עבודה זרה ג ע"ב

דף ג - ב

ומתרצינן: אין זו טרוניא, משום דישראל בעולם הזה נמי, זימני לפעמים קורה  דמשכא להו תקופת תמוז נמשכת להם תקופת תמוז, דהיינו ימי החום, עד חגא, חג הסוכות, והוי להו ישיבת הסוכה צערא, ובכל זאת מקיימין מצות סוכה.

ומקשינן: וכי מקיימים ישראל מצות ישיבת סוכה בימי החום כשהחמה קודרת?

והאמר רבא, מי שהוא מצטער - פטור מן הסוכה. וגם בני ישראל יוצאים מן הסוכה מפני החום?

ומתרצינן: חילוק גדול יש בין בני ישראל לאומות העולם. כי אדם מישראל, נהי על אף דפטור המצטער מן הסוכה, ויוצא ממנה, אבל בעוטי מי מבעטי, האם בועטים ישראל ומזלזלים ורוצים להשליך ולהתנתק מהמצוות?! אדרבה, הם יוצאים בצער ^[13] ואילו אומות העולם בועטים במצוה היחידה שניתנה להם, ואינם עומדים בנסיון אפילו שעה אחת.

מיד שעושים כן אומות העולם - הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהם, כביכול -

שנאמר [שם] במזמור ההוא, "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו", על זכיית בני ישראל בדין.

אמר רבי יצחק: אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא - אלא אותו היום בלבד.

עד כאן מאמרו של רבי חנינא בר פפא ואיתימא רבי שמלאי, בתאור יום הדין לעתיד לבוא.

איכא יש מהתלמידים, דמתני ששנו להא מאמר דרבי יצחק "אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד", אהא, על ברייתא אחרת.

דתניא, רבי יוסי אומר: לעתיד לבוא באין עובדי כוכבים, ומתגיירין.

וטרם שרבי יוסי גומר דבריו, מקשינן: ומי מקבלינן מינייהו?! האם נקבל מהם גרים לעתיד לבוא?! -

והא תניא הרי שנינו: אין מקבלים גרים לימות המשיח [ונדרש ממה שאמר הנביא ישעיה [נד]: "מי גר אתך עליך יפול". כלומר, רק מי שגר עם בני ישראל בעת גלותם, הוא זה שיפול ויצטרף אליהם בעת גאולתם ופדות נפשם. כי שאר הגרים, אינם מתגיירים מתוך הכרת דעת האמת, אלא מפני רצונם לקבל שכר בתוך בני ישראל].

כיוצא בו מצאנו, שלא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, בעת שבית ישראל היו שלווים על אדמתם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.

ומתרצינן: אכן, אנו אין מקבלים אותם - אלא שנעשו גרים גרורים, שהם מתגיירים מאליהן, ובאים להתגייר בראותם גדלותם של ישראל ^[14].

וממשיך רבי יוסי מאמרו: לעתיד לבוא באין עובדי כוכבים ומתגיירין, ומניחין תפילין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם.

כיון שרואים מלחמת גוג ומגוג שניבא עליה הנביא יחזקאל [פרק לח] שיבואו לארץ ישראל לכבשה לעתיד לבוא אחרי שיתיישבו ישראל על אדמתם ^[15] -

אומר [גירסת הרש"ש: אומרים, כלומר הגרים הגרורים] להם, לגוג ומגוג: על מה באתם?

אומרים לו [גירסת הרש"ש: להם] גוג ומגוג: על ה' ועל משיחו, ללחום נגדם!

שנאמר [שם]: "למה רגשו גוים, ולאומים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ, ורוזנים נוסדו יחד, על ה' ועל משיחו".

וכשהגרים הגרורים רואים זאת, חושבים שגוג ומגוג ינצחו את בני ישראל, עוזבים את עם ישראל, ומתחרטים על גירותם, וכל אחד מנתק מצוותו, והולך.

שנאמר [שם]: "ננתקה את מוסרותימו, ונשליכה ממנו עבותימו" - והם המצוות, שרק זה עתה התחילו לקיים. ^[16]

והקדוש ברוך הוא יושב ומשחק על שטותם, שנאמר [שם] "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו".

ועל מאמר זה של רבי יוסי, אמר רבי יצחק: אין לו להקדוש ברוך הוא שחוק, אלא אותו היום בלבד.

ומקשה הגמרא על רבי יצחק, שאמר אין לו להקב"ה שחוק -

איני, והלא אין הדבר כן -

והא אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום, ומהם שלש שעות הראשונות - הקדוש ברוך הוא יושב, כביכול, ועוסק בתורה.

שלש שעות השניות - הקב"ה יושב על כסא הדין ודן את כל העולם כולו. ^[17]

כיון שרואה שנתחייב העולם כלייה - עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים ^[18].

שלש שעות השלישיות - יושב וזן קוצב להם את מקורות פרנסתן את כל העולם כולו, מקרני ראמים [חיה גדולה] עד ביצי כינים [מין שרץ קטן מאוד]. כלומר, מגדול ועד קטן.

שלש שעות רביעיות - יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר [תהלים קד]: "לויתן זה יצרת לשחק בו". ^[19]

הרי שהקב"ה שוחק כל יום?

ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: עם בריותיו, הלויתן, הקב"ה משחק. ואילו על בריותיו, על עבירותיהן של בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד ^[20].

רב נחמן בר יצחק תירץ, שהקב"ה משחק עם בריותיו, ושואלו רב אחא, שאכן כך הוא בזמן שבית המקדש קיים ויש שחוק לפניו, אבל מיום שחרב בית המקדש, ואין שחוק לפניו - מה עושה הקב"ה בשלש שעות הרביעיות במקום משחקו עם הלויתן.

אמר ליה רב אחא לרב נחמן בר יצחק: הרי מיום שחרב בית המקדש, אין שחוק להקדוש ברוך הוא -

וטרם שמסיים שאלתו, דנה הגמרא:

ומנלן מנין לנו, דליכא שחוק לפני הקב"ה, מיום שחרב בית המקדש -

אילימא אם נאמר ממקרא דכתיב [ישעיה כב]: הנביא ישעיה בנבואתו על חורבן בית המקדש אומר: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק", ומכאן נמצאת למד שאין שחוק לפני הקב"ה מיום חורבן בית המקדש -

אין ממקרא זה ראיה, כי -

דלמא הלא יתכן, שרק ההוא יומא ביום ההוא, יום חורבן בית המקדש, קרא הקב"ה לבכי ולמספד, ותו לא, ואחרי כן אין עוד בכי ומספד לפניו?

אלא, שמא תאמר שנלמדנו ממקרא זה, ^[21] דכתיב [תהלים קלז] שאמרו בני ישראל בגלותם לבבל: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר? אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני! תדבק לשוני לחכי - אם לא אזכרכי!

הרי גם ממקרא זה אין ראיה, כי -

דלמא, הלא יתכן, שרק שכחה הוא דליכא, שירושלים אינה נשכחת, אבל שחוק, מיהא, איכא יש לפניו?

אלא נלמד מהכא ממקרא זה [ישעיה מב] שהקב"ה אומר "החשיתי מעולם, אחריש [זה ימים רבים החשיתי ושתקתי על חורבן בית המקדש], אתאפק [אתחזק לכבוש כעסי] ". הרי שהקב"ה כועס ושותק על חורבן בית המקדש, ובודאי שאינו שוחק.

ומעתה, כשאינו משחק עם לויתן, שואל רב אחא, בשלש שעות רביעיות - מאי עביד?

ומסקינן: יושב ומלמד תינוקות של בית רבן את התורה. כלומר, את נשמות בני ישראל שמתו כשהם קטנים, ולא הספיקו ללמוד תורה בעולם הזה.

שנאמר [שם כח]: "את מי יורה דעה, ואת מי יבין שמועה? - גמולי מחלב, עתיקי משדים" -

ודרשינן: למי יורה הקב"ה דעה, ולמי יבין שמועה? - לגמולי מחלב, שנגמלו מחלב אמם, והיינו, שמתו כשהם קטנים, ולעתיקי משדים, שנעתקו משדי אמם, וסולקו לבית עולמם.

ודנה הגמרא: ומעיקרא, מקודם לכן, בעת שבית המקדש קיים, מאן הוה מיגמר להו, מי לימד אותם תורה, הרי הקב"ה יושב אז ומשחק עם בריותיו?

איבעית אימא, מיטטרון [ששמו כשם רבו].

ואיבעית אימא, הא והא עביד. הקב"ה עושה שניהם, גם מלמד תינוקות וגם משחק עם בריותיו.

ודנה הגמרא: עד כאן למדנו במה עוסק הקב"ה בשעות היום, אבל בליליא, בשעות הלילה, מאי עביד?

איבעית אימא, עוסק בלילה מעין יממא כמו שעוסק ביום. והלילה גם מחולק לארבעה, כל אחד שלש שעות.

ואיבעית אימא, הקב"ה רוכב בלילה על כרוב קל שלו, ושט בשמונה עשר אלף עולמות -

שנאמר [תהלים סח]: "רכב אלהים רבותיים - אלפי שנאן". ודרשינן, אל תקרי "שנאן"

- אלא "שאינן". כלומר, הריבותיים חסירים אלפיים, שהם שמונה עשר אלף.

ואיבעית אימא: הקב"ה יושב בלילה ושומע שירה מפי חיות הקודש -

שנאמר [תהלים מב]: "יומם יצוה ה' חסדו - ובלילה שירו עמי". ודרשינן, "יומם" יצוה ה' חסדו, דהיינו שדן את העולם וזן את הבריות ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן, ואילו בלילה, "שירו" של הקב"ה מן החיות, "עמי", עם דוד המלך, שהיה עוסק כל הלילה בשירות ותשבחות, ובתורה.

ומענין לענין מביאה הגמרא מאמר של רבי לוי: ^[22]

אמר רב לוי: כל הפוסק המפסיק מדברי תורה, ועוסק בדברי שיחה בטלה - מאכילין לו גחלי רתמים ^[23] [מין עץ שגחלתו חמה מאוד] -

שנאמר [איוב ל] "הקוטפים מלוח עלי שיח, ושורש רתמים לחמם". ודרשינן, "הקוטפים מלוח", המסיר עצמו מהעיסוק בדברי תורה, שהם "דברים לחלוחים" [דברים של טעם, המשמחים את הלב], "עלי שיח", כדי לשוחח דברים בטלים - "שורש רתמים לחמם", הלחם שלהם יהיה שורש רתמים.

אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד, נותן חינו בעיני הבריות, ביום. ^[24]

שנאמר [שם], "יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה שירו עמי". ודרשינן, מה טעם יומם יצוה ה' חסדו, והוא חוט של חסד? - משום דבלילה שירו שיר התורה הוא עמי.

איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו בנוסח אחר:

אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה, הדומה ללילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא, הדומה ליום. שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה שירו עמי". ^[25]

והגמרא מביאה עוד מאמר בחשיבות לימוד התורה, ובגנות המפסיקים בלימודה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי, מה הוא הביאור בהא דכתיב [חבקוק א] "ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו" -

למה נמשלו בני אדם כדגי הים?

לומר לך: מה דגים שבים, כיון שעולין ליבשה - מיד מתים, אף בני אדם, כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצוות - מיד מתים. ^[26]

דבר אחר: למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים, כיון שקדרה עליהם חמה חום השמש - מיד מתים, כך בני אדם, כיון שקדרה עליהם חמה - מיד מתים.

והביאור:

איבעית אימא, אם תרצה, תפרש מאמר זה, שמתים מיתה טבעית בעולם הזה, ואיבעית אימא, לעולם הבא.

והגמרא מפרשת:

איבעית אימא, בעולם הזה, כמו דאמר רבי חנינא -

דאמר רבי חנינא: הכל, כל המאורעות, מיחושים ומכאובים הבאים לאדם, הם בידי שמים, על ידי גזירה מן השמים, ואין אדם יכול להרחיק נפשו מהם - חוץ מצנים פחים קור וחום, דהיינו מחלות הבאות על ידי הצטננות והתחממות יתירה, שדבר זה מביא האדם על נפשו, והיה יכול להישמר מהן.

שנאמר [משלי כב]: "צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם", הרי שאפשר להתרחק מהן.

וזה פירוש מאמר רב יהודה אמר שמואל: בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה, והיו יכולים להישמר מכך, ולא נשמרו - מיד מתים.

ואיבעית אימא, לעולם הבא, פירושו כדרבי שמעון בן לקיש.

דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין גיהנם לעתיד לבוא, אין הרשעים נידונין בגיהנם, אלא בדין הזה: הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה [משל הוא, כאילו יש לשמש נרתיק, וביום לוהט מוציאה הקב"ה מנרתיקה], ומקדיר, עושה את חום השמש חזק מאוד. רשעים - נידונין בה בשמש, ואילו צדיקים מתרפאין בה ^[27] -

א"ר יהודה אמר רב י"ב שעות הוי היום. שלש ראשונות הקב"ה מתעסק בתורה. שניות יושב ודן כל העולם כיון שרואה שנתחייב כל העולם כלייה עומד מכסא דין ויושב (בכסא) [על כסא] רחמים.

שלישית יושב וזן כל העולם מקרני ראמים ועד ביצי כנים. (נמחק כמו חצי שורה) ואסיקנא מיום שחרב בהמ"ק אין שמחה לפני כסא הכבוד שנא' ויקרא ה' אלהים צבאות וגו' וכתיב החשיתי מעולם אחריש אתאפק וגו' אלא רביעיות מאי עביד מלמד תינוקות של בית רבן שנאמר את מי יורה דעה למי יורה דעה לגמולי מחלב וכו'.

איבעית אימא שומע שירה מן החיות שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי:

א"ר לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים שנאמר הקוטפים מלוח עלי שיח שורש רתמים לחמם פי' הקוטפים ד"ת שניתנו בלוחות ומתעסקין עלי שיחות שורש רתמים לחמם:

אע"פ שאמרו מצטער פטור מן הסכה אין ראוי לאדם לצאת ממנה דרך הדיוטות ודרך מי שאינו קפיד על שאינו מקיים את המצוה אלא יוצא ממנה בהכרח ובדרך שכל הרואהו כשהוא יוצא יהא מכיר בו שהוא מוכרח על כך:

בזמן שישראל שרויין על אדמתם וידם תקפה ורשאים לקבל גרים משאר האמות אין מקבלין את הגר על פי דבריו מיד אלא מדקדקין בו ובודקין אחריו שמא בשביל שררה שרואה לנו הוא עושה או שהוא מתפחד לאיזה דבר או לאיזו סבה ואם מצינו לבו מכוון מודיעין אותו עול מצות כמו שיתבאר במסכת יבמות ואם קבלו מאהבה מקבלין אותם ומתוך דבר זה לא קבלו בית דין הגדול גרים כל ימי דוד ושלמה שהיו חוששין להם בימי דוד שמא מפחד מלחמותיו היו מתגיירין ובימי שלמה שמא בשביל הכבוד והשררה שהיה לישראל בימיו ומ"מ הרבה נתגיירו מאליהם על ידי בית דין הדיוטות והם שאמרו עליהם גרים גרורים והיו בית דין הגדול מחזיקין אותם בגרים מ"מ אלא שלא היו מקרבין אותם כל כך עד שיהו רואים מה סופם ועל אלו אמרו קשין גרים לישראל כספחת ואף לימות המשיח אין מקבלין אותם בבית דין הגדול אלא אחר דקדוק גדול ובירר הכונה:

ראוי לו לאדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה עליו נאמר הקוטפים מלוח עלי שיח כלומר שפוסקים ממה שבלוחות לעסוק בשיחה בטלה שרש רתמים לחמם:

כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום בשעה שהבריות שואלות אותו ומשיב כהוגן וכל העוסק בתורה בעולם הזה נמשך עליו חוט של חסד לעולם הבא על הדרך שביארנו למעלה:

שניות יושב ודן כו' אי קשי' והא בראש השנה דן את כל העולם י"ל דס"ל לרב כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום א' נמי כרבנן סבירא לי' ונהי דנידון בר"ה אם ימות אם יחיה וכמה מזונות יהיו קצובין לו אבל מיהו על מעשיו שהוא עושה בכל יום הוא נידון עליהן בכל יום ולקוח בהם תדיר ומזונותיו נמי אע"פ שקצובין לו מר"ה בכל יום מתעסק עליהם הקב"ה היאך ימציאם לו:

שניות יושב ודן כו' אי קשי' והא בראש השנה דן את כל העולם י"ל דס"ל לרב כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום אי נמי כרבנן סבירא לי' ונהי דנידון בר"ה אם ימות אם יחיה וכמה מזונות יהיו קצובין לו אבל מיהו על מעשיו שהוא עושה בכל יום הוא נידון עליהן בכל יום ולוקחה בהם תדיר ומזונותיו נמי אע"פ שקצובין לו מר"ה בכל יום מתעסק עליהם הקב"ה היאך ימציאם לו:

גמרא יושב ומשחק עליהם וכו'. אף שאין ישיבה למעלה קאמר הקב"ה יושב לשבר את האזן אבל בפעולת השחוק בכולה שמעתין לא קאמר שוחק אלא משחק לשלול גשמות פעולת השחוק המגונה מאתו ית' שהוא משחק אחרים דהיינו ישראל עליהם וק"ל וכן דקדק לומר אין שחוק לפני הקב"ה וכו':

והתניא אין מקבלים גרים וכו'. השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה דיש לומר גרים גרורים אהך ברייתא גופה ה"מ לאקשויי דכתיב בדוד ויאמר דוד לכנוס את הגרים אשר בארץ וגו' ובשלמה כתיב ויספר שלמה את כל האנשים הגרים וגו' ואפשר דאיכא לאוקמי מקראות הללו בנתגיירו כבר ועיין ביבמות פרק הערל בחדושינו:

שניות יושב ודן כו'. במסקנא קאמר ג' ראשונות יושב ודן וכו' וכן הדין בבני אדם דאמרינן בפ"ק דשבת עד מתי יושבים בדין עד זמן סעודה והיינו עד שעה רביעית דאז מאכל וסעודת כל אדם כדמסיק התם וכן הא דקאמר שלישית יושב וזן וכו' והיינו מתחלת שעה שביעית כי עד אותה שעה הוא סוף זמן הסעודה הנקצב לכל אדם (מאתמול) כדאמר התם ששית מאכל ת"ח מכאן ואילך כזורק אבן לחמת ודקאמר יושב ודן וכו' ועומד מכסא דין וכו' כן היה תחלת הבריאה שעלה במחשבה לברוא עולם במדת הדין שנאמר בראשית ברא אלהים ואח"כ שתף עמו מדת הרחמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ וגו' והאי לישנא דיושב ודן את כל העולם כולו משמע דאדם נמי בכלל והיינו כמאן דאמר פ"ק דר"ה דאדם נדון בכל יום וק"ל:

אם אשכחך ירושלים וכו'. כתבו התוס' פשטיה דקרא כך אם אשכחך ירושלים שנשיר וכו' עכ"ל. והדרש דהכא ימאן זה משום דכל המזמור בלשון רבים ישבנו גם בכינו וגו' איך נשיר וגו' ואם אשכחך וגו' לשון יחיד משמע להו דאם אשכחך וגו' אינו מחובר לאיך נשיר וגו' אלא דאם אשכחך הם דברי הש"י ועיין בזה בחדושינו בפרק ח"ה ודו"ק:

ברביעיות מאי עביד. פירוש לשנויא דרב נחמן בר יצחק דקאמר עם בריותיו משחק פריך מיום שחרב בית המקדש דעם בריותיו נמי אינו משחק דעל בריותיו לא איצטריך דקודם שחרב נמי לא היה משחק וא"כ ברביעית מאי עביד וקאמר מלמד תינוקות וכו' ופריך דמעיקרא קודם חורבן הבית דהוה משחק ברביעית עם בריותיו מאן הוה גמר לתינוקות ומשני איבעית אימא מטטרון וכו' דאמרינן בסנהדרין ששמו כשם רבו ועיין בחדושינו בפרק אלו טרפות:

ושומע שירה מפי חיות כו' שנאמר ובלילה שירה עמי. רש"י פירש כאן כינוי דעמי אדוד שהיה משורר ג"כ בלילה אבל בפרק אין דורשין פרש"י בענין אחר אהא דקאמר מ"ה אומרים שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ופרש"י יצוה למלאכים לשתוק כו' ובלילה שירה עמי ברקיע עם שיר שלי שקלסתי ביום ע"ש:

מאכילין לו גחלי רתמים כו'. אמר גחלי רתמים במקום שורש רתמים דבקרא ע"ש העוסק בדברי שיחה מביאו ללשון הרע שנמשל לגחלי רתמים דכתיב חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים וק"ל:

כל העוסק בתורה בלילה כו'. לפי שמדרך המנדד שינה בלילה שיהו פניו זועפות ביום אמר בעוסק בתורה ומנדד שנתו בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד שהוא מאירת פנים ביום כי היא ממדת החסד כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו והכי אמרינן בפ"ק דמגילה אסתר ירקרקת היתה אלא שהקב"ה משך עליה חוט של חסד שהיא מאירת פנים שתהא נראית יפה כפרש"י וקרא התורה שירה דכתיב כתבו לכם את השירה וגו':

למה נמשלו בני אדם כדגי הים כו' כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים. הוא המשל עצמו בברכות שאמר ליה ר"ע לפפוס בן יהודה שאמרו הדגים לשועל מה במקום חיותן כו' וכן יתפרש הכתוב ותעשה אדם כדגי הים שרמש האדמה שהוא השועל לא מושל במקום חיותן ואעפ"כ אמר בתר האי קרא בחכה העלה במקום שאין חיותן עאכ"ו שמיד מתים ומושל בהם הרמש האדמה כן האדם כשפורש ממקום חיותו שהיא התורה שנמשלה למים שמיד מתים ומושלים בהם רמש האדמה שהם מושלי עובדי כוכבים כהך עובדא דר"ע וק"ל:

מוציא חמה כו' רשעים נידונים בה וצדיקים מתרפאין כו'. אמרו בזה הדמיון כי החמה בטבעה חמה אבל לפי טבע המקבל המשתנה תשתנה פעולתה כי המלח נקרש והשעוה נמס כן הוא מפי עליון לא תצא הרעות והטוב ולא תשתנה פעולתו ית' כ"א לפי המקבל רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה והביא מקרא הנה היום בא בוער כתנור וגו' התנור הזה עיקר פעולתו לטובת האדם לאפות בו הלחם אבל לפי טבע המקבל שהקש מתלהט בו במהרה כן הענין בזדים וכל עושי רשעה שילהט אותן יום הבא שעיקרו לטובת הצדיקים שמתרפאין בו:

ד"ה שניות יושב ודן וכו' ואין נראה דלמאי דמסקינן בסמוך וכו'. ר"ל לקמן (עבודה זרה דף ד' ע"ב):

גמרא כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג אומרים להם ע"מ באתם אומרים להם כו'. כצ"ל:

תד"ה שניות. דמסקינן בסמוך ראשונות כו'. כצ"ל:

גמ' גרים גרורים. נ"ב י"ל מלשון שמצינו בב"ר עה"פ ואבימלך הלך אליו מגרר. מגורר ופי' בערוך מלא חבורות ופצעים. אבל יותר נ"ל לגרוס גרודים. דוגמתו מצינו בב"ר ר"פ ויצא גרוד שלחו. ר"ל יחידי ויבש אין כל עמו. מלשון גרידא המצוי בגמ' דידן:

שם כיון שרואין מגו"מ אומר. נ"ב הקדוש ברוך הוא לעובדי כוכבים הבאים עם גוג אבל יותר נ"ל שצ"ל אומרים פי' גרי העובדי כוכבים אומרים לגוג ולעובדי כוכבים שעמו והם אומרים להם (כצ"ל) משיבים לשואליהם על ה' וגו' הם באים:

שם א"ל רב אחא לרנב"י כו' נ"ב עי' הגי' בע"י:

תד"ה ומניחין כו' מצות תפלין כו'. נ"ב שקושרין אותן ברצועות שדומות למוסרות. ציצית הם גדילים וקליעות מעשה עבות:

שם ד"ה שניות. דמסקינן כו'. נ"ב איברא הא מסיק התם לא תפיך:

ד"ה שומר כו' וצנתא אזלא כו' דא ודאי צלותא. נ"ב זה לפי שהיה בא"י גם ברומי אין צנה גוברת כ"כ. וכן החום המופלג אינו מצוי להזיק במדינות הללו הצפוניות. רק בא"י והשוה לה:

לְעָתִיד לָבוֹא בָּאִים אוּמוֹת הָעוֹלָם וּמַנִּיחִין וּמַנִּיחִין תְּפִילִּין בְּרָאשֵׁיהֶן תְּפִילִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶם צִיצִית בְּבִגְדֵיהֶם מְזוּזָה בְּפִתְחֵיהֶם. הא דלובשים תפילין של ראש תחלה אף על גב דבתורה כתיב של יד תחלה, נראה לי בס"ד משום דהם יראים מתפילין של ראש שלובשים ישראל וכמו שכתבתי לעיל וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י) אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) ולכן מקדמים כלי זיין זה שהם יראים ממנו ללבשו תחלה.
וּמָה שֶׁמַּנִּיחִין הַצִּיצִית אַחַר הַתְּפִלִּין, נראה לי דהציצית כיון שהוא סוד אור מקיף לא יערב להם כי אור מקיף מסמא עינים של הקליפה לכן אין מקדמין ללבשו תחלה דאין לבם חפץ בו כלל.
ועוד נראה לי בס"ד מה שעושין ג' מצות אלו בסדר זה 'תְּפִלִּין צִיצִית מְזוּזָה' ונקדים מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש כי שם נת־ה הוא שם קדוש משמות ע"ב והוא סוד חרב גלית הפלשתי שלקחה דוד המלך ע"ה ואמר לאחימלך כָּמוֹהָ תְּנָה לִּי (מלכים א' כא, ב) תְּנָה אותיות נת־ה כי כשהשם הזה הוא בתגבורת הדינים אין כמוהו כל כך חזק ולזה אמר דוד המלך ע"ה תְּנָה עָוֹן עַל עֲו‍ֹנָם (תהלים סט, כח) עד כאן דבריו ז"ל עיין שם.
ובזה אמרתי לפרש בס"ד מה שאמר בלעם הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה (במדבר כג, טו) שרצה להתגבר בשם זה של נת־ה שהוא תוקף הדינין ששם זה הוא שם כ"ה מן ע"ב שמות של 'וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט' ולזה אמר הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה 'כֹּה' דייקא רמז על שם נת"ה וגם אלו חושבין מצד הקליפה שלהם להתגבר בשם נת־ה שהוא תוקף הדינין לכן מניחין תפילין תחלה ואחר כך ציצית ואחר כך מזוזה דסופי תיבות שלהם הוא נת־ה אך לא יעלה בידם כלום וְחַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם (תהלים לז, טו).
ועוד נראה לי בס"ד הא דבחרו בשלשה מצות אלו מפני שהם ראשי תיבות מצות שהוא מזוזה ציצית וזוג תפלין ראשי תיבות 'מִצְוֹת' וחשבו כיון דאלו ראשי תיבות שלהם 'מִצְוֹת' אם כן בקיומם חשיב כאלו קיימו כל המצות כולם.

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְנַתֵּק מִצְוָתוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ (תהלים ב, ג). נראה לי בס"ד שעושים כן לדעתם כי המצות אלו הם יקרות וכמו שאלו התחתונים מנתקים מצות אלו ומפרידים אותם מעליהם כן נצוצי הקדושה אשר בקליפתם יתנתקו ויתפרדו מן הקליפה ויעלו לשרשם בקדושה ולכך הקדוש ברוך הוא משחק עליהם אותו היום על אשר בידם מוציאים בלעם מפיהם וגבר ישראל.

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת הָוֵי הַיּוֹם. יש להקשות למאי איצטריך להקדים ולומר י"ב שעות הוי היום? ונראה לי בס"ד דבא בעל המאמר ללמדנו מה שאמר בזוהר הקדוש דבגן עדן היום והלילה שוים בי"ב וי"ב הן בחורף הן בקיץ ולכך הקדים לומר י"ב שעות הוי היום רצונו לומר דאינו משתנה זה תמיד.

'שָׁלשׁ הָרִאשׁוֹנוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה'. הכונה על תיקון העולמות בהמשכת המוחין וזווגי המדות העליונות ויחוד השמות כי ידוע שכל התורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכל דבר מדברי התורה שורשו פתוח אלי מים העליונים ולכן כינו תיקון העולמות העליונים בלשון זה שאמרו 'יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה' והוא מליצה נאה ולשון נסתר.
ומה שאמרו 'מִקַּרְנֵי רְאֵמִים עַד בֵּיצֵי כִּנִּים' רמז בזה הלשון העליונים והתחתונים כי ראש וסוף רְאֵמִים שהם קרנים הם אותיות 'רם' וראש וסוף כִּנִּים הוא 'מך' רצונו לומר מן העליון הרם עד התחתון שהוא המך כולם מתפרנסים ממנו יתברך ונזונים מן השפע שלו.

רְבִיעִית יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק עִם לִוְיָתָן (תהלים קד, כו). נראה לי בס"ד לְוִיתָן הוא שם ותואר לצדיקים היושבים בגן עדן התחתון ששם שוכנת הנפש בצורת גוף ממש כמו שהוא בהאי עלמא ורק חומר זך שאינו צריך לאכילה ושתיה אלא נזון מן ריח הטוב אשר בגן עדן וכיון ששם מתלוה הנפש עם הגוף ביחד מה שאין כן בגן עדן העליון ששם אין הרוח או הנשמה מתלבשת בגוף ממש לכך רק לצדיקים אשר בגן עדן התחתון יש שם ותואר זה של לויתן שהוא לשון לווי שמתלוים הנפש והגוף ביחד בשלום ובמישור ובאהבה וחיבה כי הגוף אינו חומר עכור אלא חומר זך מעין הנפש.
וענין הַשְּׂחוֹק הוא ענין שעשוע שהקדוש ברוך הוא משתעשע עם הצדיקים בגן עדן כמאמר רבותינו ז"ל בזוהר הקדוש בכמה מקומות והענין הוא שימשיך להם הקדוש ברוך הוא שפע אור קדוש ממקור השמחה והחדוה כדכתיב עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ (דברי הימים א' טז, כז) כדי שיהיה להם שעשוע רב ובודאי שאין שכל האנושי בעודו בגשמיות יוכל להשיג ולצייר מזה אור השעשוע הזה ואיך יהיה ומה הוא, ואשרי הזוכה לזה והשם יתברך יזכינו ברחמיו הרבים אכי"ר [אמן כן יהי רצון].
והנה כבר נודע בכתבי רבינו האר"י ז"ל כי שני שלישי החסד נקראים שְׂחוֹק [414] שהוא מספר 'אוֹר אוֹר' [414] (עם הכוללים) ועל זה אמר אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ (תהלים קכו, ב) לעתיד.

רוֹכֵב עַל כְּרוּב קַל שֶׁלּוֹ וְשָׁט בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף עוֹלָמוֹת (תהלים סח, יח). נראה לי בס"ד כְּרוּב קַל [358] עולה מספר מָשִׁיחַ [358] והכונה הוא דהמשיח יהיה מרכבה לאור שכינתו יתברך ושט בשמונה עשר אלף עלמין.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בתפלת השחר דף יז ע"ד) בענין שמונה־עשר פסוקים של 'יְהִי כְבוֹד' שיש בהם שמונה־עשר אזכרות והוא סוד ט"ט של מטטרו־ן כי מטטרו־ן הוא בו' קצוות דיצירה ולא בכח"ב [כתר, חוכמה, בינה] ולכן יש בו ששה אותיות כנגד ששה קצוות והנה ט"ט מן מטטרו"ן הוא רישא דז"א [זעיר אנפין] דיצירה וכנגדן הם שמונה־עשר אזכרות אשר בפסוקים אלו והם כנגד ברכאן דשמונה־עשר עלמין כנודע עד כאן דבריו עיין שם.
ובזה יובן בס"ד סוד המאמר הקדוש ברוך הוא הוא סוד התפארת שנקרא בשם הקדוש ברוך הוא, רוֹכֵב עַל עָב קַל שלו הוא מטטרו"ן וְשָׁט בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר עָלְמִין הם שמונה־עשר עלמין הנרמזים בשמונה־עשר ברכאן דשמונה־עשר פסוקים של יְהִי כְבוֹד כנזכר כי למעלה האחדים הם בחינת אלפים ולכן תמצא כְּרוּב קַל [358] עולה מספר עֶבֶד עִבְרִי [358] וידוע כי מט"ט נקרא 'עבד עברי'.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו ז"ל (בעץ חיים שער אנ"ך פרק ג') וזה לשונו גם זהו סוד מה שאמרו כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל וכל רבא משאר ארעין, פירוש כי בצאת ז"א [זעיר אנפין] להשפיע באותם המלכים העומדים בחוץ לארץ אינו יוצא אלא רק בבחינת המלואים לבד, והנה האחוריים של מ"ה דאלפים פשוטים הם ע"ב ומלואם הם ק"ל ושניהם גימטריא ר"ב [72+130=202] וזהו כל רב מבבל, וזה סוד הִנֵּה הֳ' רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם (ישעיהו יט, א) כי בצאתו למצרים שהוא חוץ לארץ יוצא בסוד 'עָב קַל' שהוא גימטריא ר"ב. וגם רבא [203] הוא 'עָב קַל' [202] עם הכולל אבל בארץ ישראל הוא בסוד 'רבי' [212] בתוספת יו"ד שהם עשרה אותיות של מלוי השם בעצמו בבחינת פנים המתייחדים עם 'עָב קַל' ונעשים רבי. והנה 'עָב קַל' עם ד' אותיות הפשוטים עצמו של שם הוי־ה שהוא גימטריא כ"ו הרי 'רוֹכֵב' הוא כ"ו ור"ב כי שם הוי־ה רוכב על 'עָב קַל' ובהתחברותו נעשה 'רוֹכֵב' והבן זה עד כאן לשונו זלה"ה.
ובזה מובן מה שנאמר 'רוֹכֵב עַל עָב קַל' כי כְּרוּב הוא אותיות רוֹכֵב שהוא כ"ו רב והדברים עתיקים כי מאמר זה כולו וכן ענין שחוק לויתן וענין שמעו שירה מפי החיות הכל סוד עמוק ואין הדברים כפשוטן.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם (תהלים מב, ט). נראה לי בס"ד 'חוּט שֶׁל חֶסֶד' הוא שם הוי־ה במילוי יודי"ן [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=72] שעולה מספר חֶסֶד [72] והיינו כי שם יִשְׂרָאֵל [541] הוא שם כללי לכל אחד ואחד מישראל ומספרו תקמ"א ואין החשבון מכוון למספר תרי"ג שהוא מספר רמ"ח אברים ושס"ה גידין, אך נשלם במספר שם הוי־ה דיודין שעולה ע"ב שאם תניח ע"ב על תקמ"א נשלם מספר תרי"ג [72+541=613].
ובזה פרשתי בס"ד פסוק וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים ד, ד) הוא שם הוי־ה דמלוי יודין בזה נשלם אצלכם מספר תרי"ג ואז חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם, 'כֻּלְּכֶם' דייקא דהיינו כל רמ"ח אברים ושס"ה גידים שלכם כי על ידי מספר תרי"ג תזכו לתרי"ג צינורות שישפיעו ברמ"ח אברים ושס"ה גידים שלכם וזהו שאמר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם, מספר שם ע"ב שהוא חֶסֶד ויזכה לזה מדה כנגד מדה בעבור עסק התורה בלילה כי הוא שלש משמרות ובכל משמר ומשמר שואג הקדוש ברוך הוא על נווהו וכנזכר בריש גמרא דברכות (ברכות ג.) והחסד יתחלק לשלשה חלקים כל חלק הוא כ"ד כידוע בסוד וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיה נד, יב) גם נרמז ענין הלימוד במלת בַּלַּיְלָה שהיא אותיות 'בליל ה"א' כי אותיות בליל [72] עולה ע"ב ואות ה"א רומזת לעסק התורה בסוד תורה 'לשמה' שהוא 'לשם ה"א'.

כָּל הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה מַאֲכִילִין לוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם" (איוב ל, ד). נראה לי בס"ד דנרמז שפיר בפסוק 'הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ' דיליף לה מיניה והוא כי האדם בעסקו בתורה מביא גאולה לניצוצי הקדושה שהם בחינת מלכות דנקראת 'אֶרֶץ' וכמו שנאמר 'וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם' (ויקרא כה, כד) זו התורה שנקראת 'אֶרֶץ' דכתיב אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ (איוב יא, ט) שאתם נאחזים בה 'תִּתְּנוּ גְּאֻלָּה לָאָרֶץ' העליונה היא המלכות לברר ניצוצות שלה על ידי עסק התורה שהיא גם כן נקראת 'אֶרֶץ' ואתם נאחזים בה כמו שאמרו דורשי רשומות יִשְׂרָאֵל ראשי תיבות 'יש ששים רבוא אותיות לתורה'.
וידוע אות אלף רומז ללמוד התורה כי אלף לשון לימוד כמו אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) וכן וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג) וכן אלף חכמה אלף בינה (שבת קד.), ונצוץ הקדוש שהוא בתוך הקליפה הוא גולה ומטולטל ועל ידי אלף שרמז בו עסק התורה יהיה לו גאולה לניצוץ הקדוש כי לכן אם תניח א' בתוך אותיות גּוֹלָה יהיה גְּאוּלָּה.
והנה אותיות גּוֹלָה [44] מספרם חוֹל [44] ואם האדם מדבר דברי חול בתוך דברי תורה גורם שיסתלק א' מן גְּאוּלָּה וישאר גּוֹלָה שהוא מספר חוֹל כי עשה לקודש חול לערב בו דברים בטלים, ולזה אמר 'הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ' מ"ם של מַלּוּחַ היא מ"ם השמוש כאלו אמר 'מִן לוּחַ' והיינו אותיות גּוֹלָה הם גימטריא לוּחַ [44] כלומר הקוטף ומנתק אות א' שהיה בתוך אותיות גּוֹלָה שהם מספר לוּחַ בעבור שיח של בטלה שלו הרי זה ענשו כי 'שֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם' שמאכילין אותו גחלי רתמים והוא כי רְתָמִים [690] גימטריא תר"ץ יתר מספר אחד על 'לחם תורה' [689] והיינו מדה כנגד מדה תחת אשר לא רצה לאכול לחם תורה כי פסק בתוך דברי תורה בשיח של בטלה נוסף אות אחד על מספר 'לחם תורה' ויהיה אצלו מספר 'רְתָמִים'.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם ד' מַאֲכִילִין לוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִים' כי דברי תורה נמשלו לתמרים (שיר השירים ז, ח) מה תמרים הללו עולין למעלה מפירות האילנות כן דברי תורה כנגד כולן לכן אות ל שרומז ללימוד גבוה מכל האותיות ואמרתי לכן אמרו בגמרא אכילת תמרים יפה ללימוד (כתובות י:) ולכן זה שביזה דברי תורה שנמשלו לתמרים כי דבר בתוכם שיחה בטילה לכן יתהפכו אצלו אותיות 'תְּמָרִים' לאותיות 'רְתָמִים'.

מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם כֵּיוָן שֶׁעוֹלִין לַיַּבָּשָׁה מִיָּד מֵתִים, אַף בְּנֵי אָדָם כֵּיוָן שֶׁפּוֹרְשִׁין מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּמִן הַמִּצְו‍ֹת מִיָּד מֵתִים (חבקוק א, יד). פירוש אם פורש מן התורה בשביל לעסוק במצות אין זה בכלל אלא קאי על הפורש מן התורה ומן המצות לא זה ולא זה.
ומה שאמר 'מֵתִים' אין הכונה על פרידת הנפש מן הגוף אלא על ירידת הנפש בשפל המדרגות דגם זה בכלל מיתה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על מאמר רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח:) וירידת נפשם לגהינם בעודם חיים בעולם הזה.

גמ' ג' הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה. עיין ילקוט פרשה כי תשא דף קח ע"ב בפסוק וישב העם:

רבי יוסי אומר לע"ל באים א"ה ומניחין תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהם וציצית בבגדיהם וכו'. כיון דאינו לש"ש וסופן הוכיח לכן המה כשלו ונפלו דאפילו במעשה המצות אינם עושים כסדרן והלכתן כמבואר:

אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם וכו'. אפשר לרמוז דידוע דבלילה צריך ללמוד תורה שבע"פ שהיא כנגד השכינה וכונתו ליחדה עם דודה ונמתקים הגבורות. ומדה כנגד מדה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. ואפשר דכשיש יחוד הוא בסוד אחותי בת אבי שרומז ליוד וזה רמז יומם שהוא גימטריא אלהים ועוד יוד רמז לאבא וזהו יומם ובזהר הקדוש אמרו יומם הוא החסד ומשם ימשך. א"נ אפשר לרמוז על העוסק בתורה בחצות לילה דרבו מעלותיו וז"ש כל העוסק בתורה בלילה שנקרא אחר חצות כמ"ש בזהר הקדוש ולכן נמשך עליו חוט של חסד. א"נ אפשר לרמוז במ"ש סוף מנחות ת"ח העוסקים בתורה בלילה כאלו עוסקים בעבודה. ובפרשת ויקרא יש קי"א פסוקים בכל פרשיות הקרבנות וזה רמז יומם יצוה גימטריא קי"א לרמוז כל הקרבנות שבהם קי"א פסוקים משום דבלילה שירה עמי שעסק בתורה לכך מושך עליו חוט חסד ומעלה עה"כ כאלו עוסק בעבודה ועל ידי הקרבנות גורם יחוד והמשכת החסדים ומדה כנגד מדה מושך עליו חוט של חסד:

כיון שפורשין מן התורה ומן המצות וכו'. פירוש דאם אינן פורשין אפילו דעוסקין שלא לשמה אהניא להו דמתוך שלא לשמה בא לשמה:

והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה וכו'. עיין מה שכתבתי בעניותי בספרי הקטנים ברכי יוסף ומח"ב א"ח סימן תר"ם בס"ד במה שקשה מאגדתין לקצת פוסקים ועיין מ"ש בתשובת הרב מהר"ר יוסף דיין הובאה בשו"ת מים רבים סימן ג"ן ובספר הנחמד לשון למודים להרב מהר"ר ברזילי יעבץ א"ח סימן רל"א:

א"ר יצחק אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום וכו'. בסמוך מסיק דעל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום ואפשר דרמוז זה בכתוב עצמו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו הכונה יושב בשמים ישחק לשון עתיד דשוחק היום ההוא וכי תימא מה הלשון ישחק לעתיד הכתיב לויתן זה יצרת לשחק בו והיא קושית הש"ס ומשני ה' ילעג למו מה שאני אומר ישחק לעתיד הוא שחוק על בריותיו וז"ש ה' ילעג למו. ולפי דרשת הש"ס הא דכתיב מזמור נ"ט ואתה ה' תשחק למו תלעג לכל גוים אפשר דאיירי נמי בשחוק זה וע"ש בפירוש רש"י:

מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה וכו'. אפשר במ"ש רבינו האר"י זצ"ל בסוד מאמרם מיום שנחרב בה"מ אסור לאדם שימלא שחוק פיו כי בעת שנחרב בית המקדש היא הנוקבא הנקראת בית לסיבת לקיחת כתרה שני אור גימטריא בית לכן מאז אסור לשחוק כי שחוק גימטריא ב"פ או"ר וכיון שנסתלק אור אור אין שחוק בעולם עש"ב ואני השפל ברמזי כתבתי בזה. והשתא אפשר שז"ש במאמרינו מיום שחרב בית המקדש אין שחו"ק להקב"ה. וממוצא דבר עין רואה דרבינו האר"י זצ"ל מסכים הולך כדעת הרמב"ן והטור א"ח סוף סימן תק"ס דהא דאמרינן אסור לאדם שימלא שחוק פיו הוא בגלות וכן נראה קצת מהכא. אבל מרן בב"י כתב שם משם רבינו יונה דשלא בימי הגלות נמי קאמר ע"ש ובט"ז:

אמר ר"ל כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד וכו' משום דבלילה שירה עמי. אפשר לדקדק תיבת עמי דכתיב בקרא כפי דרשא זו במ"ש במסכת תמיד כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני וכו' נכח פני אדני. ואפשר שהכתוב הזה הם דברי כנסת ישראל יומם יצוה ה' תפארת ישראל חסדו משום דבלילה שירה דעוסק בתורה דכל התורה נקראת שירה והוא עמי דשכינה כנגדו:

אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב ותעשה אדם כדגי הים וכו' מה דגים שבים כיון שעולים ליבשה וכו'. אפשר דדייק אמאי קאמר קרא כדגי הים הול"ל ותעשה אדם כדגים להכי דריש דכתיב דגי הים ללמדנו שהשואת האדם לדגים הוא בענין הים מה דגים אם פורשין מן הים וכו' ומכללא שמעינן דהגם דדגים הפורשים זמנין דיש להם חיות קצת חיי שעה מ"מ נודע דזה החיות אינו כלום וקרינן בהו מיד מתים כן רשעים שפורשים מהתורה בשגם עין רואה שהם חיים קרי בהו מיד מתים דרשעים בחייהן קרויים מתים:

ד"א מה דגים אם קדרה עליהם חמה וכו'. אפשר לומר דפליגי הני לישני דחד סבר כמ"ד דתורה גם בעידן דלא עסיק בה אגנא ומצלא מיצה"ר וכמ"ש במקום אחר משם גדול אחד דמתרץ דעתיה דרב יוסף פרק היה נוטל [הננו גדול הרב המופלא ח"ק מהר"ח ן' עטר זלה"ה כמ"ש לפנים שם פרק היה נוטל. ולעיל בהגה"ה בסנהדרין דף ק"ב ע"א ולכאורה יקשה על זה שכתבתי דלדעת רב יוסף אם הסכים לפרוש מהתורה לגמרי מת דלדעת רב יוסף לא יכון דאיך לא הגינה עליו התורה והצילתו שלא יפרוש לגמרי. אך יש לקיים דרך זה על פי מ"ש בסמוך בהגה"ה בסנהדרין דף ק"ב ע"א דאם חשב בע"ז אבד חנינו ומיד נלכד ויבא לפרוש לגמרי מהתורה ודוק הטב] והיינו דקאמר ברישא אם פורשים מהתורה וכו' כלומר שהסכים בדעתו לפרוש מהתורה דלא ישוב אליה עוד אז מת. אבל אי דעתיה עילוה אלא דהשתא לא עסיק אינו מת על יד יצה"ר דהתורה אצולי מצלא. אמנם הדבר אחר סבר דאף דלא פירש אלא דבעת ההיא אינו עסוק שולט בו היצה"ר וז"ש מה דגים כיון שקדרה עליהם חמה וכו' אף שהם בתוך הים עדיין אלא שקדרה עליה חמה ואין המים מכסין אותם מתים כן הת"ח אף שהוא בתוך ים התורה ודעתיה למהדר אתלמודיה כיון שקדרה עליהם חמה של היצה"ר מתים דבעידנא דלא עסיק אין המים שהוא התורה מכסים אותם ולא מצלא מיצה"ר ודוק: