שבת קמד ע"ב

דף קמד - ב

ומשנינן: מצינו כן, בהא דתניא: סוחטין בשבת בפגעין  ובפרישין ובעוזרדין, [מיני פירות שאינם עומדים לסחיטה] להוציא את מימיהן ולשתותם. דכיון דלאו אורחייהו בהכי, אין כאן משום מלאכת "דש" ^[1].

אבל לא סוחטים בשבת רמונים. משום דאורחייהו בהכי. וכדמצינו באנשים של בית מנשיא בר מנחם, שהיו סוחטין בחול רמונים.

אלמא, שאר פירות שאין דרכם בסחיטה, מותרים בשבת.

ודחינן: וממאי דהאי ברייתא כרבנן היא? דלמא כרבי יהודה היא. ושמא רבנן אוסרים אף בשאר פירות.

ומשנינן: והא אפילו תהוי נמי הך ברייתא אליבא דרבי יהודה, נמי איכא לאוכוחי מינה לרבנן. אימר דשמעת ליה לרבי יהודה דמתיר בשאר פירות, במשקין שיצאו מהם מעצמן שמעת לה. אבל דסוחטין לכתחלה שאר פירות בשבת, מי שמעת ליה דאמר כן?

אלא מאי אית לך למימר, כיון דפירות אלו לאו בני סחיטה נינהו, מותר אפילו לסוחטן לכתחלה. והרי לענין סחיטה לכתחלה, לא מצינו דפליגי רבנן ארבי יהודה. ואם כן, אפילו תימא כרבנן, כיון דלאו בני סחיטה נינהו, מותר לסוחטן אפילו לכתחלה. ושמע מינה דהך ברייתא שמתירה לכתחלה לסחוט פגעין פרשין ועוזרדין, נמי כרבנן היא.

ומסקינן: שמע מינה.

שנינו בברייתא: של בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים.

אמר רב נחמן: הלכה כשל בית מנשיא בר מנחם. דכיון שדרכם לסחוט רמונים בחול, אסור לסוחטם בשבת.

אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מנשיא בן מנחם תנא הוא, דתאמר הלכה כוותיה? והלא לא הוזכר, אלא להביא ראיה ממנו לדברי התנא, שדרך הרמונים בסחיטה.

וכי תימא, דהכי קאמר רב נחמן: הלכה כי האי תנא דסבר לה כשל בית מנשיא בן מנחם, שדרכם של רמונים בסחיטה, ולפיכך אסורין בשבת - הא נמי קשיא.

דוכי משום דסבר כמנשיא בן מנחם, הלכה כמותו? וכי בית מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא, שמחמתם נימא דדרך רמונים בסחיטה?

ומשנינן: אין. שכבר מצינו שמשום כמה אנשים שנוהגים דבר מסוים, נחשב הדבר לדרך העולם.

וכדתנן: אסור לקיים כלאים בכרם, אף כשצמחו הגידולים מאליהם. ואם קיימם, קדשו הגידולים בדין כלאים, והרי הם אסורים בהנאה.

והמקיים קוצים בכרם - רבי אליעזר אומר: קידש את הגידולים, ונאסרו בהנאה.

וחכמים אומרים: אינו מקדש באיסור כלאים אלא דבר שכמוהו מקיימין. כלומר, דוקא דבר שדרך לקיימו במקום זה.

ואמר רבי חנינא: מאי טעמא דרבי אליעזר? - שכן בערביא מקיימין קוצי שדות לצורך אכילת גמליהם. ומאחר שבמקום אחד הדרך לקיימן, הרי הם כלאים בכל מקום.

אלמא, משום חד מקום שמחשיבים אותם, הרי הם נעשים דבר חשוב בכל מקום. והכא נמי, כיון דשל מנשיא בר מנחם סוחטים רמונים, חשיבי כבני סחיטה בכל מקום.

ודחינן: מידי איריא? והא לא דמיין זה לזה. משום ד"ערביא", אתרא הוא ^[2]. וסגי בהא דקוצים חשיבי במקום מסוים, לאוסרם בכל מקום. משום דחשיבותא דרבים הויא חשיבותא ^[3]. אבל הכא במנשיא בר מנחם, משום איש אחד לא נימא דחשיבי רמונים בני סחיטה. לפי שבטלה דעתו של מנשיא אצל כל אדם. שהרי רובא דעלמא אין דרכן בסחיטת רמונים.

ומשנינן: אלא הא דאין סוחטין רמונים בשבת, היינו טעמא כדרב חסדא.

דאמר רב חסדא: תרדין שסחטן ונתנן למימיהן במקוה, הרי הם פוסלין את המקוה בשינוי מראה. שכל המשקין פוסלין את המקוה אם נשתנה מראית המים מחמתן.

ומיהו, אין פוסלין את המקוה, אלא משקין שיש בהם חשיבותא דמשקה. והא הני תרדים לאו בני סחיטה נינהו, ולא חשיבי מימיהן כמשקה. ואם כן למה הם פוסלין בשינוי מראה?

אלא מאי אית לך למימר, כיון דאחשבינהו בכך שסחטם, הוה להו משקה. ומשום הכי הם פוסלים את המקוה.

והכא נמי ברמונים. כיון דסחטן, אחשבינהו, ולכך הוה להו משקה, ואסור לסוחטו בשבת.

והכי מפרש רב נחמן לברייתא דלעיל: לעולם כל פרי אסור בסחיטה בשבת, אם סוחטו לצורך המשקה היוצא ממנו. ולא שרי לסחוט בפגעין פרישין ועוזרדין, אלא כשסוחטן כדי למתק את הפרי, ולא לצורך המשקה ^[4].

אבל ברימונים אסור לסחוט בשום גוונא. דמאחר דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול רמונים לצורך המשקה, אסור לסוחטן בשבת אף כדי למתק. דכיון דאיכא חד דסחיט להו לשם משקה, אם נתיר לסוחטן למתק, אתי למעבד לשם משקה. אבל בפגעין ועוזרדין ליכא למיחש למידי. דהא אין שום אדם סוחטן לצורך המשקה.

רב פפא אמר: מדרב חסדא אין להוכיח, דמשום דאחשבינהו חשיבי משקה. אלא טעמא דמי תרדין פוסלין את המקוה, היינו משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה [לארבעים סאה ראשונות שלו]. וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה, הרי הוא פוסל את המקוה בשינוי מראה. ולא בעינן דיהיה בו שם משקה.

תנן התם: נפל לתוכו [לתוך המקוה] יין או חומץ או מוחל [מי זיתים], ושינה את מראיו של מי המקוה - הרי המקוה פסול. וקא סלקא דעתין השתא, שאין פוסל בשינוי מראה אלא משקה בלבד.

והוינן בה: מאן האי תנא דאית ליה ד"מוחל" משקה הוא, ופוסל את המקוה?

אמר אביי: רבי יעקב היא דאית ליה הכי. דתניא: רבי יעקב אומר: מוחל, הרי הוא כמשקה.

אלא שג' מיני מוחל הם. א. מוחל היוצא מן הזיתים בתחלה, כשטוענן ב"מעטן" להתחמם ולהתבשל. ומוחל זה צלול כמים. ב. מוחל הזב מהזיתים לאחר שעמדו כמה ימים ודחקו זה את זה. ומוחל זה דומה קצת לשמן. ג. מוחל הזב מגפת הזיתים לאחר שנסחט שמנם.

והא דקאמר רבי יעקב דמוחל משקה הוא, אינו אלא במין השני של מוחל, שיוצא לאחר שעמדו הזיתים כמה ימים. אבל מוחל היוצא בתחלה, אינו משקה.

ומה טעם אמרו, מוחל היוצא בתחלה אינו משקה, והוא טהור מליטמא בטומאת משקין? - לפי שהבעלים אינו רוצה בקיומו. וכבר נתבאר לעיל, דכל שלא לרצון לא חשיב משקה.

רבי שמעון אומר: מוחל אינו כמשקה, כי אם המוחל היוצא מגפת הזיתים לאחר שנסחטו בבית הבד.

ומה טעם אמרו, מוחל היוצא מעיקול [כמין קופה מסורגת שנותנין לתוכה את גפת הזיתים לאחר סחיטתן] בית הבד טמא? - לפי שאי אפשר לו למוחל זה בלא שיהיו בו צחצוחי [טיפות] שמן שנשתיירו בגפת הזיתים.

והוינן בה: מאי בינייהו דרבי יעקב ורבי שמעון? והא במוחל היוצא תחלה מודה רבי יעקב דטהור. ובמוחל היוצא מעקל בית הבד מודה רבי שמעון דטמא.

ומשנינן: איכא בינייהו, מוחל דאתי בתר איצצתא [לאחר שעמדו הזיתים כמה ימים והתחילו להתחמם]. דלרבי יעקב, חשיב משקה, משום דהוא קרוב להיות שמן. ולרבי שמעון לאו משקה הוא ^[5].

רבא אמר: תנא דמתניתין מצי סבר נמי כרבי שמעון, דמוחל אינו כמשקה. ואפילו הכי הרי הוא פוסל את המקוה. משום דהוי דבר שאין עושין הימנו מקוה. וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה בתחלתה, פוסל את המקוה בשינוי מראה, כדאמר רב פפא לעיל.

אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה של תבשיל, כדי לתקנו ^[6]. דמוכחא מילתא, דלאו לצורך משקה הוא סוחטו, אלא לצורך תקון התבשיל. ובהכי לא חשיב "מפרק". לפי שאין דרך "מפרק" אלא כשמפריד משקה מאוכל. אבל הכא, הרי הוא כמפריד אוכל מאוכל שהרי המשקה היוצא מן האוכל [הענבים] נבלע בתבשיל ונעשה שוב אוכל ^[7].

אבל לא יסחוט אשכול ענבים לתוך הקערה שאין בה תבשיל. דמשקה הנמצא בתוך קערה, לפעמים למשקה קאי. ואף על גב דלא שתי איניש מתוך הקערה, מכל מקום לא מוכחא מילתא דלצורך תבשיל עביד. והוי כמפרק משקה מתוך אוכל ^[8].

אמר רב חסדא: מדברי רבינו [שמואל] נלמד, דחולב אדם עז לתוך הקדרה, ^[9] אבל לא לתוך הקערה. שאף חליבה אסורה משום מפרק ^[10]. אלא, והיינו תולדה ד"דש" ^[11] שכשהוא חולב לתוך קדרה, הוי כמפריד אוכל מאוכל ^[12]. ולאו היינו "מפרק", כמבואר ^[13].

ודייקינן: מדקאמר שמואל "סוחט לתוך הקדרה", אלמא קסבר, משקה העומד להיות בא לתוך אוכל, אוכל הוא.

מתיב: רמי בר חמא: תנן: זב שחולב את העז, החלב טמא. שהרי הזב מטמא כל דבר בהיסטו. והכא נמי, הרי הוא מסיט את קילוח החלב, ומטמאו בכך. ולא מצינו חילוק בין אם הוא חולב לתוך קדרה או לתוך קערה.

ואי אמרת, "משקה הבא לאוכלין אוכל הוא", נמצא דכשחולב לתוך הקדרה, חשיב החלב כאוכל. ואם כן, אמאי טמא? והא דין טומאת אוכלין בו. ואין אוכל מקבל טומאה עד שיוכשר במשקין. ובמאי איתכשר האי חלב?

ומשנינן: אף דהוא אוכל, הרי הוא נטמא. שהרי הוכשר במשקין. וכדאמר רבי יוחנן.

דתנן: אשה נדה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר תנור, התנור טמא. שהחלב נטמא במגעה, ומטמא את התנור.

וקשיא לן: במאי אתכשר? והא כיון דלאכילת תינוק קיימא, כאוכל דמי, ובעי הכשר.

ואמר רבי יוחנן: הוכשר בטיפה הראשונה המלוכלכת על פי הדד. וטיפה זו דינה כמשקה. שהרי אינה עומדת לאכילת התינוק.

והכא נמי, אף כשחולב את העז לתוך הקדרה, ועיקר החלב הוא אוכל, מכל מקום הוכשר לקבל טומאה על יד הטפה הראשונה המלוכלכת על פי הדד החשובה כמשקה.

פכ"ב רבא אמר משום דהוה דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה פוסל את המקוה בשינוי מראה. עיקר דיליה בתורת כהנים מקוה מים לא מקוה כל המשקין כולן פרט לשנפל בתוכו מי כבשין ומי צבעין ושינו את מראיו ובתוספתא טבול יום (פרק א) חומר במשקין שאין להן טהרת הגוף ואין להן טהרה מטומאתן ואינן טהורין בגוף ופוסלין את המקוה בשינוי מראה מה שאין כן במים:

כדאמר ר' יוחנן בטיפה על פי הדר. משכחת לה במס' כריתות בפרק אמרו לו אכלת חלב (דף יג) ולרבא מקום חלב מעין הוא ולא צריך הכשר והתנן האשה שחלב מדדיה ונפל לאויר תנור תנור טמא וקשיא לן במאי איתכשר ואמר ר' יוחנן בטיפה מלוכלכת ע"פ הדר.

ואוקימנא האי תנא דאמר סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים וסבר לה כמנשיא בן מנחם שסוחט בחול ברמונים להוציא מהן מים וכן כמו זיתים וענבי' וקיי"ל כוותיה ואקשינן וכי מנשיא הוה רובא לעלמא. ומהדרינן אין. כי הא דתנן המקיים קוצים בכרם וכו' ואוקימנא אע"פ שאין דרך בני אדם לקיים קוצים בכרם כיון שבערביא מקיימין קידש הכא נמי אע"פ שאין דרך בני אדם לסחוט רמונים בחול כיון שסוחטין של בית מנשיא בחול בשבת אסור לסחוט ודחינן ערביא מקום בני אדם רבים ומנשיא אדם אחד הוא ובטלה דעתו אצל [כל] בני אדם ואתינן לטעמא אחריתי אלא האי תנא כטעמיה דרב חסדא דאמר תרדין שסחטן ונתנן למקוה פסלו המקוה בשנוי מראה וכיון שהזכרנו פסולות המקוה אמרינן.

תנן התם [נפל] לתוכו יין ומוהל כו' פי' מוהל המים היוצאים מעוקל בית הבד עת שטוען קורות בית הבד על הזיתים הטחונין והוא מי הזיתים ויש בהן צחצוחי שמן:
איצצאי דוחק. כדגרסינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ ע"א) אמר ר' יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים בתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה.

אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה אלמא קא סבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא.

ואותביה רמי [בר חמא] זב שחלב עז החלב טמא. כלומר (טמא) [שטימא אותה] הזב בנגיעתו.

תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה אלא מאי אית לך למימר וכו'. פירש רש"י ז"ל והכי מפרש ר"ל לבריי' דלעיל סוחטין בפגעין ובפרישין כדי למתק הפרי ולא לצורך משקה אבל לא ברמונים ואפילו למתקן דשל בית מנשיא היו סוחטין אותן בחול לצורך משקה הלכך בשבת אסור ואפילו למתקן הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה דלמא אתי למיעבד הכי ולא מחוור לי אלא תרדין כתותים ורמונים ובכולהו אמרי' דלאו בני סחיטה נינהו כלומר שאין סתמן לסחיטה כענבים. והיינו דאמרי' אלא כדר"ח כלומר ה"ט דחיישי' לבית מנשיא בן מנחם מפני שזה נהג כמנהגו ואחשבינהו וכדר"ח דאמר תרדין שסחטן פוסלין את המקוה בשנוי מראה והא לא בני סחיטה נינהו דרובא דעלמא לא סחטי להו אלא כיון דאיכא מיעוטא דסחטי להו וזה נהג כמנהג אותו מיעוט וסחטן למשקין וחשבן הו"ל משקין ואלו בשאר פירות שאין שום אדם סוחטן למשקין אעפ"י שזה סחטן בטלה דעתו אצל כל אדם ונכון הוא וכ"נ מדברי רבינו הגדול ז"ל:

הא דאמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. פירש רבינו הגדול ז"ל בי"ט ולא ידעתי מי הכניסנו בצרה הזאת אם מפני שאמרו נוהגין שיונקין מן הבהמה בי"ט אבל בשבת אסור הא התם אפי' בי"ט לא שרו אלא משום צערא אלא מאי אית לך למימר דההיא שאני כדפרשה רבינו ז"ל דכחולב לתוך הקערה דמי וכיון שכן אף בשבת נמי לישרי ובאמת דבר הלמד מענינו דבשבת קאמר. מ"מ צריך לפנים, היכי גמר להכריח מדברי רבינו בשלמא גבי אשכול של ענבים כיון דיכול לאכול האשכול כי סחיט לי' נמי לתוך הקדרה שיש בה אוכל שרי דלאו מפרק הוא אלא כמפרד אוכל בעלמא הוא אלא חולב נהי נמי דלאו משקה הוא אמאי שרי הא כמפרק אוכל הוא דבהמה גופה ודאי דפסולת הוא ולא חזי' לאכילה כדאי' עם חלבה והו"ל תולדה דדש ואסור. ולדברי רבי' ז"ל דמוקי לה בי"ט ל"ק דכל תיקוני מיכלא בי"ט שרי ומיהו לתוך הקערה אסור דהו"ל נולד ומעיקרא לאו משקה והשתא משקה א"נ כל למשקין גזירה משום משקין שזבו דהוא משום שמא יסחוט ובהן עצמן י"ל שמא יחלוב לגבן דהוי דישה אסורה הא ליומי' לאוכל מותר ואף על פי שאין דשין בי"ט כדמפיק לה בירושלמי מאשר יאכל לכל נפש ושמרתם את המצות במס' ביצה ה"מ דישה בעלמא שדרך בני אדם לדוש הרבה ולתקן ממנו לימים הרבה הא בכגון זה שדרך לחלוב בכל יום והוא נפסד מיום לחבירו מותר לצורך היום שהרי התירו נמי לשמר בתלוי' שהוא תולדה דבורר ואין בוררין בי"ט ואין (מדקדקין) [מרקדין], שכל אלו מעטן הכתוב כדמפורש התם. ולרבינו הגדול מצינו בתשובותיו שכתב כלשון הזה ודקס"ד בהא דאמר ר"ח מדברי רבינו נלמד חולב אדם וכו' דבשבת הוא לאו הכין הוא מלתא דהא ליכא מאן דשרי בשבת ודקאמרת שלא מצינו חולב שהוא מאבות מלאכו' ולא מן התולדות אשתמיטתי' הא דגרסי' בפרק המצניע ת"ר החולב והמגבן כו' ומההוא דאבא שאול שמעת דחולב הוא חייב משום מפרק דאמר לענין יונק מפרק כלאחר יד הוא הא חולב בידו מפרק גמור הוא ומתוך שמלאכת אוכל נפש בי"ט בדברים שא"א לעשותן מעי"ט שרי חולב נמי בתוך האוכל שרי ואף על גב דמלאכה הוא וחולב לתוך הקערה דמלאכת משקין הוא לא הותרה בי"ט ע"כ. ומה שאמר דחולב חייב משום מפרק ומשמע דל"פ רבנן עלי' דר"א בהא א"נ לאו דברי ר"א אלא ד"ה אינו מחוור שא"כ למה שנאוה כאן וכי אבות מלאכות או תולדותיהן באו לפרש בברייתא זו ועוד שמצינו בירושל' הדא דאת אמר בחדש אבל בישן מחלוקת ר"א וחכמים דאיתפלגון המכבד והמרבץ המגבן והמחבץ החולב והרודה חלת דבש חייב חטאת דר"א וחכמים אוסרין משום שבות וכו' אלמא בכולהו פליגי. ודאמרי' התם מפרק כלאחר יד איונק וה"ה לחולב שאין זה מפרק הדומה לדש ומדינא מותר הי' לחלוב אלא משום דאתי לאחלופי בסחיטה כיון דמלאכה גמורה הוא הוו ינקי ועוד שעיקר רפואות הגונח ביניקת החלב כשהוא רותח. מיהו רש"י נמי פי' שם בדבריו שהחולב מפרק גמור הוא וכן י"ל שאע"פ שהחולב מדבריהם כיון דדמי למפרק וכי אורחי' קעביד אסור ולא התירו אלא שבות בשינוי דהיינו יונק והכי משמע לישנא דגמרא. ועוד יש לי לפרש ולומר דגבי חולב לקדירה דאפי' בשבת שרי דלא דמי לדישה כל זמן שהוא בא לאוכל לפי שהוה מפרד אוכל מאוכל שהעז עצמו אוכל הוא ואף על פי שהיא אסורה לשחוט בשבת אין איסור זה מוציאתה מתורת אוכל לעשותה פסולת אוכלין דהא חזיא לגוים ולחולה וחזיא למחר אטו בשר חי בשבת אין תורת אוכל עליו מפני שהוא חסר בישול הלכך אין כאן משום מלאכ' דישה. וא"ת וכיון שהעז מוקצית מחמת איסור יאסר נמי חלבה, י"ל אה"נ ומדברי שמואל למד ר"ח דל"ל מוקצה ונולד א"נ אין מוקצה שקפץ מעצמו אוסר אלא למלאכתו כגון שוחט בשבת שאסורה לעלמא נמי משום מוקצה הא כל שלא עבר על השבת אפילו בשוגג ממילא, הותרה כדאמרינן בביצה שנולדה בשבת דעלמא תשתרי ולא אסרי' לי' משום מוקצה וכבר פירשתי זה בס' מלחמות השם במס' ביצה (יא. ברי"ף). ובתוס' מצאתי בשם ר"ת ז"ל הואיל ובהמה בשבת לא חזי' לאכילה הו"ל כבורר אוכל מתוך פסולת ופסולת נפיש דהיינו הבהמה אלא מפרש לה ר"ת בי"ט דחזי' לאכילה והו"ל אוכלא דאפרת ואין זה נכון שיהא איסור שבין שבת לי"ט עושה את הבהמה אוכל או פסולת, אלא כמו שפירשתי עיקר:

מי דמי ערביא אתרא הוא. כלומר אתרא דגמלים היא וכיון שיש שם רוב גמלים שפיר קא מקיימי, דכל מקום שגמליהן מרובין צריכין לקוצין ומקיימין אותן, אבל רמונים אין דרכו של אדם לסוחטן, ובית מנשיא שסוחטין הרמונים בטלה דעתן אצל כל אדם.

הכא נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו. קשיא לי דכיון דלרב נחמן לא חשבינן ליה משקה אלא משום דאחשביה, אם כן מאי טעמא דרבנן דאסרי אפילו כשהכניסן לאוכלין. ויש לי לומר דקסברי רבנן דכיון דיש מקצת בני אדם שסוחטין אותן כבית מנשיא, איכא למיגזר בהו דלמא האי נמי חשיב ליה משקה, ואי שרית ליה כשיצאו מעצמן ואפילו כשהכניסן לאוכלין, יהיב דעתיה וסחיט.

הכא נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו והוי ליה משקה. וא"ת אם כן פגעין ועוזרדין נמי לא יסחוט והיכי שרי להו תנא דברייתא, דהא התם נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו והוה ליה משקה. כבר פרש"י ז"ל דקסבר רב נחמן דברייתא הכי קאמר סוחטין בפגעין ובעוזרדין כדי למתקן אבל לא להוציא מהן משקה, אבל רמונים ותותים כיון דאיכא מאן דסחיט להו כבית מנשיא, יהיב דעתיה וסחיט להוציא מהן משקה. ונמצא לפי פרש"י ז"ל דאפילו פגעין ועוזרדין אסור לסוחטן בתוך קערה להוציא מהן משקה. ואינו מחוור.
ויש מי שפירש דתותין ורמונים וכבשין סתמן [לאו] למשקה, הא בשסחטן ואחשבינהו (ו)הוי ליה משקה כיון דאיכא קצת בני אדם דסחטי להו כבית מנשיא, אבל פגעין ועוזרדין שאין דרכן של בני אדם לסוחטן אפילו סחיט להו האי בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי משקה אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל, והלכך סוחטין אותן לכתחלה ואפילו לתוך הקערה והיינו דשרי להו תנא דברייתא. וזה נכון. וכן פירש מורי הרב רבינו יונה ורמב"ן ז"ל. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק כסתמא דברייתא דסוחטין לכתחלה בפגעין ובפרישין ובעוזרדין.

הא דאמר רב פפא משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה. לא למימר דאתי לאפלוגי אעיקר מאי דקא פסיק רב נחמן ואמר הלכה כשל בית מנשיא, דאפשר ודאי דהתם כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, אלא אמאי דקא מדמי לה לההיא דאמר רב חסדא הוא דפליג לומר דההיא דרב חסדא טעמא אחרינא אית ליה, ורבא נמי דאית ליה כהאי סברא דרב פפא בסמוך לא פליג אהא דרב נחמן, אלא אאוקימתא דאביי בלחוד דלא משכח לאוקומי מתניתין אלא כר' יעקב, דרב נחמן ואביי קיימי בהא בחדא שיטתא דאינו פוסל את המקוה בשינוי מראה אלא משקה בלחוד, ורב פפא סבירא ליה דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה פוסל בשינוי מראה, ובהא בלחוד הוא דפליגי אבל בדינא דרב נחמן לענין סחיטת תותים ורמונים ובמשקה היוצא מהם, לא פליג עליה כלל.

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. אפילו קאמר דדבר הלמד מענינו הוא, דהא הכא גבי שבת קיימינן ועד השתא בסחיטת פירות בשבת ובמשקין היוצא מהן עסקינן, ואף על גב דבמתניתין ובברייתא מודו בין רבנן בין רבי יהודה דאין סוחטין אפילו בתותים ורמונים לכתחילה וכל שכן בזיתים וענבים, ואפילו בשהכניסן לאוכלין ויצאו מעצמן קאמר לעיל רב יהודה גופיה משמיה דשמואל דמודה להו רבי יהודה לחכמים, הכא שאני שסחטן לתוך הקדרה שיש בה אוכל, וקסבר דמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, והוי ליה כמפריד אוכל מתוך אוכל דשרי לכתחילה.
ועוד דתניא לקמן (שבת קמה, א) סוחטין כבשים לצורך השבת אבל לא למוצאי שבת, וזיתים וענבים לא יסחוט ואם סחט חייב חטאת, ואוקימנא לה בין לרב בין לשמואל בין לרבי יוחנן דוקא כשסחטן לגופן, אבל למימיהן בין לרב בין לשמואל פטור אבל אסור, וזיתים וענבים חייב חטאת, ולרבי יוחנן בין כבשין בין שלקות למימיהן חייב חטאת כסוחט זיתים וענבים, ההיא נמי בסוחט לתוך הקערה היא מתניא, אבל לתוך הקדרה מותר. ותדע לך דהא שמואל דשרי הכא אפילו לכתחילה ואפילו זיתים וענבים לתוך הקדרה, קאמר התם דאפילו כבשין ושלקות למימיהן פטור אבל אסור וזיתים וענבים חייב חטאת. וזו היא ראיה שאין עליה תשובה, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכות.

הא דדייק רב חסדא מדשמואל ואמר מדברי רבנו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. פירשו הגאונים ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל בהלכות דוקא ביום טוב אבל לא בשבת, ואע"ג דאוקימנא ההיא דשמואל אפילו בשבת, לא דייק מינה רב חסדא דתהוי נמי חליבת עז דהיא חיה ואי אפשר לאוכלה ביומה בשבת כסחיטת ענבים שאפשר לאוכלן כמות שהן, אלא לענין קדרה וקערה קאמר והאי כדיניה והאי כדיניה. ור"ת ז"ל כן כתב דהא דרב חסדא דוקא ביום טוב, ומשום דכיון דאפשר לו לאכול אפילו העז הוי ליה כמפריד אוכל מתוך אוכל, לכשתמצא לומר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, אבל בשבת כיון דאי אפשר לשחוט ולאכול העז בעצמה, אפילו תמצא לומר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי. מכל מקום הוי ליה בשעה שהוא חולב כבורר אוכל מתוך הפסולת וחייב משום בורר.
אבל גדולי האחרונים ומקצת מן הראשונים הסכימו דאפילו בשבת קאמר. וכן ודאי נראה, שאלולא כן הוה ליה לרב חסדא לפרושי כי היכא דלא נטעה במלתיה, כיון דההיא דשמואל בשבת היא אמורה, ואי משום טעמא דר"ת ז"ל, לא היא, דהכא לאו אוכל מתוך פסולת הוא דהא חזיא ליה למיכל אלא דמשום איסורא דשבת דרכיב עלה, ואפילו ביומיה נמי חזיא לעכו"ם ולחולה, הלכך הכא לאו בורר הוא אוכל מתוך פסולת אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל, ומשום מוקצה נמי ליכא אף על גב דבהמה לא חזיא, דשמואל כר"ש סבירא ליה דלית ליה מוקצה ולא נולד. וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה.
ועוד כתב ז"ל והוא הנכון דאין מוקצה שקפץ מעצמו אסור אלא למלאכתו, כגון שוחט בשבת שאסור משום מוקצה הא כל שלא עבר על השבת ואפילו בשוגג ממילא הותרה, כדאמרינן (ביצה ב, ב) בביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי ולא אסרינן לה משום מוקצה. אלא שנראה להוסיף על דבריו דלאו דוקא שוחט, אלא גופה של בהמה אפילו מתה מעצמה אף ע"פ שלא עבר על השבת וממילא הותרה כדאמרינן בביצה, אפילו הכי אסורה להאכילה לכלבים ומשום מוקצה, וכדברי האומר (ביצה כז, ב) מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, אלא דהתם טעמא אחרינא היא, דכיון דאי אפשר לו להכינה ולהתירה ביומה לגמרי מקצה לה מדעתו דאין אדם יושב ומצפה מתי תמות בהמתו, אבל כל מידי דאפשר ומצוי לבא ביומו בלא איסור לא מקצה ליה מדעתו, והיינו טעמיה דביצה שנולדה ביום טוב דעלמא, והיינו טעמיה דחולב עז לתוך הקדרה.

כל שרואה בכרמו כלאים ומניחם הרי זה קדש ואסורות לכל אדם ומ"מ דוקא שקיים דבר שזורעים כמוהו הרבה באותו מקום אבל אם ראה בכרמו עשב שאין דרך בני אדם לזרעו אע"פ שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה לא קדש ומ"מ אם היו נוהגים כן באותו מקום קדש ומעתה המקיים קוצים בכרם בערביא שרוצים בהם לגמליהם הרי זה קדש הא בשאר מקומות לא קדש:

כל שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה אם נשתנה המקוה למראיתו פסול אפי' מקוה שלם ומעתה תרדין שסחטן ונתן מימיהן למקוה פוסלין אותו בשינוי מראה אע"פ שאינו פוסלו מתורת מים שאובים וכן אם נתן לתוכו יין או מיחל של זיתים ושינה מראיתו פסול הואיל ואין עושין ממנו מקוה לכתחילה:

המיחל היוצא מן הזיתים יש ממנו שהוא נקרא משקה לענין קבלת טומאה והכשר והוא היוצא מעגול בית הבד הואיל וכבר הונחו בבית הבד לסחטן אבל מיחל היוצא מהן כתחלה כשעוטן אותן במעטן להתחמם וכן היוצא מהן אחר שנתחממו ודחקו זה את זה והוא הנקרא בתר איצצא אינו משקה שאין באלו צחצוחי שמן כלל:

סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה ר"ל שיש בה אוכל שמאחר שסוחטו לתוך אוכל הרי הוא כמפרר אוכל לתוך אוכל שכל משקה הבא לאכל הרי הוא כאכל ולפיכך מותר אפי' בשבת וכן באשכול של בוסר וכיוצא באלו ואין בזה הפרש בין שהאשכל עומד לאכילה בין שעומד למשקין ואע"פ שגדולי המפרשים כתבוה בעומד לאכילה אינו כן שאם כן העומד למשקה אף באכילה יאסר ולא מצינו בגמרא איסור אלא למשקין היוצאין מהן אלא אף בעומד למשקין מותר אבל לא לתוך הקערה ר"ל שאין בה אוכל שזהו מפרק ויש חולקין לומר שלא הותר אלא בי"ט אבל בשבת לא שהרי משנתנו אין סוחטין וכו' ואין הדברים כלום שסתם משנתנו בסוחט לעצמו שלא לתוך האוכל:

חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ולתוך הקדירה מיהא אף בשבת מותר לשיטתנו שמאחר שנתלית בחברתה ר"ל בשמועת סחיטת ענבים כמו שאמרו מדברי רבינו נלמוד וכו' כשם שזו בשבת כך זו בשבת ואע"פ שהעז מוקצית בשבת מחמת שחיטה ביאורה כשהיא ראויה כגון שיש כאן חולה שחלה מבעוד יום שאין העז מוקצית וזהו דעת גדולי המפרשים ואע"פ שמ"מ אין האם אוכל עכשו ונעשה היוצא ממנה אוכל מה שאין כן בענבים שהם אוכל מעיקרן מ"מ אף העז אוכל הוא ומגדולי הדורות מפרשים אותה אף בלא חולה הואיל והיא עומדת לאכילה בחול שאין איסור שחיטה עושתה מוקצה אחר שאם יזדמן לו חולה שוחטה בהיתר וכבר ביארנו בראשון של ביצה דעת שלישית לגדולי הראשונים בחבוריהם שאין החלב אסור בתורת מוקצה של אם והוא שאין אוסרים ביצה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים כל שהביצים עומדים לאכילה אלא שכבר ביארנו סתירתו בראשון של ביצה ומ"מ גדולי הפוסקים פי' בי"ט ולא נתלית בסחיטת אשכול אלא לענין קדירה וקערה זו כדינה בשבת וזו כדינה בי"ט אבל לא לדמותן מכל וכל שאינו דומה חליבת עז שהאם מוקצית מחמת שחיטה וראוי לאסור אא"כ במקום סכנה לסחיטת ענבים שאף הענבים מותר לאכלן:

היניקה מדדי הבהמה אסורה אפי' בי"ט ובמקום צער חולי אע"פ שאין בו סכנה מותרת אפי' בשבת וכמ"ש במסכת כתבות גונח יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור רבנן ר"ל צער חולי וא"כ זה שאמרו במסכת יבמות פ' חרש שבמקום צער בשבת אסור ובי"ט מותר אין הלכה כן וי"מ זו שביבמות בצער שלא במקום חולי כגון צער תאבון כעין מ"ש נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה וכן כתבוה רבותינו הצרפתים ולא יראה כן שצער תאבון אינו כדאי להתיר סרך איסור עליו וכבר ביארנו ענינים אלו בראשון של ביצה ושמא תאמר ואף בצער חולי יעשה ע"י גוי כשאר דבר שאין בו סכנה תדע שרפואת החלב היא כשהיא יונקה רותח וכמ"ש בפ' מרובה בחסיד א' שהיה גונח מלבו ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרוה בכרעי המטה:

מפרק זה שכתבנו כבר התבאר שרבותינו הצרפתים פירשוהו שהוא תולדת דישה והוא שכתבו בו שנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש כענין הדש שמפרק התבואה מקשים שלה ומגדולי אחרוניהם כתבו שאין מפרק תולדת דש אלא בגדולי קרקע אבל זה שבכאן הוא תולדת ממחק ובתוספות פי' שמפרק בבעלי חיים תולדת גוזז שמפרק הצמר מן הבהמה:

גדולי הפוסקים הביאו בכאן ע"י גלגול הגונח מה שנ' בכתובות בשמועה זו צינור שעלו בו קשקשים ר"ל שמעכבים מרוצת המים ממעכן בצנעה בשבת ר"ל שמשפילם ברגלו אבל לא להסירם הנה והנה ואע"פ שאמרו הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו אין דרך הקש לנענעו בגופו אבל קשקשים דרכן בכך ואינו נזכר ומה שיש לפקפק בה ממה שאמרו כל שאסרו חכמים משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור כבר כתבנוה בראשון של ביצה ומ"ש בה מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזור רבנן יש שואלים בה למה אסרו לכבות דליקה לדעת הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ואין זה כלום שהכבוי מלאכה גמורה הוא אלו היה הוא צריך לגופה ומתוך כך אסרוהו אף במקום פסידא אף ע"י גוי אבל זה אינו אלא כלאחר יד:

ר' יעקב אומר מוהל הרי הוא משקה ומה טעם אמרו מוהל היוצא לכתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו פ' כל מוהל היוצא מן הזתים אפי' קודם שיטחון אותם בבית הבד שיתחיל שמנו לצאת הוא חשוב משקה כשמן להכשיר את הזרעים שהשמן הוא אחד משבעה משקין ההמכשירי כדתנן בפ"ב דמכשירין ז' משקי הן והשמן הוא אחד מהן והשתא קאמר ר' יעקב שכמו שהשמן חשוב משקה להכשיר כך המוהל נמי כחשיב מקשה להכשיר את הזרעים ומה טע אמרו מוהל היוצא בתחל' טהור שאמרו בוצרין בטהר' ומוסקין בטומא' שהיין הזב מן הענבי' בשע' בבציר' חשוב משק' ומכשיר והילכ' צריך שיבצור בכלי' טהורים שלא יטמאו הענבים אבל הזתים מוסק אותם בכלים טמאים שהמוהל שלהם אינו חשוב משקה להכשיר את הזתים לפי שאינו רוצה בקיומו כלומר לא מפני שהמוהל אינו חשוב משקה אלא מפני שאינו רוצה בקיומו דלא חשיב לי' מידי בעבור זה אותו המוהל שהוא יוצא בעת המסיקה קודם שישהו במעטן טהרו שאין אדם חפץ בו אב מוהל היוצא מן המעטן כשנדחקין הזתים זה עם זה ומתחממין יוצא מהם מוהל והוא קרוב לשמן אותו המוהל ודאי מכשיר את הזרעים שבאותו המוהל רוצים בקיומו שהוא מתוק ואוכלין אותו כשמן ואע"פ שאין בו שמן הוא חשוב משקה שלעולם אין השמן אלא ע"י טחינה ואפ"ה הוא חשיב משקה מפנ י שיוצא צלול ומתוק והוא קרוב לשמן ר"ש אומר אין מוהל משקה ומה טעם אמרו מוהל היוצא מעקל בית הבד טמא לפי שא"א לו בלי לחלוחי שמן פי' ס"ל לר"ש דמוהל שאין בו שמן כגון אותו שהוא יוצא מן המעטן אינו חשוב משקה ואע"פ שהוא רוצה בקיומו מיד ידהוי אתותים ורימונים ותפוחים שאע"פ שהוא רוצה בקיום המשקה שלהן אינו מכשיר דדוקא שבעה משקין שמנו חכמים מכשירין ותו לא ומה טעם אמרו מוהל היוצא מעקל בית הבד טמא שאמרו חכמים במכשירין מי החלב כחלב והמוהל כשמן לפי שא"א לו בלי לחלוחי שמן ודוקא מוהל היוצא מעיקל בית הבד מכשיר שכיון שנסחטו הזתים ויצא שמנן המוהל היוצא לאחר מכן א"א שלא יהיו בו לחלוחי שמן מעורב ומש"ה מכשיר אבל מוהל מן המעטן שעדיין לא נטחנו הזתים והוא מוהל לבדו אינו חשוב משקה ואינו מכשיר מאי בינייהו איכא ביננייהו דאזיל בתר איללא פי' כבר ר' יעקב מודה בשמן היוצא לכתחלה קודם שישימים במעטן שאינו מכשיר ומפני זה מוסקין בטומאה ור"ש מודה במוהל היוצא מעקל בית הבד שהוא מכשיר שא"א לו בלא לחלוחי שמן א"כ באיזה מוהל פליגי דר' יעקב אומר הרי הוא משקה ור"ש אומר אינו משקה איכא בינייהו מוהל היוצא מן המעטן כשישהו שם הזתים להתחמם שהוא הולך מחמת שנדחקים הזתים ומתחממין והוא קרוב להיות מתוק כשמן וקי"ל שאין לחלוחי שמן מעורב בו דלר' יעקב חשוב משקה. ולר"ש לאו חשוב משקה והה"נ פליגי ר"ש ור"מ בפ' בתרא דמכשירין דתנן התם מי החלב כחלב והמוהל כשמן שיאן המוהל יוצא מידי שמן דברי ר"ש ר"מ אמר אע"פ שאין בו שמן פי' ר"ש סבר דוקא מוהל היוצא מעקל בית הבד הוא כשמן לפי שא"א לו בלא לחלוחי שמן אבל מוהל שמן היוצא מן המעטן שאין בו לחלוחי שמן טהור שאין המוהל חשיב משקה ור"מ אמר אע"פ שאין בו שמן כגון זה שיוצא מן המעטן חשוב משקה כשמן ואתיא דר' מאיר כר' יעקב והכי תניא בתוספתא ר"ש אומר מוהל מי פירות הוא חוץ מן היוצא מעקל בית הבד ר"מ אומר כל מוהל משקה חוץ ממוהל זתים שלא נגמרה מלאכתן פי' ר"ש סבר כל מוהל חשוב כשאר מי פירות שאינן מכשירין חוץ מן היוצא מעקל בית הבד שלחלוחי שמן מעורבין בו ור"מ אומר כל מוהל חשוב משקה חוץ ממוהל היוצא מן הזתים שלא נגמרה מלאכתן שלא נתבשלו עדיין שאפילו אם תטחנם בבית הבד אין היוצא מהן שמן אותו המוהל ודאי חשוב כמי פירות אב כל זמן שיש שמן בזתים כל מוהל היוצא מהן חשוב משקה כשמן ומדקאמר ר' יעקב ומה טעם אמרו מוהל היוצא לכתחלה טהור לפי שאינו רצה בקיומו יש לדקדק טעמא דאינו רוצה בקיומו דמסתמא אפקורי מפקר ליה הא גלי דעתי' דניחא לי' בגוי' חשוב הוא משקה להכשיר וזהו מאי דאמרינן בהילכתן לקמן המפלע בזתים ידים מסואבות הוכשרו פי' משום דניחא לי' במוהל היוצא מהן או שיתרככו הזתים באותו מוהל ויהיו לאכילה או מושם שיוצא אותו המוהל שהוא מר ויהיהו הזתים מתוקים לאחר שיצא או תו המר ודמי האי למאי דתנן בפ"ק דמכשירין ומייתינן לה בכריתות בפ' אמרו לו הממתק את הכרישה והסוחט שערו בכסותו ר' יוסי אומר היוצאין בכי יותן ואת שבו אינם בכי יתן' מפני שהוא מתכוין שיצאו מכולו פי' הכרישה היא מציאת מים וממתק אותה כדי שילאו מימי' ויאכלאותה וכן הסוחט את שערו שהוא מלא מים וכורך ראשו בכסותו ווסוחט המים ומוציאן אע"פ שאינו חפץ באותם המים לבד שמתכוין להוציאם מחשבה הויא ואותם המים היוצאים לחוץ אם נפלו עם הזרעים הוכשרו אבל המים שנשארו בתוך הכרישה או בשערו אע"פ שסחטן מצד זה לצד זה כל זמן שלא יצאו אינן בכי יותן מ"מ היוצאין הן בכי יותן ואמרי' התם אמר שמואל וכרישה עצמה הוכשרה מ"ט בשעת כרישתן ממנה הכשירוה וה"נ כשפוצע אלא הזתים כיון שהוא מתכוין להוציא המוהל שלהן חשוב הוא משקה להכשיר ובשעה שפורש מן הזתים הוכשרו אלמא אפי' המוהל היוצא מן הזתים קודם כניסתן למעטן חשוב משקה להכשרי את הזרעים אם יש בו רצון אבל מסתמא אין בו רצון עד שיחשב עליו ומש"ה מוסקין בטומאה דמסתמא אינו רוצה בקיומו:

אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה כו' פי' אע"ג דאמרי עז העומד' לחלב' שהאי מוקצה חלבה מוכן האו שכיון שיכול לחולבה לתוך הקדרה אין לך מוכן גדול ממנו אבל מיהו העז היא מוקצה שכיון שהוא עומדת ליחלב הסיר דעתו מלשוחטה ודמיא לתמרי דעיסקא ולפירות שבאוצר שפירות יפים הם אלא מפני שהסיר דעתו מהם הוי מוקצה גם זו העז נמי כיון שהסיח דעתו ממנו נעשית מוקצה וחלבה לא דמי לביצה של תרנגולת העומדת לגדל ביצים שהיא אסורה משום דביצה לא עבידא דאתיא בכל יומא וכי מתילדא הו"ל נולד אבל החלב דעביד דאתי בכל יומא דעתי' עלוי' דומי לנהרות המושכין וממעיינות הנובעין דאמרן לעיל בפ' כל כתבי הקודש שהן מכנין משום דעבידי דאתי וכן נמי צואה של קטן אי נמי י"ל דרב חסדא מדברי שמואל יליף ושמואל ס"ל כר"ש דל"ל מוקצה כדאמרי' בריש מסכתין ובשלהי מסכתי וראיתי ששמעמידי דברי רב חסדא דוקא ביו"ט ולא בשבת ואין זה כלום דהשתא אשכול של ענבי דסחיטתו הויא מלאכה מן התורה מותר בשבת חליבת העז דלא הוי אלא מדרבנן כדאמרן לעיל בפ' המצניע שאין דיש האלא בגידולי קרקע לא ע"ש דשרי בשבת עיין בריש יו"ט במהדור' תליתאה ועיין בפסקיי:

שם טמא מת שסחט זתים וענבים כביצה מכוונת טהור פי' בפ' כל שעה פליגי אמוראי חד אמר משקין מיפקד פקידי ואם ניטמאו הענבים לא ניטמאו משקין שבתוכן וחד אמר משקין מיבלע בליעי אם נטמאו הענבים ניטמו משקין שבתוכן. מ"ד מיפקד פקידי אע"פ שהוכשרו הענבים שכשנגע בהן טמא מת ניטמאו המשקה שבתכן לא ניטמאו והילכך משקה היוצא מהן טהור שמשעה שיוצאת טיפ ההראשונה נתמעטו מכביצה ואין כח באוכל לטמא המשקה בפחות מכביצה ובלבד שיזהר שלא יגע במקום המשקה שהמשקה מקבל טומאה בכל שהוא ומטמא בכל זשהו אום היה זבוזבה אפילו גרגר יחידי שכיון שיוצאת טיפה הראשונה ניטמאת במשא אע"פ שלא נגע בה ומ"ד מיבלע בליעי מוקי לה בענבי' שלא הוכשרו ואימ' מיתכשרי לכי סחי' להו לכי סחי' להו בצר לי' שיעורי' פי' אין אולכ ראוי לקבל הכשר עד שיהא בוכביצה כשיעור טומאתו שכמו שבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא כדפרישית לעיל בה' המצניע, כך אינו מקבל הכשר ואע"ג דלקבל טומאה מקבל טומאה מדרבנן כדתנאי בסיפרא אהכשר לא אחמור רבנן אלא אוקמוה אדין תורה שכ'ז שאי בו כביצה אינו מקבל הכשר מן התורה ויפה מוכיח מיכן רבנו תם זצוק"ל שאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מ התורה שאם הי' מקבל טומאה היה מקבל הכשר וכמו שאינו מקבל הכשר כך אינו מקבל טומאה:

בד"ה חולב אדם כו' לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבה שהבהמה היא כפסולת כו' עכ"ל הוא מגומגם דבתחלת דבריהם נראה דתולדה דדש הוי חולב בשבת כיון דלא חזיא לשחיטה וכ"כ התוס' בפ' כלל גדול דחולב הוי משום מפרק והוי תולדה דדש אבל ממה שכתבו בסוף דבריהם וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת והיינו תולדה דבורר ובמרדכי נמי לא זכר דהוי כדש אלא דנוטל אוכל כו' ע"ש וכ"ה לשון הר"ן למאן דאוסר הכא בשבת חולב לתוך הקדירה כיון דמ"מ ה"ל כבורר האוכל מתוך פסולת עכ"ל ודו"ק:

בא"ד ומיהו סחיטת זיתים וענבים דשרי לעיל לתוך הקדירה היינו אפילו בשבת כו' עכ"ל מתני' דקתני אין סוחטין פירות להוציא מהן משקין כו' היינו נמי דוקא לתוך הקערה וכ"כ הרי"ף ואין להקשות כיון דע"כ מתני' דהכא אוקמא דוקא לתוך הקערה מאי קשיא להו מזב החולב ומטמא מת שסחט כו' דהא איכא לאוקמא נמי בחולב וסחט לתוך הקערה די"ל כיון דסתמא קתני בה לא משמע להו לאוקמא תוך הקערה מה שאין כן הכא במתניתין דקתני להוציא מהן משקין דמשמע היינו תוך הקערה וק"ל:

רש"י בד"ה בפגעין פרונ"ש בלע"ז. נ"ב פליימן בל"א ובפרישין קודוניי"ץ נ"ב קווייט"ן בל"א:

בד"ה ובעוזרדין קורמש. נ"ב שפייארלינג בל"א:

בד"ה ושל בית כו' אלמא איכא דסחיט כו' כצ"ל:

בד"ה אלא מאי כו' מהשתא אפי' כו' הד"א:

בד"ה כרב חסדא כו' כיון דאחשיב איהו כו' כצ"ל:

בד"ה בתחלה בתחלת טעינתן של זיתים כצ"ל:

בד"ה וא"א אוכל הוא הא אין אוכל כו' כצ"ל:

בד"ה בטיפה כו' מלכלכת בה פי הדד כו' כצ"ל:

בד"ה טמא מת כו' וענבים כביצה כו' הד"א:

גמרא ואר"ח מ"ט דר"א. הגרי"פ הגיה אלעזר ועי' תוס' בב"ב שהכריחו כן:

שם רפ"א משום דהוה דבר שא"ע ממנו מקוה כו' תנן כו' רבא אמר משום כו'. לכאורה ה"ל להגמרא להקדים ולומר דאף רבא ס"ל כוותיה דתנן כו' וא"ר כו' ועי' לעיל (כז ב) תד"ה ר"פ אמרה:

רש"י ד"ה מקדש. את התבואה. לישנא דקרא ותבואת הכרם נקיט:

רד"ה מעקל בה"ב. לאחר כו' או לפני סחיטתו. ולעיל בסמוך בד"ה נפל לא באר במין הג' שיש בו תרי גווני:

רש"י ד"ה לתוך הקדירה ואין זה דרך פריקתו. עיין לעיל דף עג ע"ב תוספות ד"ה מפרק:

גמרא מאן תנא דמוחל משקה הוא, (קס"ד דמקוה אינו נפסל כ"א ע"י משקה ואפילו בשינוי מראה), אמר אביי ר' יעקב היא, דתני' ר' יעקב אומר מוחל הרי הוא כמשקה, ר"ש אומר אינו כמשקה, ומה דיוצא מעיקול בית הבד טמא, לפי שא"א לו בלא ציחצוחי שמן:
וכתבו בתוס' על מה דאמר אביי ר"י היא, ז"ל קשה לי, לימא דהאי מוחל דקתני היינו היוצא מעיקול בית הבד ולדברי הכל.
קשה לי הא לר"ש כל מוחל אינו משקה, ומה דיוצא מעיקול מכשיר, היינו משום דא"א בלא ציחצוחי שמן וזהו שייך לענין הכשר דהמעט שמן שבו מכשיר, אבל לענין פסול מקוה הא שמן מעט אינו משנה מראית המקוה ורק ע"י מוחל נשתנה:
תו קשה לי מהא דאמר רבי שמעון דמכשיר משום דא"א בלא צחצוחי שמן, על הרמב"ם (פ' טז מהל' ט"א) דדוקא מים שנפל למי פירות מכשיר, אבל כל שאר משקים למי פירות הולכים אחר הרוב, והא הכא המעט שמן מעורב ברוב מוחל, ועיי' במ"ל פ"א הי"ד מהל' טומאת משכב ומושב:

ש"מ רבנן היא ש"מ. הך סוגי' אזלא לר"פ דתרדון דר"ח משום שאין עושין מהם מקוה לכתחלה ודשמעתין לאו משום אחשבי' ומותר לסחוט בפוגעין ופרישין אפי' סחיטה להוציא משקין ואתי' אפי' כרבנן דר"י אך להס"ד דמשום חשיבותא וסוחטין דפרישין אינו להוציא משקין אלא לרכך אבל להוציא משקין ה"נ דאסור א"כ אין כאן ראי' דרבנן מודים לר"י בשארי פירות וא"כ מוכח מכל הסוגיא דהלכה כר"פ וכן מוכח לעיל נ' ע"ב מהו לפצוע זיתים וע"ש תוס' לפצוע זתים פירש"י לקמן קמ"ה ע"א בילצי"ר בלע"ז וכן פירוש תוס' סוחטין יין ד"ה ה"נ וכו' והשתא אי ס"ד הלכה כר"נ דסוחטין בפרישין היינו בלצי"ר וכה"נ אין סוחטין ברימונים וכ"ש בזתים א"כ מאי קמיבעי לי' מה לפצוע זתים משום טירחא דמשוי אוכלא תיפוק לי' משום שמא יסחוט אע"כ הלכה כר"פ. הארכתי בזה מפני קושי' הב"ח סי' ש"ך מנ"ל דהלכה כר"פ הא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ולהנ"ל לק"מ. ולפ"ז לדינא מותר להוציא משקין משארי פירות אפילו איכא אתרא דסוחטין אותן מ"מ בשארי מקומות מותר אע"ג דאי הוה לן כ"כ תפוחין כמוהם היינו ג"כ סוחטין מ"מ הא קיי"ל כרבנן דר"א ודוקא באותן המדינות אבל בשארי המדינות מותר לסחוט להוציא משקין ולא אמרינן אחשבי' ועיין היטב מ"ש מהרש"א לעיל צ"ב ע"ב בהתוס' ד"ה ואת"ל וכו' ע"ש. וכל זה בשארי פירות אבל תותים ורמונים אע"ג דלא קיי"ל כבית מנשי' בר מנחם מ"מ אסור אפי' המשקה היוצא מהן מאליהן אם הכניסן למשקין כמבואר בברייתא לעיל בהדיא אבל לא מטעם דבי מנשי' בר מנחם כר"נ דליתא. ונפקא מיניה דאי הוה טעמא דרמונים משום דבית מנשי' א"כ אם יארע כן בשארי פירות כגון תפוחין בארץ אשכנז יאסר לכל העולם להוציא מהן משקין ולא קיי"ל הכי אלא כר"פ וכנ"ל. אך רשב"א כ' דר"פ לא פליג אלא במקוה אבל לענין שבת מודה סברא דאחשבי' ודוקא כי איכא נמי עכ"פ דבי מנשי' בר מנחם מועיל אחשבי' אבל אחשבי' לחוד או מנשי' בר מנחם לחוד לא מהני וא"כ אי איכא שום מדינתא שסוחטין פרישין ועוזרדין אסור גם לנו משום דאחשבי' ועיין מג"א וט"ז סי' ש"ך:

אמר אביי ר' יעקב היא וכו' מ"ש תוס' דדלמא במוחל דעקל בית הבד מיירי צ"ע ותיהוי נמי בהך מוחל שיש בו צחצוחי שמן וזה יועיל להכשיר הזרעים בטפי שמן אבל לשנות מראית המקוה איננו מאיזה טפי שמן שבו אלא מהמוחל עצמו והיינו כר' יעקב דאפי' מוחל דאיצצתא חשיב מוחל ולא כר"ש וק"ל:

מדברי רבינו נלמוד וכו'. כאן כ' תוס' בשם ר"ת דכמו דש חשיבא ולעיל ע"ג ע"ב כ' משום ממחק ע"ש היטב וכבר כתבתי לעיל ביישוב הדבר דודאי לר"ת אע"ג דאין דישה אלא בגידולי קרקע מ"מ מדרבנן מיהת אסור וכמ"ש תוס' שם בסוף הדיבור. אך ברייתא דהחולב חייב משום מפרק ע"כ משום ממחק דאורייתא ולא משום דש דרבנן. וס"ל נמי לר"ת דממחק דד ה"ל מלאכה שאינה צריכא לגופי' והך ברייתא דמחייב משום מפרק ס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ולפי מאי דקיי"ל מלאכה שאצ"ל פטור לא מיתסר חולב מדאורייתא אלא מתרי איסורי דרבנן חדא דש שלא בגידולי קרקע ואידך ממחק שהוא מלאכה שאצ"ל. ור"ת לטעמי' בביצה ט' ע"ב תוס' ד"ה אר"י מוחלפת השיטה ס"ל מחליפין השוחט ולב"ה יחפור בדקר וכ' שם תוס' ח' ע"א ד"ה ואינו דמשום שמחת יו"ט שרינן חד איסור דרבנן אבל תרי איסורין לא שרינן וע"ש מהרש"א. והשתא קאמר בשמעתין דלחלוב לקדרה ליכא משום דישה רק משום ממחק דרבנן ומותר משום שמחת יו"ט משא"כ בקערה איכא נמי משום דישה דה"ל תרי איסורי דרבנן ומיושב נמי הא דאמר ר"ח מדברי רבנו נלמוד ושמואל עצמו לא אמר מילתי' בחולב עז משום דשמואל ס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ואסור מן התורה משום ממחק ומה לי קדרה ומה לי קערה וכקושי' תוס' לעיל שם:

מ"ש תוס' כנוטל אוכל מתוך הפסולת ר"ל כי כן דרך דישה אבל אי הוה ס"ל להתוס' דמשום בורר הוא א"כ אפי' יהי' הבהמה כאוכל יאסר דהתוס' ס"ל לעיל ע"ד ע"א ד"ה היו לפניו וכו' דבשני מיני אוכלין שייך בורר ע"ש ואמנם רמב"ן במלחמות ס"ל בשמעתין טעמא משום בורר ועיין בפנים. ועיין רי"ף בשם ר"ח דפשיטא לי' דיונק חלב ה"ל אוכל ואפ"ה אסור. ורי"ף דחה התם הוה משקה. פי' ר"ח ס"ל מש"ס דכריתות י"ג ע"א דיונק ה"ל אוכל ורבנן ס"ל התם בקטן שזה כל פרנסתו ומאכלו משא"כ בגדול וכן משמע לשון תוס' קמ"ד ע"א ד"ה לא לרצון עיין:

בטיפה המלוכלכת. צ"ע קצת א"כ חולב ביו"ט לקדירה נמי כ"פ איכא טיפה מלוכלכת בפי הדד וה"ל משקה וצריך לאותה טיפה לצחצח הדד שתהי' נוחה ליחלב כמו שפירש"י בשמעתין ואע"ג דהוה פחות מכשיעור מ"מ לכתחלה אסור:

גמ' סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ופירש"י דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי לה והוה כמפריד אוכל מאוכל והנה אני מסתפק במשקין שיצאו מעצמן לתוך הקדרה והנה אם יצאו תיכף לקדירה פשיטא שמותרים דהשתא לכתחלה סוחט יצאו מעצמן מיבעי'. אלא מה שאני מסתפק הוא אם יצאו לקערה אם מותר לתת מהם לקדירה שהרי עיקר החשש שיהי' דעתו וניחא ליה ושמא יסחוט אבל זה שנותנו לקדירה אם כן ניחא ליה לקדירה וליכא למיגזר שמא יסחוט. דמה בכך אם יסחוט. הרי מותר לסחוט לקדירה והא ודאי ממשנתינו משמע שאסורין אפי' לקדירה דכשם שכתבו התוספות (בדף קמ"ה ע"א) בד"ה ר' יוחנן דשמעינן מדברי ר' יוחנן דאפי' לקדירה מדלא הפריש בין לקערה ובין לקדירה עיין שם ואם כן משנתינו דסתמא תנן ואם יצאו מעצמן אסורים סתמא תנן אסורים משמע שאין להם שום היתר ואפילו לקדירה. ואף שכתב מהרש"א בתוס' בד"ה חולב וכו' דמשנתינו דתנן להוציא מהן משקין משמעותו לקערה עיין שם, זה הוא תחלת הסחיטה. אבל אם כבר יצאו לקערה שאסורין אח"כ משמעות המשנה שאסורין אפי' לקדירה מדלא תנן אסור לשתותן. ועפ"ז נראה לפרש דברי הרי"ף וז"ל. אמר רב יהודה א"ש סוחט אדם אשכול וכו' איכא מ"ד ההוא מימרא לענין יום טוב איתמר ולא לענין שבת דהא לעיל במתניתין אין סוחטין הפירות להוציא מהן ואם יצאו מאליהן אסורים. ואוקימנא בזיתים וענבים בין לאוכלין ובין למשקין היוצא מהן אסור. ולפיכך לא מתוקם הך מימרא דשמואל רק ביו"ט וכו' והנה הדברים הללו תמוהין דהא הך דבין לאוכלין דמשנתינונ תחילת הכנסתן הי' לאוכלין ובין למשקין ונראה דדיוקא דמתניתין קשה להו וכמו שכתבתי לעיל דמריש דברי ר' יהודה דאמר אפי' לאוכלין היוצא מהן מותר משמע הא סתם אסור ומסייפא משמע דמותר. וסברו הנך איכא דאמרי דהכי קאמר אם לאוכלין היוצא מהן מותר אפי' יצאו לקערה ואם למשקין היוצא מהן אסור אפי' יצאו לקדירה ולסתם יש חילוק דלסתם קיימו להכי ולהכי ואם כן יצאו לקערה אסורין ולקדירה מותרין. ובברייתא דתני לסתם ולמשקה אסורין. היינו כל א' לפי ענינו בסתם ביצאו לקערה ולמשקין אפי' יצאו לקדירה וכיון דאמר שמואל מודה ר"י בזיתים ובענבים ומודה לרבנן דלאוכלים ולמשקים שווים. אם כן אפי' לקדירה אסור אפילו יצאו מעצמן ק"ו שאין סוחטין בידים ועל כרחך מימרא דשמואל ביו"ט היא: ובזה אפשר לפרש דברי רב חסדא דקאמר מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז וכו' ולכאורה יפלא היינו הך ואיך שייך נלמוד ועוד מה זה דקאמר מדברי רבינו נלמוד ולא אמר סתם ש"מ חולב אדם עז וכו' שהרי על דברי רב יהודה א"ש קאי. ונראה דהך דעז ודאי ביו"ט איירי וכמ"ש התוספות שם. וכן הרי"ף דבשבת זה ממש תולדה דדש שהרי הבהמה עצמה אסורה. ולכאורה הי' מקום לומר כיון דבשבת אסור ראוי לגזור יו"ט אטו שבת. אלא דחזינן דשמואל לא גזר יום טוב אטו שבת שהרי גם ההיא דסוחט על כרחך לשמואל בשבת אסור דהרי איהו אמר לעיל מודה ר"י בזיתים ובענבים ונמצא אלו אמרה אדם אחר להך דסוחט הוה אמינא דמתיר גם בשבת וסובר שחלוק ר"י אף בזיתים וכמ"ש רב באמת ופוסק כר"י ואם כן לא הי' מוכח דחולב אדם עז דשם יש לגזור יום טוב אטו שבת. אבל מדברי רבינו שמואל דאמר להך מילתא ואיהו על כרחך אוסר בשבת ומתיר ביו"ט שפיר נלמד דחולב אדם עז:

והנה כעת אני אומר שאין ראיה להך איכא דאמרי מזה. שאפי' אם נרצה לתרץ דיוקא דרישא וסיפא באופן זה מ"מ בסוחט לקדירה בכל גווני מותר וכן ביצאו מעצמן לקדירה אבל ביצאו מעצמן לקערה ואח"כ הוא רוצה ליתן המשקה לקדירה בזה יש חילוק שאם הכניסן למשקין ויצאו מעצמן אסורין שוב אפילו אם ישים אותם מהקערה לקדירה ובסתם אינן אסורין כי אם לשתות אבל אם משים לקדירה מותר וג"כ לא קשיין דיוקין אהדדי וג' חלוקים [יש] הכניסן לאוכלין מותרין ביצאו מעצמן אפילו לשתותן ובהכניסן למשקין ויצאו מעצמן לקערה אסורין שוב לגמרי אפי' לקדירה ובסתם יצאו מעצמן לקערה יש חילוק דלשתותן אסור ולקדירה מותרין:

וכל זה נ"ל לפלפולא בעלמא אבל לדינא נלע"ד דלר' יהודה דאית ליה מוקצה ונולד ממילא הני משקין תיכף כשיצאו לקערה ונקרא שם משקין עליהן וכבר נאסרו משום נולד שוב נשארו באיסורין אפילו נתנן לקדירה. דכיון דחל שם משקה עלייהו שוב לא בטל. לא מיבעי' אם יש מוקצה לחצי שבת פשיטא שאסורין אלא אפילו אם נימא אין מוקצה לחצי שבת היינו בדבר שהי' ראוי בין השמשות או בדבר שנסתלק המוקצה לגמרי דהיינו שגמר בישולייהו. אבל אם הני משקין נשארו משקין רק שעירבן באוכל נשארו באיסור מוקצה שכבר חל שם איסור עלייהו וזה הנלע"ד כוונת הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב ואם הכניסן למשקין אותן המשקין אינן מותרים לפי שאין לו רשות לשתות מאותו המשקה בשבת ודבריו נפלאו. שמה טעם הוא זה. דלכך אינן מותרין לפי שאסורין ולפי מ"ש ניחא שרצה באמרו אינן מותרים היינו שאינן מותרים כלל אפי' ירצה להשים אותן בקדירה של אוכלין. ועל זה אמר הטעם דלכך אינן מותרים לפי שאין לו רשות לשתות מאותן המשקים בשבת. וכבר חל עלייהו שם איסור נולד בעודן בקערה לענין איסור שתיה ולכך לא פסק שם איסור מהם ואינן מותרים אפילו לקדירה: ובזה אפשר ליישב מה שדקדקתי לעיל בדברי רש"י במתני' בהא דפי' בדברי ת"ק דלהכי אסור ביצאו מעצמן שמא יסחוט לכתחלה ובדברי ר"י לא סיים שמא יסחוט לכתחלה ולפי דברינו ניחא דבסיפא בדברי ר"י דאיירי גם כשיצאו מעצמן לקערה ואח"כ לקדירה ואפ"ה אסור. והאיסור הוא משום משקין שזבו וכמו שפירש"י משום דיש מוקצה לח"ש אסור והיינו לר"י דאית ליה מוקצה ונולד אבל ת"ק דסתם ת"ק דר"י הוא ר"ש ולית ליה מוקצה ואמר גם כן ואם יצאו מעצמן אסורים דמשמע ששוב אסורין לגמרי אפילו ישים אותן עתה בקדירה וכאן לא שייך דיהיב דעתא וניחא ליה לסחוט דהרי לתוך הקדירה יסחוט ויסחוט ולכך פירש רש"י הטעם שמא יפשע לכתחלה לתוך הקערה. וזה ודאי אסור. וזה כונת רש"י באמרו לכתחלה:

עוד נלע"ד בכונת האיכא דאמרי דהרי"ף במ"ש לעיל דשמואל דקאמר מודה ר"י לחכמים בזו"ע היינו אפי' לקדירה ותותים ורמונים אפי' לקערה מותר ורב ור"י פליגי עליה ואמרי דחלוק הי' ר"י אף בזיתים וענבים היינו לקדרה. והכי הוא כונתם דהרי שנינו בהך ברייתא דזיתים וענבים בין לאוכלין וכו' אסור וא"כ קשה לרב ולר' יוחנן. וצריך לומר דרב ור' יוחנן מיירי לקדירה וא"כ דלשמואל אפי' לקדירה מודה ר"י ואיך קאמר שמואל סוחט וכו' אלא על כרחך ביו"ט מיירי וע' לעיל מ"ש:

בפגעין. פרונ''ש בלע''ז. ולהוציא מימיהן לשתות: ובפרישין. קויידונ''ץ: ובעוזרדין. קורמ''ש דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש: אבל לא ברמונים. דאורחייהו בהכי: ושל בית מנשיא. היו רגילין לסחוט רמונים בחול אלמא איכא דסחיט להו הלכך בשבת אסור: אלא מאי אית לך למימר. לר' יהודה כיון דלאו בני סחיטה כו' וכי היכי דלרבי יהודה שרי לכתחילה מהאי טעמא מהשתא אפי' תימא רבנן ושרו ליה מהאי טעמא: מנשיא תנא הוא. בתמיה וכי איהו פליג למימר דבשבת אסור דתימא הלכתא כוותיה והא לא הוזכר אלא לדברי התנא לראיה דהאי תנא הוא סבר כוותיה: וכ''ת. הא דאמר הלכה כשל בית מנשיא ה''ק הלכה כהאי תנא דאסר ברימונים הואיל וקאי מנשיא כוותיה דסוחטין רימונים בחול אלמא בני סחיטה נינהו: הוי רובא דעלמא. דמשום איהו לחודיה נשווי דרך רמונים לסחיטה: קוצים. קרדונ''ש: מקדש. את התבואה משום כלאים דזריעה הוא: ואמר רבי חנינא כו'. אלמא משום חד מקום דאחשבינהו משוינן להו דבר חשוב: אתרא. הוא וחשיבות דרבים הוי חשיבותא: הכא. חד גברא לחודיה הוא נימא בטלה דעתו: אלא היינו טעמא. דרב נחמן דאמר הלכה אין סוחטין: כרב חסדא. אע''ג דלעלמא לא חשיב כיון דאחשיב איהו הוי לדידיה משקה והכי מפרש רב נחמן לברייתא דלעיל סוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי ולא לצורך המשקה אבל לא ברימונים ואפילו למתקן דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול לצורך משקה הלכך בשבת אסור אפי' למתק הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה ולא משום דמנשיא רובא דעלמא אלא חיישינן אי שרית ליה למתק אתי למעבד לשום משקה וכיון דאיהו מחשב ליה הוי משקה ומיחייב אבל בפגעין ליכא למיחש דאין אדם עושה אותו למשקה: בשינוי מראה. לא בשלשת לוגין דלא הוזכרו שלש לוגין אלא במים שאובין אבל שאר משקין לא פסלי אא''כ נשתנה מראה המקוה על ידיהן: רב פפא אמר. טעמא דתרדין לאו משום חשיבותא דאחשבינהו הוא ולעולם לאו משקה נינהו והא דמפסיל משום דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה שאינו מים או שלג או ברד פוסל את המקוה בשינוי מראה: נפל לתוכו. של מקוה יין או חומץ או מוחל והוא כמין מים וזב מן הזיתים וג' מינים יש בו כשטוענן מתחילה במעטן להתחמם ולהתבשל מאיליהן מוחל זב מהן והוא צלול כמים ולאחר שעמדו ימים ודחקו זה את זה חוזר מוחל לזוב מהן והוא קרוב להיות כשמן ולאחר שעצרן להוציא שמנן בבית הבד ומשתהה התפוח של גפת בעקלים שהוא אגוד בהן בבית הבד חוזר מוחל וזב מהן: מאן תנא דמוחל משקה הוא. קס''ד דאין מקוה נפסל אלא על ידי משקה ואפילו בשינוי מראה: בתחילה. בתחילת טעינתן של זיתים: מעקול בית הבד. לאחר שנסחט שמנו או לפני סחיטתו: מאי בינייהו. במאי פליגי הואיל ותרוייהו מודו דמוחל היוצא בתחילה טהור והיוצא מעקל בית הבד טמא באיזה מוחל נחלקו דלמר הוי משקה וטמא ולמר לא הוי משקה וטהור: דאתי בתר איצצתא. לאחר שהתחילו להתחמם ודחקו זה את זה ונשתהה הכומר ימים: רבא אמר. קמייתא דקתני מוחל פוסל מקוה דברי הכל הוא ומשום דהוי כו': לתוך הקדרה. של תבשיל לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל: אבל לא לתוך הקערה. דזמנין דלמשקה קאי ואף על גב דבקערה לא . שתי איניש לא מוכחא מילתא ואיכא איסור: אלמא. מדקאמר סוחט לתוך הקדרה קסבר כו': החלב טמא. שהזב מטמא כל דבר במשא והרי היסט הקילוח ולא קמפליג בין לתוך הקדרה בין לתוך הכוס: ואי אמרת אוכל הוא. הא אין אוכל מקבל טומאה שלא בהכשר והאי במאי איתכשר: כדאמר רבי יוחנן. במסכת כריתות גבי האשה שנטף חלב מדדיה: בטיפה המלוכלכת על פי הדד. טיפה ראשונה מלכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב וההיא הוי משקה כסתם חלב דלא לאוכל בעי ליה: טמא מת שסחט זיתים וענבים

מי דמי ערביא אתרא הוא. הו''מ למיפרך הניחא לרבי אליעזר לרבנן מאי איכא למימר אלא פריך דאפילו לרבי אליעזר לא ניחא . ומה שקשה מאנשי הוצל דפרק המצניע (לעיל דף צב:) פירשתי שם (ד''ה ואת''ל בפגעין כו' היינו סחיטה ממש אבל השתא אי אפשר לומר דהא פשיטא דאסור דכיון דאחשביה הוה להו משקה אלא סוחטין דקתני היינו בליציי''ר בלע''ז למתק הפרי כדפי' בקונטרס: אמר אביי ר' יעקב היא. קשה לי לימא דהאי מוחל דקתני היינו במוחל היוצא מעקול בית הבד ודברי הכל וכי תימא מדקתני מוחל סתמא משמע דבכל מוחל איירי לא היא דע''כ אפי' לרבי יעקב לא איירי בכל מוחל דהא מודה דמוחל היוצא בתחילה טהור י''ל דמוחל היוצא מעקול בית הבד לא הוה קרינן ליה מוחל סתם כיון דאי אפשר לו בלא צחצוחי שמן: חולב אדם עז כו'. נראה לר''ת דהיינו דווקא בי''ט דחזיא בהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבא שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת וכן משמע בבה''ג דבי''ט איירי ומיהו סחיטת זיתים וענבים דשרי לעיל לתוך הקדירה היינו אפי' בשבת כיון דאשכול חזיא לאכילה: