שבועות לד ע"ב

דף לד - ב

ועדים רואין אותו מבחוץ כיצד הוא מונה לידו את הכסף, אך הנתבע לא הבחין בהם כי הם היו רואין אותו מבחוץ, מאי דינו?

אמר ליה רב המנונא לרב יהודה: והלה, הנתבע, מה הוא טוען?

אי אמר: לא היו דברים מעולם ולא מנית לי כסף ! הרי הוא הוחזק כפרן בהכחשתו. ושוב אינו נאמן אפילו בשבועה כנגד התובע.

ואי אמר: אין, שקלי את המעות שמנית לי, ודידי שקלי, שאתה פרעת את חובך במעות אלו או שהחזרת את הפקדון שהפקדתי בידך! אם כן, כי אתו העדים שעמדו בחוץ, מאי הוי? והרי אין הם יודעים מה התרחש אלא ראו את מניית הכסף בלבד!?

אמר ליה רב יהודה לרב המנונא: המנונא - את עול תא! אתה הוא הראוי להכנס לבית המדרש, שהינך מחכים את רבך.

ההוא דאמר ליה לחבריה: מנה מניתי לך בצד עמוד זה. אמר ליה: לא עברתי בצד עמוד זה! אתו תרי סהדי, אסהידו ביה בהאי דהשתין מים בצד עמוד זה -

אמר ריש לקיש: הוחזק כפרן! ^[12]

מתקיף ליה רב נחמן: האי דינא - פרסאה הוא [הפרסים פוסקים כן] ! מי קאמר מעולם לא עברתי בצד עמוד זה, והרי לא עברתי בעסק זה קאמר ליה, והיינו: בצורה שאתה אמרת, שמנית לי מנה בצד עמוד זה, לא הייתי מעולם.

איכא דאמרי: ההוא דאמר ליה לחבריה: מנה מניתי לך בצד עמוד זה. אמר לו: לא עברתי בצד עמוד זה מעולם! נפקו ביה סהדי דהשתין מים בצד עמוד זה -

אמר רב נחמן - הוחזק כפרן!

אמר ליה רבא לרב נחמן: לא הוחזק כפרן כשהוכחש. כי כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש, עביד לה - ולאו אדעתיה! [שאין על האדם לשים לב היכן הוא משתין. ולפיכך אין הוא זוכר את המקומות הללו].

שנינו בברייתא: רבי שמעון אומר חייב כאן וחייב בשבועת הפקדון מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון!

מחכו עליה במערבא, תמהו על מה שלמד רבי שמעון שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון, בגזרה שוה תחטא - תחטא משבועת הפקדון.

והוינן בה: מאי חוכא?

ומשנינן: דקתני בדברי רבי שמעון שאין ללמוד שבועת העדות משבועת הפקדון בקל וחומר אלא חייבים להגיע ללימוד של גזירה שוה משום שיש פירכא לקל וחומר - מה לפקדון, שכן לא עשה בו מושבע כנשבע, מזיד כשוגג. ועל הטענה הזאת היתה החוכא במערבא, משום שאינה טענה כלל וכלל.

כי מכדי, הרי מושבע מפי עצמו בשבועת העדות לרבי שמעון, מנא ליה? דגמר מפקדון בבנין אב [כי בתורה נאמרה שבועת העדות רק בצורה שנשבע מפי אחרים כדכתיב "ושמעה קול אלה"]. ואם כן, שבועת הפקדון נמי, מושבע מפי אחרים נגמר בבנין אב מעדות. ואם כן, שוב לא תהיה הפירכא על הקל וחומר של מה לשבועת הפקדון שלא עשה בו מושבע כנשבע, שהרי באמצעות הלימוד בבנין אב יהיה גם בשבועת הפקדון מושבע כנשבע!

ומקשינן: ומאי חוכא? מנין לנו לומר שרבי שמעון למד מושבע מפי עצמו בעדות מפקדון? דילמא רבי שמעון לא יליף למושבע מפי עצמו בעדות בבנין אב מפקדון. אלא בקל וחומר משבועת העדות עצמה מייתי לה - אם מושבע מפי אחרים חייב קרבן שבועת העדות, מושבע מפי עצמו, לא כל שכן שחייב?!

אלא, חוכא דבני מערבא היתה אמזיד כשוגג. דקתני [בדברי רבי שמעון, בפירכא נוספת על הקל וחומר מפקדון]: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע, מזיד כשוגג!

והיינו חוכא: מכדי, מזיד גבי עדות מנא ליה דחייב, משום דלא כתיב ביה 'ונעלם', הכא נמי, בשבועת הפקדון, לא כתיב 'ונעלם', ואמאי לא יהיה גם בה מזיד כשוגג?!

אמר להו רב הונא לבני מערבא: ומאי חוכא? דלמא דינא דמזיד לאו כשוגג בפקדון - ממעילה גמר לה רבי שמעון, למד גזירה שוה בין שבועת הפקדון שנאמר בה "ומעלה מעל" ובין מעילה בהקדש שנאמר בה "כי תמעול מעל", ולמד ממנה שכשם שמעילה חילק בה הכתוב בין שוגג למזיד וחייב קרבן רק על השוגג כמו כן בשבועת הפקדון יש לחלק בין שוגג למזיד, ולחייב קרבן רק על השוגג.

וענו לו בני מערבא: והיינו, הלימוד הזה ממעילה, עליו עצמו היתה החוכא. כי אדגמר לה לשבועת הפקדון ממעילה, וחילק בה בין שוגג למזיד, נגמר לה בגזירה שוה תחטא - תחטא משבועת העדות שלא חילק בה בין שוגג למזיד.

וענה להם רב הונא: מסתברא - ממעילה הוה ליה למילף, שכן לימוד מעילה ממעילה עדיף.

וענו לו: אדרבה, מעדות הוה ליה למילף טפי שכן יש ללמוד תחטא מתחטא.

וענה להם: מסתברא - ממעילה הוה ליה למילף, שכן -

א. מעילה. בשניהם נאמר 'מעילה'.

ב. בכל. שניהם נוהגים בכל, אבל עדות נוהגת רק בראויין להעיד.

ג. נהנה. שניהם נהנו מהעבירה, המועל בהקדש והכופר בממון בשבועה, אבל עד הנשבע אינו נהנה.

ד. בקבוע. שניהם קרבנם קבוע ואילו שבועת העדות קרבנה עולה ויורד.

ה. חומש. שניהם חייבים בחומש, ואילו על שבועת העדות אין חיוב חומש.

ו. ואשם. שניהם חייבים קרבן אשם ואילו שבועת העדות חיובה הוא קרבן חטאת.

ומקשים בני מערבא לרב הונא: אדרבה, מעדות הוה ליה למילף, שכן -

א. חטא. בשניהם נאמר 'תחטא'.

ב. הדיוט. בשניהם התביעה היא מהדיוט ולא מהקדש.

ג. בשבועה. שניהם הם ענין שבועה.

ד. תבעיה וכפריה. בשניהם על ידי תביעה וכפירה נוצר החיוב.

ה. ואואין. בשניהם נאמרו אואין.

ועונה להם רב הונא: הנך דמעילה נפישין [ששה מול חמשה].

ולאור זאת תיקשי: אלא, מאי חוכא?

כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב אמרי: היינו חוכא - מכדי רבי שמעון, למסקנא, גזירה שוה תחטא - תחטא מפקדון לעדות גמיר, שאין שבועת העדות נוהגת אלא בתביעת ממון, ואם אית ליה לרבי שמעון לגזרה שוה זו, יש ללמוד ממנה גם לצד השני, מעדות לפקדון, שמושבע הרי הוא כנשבע ומזיד כשוגג. ואם כן, למה ליה דפריך על הקל וחומר מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע, מזיד כשוגג, והרי היה לו ללמוד מכח הגזירה שוה שגם בשבועת הפקדון עשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג!

ותמהינן: ומאי חוכא? דלמא כי פריך רבי שמעון האי פירכא, היינו דוקא מקמא דתיקום ליה גזרה שוה, שתחילה בא רבי שמעון ללמוד בבנין אב ובקל וחומר, והוכיח שאי אפשר ללמוד כן. ולכן הוצרך הלימוד של גזרה שוה. וכוונתו של רבי שמעון היתה בתחילה להסביר למה לנו גזירה שוה ואמאי לא נילף במה מצינו. אבל בתר דקמא ליה גזירה שוה, תו לא פריך האי פירכא. אלא גם הוא למד מכח הגזירה שוה שגם בשבועת הפקדון חייב מושבע כנשבע ומזיד כשוגג.

ומקשינן: ולא פריך רבי שמעון האי פירכא בתר דקמא לה גזירה שוה?!

והאמר להו רבא בר איתי לרבנן: מאן תנא דמתני שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה, ומביאים קרבן רק אם נשבע בשוגג? - רבי שמעון היא, דאמר שבועת הפקדון לא עשה בה מזיד כשוגג. ומוכח, שגם למסקנא פריך רבי שמעון האי פירכא, ולא יליף למושבע כנשבע ולמזיד כשוגג בגזרה שוה מעדות! ומתרצינן: דלמא רק מזיד כשוגג פריך רבי שמעון, דגמר לה לשבועת הפקדון ממעילה ומשום דהנך דדמי למעילה נפישין. אבל מושבע כנשבע, לא פריך. אלא יליף בגזירה שוה דתחטא תחטא משבועת העדות, וחייב המושבע כנשבע גם בשבועת הפקדון.

אלא, אם כן, דיליף לחלק בשבועת הפקדון בין שוגג למזיד בגזירה שוה ממעילה משום דהנך נפישין, קשיא [והיינו חוכא] - ותהדר שבועת העדות ותגמר לה מפקדון, בגזירה שוה דתחטא תחטא, דמזיד לאו כשוגג גם בשבועת העדות. ונימא - מה פקדון שוגג, אין, מזיד, לא. אף עדות, שוגג, אין, מזיד, לא. כי היכי דיליף פקדון ממעילה!?

הוחזק כפרק וחייב.

אין שקלי ודידי שקלי. ואפילו [באו] עדים שראוהו שנתן לו פטור:

ההוא דאמר ליה לחבריה מנה מניתי לך בצד עמוד זה א"ל לא עמדתי בצד עמוד זה וקמו ביה סהדי דאשתין מיא בצד עמוד זה. אמר ר' שמעון בן לקיש הוחזק כפרן.

אמר רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא. מי קאמר לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם. בעסק זה קאמר פי' לא עמדתי בצד עמוד זה עמך ואתה מנית לי מנה. וסבר רב נחמן דאי טען ואמר לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם ואתו סהדי דעמד בצד עמוד זה והשתין הוחזק כפרק.

וא"ל רבא כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה וקי"ל כרבא:

ר' שמעון אומר חייב כאן בעדות קרבן. וחייב בפקדון. מה פקדון בתביעת ממון הכתוב מדבר. אף בשבועת העדות כן:

מחייכו עלה במערבא משום דפריך מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע דלא כתיב ביה אלא וכחש.

כלומר מפי עצמו חייב מפי אחרים לא. ואמאי והלא בעדות לא כתיב אלא ושמעה קול אלה. מושבע מפי אחרים. ויליף מן הפקדון מושבע מפי עצמו. פקדון תילף מעדות מושבע מפי אחרים בגזירה שוה.

ואסיקנא אלא אמאי מחכו עלה משום דגמר מזיד לאו כשוגג בפקדון ממעילה לפטור הנשבע במזיד בפקדון מקרבן ליגמר מעדות דחייב מהזיד כשוגג. ופרקינן ממעילה הוה ליה למילף. שכן מעל מעל כתיב בתרוייהו. (סימן דמעילה בכל מעילה נהנה קבוע חומש אשם. סימן העדות תחטא הדיוט שבועה אואין תביעה). ודחי' אדרבה פקדון מעדות הוה ליה למילף דכתיב תחטא תחטא בתרויהו. ואמרינן ממעילה אית ליה למילף שכן תרוייהו כתיב בהו מעל ונוהגין בכל אדם באנשים ובנשים ויש להן הנאה המעילה שכן נהנה מן ההקדש ופקדון כמשמעו שכפר בחבירו ולקחו ונהנה בו והן בקרבן קבוע ויש בהן חומש ואשם מה שאין אחד מאלו בשבועת העדות הדרבה מעדות הוה ליה למילף דכתיב בתרוייהו תחטא ויש בהן אואין ויש בהן תביעה והן שניהן הדיוט ויש בשניהן שבועה למעוטי מעילה שהיא קדש כלומר אכל דבר קדש ונהנה חייב קרבן מעילה. ודחי' הנך מדות דשוה הפקדון למעילה נפשין שהן שש ושל עדות חמש. ואמרינן מאי הוי עלה דחוכא כו'. ופשוטה היא. ואסיקנא דיליף רבי שמעון בג"ש בפקדון [מעדות] דמושבע חייב כנשבע. ויליף ממעילה דמזיד בפקדון לאו כשוגג הוא. ואקשינן ותילף עדות מפקדון לר' שמעון דמזיד בעדות לאו כשוגג.

ומאי חוכא דילמא רבי שמעון ממעילה גמר לה. פי' במה מצינו משום דדמו אהדדי ולאו בג"ש דמעילה מעילה קאמ' כמו שפירש ר"ש, דהיכי אקשי נגמר מעדות מעילה מעילה גמר חטא חטא לא גמירי ויש מפרש דבג"ש דחטא חטא קאמר דכתיב במעילה וחטאה בשגגה והיינו דאקשינן ליגמר מעדות מג"ש דחטא חטא משום דכל היכא דאיכא דדמי מדדמי ליה ילפינן.

אי דאמר להד"מ הוחזק כפרן. איכא למידק אמאי אי חזר ואמר פרעתי ליהמניה, ונימא מילתא דלא רמיא עליה דאיניש א"ל ולאו אדעתיה וכדאמרינן לקמן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מא, ב) בההוא דאמר ליה הב לי ק' זוזי דמסיקנא בך, א"ל לא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו להד"מ, אמר רבא כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולא אדעתיה, י"ל דפרעון לא רמי אנפשיה באפי מאן פרעיה אבל כל מאן דמנו ליה מעות מילתא דדכירי לה אינשי היא.

אדגמר לה ממעילה נגמרה מעדות. איכא למידק מאי קא מקשה נגמרה מעדות, דהא אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני, ודילמא מעלה מעלה גמר תחטא תחטא לא גמר, וי"ל דלאו גזירה שוה קאמר אלא במה מצינו, ואין דעתי מתישב בכך, מדאמרינן מסתברא ממעילה ה"ל למילף שכן מעילה ממעילה אדרבה מעדות ה"ל למילף שכן תחטא מתחטא, דאלמא בג"ש גמירי לה, ומסתברא תרוייהו שמיעי להו אלא דמוקמינן חדא מנייהו לכך וחדא מנייהו לכך, וכדאמרינן למסקנא דגמר מושבע כנשבע בפקדון מעדות בתחטא תחטא בזדון שבועה שלא ניתן לכפרה ממעילה, כנ"ל.

מחכו עלה במערבא פי' מחכו על ברייתא לומר דבשיבושא אתנייה ולא אר"ש דאילו אר"ש ח"ו דמחכו. ומאי חוכא דילמא מזיד דלאו כשוגג בפקדון ממעילה גמר לה דנקט בלישנא דהא במעילה מזיד פטור מקרבן ואינו בשוגג ור"ש נמי כך אמר דבפקדון לא עשה שוגג כמזיד אלא ה"פ מזיד כשוגג שלא אמר ר"ש בפקדון כמו בעדות ממעילה גמר לה. והא דאמר דגמר ממעיל' פירש"י ז"ל דגמר לה בגזרה שוה דמעילה מעילה ואינו נכון דא"כ היכי מהדרינן עלה דליגמר מעדות לחייב שוגג כמזיד דהא בעדות לא כתיבא מעילה ואי בחטא חטא אין אדם דן ג"ש מעצמו ודילמא ר"ש מעילה מעילה גמר חטא חטא לא גמר לכך פי' התוס' דהא דאמרינן דגמר ממעילה דבמ"מ הוא מה אשם מעילות לא הוי מזיד כשוגג אף באשם גזילות כן והיינו דמהדרינן דהיינו חוכא דהא דגמר במ"מ ממעילה ליגמר מעדות במ"מ מקרבן שבועה לקרבן שבועה והרמב"ן ז"ל פי' דהא דאמרינן דממעילה גמר בגזרה שוה דחטא חטא דכתיב הכא נפש כי תחטא וכתיב במעילה וחטאה בשגגה והיינו דמהדרינן לחוכא דליגמר מעדות בחטא חטא דהכי עדיפא דדמי לי' טפי דכתיב בתרווייהו תחטא:

הנך נפישין פי' דתבעיה וכפריה חדא הוא:

מיכדי ר"ש ג"ש גמיר פי' בתחטא תחטא כדקתני סיפא והאי ג"ש לאו השתא הוא דאתייא ליה בסוף דבריו כדאיתא בברייתא דהא ג"ש מרבו גמר לה שאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו וכיון דהא ידע לג"ש מעיקרא היכי פריך בראש דבריו מאי לפקדון וכו' פי' והיינו ודאי חוכא ומהדרינן דליכא חוכא דכי פריך הכי בראש דבריו מקמי דתיתוק' לי' ג"ש פי' מקמי דתיתוק' בדעתיה למדרשא אבל לבתר דקמא ליה למדרשיה בסוף דבריו ודאי לא פריך ליה ושפיר גמרי פקדון ועדות בג"ש ופרקינן דהא ודאי איכא חוכא דהא אשכחן דאפילו בתר דקמא ליה ג"ש ס"ל כדמעיקרא אין מזיד כשוגג מדאמרי' מאן תנא וכו' עד ר"ש היא ומעתה היינו חוכא ומהדרינן דליתא בהא חוכא דכי לא פריך ר"ש בתר דקמא ליה ג"ש היינו לענין מושבע ונשבע אבל לענין זדון ושוגג ודאי פריך ומשום דיליף ממעילה בהא דעדיפא מג"ש דחטא משום הנך דמעילה נפישין כדלעיל ופרכינן דאכתי איכא חוכא דא"כ בעדות נמי לא להוי מזיד כשוגג דתהדר עדות ותילף מפקדון לענין זה דאע"ג דפקדון למד הוא ממעילה ואין למדין למד מלמד בקדשים שאני הכא דתרוויהו בג"ש דפקדון יליף ממעילה בג"ש דמעילה מעילה וחוזר ומלמד על עדות בג"ש דתחטא תחטא ודבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש וכ"ש בהא דלאו מילף גמור ובגלויי מילתא בעלמא סגי כיון דכולהו קרבנות בר ממיעוטא דמיעוטא כולם בשוגג ולא במזיד ומעתה היינו חוכא ומהדרינן דליכא חוכא דהא איכא למימר דלהכי כתביה רחמנא לשביעת העדות גבי שבועת ביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו ולא כתביה בתר פקדון דהוי באשם וחומש כוותיה לדרוש שבכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג וכי היכי דלא לילף מפקדון בג"ש ומעתה קמא לן דליכא חוכא והיינו דעדיפא האי מסקנא ממסקנ' דלעיל דשיילינן עלה מאי הוי עלה דחוכא דאילו בסוגיא דלעיל דמקמי דאתו ר"פ ור"ה בריה דר"י חוכא דהוו מפרשי לא הוה בה טעמא כלל ובאדרבא דחינן לה וא"א דמחכו עליה במערבא הכי בלא טעם כעיקר ולהכי שיילינן מאי הוי עלה דחוכא אבל השתא אשכחן צד טעמא לחוכא במאי דאמרינן דתיהדר עדות וחילף מפקדון אלא דלאו חוכא גמורה היא כיון דאי' למדחייה דטעמא דכתב' לעדות גבי שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו:

מי שאמ' לחברו מנה הלויתי לך בצד עמוד זה והוא משיב לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם ובאו העדים שראוהו עומד בצד אותו עמוד אבל לא ראו ההלואה אין אומרין על זה שהוחזק כפרן שכל כיוצא בזו אין אדם נותן אל לבו המקומות שהוא עומד לשם תמיד והוא שאמרו כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ' לה ולאו אדעתיה נמצא שאין מחזיקין אותו במוכחש או כפרן עד שיכחישוהו בנטילת הממון אבל לא בדבר אחר שבחקירת הדברים ואף בנטילת ממון דוקא כשהוא מוכחש על ידי העדים אבל אם חזר מעצמו ואמר בודאי עמדתי בצד עמוד זה אבל לא לויתי או לויתי ופרעתי נאמן הואיל ואלו רצה לא היה חוזר מדבורו הראשון וכך היא רמוזה בשלישי של בתרא ל"א א' בענין זה אומר של אבותי וכו':

אשם מעילות הבא בנהנה מן ההקדש נוהג בכל באנשים ובנשים בכשרים ופסולים ויש בו תוספת חומש ואשם הבא עליו קבוע בין לעני בין לעשיר כמו שיתבאר במקומו כריתות כ"ו ב':

ההוא דא"ל לחבריה מנה נתתי לך בצד עמוד זה אמר ליה לא עברתי בצד עמוד זה מעולם אתו סהדי ואסהידו דהשתין מים בצד עמוד זה אמר רבי שמעון בן לקיש הוחזק כפרן וכו' ורב נחמן אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה והלכתא כרב נחמן דקיימא לן הלכתא כרב נחמן בדיני.

ונקטינן השתא מיהא דלא מיתחזק הנתבע כפרן לעולם אלא דמכחשי ליה העדים בנטילת הממון עצמו כגון דכפר מעיקרא בנטילת הממון עצמו וקאמר לא נטלתי כלל וקא אתו עדים דחזיה דנטל ולא ידעו מילתא דמשום סהדותא דהני סהדי דאכחישו ליה במימריה קמא הוא דהדר ביה מההוא מימרא קמא לההוא מימרא בתרא וכל שכן אי הדר אמר הדרית פרעתיה נמלך הוא דלא מהימנינן ליה כלל מתרי אנפי חדא דהא ידיעה מילתא דלא הדר ביה ממימריה קמא דהא מדיוקא דמימריה קמא דקאמר מתכחיש בהאי מימרא בתרא וכיון דקאמר מעיקרא לא היו דברים מעולם ממיל' שמעת מינה דלא פרע ליה מידי דמאן דלא לוה היכי פרע והיינו דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל היכא דלא מכחשי ליה בנטילת ממון עצמו אלא במידי אחרינא מחקירות הדברים דליתיה נטילת ממון ממש לא עברתי עמוד זה מעולם ומאי דדמי ליה ואף על גב דאתו עדים ומכחשי ליה בההוא מידי דכפר ליה לא הוחזק כפרן אלא מצי בתר הכי למיהדר מההוא מימר' קמא לההוא מימרא אחרינא דהא לא איתכחש בנטילת הממון ממש אלא בההוא מידי אחרינא הוא דאיתכחש דהא מחקירת הדבר י"ל מילתא דלא רמיא עלויה לאו אדעתיה ואפשר ליה השתא למימר עברתי בצד עמוד זה אבל לא לויתי ממך כלום אי נמי לויתי ופרעתי:

וכן נקוט מילי היכא דהדר האי כללא בידך דהאי לא מקבלינן מנתבע טענתיה בתרייתא לבתר דהדר ביה מקמייתא הני מילי היכא שהדר ביה מקמיית' מחמת דאתו סהדי ואכחישו ליה כדאמרינן לעיל אבל אי הדר ביה מנפשיה כגון דטענתיה מקמייתא דלית בה הודאה לתובע ולא קאמר מילתא דמיתחייב בה ממון וטענתיה בתרייתא נמי לית בה הודאה ואי בעי לא קא הדר ביה מטענתיה קמייתא דהא ליכא סהדי דקא מכחשי ליה לא מטענתיה קמייתא ולא מטענתיה בתרייתא ומקבלינן ליה מיניה דהא אי בעי לא הוה קא הדר ביה מטענתי' קמיית' וכבר ברירנא לה להא מילתא בפרק חזקת הבתים בענין זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי.

ר"ש אומר חייב כאן וחייב בפקדון מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון וכו' אשתכח השתא דר"ש ורבי אליעזר תרוייהו מפקדון גמרי לה מיהו רבי אליעזר יליף באואין הלכך לא פרכינן עליה פירכא משום דלא פרכינן בעלמא אלא היכא דילפינן ליה על דרך גזירה שוה אבל היכא דילפינן ליה בהיקשא דקראי כדקא יליף רבי אליעזר הכא מבאואין לא פרכינן עליה ור"ש יליף ליה בג"ש ומשום הכי פרכינן עליה מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע וכו' וכיון דקיימא לן עליה פרכא בהא גזרה שוה דיליה קא הדר יליף לה בהקישא דקראי דליכא למיפרך עליה היינו דקאמר ת"ל תחטא.

מחכו עליה במערבא על האי גזירה שוה דר"ש ודייקי השתא מאי חוכא ואתינא לאוקומה אהא דקתני מה לפקדון שלא עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג תאמר בעדות שעשה בה מושבע מפי אחרים כנשבע מפי עצמו והיינו חוכא מדקאמר תאמר בעדות שעשה בה מושבע כנשבע מפי אחרים אלא לאו מפקדון גמר לה וכיון דגמר לה לשבועת העדות נשבע מפי עצמו מפקדון ליגמר נמי נשבע מפי אחרים בפקדון משבועת העדות ומהדרינן מאי חוכא דילמא האי דאית ליה נשבע מפי עצמו בשבועת העדות לאו מפקדון גמר לה אלא בקל וחומר הוא דמייתי לה ולעולם לאו לשבועת העדות גמר מפקדון ולא פקדון גמר מעדות אלא חוכא מזיד כשוגג וכו'.

אמר להו רב חנה מאי חוכא היינו טעמא דרבי שמעון דלא מיתחייב מזיד בקרבן שבועת הפקדון משום דמיגמר גמר לה מאשם מעילות דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' וגו' מה אשם דהתם בשוגג אף אשם דפקדון נמי בשוגג ומהדרינן והיינו חוכא אדיליף ליה ממעילה לילפת משבועת העדות מה התם מזיד חייב אף פקדון נמי מזיד חייב.

מסתברא ממעילה הוה ליה למילף שכן מעילה הכל נהנה בקבוע חומש אשם פירוש בפקדון כתיב ביה מעילה ומעלה מעל בה' ובאשם מעילה כתיב נפש כי תמעול מעל לאפוקי עדות דלא כתיב ביה ומעלה מעל ופקדון ומעילה תרוייהו שוו ביה הכל אנשים ונשים רחוקים וקרובים כשרין ופסולין לאפוקי עדות דכשרים הראוין לעדות הוא דמחייבין קרובים ופסולין ונשים שאינן ראוין לעדות פטורין ופקדון ומעילה בתרוייהו מטיא ליה הנאה דמעילה הא קאכל מקדשי ה' ואיתהני בההוא אכילה ופקדון נמי אתהני בההיא גזלה דגזל ופקדון דכחש לאפוקי כפירת עדו' איתהני מידי בההיא כפירה ופקדון ומעיל' תרוייהו קרבן קבוע אית בהו לאפוקי עדות דקרבן עולה ויורד הוא ופקדון ומעילה תרוייהו אית בהו חומש ופקדון ומעילה תרוייהו אית בהו קרבן אשם לאפוקי עדות דקרבנו חטאת:

ואקשינן אדרבא מעדו' הו"ל למילף שכן חטא הדיוט בשבוע' תבעו ואואין פי' בעדו' כתיב ביה נפש כי תחטא ופקדון כתיב ביה נפש כי תחטא לאפוקי מעילה דלא כתיב ביה נפש כי תחטא אלא נפש כי תמעול מעל ואם תאמר והא מעילה נמי כתיב וחטאה בשגגה מקדשי ה' ההוא כמה דאת אמרת ואכלה מקדשי ה' הואיל ולא הקדים וכתב נפש כי תחטא כמו שהקדים בעדות ובפקדון, ועדות ופקדון תרוייהו הדיוט לאפוקי מעילה שהוא קדש ועדות ופקדון תרוייהו לא מיחייבי בה ההוא קרבן אלא שבועה שנשבע לאפוקי מעיל' דלא אשבועה אלא אאכילה.

ועדות ופקדון תרוייהו לא מתחייב בה אלא עד דתבע ליה בעל העדו' ובעל הפקדון לאפוקי מעילה דלית בהו תובע ונתבע ומהדרינן הנך נפישין.

אלא מאי חוכא כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע מבי רבא אמרי היינו חוכא מכדי ר"ש גזירה שוה גמיר וכו' פי' דלענין נשבע מפי עצמו בעדות לא ילפת ליה בג"ש מפקדון אלא בק"ו הוא דאייתי לה כדקאמ' לעיל מכל מקום האי דיליף ליה לעדות מפקדון לג"ש לענין תביעת ממון בהדיא רבי שמעון אומר נאמר חייב כאן וחייב בפקדון מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון וכיון דיליף לה לעדות מפקדון לענין תביעת ממון ליליף נמי לפקדון מעדו' לענין מושבע מאחרים ולענין מזיד כשוגג ואמאי קא פריך מה לפקדון שכן לא עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג ואכתי מאי חוכא דילמא כי פריך מקמי דתקום ג"ש לבתר דקמה ג"ש לא פריך כלומר בעידנא דפרכינן עליה דרבי שמעון בהא פירכא אי הוה מודה ליה בהאי ג"ש דיליה ודאי לא הוה פרכינן לי' דכי היכי דילפינן עדות מפקדון בג"ש לענין תביעת ממון הכי נמי ילפינן לפקדון בג"ש מעדות לענין מזיד ומושבע מפי אחרים אלא הא דפרכינן עליה בהאי פרכא למידחייה לההוא ג"ש דיליף לה דפרכינן ליה ומשום הכי קא פרכינן עליה בהאי פירכא דהא מאן דפריך לא קא מודה ליה לר"ש בההוא גזירה שוה דיליה:

ויש לפרש פירוש אחר מכדי גזרה שוה גמר שהוא תחטא דקאמר לבסוף ת"ל תחטא תחטא וכיון דגמיר לה להא ג"ש אמאי פריך מעיקרא מה לשבועת עדות שכן עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג תאמר בשבועת הפקדון שלא עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג דמשמע שדבר ידוע הוא דשבועת הפקדון לא עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג ופריך ומאי חוכא דילמא כי פריך הכי מיקמי דליקום האי ג"ש לבתר דקמה לי' ג"ש לא פריך.

ודייקינן מכלל דבתר דקאמר ליה לר"ש האי ג"ש דיליה לא קא פריך מזיד כשוגג אלא קא יליף לה לפקדון נמי דמזיד חייב מעדות והא אמר להו רבה מאן תנא זדון שבועת הפקדון לא נתנה לכפרה ר"ש היא אלמא אע"ג דיליף לעדות מג"ש מפקדון לענין תביעת ממון הנה לא יליף לפקדון בגזירה שוה מעדות לענין מזיד.

ומהדרינן דילמא מזיד כשוגג פריך דגמר לה ממעילה כלומר לעולם יליף גזירה שוה נמי מעדות כי היכי דיליף לעדות מפקדון לענין תביעת ממון מיהו כי יליף גזירה שוה לפקדון מעדות הני מילי לענין מושבע מפי אחרים דליכא למיגמריה ממעילה אבל מזיד כשוגג כיון דאיכא למגמריה ממעילה ממעילה יליף לה דפטור שכן שוה לו הכל נהנה בקבוע חומש ואשם כדאמרינן לעיל והני מדות נפישי מהנך מידות דשוה בהו הפקדון לעדות כדאמרינן לעיל הנך נפישין:

ודייקינן וכיון דקם ליה דמזיד בפקדון פטור דגמר ליה ממעילה לגמור נמי לעדות בג"ש מפקדון דמזיד פטור כי היכי דיליף ליה בגזירה שוה מפקדון לענין תביעת ממון.

ומהדרינן להכי כתביה רחמנא לשבועת עדות גבי שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו דבכלהו כתיב בהו ונעלם והכא לא כתיב ביה ונעלם למימר דבכלהו מזיד פטור מן הקרבן בר משבועת עדות במזיד חייב ומהאי טעמא הוא דלא ילפינן ליה לעדות מפקדון בג"ש בהאי אנפא.

גמרא ותיהדר עדות ותיגמור לה מפקדון מזיד דלאו כשוגג כו' דאין לומר דבתר ג"ש דקושטא דהכי הוא דלא לשתמיט בשום דוכתא למימר הכי דר"ש לית ליה מזיד כשוגג בעדות ואין להקשות דלפי סברת המקשה דתיהדר עדות ליגמר מפקדון דמזיד לאו כשוגג א"כ ל"ל ג"ש דתחטא כלל דהא כולה הך מלתא מצינן למילף מבנין אב דליכא שום פירכא לא מפקדון לעדות ולא מעדות לפקדון די"ל דמ"מ פריך שפיר דהג"ש ודאי דלא מגרע מלדמות עדות לפקדון וע"כ איצטריך הג"ש למלתא אחריתא דאין ג"ש למחצה ודו"ק:

ועוד מקשים בשמעתין לר"ש דבתר דקמה ג"ש נמי אית ליה בפקדון דמזיד לאו כשוגג נילף ביטוי במה מצינו מפקדון לחייב בו מושבע מפי אחרים דמעדות כתבו התוס' לעיל דלא מצינו למילף ביטוי דאיכא למפרך מה לעדות שכן עשה בו מזיד כשוגג אבל הכא מפקדון ליכא הך פירכא לר"ש דס"ל בפקדון נמי לא עשה בו מזיד כשוגג ולא לישתמיט בשום דוכתא למימר לר"ש דס"ל בביטוי דחייב במושבע וי"ל דביטוי לא דמי לפקדון טפי מרוצח דדמי לפקדון באואין שיש עמהן שבועה ודמי לרוצח באואין שאין עמהן תביעת ממון וכה"ג כתבו התוס' דליכא למילף עדות ממעילה ודו"ק:

תוס' בד"ה כי היכי כו' כל כמה דלא קים ליה ג"ש ע"כ במה מצינו לא מצי כו' עכ"ל דלא ניחא להו כפרש"י דפריך כי היכי דגמר מפקדון היינו בג"ש דתחטא תחטא עכ"ל דהא ברישא דברייתא לא אסיק אדעתיה למילף בג"ש עד לבסוף אלא דברישא דברייתא במה מצינו בעי למילף ואהא קשיא להו כיון דבמה מצינו נמי ליכא למילף נשבע בעדות מפקדון דאיכא למפרך מה לפקדון שכן עשה בו נשים כאנשים ע"כ דאית לן למימר דהפירכא היא ממושבע דהוי בעדות ולא בפקדון ולא נקט ר"ש במלתיה נשבע גבי עדות אלא לרווחא דמלתא כיון שכן הוא לפי האמת לבתר דקים לן גזירה שוה ואם כן מאי קשיא ליה כי היכא דילפת כו' דאימא דר"ש לא יליף כלל נשבע בעדות במה מצינו מפקדון וק"ל:

ואיך שיהיה ק"ק דנהי דשבועות עדות לא יליף במה מצינו מפקדון אמאי לא תקשי ליה דנילף מושבע כנשבע ומזיד כשוגג בפקדון מעדות ולמאי דמשני נמי בעדות מפקדון לא יליף מבמה מצינו אלא מגופה מפי אחרים חייב מפי עצמו לכ"ש מ"מ אכתי תקשי לן דנילף פקדון מעדות במה מצינו כיון דליכא שום פירכא בדנילף תרוייהו כמ"ש התוס' לקמן דמתרוייהו קפריך וכה"ג כתבו התוס' לעיל דהיכא דאין הק"ו סותר את הבנין אב נילף נמי הבנין אב ויש ליישב דודאי ה"מ למפרך הכי אלא דאלימא ליה לאקשויי מכח ג"ש כדפריך מעיקרא כי היכי כו' וכן בתר הכי מכדי מזיד בעדות מנליה דלא כתיב ביה ונעלם כו' ולמאי דמסיק דמזיד לאו כשוגג ממעילה יליף לה ניחא דה"נ מושבע כנשבע בפקדון ליכא למילף במה מצינו דאיכא למפרך מה לשבועת העדות שכן עשה בו מזיד כשוגג ודו"ק:

רש"י בד"ה מכדי כו' ברישא לא עשה כו' הד"א:

בד"ה מקמי כו' דס"ל דהא הוה גמיר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כי היכי כו' היינו משום דלבתר כו' נ"ב פי' עיקר פירכא דהכא גבי שבועת עדות חייבו הכתוב במושבע משא"כ בפקדון דלא חייבו במושבע אלא דוקא בנשבע מפי עצמו ואף שיש לשם נמי חומרא שחייב בנשבע משא"כ בשבועת העדות לפי ס"ד דהשתא מ"מ איכא פירכא כי אין מכריעין בין החמורות וק"ל א"כ שפיר קפריך ר"ש אלא דלא הוה ליה למינקט פה שעשה בו מושבע כנשבע דלמא לפי בתר דקים ליה כו' נקטיה דבע"כ לא תמצא בשבועת העדות נשבע כי אם בתר ג"ש ודו"ק:

בד"ה הנך כו' עדיפא דמעילה ממעילה לאו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מחכו. דר"ש הס"ד ומה"ד דגמר מפקדון. וכ"נ מהמהרש"א:

תד"ה כי היכי. תימה כו'. ועי' ברש"ל ורש"א ונ"ל ליישב תמיהת התוס' דהחוכא הוא דע"כ ר"ל דבשבועת העדות חייב במושבע ובנשבע דא"ת דפרכת הק"ו הוא ממושבע לבד דפטור בשבועת הפקדון וחייב כאן א"כ בהקל וחומר ה"ל למחשב גם כן דחייב נשבע מפ"ע ובעדות פטור:

גמ' מחכו עלה במערבא. עי' תשובות רשד"ם חיו"ד סימן רמא:

גמ' ועדים רואין אותו מבחוץ מהו פרש"י ולא הכיר הנתבע בהם ועי' תוספות פירשו בענין אחר ולפע"ד יש לישב בזה קו' הרשב"א ז"ל שהקשה וכי לא ידע ר' יהודה ברייתא דלעיל דראיה בלא ידיעה משכחת ליה מנה מניתי בפני פלוני ופלוני ועתה יש לומר דמשכחת ליה שמנה לו מנה בתורת הלואה ואיהו טען האי מנה פרעון הוה והא דאמרית הלואה הוא משטה הייתי בך דנאמן לומר כך אם לא הכיר בעדים כדאיתא בסנהדרין כ"ט ע"א וע"ב והתובע טוען מכיר היית בהעדים ואפ"ה הודית בפניהם ולא מהימן למימר משטה הייתי דמודה בפני עדים ואיהו טוען לא הייתי מכיר בהם וא"כ לק"מ מברייתא דלעיל דלא איירי בכה"ג ואפ"ה הקשה לו רב המנונא שפיר מדאמר רב יהודה בשם רב התם בסנהדרין אפי' הכיר בעדים נאמן לומר משטה עד שיאמר להם אתם עדי ואם כן נאמן לומר דידי שקלי והא דאמר הלויני משטה הייתי בך:

מיהו איכא למימר דהתם ר' יהודה משמיה דרב קאמר וליה לא ס"ל אך ספ"ק דסנהדרין מסקי' דאמרי בי רב רב המנונא לכן הקשה בפשיטות ארב יהודה ממילתא דרב הנ"ל שצריך שיאמר אתם עדי ולכן דקדק המנונא את עול תא ודו"ק:

מושבע מפי עצמו בעדות לר"ש מנ"ל כו' ופרש"י דגמר מפקדון בגז"ש דתחטא תחטא. והתוס' מיאנו בזה וכמ"ש המהרש"א דעדיין לא אסיק אדעתי' הגז"ש ויש לישב פרש"י דס"ל דר"ש הכי ס"ל אי ילפינן תביעת ממון בגז"ש דתחטא תחטא נהי דאין גז"ש למחצה וילפינן נמי מיניה דמושבע כנשבע עדות מפקדון מ"מ כיון דלא מופנה דאיצטרך לתביעת ממון אי בעית למילף עדות מפקדון למושבע כנשבע איכא למפרך שכן עשה בו נשים כאנשים וע"כ רצה למילף תביעת ממון מקל וחומר והגז"ש מופנה למושבע כנשבע ותו ליכא למיפרך על הגז"ש נגד זה מיפרך הק"ו מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע וממ"נ חדא מיניה לא ידעינן וע"ז היה חוכא כיון דהגז"ש אתא לעדות מפקדון ה"נ בהיפוך ותו ליכא למיפרך אק"ו דתביעת ממון:

מיהו לולי פרש"י ותוס' ה"א לישב קו' תוס' ומהרש"א שהקשה דאי נמי לא יליף ר"ש עדות מפקדון מ"מ הו"מ למילף פקדון מעדות ונלפע"ד כיון דר"ש אמר לעיל בתחלת דבריו חייב כאן וחייב בפקדון כו' ועוד ק"ו כו' משמע דהשתא מניח מה מצינו ודן בקל וחומר אם כן לא איירי' השתא ממה מצינו כלל כ"א מקל וחומר ויש לדון כך מה פקדון שלא חייב מושבע מפי אחרים חייב מפי עצמו עדות שחייב מאחרים לא כ"ש שחייב מפי עצמו וליכא למיפרך כמו שפירכו תוס' אמה מצינו מה לפקדון שכן עשה בו נשים כאנשים דהשתא דיליף בקל וחומר איכא למימר כל זה אני אכניס בקל וחומר (עי' בקידושין ה' ע"א תוס' ד"ה וכו' ובחולין פ"ה ע"א תוס' ד"ה מה כו') מה פקדון שאף ע"פ שנשים חייבין בו פטור בו מפי אחרים ואפ"ה חייב מפי עצמו עדות שאע"פ שפטר בו נשים חייב בו מפי אחרים אינו דין שיתחייב מפי עצמו. והשתא אחיכו עלה דנילף נמי פקדון מעדות נהי דהשתא לא ילפינן במה מצינו שכבר הניח מה מצינו מ"מ נדון בקל וחומר בהיפך מה עדות דלא מחייב מפי עצמו חייב מפי אחרים פקדון שחייב מפי עצמו אינו דין שיהיה חייב מפי אחרים וה"ל ב' קל וחומר דסתרי אהדדי וכל כה"ג העלו תוס' בחולין כ"ג ע"ב ד"ה ותהא פרה כו' דילפינן ב' הקל וחומר והוה כעין מה מצינו ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה. והשתא ליכא למימר בטוי יוכיח כמ"ש תוס' לעיל ד"ה מושבע כו' דבטוי גופא נילף שתהיה חייב מושבע מפי אחרים אף ע"ג דאיכא למפרך מה לעדות שכן חייב בו מזיד כשוגג לכן חייב מפי אחרים כמ"ש מהרש"א שם דז"א דכל זה נכניס בקל וחומר כנ"ל אף ע"ג דחומרא הכתובה להדיא בקרא לא נכניס בקל וחומר כמ"ש תוס' שם בקידושין וה"נ עדות דנוהג במזיד כשוגג כתוב הוא להדיא במקרא דלהכי כתבה בשבועות בטוי מ"מ לפי הס"ד עדיין לא אסיק אדעתי' הך כמ"ש תוס' לקמן ד"ה פקדון כו' וע"ז דחה הש"ס דליכא חוכא דמושבע כנשבע בעדות מיניה וביה גמרי' ותו ליכא למילף פקדון מקל וחומר מעדות שאינו חייב מפי עצמו דהא חייב נמי מפי עצמו ומיושב קו' תוספות ומהרש"א (מיהו הו"מ למעבד קל וחומר מאנשים ונשים):

באופן אחר יש לישב קו' המהרש"א דאיכא למימר אה"נ דילפינן מה מצינו פקדון מפי אחרים מעדות ואם כן חייב מפי אחרים מזיד כשוגג ומפי עצמו דכתיב בגופיה אינו חייב כ"א בשוגג משא"כ בעדות דילפינן מפי עצמו ממפי אחרים ותרווייהו איתנייהו במזיד כבשוגג וא"כ נהי דבפקדון מפי אחרים נמי חייב מ"מ אינו חייב מזיד במפי עצמו והיינו דקאמר לא עשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג. ולק"מ קו' המהרש"א וצ"ל דז"א דכיון דידעינן בפקדון מפי אחרים חייב במזיד כ"ש מפי עצמו והדר ה"ל מושבע כנשבע בין במזיד בין בשוגג וקו' המהרש"א במ"ע מיהו כל זה כיון דלא כתיב ונעלם בהדיא בפקדון דאל"ה לא מצי למילף קל וחומר לחייב מפי עצמו במזיד וזהו נכלל באמת בקו' הש"ס בפקדון נמי לא כתיב ונעלם ודו"ק:

אדגמר לה ממעילה נגמר לה מעדות יש לדקדק דעדיפא ה"ל להקשות עדות נמי נילף מפקדון כדמקשה לקמן במסקנא וא"ל דבמסקנא כבר קמה גז"ש דמושבע כנשבע בפקדון פריך שפיר ותהוי עדות כו' אבל בה"א איכא למפרך מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע ז"א דהרי המהרש"א העלה דפקדון גופא הו"מ למילף במ"מ מעדות למושבע כנשבע אלא דאיכא למפרך מה לעדות שכן עשה בו מזיד כשוגג והשתא דילפינן עדות נמי מפקדון למזיד שלא יהא כשוגג [ניליף] פקדון מעדות למושבע כנשבע. מיהו המקשן עדיפא מיניה פריך כיון דאי נמי פריך ליליף עדות מפקדון לענין מזיד ע"כ צריך נמי למילף פקדון מעדות למושבע אם כן פריך בקיצור ליליף פקדון מעדות אבל כדמשני הנך נפישי הו"מ להקשות וליליף עדות מפקדון והיינו חוכא וצ"ע:

אבל מושבע כנשבע לא פריך יש לדקדק דהו"ל למימר השתא אלא מאי חוכא ותהדר עדות כו' כמו בכל הסוגיא. ויש לישב דהתוס' מקשו בד"ה הנך נפישי כו' הא גז"ש עדיפי ממה מצינו ומה מהני נפישי כיון דאין גז"ש למחצה ויש לישב דאי הוה יליף גז"ש למזיד כשוגג לא הוה ידעינן בעדות מושבע כנשבע כיון דגז"ש אינה מופנה איכא למפרך מה לפקדון שנוהגת בנשים כבאנשים והדר ה"ל גז"ש למחצה ע"כ עדיף לקיים גם המה מצינו שלא יהא מזיד כשוגג ואהני נמי גז"ש ותהיה מופנה למושבע כנשבע. אך לפ"ז ע"כ לית ליה לר"ש הך סברא דמפי עצמו הוה קל וחומר מפה אחרים דאם כן הוה מצי למילף עדות מפי עצמו מניה וביה מפי אחרים ולא הוה גז"ש למחצה אלא ע"כ דלית ליה הך סברא אם כן הדר הוה חוכא מלעיל קודם דקמה ליה גז"ש כי היכא דגמר עדות מפקדון לגמר נמי פקדון מעדות ותי' הש"ס דלמא ר"ש בק"ו מייתי לה מפי אחרים חייב מפי עצמו לכ"ש ליתא השתא ואם כן הוה חוכא ממ"נ והיינו לפמ"ש לעיל בישוב קו' המהרש"א דאי לאו דיליף עדות בק"ו מפקדון לא מצינו למילף פקדון מק"ו דעדות והשתא כיון דר"ש לית ליה הך סברא. אם כן עדות יליף מפקדון קשה לילף נמי ק"ו בהיפוך וכבר כתבנו לעיל דליכא למימר בטוי תוכיח דהא גופא ניליף ופירכא דמזיד כשוגג נכניס בקל וחומר כיון דלפי הס"ד אינה כתובה בקרא ואם כן היינו חוכא וע"ז מסיק הש"ס דבלא"ה קשה ותהדר עדות כו' ומסיק מדלא כתבה כו' וה"ל חומרא הכתובה וא"א להכניסה בקל וחומר ולא אתי' בטוי מיניה דעדות וממילא פקדון נמי לא אתי' דבטוי תוכיח ודו"ק. הקצרתי: