכה עם הארץ מצד זה וחבר שטהר טהרות מצד זה: אינו עושה יין נסך. דנתפס עליו כגנב אלמא טהרות אלימי: מיתיבי. שתי חצירות זו לפנים מזו הפנימית של חבר: וחיצונה. הפתוחה לרה''ר של עם הארץ דאין לו לעם הארץ דריסת הרגל על הפנימית: שוטח שם. בפנימית אבל אי הוי איפכא דחיצונה של חבר כיון דהוי לעם הארץ דריסת הרגל בחיצונה אין חבר שוטח שם פירותיו מ''מ קשיא לרב דקתני אע''פ שידו של עם הארץ מגעת לשם: התם משום דנתפס עליו כגנב. דמה לו בפנימית אבל חלוקה דכחצר אחד דמי כי עייל ידיה לא מתפיס כגנב: אמצרי. דגג קמצרנא אני מכוין למדת בנין שאני רוצה למדוד לכך הושטתי את ידי לשון אחר מתשובת הגאונים מתמוגג אני אשטנדלינ''ר בלע''ז וגרסי' אימצודי קא ממצדנא: בצד גגו. שאינו גבוה ממנו וליכא למימר מתמוגג אני כשמושיט ידו שם: אנא דאמרי כרשב''ג. דאמר לעיל ובלבד שלא תהא ידו של עם הארץ מגעת שם ולרב לא שאני ליה בין שגג חבר למעלה בין שהוא שוה לו: מתני' בולשת. חיל על שם שמחפשין וחותרין קרי להו בולשת כדמתרגמינן ויחפש ובלש: גמ'

ההיא רביתא דהות נקיטא אופיא בידה אמר רבא חמרא שרי. פ''ה דוקא תינוקת שאינה יודעת בטיב ניסוך ולא טרחה ליגע אבל נערה גדולה לא תלינן לקולא מיהו לא מצינו חלוק זה בשוק מקום לכן נראה דלאו דוקא רביתא ה''ה גדולה אלא דעובדא הכי הוה ומיהו לפ''ה לא נפקא מניה מידי עכשיו דגם הגדולים אינם בקיאים בטיב ניסוך: אימר מגבה דחביתא קלטתה. ולא נגעה ביין אלא מן האויר קלטתה אבל אי שקלתה מעל גבי היין יאסר מטעם נצוק מיהו יש בספרים ישנים שקלתה ואפילו הכי שרי משום דאינה בקיאה בטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע כפ''ה אבל בגדולה כיון דנקיטא אופיא איכא למיחש: ההוא פולמוסא דסליק לנהרדעא פתחו חביתא טובא א''ר חייא בר אבא עובדא הוה קמיה דר' יוחנן ושרא ולא ידענא אי משום דקסבר כר''א כו' ופריך ספק ביאה ספק מגע הוא. דודאי עובדי כוכבים נינהו ואע''ג דגבי גנבי דלעיל אמרינן דהוי ספק ביאה ספק אם הם עובדי כוכבים או אם הם ישראלים ה''מ גנבים דיש מהם שהם ישראל אבל פולמוסא סתם עובדי כוכבים הם דאי הוה ישראל היה הדבר ניכר ונודע ומדלא נודע ש''מ שהם עובדי כוכבים וא''כ ספק מגע הוא וע''כ לא מטהר ר''א אלא בספק ביאה אבל ספק מגע טמא ומשני כיון דפתחי טובא ספק אדעתא דממונא ספק אדעתא דשתיה פתחו ופ''ה דפתחו יותר מכדי שתיה מוכחא מילתא דאדעתא דממונא פתחו ובגנבותייהו טרידי כפ''ה לפי שיטתו דלעיל ופירושו דחוק ועוד קשה דמ''ש גבי גנבי דאמר ספק ישראל נינהו וגבי פולמוסא אמר ודאי עובדי כוכבים נינהו א''כ ה''ל לתלמודא לפרש לכן פי' ר''ת לפי שיטתו דלעיל שפיר דר''א מטהר משום ספק ספיקא והכי פי' הכא ספק ביאה ספק מגע הוא פי' נהי דהוי ספק אם הפולמוסא הם עובדי כוכבים או ישראל כמו בגנבים מ''מ אם הם עובדי כוכבים ודאי נגעי וליכא רק חדא ספיקא דלא דמי לההיא דגנבים דלעיל דאמרינן דהוי ספק מגע אם נגעו אם לאו היינו משום דסתם גנבים אדעתא דממונא אתו אבל פולמוסא סתם באים לאכול ולשתות כדאמר פרק שני דביצה (דף כא.) ושחטנו להם עגל והאכלנום והשקום וא''כ הוי ספק מגע משום דליכא אלא חדא ספיקא ובחדא ספיקא לא אמר ר''א ומשני כיון דפתחו טובא יותר מכדי שתיה אימור אדעתא דממונא פתחו וא''כ הוי ספק ספיקא ספק עובדי כוכבים או ישראל ואת''ל שהם עובדי כוכבים שמא פתחו לשם ממונא ולא אדעתא דשתיה כיון דאיכא טובא: לא מסרה לה אלא שמירת מפתח. ולא סמכא אדעתא ליכנס דנתפסת כגנב מכאן שאם תפס המושל את היהודי והניח שמירת עובדי כוכבים בביתו ונמסר להם כל המפתחות אף של יין אם אין אוכלים ושותים ממה שבבית הישראל היין מותר ואם אוכלים בבית אסור ואמנם אם מצאן הישראל כמו שהניחם מלאים כשרים דכוותיה אשכחן גבי בגדיו לענין טומאה שאם מצאן כמו שהניחם טהורים ואמרינן עלה וכן ביין נסך ואולי כשמחפשין אותו בכל מקום ובקרקע ובכתלים את מטמוני ישראל גם היין אסור לפי שגם לתוך חביות הכניסו קנה ארוך לחפש בו אכן אם היה לישראל סימן וחבור במגופה מותר דאם הסירוה לחפש בה לא היו מחזירין אותה דהא לא מירתתי מישראל כלל: פתוחות אסורות. משמע אפילו טובא ולא אמרי' אדעתא דממונא פתחו כדאמרי' לעיל גבי פולמוסא והיינו משום דפולמוסא באים לגבות מס המלך וארנונא ולכך איכא למימר דאדעתא דממונא פתחו אבל בולשת אינם באים כי אם דוקא לאכול ולשתות: