שבועות מד ע"א

דף מד - א

היכי דמי, באיזה משכון נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא: אי דשוי שיעור זוזי של ההלואה,  מאי טעמיה דרבי אליעזר הסובר כי לא איבד המלוה כלום אלא ישבע ויטול, ומדוע? והלא כאשר נטל משכון בשווי ההלואה - לגוביינא נטלו, והרי הוא חייב באחריותו?!

אלא לאו, באופן דלא שוי המשכון שיעור זוזי נחלקו. ובדברי דשמואל קא מיפלגי - האם נוטל המלוה את המשכון מתוך הסכמה שאין הלוה חייב לפרוע חובו אלא אם כן יחזיר לו המלוה את המשכון, ולכן אם אבד סובר רבי עקיבא - חייב המלוה באחריותו ולפיכך איבד את חובו,

או שלא נטלו אלא לזכרון דברים בעלמא בינו לבין הלוה, וודאי שלא באחריות נטלו. ולכן סובר רבי אליעזר דלא כשמואל, שאין לו ללוה על המלוה כלום וישבע שלא פשע בו כדין שומר חינם, וחייב הלוה בעל המשכון, להחזיר את חובו.

ודוחה הגמרא: לא, באופן דלא שוי המשכון שיעור חוב ההלואה - כולי עלמא לית להו דשמואל, אלא ודאי שלזכרון דברים נטל המלוה את המשכון ולא כדי לפרוע ממנו את חובו, ולכן אם אבד המשכון אינו חייב באחריותו.

והכא פליגי תנאי בברייתא בדשוי המשכון שיעור זוזי, ובדרבי יצחק קא מיפלגי!

דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון שנחשב כבעלים על המשכון?

שנאמר "ולך [המלוה המחזיר את המשכון לעת ערב ולעת בוקר] תהיה צדקה". והרי אם אינו קונה המלוה את המשכון, ואינו נהיה כבעליו, צדקה מנין לו? הרי אין אדם עושה צדקה בדבר שאינו שלו, ^[56]

אלא, מכאן לבעל חוב שקונה משכון, ובכך שמשיב אותו ללווה הרי הוא כמי שנתן לו צדקה מממונו! ^[57]

ולפי זה, ודאי שחייב המלוה גם באחריות גניבה ואבדה של המשכון. שהרי נחשב הוא כבעליו ובאחריותו הוא, ורבי יצחק כרבי עקיבא סבירא ליה, שיש למלוה אחריות על המשכון, ואילו רבי אליעזר חולק עליו. ולכן אם אבד המשכון ישבע המלוה ויטול את מעותיו.

שואלת הגמרא: אם כן, לימא דינו דרבי יצחק, האם בעל חוב קונה משכון - תנאי היא?

ותיסברא את דברי רבי יצחק: אימור דאמר רבי יצחק שנהיה המלוה בעלים על המשכון, רק היכן שמשכנו שלא בשעת הלואה, אלא כשהגיע זמן הפירעון ולא פרע, ותבעו המלוה בבית דין שיתן לו משכון על כך, ואז נטלו שליח בית דין על מנת שאם לא יפרענו - ייגבה ממנו. ועל זה אמר רבי יצחק שבעל חוב קונה את המשכון, כיון שבתורת גבייה הגיע לידו.

אבל, אם משכנו בשעת הלואה, מי אמר רבי יצחק שנהיה הלווה בעלים? שהרי אין הכרח שנטלו כמשכון כדי לגבות ממנו, אלא לזיכרון דברים בעלמא, שיזכרו המלוה והלווה את החוב?

וכאן הרי מדובר שמשכנו בשעה שמלוהו. ואם כן, אין להעמיד את מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בדברי רבי יצחק. כיון שלא על כגון הא הם נחלקו!

אלא, ודאי שבמשכנו שלא בשעת הלואתו כולי עלמא לא פליגי שאם איבד המשכון, איבד את מעות ההלואה שכנגדו, ודאית להו דרבי יצחק שבעל חוב קונה משכון והרי הוא באחריותו.

והכא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא במשכנו בשעת הלוואתו, ובשומר אבדה קמיפלגי, אם שומר שמקיים מצוה בשמירתו נחשב לשומר חינם או לשומר שכר ויתחייב בגניבה ואבדה כדין שומר שכר. ומלוה זה, אף הוא מקיים מצוה בהלואתו. והמשכון שנוטל בהלואתו וחייב בשמירתו, מכח מצות הלואה נאלץ לשומרו.

ואי בדלא שוה שיעור ואי בדלא שוו שיעור זוזי בהא לימא רבי עקיבא יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותי' אלא לאו בדלא שוה שיעור זוזיה. ובדשמואל פליגי בדפריש רבי עקיבא אית ליה הא דשמואל ואמר כיון דפירש וקבליה הא קבליה. ור' אליעזר לית ליה הא דשמואל ואפילו בדפריש.

ודחינן כולי עלמא לית להו דשמואל ואע"ג דפריש וקבליה ולא כלום הוא. והכא בדשוי שיעור זוזי. ובדרבי יצחק פליגי דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון. וכשמחזירו לבעליו ממונו נותן לו לפיכך כתיב ולך תהיה הצדקה. ר' עקיבא אית ליה הא דר' יצחק. ור' אליעזר לית ליה:
ודחינן וכי הא דר' יצחק תנאי היא ואמרינן ותסברא והא ר' יצחק לא אמר אלא כשמשכנו שלא בשעת הלואתו כדכתיבי קראי כי תשה ברעך וגו' משכנו בשעת הלואתו מי אמר ר' יצחק שקונה משכון. אלא (קשיא להו לרבנן הא דתנן (שביעית פ"י מ"ב) המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמטין מאי טעמא דהא משכנו בשעת הלואה היא. וקאמרינן (גיטין לז.) הא מני ר' יצחק היא דאמר בעל חוב קנה משכון. לימא דר' יצחק תנאי היא ופרקינן לא) בשמשכנו שלא בשעת הלואתו כולי עלמא לא פליגי דקונה משכון. והכא במשכנו בשעת הלואתו ובשומר אבדה פליגי.

רבה אמר כשומר חנם.

ה"ג: לימא דרבי יצחק תנאי היא ותסברא כי קאמר רבי יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי קאמר אלא משכנו שלא בשעת הלואתו דכ"ע אית להו דר' יצחק והכא במשכנו בשעת הלואתו וקמפלגי בשומר אבדה. ול"ג ואלא קשיא הא לרבנן דתנן המלוה על המשכון כו' וליתא מגמ' ואע"ג דכתיב מקצת נוסחי משום דקושיא דרבנן קשישא דבתר (הודאה) [הוראה] היא אבל ליתא בגמרא.
וכתב בה"ג ז"ל בהלכות שבועות הכי, וכי א"ר יצחק ב"ח קונה במשכון ה"מ משכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו לא קני וה"מ דכתב עליה שטרא דלא סמך אמשכון אבל לא כתב עליה שטרא ושקל מיניה משכונו בשעת הלואה קני והוי עליה שומר שכר דכי א"ר יצחק משכונו בשעת הלואתו לא קני כדכתב שטרא ולא סמך אמשכון דאזלי' בתר אומדן דעתא והיכא נמי דאוזפיה וכתב עליה שטר ולבתר הכי שקל מיניה משכון הוי עליה שומר שכר והיינו דרבי יצחק אלו דבריו ז"ל ואינם נכונים וכבר כתבתי בקושיא זו תירוץ אחר בפרק האומנין בסייעתא דשמיא.

מנין לבעל חוב שקונה משכון יש שפירוש להתחייב אפי' באונסין כדין לוקח ולא נהירא חדא דהא אמאי כיון שכל הנאה ללוה ועוד דהא אמרינן דר"ע כר' יצחק ואלו ר"ע לא קתני אלא אבד ובפרק השוכר נמי דתנן מלוה על המשכון ש"ש פרישנא טעמיה מדר"י אלא ודאי שאף ר"י לא אמר אלא להתחייב עליו בגניבה ואבידה כשומר שכר ונקט קונה שיש בשעבוד זה קנין הגוף שיכול לקדש בו את האשה וכדמייתינן לה אהא במסכת קידושין ושלא יעשה מטלטלין אצל בני לוה כדמייתינן לה בב"מ ושאינו משמט כדאמרינן במסכת גיטין:

אם אינו קונה משכון צדקה מנין הפירוש הנכון דאע"ג דעושה לו טובה גדולה בהשבה זו וגם שיהא זה סבה שלא יכוף לבו לפורעו מ"מ זה ג"ח הוא ולא צדקה דלא הויא צדקה אלא מאי דעביד איניש מדיליה. מר אית ליה דר"י וכו' לימא דר' יצחק תנאי היא ואמרינן ותסברא אימר דאמר ר' יצחק וכו' ק"ל היכי שייך לאתמוהי כולי האי ולומר ותסברא במאי דעביד מיניה תלמודא אוקמתא דהא אמרינן מעיקרא דר"א ור"ע בדר"י קמפלגי וי"ל דהיינו דקא מתמה משום דאנן דר"י גופיה דהויא דמפכנו שלא בשעת הלואתו. לא אוקימנא כתנאי אלא דמתני' דקתני המלוה על המשכון דמשמע בשעת הלואתו כדאיתא בהדיא בפרק השוכר אוקימנא כתנאי למימרא דסבר ר"ע דהא נמי דיני כדר"י ור"א סבר דהא לא הויא כדר"י והיינו דאמרינן אימור דאמר ר"י משכנו שלא בשעת הלואתו פירוש דקרא ולך תהיה צדקה בהכי קאי משכנו בשעת הלואתו מי אמר וא"ת והלא בשעת הלואתו עדיפא טפי דממשכן ליה לוה למלוה מדעתיה ומקני ליה טפי וי"ל דנהי דממשכן ליה מדעתי' לשיעבודא בעלמא אבל אקנויי לא מקני ליה אבל שלא בשער הלואתו דאמר רחמנא למשכוניה ע"י שליח ב"ד אקנייה ניהליה רחמנא בע"כ דלוה והא פרישנא בפרק השוכר ובכמה דוכתי כי דעת הגאונים ז"ל. והיא דעת הרמב"ן ז"ל דהא דחייה הוא דדחי תלמודא הכא ובפרק בשוכר אבל קושטא דמלתא דכ"ש בשעת הלואתו וכדמוכח בפרק כל שעה ובפרק השולח וכן בפ"ק דקידושין דאייתי תלמידא הא דר' יצחק על ברייתא דהמלוה על המשכון דמשמע בשעת הלואתו:

בשומר אבידה קמיפלגי פי' ומלוה על המשכון לשומר אבידה דמי שהוא עשה מצוה ואין לו בו הנאה:

דאתמר שומר אבידה וכו' כבר מפורש בנדרים דטעמא דר"י משום דמיפטר למיתן פרוטה לעני והתם פרישנא דברי ר"י כזקן ז"ל דהא מיירי כשבא העני בשעה שהוא טרוד באבידה וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה והיינו דאמרינן עלה אליבא דרבה דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא וא"ת א"כ אפילו שומר חנם חייב לנערה ומיפטר מליתן פרוטה לעני וא"כ לרב יוסף יהא דינו כש"ש וי"ל דשאני שומר דכי מנערה לה לאו למצוה הוא אלא מדין שמירתו שקבל עליו בפירוש ולא חשוב עוסק במצוה לפוטרו מפרוטה לעני. והכא במלוה צריך למשכון קא מפלגי פירוש רש"י ז"ל שצריך אותו להשתמש בו ושיהא פוחת והולך מן החוב ובשהתנה כן בפירוש בשעת הלואה דאי לא אסור לנשתמש בו דאפי' אבא שאול לא התיר בפרק השוכר אלא להשכירו לאחרים אבל לא לעצמו אלא ודאי כדאמרן ור"ח ז"ל פירוש במלוה צריך למשכון זה לאחריות כי הלוה דחוק וירד מנכסיו ולתרווייהו פירושי קשיא טובא דמ"ט דמ"ד דלאו מצוה קא עביד כשהלוה לעני בשעת דחקו שנאמר עליו אז תקרא וי"י יענה וי"ל דעל שעת ניעור קיימים דאיכא מ"ד דלאו מצוה ממש בשעת ניעורו כדי לפוטרו מלמיתן לעני דהא לא מנער ליה אלא לצרכו כדי שיוכל להשתמש בו לפירוש רש"י ז"ל או שיהיה לו מה לגבות לפי' ר"ח ז"ל ודינו בניעור זה כשומר חנם ומ"ס דאפי' האי מצוה עביד ופטור מלתת פרוטה לעני והוי שומר שכר כנ"ל:

מלוה על משכון שביארנו שהוא נעשה שומר שכר עליו אין בו חלוק בין שעשה שטר ממלוה זו בין שלא עשה ממנה שטר אלא כל שהניח לו משכון הן שכבר עשה לו שטר הן שלא עשה לו שטר שומר שכר הוא עליה לחיוב גנבה ולפטור אונסין ובהלכות גדולות דברים זרים בענין זה אין לחוש בהם:

פרק שביעי

מתני' כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין וכו' פירוש הנשבעין שבתורה תלתא נינהו בלחוד שבועת השומרין ומודה במקצת ועד אחד שבועת השומרין דכתיב כי יתן איש וגו' שבועת ה' תהיה וגומר מודה במקצת דכתיב כי הוא זה שבועת ה' תהיה וגומר עד אחד דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם לשבועה.

בד"ה לא בדשוי וקמפלגי בדר"י תימה דלימא דבהא פליגי דמ"ס כיון דשוי כו' ולפר"ח דמוקי שמואל בדפריש ניחא כו' עכ"ל ר"ל דלימא דבהך סברא גופיה דשמואל פליגי ודוקא בכנגד המשכון אי תפיס ליה בחובו שיפסיד כנגד המשכון אבל בחובו היתר על דמי המשכון כ"ע לית להו דשמואל ור' עקיבא נמי מודה ביה דלא יפסיד חובו היתר על המשכון דלא תפיס ליה בשביל חוב היתר על המשכון ומיהו ק"ק לי אתירוצם שכתבו דלפי' ר"ח דמוקי שמואל בדפריש ניחא כו' סברא הוא דבשוי בסתם לא תפיש כו' דאין זה מספיק דאכתי לימא לפי' ר"ח דלא פליגי בסתם אלא בדפריש פליגי בהך סברא גופיה דשמואל ודוקא כנגד המשכון אבל בחובו היתר על המשכון כ"ע לית להו דשמואל ור"ע נמי מודה ביה דלא יפסיד וק"ל:

בד"ה שומר אבידה כו' ועי"ל דרבה לא קבלה כו' וה"פ אי דמנטרא כו' עכ"ל מה שכתב מהרש"ל בזה הכא ובפ' אלו מציאות אינן מבוררין לי אבל תבא על כוונת דברי התוס' בחידושינו בפ' אלו מציאות ע"ש:

בא"ד ובדשמואל קמפלגי ור' עקיבא מודה דשו"ח כו' אבל כנגד החוב מפסיד מטעמא דשמואל אפילו לגירסת ר"ח אע"ג דלא פריש כו' עכ"ל דבריהם מגומגמים דמטעמא דשמואל מפסיד גם מה שהחוב יתר על המשכון ולפי' ר"ח נמי אף שבאמת פליגי נמי ע"כ בדלא פריש דלרבי עקיבא מפסיד מיהת כנגד המשכון ולר"א אינו מפסיד כלום כמ"ש התום' לעיל דלא פריש כמפרש דמי לגבי מה שכנגד המשכון מ"מ לא הוו צריכי לכל זה אלא ה"ל לפרש בפשיטות וכר"ח דפליגי בדשמואל ובדפריש ולרבי עקיבא מפסיד אף מה שהחוב יתר על המשכון וכן הוא לשון התוספות בזה בפרק הכונס ובפרק אלו מציאות ויש ליישב דבריהם דהכא בדוחק ודו"ק:

תוס' בד"ה שומר כו' לאסמכתא בעלמא נקט קרא בדבריו וברייתא כו' כצ"ל:

בא"ד וה"פ אי כו' נ"ב אין זה תולה בהאי ועוד י"ל דעכ"פ צריכים אנו לפרש כן דאל"כ נהי דרבה קבלה מ"מ מה היה דעתו של המקשה אי לאו שנפרש כן וכן איתא להדיא בתוס' דהכונס ועיין בהגהתי בפרק אלו מציאות [עיין במהרש"א]:

סליק פרק שבועות הדיינין:

תד"ה שומר. גבי ההיא דדריש התם השב תשיבם כו'. כצ"ל:

בא"ד וברייתא דהכונס דדריש מקרא כו'. כצ"ל:

בא"ד ורבה נמי מודה דעיקר קרא לא אתא אלא כדר"א כו'. ק"ק לפ"ז מ"ק אילימא לגינתו המשתמרת כו' היינו ביתו הא איצטרך לכדר' אלעזר וי"ל דדייק מדל"ק אין לי אלא לדעת בעלים שלא לדעת מנין וזה שדקדק לומר היינו ביתו ול"ק פשיטא כלישנא דאלו מציאות משום דרבה ידע שפיר להא דר"א:

בא"ד ואדרבה יש להוכיח דהל' כרבה מדמסיק הש"ס כו'. כצ"ל:

לא בדלא שוה כ"ע לית להו דשמואל כו' הקשו בתוס' לימא דכ"ע אינו מפסיד יתר על המשכון. ופליגי בשכנגד המשכון עי' מהרש"א בפירש קו' תוס' וכתבו דלפר"ח ניחא ע"ש והקשה מהרש"א דלפר"ח נמי לא ניחא דלפלגו בפירש ובמה שכנגד המשכון. ודבריו המה לשיטתו לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מתני' בדפירש כו' אבל כבר כתבנו לעיל דאין שום סברא היכי דפירש שיפסיד כנגד המשכון שיסבור אדם שלא יפסיד: אמנם הא קשיא דלמא בהא פליגי כשאומר אע"פ שאינו שוה אני מקבלם ור"א ס"ל דה"ל כאלו קבלו באחריות וה"ל אסמכתא ולא קניא אפי' לאפותקי וכנגדו נמי אינו מפסיד ור"ע ס"ל דה"ל כלא פירש וכנגדו מיהת יפסיד ויש לישב ממ"נ לפר"ח לא ס"ל הא דאפותקי כמ"ש לעיל ור"ת לא ס"ל הך סברא דבשאומר אף ע"פ שאינו שוה אקבל ודו"ק:

אמנם בעיקר קושית תוס' נלפע"ד דלק"מ דאי פליגי בשכנגד המשכון היינו ממש פלוגתת רשב"ג ור"י הנשיא דלקמן בשמיטה לפי מסקנא ואתי' דרשב"ג כר' עקיבא ור' יהודה הנשיא כר"א שמותי ועי' ר"פ ר"א דמילה דמקשה הש"ס איך שביק ר' רבנן ועביד כר"א שמותי. מה תאמר דלמא כר"ע כר"ע ופליגי ביתר על המשכון רשב"ג ס"ל אינו משמט כלל ור' יהודה הנשיא ס"ל כנגדו הא דאינו משמט אבל היתר משמט וכס"ד דש"ס לקמן א"כ הדר ה"ל שמואל כתנאי דלקמן וממ"נ ה"ל כתנאי ודוק:

בדשוי שיעור זוזי ובדר"י קמפלגי. בב"מ הקשה המהרש"א דבתחלה קאמר אי בדשוי מ"ט דר"א ואיך חזר בו ואמר בדשוי פליגי. הנה למסקנא דמסיק דר"י שלא בשעת הלואתו איירי ופליגי בשוה בדר' יוסף לק"מ קו' המהרש"א לפמ"ש לעיל דלא פשיטא להמקשן דבשוה הוה ש"ש אלא משום סיפא דשמעינן בשטר ומשכון מודה משום דאז ודאי נקטיה לגוביינא א"כ שמע מיניה כל דנקטיה לגוביינא ה"ל ש"ש הה"נ בשוה וכל זה טרם דידעינן מדר' יצחק אבל לבתר דשמעינן דכ"ע אית להו דר' יצחק שלא בשעת הלואתו א"כ איכא למימר דפליגי בשוה ואף אי נקטיה לגוביינא מ"מ הו"ל שומר חנם לר"א וסיפא שלא בשעת הלואתו איירי ומשום גזרת הכתוב וכפי' התוס' וא"ש. אך הך תרצן דהוה ס"ל דר"י קאי בין בשעת הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו ומאן דאית ליה דר"י אית ליה לעולם ומאן דלית ליה אפי' שלא בשעת הלואתו נמי לית ליה (אף ע"ג דהתוס' שם דחקו בזה ע"ש) אם כן קשה איך קאמר פליגי בשוה הא מוכח מסיפא דהוה ש"ש כל היכי דנקט לגוביינא לכן נ"ל דמשו"ה ס"ל לרש"י דר' יצחק מחייב אפי' באונסין והשתא איכא למימר אה"נ דכ"ע בשוה ש"ש הוה ובאונסין דר"י פליגי והא דקאמר ר"א ואבד המשכון ישבע היינו שאבד באונס שטבעה ספינתו בים וכמו שהקשה פ"י בב"מ באמת ע"ש:

ובזה מיושב קו' תוס' שהקשו דבעי התם לאוקמי מתני' דהמלוה המשכון ש"ש כר' יצחק ושלא בשעת הלואתו ואי ר"י מחייב באונסין איך אתי' מתני' כוותיה דתנן ש"ש. והא"ש דלמסקנא דר"י שלא בשעת הלואתו איירי ופליגי בדרב יוסף שפיר מצינו למימר דלר' יצחק שומר שכר בעלמא הוה ומתני' בהכי איירי ואין לומר מ"מ כיון דלר"ע בלא ר"י נמי הוה ש"ש אם כן קרא למה לי ז"א כיון דטעמיה משום מצוה וזה לא שייך כ"א בשעת הלואתו אבל שלא בשעת הלואתו לא עביד מצוה ואיצטרך ולא הוה אלא ש"ש ודו"ק: ובזה מיושב נמי מה שהקשה עוד המהרש"א בב"מ דנימא דר"א ור"ע פליגי בסברת המקשן והתרצן בלא דרב יוסף כלל. והא"ש דאי הוה לר"ע ש"ש מסברא חיצונה אם כן למה לי קרא דר' יצחק בשלא בשעת הלואתו ע"כ להתחייב נמי באונסין ולר"א דמסברא חיצונה הוה ש"ח לא אתא קרא דר' יצחק כ"א לעשותו ש"ש שלא בשעת הלואתו ואיך קאמר בסיפא במלוה בשטר והניח משכון היינו שלא בשעת הלואתו דברי הכל אבד מעותיו הא לא דמי כנ"ל ואי תפרש הסיפא בשעת הלואתו וכפרש"י אם כן מוכח דר"א ס"ל כל דנקיט לגוביינא ה"ל ש"ש איך יסבור בשוה ה"ל ש"ח אלא ע"כ צ"ל דלכ"ע בשוה שומר חנם מסברא חיצונה רק ר"ע עשאו ש"ש מדרב יוסף וזהו לא שייך שלא בשעת הלואתו ולא נעשה כ"א ש"ש מקרא ובהא ר"א מודה דלא פליגי אקרא ושייך בסיפא דברי הכל ודו"ק:

שומר אבדה כו' בפ' הכונס פליגי תרי לישנא לחד לישנא ה"ל ש"ש משום פרוטה דרב יוסף ולאידך לישנא משום דרחמנא שעבדיה בע"כ. ולפע"ד נ"מ בין הנך לישנא בזקן ואינו לפי כבודו שעשה לפנים משורת הדין והשיב אבידה להך לישנא דפרוטה דרב יוסף פשיטא דהוה ש"ש דמצוה רבה עביד ולאידך לישנא לא הוה ש"ש דהא לא שיעבדיה רחמנא בע"כ. ואם כן ה"נ איכא הך נפקותא בעצמו במלוה על המשכון דלא שוה והאיש אינו בטוח בעצמו ונכסיו וא"כ לא שעבדיה רחמנא בע"כ ומ"מ מצוה קעביד והו"מ למימר דבהנך לישני פליגי ר"א ור"ע ובדלא שוה אבל בשוה כ"ע מודו כדרב יוסף וצ"ל דאם כן קשה קו' הרשב"א הנ"ל לפלוג ולתני בדידיה ומ"ט אמר בשטר ומשכון כ"ע מודים ה"ל למימר כ"ע מודים בשוה ולא שייך תירוצנו הנ"ל ודו"ק: