שבת קמא ע"ב

דף קמא - ב

פרק עשרים ואחת - נוטל

מתניתין:

א. נוטל אדם את בנו, והאבן בידו של הבן, ולא נחשב האדם כמטלטל את האבן שהיא מוקצה ^[1]. והמשנה מדברת בחצר, או בכל מקום שאין בו איסור הוצאה.

ב. ונוטל אדם כלכלה [סל] והאבן בתוכה, וכפי שיבואר בגמרא.

ומטלטלין כלכלה שיש בה תרומה טמאה, שהיא מוקצה לפי שאינה ראויה לאכילה, ^[2] עם התרומה הטהורה, ^[3] ועם [או עם פירות] החולין הנמצאים באותה הכלכלה.

ג. רבי יהודה אומר: אף ^[4] מעלין את המדומע באחד ומאה. "מדומע" הוא תערובת של תרומה בחולין. ומדין תורה, התרומה מתבטלת ברוב חולין ככל האיסורים, והיא מותרת לזרים, אלא שחכמים החמירו בדינה, ואמרו שלא תהיה התרומה בטלה אלא אם היחס שבתערובת בין התרומה לחולין, אחד תרומה כנגד מאה חולין. ^[5] וכיון שהתרומה איננה רק איסור לזרים אלא היא גם ממון כהן, לכן חייבים להוציא מהתערובת כשיעור התרומה שנפלה, ^[6] ולנהוג בו כתרומה, אף כשהתרומה התבטלה במאה. וכל זמן שלא העלו את התרומה מהחולין, אסור לאכול מהתערובת ^[7].

לדעת חכמים, אסור להעלות את התרומה בשבת כשם שאסור לתקן את הטבל להפריש ממנו תרומה בשבת, כי זה דומה למתקן. ^[8] ולדעת רבי יהודה מותר להעלות את התרומה, מהטעם שיתבאר בגמרא.

גמרא:

אמר רבא שתי הלכות:

א. הוציא תינוק חי, וכיס תלוי בצוארו, חייב על מלאכת הוצאה משום הוצאת הכיס, ואין אומרים שהתינוק הוא זה שהוציא את הכיס ולא האדם הנושא את התינוק. אך על הוצאת התינוק עצמו הוא אינו חייב, מהטעם שיבואר.

ב. הוציא תינוק מת, וכיס תלוי לו בצוארו, פטור לגמרי.

והגמרא דנה בדבריו: זה שאמר רבא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו, חייב משום כיס, יש לשאול:

וליחייב נמי ^[9] משום הוצאת התינוק? ומשנינן: רבא, כרבי נתן סבירא ליה, דאמר המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים, אם היו שחוטין - חייב, אבל אם היו חיין - פטור, כי "חי נושא את עצמו", ^[10] ומקיל את המשא ^[11].

ומקשינן: וליבטל כיס לגבי תינוק, מפני שהכיס טפל לו, ויפטר המוציא את הכיס כיון שהוא פטור על הוצאת התינוק!

מי לא תנן: המוציא את החי מרשות היחיד לרשות הרבים במטה, פטור אף על המטה, לפי שהמטה טפילה לו.

ומשנינן: מטה לגבי חי, מבטלי ליה, ^[12] היא טפלה לו מפני שהיא משמשת להוצאתו. אבל כיס לגבי תינוק, לא מבטלי ליה. שהרי אין הכיס מסייע להוצאה ^[13].

וממשיכה הגמרא לדון בדין השני שאמר רבא: תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו, פטור.

למרות שגם כיס התלוי בצואר תינוק מת אינו משמש להוצאה, אין חייבים על הוצאתו, משום שלבו של המוציא מר על מיתת התינוק, ואין הכיס חשוב לו, ובדעתו לקבור את התינוק עם הכיס, ועל כן הכיס בטל לתינוק ^[14].

ודנה הגמרא: וליחייב משום הוצאת התינוק עצמו?

ומשנינן: רבא - כרבי שמעון סבירא ליה, דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה, כגון הוצאת מת, פטור עליה, לפי שמטרת המלאכה היא רק לסלק את הדבר שאינו רוצה בו, ^[15] ואין זו מלאכת מחשבת, והוצאת מת על מנת לקוברו נחשבת אף היא למלאכה שאינה צריכה לגופה, על אף שההוצאה היא לכבוד המת, כדאיתא בפרק המצניע ^[16] [לעיל צד ב].

ומקשה הגמרא על עיקר דבריו של רבא: הרי תנן במשנתנו: נוטל אדם את בנו בחצר והאבן בידו. הרי שטלטול המוקצה מתייחס לבן ולא לאביו, ולא כרבא האומר שמייחסים את הוצאת הכיס למוציא התינוק!

אמרי דבי רבי ינאי: אין היתר טלטול התינוק עם האבן במשנתנו משום שאין בזה איסור מוקצה כלל, אלא משנתנו עוסקת בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו, ויש סכנה שיחלה אם לא יקחנו על ידיו יחד עם האבן שמחזיק בה. ^[17] ואף שאין כאן סכנת נפשות, בכל זאת התירו חכמים איסור מוקצה משום סכנת חולי ^[18].

תני בר קפרא לא שנו אלא שלא יצאת בו שעה אחת מבעוד יום.

וכל אלו שאמר רבא אסור אחד בשבת ואחד ביו"ט לא שנא וגירור מנעל הלכה כדתני ר' חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן.

ולא יסוך רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל. אבל סך את רגלו בשמן ומניחה בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ומתעגל ע"ג קטבליא. פי' ספרה.

ואינו חושש ואמר רב חסדא לא שנו אלא אם נתן שמן מעט שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור. [אבל] לצחצחו אסור וכ"ש לעבדו. וכן הלכה:

ת"ר לא יצא קטן במנעל גדול אבל יוצא הוא בחלוק גדול. פי' של אדם גדול ולא תצא אשה במנעל מרופט רפוי שמשתרבב מן הרגל כמו שאמור אם יטעום עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה מיכן [ואמר לקמן] (קלב) ששפתותיהן של זקנים מתרפטות ואין יכול לקפוץ שפתותיו לטעום החך המאכל וכן עוד לא תצא אשה במנעל חדש בשבת אא"כ יצאה בו שעה אחת מבע"י:

תני חדא שומטין מנעל מע"ג האימום בשבת. אימום זה דפוס של מנעל ואליבא דרבנן שאומרין מנעל שע"ג אימום כלי הוא ומקבל טומאה. ותניא אידך אין שומטין הא לרבי אליעזר דאמר מנעל ע"ג אימום אינו כלי ואינו מקבל טומאה דתנן בסדר טהרות בבא בתרא פ' סנדל עמקי וכיס של שנצות מנעל על האמום ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. פי' ר' אליעזר מטהר סבר מנעל על האמום אינו כלי לפיכך אינו מטמא ובשבת אסור לשומטו וחכמים שמטמאין סברי מנעל על האמום כבר נגמרה מלאכתו וכלי הוא לקבל טומאה. וכיון שהוא כלי מותר לשומטו בשבת והלכה כחכמים ואקשינן עלה הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור כגון האימום וכיוצא בו מכלי אומנות מלאכה בין לצורך מקומו מותר לטלטלו שפיר לטעמייהו דרבנן דסברי שומטין מנעל מעל אמום בשבת אלא (לאבין) [לרבא] דאמר לצורך גופו בלבד שרי אמום מאי לצורך גופו איכא דשומטין ומפרקינן הכא במאי עסקינן ברפוי כלומר מנעל זה רפוי הוא על האמום ואינו צריך להגביהו אלא מושך המנעל מעליו ונשאר האמום במקומו דתניא ר' יהודה אומר אם היה רפוי מותר וחזרנו להקשות על זה הפירוק לרבא ופשוטה היא ופריק רבא הא ר' יהודה משום ר' אליעזר היא כלומר אפילו ר' אליעזר שאמר אין שומטין סבר הני מילי כשהוא מהודק דצריך לטלטוליה ולאשמוטיה אבל אם היה רפוי שמושך המנעל והאמום נשאר במקומו מותר לשומטו אבל חכמים סבירא להו אע"פ שאינו רפוי אלא מהודק אם אינו לצורך גופו מותר לטלטלו לצורך מקומו:

הדרן עלך רבי אליעזר אומר תולין.

פרק כא נוטל אדם את בנו והאבן בידו כו'.

אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב משום כיס תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור.

גמרא: ולחייב משום תינוק, רבא כרבי נתן סבירא ליה. איכא דקש' לי' והא מודו לי' רבנן לר' נתן באדם ול"ק דתינוק משרבט נפשיה כבהמה. ואי ק', הא דאמרינן בפרק מפנין האשה מדדה את בנה ברה"ר ולא גזרינן דילמא אתי לטלטולי משום דאדם נושא את עצמו ול"פ רבנן התם, וכמו שפירש רש"י ז"ל. א"ל התם בנוטל א' ומניח א' כיון שיש לו דעת בהילוך והולך ברגליו לא משרביט אבל הכא בתינוק גורר שאינו יכול לילך בלא סמיכה דמשרביט נפשי' וה"ל כבהמה פלוגתא דרבי נתן ורבנן. ומיהו אפילו לר"נ בגורר אסור לדדות תחלה וכן בבהמה דלא פליג ר"נ התם כלל ולפי סברתינו בפרק המילה שקטן שבקטנים ככפות דמי ואפילו ר"נ מודה נמצאו ג' דינים בקטנים. ומיהו ק"ל ל"ל לאוקמי לדרבא כר"נ לוקמה בתינוק גדול שהולך בעצמו ויש לו דעת בהילוך כאדם גדול ואפי' רבנן מודו אפשר לומר דילמא אין נותנין כיס אלא בצוארי תינוק קטן אבל לא משיגדיל:

א"ה מאי איריא אבן אפי' דינר נמי. פי' אא"ב בתינוק שאין לו געגועין ואין בו משום חולי היינו דשרי לי' אבן משום דכמאן דמבטל לי' גבי תינוק דמי וכיס נמי כמאן דמבטל לי' לגבי תינוק הוא הואיל ואורחי' בהכי אבל דינר לאו אורח ארעא ליתן דינר בלא כיס ביד תינוק אלא משום אביו שהוא נוטלו מסרוהו לו וכמאן דאב נקיט דינר בידי' דמי ומ"ה אסור אלא אי אמרת כל דלאו צורך תשמישו הוא לא מבטיל לי' והכא משום געגועין התירו אבן אפילו דינר נמי. ומפרקי' אבן אי נפלה לא אתי לאתויי דינר אי נפיל אתי לאתויי וכיון שטלטלה אף ביד תינוק כטלטול דמי ואתי לאחלופי בטלטול בידים אי נפיל לי', לא רצו להתיר אותו טלטול קטן שהוא אסור בעצמו משום געגועין כדי שלא יבא אף לידי טלטול גדול. ומיהו כל היכא דלא מטלטלי' לתינוק שרי דלא גזרי' משום דלמא נפיל ואתי לאתויי דכל היכי דלא עביד איהו מעשה ולא שייך בטלטול זה מאי גזרי' שלא יראה אדם תינוק מטלטל דינר ולא יעמוד אצלו בקרוב ד' אמות והאוחזו בידו נמי לאו מידי עביד לי', כן נראה לי. אבל רש"י ז"ל כ' דלה"ט דחיישי' דילמא אתי לאתויי טעמא לאו משום טלטול הוא דאפילו לאחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר לי' רבא דלמא נפיל ואתי לאתויי, ולא מחוור:

הא דתניא: לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה. דוקא בשאינו מרופט ברובו, דאילו כן חליצתה פסולה. ותדע לך מדאמרינן ריש פרק מצות חליצה (יבמות קב, א) דאין חולצין במנעל מאי טעמא גזירה משום מנעל המרופט, ואם איתא דבכל מנעל מרופט חליצתה כשרה בדיעבד, היכי גזרינן ביה, אלא כדאמרן.

מתני': נוטל אדם את בנו והאבן בידו. בגמרא מוקי לה בתינוק שיש לו געגועין על אביו, וכלכלה דלא שייך (בם) [בה] האי טעמא, היינו משום שהוא צריך לפירות שבתוכה.

גמרא: רבא כרבי נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו. איכא למידק דהא רבא גופיה דאמר לעיל פרק המצניע (שבת צד, א) דבאדם אפילו רבנן מודו ליה לרבי נתן, ולא נחלקו אלא בבהמה חיה ועוף. ויש לומר דהכא בתינוק קטן דכיון דמשרביט נפשיה דינו כבהמה. ואכתי איכא למידק מדאמרינן בפרק מפנין (שבת קכח, ב) האשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ולא גזרינן דלמא אתי לטלטוליה משום דאדם נושא את עצמו, ולא פליגי רבנן עליה וכדפירש רש"י התם, דאלמא אפילו בקטן מודו רבנן. ויש לומר דהתם בתינוק הנוטל רגלו אחת ומניח אחרת דכיון דמכיר בהלוך לא משרביט נפשיה, אבל בגורר שאינו מגביה רגלו כלל משרביט נפשיה כבהמה ופלוגתא היא דר' נתן ורבנן, ומיהו בגורר אפילו ר' נתן מודה דלכתחלה אסור דומיא דבהמה, דלא פליג אלא בחיוב חטאת, ומיהו בקטן גמור שאינו מכיר בהלוך כלל וכלל כגון קטן בן שמונה או בן חודש וכיוצא בזה, אפשר דאפילו רבי נתן מודה דחייבין עליו חטאת, משום דאין לך כפות גדול מזה ומודה רבי נתן בכפות כדאמרינן לעיל בפרק המצניע (לעיל צד, א), וכן כתבתי למעלה בריש פרק ר' אליעזר דמילה (לעיל שבת קל, א).

הא דאמרינן: כיס לגבי תינוק לא מבטל ליה. לאו משום חשיבותיה דכיס קאמר, דאם איתא מאי קא פריך מנוטל אדם את בנו והאבן בידו, דאבן לא חשיבא ומבטל לגבי תינוק, ודבי רב ינאי למאי איצטריכו לדחוקה ולאוקומיה בתינוק שיש לו געגועין על אביו ודינר (לאו) משום דאי נפיל אתי לאתויי, לימא משום דדינר חשוב ולא מבטל ליה ואבן לא חשיבא ומבטל לה, אלא טעמא דמלתא משום דקסבר דכל דאינו צורך תשמישו אינו בטל לגמרי לגביה.

אי הכי מאי איריא אבן אפילו דינר נמי. פירשו בתוס': הכי קאמר אי אמרת בשלמא דבין כיס בין אבן בין דינר בטל לגבי תינוק וליכא חיוב חטאת, היינו דנוטל את בנו והאבן בידו ואפילו בשאין לו געגועין עליו, וטעמא דדינר משום דחיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי, דהאי טעמא השתא נמי ידעינן לה, ומכל מקום חיוב חטאת ליכא. אלא אי אמרת דלא מבטל ליה לגבי תינוק וחיוב חטאת נמי איכא כאילו האב נוטל בידו, וטעמא דאבן משום דיש לו געגועין עליו, אי הכי אפילו דינר נמי, וקא סלקא דעתך דמקשה השתא דכיון דמשום געגועין שרית ליה אפילו מידי דאית ביה בר"ה חיוב חטאת לא חיישינן לדילמא נפיל ואתי לאתויי. ומשני דינר היינו טעמא משום גזירה דלמא נפיל, דכיון דאפשר דאתיא לידי טלטול בידים אפילו במקום געגועין לא שרו ליה. ולהאי פירושא אפילו להוליכו בידו בשיש בידו דינר אסור מהאי גזירה. וכן פירש רש"י.
והרמב"ן ז"ל הקשה אם כן נאסור לעמוד בד' אמותיו. ואין קושיתו מחוורת בעיני דשמירתו ושמירת דינר על אביו. והוא ז"ל פירש אי אמרת בשלמא בתינוק שאין לו געגועין, היינו דשרי ליה אבן משום דמבטל לה לגבי תינוק, וכיס נמי מבטל ליה, וטעמא דדינר משום דכיון דאין דרכן של בני אדם למסור דינר לתינוק בלא כיס, אינו אלא כמוסרו לאביו שהוא נוטלו, והוי ליה כמאן דנקט ליה אב בידיה, אלא אי אמרת דכל שאינו לצורך תשמישו לא מבטל ליה והכא משום געגועין הוא דשרי, אפילו דינר נמי. ומפרקינן אבן אי נפלה לא אתי לאתויי, דינר אי נפל אתי לאתויי, דכיון שאף טלטולו ביד התינוק כטלטול דידיה דמי, אתי לאחלופי בטלטול בידים אי נפיל ליה, ולא רצו להתיר אותו טלטול קטן שהוא אינו מטלטל בעצמו משום געגועין, כדי שלא יבא לידי טלטול גדול. ומיהו כל היכא דלא מטלטל ליה לתינוק שרי, דלא גזרינן משום דלמא נפיל ואתי לאתויי, דכל היכא דלא עביד איהו מעשה ולא שייך בטלטול זה לא גזרינן, דמי גזרינן שמא יראה אדם תינוק ומטלטל דינר ולא יעמוד לו בקרוב ד' אמות, והאוחזו נמי לאו מידי עביד ביה.

מה שהתרנו בטיט שעל גבי רגלו שמקנחו בין בכותל בין בקרקע אף על גבי מנעלו כן ופירשוה בטיט לח והוא שאמרו ברבא דאיטוס מאניה במיא ושקל שמעיה חספא וכפר ליה אבל ביבש שהוא צריך גרירא אין גוררין במנעל חדש וכל שכן בישן שהוא קולפו מתחלה ונמצא ממחק ולא סוף דבר בחורפת הסכין אלא אף בגבו ומ"מ מותר לשכשכו במים שמאחר שהוא של עור אין כאן לבון ובבגד אסור משום מלבן ואף בשל עור כבוסו אסור משום סחיטה ואע"פ שאין בו ליבון שמא יבא לסחוט דבר שיש בו משום לבון אלא שהשכשוך מותר כמו שהתבאר בזבחים פרק דם חטאת:

לא יסוך אדם את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל מפני שבדרך זה המנעל בא לידי עבוד אבל סך את רגלו שמן ואח"כ מניחו בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ואח"כ מתגולל על קטבוליא ר"ל עור שלוק לשטחו לעשות ממנו שולחן ואינו חושש בד"א בשאין שמן מיטפטף מגופו אלא בשיעור צחצוח העור והואיל ואינו מתכוין אף לצחצוח מותר אבל אם היה שם כדי שיעור עבוד אע"פ שלא נתכון לעבוד אסור שהרי פסיק רישיה הוא ואע"פ שבענין מיחם אמרו בפרק כירה שלא סוף דבר כשיעור הפשר אלא אף כשיעור לצרף מותר הואיל ואינו מתכוין צירוף שאני שהוא מדרבנן אבל עבוד דאוריתא ויש פוסקין שאף בשיעור לעבד מותר מפני שאין להם הבדל בין צירוף לעבוד ואין הדברים כלום:

לא יצא אדם קטן במנעל גדול שמא ישמט מרגלו ומביאו ארבע אמות ברה"ר אבל יוצא בחלוק גדול שחשש השמטה אין כאן ולשלפו לכתחלה אין לחוש שאין אדם עשוי להפשיט בגדיו בחוץ ולא תצא אשה במנעל מרופט ר"ל קרוע שמא יתלוצצו עליה ותבא לשלפו ולא תחלוץ במנעל זה שהרי כחלוץ מאליו הוא ואינה חליצה גמורה ואם חלצה כשירה אחר ששני קצותיה מחוברים ואינה קרועה לשנים כמו שיתבאר במקומו בפרק מצות חליצה וי"מ כאן מרופט רפוי ומשתרבב מן הרגל וכן לא תחלוץ במנעל זה שאין זה מעל רגלו לגמרי ואם חלצה כשרה כן לא תצא אשה במנעל דחוק או חדש שהאשה קפדה למנעל מכוון למדת הרגל ותבא לשולפו ומ"מ כל שיצתה בו שעה אחת מבעוד יום מותר:

ומנעל של גבי האמום מותר לשמטו בשבת ואע"פ שאינו רפוי שהוא צריך על כל פנים לטלטל האמום ואע"פ שהאמום מלאכתו לאיסור הרי צריך לשומטו לצורך מקומו ר"ל המנעל ולענין טומאה מנעל שעל גבי האמום הואיל והדיוט יכול לסלקה מעל האמום ואינה צריכה לאמן שם כלי עליה ומקבלת טומאה שהרי נגמרה מלאכתו הוא וכבר כתבנוה בשביעי של סנהדרין:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק עשרים ואחד בעזר הצור:

נוטל אדם וכו' זה הפרק כלו הכונה בו לבאר הדברים שיצאו להיתר מכלל איסור טלטול אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם והמשנה הראשונה נוטל אדם את בנו והאבן בידו כלכלה והאבן בתוכה ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה אמר הר"ם פי' התירו לטלטל כלכלה והאבן בתוכה בשלשה תנאים האחד שיהיו בכלכלה פירות אבל אם אין בה פירות נעשה בסיס לדבר האסור ובתנאי השני שיהיו הפירות מן הפירות שדרכן להלכלך כמו הענבים והתותים והפרישין אבל אם היו אגוזים או שקדים לא לפי שאפשר לו לנערן מן הסל בארץ והתנאי השלישי שתהיה האבן בנקב מן הסל לסתום אותו הנקב לפי שהוא חלק מן הסל והמדומע הוא הדבר המעורב מחולין ותרומה ודמע שם התרומה וכבר קדמו משפטי המדומע כלם במסכת תרומות וממה שקדם זכרו כי כשנפל חלק אחד מתרומה במאה חלקים חולין צריך להפריש מן הכל שיעור התרומה והשאר יהיה מותר כי התרומה עולה באחד ומאה ואמר ר' יהודה כי מותר להוציא אותו החלק בשבת ויהיה אותו החלק שהוציא היא התרומה שנפלה בעצמה ולולי זה הדמיון לא יהיה השאר מותר ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי והתחיל במשנה הראשונה ממנו בטלטול האבנים ובטלטול הדברים האסורים באכילה והוא שאמר נוטל אדם את בנו והאבן בידו ר"ל בחצר ואין דנין כאלו היה האב מטלטל את האבן וכן אין חוששים שאם תפול שיגביהנה ויטלנה הוא ומ"מ פי' בגמ' שבדינר אסור שמא יפול מיד התנוק ויחוס עליו ויטלטלנו ואפי' לאחוז בידו אחת ושיהא התנוק מהלך ברגליו ואף באבן דוקא בבן שיש לו געגועין על אביו ויש בדבר צער לתינוק אע"פ שאין שם סכנת חולי אבל בבן שאין לו געגועין על אביו אין מתירין לו אחר שאין כאן צער לתינוק וכן נוטל כלכלה והאבן בתוכה פי' כלכלה מלאה פירות שנמצאת מתחלתה בסיס לדבר המותר וכן פי' בגמ' שאלו לא היו שם פירות הרי הכלכלה בסיס לדבר האסור ומה שהוא בסיס לדבר האסור לא הותר בה טלטול גמור אף בשוכח ולא הותר טלטול באבן על פי החבית בשוכח אלא במטה על צדה שאין כאן טלטול גמור אבל במגביה לא ומתוך כך העמידוה בכלכלה מלאה פירות ואף במניח מותר שכל שהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ניטל בשבת ואין אומרין שהפירות יהו בסיס לאבן שאין לפירות צורך באבן כלל ועוד שאין אוכלין נעשין בסיס ושמא תאמר והלא באבן על פי החבית לא הותר להטות אלא בשוכח אבל במניח לא והרי חבית שיש בה אוכלים ואעפ"כ נעשית בסיס לאבן ומאי שנא תירצו בה שהאבן על פי החבית אחר שאינו יכול להוציא האוכלים אלא דרך פיו ממילא נאסרו ואף לאחר שנפלה האבן הואיל ונעשה בסיס מ"מ ואע"פ שבתרומה אמרו למטה לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה ואע"פ שא"א לטהורה בלא טלטול האיסור הואיל ויש שם היתר אין אומרין נעשית בסיס לדבר האסור בזו הואיל ואוכלים הם אין אכל נעשה בסיס לדבר האסור אע"פ שהוא עליו אבל אבן על פי חבית הכלי נעשה בסיס לה והאוכלים שבתוכה נאסרו הואיל וא"א לו להוציאם אלא בטלטולה והצריכו עוד בגמ' בהיתר זה שני תנאים אחד הוא ששאלו אע"פ שהכלכלה מלאה פירות היאך הותר ויזרוק את הפירות בקרקע עם האבן ותשאר האבן בקרקע ויחזיר הפירות לכלכלה אחר שצריכים לו שאם אין צריכים לו נפלו פירות בחצרו לוקט אחת אחת ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה והעמידוה בפירות המיטנפים כגון תאנים וענבים ותותים הא בפירות היבשים שאין מקבלים טנוף אסור לטלטלה עם האבן וחזרו ושאלו ואף במיטנפים ינער את הכלכלה עד שיזרוק את האבן משם בניעורו ופירשוה בשהכלכלה נקובה והאבן דופן לה ואם יזרקנה יפלו הפירות דרך הנקב ויקבלו טנוף ונמצא שאין היתר אלא במלאה פירות ופירות הלחים וכלכלה נקובה ואין להתירו מתורת דופן אף בלא פירות כאבן שבקירויה שאמרו עליה בטולי בטלה ושווייה דופן שאין האבן דופן לכלכלה אלא בשביל הפירות וכשאין בה פירות אינו חושש לה מה שאין כן בקירויה זהו הנראה לפסוק לפי סוגית הגמרא אלא שבדברי גדולי המחברים ראיתי שכלכלה נקובה שסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה ואח"כ כתבו שהכלכלה שהיא מלאה פירות רטובים נוטלה עם אבן שבתוכה שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו ונראה שהם גורסים בגמ' אלא אמר רב חייא בכלכלה פחותה וכו' כלומר שלא במלאה פירות אלא בשאין בה פירות ובכלכלה פחותה וכו' ומ"מ עדיין לא נתישבנו בדבריהם שאם בפירות הרטובים ינער והרי לפי סוגית הגמרא אין בניעור חשש טינוף ושמא אינם גורסים ולינערינהו וכו' אלא בפירות המיטנפים וגורסין אח"כ רב חייא אמר בכלכלה פחותה וכו' ויש דוחקין לפרש בדבריהם שלא התירו בטלטולה אלא לצורך מקומה שאין הניעור מועיל לו שהרי מ"מ צריך הוא למקומה והוא שהתירו במעות שעל הכר לטלטלו עודם עליו הואיל וצריך למקומו וכן פירשו במה שהתירו בפרק כירה לטלטל כנונא אגב קיטמא אע"פ שיש עליה שברי עצים ולא שאלו בה לינערינהו נעורי כדי להפיל שברי העצים בצריך למקומו:

ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין אבל בפני עצמה לא שאינה בת טלטול אחר שאינה ראויה לאכילה ואף בזו דוקא בפירות המיטנפים אבל ביבשים זורקם ומניח את הטמא ונוטל את הטהור אלא שאם צריך למקומה נוטל את שתיהן כאחד וטומאה זו אתה מפרשה בטומאה שלישית שאינה עושה רביעי בתרומה שאם לא כן הרי נטמאת הטהורה אגבה או שמא כשהטהורה לא הוכשרה ואף זו פי' בגמ' כשהטהורה למטה והטמאה למעלה שאי אפשר לו אלא בטלטול הטמאה אבל טהורה למעלה וטמאה למטה נוטל את הטהורה ומניח את הטמאה וכל אלו כשיש כאן טהורה וטמאה אבל טמאה לבד אסור במניח משום בסיס לדבר האסור ולצרך מקומו מותר בשוכח:

ר' יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה ר"ל סאה של תרומה שנפלה למאה של חולין שאע"פ שבטלה באחד ומאה מ"מ צריך להעלות את הסאה ואע"פ ששאר איסורין בטלים ואין צריכים העלאה אלא בטל כל אחד עם ההיתר בשיעורו כגון ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים ושאר איסורין בששים ושאר השיעורים המבוארים להם במקומם בזו פירשו בירושלמי שצריך להעלות מפני גזל כהן וכל שלא העלהו אסור ואעפ"כ הוא מתיר להעלותה בשבת לאכול מן החולין ואין זה אצלו תקון מפני שהוא סובר שאף בחול נותן עיניו בצד זה להעלותו בתרומה ואוכל בצד אחר ומאחר שיש צד לאכלו בלא העלאה אף בחול אין העלאתו תקון ואין הלכה כר' יהודה שהעלאת המדומע תקון גמור הוא ואף בחול אין אומרין נותן עיניו בצד זה וכו' שכל שאיסורו מן התורה אין בו ברירה ויש פוסקין אף בזו כר' יהודה מפני שהדמוע מדברי סופרים:

ולענין ביאור מיהא יש שואלים והרי לדעת ר' יהודה מין במינו לא בטיל והיאך המדומע עולה אפי' במאתים עד שמתוך כך פי' בקמח שעורים שנתערבה עם קמח של חטים שזהו מין בשאינו מינו שאינו ניכר וגדולי המפרשים כתבו שלא אמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל אלא בדבר הנימוח או הפולט כגון חתיכת חלב בשומן או של בשר שכל אחת בולעת מחברתה אבל בדבר נגוב שאינו לא נימוח ולא פולט לא וראיה לדבר זה מה שאמר הוא בעצמו באגוזי פרך מדאורייתא חד בתרי בטיל כמו שיתבאר במסכת גיטין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא אלא שגדולי הפוסקים לא הביאו בהלכותיהם בענין כלכלה סוגיית טינוף וניעור כלל ונראה מדבריהם שלא הצריכו אלא לכלכלה מלאה פירות שכל שהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר מותר לטלטלו בלא שום צורך לדבר אחר וכן פסקו הרבה ואף במלאה פירות קצרו בה את הדברים אלא שנסמכו על מה שכבר התירו בקנוניא אגב קטמא וי"א שאף הם סוברים כסוגיא זו אלא שהשמיטו ענין ניעור כנסמכים על מה שכתבו בחבית ומעות שצריכים להטות ולהפיל את האסור אף בשלא נעשו בסיס כגון בשוכח וכן השמיטו זו של כלכלה פחותה שפשוט הוא שכל שהוא דופן לכלכלה לצורך הפירות אי אפשר בניעור שהרי הפירות נופלים בניעורו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הם:

המוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב משום כיס מפני שאינו מבטל הכיס אצל התינוק והרי הוא כמי שהוציא את הכיס בידים ועל התינוק אם הוציאו בחיקו חייב עליו שאין אומרין בתינוק חי נושא את עצמו שהתינוק כבהמה ואפי' מניח רגלו אחת ונוטל אחת וי"מ שאם התינוק נוטל אחת ומניח אחת פטור אף בהבאתו בחיקו וכבר כתבנוה בפרק המצניע ובפרק מפנין תינוק מת וכיס בצוארו פטור על הכיס שמתוך מרירותו מבטל הוא הכיס אצל התינוק ועל התינוק לדעת הפוסקים מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה פטור ולדעת הפוסקים חייב עליה חייב והחי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו והחי נושא את עצמו וכבר כתבנוה בפרק הצנעה:

נוטל אדם את בנו והאבן בידו. פי' טעם משנתינו הוא שמותר לטלטל המוקצה עם המוכן שהרי המוקצה בעצמו נתיר לפנינו לטלטלו ע"י ככר או תינוק כ"ש לטלטל המוקצה עם המוכן. א"נ י"ל דטעמא דמתני' היא משום דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול וכל כמה דלא מטלטל המוקצה בעינו אלא מטלטל המוכן והמוקצה עליו הו"ל טלטול מן הצד ומש"ה שרי תנא בכל הני לטלטל האבן עם התינוק ועם הכלכלה ועם חבית של יין ותרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין ולשני הטעמים הללו דוקא אם יש לו צורך באותו המוקצה אב בלי צורך אע"ג דטלטול מן הצד לא הוי טלטול או מפני שמטלטלו עם המוכן למה רוצה לטלט' המוקצ' א"ו לא התיר התנא אלא לצורך:

רבא כר' נתן ס"ל פי' אע"ג דרבא גופי' אמר לעיל בפרק המצניע דמודו רבנן לר' נתן באדם מ"מ לא מצינו בפירוש שאמר סברא זו כ"א ר"נ ומש"ה כר"נ ס"ל ולא למעוטי רבנן:

רבא כר"ש ס"ל כו' כתב ריב"ם זצק"ל וגבי כיס שבצואר המת נמי פטור דהוי הוצאה שא"צ לגופה דלהוצאת הכיס א"צ אבל כשתלוי בחי צריך להוציאה לטייל בו הקטן שלא יבכה וצריכה לגופה ואינו נ"ל כלל שהרי הוכחתי לעיל בריש פ' שמנה שרצים דכל מידי דחשיב לעלמא אע"פ שהיא א"צ לו מלאכה הצריכה לגופה היא וכיס נמי חשוב לעלמא והיאך יפטור בזה ר"ש א"ו טעמא דמילתא כדפריש המורה דכיס שהי' תלוי בצוואר לשחק בו אגב מררי מבטל לי' לגבי' ולא חשוב ליה האי שעתא. וזה פתרון נאה דאע"ג דהאי חשוב אגב מררי' מבטל לי' ההיא שעתא והו"ל כאחד מתכריכיו ומו שהמטה חשובה לכ"ע ומפני שהיא תשמיש למה היא בטלה אצל המת ופטור עלי' הה"נ כל תרכיכי המת בטלין אצל המת והכיס עמהן:

תנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו פי' אע"ג דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול אל הי' מתירו התנא בלי שום צורך והכא מה צורך יש לו באותה האבן ישליך האבן ליטול את בנו. א"ו מדשרי ליה ש"מ דטעמא הוי משום דלא נקייט לה איהו ביד' דמאי דנקיט תינוק דבכתיפו לאו כמאן דנקיט לי' איהו דמי ומתרץ לעולם כמאן דנקיט לי' איהו דמי והכא בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו עסקי' שהוא צריך לאותה האבן לגעגעו בה. אבל אע"ג דכמאן (דנקיט) לה איהו דמיא טלטול מן הצד הוא. דלא נקיט האבן לבדה אלא נקיט התינוק והאבן עליו דומיא דכלכלה ואבן בתוכה. אבל גבי הוצאה לרה"ר ליכא למיפטרי' דלא הותר מן הצד אלא בטלטול דרבנן. ולא בהוצאה דאורייתא שאם הוציא אוכלין כגרוגרת ע"ג עשבים אע"פ שאין שיעור בעשבים חייב על האוכלין ואע"פ שלא הי' על ידו ממש. והמורה פירש בתינקו שיש לו גיעגועין על אביו אם לא יטלנו הרי הוא נחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים אגב סכנה. ואע"ג דלא סכנת נפשות היא אלא סכנת חולין וא"צ לכל זה. שאע"פ שאין בו שום סכנה הוא מותר כיון שהוא צריך לאבן זו לגעגעו כדדאמרי' לקמן גבי כלכלה ולגבי חבית דלכל מידי דאית לי' צרך התירו טלטול מן הצד:

גמרא הב"ע ברפוי דתניא ר"י אומר אם רפוי כו' והשתא ה"מ לאוקמא הני תרתי ברייתות כרבנן והא ברפוי והא באינו רפוי וכן לרבא הוי מצי לאוקמא כר"א אלא כיון דתרוייהו סתמא קתני להו משמע בחדא גוונא איירי ודו"ק:

תוס' בד"ה במנעל כו' אמאי גזרי' בפ' מצות חליצה מנעל אטו כו' עכ"ל כצ"ל:

סליק פרק תולין

תוספות בד"ה תינוק כו' והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור שלא הוציא כו' עכ"ל ביש ספרים מוגה א"נ שלא הוציא כו' ואין צורך דחדא תירוצא הוא. וה"פ דלגבי תינוק מת שא"צ לו לטייל ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ולגבי עצמו נמי אע"ג דצריך לו הא לא הוציא כדרך המוציאין וק"ל:

רש"י בד"ה אף מעלין כו'. ובגמ' מפרש טעמא כצ"ל. בד"ה מלאכה שאינה צריכה לגופה כו' מיבטיל ליה לגבי תינוק שמת ולא חשיב כו' כצ"ל:

גמרא הב"ע ברפוי. עי' מהרש"א שכתב אלא כו' בחדא גוונא איירי לכאורה לפי האמת לאביי ע"כ לאו בחדא גוונא דבין לרבנן ובין לר"א ברפוי שרי ובאין רפוי אסור וע"כ צ"ל דמלישנא דרי"א אם היה רפוי מותר משמע דת"ק אוסר ופליגי אליבא דר"א אם הוה מנעל כלי ברפוי וזהו למסקנא (ולפ"ז נוכל לומר תרווייהו ברפוי והא כת"ק אליבא דר"א והא ר"י אליביה):

גמ' ולא יסוך את רגלו שמן. וכן איתא בירושלמי ספ"ח דשביעי' לענין שמן שביעית:

גמרא אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס, (ומקשה עלה מדתנן נוטל אדם את בנו ואבן בידו), ומשני, דמתני' ביש לו געגועים על אביו, [ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי, ומקשה], א"ה מה ארי' אבן אפילו דינר נמי, ומשני אבן אי נפלה לא אתי אבוה לאתויי, דינר אי נפל אתי אבוה לאתויי.
וכתבו בתוס' א"ה מה אריא כו' דבשלמא אי אמרת דתרווייהו בין אבן בין דינר בטל לגבי תינוק, ואין כאן טלטול מוקצה כלל, היינו דנקט אבן משום דאי נפל לא אתי אבוה לאתויי, אלא אי אמרת דתרווייהו לא בטלי, ואפ"ה שרינן איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן משום געגועים, בדינר נמי לשתרי, ואי משום דאתי אבוה לאתויי, מה בכך הא השתא נמי שרינן איסור מוקצה משום געגועים.
קשה לי הא התוס' כתבו בדיבור שלאח"ז, דהא דלא שרי גם בלא געגועים דנתבטל האבן לגבי תינוק כמו שהיא בטלה אגב כלכלה מלאה פירות, משום דאינו צריך כ"כ טלטול התינוק, א"כ ממילא בגעגועים דצריך לטלטל התינוק מותר מטעם ביטול האבן כמו בכלכלה, וא"כ אצל כלל דהקילו לטלטל איסור משום חולי דנלמוד מיני' דטלטול מוקצה שרי, וצ"ע:

נוטל אדם את בנו וכו' עמ"ש תוס' ד"ה תינוק וכו' ודברי מהרש"א תמוהין ופשוט שהם ב' תירוצים ע"פ מ"ש לעיל י"א ע"ב גבי זב בכיסו. וה"נ או דלא הוה צריכא לגופי' או שלא הוציא כדרך המוצאים שאין דרך להוציא כיס בצוארו ואין כאן אומן דרך אומנתו ככיסו של זב עיין וק"ל:

במה מגררו. לחדש: והוא בתוך המנעל. מפני שהמנעל נהנה ממנו ונמצא מעבדו: מתעגל. מתגלגל: קטבליא. עור שלוק שעושין ממנו משטחות לשלחן ולמטה: אלא לצחצחו. לא שנו דמותר לסוך שמן לרגלו ונותנו בתוך המנעל אלא שמתכוין לצחצחו למנעל: ולצחצחו מי שרי. במתכוין הא איכא למיגזר אטו לעבדו: שיעור לצחצחו. שלא היה כ''כ שמן הנישוף לעור מגופו כדי לעבד לעור אלא לצחצחו ומיהו איהו אפי' לצחצח לא מתכוין: לא יצא. אדם קטן במנעל שהוא גדול לו משום דנופל מרגלו ואתי לאתויי: אבל יוצא בחלוק גדול. דלא נפיל מיניה ולמישלף ואתויי לא חיישינן דלא קאי ערום בשוק: מרופט. קרוע מלמעלה דגנאי הוא לה וכי חייכי עלה שלפה ומייתי לה: ולא תחלוץ בו. לכתחילה דלאו נעל מעליא הוא: במנעל חדש. כדמפרש ואזיל שלא יצאה בו מבעוד יום ובאשה קיימינן דאשה מקפדת אם אינו מכוון למדת רגלה אבל יצאה בו כבר הכירה בו דמכוון הוא לה אז אינה מקפדת: אימוס. פורמ''ה : ר' אליעזר מטהר. אלמא לאו כלי הוא ובשבת נמי אסור לטלטלו: הניחא לרבא דאמר. בפ' כל הכלים דבר שמלאכתו לאיסור בין שהוא צריך להשתמש בגופו של כלי בין שאינו צריך אלא למקומו מותר לטלטלו מאחר שתורת כלי עליו שפיר איכא לאוקומי להא דתני שומטין כרבנן דכיון דכלי הוא ואימוס נמי כלי הוא ואף על גב דמלאכתו דאימוס לאיסור לתקן מנעלין מטלטלין להאי אימוס משום צורך מקומו דהיינו מנעל שהאימוס נתון לתוכו: אלא לאביי. נהי נמי דמנעל שעל האימוס לרבנן כלי הוא אימוס מיהא מלאכתו לאיסור הוא וזה ששומט ממנו את המנעל אינו צריך לגופו של אימוס והיכי מטלטל ליה: ברפוי. שהמנעל נשמט מאליו וא''צ לטלטל האימוס: הא לאו רפוי לא. וע''כ טעמא משום דאימוס אסור לטלטל לצורך מקומו: ה''ג ההיא רבי יהודה משום רבי אליעזר הוא. כי אמרה ליה ר' יהודה לההוא דמפליג בין רפוי לשאינו רפוי אליבא דרבי אליעזר אמר דאמר מנעל שעל האימוס לאו גמר כלי הוא כל זמן שמחוסר הוצאה ולענין שבת נמי אסור לטלטלו משום דלאו כלי הוא ואשמעינן דרפוי לאו מחוסר הוצאה הוא ומותר לטלטלו דאילו לרבנן אף על גב דאין רפוי מותר דטעמא דשאין רפוי אסור לרבי יהודה לאו משום אימוס הוא אלא משום מנעל גופיה: מתני' נוטל והאבן בידו. בחצר ולא . אמרי' דמטלטל לאבן: עם הטהורה. אגב הטהורה ואגב חולין אבל טמאה באפי נפשה לאו בת טלטול הוא: אף מעלין את המדומע. סאה תרומה שנפלה לק' של חולין דקי''ל דעולה מותר להעלותו לסאה תרומה מהן בשבת ויהיו החולין מותרין ולא אמרינן מתקן הוא ובגמרא מפרש טעמא: גמ' חייב משום כיס. ולא משום תינוק כדמפרש ואזיל משום כיס מיהו חייב ולא אמרינן איהו לא מפיק ליה אלא תינוק קא מפיק ליה ולקמיה פריך לה ממתניתין: פטור. לגמרי כדמפרש ואזיל: מטה לגבי חי מבטל לה. להיות טפילה לו שהרי צריך לה: מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומוציא מת לקוברו מלאכה שא''צ לגופה היא כדאמר בהמצניע וכיס שהיה תלוי בצוארו לשחק בו אגב מרריה מבטל ליה לגבי תינוק שמת ולא חשיב ליה ההיא שעתא: והאבן בידו. מדשרי ליה בטלטול בחצר ש''מ לאו כמאן דנקיט לה איהו לאבן דמי ולגבי כיס היכי מחייבת ליה: בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואע''ג דלאו סכנת נפש גמורה אלא סכנת חולי:

במנעל מרופט כו' ואם חלצה חליצתה כשרה. וא''ת אמאי גזרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) מנעל אטו מנעל מרופט כיון דדיעבד חליצתה כשרה ואומר ר''י דגזרינן אטו מרופט יותר מדאי שאינו חופה רוב רגלו דאם חלצה בו אין חליצתה כשרה. מ''ר: ההיא דרבי יהודה משום דרבי אליעזר היא. מכאן ראיה דרבי יהודה שרי דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו כמו שפירשתי בסוף פרק במה מדליקין (דף לו:) ד''ה הא ר''י: מתני' נוטל. רבא כרבי נתן ס''ל. פירש' בפ' המצניע (לעיל ד' צד.): תינוק מת וכיס תלוי בצוארו פטור. דאגב מרריה מבטיל ליה לכיס א''נ תינוק חי הוא צריך לכיס לטייל בו התינוק אבל תינוק מת מה צריך לכיס והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור שלא הוציא כדרך המוציאין: אי הכי מאי איריא אבן אפי' דינר נמי. אי אמרת בשלמא דתרוייהו מבטל להו בין אבן ובין דינר ואין כאן טלטול מוקצה כלל היינו דנקט אבן משום דאי נפיל לא אתי אבוה לאתויי אבל דינר אי נפיל אתי אבוה לאתויי לא אלא אי אמרינן דתרוייהו לא בטלי ואפ''ה שרינן איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן משום גיעגועין בדינר נמי לישתרי דלא שייך למימר דילמא אתי אבוה לאתויי דמאי נפקא לן מינה דהשתא נמי דאיכא איסור מוקצה שרינן ליה משום גיעגועין ומשני דאע''פ שיש איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן ושרינן ליה משום גיעגועין מיהו יש לנו להחמיר במוקצה יותר כשמטלטלו בידים משמטלטלו אגב תינוק אף על גב דבההיא שעתא נמי איכא מוקצה הלכך גזרינן דילמא נפיל בדינר ואתי אבוה לאתויי. כך פירש רבינו שמואל: