עבודה זרה סו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - ב

וסבר אביי, ריחיה חלא וטעמא חמרא, חלא. [יין, שריחו כחומץ, אף על פי שטעמו כיין, נידון כחומץ]. וממילא, הוה ליה כתערובת "מין במינו", וכל "מין במינו" אוסר במשהו. ^[120]

ורבא שאמר בנותן טעם, סבר, ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא [יין שריחו כחומץ, כיון שטעמו כיין, נידון כיין], ^[121] וממילא הוה ליה כתערובת "מין בשאינו מינו", וכל "מין בשאינו מינו" אינו אוסר אלא בנותן טעם. ^[122]

עוד נחלקו אביי ורבא:

האי בת תיהא, [נקב שעושים במגופת החבית, ומניחים בתוכו קנה דק, ומריחים דרכו את היין, לבודקו אם יכול להתקיים], עובד כוכבים בדישראל שפיר דמי. כלומר, לגוי ודאי מותר להריח את יינו של היהודי, ואין היין נאסר משום הרחת הגוי. ^[123]

אך ישראל המריח ביינו דעובד כוכבים, אביי אמר: אסור. רבא אמר: מותר.

ושורש מחלוקתם: אביי שאמר אסור, סבר, ריחא מילתא היא. כלומר, יש ממשות בריח. וממילא אסור להריח יין נסך.

אך רבא שאמר מותר, סבר, ריחא לאו מילתא היא. ולכן אין איסור להריח יין נסך.

אמר רבא, מנא אמינא לה [מהו המקור לדברי] דריחא ולא כלום הוא:

דתנן (תרומות פרק י' משנה ד'): "תנור שהסיקו בכמון [מין צמח, שזרעיו משמשים כתבלין לפת] של תרומה, ואפה בו את הפת, הפת מותרת באכילה לזרים.

לפי שאין טעם כמון בפת, אלא ריחא כמון". ^[124]

ומוכח, ש"ריחא" לאו מילתא היא. ואין לאסור להנות מריח של איסור.

ואביי יתרץ את המשנה כשיטתו, ויאמר: שאני התם, דמיקלא איסוריה. כלומר, כיון שה"כמון" נשרף, ואינו בעין, אין לאסור את הפת מחמת ריחו.

אמר רב מרי, לכאורה מחלוקת אביי ורבא, הרי היא כמחלוקת תנאים: שהרי שנינו (תרומות שם משנה ג'): "הרודה [המוציא מן התנור] פת חמה של חולין, ונתנה על פי חבית של יין של תרומה, ונמצאת הפת קולטת הריח היין,

רבי מאיר אוסר את הפת לזרים, לפי ששאבה את ריח היין.

ורבי יהודה, מתיר.

רבי יוסי מתיר בפת של חיטין, ואוסר בפת של שעורים. מפני שהשעורים שואבות לתוכן את ריח היין".

דייק רב מרי: מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר [היינו רבי מאיר] סבר, ריחא מילתא היא, ולכן הפת אסורה לזרים.

ומר [היינו רבי יהודה] סבר, ריחא ולא כלום הוא, ולכן הפת מותרת.

אומרת הגמרא: אכן לדעת רבא, ודאי צריך לומר שהנדון אם ריחא מילתא או לא, תנאי היא [תלוי במחלוקת תנאים], והוא סבר כדעת רבי יהודה, ש"ריחא לאו מילתא היא".

אך לאביי, מי לימא תנאי היא?! האם יש הכרח לומר שהנדון תלוי במחלוקת תנאים?

והרי אמר לך אביי [הרי אביי יכול לטעון]: לאו מי איתמר עלה, האם לא נאמר על משנה זו, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: לכולי עלמא, ריחא מילתא היא. ולכן,

הערות

^[120] הגאון רבי עקיבא איגר (בגליון הש"ס) הקשה: הרי לדעת אביי "אזלינן בתר טעמא", ולכן ב"חלא דחמרא" ו"חלא דשיכרא", אף על פי ששניהם נקראים "חלא", מכל מקום כיון ש"האי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד", אינם נחשבים כתערובת מין במינו. ואם כן, מדוע יין שנפל לתוך חומץ, שטעמו כיין, ורק ריחו כחומץ, נידון כחומץ? הרי אף אם שמו "חלא", מכל מקום טעמו כיין, ו"אזלינן בתר טעמא"? והניח קושיא זו בצריך עיון. אמנם, התוספות רי"ד כבר חש בקושיא זו, ותרץ: בנדון דידן, אף על פי שטעמו כיין, מכל מקום כיון שרוב האנשים קוראים לו חומץ, מחמת ריחו, אף אביי מודה שנדון כחומץ. מה שאין כן ב"חלא דחמרא" ו"חלא דשיכרא", שטעמם וריחם שונים זה מזה, אזלינן בתר טעמא. (ועיין עוד בריטב"א).

^[121] וכיון שקיימא לן דהלכה כרבא כלפי אביי, אם כן מותר לקדש בערב שבת על יין שריחו כחומץ וטעמו כיין. תוספות.

^[122] הקשה הגאון רבי עקיבא איגר: לעיל (עיין הע' 115) הובאו דברי הרמב"ן גבי שאור שהתערב בעיסה, שאף על פי ששמו שונה, מכל מקום כיון שבסופו של דבר העיסה תהפוך לשאור מאליה, אף רבא מודה שהכל נחשב כ"שם אחד". ואם כן, אף בנידון דידן, כיון שהיין יהפוך מאליו לחומץ, אף על פי שכעת הוא יין, יש לנו לדונו כחומץ? והניח קושיא זו ב"צריך עיון".

^[123] וקא משמע לן, שגם לדעת אביי האוסר לישראל להריח את יינו של הגוי, לא גזרו משום כך לאסור לגוי להריח את יינו של הישראל. תוספות.

^[124] אמנם, אם ה"כמון" היה אסור בהנאה, הפת היתה אסורה, כיון שנאפתה על ידי איסור הנאה. [כמו פת שנאפתה בעצי עבודה זרה, שאסורה בהנאה, כמבואר לעיל (מט' ב')] אך, כמון של תרומה, אינו אסור בהנאה, אלא באכילה בלבד, ולכן, אין לאסור אלא מחמת הריח. וכיון ש"ריחא לאו מילתא היא", שרי. רש "י.

כי כל דבר שריחיה חלא וטעמא חמרא [ריחו ריח חומץ וטעמו טעם יין] — הרי הוא חלא [חומץ], והואיל והיין כשנפל לחלל החבית של החומץ כבר שינה את ריחו לריח חומץ, נמצא שהוא חומץ, והוה ליה [ומשנתערב בחומץ הרי הוא] מין במינו, וכל מין במינו במשהו.

רבא אמר שאוסר בנותן טעם, משום שהוא סבור שריחיה חלא וטעמא חמרא [מה שריחו חומץ והטעם יין] — חמרא [יין], והוה ליה [והרי הוא איפוא] מין בשאינו מינו, וכל מין בשאינו מינו בנותן טעם.

א האי בת תיהא [נקב הרחה] שנוקבים במגופה כדי להריח את היין, אם היה המריח גוי ביין של ישראל — שפיר דמי [הרי זה מותר], שאינו אוסר בהרחה. ישראל להריח ביין של גוי, אביי אמר: אסור, רבא אמר: מותר. ומסבירים את שיטותיהם: אביי אמר אסור, כי הוא סבור שריחא מילתא היא [ריח דבר הוא] וכיון שמריח בו הריהו כשותה את האיסור עצמו. ואילו רבא אמר מותר, וטעמו — ריחא לאו מילתא היא [ריח אינו דבר].

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את סברתי זו שריחא לאו [ריח אינו] כלום הוא לענין איסור? דתנן [ששנינו במשנה]: תנור שהסיקו בכמון (צמח תבלין ריחני) שהיה של תרומה, ואפה בו את הפת — הפת מותרת, לפי שאין טעם כמון נכנס בתוך הפת אלא רק ריחא [הריח] של כמון, וזה אינו אוסר. משמע שריח לבדו אין בו איסור! ואביי, כיצד דוחה הוא הוכחה זו? שאני התם, דמיקלא איסוריה [שונה שם, שנשרף איסורו], שהרי באותו מקרה הריח נכנס בפת לאחר שהכמון האסור נשרף, וריח בלבד שאין בו ממש לא נאסר, אבל במקום שיש לריח עיקר — אף הריח אסור.

אמר רב מרי, מחלוקת אביי ורבא הריהי כתנאי [כמחלוקת תנאים] ששנינו: הרודה פת חמה מן התנור ונתנה על פי חבית של יין של תרומה, ר' מאיר אוסר את הפת לזרים, שהוא סבור שהפת נאסרת מחמת ריח היין, ור' יהודה מתיר. ר' יוסי מתיר בפת של חיטין ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות הרבה מאדי היין. ומציעים: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור]: ריחא מילתא היא [שריח דבר הוא], ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: ריחא [ריח] ולא כלום הוא?

ומעירים: לדעת רבא ודאי תנאי [מחלוקת תנאים] היא, לדעת אביי מי לימא תנאי [האם לומר שמחלוקת תנאים] היא?

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי: לאו מי איתמר עלה [האם לא נאמר עליה] על משנה זו, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה וחבית פתוחה —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

because a liquid whose smell is vinegar and its flavor is wine is considered vinegar, and the wine, when it spilled into the barrel of vinegar, took on the smell of vinegar from the moment it reached the airspace of the barrel, and it has therefore become a type of food mixed with food of its own type. And any type of forbidden food mixed with food of its own type renders the mixture forbidden by any amount.

Rava says that the mixture is forbidden only in a case where the wine imparts flavor to the vinegar, because a liquid whose smell is vinegar and its flavor is wine is considered wine, and it has therefore become a type of food mixed with food not of its own type. And any type of forbidden food mixed with food not of its own type renders the mixture forbidden only in a case where it imparts flavor to the mixture.

§ With regard to this bunghole [bat tiha], the hole in a barrel through which one can smell the wine, if a gentile smells a Jew’s wine through it, the wine is permitted, but for a Jew to smell a gentile’s wine through it, Abaye says that it is prohibited, whereas Rava says that it is permitted. Abaye says that it is prohibited because he holds that a smell is a substantial matter, a significant form of pleasure, and it is not permitted to derive benefit from a gentile’s wine. Rava says it is permitted because he holds that a smell is nothing; it is insignificant.

Rava says: From where do I say that a smell is nothing? It is as we learned in a mishna (Terumot 10:4): With regard to an oven that one lit with cumin stalks of teruma and baked bread in it, the bread is permitted because it has not absorbed the flavor of the cumin stalks but only the smell of the cumin stalks. This indicates that smell alone does not render a food forbidden. And how does Abaye explain this? He answers that it is different there, as the forbidden substance was burned. The smell of the forbidden cumin stalks entered the bread after the cumin stalks themselves were consumed by the fire, and a smell that is not from an extant substance is not forbidden. By contrast, in a case where the smell is from an extant source, it is forbidden.

Rav Mari said: This dispute between Abaye and Rava is paral-lel to a dispute between tanna’im, as it is taught in a mishna (Terumot 10:3): With regard to one who detached a hot loaf of bread from the oven and placed it on the opening of a barrel of wine of teruma, the portion of the produce designated for the priest, Rabbi Meir deems the bread forbidden to non-priests, as in his opinion the smell of the wine renders the bread forbidden to them, and Rabbi Yehuda deems it permitted. Rabbi Yosei deems it permitted in a case of wheat bread but deems it forbidden in a case of barley bread, because the barley draws out the fumes of the wine. Rav Mari explains: What, is it not with regard to this matter that the Sages in the mishna disagree: That one Sage, Rabbi Meir, holds that a smell is a substantial matter, and one Sage, Rabbi Yehuda, holds that a smell is nothing?

The Gemara remarks: According to the opinion of Rava, the dispute between him and Abaye is certainly parallel to a dispute between tanna’im, as he must concede that Rabbi Meir holds that a smell is a substantial matter. But according to the opinion of Abaye, shall we say that it is parallel to a dispute between tanna’im?

The Gemara answers: Abaye could say to you that Rabbi Yehuda also holds that a smell is a substantial matter. Wasn’t it stated with regard to that mishna that Rabba bar bar Ḥana says that Reish Lakish says: In the case of a hot loaf of bread and an open barrel,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אביי אמר אסור רבא אמר מותר. פי' ואע"ג דאיפשר וקמכוין הוא מותר דריחא לאו מלתא היא ואע"ג דאמרי' בפ' כל שעה הנאה הבאה לו לאדם בע"כ באיפשר וקא מיכוין דכ"ע ל"פ דאסיר התם בקטרת דלריחא עביד אבל הכא לאו לריחא עביד אלא בהכי פליגי אביי סבר ריחא כל איסורין כטעמא הוא ורבא סבר ריחא לאו כטעמא ושרי אבל באיסורין העשוין להריח ודאי מילתא הוא כדאמרי' נמי בפ"ק לא שנו אלא במעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא ול"פ רבא.
ול"נ דהכא ודאי לא מתכוין לריחא הוא ואפ"ה אסר אביי משום דריחא כטעמא [הוא, דאפי' באיסורי הנאה, אכילה דלאו איסורי הנאה כגון תרומה נמי אסר, אלמא לדידיה ריחא כטעמא הוא] חסר כאן קצת כיון דבלע ליה ממש לריח וכיון שכן אפי' לא מיכוין אסור כדאמרי' בהמתעסק בחלבים ובעריות אסור שכבר נהנה ואע"ג דאמרי' התם בפסחים בדלא מיכוין דשרי כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאני התם דלא בלע ליה ממש לריח אבל הכא דמיכוין אפיה כנגד קילוחו של ריח כטועם איסור ממש הוא ורבא סבר ריחא לאו כטעמא הילכך במידי דלאו דלריחא עביד שרי ואפשר דליכא הנאה דריח בבת תיהא כלל אל מצטער מחוזק היין ולא דמו לזילוף שאדם נהנה ממנו אבל זה אין איסורו [לאביי] אלא מפני שהוא כטועם ממשו וקי"ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם.
הלכך הא דגרסי' בפסחים פ' כיצד צולין אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר ריחא לאו מלתא היא דלוי דאמר כרבא ורב דאמר כאביי והלכתא כלוי ורבא והכי אוקימנא התם ללוי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא ואוקמה כרבה בר בר חנה ארשב"ל כסבריה דאביי. ורבא [לא סבר כרבב"ח ומוקים פלוגתא דריחא מלתא כתנאי], וכן פסק רבינו הגדול ז"ל [בריש פרק גיד הנשה] כלוי ורבא.
ויש מן הגאונים ז"ל שפסקו כרב לחומרא משום הא דגרסי' התם תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח ההוא ביניתא דאיטוי בהדי בשרא אסרה רבא מפרזיקה למיכליה בכותח אלמא ס"ל דריחא מילתא היא.
ורבינו ז"ל דחה ואמר דהתם כיון דשרי למיכליה בבשרא [ברי"ף – בלא כותחא] אי שרית ליה למיכליה בכותחא הו"ל כמאן דשרית ליה לכתחלה לצלותו ולוי שצלאו קאמר וזה אינו מחוור דהא הכא לכתחלה שרי רבא אלא דא"ל אע"ג דהכא לכתחלה שרי התם אסור משום דמפטם ליה לבשר ודמי לטעמו של ממשו אלא דהתם נמי משמע לכתחלה קאמר מדמקשי' עליה ממתני' דקאמר אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות ולא קתני התם לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי אף בזו יש לי ללמד זכות דכיון דקתני מפני התערובת ולא קתני מפני הריח (וכו' מפני הריח) משמע שממש נתערבו זה בזה.
ושוב מצאתי [בירושלמי] במס' תרומות (י,ד) מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רב אמר אסור שמואל בשם לוי אמר מותר מתניתא פליגא על רב אין צולין ב' פסחים וכו' משמע מהכא דלכתחלה נמי שרי לוי שלא כדברי רבינו בזה.
עוד [דחה רבינו] דברי שכנגדו דכיון דשרי למיכליה בבשרא הו"ל דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל וזו קשה מן הראשונה שאם יש בריח כדי לאסור אפי' משהו היאך נתיר לו בפ"ע [ואי] בבת תיהא בפ"ע אין בו ממש בתערובת [איך] יאסר תערובתו ועוד דכי אמרי' דבר שיש לו מתירין לא בטיל דוקא במינו אבל שלא במינו בטל דתנן בנדרים שהנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא ואפ"ה צריך נ"ט ויש לנו עוד ראיות בענין הזה ואנו עתידין לכתבן לקמן בע"ה.
ול"נ דהא דתני רב כהנא בר חיננא סבא ודרבא מפרזיקה לה מסייע ליה אבל בשאר איסורין אין הטועם מכיר אותן שהם איסור עד שידע מאיזה מין קלט טעם זה ואם בא לשאול יאמרו לו מריח קלט ואין בו ממש.
ועוד שגזרו בבשר בחלב יותר משאר איסורין מפני שמקילין בו ולא פרשי אינשי מיניה הואיל וכל אחד היתר בפ"ע אבל שאר איסורין בדילי אינשי מינייהו והרי כמה גדרים גדרו בבשר בחלב שאינו עולה על שלחן אחד משא"כ בשאר איסורין ואע"פ ששנינו בחלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן הא חלת הארץ אסור התם נמי משום דהיתירא הוא לכהן וישראל בשל כהן אתי למיטעי ולא מצינו כן בשאר איסורין ואפי' בשל תורה שאם אוכל עם העכו"ם על השלחן מעלה עליו יין נסך ושאר איסורין ואין ישראל נמנע מלאכול עמו וכן גזרו בפת שאפאה עם הצלי כיון שיש בו טעם ריח בשר בחלב שלא לאכלה עם הכותח הואיל ויש לה היתר עם בשר ואין הפסדו מרובה ולאו משום דריחא מילתא היא תדע דאי ריחא מלתא אפי' עם בשר ליתסר כדאמרי' אין שטין התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסור מפני הרגל עביר'.
וא"ת והא אף בדגי' שעלו בקער' אתמר בפ' כל הבשר אסור לאוכלן בכותח ולא אסרו עם הבש' התם בדגים ליכא הרגל עבירה אבל בפת איכ' הרגל עביר' שאדם אופה ממנו הרבה ואוכל פעמים עם הכותח פעמים עם הבשר ולפי' אסורה לעול' וכאן התירו' עם בשר לפי שאף בחלב אינה אסור' מן הדין אלא משום גזירה ולא רצו כאן לגזור גזירה לגזירה וכך דרך הסוגי' שחלקו באיסורין למר אסר חדא ולמר לא אסר אבל בפת וצלי לא אסר מפני הרגל עבירה ולא לגמרי כממשו אלא עם הכותח בלבד תדע דלא אמרינן תני רב חנניה לסיועי לרב נמצאו דברי רבינו הגדול ז"ל קיימי'.
ויש בספר הישר טעם אחר שמסייע לדברי קצת גאוני' שפסקו כרב ואמר דהא דרבא לא פליגא עליה דטעמיה הכא משום דס"ל דלאו מתכוין להנאת ריח הוא וגורס הכא והאי נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא.
וסיוע זה אין בו ממש דא"כ היכי אמרי' לרבא ודאי תנאי היא לימא טעמא דידי משום שאין מתכוין הוא וגרסא דוקא בכולהו ספרי והאי נמי כפת חמה וחבית פחותה דמיא ומאן דגריס לדידי ודאי משתבש דאי הכי משמע דלרבא לא הפת חמה וחבית פתוחה היא אלא כסתומה או כפת צוננת.

אמר אביי ריחיה חלא וטעמא חמרא חלא וכו'. ואף על גב דאביי אזיל לעיל בתר טעמא, שאני הכא דאשתני ריחיה (משום האי) [דהאי] חמרא, וכיון דאשתני ריחיה חשבינן ליה כאלו אשתני טעמיה, אבל התם לא אשתני בגויה כלל. ורבא סבר ריחיה חלא וטעמא חמרא, חמרא מיקרי, וטעמיה ושמיה חמרא הוא, בנותן טעם, כן פירש הראב"ד ז"ל.

האי בת תיהה גוי בדישראל שפיר דמי. פירש ר"ח ז"ל, בת תיהה הוא קנה ארוך של זכוכית, והוא חלול ויש באמצעיתו דד נקוב, ומכניס ראשו אחד בחבית וראשו האחר בפיו ושואב היין, וכשמגיע היין באותו הדד מקלח ויוצא ואינו מגיע לעולם היין בפי השואב. כגון ההיא בת תיהא, אם גוי הוא שואב יין של ישראל וישראל מקבלו בכליו מפי הדד, כיון שהגוי אינו נוגע ביין כלל שפיר דמי, אבל לשאוב בענין זה ישראל יינו של גוי, אביי אמר אסור, עד כאן. ואם תאמר והא מוריק אורוקי. יש לומר כיון דלא נגעי צרורות נינהו, וכדאמרינן בבבא קמא (יח, ב) לענין נזקים, גבי סוס שצנף וחמור שנער כצרורות נינהו, וצרורות לא עבדי יין נסך. והרב בעל הערוך זצ"ל (ערך תה ג) פירש: נקב הוא שמניחין במגופת החבית ומשם שואפין ריחן של יין בפיהם ויודעין אם הוא טוב ואם החמיץ, וכן נראה מפירושי רש"י ז"ל.

רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. פירוש: ואף על פי שמתכוין. ואם תאמר הא אמרינן בפסחים (כה, ב) גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר, ואמרינן נמי בריש מכילתין (יב, ב) לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא. ויש לומר דהתם מיירי בקטרת וורד והדס דעבידי לריחא ודרך הנאתן מתהני מהן הילכך אסור, אבל יין אינו עשוי לריח הילכך ריחיה לאו מילתא היא. ואביי סבר דריחא דכולהו איסורי ככולהו איסורי, ואף על גב דהתם (פסחים שם) אמר ריחא לאו מילתא היא, היינו בדבר שאינו נאכל אבל בדבר הנאכל ריחו כטעמו וכאלו אכלו דמי. וסברתן של רבא ואביי הפוכות כאן והתם. ומיהו אפילו בדבר שאינו נאכל, אם מכוין פניו כנגד הריח כדי לקלוט ממנו הרבה הרי הוא חשוב לאביי כטעמו ואסור, והיינו מתניתין דחנויות המעוטרות בוורד והדס וכמו שאני כותב בסמוך.

אמר רבא מנא אמינא לה וכו', דתנן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת, [הפת] מותרת. ואף על פי שיש שבח עצים בפת. דכיון דתרומה אינה אסורה בהנאה אלא באכילה, והנה אין טעם כמון אלא ריח כמון ושבח כמון מותר. ואם תאמר מאי קא מייתי מינה רבא דילמא שאני התם דאינו אסור בהנאה הילכך דינהא הוא דלא ליתסר דהא אין כאן טעם כמון,, אבל יין נסך דאסור בהנאה כיון דמתהני מריחא אסור, דמכל מקום הא מתהני מאיסורי הנאה. פירש הרמב"ן נ"ר: דטעמיה דאביי דאסר משום דסבירא ליה דריחא כטעמא ממש היא, ואפילו בשאר איסורי אכילה דלאו אסורי הנאה אסר בהו ריחא כטעמא, ואפילו לא מיכוין אסור. והכא דאסר בבת תיהא אפילו לא מכוין אסר, כדאמרינן (כריתות יט, ב) במתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה. והא דאמרינן בפסחים (כה, ב) דבדלא מתכוין שרי כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, שאני התם שאינו מכוין פניו כנגד הריח ואינו בולע הריח ממש, אבל כאן שמשים פניו כנגד קלוח של ריח כטעם ממש האסור הוא. ומשום הכי מייתי רבא סייעתיה מהא דתרומה, דאי ריחא כטעמא, בכמון של תרומה הוה לן למיסר
וכתב הרי"ף ז"ל דהלכתא כרבא. דכל היכא דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם (קדושין נב, א). והכי נמי כתב בחולין פרק גיד הנשה (לב, א בדפי הרי"ף) דהא דאפליג רב ולוי בפסח שני פרק כיצד צולין (פסחים עו, ב) בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נלה, דרב אמר אסור דריחא מילתא היא, ולוי שרי ואפילו בשר נבלה שמן ובשר שחוטה כחוש, דריחא לאו מילתא היא, דפלוגתייהו שייכא בהא דרבא ואביי, ואתיא דלוי כרבא ורב כאביי,והלכתא כלוי דקאי כרבא, וכן פסק שם משמא דרבוואתא ז"ל. וכתב משמא דרבוותא אחריני זצ"ל דהלכתא כרב לחומרא, משום הא דגרסינן התם, תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא, פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח, וההיא (ביעתא) [ביניתא] דאטויה בהדי בשר אסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, דאלמא סבירא להו דריחא מילתא היא. וכתב הרי"ף ז"ל דהני לאו סייעתא נינהו לרב, ולאו כוותיה (מיכן) [שייכן], דאפילו לוי נמי מודה בכי הא, דכיון דשרו למיכלינהו בלא כותחא, אי שרי ליה למיכלינהו בכותחא הוה ליה כמאן דשרית לצלות לכתחלה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה, ולוי לא שרי אלא בדיעבד, דהא לוי שצלאו קאמר.
ומיהו לדברי רבנו ז"ל לא מיחוור בהא, דהא רבא לכתחלה שרי בבת תיהא. ועוד, דהתם משמע דלוי ודאי בלכתחלה נמי קאמר, [מדמקשינן עליה ממתניתין דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת ולא אמר התם לכתחלה הוא] שאין צולין אבל בדיעבד שפיר דמי, ועוד דגרסינן בירושלמי במסכת תרומות (פ"י ה"ב) מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד, רב ירמיה בשם רב אסור, שמואל בשם לוי מותר, משמע מהכא דלכתחלה נמי שרי לוי.
ועוד ראה רבנו הגדול ז"ל מה שהביאו כנגדו ראיה מדתני רב כהנא, [ודחה] דכיון דשרי ליה למיכלא [בלא] כותחא הוה ליה דבר שיש לו מתירין, ואפילו באלף לא בטיל. וזה לא מטיבותיה דמר, שאם יש בריח כדי לאסור אפילו במשהו היאך התיר רבא בת תיהא בפני עצמו, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ריח בפני עצמו אין בו [ממש], משום תערובת [איך] אוסר (ממש) תערובתו. ועוד דכשאמרו דבר שיש לו מתירין דלא בטיל לא אמרו אלא במינו, אבל שלא במינו בטל הוא כשאר איסורין בנותן טעם, וכדתנן בנדרים (נב, א) הנודר מן הדבר ונתערב באחרים, אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר, ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא דאם בעי מיתשיל עליה (שם נט, א), ואפילו הכי צריך לתת טעם בתערובתו.
וכתב הרמב"ן נ"ר דודאי נראין דברי רבנו הגדול ז"ל בעיקר מה שפסק כלוי משום דקאי כרבא, והא דתני רב כהנא לא מסייעא כלל לרב, דבבשר בחלב גזרה בעלמא הוא שגזרו בו, מפני שמחמירין בו יותר משאר איסורין ולא בדילי אינשי מניה כשאר אסורין, לפי שזה בפני עצמו מותר וזה בפני עצמו מותר, וכיוצא בדבר גדרו בו שלא להעלותו עם הבשר על השולחן (חולין קג, ב), וכן בתרומה (שם קד, ב), לפי שקרוב הוא לטעום בה הואיל ונאכלת לכהן, וישראל בשל כהן אתי למטעי, מה שלא גזרו כך בשאר איסורי התורה וביין נסך. והילכך בפת שאפאה עם צלי נמי גזרו בו הואיל ויש בו טעם ריח בשר שלא לאוכלה בכותח. ולאו משום דריחא מילתא היא, דאם כן אפילו בפני עצמה תהא אסורה, וכדאמרן (פסחים ל, ב), אין שטין את התנור באליה, ואם שט כל הפת כלה אסורה מפני הרגל עבירה, לפי שאדם אופה ממנו הרבה בפעם אחת לימים הרבה, ואם אתה מתירו לאוכלו בפני עצמו יבא לאוכלו בכותח. אבל כאן ודאי היינו טעמא לפי שאף בחלב אינה אסורה מן הדין, ולא רצו כאן לגזור גזירה לגזירה, אבל לכתחלה לאכלה עם חלב אסורה לכולי עלמא מפני הרגל עבירה,ואפילו לוי (ורב) ורבא דאית להו דריחא לאו מילתא היא מודו בה, ותדע שכן דלא אמרו תני רב חנניא לסיועי לרב.

אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. פירוש ולא חיישינן לטעמא ורבא סבר ריחיה חלה וטעמי חמרא חמרא.

דבתר טעמא אזלינן. ואם תאמר והא איפכא שמעינן להו לעיל דאביי אזיל בתר טעמא ורבא לא אזיל בתר טעמא ולא קשיא דהנהו דלעיל מיירי בדברים ששמם ידוע לדברי הכל ואפילו קודם שנפלו זה לזה היו חלוקים בטעמם או בשמם ואלו הכא קא מפלגי בעיקר שמו היאך ראוי לקרותו דאביי סבר דכיון דריחיה חלא חלא הוא לכל דבר בין לתרומה בין לברכת הנהנין וקדוש והרי הוא נדון כאלו נשתנה טעמו גם כן וכיון דכן הכא נמי בחלא דיינינן ליה דהא חד מינא וכחד טעמא חשיבי לכל דבר ורבא סבר דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא לכל דבר וכיון דכן הכא נמי חמרא שמיה והוה ליה בהדי חלא שני מינין בין בטעמא ובין בשמה מ״ר. וכן פירש הראבד ז״ל והלכתא כרבא וכן פסק רבינו אלפסי ז״ל בפ׳ ערבי פסחים בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי והא כתיבנא לה התם ובפרק המוכר פירות בבבא בתרא בסיעתא דשמיא.

האי בת תיהא. פר״שי ז״ל נקב שנוקבין במגופת החבית ומשם מריחין ריחו של יין ויודעין אם הוא טוב אם לאו וכן פירש הרב בעל הערוך ז״ל ולפי׳ זה הא דקאמר גוי לישראל שפיר דמי פשיטא אלא דנקטה אגב אידך דישראל לגוי אבל ר״ח ז״ל פי׳ בת תיהא הוא קנה ארוך של זכוכית והוא חלול ויש באמצעיתו דדרך נקוב ומכניסין ראשו אחד בחבית ונותן האומן ראשו האחד שבחוץ בפיו ופי הדד כלפי מטה כנגד הכלי והוא מעלה אותו בנפיחתו וכשמגיע היין כנגד ההר מקלח ויוצא על הכלי ולעולם אינו מגיע לפיו.

ולהאי פירושה אשמועינן דגוי לישראל שפיר דמי ואף על גב דהוי כמוריק אורוקי שלא גזרו אלא בכחו של גוי ממש אבל כח הבא על ידי שאיפת כחו הרי הוא כצרורות בעלמא ולא חשיב כחו וכאותה שאמרו לגבי נזקין בסוס שצרף וחמור שנער שמשלם חצי נזק מדין צרורות.

רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. ואם תאמר והא גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו שנחלקו אביי ורבא בפרק כל שעה אסיקנא דהיכא דמכוין אף על גב דלא אפשר אסור ואפילו לרבי שמעון והכא הרי מתכוין להריח שזהו אומנותו ואפילו באיניש שלא היה מתכוין הוי פסיק רישיה ולא ימות שהוא כמתכוין ועוד אמרנו בפרקא קמא דמכלתין דבמעוטרות בורד והדס לכולי עלמא אסור דהא מתהני מריחא.

ויש לומר דהתם בדברים שהם עשוין להריח וזה דרך הנאתם אבל ביין וכיוצא בו שאינו עשוי להריח בהא הוא דאפליגו דרבא אמר דלאו מילתא היא ואביי סבר מילתא היא ולאו מטעם איסור הנאה דוקא דאם כן היכי מקשינן ליה מהא דכמון של תרומה דלא אסירא בהנאה כדאיתא בפרק כל שעה וכדכתב ר״שי ז״ל לקמן אלא אביי מטעם אכילה ושתיה אתי עלה דכיון שנכנס הריח בפיו חשוב לו כשתיה ממש דריחו של דבר כממשו הילכך אפילו לא היה מתכוין לכך היה אוסר וכאותה שאמרו במתעסק בחלבים חייב שכבר נהנה. ומאי דשרינן בפרק כל שעה אליבא דרבי שמעון שאני התם שאינו מכוין פיו כנגד הריח ממש ואינו בולע הריח ממש אבל כאן שמשים פיו כנגד קלוחו של ריח הרי הוא כטועם ממשו של איסור לאביי ומשום הכי מסתייע רבא מההיא דכמון של תרומה דאי ריחא כממשא הוה לן למיסר התם כן פירש רבינו הר״מבן ז״ל וכן בתוספות.

שאין טעם כמון אלא ריח כמון. פירוש שאין כאן טעם כמון ולישנא קלילא הוא פר״שי ז״ל ואי משום דהוסק באסור לא איכפת לן דתרומה אין איסורה איסור הנאה ע״כ פירוש והיינו דלא דמיא לתנור שהסיקו בקלפי ערלה או בקשין של כלחי הכרם ואפה בו את הפת שהיא אסורה משום דיש שבח עצים דאיסורי הנאה בפת ומיהו גם תרומה אסור׳ בהנאה מדרבנן לכתחילה היכא דמכליא קרנא ומשום גזל השבט וכדכתיבנא בפרק כל שעה לדעת ר״ת ז״ל.

ריח של יין נסך נחלקו בו אביי ורבא שלדעת אביי אסור ואע"פ שהוא בעצמו אמר במסכת פסח ראשון כ"ה ב' ריחא לאו מילתא היא פירושו לדעת חכמי האחרונים בשאינו מכוין להריח או לבלוע את הריח אבל כל שמכוין להריח או שפותח פיו כנגד קלוחו של ריח הרי הוא כטועם את האיסור ומ"מ לדעת רבא אע"פ שטעם יין נסך נאסר ריחו אינו נאסר שאין הריח כלום ואע"פ שבהרבה דברים אסרנו בריח בפרק ראשון בענין ורד והדס וכן שרבא בעצמו שהוא בעל שמועה זו אסרה במסכת פסח ראשון בפרק כל שעה דוקא בדברים שעיקר ענינם להריח אבל כל שיש לו עיקר אצל אכילה ושתיה אין ריחו כלום ולא סוף דבר ריח דרך האף אלא אף בפותח את פיו כנגד קלוחו של ריח כדרך בקיאים שמבחינין בזו ענין היין כאלו טעמוהו והוא הנקרא כאן בת תיהא שטעם היין מורגש לבקיאים בדרך זה יותר מבריח האף מותר וכן אם עשה כן גוי בשל ישראל אע"פ שנמשך ריח היין בפיו אין שם בית מיחוש וגאוני הראשונים פי' בבת תיהא שהוא קנה של זכוכית ארוך ובאמצעיתו דד אחד וכשבאין לבדוק היין נותנין ראשו אחד בתוך יין החבית וראשו אחד בפיו של בודק ושואף ברוחו והיין עולה בקנה וכשמגיע לאותו דד מקלח משם ואינו מגיע לפיו של שואף ואמר דגוי בדישראל מותר כל שהישראל אוחז את הקנה שאין שאיפתו ממגעו או כחו ואע"פ שהוא מריק את היין מכחו הואיל ולא באבר מאבריו הוא מריק אלא ברוחו אין זה אלא צרורות בעלמא כסוס שצנף וחמור שנער ואין זה אוסר ואע"פ שדברים אלו לענין פסק כך הם לענין פירוש מיהא אין נראה כן שזו אין בה צורך אלא למי שבודק בטעם ועכשו אין אנו עסוקים אלא בבא לבדוק בריח לבד ואין צורך בה להרקת היין ומתוך כך נראה כפירוש ראשון אלא שי"מ שמתוך צרות הקנה אינו נבדק יפה בריח האף ועושין זה כדי שיצא היין דרך הקלוח ויריח שם בנחיריו:

תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת שאין בו טעם כמון אלא ריח כמון וכבר ביארנו שאין הריח כלום ואע"פ שהוסק בעצי אסור הרי אין לתרומה איסור הנאה וכן לא נאמר יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ומתוך כך יראה לי שאף באבוקה כנגדו כן:

הרודה פת חמה מן התנור ובעוד שהיא חמה נתנה על פי חבית יין של תרומה אף בחבית פתוחה אם היתה פת חטים מותרת שאין הריח הנקלט כלום אבל בפת שעורים אסורה מפני שהשעורים שואבות ומושכות טעם ויש מי שאומר שבפת חמה וחבית פתוחה אף בפת חטים אסורה וראייתם ממה שאמרו עליה בגמרא פת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה והם סוברים שאף רבא מודה בה ולא פסקו להתר אלא בחבית פתוחה ופת צוננת או בפת חמה וחבית מגופה ואין הדברים נראין כן שהרי תנור שהסיקו בכמון של תרומה כפת חמה וחבית פתוחה והתרנוה לדעת רבא שהלכה כמותו:

יראה לי שאם היתה חבית של יין רותחת ונתנו עליה אפילו פת חטים ואפילו צוננת שהיא אסורה שהרתיחה מעלה ממשות יין והפת שואבת ומ"מ אם היה ההפך שהיין של חולין והפת של תרומה היין מותר שהרתיחה מעלה ואינה מורדת מעתה תבשיל של בשר רותח שכסוהו בכלי של גבנה יראה לאסור את הכלי שכסוהו בו ולהתיר את התבשיל והכלי שנתבשל בו בשהייה מועטת וכן כל כיוצא בזה:

ענין זה של פת חמה וחבית פתוחה ומה שחלקו בפסק שבו ענין אחר תלוי בו והוא נזכר בפסח שני והוא שבשר הכשר שצלאו בתוך התנור עם בשר אסור ולא נגעו זה בזה אם שניהם כחושים הרי הוא כפת צוננת וחבית מגופה ואין בו שום איסור היה אחד מהם כחוש ואחד שמן בין שהמותר כחוש ומתפטם מריח השמן בין שהמותר שמן והאסור מתפטם הימנו וחוזר הוא ומקבל מריחו הרבה פוסקים אסרו אף בדיעבד מפני שהוא כפת חמה וחבית פתוחה והם סוברים שאף רבא מודה בה כמו שבארנו ויש מתירין אף לכתחלה שהם סוברים שחלוק היה רבא להתיר אף בפת חמה וחבית פתוחה והלכה כמותו ואף תלמוד המערב מעיד על לוי שהוא המתיר בזו במסכת פסח שני שאף לכתחלה אמרה ועיקר הדברים לאסור לכתחלה ולהתיר בדיעבד מ"מ פת שאפאה עם הצלי ודג שצלאו עם בשר אסור לאכלם בכותח של חלב כמו שהתבאר במסכת פסח שני ואף לדעת המתיר לכתחלה בשאר הדברים וטעם איסורם י"מ אותו מתוך חומר בשר בחלב ויש אומרים מתוך שאפשר לאכלו בלא חלב ואין שם פסידא והוא כעין דבר שיש לו מתירין ולא דבר שיש לו מתירין לגמרי שהרי חומר זה אינו אלא במינו כמו שבארנו במקומו אלא כעין דבר שיש לו מתירין מ"מ אף לאוסר בדיעבד ואף לאכול פת שנאפה עם הצלי בגבנה אם היה תנור רחב או שנתבשלו בקדרות זו לעצמו וזו לעצמו ואין הבשר או הגבנה יוצאים חוץ לחרסים או על דרך זה במרחשת אפילו היו החרסים נוגעים זה בזה ואפילו פיות הקדרות מגולים או כל שיש לו מגין בפני הריח כגון דפנות של עיסה והדומים לזה או כל שיש לו מחיצה בנתים מותר:

יש שואלים לדעת האוסרים בדיעבד והלא בגוף האיסור מין במינו בטל ברוב ולמה הוא נאסר בריח ומתרצים שהריח מתוך בשומו נותן טעם אלו היה בשאינו מינו ואין אחר הטעם כלום וכבר כתבנו מענין זה במסכת חולין:

חמרא לנו חלא אביי אמר במשהו ריחי' חלא וטעמא חמרא חלא והו"ל מין במינו ומין במינו במשהו רבא אמר בנ"ט ריחי' חלא וטעמי' חמרא חמרא. והו"ל מין בשא"מ ומין בשא"מ בנ"ט הכי גרסי' ולא גרסי' במילתי' דאביי בתר שמא אזלי' ובמילתא דרבא בתר טעמא אזלי' דא"כ קשיא דידהו אדידהו דלגבי חלא דחמרא וחלא דשיכרי אמרי איפכא. ואי קשיא כיון דאמר אביי לעיל דבתר טעמא אזלינן היכי אמר דריחי' חלא וטעמי' חמרא חלא ניזיל בתר טעמא ולהוי חומרא. תשובה אמר לך אביי אע"ג דטעמי' חמרא כיון דריחי' חלא לאינשי היכי מצינן למיזל בתר טעמא ולא שייכא הכא פלוגתא דידהו דלעיל כלל. אלא בסברא קמיפלגי דמ"ס חלא חשיב לאנשי ומ"ס חמרא חשיב לאינשי ובהא פלוגתא איפלגי נמי רב יהודה ורב חסדא בפ' המוכר פירות דרב יהודה סבר מברכין עליו בורא פרי הגפן. דחמרא הוא' ורב חסדא סבר שהכל דחלא הוא. ואיפלגי בה נמי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי דר' יוחנן סבר ריחי' חלא וטעמי' חמרא חמרא. וריב"ל סבר ריחי' חלא חמרא חלא. ופסק רבי' שלמה בן היתום זצוק"ל התם הלכה כריב"ל וכתב חסדא ואינו נ"ל דכיון דאיפלגי בהא פלוגתא אביי ורבא ובתראי כינהו הא קיי"ל בכל דוכתא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם וכך פסק גם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל דהלכה כרבא וכך פסק גם רבי' חננאל זצוק"ל:

רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא הוא קשיא לי היכי אמר רבא ריחא לאו מילתא היא ושרי להריח יין נסך האסור בהנאה והא בפ' כל שעה איפלגי אביי ורבא בהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דאביי שרי ורבא אסר ופירש המורה שם כגון ריח קטורת של ע"ז והתם מסתייע רבא מרוח הקטרת דאמרי' התם אין מועלין בו. ודייק רבא מעילה היא דליכא הא איסורא איכא אלמא מהתם מוכח דסבר רבא ריחא מילתא הוי אפילו בע"כ כ"ש ברצונו. ונ"ל לתרץ דהיכא שרי רבא הני מילי בריחא דיי"נ דלא חשוב ריחא דיין לברוכו על ריחא דידי' כי היכא דחשיב ריחא דבשמים וריח הפירות כגון אתרוגא וחבושא וכי היכ דלא חשיב לענין ברכה ה"נ לא חשיב לענין איסורא. אבל רוח הבשמים דחשיב לענין ברכה חשיב נמי לענין איסורא. אבל רוח הבשמים דחשיב לענין ברכה חשיב נמי לענין איסורא ושייכא פלוגתא דהכא דאביי ורבא לפלוגתא דרב ולוי בפ' כיצד צולין אמר רב בשר שחיטה שמן שצלאו נתן בשר נבילה שחיטה כחוש אסור דאזיל האי ומפטם לי' להאיך והדר האיך ומפטם לי' להאי ולוי אמר בשר שחיטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר ריחא לאומילתא היא עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר. ואמר בעל ההלכות בהלכות דם שחיבר והילכתא כלוי דקקא מסייע לי' קרא משרת ליתן טעם כעיקר דאסור טעמא הוא דקא קפיד רחמנא אבל ריחא לא ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא. דעד כאן ל"פ רב ולוי אלא שצלאו אבל צולין לא קאמר ואי קשיא לך דעבד לוי עובד בריש גלותא בגדי וד"א הכי אמרי' עבד עובדא דאיבשל גדי וד"א ושרא אבל לכתחלה אסור ואיתמר בת תיהא גוי בדישראל ולא כלום ישראל בדגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר. ריחא ולא כלום היא. וקם לי' אביי בשיטתי' דרב וקם לי' רבא בשיטתי' דלוי וקיי"ל אביי ורבא הילכתא כרבא והויא לה הילכתא כלוי דאמר ריחא ולא כלום הוא. וכך השיב גם רבי' האי גאון זצוק"ל דהלכה כלוי אבל דוקא דיעבד שרי אבל לכתחילה לא דבין רב ובין לוי לא קאמרין אלא שצלאו אבל צולן לכתחלה לא גם רבי' יצחק מפא' זצוק"ל פסק כאן דהלכ' כרבא ובפ' גיד הנש' אתיי' בגרר' לפלוגת' דר' ולוי' ופס' הלכ' כלוי ודוק' דיעב' אב' לכתחל' לא וגם המור' אמ' בכיצ' צולין הלכ' כלוי משו' דפליגי בהא מילת' בבת תיה' ביי"נ אביי ורב' בשלהי ע"ז דאביי אסר ורבא שרי משום דריחא לאו מילתא הוא ואביי ורבא הלכה כרבא וקשיא לי במה דפסקו רבוותא דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא דהא רבא שרי ביי"נ לכתחילה שיריח בו ישראל והשתא דריחא דאיסורא ממש שרי לכתחילה במאי דאיפטם בריחא דאיסורא לא כ"ש ונ"ל דמדברי רבא יש להתיר אפיו לכתחילה והאי דקאמרי בפלוגתא דרב ולוי שצלאו לאו למימרא דדוקא דיעבד שרי אבל לכתחילה לא אלא להודיעך כחו דרב דאפילו דיעבד אסור אבל לוי דסבר ריחא לאו מילתא הוי אפילו לכתחילה שרי כרב ורבי' חננאל זצוק"ל אמר ואע"ג דאיכא למימר כרבא דריחא לאו מילתא הוא קבלנו מרבותינו דאכתי צריכא עיונא ובהא לא שרינן לה דהא לא איפסקא הילכתא בהדיא ובפ' כיצד צולין פסק הלכה כרב משום דאתקומא מילתי' אליבא דכ"ע כדמוקים לה רבב"ח משמי' דר"ל ורב כהנא תנא כוותי' ומר בר רב אשי סבר כוותי' ואינו נראה לי דאע"ג דתני רב כהנא כוותי' וסבר מר בר רב אשי כוותי' לא סמכינן אלא אפסקא דתלמודא דפסק אביי ורבא הלכ' כרב' בר מיע"ל קג"ם מדפרט יע"ל קג"ם ש"מ בכל דוכת' הלכה כרבא ורבי' יצחק מפאס שצוק"ל דחה זה הפסק שלרבי' חננאל בפ' נ"ה מראיות אחרות ולא נראו לי ויש להחמיר כרבי' חננאל משום מר בר רב אשי דהוה בתרא וקיי"ל בכולי תלמודא הלכה כמר בר רב אשי:

ריחיה הלא וטעמי' חמרא חלא ואע"ג דאביי בתר טעמא אזיל ריחא נמי בכלל טעמא הוא וכיון דאיבטל ריחי' לא אזלי' בתר טעמיה:

וכך היו עושין בערבי שבתות בציפרי רב דימי הי' מסתייע משם שאסור שהרי בציפרי היו עושין כך ואי לאו שהי' בו שבח לא היו עושין כן:

לאו מי איתמר עלה. אמר רבב"ח אמר ר"ל בפת חמה וחבית פתוחה ד"ה אסורה ראיתי בספר הישר שאמר ר"ת זצוק"ל דהך מילתא אליבא דכ"ע הוא וליכא מאן דפליג. ורבא דשרי כיון שאינו מתכוין אלא לבדוק ולאו להנאתו הוא צריך כי פת צוננת וחבית מגופה דמי וזהו שאמר אביי לדידי כי פת חמה וחבית פתוחה דמי אבל לרבא לא נראה כך ואינו נ"ל כלל דאי ס"ל לרבא להא דריש לקיש לא הוה שרי בבת תיהא שאע"פ שאין כוונתו אלא לטעום היין הרי כל עיקר בדיקתן אינה אלא ע"י הריח ומתכוין הוא להריחו יפה כדי שידע מה יין הוא א"ו רבא לא ס"ל לדריש לקיש אלא ס"ל דבכל פליגי ואפי' בפת חמ' וחבי' פתוח' וטעמ' דר' יהוד' דשרי משו' דריח לאו מילת' הו' והה"נ לוי לא ס"ל לדריש לקי' דהכי אמרי' בפ' כיצד צולין בפלוגתא דרב ולוי כתנאי ומקמינין לוי כתנאי ורב אליבא דכ"ע כדר"ל ובע"כ בעית למימר התם דלוי לא סבר לה כר"ל אלא אמרי' דבכל פליגי וה"ה הכא רבא לא ס"ל כר"ל:

בד"ה אביי אמר אסור כו' וטעמא דרבא דלא חשיב ליה כשותה לפי שהריח נכנס בגופו ומזיקו כו' עכ"ל משמע מדבריהם דאי לאו משום דמזיקו רבא נמי הוה חשיב ליה כשותה וקשה דאם כן מאי פריך ליה רבא לאביי מהך דכמון של תרומה תקשי ליה לנפשיה דליחשב כשותה כיון דלא מזיקו ומאי פריך ליה רב מרי לרבא מההיא דפת חמה כיון דלאו מזיקו מודה ביה רבא דחשיב כשותה ואסור וליכא לדחוקי ולמימר דיש גם שם היזק לגוף דאם כן מאי קא פריך בפרק כיצד צולין לרב מי נימא תנאי מהך דפת חמה כיון דאיכא למימר דמודה רב היכא דמזיקו דשרי ויש לומר דמה שכתבו דלא חשיב ליה כשותה מטעם דמזיקו היינו לפי הסברא שכתבו לקמן דמצי רבא סבר כרב דאית ליה ריחא מלתא מיהו רבא הכא דפריך לאביי מכמון ורב מרי דפריך ליה לרבא מפת חמה בעו לאסוקי מלתייהו אפילו ללוי דלא מפליג בכך ושרי התם אף בלא מזיקו וכה"ג צ"ל לפי מה שכתבו התוספות לקמן דאביי א"ל אנא דאמרי כלוי ושאני הכא דנהנה מגוף האיסור אבל התם אינו אלא ריח האיסור נכנס בתוך היתר כו' וא"כ מאי פריך ליה רבא מכמון ורב מרי מפת חמה [כיון] דאיכא למימר דמודה אביי בכל הני דשרי שאינו אלא ריח האיסור נכנס בתוך היתר אלא ע"כ דמסקי מלתיה דאביי אפילו לרב דלא מפליג בכך ואסר התם אף בנכנס ריח האיסור בתוך ההיתר ודו"ק:

בד"ה רבא אמר כו' טובא גווני דריחא כו' פת חמה וחבית פתוחה אסור לכולי עלמא וריח בשר פלוגתייהו כו' עכ"ל נראה מדבריהם דלמעלה מכולם פת חמה וחבית פתוחה ואפילו לוי ורבא מצי סברי ביה דאסור וכן מפורש ברא"ש ודקאמר בהך דריח בשר ובבת תיהא כפת חמה וחבית פתוחה דמי היינו דרב ואביי מצי לשנויי הכי וכן מ"ש דריח בשר ובת תיהא הם למעלה מפת צוננת וחבית פתוחה כו' היינו נמי לסברת רב ואביי דמדמו מלתייהו לפת חמה וחבית פתוחה ודו"ק:

בא"ד וא"ת אמאי לא הביא כו' ולכך אמר רב דריחא מלתא היא דאזיל האי ומפטם להאי אבל גבי כמון כו' עכ"ל ולפ"ז בת תיהא ע"כ לא דמיא לפיטום דהא מייתי עלה הך דכמון וליכא לאקשויי כיון דהך דפת חמה כו' מייתי לה התם ע"כ מדמי לה לפיטום וא"כ מאי מקשה לרבא ודאי תנאי היא כיון דאיכא למימר דרבא מודה בהך מלתא דדמי לפיטום די"ל כמ"ש לעיל דבעי לאסוקי הכא מלתא דרבא אפילו ללוי דלא מפליג בכך ושרי התם אפילו בפיטום אך ק"ל לדבריהם למה להו הך סברא לעיל דרבא מצי סבר כרב ושאני הכא דמזיקו הא בלאו הכי איכא למימר דרבא מצי סבר כרב ושאני התם דאזיל האי ומפטם האי משא"כ הכא בבת תיהא ודו"ק:

בד"ה אמר רבא כו' דלא שייך לאסור משום שבח כו' ודאי כדפי' דלא אסרינן משום שבח כו' להתיר פת חמה שאפאה עובד כוכבים בי"ט כו' ובד"ה וכן חומץ כו' שמעינן ליה וי"ל דקמ"ל דאע"ג כו' כצ"ל:

ד"ה אביי אמר אסור ריחא מלתא וכו' אבל אין לומר דחשבינן ליה נהנה דא"כ מאי פריך מכמון של תרומה וכו'. יש לדקדק דלפי זה דלא דייקי התוס' דלאביי חשבינן ליה כשותה אלא מדפריך ליה רבא מכמון וא"כ יש להקשות אין ה"נ מנא ליה לרבא דטעמא דאביי משום דחשיב ליה כשותה דפריך ליה מכמון דלמא אין ה"נ דטעמא דאביי דחשיב ליה נהנה מיין נסך דאסור בהנאה והשתא ל"ק מידי לאביי מכמון דתרומה דשאני תרומה דשריא לישראל בהנאה וכן יש להקשות אמאי דמפרשי התוס' דטעמא דרבא דלא חשיב ליה כשותה לפי שהריח נכנס בפניו ומזיקו וכו' וא"כ יש להקשות מאי פריך רבא לאביי מההיא דכמון תקשה ליה לעצמו דהא איהו לא פליג אדאביי אלא משום דמזיקו א"כ גבי כמון של תרומה דאינו מזיקו אמאי הפת מותרת ונ"ל לישב כל זה דרבא דייק דטעמא דאביי דחשיב ליה כשותה דאי משום נהנה הא אין כאן הנאה כיון דמזיקו אלא ודאי משום שותה הוא ובשותה אין שייך לחלק בין מזיקו בין שאינו מזיקו דבכל ענין אסור לשתות שום דבר האסור ורבא ס"ל דאין סברא כלל להחשיבו כשותה אפילו היכא דלא מזיקו והכא גבי בת תיהא דמזיקו לא נהנה ולא שותה הוי ולא אצטריכו התוס' לרבא לטעמא דמזיקו אלא משום דלא יהא נהנה דיין נסך אסור אפי' בהנאה אבל להחשיבו כשותה אפי' היכא דאינו מזיקו לא חשיב ליה רבא כשותה ולהכי פריך ליה רבא לאביי שפיר מכמון דלדידיה ניחא דלא חשיב ליה כשותה אפילו היכא דאינו מזיקו אלא נהנה שייך היכא דאינו מזיקו והכא גבי תרומה דשריא לישראל בהנאה אין כאן איסור כלל אבל לאביי דחשיב ליה כשותה קשיא דגבי תרומה ליתסר דהא תרומה אסורה באכילה ושתיה לישראל אלא שעדיין יש לדקדק דבדבור שאחר זה כתבו התוס' דרבא נמי אית ליה הא דרב דאסר בשר שמן שצלאו עם בשר נבילה דשאני הכא דהריח מזיקו מכלל דס"ל לתוס' דהיכי דאינו מזיקו אפי' לרבא חשיב ליה כשותה אלא שיש לתרץ דהתם גבי פיטום דאזל האי ומפטם האי מודה רבא דחשיב ליה כאוכל האיסור ועוד יש לדקדק לפירוש התוס' בדבור שאחר זה דמחלק לאביי דשאני הכא דנהנה ומריח מן גוף האיסור היין עצמו וכו' אבל התם אינו אלא ריח האיסור נכנס בתוך ההיתר והוא אוכל את ההיתר ובהא אפי' אביי מודה דריחא לאו מלתא היא א"כ מאי פריך ליה רבא מכמון וי"ל דגבי כמון נמי נהנה מריח גוף הכמון ולכך לאביי דחשיב ליה כשותה הוי ליה למתסר ולכך פריך ליה שפיר וק"ל ועוד יש לדקדק דקדוקים רבים בשיטה זו אלא שאין להאריך:

תד"ה אביי. לפי שהריח נכנס בגופו ומזיקו. כצ"ל וכ"ה במהרש"א וכ"ה הב"ח וכ"ה בתוס' הסמוך לקמן:

תד"ה רבא. ולענין ריחא דהתם דהלכה כרב כו'. כצ"ל:

בא"ד אם השמנונית האיסור על המרדה כו' מיהו כשאינה ב"י מותר כו'. משמע דאפי' איסור בעין הטוח ע"פ הכלי נפגם כשאינו ב"י וכבר הביא הר"ן דעה זו בסוף מכלתין ע"ש. וגדולה מזה משמע מלשון רש"י לקמן (סז ב) ד"ה לאו נטל"פ הוא דאפי' תבשיל בעין העומד בקדירה נפגם בלינה. אך לקמן (ר"ד סט) כתבו דשמנונית דאיסור הנדבק בדופני הסכין כו' הוי לשבח אף כשאינו ב"י:

בא"ד וי"ל משום דל"ד דריחא דהתם כו'. כצ"ל:

תד"ה אמר. דתנן תנור כו'. כצ"ל:

גמ' וטעמא חמרא הלא. קשה לי דמה בכך דנקרא חלא מ"מ להוי כמו חלא דשכרא לאביי דאזל בתר טעמא לא הוי מב"מ וה"נ הא סוף סוף אין טעמן שוין דזה טעמיה חלא וזה טעמיה חמרא וצ"ע גם ק"ל על רבא נהי דלא מקרי חלא מ"מ הא פשוט כיון דקלט ריחא דחלא סופו לעשות חלא לגמרי והוי מין במינו כמ"ש הר"ן גבי שאור בעיסה:

תוס' ד"ה אביי וכו' שותה תרומה (טהורה) [טמאה] דבמיתה. תמיהני הא אוכל ושותה תרומה (טהורה) [טמאה] עובר בעשה אבל לא במיתה אא"כ באוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף. וכן קשה לי עלרש"י בכורות דף יב ע"ב וצ"ע:

ד"ה רבא וכו' דשאני הבא שהריח מזיק לו. עיין תשובת מהרי"ק שרש קל"ג:

ריחי' חלא וטעמא חמרא חלא וכו' לפענ"ד בפשיטות דזה גופי' פלוגתייהו בריחא מילתא דכיון דס"ל לאביי ריחא מילתא ואלו הי' אפשר לקלוט הריח הזה בפיו או בחוטמו הי' אסור ע"כ הוא עצמו נקרא חלא לענין קידוש ובהמ"ז משא"כ לרבא ולפ"ז מוכח מזה דלאביי ריחא מילתא אפי' מעורב בדבר אחר ואינו בעין כבבת תיהא ולרבא ריחא לאו מילתא אפי' אינו מזיקו ואהא סובב השקלא וטרי' דמייתי רבא מכמון והוצרך אביי לומר מיקלא קלי ומ"מ לא הוה מצי לאתויי התם בפסחים הך פלוגתא דחמרא לגו חלא משום דאיכא למימר כק' תוס' דב"ב הנ"ל כיון דמוכרי יין בחנות קרו לי' חמרא פליגי אי אזלי' בתר שמא ולא תלי' כלל בריחא מילתא והא דבת תיהא לא מצי לאתויי' התם מטעם שכ' תוס' לקמן אבל מ"מ האמת כנ"ל:

בת תיהא וכו' להתוס' מיירי ששואב בחוטמו וכ"כ להדי' לעיל י"ב ע"ב ואפ"ה הוה כשותה והר"ן כ' דמיירי ששואב בפיו ולדינא אין נפקותא בזה ולבאר דברי תוס' והר"ן אומר דהתוס' כ' דע"כ לא מטעם הנאה אסרי' לי' דאע"ג דדבר שאין עיקרו להריח הוה שלא כדרך הנאתן מ"מ הכא ביי"נ נימא אפי' שלא כד"ה אסור דז"א דכיון דמזיקו והוה קלקולו יתר על תיקונו לא מיתסר משום הנאה והתוס' הכריחו זה דאל"כ לא מייתי מכמון דאע"ג דמיירי הכהן היסק התנור בכמון שלו ואפה בו פתו מ"מ אח"כ כשאוכל ישראל הפת האכילה לא הוה הנאה של כילוי ויש קצת לפקפק על זה ולומר כיון שהכהן הסיק בכמון כדי שילקוט הפת הריח ההוא א"כ אם הישראל אוכל הפת הרי מכלה הכמון של כהן שנתן לתוך הפת וכן משמע קצת בר"ן דלא מייתי ראי' מכמון אלא מפת חמה וחביות פתוח לקמן מיהו ממ"ש לקמן גבי שבח עצים בפת משמע דגם כמון לא הוה הנאה שם כילוי ומתוס' ב"ק קט"ו ע"א משמע גם שניהם הוה הנאה של כילוי ע"ש, נחזור להנ"ל דמזה הוכיחו תוס' דלא משום הנאה אתאינן עלה והר"ן הוכיח עוד הכא במס' ע"ז והתם בפג"ה דמדאמרי' בכלאים ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ולא חיישי' לרשיעי שיכוון א"כ אי ס"ד טעמי' דאביי משום דנהנה לא ה"ל לאסור בהחלט אלא ה"ל למימר מותר לשאוב לבדוק ובלבד שלא יתכוון להנות מן הריח ואדברי רבא שמתיר להדי' נמי קשה נהי ריחא לאו מילתא היא מ"מ נהנה מיי"נ הוא ואם אתה מתיר לו בסתם ואין אתה מזהירו שלא יתכוון להנות הרי יתכוון ליהנות ופשיטא דאסור ליהנות לכתחלה ואיך סתם רבא והתיר לכתחלה אע"כ מוכח דאין כאן הנאה שהרי מזיקו ותוס' דלא הביאו ראי' זו אפשר ס"ל דה"ל פסיק רישא וס"ל גם בהנאה שייך פסיק רישא דלא כהר"ן ועיי' ר"ן ס"פ שמנה שרצים הארכתי בזה במקום אחר ואין כאן מקומו ויש לעיין קצת במתני' מס' אבות לא הפילה אשה מריח בשר הקודש משמע דנהנית מהריח עד שהשתוקקת לאכול ממנו ונעשה נס ולא הפילה והוה לא אפשר וקמכוון או פסיק רישא וע"ש תי"ט בשם רש"י ובגליון תוספות חדשי' במשניות שם ואין כאן מקום לקבל אריך:

הדרן לקמייתא דמשום הנאה ליכא רק דהוה כשותה ממש אע"ג דמזיקו וקיימא לן השותה שתיה גסה פטור והכא כיון דמזיקו ה"ל שתייה גסה מ"מ כיון דהיין עצמו דהריח אתי מיני' אינו מזיקו ואלו הי' שותה אותו לא הי' מזיקו ע"כ אסור גם הריח ולכאורה הו"מ למימר בהך סברא פליגי אביי ורבא ולכ"ע ריחא הנכנס בגופו מילתא היא אלא רבא ס"ל כיון שמזיקו לא אזלי' בתר היין דאינו מזיקו אלא בתר הריח אלא כיון דרבא עצמו אמר מנא אמינא לה מכמון ש"מ מודה לאביי בסברא זו כיון דהיין אינו מזיקו גם הריח הי' אסור אלא דלאו מילתא היא והיינו שכ' תוס' לקמן דלרש"י שכ' דראוי הי' לפסוק כרב משום דתני' כוותי' רק משום דהלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם על זה כ' תוס' דהאי פלוגתא דבת תיהא אינה מתנגדת להתני' כוותי' דרב דאפי' אי פסקי' כרב בבשר שחוטה עם בשר נבלה כדמוכח מתני' אין צולי' ב' פסחים מ"מ אין זה מתנגד לפסקא דבת תיהא דנהי דטעמי' דרבא משום דריחא לאו מילתא כדמוכח מדאמר מנא אמינא לה מכמון מ"מ אנן לא ס"ל כוותי' מטעמי' אלא משום דהריח מזיקו וה"ל שתי' גסה ומשו"ה לא הומ"ל הלכתא כוותי' דרבא בר מיע"ל קג"ם ובת תיהא דהרי גם בבת תיהא הל' כוותי' ולא מטעמי' ולא תיקשי נמי לימא לבר מכמון ז"א דכמון איננו מחלוקו' אביי ורבא דאפשר אביי מודה בכמון וכיוצא בו ולא פליג אלא בבת תיהא שנכנס לגופו משא"כ בכמון שמתערב בדבר אחר והא דאמרי' ואביי שאני התם דמיקלי קלי לא אביי עצמו אמר כן אלא סתמא דתלמודא אמר אי נימא דאביי ס"ל ריחא מילתא אפי' בדבר המעורב יכול הוא לדחויי ראיה דכמון ולמימר מקלי קלי אבל אינו מוכרח א"כ אין כאן פלוגתת אביי ורבא ולא הומ"ל לבר מיע"ל קג"ם וכמון. והיינו דאמרי' דאביי מי לימא תנאי היא פי' מי לימא אביי לא אמרו אלא בשואב בעין ולא בתערובות ובאמת לא צריך לשנויי מקלי קלי או דלמא אביי אמרו במעורב וצריך הוא לשנויי דמקלי קלי והוה כתנאי וכן מבואר בלשון רש"י עיי' עליו ומסיק ש"ס דלא צריכי' לזה דלעולם אין אביי כתנאי דמי לא אמר ריש לקיש וכו', הנה בארתי דברי תוס' בעזה"י ואולי לזה נתכוונו מהרש"א ומהרמ"ל ודי שזכיתי להבין דבריהם:

והנה בתוס' ב"ק קט"ו ע"א הנ"ל סוף דבריהם משמע שמחלקי' בין שואב ומריח בעין לנכנס בתוך המאכל ואוכלו:

ולהסביר הענין דהרי אפי' למשקי' היוצאי' מן האיסורי' לולי קרא לרבות השותה לא היה נאסר עיי' חולין ק"כ ע"א ונהי הנאה מיקרי כמ"ש שם תוס' אחמץ ע"ש מ"מ אוכל לא מיקרי מכ"ש השתא נמי דמרבי' שותה ומכ"ש ביין דתירוש ויצהר משקה כמותן אבל עכ"פ ריח מהיכי תיתי לאסור אך תוס' בבכורות וי"ו ע"ב מבואר דעכ"פ כשחוזר לתוך המאכל ואוכלו או הקפה הציר ה"ל כמאכל ולא כשותה וא"כ ה"נ מזלף דמריח ולא נכנס למאכל קיל מכמון ופת חמה אחבי' פתוחה וק"ל:

והנה בהל' גדולות סוף הל' דם כ' דריחא לאו מילתא קרא מסייעא מדאוסר משרת משמע הא מריח לא איכפת לן וצ"ל דלא בא להכריע בין פלוגתא דתנאי ואמוראי אלא ס"ל דעכ"פ מוכרח דליכא אי' דאורייתא ולא פליגי אלא בדרבנן ואזלי' להקל א"נ י"ל למאן דיליף מג"נ אה"נ איכא למימר גילה רחמנא טעמא ה"ה ריח והיינו טעמא דר"מ דהא ס"ל נטל"פ אסור וג"נ לאו חידוש הוא וילפי' מיני' טע"כ ומשרת להיתר מצטרף לאיסור וה"ה ריחא אבל למאן דס"ל ג"נ חידוש הוא ולא ילפי' אלא ממשרת מוכח דריחא לאו מילתא היא כלל ורב ואביי אפי' אי לא ס"ל נטל"פ אסור מ"מ אפשר דילפי' טע"כ מג"נ בסוגי' דפסחים א"נ מבב"ח כאביי בסוגי' דטפת חלב אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא ילפי' ממשרת ומוכח ריחא לאו מילתא ועיי':

תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה למ"ש תוס' בב"ק דמשמע מאיסור הנאה מיירי א"כ תיקשי ק' תוס' הא איכא שבח עצים וצ"ל דהסיק בשרביטי' ועצי הכמון והפרי בעצמו ג"כ בתוך השרביטי' וה"ל לענין שבח עצים זוז"ג ומ"מ לענין הנאת הריח נהנה מריח הפרי הוא הכמון שבשרביטי':

והנה תוס' הוכיחו ממבשל בשבת וכ' ר"ן דבבישול לא מצינו שבח עצים ודבריו תמוהי' ממשנה שלימה מס' ערלה פ"ג משנה ד' המבשל וכו' ע"ש ולפע"ד אין כוונת הר"ן דבבישול ליכא שבח עצים דמי הגיד לו זה אך הא מסקי' פ"ב דפסחים דלמ"ד זוז"ג מותר ליכא שבח עצים אלא באבוקה כנגדו ע"ש וצ"ל אע"ג דעדיין חרסי התנור מסייעי' מ"מ כיון דאבוקה כאן האש מנצח כח התנור וה"ל חד גורם כ"כ תוס' בשם ירושלמי בפסחים ע"ה ע"א ע"ש וס"ל דבבישול שהאבוקה מבחוץ והתבשיל מתבשל מרתיחת חרסי הקדרה בזה ה"ל זוז"ג אעפ"י שהאבוקה כנגדו וא"כ מתני' דערלה אתי' כמ"ד זוז"ג אסור ודמבשל בשבת אתי' כהילכתא כמ"ד זוז"ג מותר וא"ש:

ואביי שאני התם דמיקלי קלי איסורא פי' שאין אבוקה כנגדו אלא גרפו לתנור וה"ל ריח הנקלט בכלי ואינו אוסר והא דאמר שאין טעם כמון אלא ריח כמון פי' אלו הי' כמון דבר הנבלע בחרסים כמו שומן האלי' וכדומה הי' אסור משום טעם הנבלע בחרסי' כמו תנור שטשו באלי' ואם הסיקו תנור בבשר נבלה וגרפו ואפו בו הפת אסורה משום טעם הנבלע בחרסי' אבל הכא אין טעם כמון אלא ריח כמון וריח כלי אינו אוסר, ובתשו' חו"י סי' ה' הוכיח זה ממס' זבחים צ"ה ע"ב צלאו באויר תנור מהו דהוה בישול בלא בלוע וק' תיפוק לי' משום ריחא אע"כ ריח כלי אינו אוסר ע"ש וצ"ל בעלמא אינו אוסר אבל בקדשים אוסר ואיננו גז"ה בישול בלא בלוע אלא משום הריח נעשה נותר בדופני חרסי התנור ומיושב ק' תוס' שם צ"ו ע"א ד"ה אלא קדרות וכו' ע"ש דלהנ"ל לא הוה גז"ה אלא משום ריח הכלי וע"ש צ"ו ע"ב תוס' ד"ה בישל וכו' וק"ל ומיושב נמי ק' טה"ק שם ממתני' שם צ"ז ע"א בישל בו קדשי' וחולין בנ"ט וקשה מה מהני ס' הא עכ"פ איכא בישול בלא בלוע ולהנ"ל דטעמא משום ריח הכלי ואפי' תימא לענין ריח לא מהני ס' מ"מ הא כ' רשב"א אין ריח המתבשל אוסר עמג"א רס"י ת"מ:

וכ' תוס' בתנור גדול ליכא ריח ומותר בב"ח או של נבלה וצ"ל תנור דכמון לא שייך לומר דמייני בגדול דהא קאמר אלא ריח כמון משמע דריחא איכא אלא שאינו אוסר וממ"ש תוס' בב"ח וה"ה נבילה וק' פשיטא מה לי בב"ח או נבלה נראה דרמזו למ"ש בתשוב' מיי' ומרדכי דתנור גדול הריח שמתפשט בו אינו אלא כמו נ"ט בר נ"ט ע"ש וה"א נ"ט בר נ"ט אינו מותר אלא בב"ח דהתירא בלע אבל לא באיסורי' קמ"ל אפי' נבלה נמי דהוה טעם קלוש מאוד דאפי' באיסו' כי האי גוני שרי עמג"א רס"י תנ"א ומ"מ נ"ל דלרב דס"ל בעלמא נ"ט בר נ"ט אפי' בב"ח אסור מכ"ש באיסורא משו"ה התם בפסחים כדמחסר ברייתא לרב ומוקי לי' בשתי קדרות לא מצי לשנויי ולחסר ולאוקמי בתנור גדול משום דלרב דנ"ט בר נ"ט אסור גם תנור גדול אסור:

ומיושב נמי דמייתי דפת בפת אינו אוסר מלחמי תודה שאפו מצה וחמץ בתנור א' אע"ג די"ל תנור של מקדש החזיק י"ב עשרונים וליכא משום ריח ולהנ"ל ניחא דמ"מ תיקשי למ"ד נ"ט בר נ"ט אסור וריחא מילתא מה יענה רב ללחמי תודה אע"כ פת בפת אינו אוסר:

והש"ך רס"י ק"ח הקשה אפוסקים דס"ל אפי' פת בפת אוסר א"כ אמאי אמר רב אפי' איסור כחוש לימא אפי' שניהם כחושי' ומהתימה דגם להתוס' תיקשי דהא מודה תוס' בחמץ בפסח עכ"פ אוסר פת בפת ואפי' בתנור גדול משום דמשהו איכא ולרב כל מב"מ במשהו א"כ לימא אפי' שניהם כחושי' וק' זו הקשה הגאון מה"ו ליב קאסוויץ זצ"ל הובא בצל"ח ולפע"ד ליישב דבירושלמי דתרומו' פריך ממשנה ב' פ"ג דמכשירי' מבואר אפי' חביות מגופה מלא פירות צונני' שואבי' מן המי' ותי' אה"נ אפי' פת צונן וחבי' מגופה אלא רבותא קמ"ל ה"א פת חמה הבל שלו כובש ומעכב ריח הבל היין שלא יכנס בו קמ"ל ע"ש ותי"ט במס' מכשירי' משנה ג' שם כ' ש"ס דילן ס"ל לחלק בין פירות לפת ע"ש מ"מ מבואר מירושלמי דיותר יש לחוש לריחא בשניהם צוננים ממה שהפת חמה וא"ש בזה מאי דאמר לוי אפי' נבלה שמינה וכשרה כחושה מה הי' לו להזכיר כשרה כלל אלא לא מיבעי' כשגם הכשרה שמינה שאז פשיטא שהבל הכשרה מעכב מלכנס לתוכה הבל הנבלה אלא אפי' נבלה שמינה וכשרה כחושה נמי מותר ובזה י"ל דבש"ס דילן משמע שצלאו ולא לכתחלה ובירושלמי אי' דלוי היתר לכתחלה היינו שניהם שוים ובש"ס מיירי מנבלה שמינה וכשרה כחושה דאז לכתחלה מיהת אסור ומשו"ה הקשה מאין צולין ב' פסחים דמסתמא שניהם שוים ונחתינן דרגא ואפי' לכתחלה ה"ל להתיר ללוי, אמנם רב אומר רבותא טפי לא מיבעי' שניהם שמינים או אפי' שניהם כחושים למ"ד בכחושי' יש פטום משהו זהו פשיטא אסור אלא אפי' נבלה כחושה וכשרה שמינה נמי אסור דלית לי' סברת הירושלמי וא"ש נמי דמחסר לרב הברייתא בשני קדרות ולא מחסר לה לאוקמא בשניהם כחושי' דלרב מיגרע גרע כנ"ל:

הרודה פת חמה הקשה פר"ח סי' ק"ח הא מוכח במס' מכשירים דשואב לחלוחית ממש ולא משום ריח בעלמא ובשעה"מ תי' דבמס' תרומות מיירי כשראו תיכף ולא נתלחלח ומ"מ אסור משום ריח ועיי' בכ"מ ומייתי לי' תי"ט במכשירים שם, והנה הרי"ף הביא דר' יוסי נמי לא פליג אלא משום דשואב וא"כ להרי"ף ע"כ מיירי שלא ראו תיכף ולאחר זמן אמר ר' יוסי חזקה שהשעורי' שאבו והיינו לחלוחית ממש כמו במכשירי' ולר"מ גם החטין כן ולר' יהודה לא נתלחלחו כלל ומ"מ בריח לא פליגי נמצא לא הועיל בתירוצו כלום. אבל לפענ"ד מעיקרא בודאי מיירי שנתלחלחו ממש והוכשר כל הככר אפי' עוביו כמה טפחים ומ"מ לענין איסור והיתר אינו אוסר אלא כדי נטילה ואך משום ריח פת בפת כשנוגעים זה בזה ומכ"ש כשמחוברי' ואדוקי' זה בזה אוסר הריח כריח פטום כמ"ש דבנוגעי' זה בזה גם פת בפת הוה פטום ומ"מ ר' יוסי אומר אין הריח אוסר אפי' של פטום אא"כ בשעורי' דשואב לחלוחי' יותר מדאי ונכנס לפני ולפנים וא"ש הכל בעזה"י:

(סו ב תוספות) ד"ה אביי וכו' שלא הסיק ישראל את התנור דא"כ כלה התרומה וכו'.—אין דבריהם מבוררים לי, דנהי דישראל אסור בהנאה של כילוי לכתחילה, מ"מ אם עבר וכילה את התרומה ואפה בהיסקה, ברור הוא שהפת מותרת לכתחילה.

(שם) ד"ה רבא וכו' והלכה כמותו בר מתרי מילי.—עי' רא"ש פ"ה סי' ח שכתב: "וקיי"ל הלכתא כוותיה בכוליה תלמודא בר ממיפך שבועה דאורייתא". וברור לנו שט"ס הוא וצ"ל "ממיפך שבועה ואודיתא" (ועי' פלפולא חריפתא שם).

ריחיה חלא. יין זה סמוך לעירובו היה ריחיה חלא וטעמיה חמרא ובתר ריחיה אזלינן וכשנתערבו הוה ליה מין במינו: בת תיהא. נקב נוקבים במגופת חבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים: להריח עובד כוכבים ביין ישראל שפיר דמי: הפת מותרת. לזרים: שאין בה טעם כמון אלא ריח כמון. ואי משום דהוסק לא איכפת דתרומה אין איסורה איסור הנאה: רבי מאיר אוסר. לפי ששאבה את ריח היין: לרבא. דאמר לאו מילתא היא ודאי על כורחיה כתנאי אמרה למילתיה ולאו דברי הכל היא דהא ר''מ אוסר וליכא למימר איסור אלא משום ריחא: לאביי. דאמר מילתא היא: לימא כתנאי היא. מי אמרינן ר' יהודה לית ליה דאביי או דלמא לעולם אית ליה וטעמא דרבי יהודה הכא דקסבר אין ריח היין נכנס בפת אבל בבת תיהא דריח נסך נכנס בגוף מודי:

בת תיהא. פ''ה נוקבין נקב במגופת חבית להריח מיהו לשון בת קשה ופר''ח שיש קנה שקוע תוך החבית ובולט חוץ ומניחין לתוך קנה קטן כמין דד ומריחין דרך אותו דד ומש''ה נקט בת וגם יש ליישב פרש''י שבתוך אותו נקב שנקבו במגופה נותנין קנה קטן ומריחין דרך אותו קנה ומש''ה קרי לה בת: עובד כוכבים בדישראל שפיר דמי. וקמ''ל דלא גזרינן אטו ישראל בדעובד כוכבים דאסר אביי: ישראל בדעובד כוכבים רבא אמר מותר. צ''ל דמיירי שאין העובד כוכבים נותן לו שכר ולא מחזיק לו טובה דחזקת טובה נמי חשיבא הנאה ונמצא משתכר באיסורי הנאה: אביי אמר אסור ריחא מילתא היא. וחשבינן ליה כשותה אבל אין לומר דחשבינן נהנה דא''כ מאי פריך מכמון של תרומה שנכנס ריחו בפת של ישראל שאני תרומה דשריא לישראל בהנאה שאינה של כלוי כי הכא דליכא אלא ריחא דמיירי שלא הסיק ישראל את התנור דא''כ כלה התרומה אלא שכהן הסיקו אלא ודאי הכי פליגי אי חשבינן כשותה או לא וטעמא דרבא דלא חשיב ליה כשותה לפי שהריח נכנס בפניו ומזיקו והקלקול רבה על התקון ושרי כדאמרינן פ''ק דחולין (דף ח.) גבי סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בו משום דקלקולו רבה על תקונו אבל זילוף של יין נסך ודאי אסור דהויא הנאה גמורה כדאמרי' בפ''ק דפסחים (דף כ:) שותים מלוג בסלע ומזלפים מלוג בשתים אבל כשתיה ודאי לא מחשבינן ליה לזילוף מדמתירין בפ''ק דפסחים (דף כ:) לזלף היין של תרומה טמאה ואי כשתיה חשיב ה''ל שותה תרומה טמאה שבמיתה אלא זילוף הנאה לחוד הוא דחשיב ומיתסר גבי יין נסך ולא דמיא לבת תיהא שהריח יוצא דרך הנקב ונכנס בחוזק בגופו ומזיק אבל זילוף הריח מתפזר: רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. פרק כיצד צולין (פסחים דף עו:) פליגי נמי רב ולוי בריחא גבי בשר שמן שצלאו עם בשר נבילה רב אסר ולוי שרי והתם תניא כוותיה דרב ופי' שם רש''י ואע''ג דתניא כוותיה דרב דאסר מ''מ הלכה כלוי דשרי משום דרבא סבר כוותיה הכא גבי בת תיהא והלכה כרבא לגבי אביי ופסק כך רש''י פרק כיצד צולין ולא נראה דהתם קאמר דעובדא הוה בההוא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא ואסריה רבא מפרזקא למיכליה בכותחא ומעשה רב וגם מר בר רב אשי אוסר שם אפילו במילחא והלכה כמותו בר מתרי מילי וע''ק דאי פליגי אביי ורבא בפלוגתא דרב ולוי א''כ ה''ל לאיתויי פלוגתייהו התם לכ''נ דודאי הלכה כרב דהתם דריחא מילתא היא והלכה כרבא נמי הכא גבי בת תיהא דריחא לאו מילתא היא ואביי נמי דהכא דאמר ריחא מילתא היא א''ל אנא דאמרי אפילו כלוי דאמר התם ריחא לאו מילתא היא דשאני הכא שהוא נהנה ומריח מן האיסור היין עצמו הלכך הוי לגמרי כאילו שותה מן היין עצמו אבל התם אינו אלא ריח האיסור נכנס בתוך ההיתר והוא אוכל את ההיתר ובהא אפילו אביי מודה דריחא לאו מילתא היא ורבא נמי דהכא א''ל אנא דאמרי אפי' כרב דאמר התם ריחא מילתא היא דשאני הכא שהריח מזיק לו לפי שנכנס בגופו ולכך אמר דריחא לאו מילתא היא הלכך בין אביי בין רבא דהכא מצו סברי בין כרב בין כלוי דהתם והשתא הוי טובא גווני דריחא ריח החזק שבכולן פת חמה וחבית פתוחה דאסור לכ''ע וריח בשר פלוגתא דרב ולוי וקי''ל כרב וריח דבת תיהא וקי''ל כרבא למטה מהם פת צוננת וחבית פתוחה או פת חמה וחבית מגופה והמותר לכ''ע פת צוננת וחבית מגופה ולענין ריחא דהתם הלכה כרב דאמר ריחא מילתא היא ה''מ בתנורים שלהם שהיו קטנים וה''ה תחת מחבת שלנו שקורין תרפי''ד בלע''ז שאופין תחתיה הפשטיד''א כמו כן ריחא מילתא היא אבל בתנורים גדולים שלנו אין לחוש לריחא ובלבד שלא יהא פי התנור סתום ואין לחוש אם אפו פשטיד''א של בשר. עם טריט''א של גבינה בתנור א' רק שלא יגעו זה בזה או עם האיסור פי' כגון פשטיד''א של נבילה אין לחוש כמו כן אם שמנונית האיסור על המרדה שקורין פאל''ה בלע''ז אסור ליתן היתר עליה כל היום מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה לכתחלה ולא גזרו שאינה בת יומא אטו בת יומא אפילו לכתחלה כיון דלא אפשר שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם ופעם שישפוך עליה של איסור אבל אם יצא שמנונית האיסור דנבילה ונגע להיתר או תחת היתר אסור וא''ת אמאי לא הביא פרק כיצד צולין גבי פלוגתא דרב ולוי ההיא דכמון של תרומה דהכא ולדחותה כמו שהביא בשמעתין וי''ל משום דלא דמי לריחא דהתם מיירי בריחא דפטם כגון בשר ונבילה ולכך אמר רב דריחא מילתא היא דאזיל האי ומפטם האי אבל גבי כמון שהוא מעשה תנור ולא פיטום אפי' רב מודה דריחא לאו מילתא היא ועל חטה וחמץ שנמצאת באחת מן המצות בי''ד לא מיבעיא קודם ו' שעות דמותרות האחרות לפי שבטל בששים כמו חמץ שלא בזמנו אלא אפילו אחר ו' שעות מותרות האחרות משום דלא הוי חמץ בזמנו וחמץ שלא בזמנו אינו במשהו עד זמנו ממש דהיינו בז' ימים של הפסח וכן משמע בפסחים בפ' כל שעה (דף ל.) דקאמרינן לשם חמץ כשהוא לאחר זמנו בנותן טעם אפי' לר' יהודה דקאמר חמץ כשהוא לאחר הפסח בלאו וה''ה לאחר ו' שעות אך אותה מצה נכון לאוסרה ואם אפו המצות בשבעת ימי הפסח ונמצאת חטה וחמץ באחת מהן כולן אסורות ובתנור נמי יש לאסור דאע''ג דתנורים שלנו ריחא לאו מילתא היא מ''מ נהי דטעם ליכא מ''מ משהו בעלמא איכא ואפי' במעשה תנור דלאו פטום: אמר רבא מנא אמינא לה דריחא לאו מילתא היא דתניא תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת מותרת. וא''ת מ''ש מהא דאמר בפסחים פ' כל שעה (דף כו:) תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת אסורה למ''ד יש שבח עצים בפת וי''ל דלא שייך לאסור שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה משום דיש שבח עצים בפת היינו שבח הנאה דעצים בתוך הפת וחשיב נהנה מן העצים הלכך התם גבי ערלה דאסור בהנאה אסרינן מהאי טעמא אבל הכא בתרומה דודאי מותרת בהנאה לזרים אין לאסור משום יש שבח עצים בפת ותדע דהאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ואמאי בשוגג יאכל הא כל עצים בשבת מוקצים אפילו נתלשו מאתמול ויש שבח עצים בפת א''כ כשאוכל הפת שנאפה עם העצים יש שבח ואוכל מוקצה. אלא ודאי כדפי' דלא אסרינן משום שבח עצים אלא דוקא באיסורי הנאה כדפרישי' ומוקצה מותר בהנאה הוא ומכאן יש להתיר פה חמה שנאפה בי''ט דאין לאסור משום דשמא העצים שנאפה בהן נתלשו היום ומוקצים הם דמה בכך הא פרישי' דלא אמר יש שבח עצים בפת רק לענין איסורי הנאה ואם משום שמא טחנו החיטין היום וגם נילושו אין בכך כלום כיון דמעיקרא בעודם חיטין היו ראוין לכוס מיהו בה''ג חשיב להו נולד כשטחנן בי''ט מיהו ר' יחיאל היה נוהג היתר בדבר וגם בשבת יש שמתירין ליקח פת חמה מן העובד כוכבים מטעמא דפי' אמנם בב' ימים של ר''ה שמע מורי שיש אוסרין לפי שלפעמים שהקציר נמשך עד ר''ה ויכולין לקצור בי''ט של ר''ה ולאפות בי''ט שני ונכון להחמיר בשני ימים טובים של ר''ה: וכן חומץ שנפל לתוך הגריסין. קשה וכי עד השתא לא אשמועינן דנותן טעם לפגם מותר הא מרישא שמעינן ליה וי''ל דקמ''ל דאע''ג דכי נפל לתוך הגריסין צוננין משביח כדאמר בגמ' אפ''ה לתוך גריסין רותחין שרי דלא גזרינן אטו צוננין:

דף סו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד