עבודה זרה ט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

מלכות פרס שלטה בישראל בפני הבית, בתקופת בית המקדש השני. ונמשכה מלכותם שלשים וארבע שנה. ובטלה מלכות פרס, ותפסוה מלכות יון, ושלטה על ארץ ישראל בפני הבית, בעוד בית המקדש קיים, מאה ושמונים שנה.

וחשמונאי ובניו תפסו המלוכה מהיוונים, ושלטה מלכות חשמונאי בפני הבית מאה ושלש שנים.

בית הורדוס שלטו אחריהם מאה ושלש שנים.

ונמשכה מלכותם עד חורבן הבית.

מכאן ואילך, צא וחשוב חשבון השנים אחר חורבן הבית, ומתחיל אז חשבון חדש. והבא למנות סדר השנים, לתולדות החכמים, או לכתיבת "זמן" בשטר, או מאורע אחר, מונה מחורבן הבית -

ושתי הברייתות האלו נראות, לכאורה, כסותרות. כי בברייתא הזו נאמר שהחשמונאים עם מלכי הורדוס ביחד מלכו [תחת שלטון הרומאים] מאתיים ושש שנים, ואילו בברייתא הקודמת נאמר שהרומאים שלטו בישראל מאה ושמונים שנה.

אלא, יש לתרץ, שאין כאן סתירה, כי אכן התחילו החשמונאים לשלוט בארץ ישראל מאתיים ושש שנים לפני החורבן, אלא שבעשרים ושש שנים הראשונות שלטו בני ישראל לבדם, כי הרומאים החזיקו בנאמנותם לבני ישראל. אלא שאחר כך, בימי יוחנן, המלך החמישי לחשמונאים - השתלטו הרומאים, ובגדו בנאמנותם לישראל, ושלטו אף על בית חשמונאי ובית הורדוס. נמצא, שמאה ושמונים שנה לפני החורבן פשטה מלכות רומי על ישראל.

המלכויות ששלטו בזמן בית שני:

מלכות פרס - 34
מלכות יון - 180
חשמונאים - 26
חשמונאים תחת הרומאים - 77
ס"ה חשמונאים - 103
בית הורדוס תחת הרומאים - 103
ס"ה תחת שלטון הרומאים - 180
הבית השני - 420

אלא, עשרין ושית שנין, עשרים ושש שנים, קמו בהימנותייהו בהדי ישראל, החזיקו בנאמנותם עם בני ישראל, ולא אישתעבדו בהו, ולא שיעבדו את בני ישראל.

ואמטו להכי, ולכן, לא קא חשיב להו, אין התנא מחשיבן לשנים האלו בברייתא הראשונה, באומרו כשפשטה מלכות הרשעה והיא מלכות רומי על ישראל, שהרי לא שלטו, אלא השתתפו אתם. ומכאן נלמד מה שאמרו לעיל, שעשרים ושש שנים החזיקו בנאמנותם.

שנינו בברייתא: מכאן ואילך, צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית. כלומר, משנת חורבן בית המקדש מתחיל חשבון חדש.

אבל, כותבי גיטין ושטרות, כתבו בשטר מספר השנים למלכות יון, כלומר, שנת פלוני לתחילת מלכות יון [כמבואר בדף הבא].

ואף הם, כותבי השטרות, אינם מונים מתחילת מלכותם ממש, אלא שש שנים אחריה, כי מלכותם התבססה רק כעבור שש שנים להתייסדות מלכות יון [אלכסנדר מוקדון לכד את עילם ממלך פרס בשנת ג' אלפים תמ"ב לבריאת העולם, אבל מלכותו הכללית התחילה בשנת ג' אלפים תמ"ח 3448].

שלוש מאות ושמונים שנה אחרי המלוכה הכללית של מלכות יון - נחרב בית המקדש.

וכך הוא החישוב: מלכות יון 180 180 - 6 = 174 חשמונאים והורדוס 206 174 + 206 = 380 הבית נחרב 3828

התנא המונה משנת חורבן בית המקדש, והסופר, המונה ממלכות יון, אם אינם יודעים את מספר השנה שעומדים בה, יכולים לברר אחד אצל השני - התנא המונה משנת החורבן ישאל את הסופר באיזה שנה עומד הסופר בה, ויוסיף עליה עשרים שנה - שהרי אף אם אינו יודע את מספר השנה, ה"פרטי", בודאי יודע את המספר ה"כללי", באיזה "מאה" הוא, שאין אדם טועה בכך אלא ב"פרטי", דהיינו בשנים שבתוך המאיות - וכך ידע חשבונו [380 + 20 = 400].

לדוגמה: אם ה"סופר" יאמר לו שעתה הוא שנת חמישים ושלש, יכתוב שבעים ושלש, ויצא חשבונו כהוגן.

וכן להיפך, ה"סופר" כשאינו יודע מספר השנה, יברר אצל התנא המונה משנת החורבן, ויפחות עשרים שנה, ויצא חשבונו כהוגן.

אמר רב פפא: אי טעי האי תנא, טועה במספר השנים, ולא ידע פרטי כמה הוה, אינו יודע ב"פרט" השנה, באיזה שנה עומד בה -

לישייליה לספרא, ישאל את הסופר כמה כתיב, מה המנין שהוא כותב, וניטפי עלייהו, ויוסיף עליהם עשרין שנים, ומשכח ליה לחומריה, וימצא את סכום חשבונו.

וסימניך: יהיה לך סימן פסוק זה [בראשית לא] "זה לי עשרים שנה בביתך". כלומר, התנא המונה לחורבן הבית, מוסיף עשרים שנה.

וכן, אי טעי ספרא ואינו יודע מנין השנה שעומד בה, נשייליה לתנא, ישאל את התנא, כמה חשיב, כמה שנים הוא מונה, ונבצר מינייהו, ויפחית מהם עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה, אז ימצא חשבונו.

וסימניך, סימן זה יהיה בידך שלא תחליף את השמועה, מי מפחית, ומי מוסיף:

ספרא - בצירא. הסופר נוהג לצמצם בכתיבתו, ומדקדק לכתוב בחסרון אותיות כפי המסורה [וזה יהיה לך לרמז, שהסופר מפחית את העשרים שנה].

תנא - תוספאה. התנא שונה ברייתות, שנוספו על המשניות [וזה רמז לכך שהתנא מוסיף את העשרים שנה].

תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, נגזר על העולם להתקיים, כנגד ששת ימי המעשה, כשכל אלף שנים משולות ליום אחד, ואחריהן אלף שנים שתהיינה שבת ומנוחה לעולם.

מששת אלפים אלו, שני אלפים מהן, נגזר על העולם להיות "שנות תהו", בלא תורה. שני אלפים אחריהן, הן "שנות תורה", בלא ימות המשיח. ושני אלפים אחריהן הן השנים הראויות להיות "ימות המשיח", שראוי לבוא בהם המשיח.

אבל, בעונותינו שרבו, יצאו מהן, כבר עברו משנות המשיח מה שיצאו מהן, כמה וכמה שנים שכבר חלפו, ועדיין משיח לא בא!

והגמרא מבארת את הברייתא:

שני אלפים שנות תורה, מאימת, מאימתי מתחילין למנות אותן?

אי נימא, אם נאמר שהמנין של אלפיים שנות תורה הוא ממתן תורה עד השתא, עד סוף ארבעת אלפים שנה מבריאת העולם, קשה, הרי ליכא כולי האי! שהרי מזמן מתן תורה עד שנת ארבעת אלפים לבריאה אין בהן אלפיים שנה. דכי מעיינת בהו, כשתעיין באלפים השנים הקודמות של תהו [אם תעשה חשבונן, כמו שיבואר], תרי אלפי, שני "אלפי שנים" שלמים, ופרטי דהאי אלפא, ועוד כמה חלקים מהאלף השלישי, הוא דהואי!

שהרי שנות התהו מבריאת העולם עד מתן תורה הם יותר מאלפיים שנה, כי התורה ניתנה בשנת אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה שנים לבריאת העולם.

1. בתוס' רבי אלחנן ובריטב"א מבואר, שהיתה לפניהם גירסא אחרת [וכן משמע ברש"י]. ולפי וחישוב השנים על פי פסוקי התורה הוא כך:

אדם הראשון - 1
שת - 130
אנוש - 235
קינן - 325
מהללאל - 395
חנוך - 622
מתושלח - 687
למך - 874
נח - 1056
שם - 1558
המבול - 1656
ארפכשד - 1658
שלח - 1693
עבר - 1723
פלג - 1757
רעו - 1787
שרוג - 1819
נחור - 1849
תרח - 1878
אברהם - 1948
דור הפלגה - 1996
יצחק - 2048
יעקב - 2108
יעקב במצרים - 2238
גלות מצרים - 210 שנים
יציאת מצרים וקבלת התורה - 2448

וקשה, שהרי מעת מתן תורה עד סוף האלף הרביעי יש רק אלף וחמש מאות וחמישים ושתים שנים? ^[1] [1552= 2448 - 4000], והחשבון חסר ארבע מאות ארבעים ושמונה

אותה גירסא, מקשה הגמרא על מה שאמרה הברייתא שכבר יצאו כמה וכמה שנים מימות שנים [448 = 1552 - 2000].

ומתרצינן: שני אלפים שנים של תורה אינם מתחילים מזמן מתן תורה, אלא מהזמן שנאמר עליו "ואת הנפש אשר עשו בחרן". והיינו, מעת שאברהם אבינו הכניס נפשות תחת כנפי השכינה, ושיעבדם לתורה, מהעת ההיא מתחילים למנות שני אלפים של תורה.

ומתי התחיל אברהם לעשות נפשות בחרן?

גמירי, מסורת בידינו, דאברהם בההיא שעתא, בעת ההיא, בר חמשין ותרתי היה, היה בן חמישים ושתים. ^[2]

[אברהם נולד בשנת אלף תתקמ"ח 1948, הוסף עליהם חמישים ושתים שנים + 52 = 2000].

כמה בצרן מדתני תנא, כמה שנים חסר לך מהשנים שאמר התנא? - ארבע מאה וארבעים ותמניא, ארבע מאות ארבעים ושמונה שנים.

כי מעיינת ביה, כשתעיין ותחשב כמה זמן יש מהעת שנאמר עליה "הנפש אשר עשו בחרן" עד מתן תורה, יצא לך החשבון שארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין.

מעת שהיה אברהם בן חמישים ושתים עד מתן תורה, זה בדיוק ארבע מאות וארבעים ושמונה שנים. ונמצא, שאלפיים שנות תורה נגמרו מאה ושבעים ושתים שנה אחרי חורבן הבית [ראה בטבלה].

אברהם בן 52 שנים - 2000
יציאת מצרים ומתן תורה - 2448
ביהמ"ק הראשון - 480 שנה אחרי יציאת מצרים - 2928
חורבן ביהמ"ק הראשון - אחרי שעמד 410 שנים - 3338
בנין ביהמ"ק השני אחרי 70 שנות גלות בבל - 3408
חורבן ביהמ"ק השני לאחר שעמד 420 שנים - 3828
172 שנים אחר החורבן - 4000

ה"תנא" שרוצה למנות כמה שנים כבר יצאו מימות המשיח, ואינו זוכר מנינו, יכול לשאול את ה"סופר" באיזה שנה הוא עומד למספר מלכות יון, ולפי חשבונו - בהוספת ארבעים ושמונה - יכול התנא לכוון מנינו.

שהרי הסופר מונה מעת התפשטות מלכות יון, שהיתה בשנת שלשת אלפים ארבע מאות וארבעים ושמונה 3448 לבריאת העולם, והתנא מונה משנת ארבעת אלפים 4000, נמצא שסדר השנים ה"פרטיים" של הסופר מקדימים בארבעים ושמונה שנים את סדר התנא.

אמר רב פפא: אי טעי תנא, אם טועה התנא, ולא ידע פרטיה כמה הוי, ואינו יודע באיזה שנה [ה"פרטי"] אשר הוא עומד בה - לישייליה לספרא כמה כתיב, ישאל את הסופר כמה שנים הוא כותב, לפי חשבונו, וניטפי עלייהו ויוסיף עליהם ארבעין ותמני ארבעים ושמונה, ומשכח ליה לחומריה [קשרו] וימצא את מנין השנים לפי חשבונו.

וסימניך סימן זה יהיה בידך:

הערות

^[1] בתוס' רבי אלחנן ובריטב"א מבואר, שהיתה לפניהם גירסא אחרת [וכן משמע ברש"י]. ולפי אותה גירסא, מקשה הגמרא על מה שאמרה הברייתא שכבר יצאו כמה וכמה שנים מימות המשיח, הרי כשנשנתה הברייתא בימי רב ענן [שסידר את "תנא דבי אליהו"], עדיין לא הסתיימו אלפיים שנות תורה? כי התורה ניתנה בשנת 2448. ואלף שנים לאחר מכן, בשנת 3448 התחילו למנות לשנות מלכות יון. ורב אשי, שהיה בסוף הגמרא, אחרי רב ענן, נפטר בשנת 738 לשטרות [שהיא שנת 4186 לבריאת העולם], שהיא אלף ושבע מאות ושלושים שנה מעת מתן תורה. ומתרצת על כך הגמרא, שמנין אלפיים שנה תורה מתחיל מעת שהיה אברהם בן חמישים ושתים שנה, ואילו אלפיים שנות המשיח מתחילות 172 שנה אחרי חורבן בית המקדש. ורב ענן שנה את הברייתא בשנים אלו, לפני פטירת רב אשי, בשנת 4186 לבריאת העולם. ועיין מהרש"א.

^[2] הקשו התוס' [לפי הבנת המהרש"א] הרי הדיבור הראשון של הקב"ה לאברהם היה בצאתו מחרן, ואז היה בן שבעים וחמש, כמו שמפורש בתורה, ואם כן איך שיעבד הנפשות להתורה, ומנין היה לו התורה, כיון דעדיין לא בא אליו דיבורו של הקב"ה? ומתרצים: לפי המבואר ב"סדר עולם" שאברהם אבינו יצא פעמיים מחרן, וברית בין הבתרים היה בארץ ישראל לפני יציאתו השניה, כשהיה בן שבעים שנה [שלושים שנה לפני לידת יצחק - ולכן נאמר בפרשת בא: "ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ארבע מאות ושלושים שנה"] מוכח שהדיבור "לך לך מארצך וגו" לא היה הדיבור הראשון שהקב"ה דיבר אל אברהם. ולכן שפיר שייך לומר שהקב"ה התגלה אליו מקודם לכן, ואף בטרם היותו בן חמישים ושתים שנה.

מלכות פרס היתה מושלת בעולם בפני (בזמן שהיה) הבית (בית המקדש) בנוי כבר שלשים וארבע שנה, מלכות יון משלה בפני הבית מאה ושמונים שנה, מלכות חשמונאי משלה בפני הבית מאה ושלש שנה, מלכות בית הורדוס גם כן מאה ושלש שנה, מכאן ואילך אחר זמן זה צא וחשוב את חשבונות הזמנים שלך לפי כמה שנים הן אחר חורבן הבית.

על כל פנים, אלמא מאתן ושית הוו [מכאן שמאתיים ושש שנים היו] מאז שבטל שלטון היוונים, ואז היתה תחילת התפשטותה של רומי, ואת אמרת [ואתה אומר] מאה ושמונים שנה הוו [הם] השנים שמלכות הרשעה פשטה קודם שחרב הבית! אלא מכאן יש להסיק מה שאמרנו לעיל, שעשרין ושית שנין קמו בהימנותייהו בהדי ישראל ולא אישתעבדו בהו [עשרים ושש שנים עמדו הרומאים בנאמנותם עם ישראל, לפי ההסכם שביניהם, ולא השתעבדו בהם], ואמטו להכי לא קא חשיב להו [ומשום כך לא החשיב אותם] ר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו, במנין השנים כשפשטה מלכות הרשעה על ישראל.

א אגב ברייתא זו מביאים, אמר רב פפא: אי טעי האי תנא [אם טועה תנא זה] שהוא מונה את מנין השנים לפי חורבן המקדש (כמבואר לעיל: "מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית"), ולא ידע [ואינו יודע] פרטי השנים כמה הוה [הוא], שמן הסתם אינו טועה ושוכח את המאות אלא את השנה המדוייקת, לישייליה לספרא [שישאל את הסופר] הכותב שטרות כמה הוא כתיב [כותב], שכן הסופרים היו כותבים לפי "מנין שטרות" שהוא ראשית שלטון היוונים, וניטפי עלייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה [ויוסיף עליהם עשרים שנה, וימצא את מספרו], וזאת משום שמנין השטרות החל שלוש מאות ושמונים שנה לפני חורבן הבית. וסימניך [וסימנך] לזכור את הדבר: "זה לי עשרים שנה אנכי בביתך" (בראשית לא, מא).

ולהיפך, אי טעי ספרא [אם טועה הסופר] ואינו זוכר מה פרט השנה, נשייליה [שישאל] את התנא כמה הוא חשיב [מונה] לחורבן המקדש, ונבצר מינייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה [ויפחית מהם עשרים שנה, וימצא את מספרו], וסימניך [וסימנך], שהתנא צריך להוסיף על מספרו של הסופר, והסופר מחסיר ממניינו של התנא: ספרא בצירא [הסופר ממעט, מקצר], תנא תוספאה [התנא שונה התוספתא] כלומר, התנא הוא זה שמוסיף על המספר.

ב ואגב חשבונות השנים, מביאים: תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של אליהו: ששת אלפים שנה הוי [הוא] זמן קיומו של העולם, שני אלפים ראשונים הם תוהו שממה, שלא היתה בהם תורה, שני אלפים שאחריו הם שנים של תורה, שני אלפים אחרונות הן הזמן המיועד לימות המשיח, בעונותינו שרבו יצאו מהן מאלפיים של משיח מה שיצאו מהן, כלומר, כך וכך שנים (שכל תנא מונה אותן לפי זמנו) ועדיין לא הגיע המשיח.

ושואלים: שני אלפים תורה מאימת [מאימתי] אתה מונה אותן? אי נימא [אם תאמר] ממתן תורה עד השתא [עכשיו], אלפיים של משיח — ליכא כולי האי [אין כל כך הרבה], דכי מעיינת בהו [שכאשר אתה מעיין בדבר], הרי מבריאת העולם עד מתן תורה תרי אלפי [שני אלפים] שלמים, ועוד פרטי דהאי אלפא הוא דהואי [פרטים של אלף זה שלישי הוא שישנם], שמתן תורה היה בשנת אלפיים ארבע מאות וארבעים ושמונה לבריאת העולם, ונמצא שעד שהחלו אלפיים של משיח לא נגמרו אלפיים של תורה!

אלא הזמן שמונים לאלפיים שנה של תורה הוא מאותו זמן שנאמר באברהם ושרה: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה), שפירשו חכמים שאלה היו אנשים ונשים שאותם קירבו אברהם ושרה לתורה, שאז החלה הפצת התורה בעולם, וגמירי [ולמודים אנו במסורת] שאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה [באותה שעה בן חמישים ושתים היה].

וכך עולה החשבון הראוי, שכן כמה שנים בצרן [חסרות] לאלפיים שנה של תורה מדתני [ממה ששונה] התנא, אם אתה מונה ממתן תורה ועד תחילת אלפיים של משיח? ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין [ארבע מאות וארבעים ושמונה שנים הן], כי מעיינת ביה [כאשר אתה מעיין בו] בחשבון זה, אתה מוצא כי מ"הנפש אשר עשו בחרן" עד מתן תורה, ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין [ארבע מאות ארבעים ושמונה שנים הן].

וגם לגבי ברייתא זו אמר רב פפא: אי טעי תנא ולא ידע פרטיה כמה הוי [אם טועה התנא ולא יודע את פרט השנים שלו כמה הוא], כשהוא שונה: "וכבר יצאו מאלפיים של משיח כך וכך שנים" ויודע כמה מאות עברו, ואינו זוכר את השנה המדוייקת, לישייליה לספרא [שישאל את הסופר] כמה הוא כתיב [כותב] למניין שטרות, ניטפי עלייהו ארבעין ותמני [יוסיף עליהם ארבעים ושמונה], ומשכח ליה לחומריה [וימצא את מספרו], וסימניך [וסימנך] לדבר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Persian Empire, which ruled the world before the construction of the Temple, continued to do so for 34 years in the presence of the Temple, i.e., after the Temple was built; the Greek Empire ruled for 180 years in the presence of the Temple; the Hasmonean dynasty ruled for 103 years in the presence of the Temple; and the Herodian dynasty likewise ruled for 103 years. From this point forward, you can go and calculate the date on which an event occurred by how many years it happened after the destruction of the Temple.

According to this statement of Rabbi Yosei, evidently when the Greek rule over the Jewish people ended and the Roman rule began it was 206 years before the Second Temple was destroyed, i.e., the two sets of one hundred and three years of the Hasmonean dynasty and the Herodian dynasty. But you said that when the Roman Empire stretched forth over Israel and ruled over them it was 180 years before the Temple was destroyed. This is not a contradiction, but rather, it proves that for 26 years the Romans stood faithfully with the Jewish people, honoring their agreement, and did not subjugate them. And therefore, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, does not count these 26 years among the total years in which the evil Roman Empire stretched forth over Israel and ruled over them.

§ Apropos the above baraita, the Gemara relates that Rav Pappa said: If this tanna, i.e., one who dates years in reference to the destruction of the Temple, forgot and did not know the details of the date with regard to exactly how much time had passed since the destruction of the Temple, e.g., he remembered the century but could not recall the exact decade and year, let him ask a scribe who writes official documents how many years he writes when he dates the documents. The dating system of scribes uses as its starting point the beginning of the Greek rule, 380 years before the destruction of the Temple. And let him add 20 years to the number, and in this manner he will find his number [leḥumreih]. And your mnemonic to remember this is the verse: “These twenty years have I been in your house” (Genesis 31:41).

Similarly, if a scribe forgot the exact year, let him ask the tanna how much time he calculates has passed since the Temple’s destruction, and he should deduct from the number twenty years, and in this manner he will find his number. And your mnemonic to remember that the tanna adds twenty to the date of the scribe, whereas the scribe deducts twenty from the number of the tanna, is as follows: A scribe deducts, while a tanna adds on [tosfa’a]. This is a play on the phrase tanna tosfa’a, which also means to teach the Tosefta, the practice of a tanna.

In relation to the discussion on the calculation of years, the Gemara states that one of the Sages of the school of Eliyahu taught: The world is destined to exist for six thousand years. For two thousand years the world was waste, as the Torah had not yet been given. The next set of two thousand years are the time period of the Torah. The last set of two thousand years are the period designated for the days of the Messiah, but due to our many sins there are those years that have been taken from them, i.e., such and such years have already passed and have been taken from the two thousand years that are designated for the Messiah, and the Messiah has not yet arrived. Whenever a tanna taught this baraita, he would insert the number of years that was correct for his time.

The Gemara asks: With regard to the two thousand years of the time period of the Torah, from when are they counted? If we say that they started from the giving of the Torah until now, then there is not enough time for all of these years. As, when you examine the calculations, it is evident that from the creation of the world until the giving of the Torah there were two thousand years plus a part of this third thousand, as the Torah was given 2,448 years after the creation of the world. This would mean that the time period of the Torah encroaches upon the days of the Messiah.

Rather, the two-thousand-year time period of the Torah is counted from the time when it is stated about Abraham and Sarah: “And the souls that they had gotten in Haran” (Genesis 12:5), which is interpreted by the Sages as referring to the men and women who were brought closer to the Torah by Abraham and Sarah. Therefore, it was at this point that the Torah began to spread throughout the world. And it is learned as a tradition that at that time Abraham was fifty-two years old.

How many years are missing from the two thousand year period of the Messiah, if the period of the Torah that is taught by the tanna is counted from the giving of the Torah? There are 448 missing years. When you examine the calculation from the time when it is stated about Abraham and Sarah: “The souls that they had gotten in Haran,” until the time of the giving of the Torah, there are 448 years.

With regard to this baraita as well, Rav Pappa said: If a tanna meant to state that at his time such and such years were already lost from the two thousand years that are designated for the days of the Messiah, but he forgot and did not know the details of exactly how much time had passed, let him ask a scribe how many years he writes when he dates documents. And let him add forty-eight to the number, correcting for the century, and in this manner he will find his number. And your mnemonic for this is the verse:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומקשי' וכי כך אמר ר' יוסי כי מלכות הרשעה ק"פ שנה בפני הבית פשטה על ישראל בלבד והתניא ר' יוסי [ברבי] אומר מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה מלכות יון בפני הבית ק"פ שנה מלכות בית חשמונאי ק"ג שנה מלכות הורדוס ק"ג מיכן ואילך צא וחשוב לחרבן.

הנה ממלכות בית חשמונאי מלכות רומי היא אלמא מאתן ושית הוו. ופרקי' ר' יוסי כ"ו דקמו להו בהימנותיהו לא חשיב להו דלא חשיב אלא שנין דאישתעבידו להו והני כ"ו לא אישתעבידו להו.

אמר רב פפא אי טעי תנא ולא ידע כמה פרטי. והוא התנא דתני להא מתניתא דר' יוסי ואמר מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה מלכות יון בפני הבית ק"פ שנה מלכות בית חשמונאים ק"ג מלכות הורדוס ק"ג שנה לדברי ר' יוסי אתה מוצא בעת שחרב הבית היה למלכות יון שפ"ו שנים אלא שאין אנו עכשיו מחשבין להן כן לפי ששש שנים מלכו בעילם ואח"כ פשטה מלכותם בכל העולם כדבעינן למימר לקמן הלכך הנך שית שנין דלא פשטה מלכותם בכל העולם לא חשבינן להו וכי בצרת להו משני מלכותם הוו להו בעת שחרב הבית ש"פ שנים שכל ימי הבית ת"כ הוו דל מינייהו ל"ד לפרס ושית שמלכו יון בעילם הא מ' אישתיירו להו ש"פ שנה הלכך כד מוספת על שנות החרבן ש"פ שני משכחת להו לשני מלכות יונאי:

חרבן הבית תתקע"א זה הוא התנא שמחשב תתקע"א לחרבן וספרא מחשב למלכות יון שהוא קודם החרבן ש"פ שנה. ובזמן שיש לחרבן תתקע"א שנה הוא למלכות יון אלף שנה והוא חשבון השטרות שהתחילו למנות משנת שלשת אלפים וד' מאות [וארבעים ושמונה] לבריאת עולם והסימן ג' תמ"ח לפי שאחר אלפים ותמ"ח שנה לבריאת עולם יצאו בני ישראל ממצרים וניתנה להם התורה והסימן ב' תמ"ח ואחר ת"פ שנה לצאתם ממצרים בנה שלמה בית ראשון ועמד ת"י שנה ואחר ע' שנה לחרבן הבית נבנה בית שני ומלכו בו פרסיים ל"ד שנים ומלכו יון שש שנים בעילם ואחר כך פשטה מלכותם בכל העולם נמצא עתה מעת שנברא העולם עד שפשטה מלכות יון בכל העולם ג' תמ"ח ולפיכך כשאתה משליך משנות העולם ג' תמ"ח הנשאר בידך משני העולם הוא מנין שני מלכות יון כמו שנתינו זו שהיא שנת ד' אלפים ותתי"ג לעולם כשתסיר מהם ג' תמ"ח נשארו בידך אלף ושל"ה למלכות יון ואם יטעה התנא בפרטן שהן ע"א ישאל לסופר כמה פרטין. יאמר לו נ"א מוסיף כ' הרי ע"א ואלו הן פרטי התנא וסימן זה לי עשרים שנה בביתך.

כלומר עשרים שנה למצוא חשבון חרבן הבית וכן אם טעה הסופר בפרטיו שואל לתנא כמה פרטיו ופוחת כ' ומוצא פרטיו וסימן תנא תוספאה ספרא חסריה:

תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תהו. פי' שני אלפים שנה משנברא העולם עד שבא אברהם אבינו והכניס בני אדם תחת כנפי השכינה כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן וגמירי דאברהם אבינו בההיא עידנא בר נ"ב שנין הוה. מ"ח עם נ"ב הרי מאה לא"א כשהוליד את יצחק ועל יצחק נאמר כי גר יהיה זרעך וגו' גירות ועבדות ת' שנה עד שיצאו ממצרים הרי תמ"ח שנים מההיא שעתא ופרטן מ"ח עד שהוליד את יצחק ס' עד שהוליד יצחק את יעקב מאה ול' עד שירד יעקב למצרים מאתים ועשר שנים עד שיצאו ממצרים מנין רד"ו ובשנת אלף תקנ"ב למתן תורה שלמי שני אלפים תורה ואח"כ שני אלפים ימות המשיח ובעונותינו שרבו ויצאו מימות המשיח תת"ג שנה עכשיו אם טעה זה התנא פי' שאמר ובעונותינו שרבו יצאו מהם כך וכך והוא שמחשב לבריאת עולם ובפרטי שואל לסופר פירוש שמחשב למלכות יון כמה פרטי בידו ואמר לו נ"א מוסיף עליהן מ"ח הרי צ"ט ואלו הן פרטיו וסימן מ"ח עיר.

אמר רב פפא אי טעי האי תנא. פי׳ תנא דמני שני חרבן בית שני בפרטי שאינו יודע הפרט שלו דאילו בכללי דהיינו מאות לא אפשר דטעי נשייליה לספרא פי׳ לסופר השטרות שהוא מונה למלכות יון שכן מונין בגול׳ כמה חשיב ונטעי תנא אחושבניה דפרטה דספרא עשרין שנין ומשכח לאחמריה פי׳ לפי שמלכות יון היה בפני הבית שפ״ו שנים כדלעיל וספרא לא חשיב הנהו שית שנין דמלכו בעולם אשתכח הכי חרב הבית איה מונה הסופר ש״פ וכשהתנא מונה לחרבן הבית בא׳ שנין היה מונה הסופר ת״א נמצא פרט התנא עולה לפרט הסופר עשרין שנין לעולם וסימניך זה לי עשרין שנה בביתך פי׳ התנא אומר כן לספרא זה לי עשרים שנה שאני בפרטך של עכשיו וכן על הדרך שאמרנו אי טעי ספרא ולא ידע פרטי יפחות מפרט התנא עשרים ומשכח לאחמריה וסימניך ספרא ותנא תוספאה ואי לאו האי סימנא דבעי לומר בדין הוא דמצי למימר דתנא משכח חומריה כי בציר מפרט הסופר המנין שנין וספרא משכח חומריה כי מוסיף על פרט התנא תמנין שנין דוק ותשכח.

גרסינן ז״ל אילימא ממתן תורה ועד השתא ליכא כולי האי דכי מעיינת בה כו'. ופי׳ הוא ז״ל אילימא ממתן תורה ועד תשלום ד׳ אלפים ליכא כולי האי דהא כי מעיינת בדורות של תוהו מבריאת עולם ועד מתן תורה תרי אלפי ופרטה דחד אלפא משכחת בהו דהיינו שני אלפים ותמ״ח שנה והני תמ״ח דטפו בהא בצרי מתרי אלפי דתורה ואין שיטה זו נכונה חדא דבכולהו נוסחי גרסינן ותו כי מעיינת בה כו׳ ועוד דלישנא דעד השתא לא משמע משום סוף ארבעת אלפים דלישנא דעד השתא לשון התלמוד בימי רב אשי והקבלה בידינו כי רב אשי נפטר לתשל״ח לשטרות שהם קפ״ו שנים אחר תשלום ד׳ אלפי׳ ועוד דלמה ליה לאוכרוחי דעד ד׳ אלפים ליכא כולי האי מטעמא דבריאת עולם ועד מתן תורה איכא תרי ופרטה מגופא מצי מכרח לה דליכא ממתן תורה ועד תשלום ד׳ אלפים אלא אלף תקנ״ד ת״פ עד בנין הבית ובנין הבית ת״י וגלות בבל ע׳ שנין בית שני ת״ב מן החורבן עד תשלו׳ ד׳ אלפים קע״ב הרי אלף תקנ״ד לכך פירשו רבותינו הצרפתים ז״ל אילימא ממתן תורה ועד השתא דהיינו ימי רב אשי ליכא כולי האי שהרי מיציאת מצרים עד תחילת חשבון שטרות אלף שנים כדאמרינן לקמן דשבקיה לאלפא קמא ותשל״ח דשטרות שבו נפטר רב אשי הרי אלף תשל״ח ליציאת מצרים ממתן תורה ועד בית ראשון ת״פ שנים ובית ראשון ת״י וגלות בבל ע׳ ובית שני ת״ב הרי אלף ש״פ ומאחר החרבן עד שנפטר רב אשי שנ״ח שנים כי הוא נפטר לתשל״ח לשטרות כמו שאמרנו ובשעת החרבן היה מונה הסופר ש״פ שנים כדאיתא בשמעתין יש מש״פ עד תשל״ח שנ״ח שנה גם כן הרי ממתן תורה עד פטירת רב אשי אלף תשל״ח ותו כי מעיינת כו׳ ועוד יש לך קושיא אחרת דכי מעיינת בהו בהני ארבעת אלפים לא תמצאם מוחלקים לאלפים אלפים כמו שאתה אומר דהא בימי התוהו איכא תרי אלפי ופרטה דהאי אלפא דהיינו אלפים תמ״ח כדכתב ר״שי ז״ל ונמצא התנא גורע משנות התלמוד תמ״ח ומוסיף אותן על שנות התור׳ אלא מואת הנפש כו׳ והוי יודע דהא דנקטינן אילימא ממתן תורה ועד השתא לרבותא נקטיה לה שאפילו אתה מונה עד הזמן של רב אשי ליכא כולי האי וכל שכן שהיה לך למנות עד ימי התנא עצמו והרי זה מבואר יפה ובקוצר והאי דקאמר רב פפא אי טעי תנא כו׳ פי׳ תנא דלעיל אמונה שני אלפים של ימות המשיח ובעי למידע כמה עברו מהן וטעי בפרטי נשייליה לספרא כלומר המונה למלכות יון כמה חשיב ונטפי אפרטה דספר׳ ארבעין ושמנה ומשכח ליה לחומריה פי׳ מפני שמסורת בידינו ומנין ברור כי קע״ד אחר חרבן הבית נשלמו ד׳ אלפים הילכך הסופ׳ היה מונה בתחילת חמשת אלפים תקנ״ד שנה כי בשעת החרבן היה מונה ש״פ הוסף עליהם קע״ד דבתר הכי הרי תקנ״ד נמצא פרטו של סופר נ״ד כשהתחיל התנא למנות שני אלפים של ימות המשיח וכשהשלים הסופר אותו פרט והתחיל למנות פרט אחר היה התנא מונה מ״ח נמצא פרט התנא מוסיף על פרט הסופר מ״ח ולהכי קאמר דאי טעי תנא דליטפי על פרט הסופר מ״ח שנים ומשכח חומריה ואי טעי ספרא נשייליה לתנא פרטיה וניבציר מיניה מ״ח ומשכח חומריה סימניך ספרא בצירא ותנא תוספאה פי׳ והכא נמי בדין הוא דמצי למימר דאי טעי ספרא נטפי על פרטי דתנא נ״ד שנים שהיה מונה כשהתחיל התנא פרטו ואי טעי תנא דנבציר מפרטי דספרא הנהו נ״ד שנים אלא דבעי למינקט אידך חושבנא משום סימנא דסיפרא בצירא ותנא תוספאה.

בפרש"י בד"ה ה"ג דכי מעיינת בהו כו' ולא גרסינן ועוד דכי מעיינת כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא גריס ליה דהא שפיר איכא לפרושי ב' קושיות דממתן תורה עד השתא ליכא שני אלפים דחסרה להו תמ"ח ועוד דכי מעיינת בשני דתוהו טפי להו דהוו ב' אלפים ותמ"ח ואפשר לומר דא"כ הקדים המאוחר דמעיקרא ה"ל למפרך ארישא דב' אלפים תוהו ובתר הכי אב' אלפים תורה אלא ע"כ דחדא קושיא הוא דאותן שנין דטפי בתוהו בצרי בתורה מיהו ק"ק אמאי לא נקט המקשה מלתיה ארישא ב' אלפים תוהו עד מתן תורה הא טפי להו תמ"ח שנין ודו"ק:

בד"ה אלא מן ואת הנפש ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא דרשו כן מלשון עשו וכ"ה באגדות חלק ע"ש:

תוס' בד"ה וגמירי דאברהם כו' ואע"ג דכתיב ואברהם בן ה' כו' עכ"ל לכאורה הוא מגומגם הגם שהיה אז בן ע"ה אמר הכתוב שפיר שלקח עמו אז הנפש אשר עשו כבר בחרן בהיותו בר נ"ב שנין כמו שהזכיר הכתוב שלקח עמו שרי ולוט ואת רכושם וגו' שרכשו כבר בחרן ואפשר לפרש כוונתם משום דלכאורה הדיבור שבפרשת לך לך מארצך וגו' היה הדבור הראשון שבא לאברהם מפי הש"י לצאת מחרן ואז היה בר ע"ה שנה וא"כ היאך נאמר שכבר בהיותו בר נ"ב שנה שיעבד הנפשות לאורייתא מאין היה לו התורה כיון דעדיין לא בא אליו דיבורו של הש"י ואהא תירצו דע"כ ב' יציאות היו ונדבר אתו כבר בין הבתרים כשהיה בן שבעים וע"כ אין מוקדם ומאוחר בזה בתורה והשתא איכא למימר נמי דכבר בהיותו בן נ"ב היה אתו דבור הש"י וק"ל:

רש"י סד"ה לחומריה. ודרך קצרה נקט למילתיה. גם הוא ז"ל נקט כאן דרך קצרה ובסה"ד הסמוך הוסיף דברים ועוד דבעי כו'. והא דל"ק משום סימנא דעשרים שנה כמש"כ לקמן בסה"ע. משום דעל פ' היה ג"כ משכח סימנא ומשה בן שמונים שנה:

רש"י ד"ה ה"ג דכי מעיינת. הרי תק"ב שנה לנח כשנולד שם כדכתיב שם בן ק' כו'. כצ"ל. ודע דע"כ שנת המבול אינה עולה מן המנין כדאיתא בב"ר פ' ל"ב סי' ו' ובירושלמי ריש ר"ה. דאלת"כ הרי שם היה אז בן ק"א שנה. או דיהיה פי' שנתים אחר המבול אחר התחלתו. או כשהולידו היה בן תק"ב שלימות והמבול התחיל בראשית שש מאות וכ"מ בב"ר פכ"ו "דאפי' יפת שהוא הגדול לכשיבא המבול אינו בן ק'" ודו"ק:

רש"י ד"ה דכמה בצירן. לך השתא מאלפים דתורה כו'. כ"ה בע"י:

גמרא כמה בצרן כו' תמ"ח שנין כי מעיינת כו'. כצ"ל. ומלת הויא למחוק וכן בע"י ליתא:

גמ' תנא תוספאה. נ"ב כותב התיבות מלאים במקום הצריך להשמר מן הטעות ולרש"י ל"פ כך. משום דאין כותבין הלכות. מ"מ בימי האמוראים האחרונים כבר התחילו לכתבן:

שם ימות המשיח. נ"ב ראוים להיות יה"מ היום אם בקולו תשמעו:

(ט סע"א) וניטפי עלייהו ארבעין ותמני וכו'.—בשו"ת רלב"ח סי' קמג הוכיח מדברי רס"ג, שהיה מפרש "אי טעי תנא וכו'" שהוא במנין בריאת העולם, שבין מנין בריאת העולם ובין מנין מלכות יון יש הפרש בפרט מ"ח שנה, שמנין מלכות יון התחיל מג' אלפים תמ"ט ואילך, ומנין זה הוא למולד וי"ד, דהיינו מולד הקבוע לר"ח תשרי, שבו נברא האדם, וכן הוא מנין הגאונים כנראה מתשובות רש"ג. אבל לפי מנהגנו שמונים ממולד בהר"ד שהוא מולד של תוהו הנחשב לר"ח תשרי של קודם שנברא העולם התחיל מנין השטרות בשנת ג"א ת"נ ליצירה, וכך היו מונים אנשי א"י (עי' שו"ת רשב"ץ ח"א סי' קנג). ועי' עוד בספר העבור לר' אברהם ב"ר חייא הנשיא (מאמר ג' שער ז') שכתב בשם רס"ג: "השנה שאנו עומדים בה היום היא שנת אלף רל"ח למלכות אלכסנדרוס, והיא שנת ד' תרפ"ו לב"ע לחשבוננו. ויש אחרים שחושבים היום לב"ע תרפז. ואל יעלה בלבך כי החשבון הזה נכון הוא, כי קדמונינו נתנו לנו מסורת בתלמוד שיש בין סדר עולם ובין מלכות אלכסנדרוס באחדים ב' שנים ונתנו סימן לזה כי זה שנתים הרעב ואתה מוצא בין ח' שנים אשר בין האחדים באלף רל"ח למלכות אלכסנדר ובין שש שנים אשר הן האחדים בד' תרפ"ו לב"ע לחשבוננו ב' שנים כדברי קדמונינו".

מלכות פרס בפני הבית. בזמן הבית בעודו בנוי לאחר שבנאו כורש נמשכה מלכותו שלשים וארבע שנים ובטלה ותפשוה בני יון ומלכו מאה ושמונים הרי מאתים וי''ד ובני חשמונאי נטלו מלכות מיונים ומלכו ק''ג והורדוס אחריהם ק''ג הרי ד' מאות וכ' שנה שהיה בית שני בישובו: מכאן ואילך. ממלכות הורדוס ואילך חרב הבית ובטלה מלכותן: צא וחשוב. והבא למנות סדר חכמים וחייהם או שני שטר חוב או שום מעשה המאורע ימנה לחורבן מעכשיו כך וכך שנים לחורבן הבית אלמא מאתן ושית קודם חורבן הבית פשטה דהא אמרן לעיל דרומיים וישראל נטלו יחד המלכות מיונים וקתני הכא דישראל מלכו קודם חורבן מאתן ושית: אמטו להכי לא חשיב להו. ר' ישמעאל לעיל בהדי הנך דפשטה על ישראל דהא בהנהו לא שלטה עליהן דשותפי הוו: אמר רב פפא אי טעי האי תנא. דתנייה להך מתני' דצא וחשוב אחר חורבן: ולא ידע. במנין שנים שאחר חורבן הבית כמה שנים טעה בשנה שהוא עומד בה לא ידע אי שנת כ' היא על המאות או שנת כ''א או שתים: פרטי כמה הוו. אין אדם טועה במאות אלא טועה בשנה או בשתים דהיינו פרטי דמאות ואלפים הוו כללי: נשייליה לספרא כמה. לסופר הכותב גטין ושטרות שהוא מונה למלכות יון כדאמר לקמן (דף י.) בגולה אין מונין אלא למלכות יון ואין מונין לתחלת מלכותן שהיו שש שנים מקוטעות שלא מלכו אלא בעילם ומשש שנים ואילך פשטה מלכותן ומשם והלאה מונין להן כדאמר לקמן נישייליה האי תנא לספרא כמה פרט השנים יש לו על הכלל שלו: ונטפי עלייהו. תנא עשרין שנין אם יש לו לסופר פרט ט''ו על כללו למנין יונים יש לו לתנא ל''ה פרט על כללו למנין שני חורבן: לחומריה. קשר כלומר סכום חשבונו ימצא כהוגן שהרי מנין הסופר מתחיל ש''פ שנים קודם החורבן כדתניא לעיל דיון נטלו מלכות לסוף ל''ד לבנין הבית הוסף עליהם שש שנים שאין מונין להן הרי תחלת מניינם לסוף מ' לבניינו דהיינו ש''פ קודם חורבן נמצא כשהתחיל תנא למנות לחורבן ומנה כבר כ' שנה נשלם כלל הסופר להיות ד' מאות וכשהיה לסופר אחת פרט הי' ליה לתנא כ' ואחת כשהיה לסופר עשר שנים פרט היה לו לתנא ל' כשהגיע הסופר לת''ק ואחת יש לו לתנא קכ''א דהוי פרטי כ''א וה''ה דמצי למיתני נבצר מנייהו תמנן ואידי ואידי חד חושבנא ודרך קצרה נקט למלתיה: ואי טעי ספרא. בפרטא דידיה נשייליה לתנא כמה פרטא דיליה ונבצר מינייהו עשרין וטעמא כדפרישית ואם יהיו לו לתנא מאתים ול' יהיו לו לסופר שש מאות ועשר ואם יש לתנא מאתים ועשר יהיו לו לסופר חמש מאות ותשעים וה''ה דמצי למיתני ניטפי עלייהו תמנן אלא משום דרך קצרה נקט ועוד דבעי לאוקומי בצירותא אספרא ותוספתא אתנא משום סימנא דספרא בצירא ותנא תוספאה: וסימנך. שלא תתחלף הי מבצר והי מטפי: ספרא בצירא. מדקדק בתיבות וכותבן במסורה בחסרון אותיות: תנא תוספאה. תני תוספתא: ששת אלפים שנים. נגזר על העולם להתקיים כמנין ימי השבוע וביום השביעי שבת ובשבעת אלפים נוח לעולם: שני אלפים. ראשונים נגזר עליו להיות תוהו בלא תורה: ושני אלפים תורה. בלא ימות המשיח: ושני אלפים ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו. משני אלפים אחרונים מה שיצאו ומשיח לא בא: אי נימא ממתן תורה ועד עכשיו. עד גמר ארבעת אלפים לבריאת עולם כדקאמרת ליכא ב' אלפים: דכי מעיינת בהו. בשני קמאי דתוהו קודם מתן תורה תרי אלפים ופרטי מאלף ג' תמ''ח שנים משכחת בהו: הכי גרסינן דכי מעיינת בהו בשני דקודם מתן תורה כו'. ולא גרסינן ועוד דכי מעיינת כו' ופירושם כדפרישית צא וחשוב שנות דור ודור שחי כל אחד קודם שנולד בנו דשנים שאחרי כן אתה נותן לבן ותמצא מאדם עד שנולד נח תתרנ''ו שנים ונח חי תק''ב שנים קודם שנולד שם דכתיב (בראשית ה) ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו' כשנולד בנו הראשון היה בן ת''ק שנים ויפת הוא הגדול מחם שנה וחם גדול משם שנה הרי תק''ב שנים לנח כשנולד שם כדכתיב (שם יא) בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול ואם שם לת''ק שנים דנח אתייליד כי מטו שנתים אחר המבול הוה ליה בר ק''ב דהא כתיב (שם ז) ונח בן שש מאות שנה והמבול היה חשוב תק''ב דנח ומאה דשם עד ארפכשד והוסף על נ''ו של פרט הרי תרנ''ח וארפכשד הוליד את שלח בל''ה הרי תרצ''ג ומשלח עד עבר ל' הרי תשכ''ג ומעבר עד פלג ל''ד הרי תשנ''ז ומפלג עד רעו ל' הרי תשפ''ז ומרעו לשרוג ל''ב הרי תתי''ט ומשרוג לנחור ל' הרי תתמ''ט ומנחור לתרח כ''ט הרי תתע''ח ומתרח לאברהם ע' הרי תתקמ''ח על אלף ומאברהם עד יצחק ק' הרי אלפים ומ''ח ומיצחק עד מתן תורה ת' שנים כיצד ס' עד שנולד יעקב וברדתו למצרים כתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה הרי ק''צ משנולד יצחק וישראל היו במצרים רד''ו הרי ד' מאות ומ''ח שנים על אלפים לבריאת עולם נמצא ממתן תורה עד ד' אלפים לבריאתו של עולם אלף וחמש מאות וחמשים ושתים: אלא מן ואת הנפש וגו'. ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא: וגמירי דההיא שעתא הוה אברהם בר נ''ב. הוסיפם על אלף ותתקמ''ח שהיו בידך כשנולד אברהם הרי אלפים תוהו: דכמה בצירן. לך השתא דתורה דתני תנא: תמ''ח שנים. היו בצירן לך: כי מעיינת מואת הנפש אשר עשו עד מתן תורה. הכי הוו הוסף אותן על מנין מתן תורה ונמצא אלפים מכוונין מואת הנפש אשר עשו וגו' עד גמר ד' אלפים לבריאת עולם והוא קע''ב שנים לאחר חורבן כיצד הרי מנית עד יציאת מצרים תמ''ח על עודף אלפים וכתיב (מ''א ו) ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל עד ויבן שלמה את הבית הרי תתקכ''ח על אלפים כשנבנה הבית וימי בית ראשון ד' מאות ועשר הרי שלשה אלפים ושל''ח שנים וגלות בבל ע' שנים הרי ת''ח וימי בית שני ת''ך הרי תתכ''ח נמצא קע''ב חסרין מד' אלפים והכי תני בסדר עולם: אי טעי תנא. דתני ובעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו ורוצה למנות כמה יצאו מימות המשיח וטועה בשנה או בשתים או יותר דלא ידע פרטי על כלל המאות כמה הוו דאין אדם טועה במאות לפיכך לא הוצרך רב פפא לתת סימן בטעותא דכללי: לישייליה לספרא. המונה למלכות יון כמה פרטי הוא כותב על כללא דידיה: ונטפיה. תנא בפרטא דידיה על פרטא דספרא: מ''ח שנה. שהרי מנין התנא מתחיל לאחר קע''ב שנים לחורבן הבית ששלמו שני אלפים תורה ומנין הסופר מתחיל ש''פ שנים קודם חורבן הבית הרי מנין הסופר קודם לתנא תקנ''ב שנים וכשמונה התנא ארבעים ושמונה שנה נשלמו כללו של סופר לשש מאות והתחיל פרטו מכאן ואילך כשהיה לו שנה פרט היו לו לתנא מ''ט כשהיו י' שנים פרט היו לו לתנא נ''ח וה''ה דמצי למימר ונבציר מינייהו נ' ושנים שנה שהי' לו לסופר קודם שהתחיל תנא למנות אלא משום דאנח סימנא מ''ח עיר ועוד דבעי לאוקומי בצירותא אספרא משום סימנא דספרא בצירא תנא תוספאה: תנא תוספאה. קורא מקרא שלם בתוספת אותיות. לישנא אחרינא קרי תוספאה וזה נראה עיקר דלענין קריאה דקרא לא שייך תנא כלל אלא קרא:

וגמירי דאברהם אבינו בההיא שעתא בר חמשין ותרתי שנין הוה. ואע''ג דכתיב (בראשית יב) ואברם בן חמש [שנים] ושבעים שנה בצאתו מחרן שתי יציאות הוו שהרי בברית בין הבתרים היה בן שבעים ואז היה בא''י ושוב חזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתא בסדר עולם ובפ''ק דשבת (דף י. ד''ה ושל) הארכתי היטב:

דף ט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד