שבועות לא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - ב

אמר להו רב פפא: אי מפקדון גמרי לה רבנן שמושבע מפי עצמו חייב בשבועת העדות, דכולי עלמא לא פליגי שחייב גם מחוץ לבית דין. כי הכל מודים ד"דון מינה ומינה". ולא נחלקו רבי מאיר וחכמים בכך!

אלא, היינו טעמא דרבנן דמחייבי קרבן שבועת העדות רק בנשבע בבית דין, משום שלא מגזירה שוה מפקדון למדים, אלא דמייתו לה, למדים הם את דין מושבע מפי עצמו, בקל וחומר משבועת העדות עצמה -

ומה מפי אחרים, חייב בשבועת העדות. מפי עצמו, לא כל שכן!?

ומדמייתו לה מקל וחומר משבועת העדות עצמה, אמרינן: דיו לבא מן הדין, להיות כנידון. מה מושבע מפי אחרים בשבועת העדות, בבית דין, אין. שלא בפני בית דין, לא - אף מושבע מפי עצמו - בפני בית דין, אין. שלא בפני בית דין, לא! אמרו ליה רבנן לרב פפא: מי מצית אמרית דלאו בדון מינה ומינה פליגי!?

והתנן גבי פקדון: שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקין ובקרובין, בכשרין ובפסולין, בפני בי"ד ושלא בפני בי"ד - מפי עצמו!

ומפי אחרים אינו חייב בשבועת הפקדון עד שיכפור בו בבית דין, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בין מפי עצמו ובין מפי אחרים, כיון שכפר בו חייב.

והרי מושבע מפי אחרים בפקדון, מנא להו רבנן דחייב? והרי לא נאמרה בתורה בשבועת הפקדון שבועה מפי אחרים! אלא לאו, דגמרי לה בגזירה שוה משבועת העדות.

וכיון דילפינן בגזרה שוה, שמע מינה, ב"דון מינה ומינה", פליגי.

לרבנן אמרינן, דון שבועת הפקדון מינה דשבועת העדות, ואוקי באתרה, שבשבועת הפקדון לא מצינו חיובה בבית דין דוקא, ולפיכך אמרו חכמים שחייבים בפקדון במושבע מפי אחרים אפילו שלא בבית דין.

ואילו רבי מאיר סובר, דון מינה ומינה, כיון דילפינן למושבע מפי אחרים בפקדון משבועת העדות יש לנו לדון אותה לכל פרטיה, ולומר, מה בעדות נאמר דין מושבע מפי אחרים בבית דין בלבד, אף בשבועת הפקדון חייב מושבע מפי אחרים בבית דין בלבד.

ומתרץ רב פפא: מההיא מתניתין דשבועת הפקדון אין, אכן מוכח דפליגי אי אמרינן דון מינה ומינה או אמרינן דון מינה ואוקי באתרה, כי אין לנו אפשרות ללמוד על מושבע מפי אחרים בשבועת הפקדון אלא מגזרה שוה.

אבל מהא, ממתניתין דידן, ליכא למשמע מינה. כי אפשר לומר שלא מגזירה שוה משבועת הפקדון ילפינן למושבע מפי עצמו בשבועת העדות, אלא בקל וחומר ממושבע מפי אחרים בשבועת העדות גופא.

שנינו במשנה: וחייבין על זדון השבועה.

ודנה הגמרא: מנהני מילי שחייבים קרבן שבועת העדות אפילו במזיד? והרי דין שבועת העדות נכתב באותה פרשה של קרבן חטאת "עולה ויורד", ובאותה הפרשה נאמרו בה גם דיני שבועות ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו, ובהם חייב קרבן חטאת רק בשוגג. ואם כן, מנין לחלק בינם לבין שבועת העדות?

דתנו רבנן: בכולן, האמורות בפרשת קרבן עולה ויורד - בשבועות ביטוי ובטומאות מקדש וקדשיו - נאמר 'ונעלם'. וכאן, בשבועת העדות, לא נאמר בה 'ונעלם' - מכאן למדנו, לחייב קרבן בשבועת העדות על המזיד כשוגג!

שנינו במשנה: וחייבין על שגגתה עם זדון העדות.

ודנה הגמרא: היכי דמי שגגתה עם זדון העדות?

אמר רב יהודה אמר רב: באומר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לא?

שנינו במשנה: ואין חייבין על שגגתה גרידתא.

והוינן בה: לימא תנינא, האם שנינו במשנתנו, לדרב כהנא ודרב אסי, שנחלקו לעיל [כו א] בדברי רב, וכל אחד מהם נשבע שהאמת היא כדבריו, ולאחר שרב עצמו אמר כאחד מהם, אמר השני: ואנא בשיקרא אישתבעי? והרגיעו רב, ואמר לו: לבך אנסך!

והיינו, הרי משנתנו אומרת שעל שוגג גמור, שהיה סבור שהוא נשבע באמת, אין חיוב קרבן שבועה. ואם כן, תיקשי, מה היה החשש משבועת שקר, ומדוע היה צריך רב להרגיעו ולומר לו שלבו אנסו, והרי זו משנה מפורשת כאן, שאינו חייב!?

ומשנינן: לא! דין משנתנו לא היה מרגיעו, כי אף על גב דתנן, ששנינו בה מפורשות שהוא פטור מקרבן שבועה אם היה שוגג, איצטריך רב לומר לו לבך אנסך.

כי סלקא דעתך אמינא, רק הכא, בשבועת העדות, דלא כתיב בה 'ונעלם', הוא דבעינן שוגג דומיא דמזיד, שרק אם היתה לו ידיעה הרי הוא חייב. אבל התם, בשבועת ביטוי, דכתיב בה 'ונעלם', היה מקום לומר שאפילו שגגתה כל דהו, ואפילו אנוס בלבו, שסבור שנשבע באמת, יהיה חייב. לכן קא משמע לן רב, שגם בשבועת ביטוי, היכא שלבו אנסו, הרי הוא פטור.

מתניתין:

א. שבועת העדות כיצד? אמר לשנים: בואו והעידוני! ואמרו לו: שבועה שאין אנו יודעים לך עדות!

או שאמרו לו, בלי להשבע: אין אנו יודעין לך עדות! והוא אמר להם: משביע אני עליכם! ואמרו אמן.

הרי אלו חייבין קרבן שבועת העדות, שהוא קרבן חטאת "עולה ויורד".

ב. השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין, אפילו כפרו לו חמש פעמים, ובאו לבית דין, והודו שהם יודעים לו עדות, הרי הם פטורין. שאין חייבים על שבועת העדות אלא אם היתה הכפירה בהשבעה בבית דין.

ג. ואם כפרו בבית דין, לאחר שהושבעו מחוץ לבית דין, הרי הם חייבין חמש חטאות, על כל אחת ואחת מחמשת ההשבעות. לפי שהכפירה לבסוף בבית הדין, מתייחסת לכל חמשת ההשבעות שהשביעם התובע חוץ לבית דין שיבואו ויעידוהו ונמצאו בידם חמש השבעות וחמש כפירות.

ד. ואם השביע עליהן ה' פעמים בפני בית דין שיבואו ויעידו עבורו, וכפרו בבית הדין, אינן חייבים אלא אחת!

אמר רבי שמעון: מה טעם אמרו חכמים שאם הושבעו העדים חוץ לבית דין חמש פעמים, ובאו וכפרו בבית דין, חייבים חמש חטאות. ואילו אם הושבעו חמש פעמים בבית דין, הרי הם חייבים רק חטאת אחת, אפילו אם שתקו, וכפרו רק לבסוף, ולא אמרינן שכפירתם בסוף מתייחסת לכל חמשת ההשבעות, ויתחייבו חמש חטאות, בדומה לעדים שהושבעו חמש פעמים בחוץ וכפרו לאחר מכן בבית דין, דחשבינן להו כאילו היו חמש השבעות, וחמש כפירות?

הואיל ומשעה שהושבעו בפעם הראשונה בבית דין, שוב אינם יכולים לחזור ולהודות שהם יודעים לו עדות. כי היות שהושבעו שאין הם יודעים לו עדות, כיצד יחזרו ויהיו ראויים לעדות? והרי יש לנו כלל בהלכות עדות: כיון שהגיד העד עדות בבית דין, שוב אינו חוזר ומגיד. ואם נאמר שכפירתם בסוף מתייחסת גם להשבעה הראשונה [כשם שאמרנו בהושבעו חוץ לבית דין ובאו וכפרו בבי"ד], נמצא שכבר לאחר ההשבעה הראשונה הם לא היו ראויים להגדה, ואם כן, כיצד יתחייבו קרבן שבועת העדות על ההשבעה השניה, והרי באותה שעה כבר לא היו ראויים להעיד.

אבל, אם הושבעו חוץ לבית דין כמה פעמים, ולאחר מכן כפרו בבי"ד, הרי, על אף שמתייחסת הכפירה גם להשבעה הראשונה, עדיין ראויים הם להעיד, לפי שעדיין לא אמרו עדותם בבית דין, והרי הם יכולים לחזור בהם מדבריהם שאמרו אין אנו יודעים עדות, ויכולים להעיד. ולפיכך חייבים גם על כל ההשבעות הנוספות.

ה. כפרו שניהן כאחד, כפרו שני העדים בהשבעה זה תוך כדי דבור של זה, שניהן חייבין. משום שתוך כדי דיבור לכפירת הראשון, היה עדיין השני ראוי להעיד יחד עם הראשון, לפי ש"תוך כדי דיבור", יכול הראשון לחזור מכפירתו. אך אם כפרו בזה אחר זה, הראשון לבדו חייב, והשני פטור.

כי משעה שכפר הראשון, נהיה השני עד יחיד, שאינו ראוי להעיד, ואין כפירתו נחשבת לכפירת עדות!

ו. כפר אחד מהעדים, והודה אחד מהם, הכופר חייב, והמודה פטור.

הגמרא מעמידה שבתחילה כפרו שניהם, וחזר אחד מהן והודה תוך כדי דיבור, ואמר שהוא יודע לו עדות. וקא משמע לן, שמועילה חזרתו, משום שתוך כדי דיבור כדבור דמי.

ז. היו שתי כיתי עדים שהיו ראויות להעיד לו. כפרה הכת הראשונה שפנה אליה והשביעה לבוא ולהעידו, ואחר כך כפרה הכת השניה, שהשביעה לאחרונה, שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן.

ומה שאין הכת הראשונה, יכולה לטעון: לא הפסדנוך דבר, כיון שעדיין ראויה הכת השניה להעיד עבורך - יתבאר בגמרא.

גמרא:

אמר שמואל: ראוהו העדים למי שרץ אחריהן כדי לבקשם לבוא ולהעיד עבורו, והקדימו ואמרו לו: מה אתה רץ אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות! הרי אלו פטורין מקרבן שבועת העדות, שאין חייבין על שבועת העדות עד שישמעו תחילה מפיו של התובע: בואו והעידוני!

אמר להו [להם] רב פפא לחכמים: אי [אם] מפקדון גמרי לה רבנן [לומדים אותה חכמים] בגזירה שווה, דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שהולכים בשיטה של דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה] והיינו צריכים ללמוד מכל דיני הפקדון, ובכלל זה שנשבע מעצמו חוץ לבית דין — חייב.

אלא היינו טעמא דרבנן [זהו הטעם של חכמים] שאינם סבורים כן, דמייתו לה [שמביאים אותה], את הסברה שחייב אם נשבע מעצמו, בקל וחומר מדין שבועת עדות עצמה. והסברה היא: ומה מושבע מפי אחרים — חייב, מפי עצמו לא כל שכן?

ומדמייתו לה [וכיון שמביאים אותה] רק בדרך קל וחומר, הרי כלל הוא בדיני קל וחומר: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, שאין הנלמד בקל וחומר יכול להיות יותר מן המלמד. ולכן, מה מושבע מפי אחרים, בבית דין — אין [כן] חייב, שלא בבית דין — לא, אף מושבע מפי עצמו, בפני בית דין — אין [כן], שלא בפני בית דין — לא.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: מי מצית אמרת [האם יכול אתה לומר] דלאו [שלא] בענין של דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה] הם פליגי [חולקים]? והתנן גבי [והרי שנינו במשנה אצל] שבועת הפקדון כך: שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקין ובקרובין, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין — מפי עצמו, ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו ובין מפי אחרים — כיון שכפר בו חייב.

ויש לשאול: מושבע מפי אחרים בפקדון מנא להו לרבנן [מנין להם לחכמים] שהוא חייב? שהרי לא נאמר דבר זה בתורה בשבועת הפקדון, לאו דגמרי לה [האם לא מפני שלומדים זאת] משבועת עדות? ושמע מינה [ולמד מכאן] שבשאלה האם בדון מינה ומינה פליגי [לומדים ממנה וממנה חלוקים הם], שלדעת חכמים ש"אוקי באתרה" למדים רק שחייב גם מפי אחרים, אבל אין להמשיך וללמוד מעדות שחייב רק כשכפר בבית דין, אלא כדין שבועת הפקדון עצמה — גם מחוץ לבית דין.

אמר להם רב פפא: מההיא — אין [מאותה ברייתא — כן], שמשם אפשר לראות שהם חולקים בנושא זה, אולם מהא — ליכא למשמע מינה [מזו ממשנתנו, שממנה רציתם להוכיח — אי אפשר לשמוע ממנה] ואין להביא ממנה ראיה זו לענין זה.

א שנינו במשנה: וחייבין על זדון השבועה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שבשבועת העדות חייבים על הזדון? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: בכולן בשאר הדינים המוזכרים בפרשת קרבן עולה ויורד (טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי) נאמר בהן "ונעלם" (ראה ויקרא ה, ב— ד), וכאן בשבועת העדות לא נאמר בה "ונעלם", משמע שבא הכתוב ללמדנו, שחייב גם אם לא נעלם ממנו, ומכאן יש לחייב על המזיד כשוגג.

ועוד שנינו במשנה: וחייבים על שגגתה עם זדון העדות. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] שגגתה עם זדון העדות? אמר רב יהודה אמר רב, באומר: יודע אני ששבועה זו, שאדם נשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לא.

ועוד שנינו במשנה: ואין חייבין על שגגתה גרידתא כלומר, שאם טעה האיש באמת, ששכח שהוא יודע את העדות — פטור מלהביא קרבן. ושואלים: לימא תנינא [האם לומר ששנינו] כבר במשנה את זו של רב כהנא ושל רב אסי (לעיל שבועות כו,א) שהיו חולקים זה עם זה ונשבעים על מה שאמר רב, ואמר רב שמי שטעה ונשבע על כך — אין זה נחשב לשבועת שקר, משום שבשעת שבועה היה בטוח שהוא אומר אמת, ואין זו שגגה, אלא אונס?

ודוחים: לא, אף על גב דתנן איצטריך [אף על פי ששנינו את הדבר במשנה זו, הוצרך] רב לומר להם לענין מה שנשבעו, שכן אם רק לפי משנה זו סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הכא [כאן] הוא בשבועת העדות הדין כן, משום שלא כתיב [נאמר] בה "ונעלם", דבעינן [שצריכים אנו] שיהיה השוגג שמביאים עליו קרבן דומיא [בדומה] למזיד, שיודע שהוא נשבע לשקר (אלא שלא ידע שחייב על כך קרבן) ואם אין זה זדון גמור הריהו פטור. אבל התם [שם] במקרה של רב כהנא ורב אסי, שמדובר בשבועת הביטוי דכתיב [שנאמר] בה "ונעלם" (ויקרא ה, ד) — היינו אומרים כי אפילו שגגתה כל דהו [שהוא], גם אם התכוונו להישבע באמת, ונעלם מהם הדבר לגמרי, נחשב הדבר כשגגה לחייב קרבן, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאפילו בשבועת הביטוי שגגה כגון זו נחשבת כאונס, ופטור.

ב משנה שבועת העדות שמביא עליה קרבן עולה ויורד כיצד? אמר לשנים: "בואו והעידוני", ואמרו לו: "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות". או שאמרו לו: "אין אנו יודעין לך עדות", ואמר להם: "משביע אני עליכם", ואמרו: "אמן", והתברר שהיה זה שקר — הרי אלו חייבין.

השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו כלומר, העידו כראוי — הרי הם פטורין; אבל אם כפרו גם בבית דין — חייבין על כל אחת ואחת מהפעמים שהשביע עליהם מחוץ לבית דין. השביע עליהן חמש פעמים בפני בית דין וכפרו — אינן חייבין אלא אחת. אמר ר' שמעון: מה טעם הדבר? הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות לאחר שאמרו בפני בית דין שאינם יודעים עדות, נמצא שהיתה כאן רק שבועת שקר אחת, ועל השאר פטורים.

כפרו העדים שניהן כאחד — שניהן חייבין, אם כפרו בזה אחר זה, הראשון שכפר — חייב, והשני — פטור, שכיון שהראשון אינו מעיד נשאר רק עד אחד בלבד, ועד יחיד אינו ראוי להעיד. כפר אחד מן העדים, והודה אחד והעיד — הכופר בעדות חייב.

היו שתי כיתי עדים שנשבעו שבועת העדות, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה — שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן, שביטול העדות של כת ראשונה עדיין משאיר אפשרות לכת שניה להעיד עדות גמורה.

ג גמרא אמר שמואל: ראוהו העדים לבעל הדין שרץ אחריהן, אמרו לו: "מה אתה רץ אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" — הרי אלו פטורין, עד שישמעו מפיו תביעה להעיד. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] שמואל? הלוא תנינא [שנינו] את הדבר הזה: שילח התובע ביד עבדו, או שאמר להן הנתבע ולא התובע: "משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו" ונשבעו שבועת שקר שאינם יודעים — הרי אלו פטורים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Pappa said to the Rabbis: If the Rabbis derive liability for one who takes a false oath of testimony on his own by means of a verbal analogy from the oath on a deposit, then everyone agrees: Infer from it and derive the details from it, and even the Rabbis would concede that all of the halakhot of the oath of testimony are derived from the oath on a deposit; therefore, one is liable for an oath taken on one’s own even outside the court.

Rather, this is the reason that the Rabbis hold that there is no liability for the oath of testimony taken on one’s own outside the court: They derive it by means of an a fortiori inference from the halakhot of the oath of testimony itself, as follows: And if one who was administered an oath by others is liable, when one takes the oath on his own, is he not all the more so liable?

And from the fact that they derived the halakha by means of an a fortiori inference, one is bound by the limitations that restrict that derivation: It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. Therefore, just as one who is administered an oath by others, if the oath is administered in court, yes, he is liable, and if it is not administered in court, no, he is not liable, so too, one who took the oath on his own, before a court, yes, he is liable, and if it is not before a court, no, he is not liable.

The Rabbis said to Rav Pappa: How can you say that it is not with regard to the matter of: Infer from it and derive the details from it, that they disagree? But didn’t we learn in the mishna with regard to the oath on a deposit: The oath on a deposit is practiced with regard to men and with regard to women, with regard to non-relatives and with regard to relatives, with regard to those fit to testify and with regard to those unfit to testify. The oath on a deposit is practiced both in the presence of the court and not in the presence of the court, when the bailee takes the oath on his own. And if the oath is administered by others, he is not liable until he denies responsibility for the deposit in court. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Whether the bailee takes the oath on his own or whether the oath is administered by others, once he denied the claim concerning the deposit he is liable.

The question arises: From where do the Rabbis derive that one who is administered an oath on a deposit by others is liable, given that an oath of that kind is not mentioned in the Torah in the context of an oath on a deposit? Is it not that they derive it from the halakhot of the oath of testimony? And conclude from it that it is with regard to the matter of: Infer from it and derive the details from it, that they disagree? The Rabbis hold: Infer the halakha from it but interpret the halakha according to its own place. The fact that one is liable for an oath on a deposit that is administered by others is derived from the oath of testimony, but one does not derive that one is liable only if that oath is administered in the presence of a court. Rather, the oath on a deposit administered by others is derived from an oath on a deposit taken on one’s own; one is liable in both cases for an oath taken not in the presence of the court.

Rav Pappa said to the Rabbis: From that mishna, yes, it is evident that the Rabbis and Rabbi Meir disagree with regard to the matter of: Infer from it and derive the details from it. However, no inference is to be learned from this mishna taught with regard to the oath of testimony, as perhaps the Rabbis derived their opinion by means of an a fortiori inference.

§ The mishna teaches: And one is liable for the act of taking a false oath with intent. The Gemara asks: From where is this matter derived that one is liable to bring a sliding-scale offering for taking a false oath of testimony with intent? It is derived as the Sages taught: In all of the other cases where one is liable to bring a sliding-scale offering (see Leviticus 5:2–4), i.e., the defiling of the Temple or its sacrificial foods, and violating an oath on an utterance, it is stated: “And it is hidden”; but here, with regard to the oath of testimony, it is not stated: And it is hidden, which serves to render one liable for taking the oath intentionally just as he is liable for taking the oath unwittingly.

§ The mishna teaches: And one is liable for an unwitting act of taking a false oath provided that he takes the oath with intent in terms of the testimony. The Gemara asks: What are the circumstances of the case of an unwitting act of taking a false oath with intent in terms of the testimony? Rav Yehuda says that Rav says that this is in the case of one who says: I know that taking this false oath that I do not know the relevant information is prohibited, but I do not know whether or not one is liable to bring an offering for taking that oath.

The mishna teaches: But they are not liable for taking the oath if they were unwitting in terms of the testimony alone. If one actually forgot that he knows about the matter, he is exempt from bringing an offering. The Gemara asks: Shall we say that we learn in the mishna that which Rav said in response to the dispute of Rav Kahana and Rav Asi? The Gemara (26a) cited a dispute between Rav Kahana and Rav Asi with regard to a certain statement of Rav, and each took an oath that his version was accurate. Rav told them that although the version of one of the amora’im was not accurate, he is not liable for taking a false oath, as each amora was convinced that his oath was true. This is not an unwitting oath; rather, it is an oath taken unaware.

The Gemara responds: No, even though we learned this halakha in the mishna, Rav’s statement that the one who did not cite Rav’s statement accurately is exempt was necessary. It may enter your mind to say: It is only here, with regard to the oath of testimony, that one is exempt for unwittingly taking a false oath, as: And it is hidden, is not written concerning it, indicating that in order to be liable, we require that the halakhic status of the unwitting oath is similar to that of an intentional oath, i.e., he knows that he is taking a false oath, but he does not know that he is liable to bring an offering for doing so. Therefore, one who is unaware that it is a false oath is exempt. But there, in the case of Rav Kahana and Rav Asi, where each took an oath on an utterance, where it is written: “And it is hidden,” even if it is entirely unwitting, i.e., they were totally unaware that the oath was false, one might say that he is liable. Therefore, Rav teaches us that even in the case of an oath on an utterance, one who is unwitting to that extent is exempt.

MISHNA: Liability to bring a sliding-scale offering for taking a false oath of testimony, how so? In a case where the plaintiff said to two individuals: Come and testify on my behalf, and they replied: On our oath we do not know any testimony on your behalf, i.e., we do not have any knowledge of the matter you speak of, or in a case where they said to him: We do not know any testimony on your behalf, and he said to them: I administer an oath to you, and they said: Amen; if it was determined that they lied, these two witnesses are liable.

If he administered an oath to them five times outside the court, and they came to court and admitted that they had knowledge of the incident in question and testified, they are exempt. But if they denied knowledge of the incident in court as well, they are liable for each and every one of the oaths administered to them outside the court. If he administered an oath to them five times before the court, and they denied knowledge of the incident, they are liable for taking only one false oath. Rabbi Shimon said: What is the reason for this ruling? Since once they denied that they had any knowledge of the incident they can no longer retract that denial and admit that they have knowledge of the matter. Therefore, there was only one oath of testimony, and there is no liability for the remaining oaths.

If both of the witnesses denied knowledge of the incident together, both of them are liable. If they denied knowledge one after the other, the first who denied knowledge is liable, and the second is exempt, as once the first witness denies knowledge of the incident, the second is an individual witness, whose testimony is not decisive. If one of the two witnesses denied knowledge of the incident, and the other one admitted that he had knowledge and proceeded to testify, the one who denies knowledge of the incident is liable.

If there were two sets of witnesses that took the oath of testimony, and the first set denied knowledge of the matter and then the second set denied knowledge of the matter, both of the sets are liable, because the testimony can exist with either of them, as even after the first set denies knowledge of the incident, the second remains capable of providing decisive testimony.

GEMARA: Shmuel says: If the witnesses saw the plaintiff pursuing them, and they said to him: For what reason are you pursuing us? On our oath we do not know any testimony on your behalf, they are exempt, until they will hear a demand to testify directly from his mouth. The Gemara asks: What is Shmuel teaching us? We learn this in a mishna (35a): If the plaintiff sent a request for testimony with his servant, or if the respondent said to the potential witnesses: I administer an oath to you that if you know any testimony on behalf of the plaintiff, i.e., my opponent in the litigation, you will come and testify on his behalf, and they took a false oath that they have no knowledge of the incident, they are exempt,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודחי רב פפא ואמר רבנן בק"ו מייתו לה למושבע מפי עצמו.

ומה מושבע מפי אחרים חייב כדכתיב ושמעה קול אלה מושבע מפי עצמו לא כל שכן:

ואמרו ליה רבנן לרב פפא אי הכי מושבע גבי פקדון מפי אחרים לרבנן דאמרי בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב. מנא לחו שבועה מפי אחרים בפקדון הוא וכחש כתיב מפי עצמו לאו דגמרי לה מעדות ובדון מינה [ומינה] פליגי. אמר להו אין. מההיא מתניתי' שמעינן לה אבל מהא מתני' לא:

מתני' וחייבין עד זדון השבועה כו'. פי' וחייבין קרבן בשבועת העדות במזיד כשוגג מדלא כתיב בשבועת העדות ונעלם. וחייבן על שגגת השבועה כגון שנעלם ממנו שהמועל בשבועת העדות חייב קרבן. אבל זכור העדות וכופר בה בזדון. ומה הן חייבין בזדון שבועת העדות קרבן עולה ויורד ואין חייבין על שגגתה. כלומר כיון שנעלמה ממנו עיקר העדות. אע"פ שיודע כי הנשבע לשקר חייב בכאן פטור הוא מפני כי אנוס הוא לפיכך אינו חייב:

לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי שנעלמה מאחד מהן שמעתא דרב ונשבע ונמצא חילוף מה שאמר. ואמר לו רב אנוס אתה לבך אנסך שעמד בדעתך כי האמת עמך:
ודחינן לא דמי דלמא הכא בשבועת [העדות] הוא דפטר האנוס דלא כתיב בה חיוב קרבן בנעלם אימא אפילו כי האי גוונא אע"ג דהוא אנוס מיחייב קמ"ל:
ירושלמי. תני חזקיה כל מקום שנאמר חטא בתורה סתם אתה תופס הזדון כשגגה עד שיודיעך הכתוב שהיא שגגה:

מתני' שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או השביעם התובע ואמרו אמן חייבין פירוש כשהן מזידין בשבועה ובעדות או מזיד בעדות ושוגג בשבועה שאינו יודע שהנשבע לשקר חייב קרבן:

אמר שמואל ראוהו שמטייל אחריהן אמרו לו למה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות והן יודעים פטורין עד שישמעו מפי התובע בואו והעידוני.

מתני': או שאמרו לו אין אנו יודעים לך כו'. ואמרו אמן. פירוש והיינו מושבע מפי עצמו. הרי אלו חייבין פי' כגון שלא בב"ד וחייבין למר כדאית ליה כשבאו לב"ד וכפרו ולרבי מאיר אעפ"י שלא באו לב"ד ואי איפשר לפרש במשביע בבית דין דאם כן מכיון שאמרו לו בב"ד אין אנו יודעי' לך עדות אינן יכולין לחזור ולהודות וכשעמד אחר כך והשביען ואמרו אמן כפירת דברים בעלמא הוא וא"ת בכדי דבור שנו לא ס"ד בגמ' דהך רישא מיירי כלל בהכי אלא בחוץ לבית דין וכדפרי'.
ואיכא דקשיא ליה והא מושבע מפי אחרים בשבועת העדות חייב מה שאין כן בשאר שבועות והיינו בדלא ענה אמן שאם ענה אמן כמוציא שבועה מפיו עצמו דמי וחייב אף בשבועת בטוי והיכא דענה אמן לרבי מאיר בין בבית דין בין שלא בפני בית דין חייב מפני שהוא מושבע מפי עצמו כדאיתא בפירקין דלעיל וכדפרישי' והואיל וכך למה לי למתנא ואמרו אמן וכבר פירשה רש"י ז"ל שאם השביע עליה' שיבואו ויעידוהו והם אמרו אין אנו יודעי' לך עדות אעפ"י שלא ענו אמן חייבין אבל אמרו אין אנו יודעין לך עדות והוא השביעם ושתקו פטורין שלא קבלו עליהם שבועה כלל אבל אמרו אחר כך אין אנו יודעים כמי שקבלו עליהם השבועה דמי וכן כתב אף בשילהי פירקין.
וקשה לי אם בשענו אחר כך וקבלו עליהם השבועה אף בבטוי כן דמושבע מפי עצמו מיקרי שאחד העונה אמן או הן וכיוצא בו כמוציא שבועה מפיו הוא בודאי וכמו שביאר הרב ר' משה בספרו.
ויש לומר אין אנו יודעין לך עדות לאו כמקבל שבועה הוא ולא כאומר איני מקבל וחייב אבל שותק כאומר איני מקבל דמי ולי נראה דמושבע מפי אחרים אפי' שתקו אלא משום דבעי למיתנא עלה רבותא דסיפא נקט מפי עצמו ולא טרח למיתני כולהו דממילא ידעינן דמושבע מפי אחר בכי האי גונא נמי הוא אלא שלא ענו כלום.

והא דתנן השביע עליו ארבעה וחמשה פעמים חוץ לבית דין. בין בשלא ענה אמן אלא שכפרו ואמרו אין אנו יודעים לך עדות בין אמרו אמן פטורין הואיל וכשבאו לב"ד הודו ואפי' במושבעין מפי עצמן בין לרבי מאיר בין לרבנן דעד כאן לא מיחייב רבי מאיר אלא בשלא באו לב"ד אבל באו והודו פטורין ולא אמרי' להכי דין מפקדון דהא כפירת דברים בעלמא הוא שהרי כפרו במקום שאין העדות מועיל לו והעידו במקום הצריך מה שאין כן בפקדון בכפירתו בכל מקום שוה והוא כפירת ממון אעפ"י שיכול לחזור ולהודות.
אבל באו עדים לב"ד וכפרו אפי' לרבנן חייבין הן ומיהו לא באו לב"ד כלל איפשר שחייבין משום שבועת בטוי הואיל שענו אמן ואליבא דאביי דאמר איתא לשבועה בעולם ומיהו ודאי פטורין משבועת העדות דרחמנא פטרינהו והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש בפירושי הרב הלוי ז"ל בכאן שגגה וכן בדברי הרב ר' משה תלמידו ז"ל.

מתני': או שאמרו לו אין אנו יודעין לך ואמר משביע אני עליכם וכו' ואמרו אמן חייבין. וזה שלא בב"ד, ולר' מאיר אפילו לא כפרו בב"ד, ולרבנן כשבאו לב"ד וכפרו, ומ"מ על כרחנו מתניתין חוץ לב"ד הוא, דאי בב"ד, כיון שאמרו אין אנו יודעין לך עדות אינן יכולין לחזור ולהעיד, שהרי כבר הגידו שאינן יודעין שוב אינן חוזרים ומגידין, וכיון שכן שעמד ואמרו אמן כפירת דברים בעלמא הוא, ולא תימא דמתניתין בב"ד וכשהשביען בתוך כדי דבור לכפירתן, דהא לא הוה משמע בגמרא (לב, א) דאיירי רישא דההיא מתניתין בתוך כדי דבור כן פירש הרמב"ן ז"ל.
ואיכא למידק למה ליה למתני הכא וענו אמן, דהא כל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי וכדאמ' שמואל, ואפילו בשבועת ביטוי ושבועת העדות אפילו מפי אחרים חייבין, ורש"י ז"ל נשמר מזה, וכתב שאם השביע עליהם שיבואו ויעידוהו, ואמרו לו אין אנו יודעין לך עדות אעפ"י שלא ענה אמן חייבין, אבל אם אמרו הם תחלה אין אנו יודעין לך עדות והוא השביעם ושתקו פטורים שלא קבלו עליהם שבועה כלל, ולדבריו מאי דקתני הכא ואמרו אמן לאו דוקא אמן, אלא כל שמראין [עצמם] אחר השבועה שמשביעין שהן מקבלים עליהם השבועה וכגון שאמרו אחר כן אין אנו יודעים לך עדות חייבים.
והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דלאו דוקא אמרו העונה אמן או הן וכיוצא בזה כמושבע מפי עצמו דמי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שבועות פ"ב ה"א) ופי' הוא ז"ל דמושבע מפי אחרים אפילו שתקו חייבים, ונראה מדבריו ז"ל דרישא תנא מפי עצמו וסיפא תנא מושבע מפי אחרים, ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל בזה, דמשמע לפי דבריו למה להו למנקט כולי האי אין אנו יודעים לך עדות ואח"כ אמר הוא משביע אני עליכם ואח"כ אמרו הן אמן, ליתני או שאמר להן משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני ואמרו אמן הרי אלו חייבים אבל לדברי רש"י ז"ל אתיא שפיר, לפי שהם הקדימו לו אין אנו יודעים לך עדות, ואחר דבריהם עמד הוא והשביען, ולולי שענו אחר כן אמן לא היה נראה שקבלו עליהם השבועה.
עוד קשיא לי לדברי רבינו שאם מושבע מפי אחרים אפילו שותק חייב, היכי הקשו בגמרא (לב, א) כפרו שניהם כאחד והא א"י לצמצם, מאי קושיא לימא כשהשביען ושתקו, אפילו לכשת"ל דדוקא בשענו אמן אכתי לימא בשענו אמן בבת אחת, הא ליתא דאפילו אמן א"א לצמצם, וא"ת מ"מ כי מוקמינן לה בתוך כדי דיבור מאי קא קשיא ליה (לקמן שבועות לב, א) שבועה שאין אנו יודעים לך עדות טובא הוי, לימא בעונין אמן תוך כדי דיבורו של חבירו אלא סתמא אמר כגון שכפרו שניהם תוך כדי דבורו דמשמע אפילו כופר ממש ואומר שבועה שלא ידעתי לך עדות, ותדע לך, דאי לא, לימא בכופר ממש ואומ' גם אני כמוהו, וא"נ שכפר שני קודם שסיים הראשון דבורו אעפ"י שלא סיים עם הראשון בצמצום, אלא שמדברי ר' יוחנן שמענו שאפילו כפר השני כפירה גמורה בראשון לאחר שסיים הראשון ובתוך כדי דבורו, ואפשר דלהכי לא אוקמוה בשותקין, מפני ששנינו כאחד דמשמע כפירה ממש, ולא כפירה הבאה מחמת שתיקה.

השביע עלי' ד' וה' פעמים. במושבעין מפי עצמן בין לר"מ בין לרבן פטו', וע"כ לא מחייב ר"מ חוץ לב"ד אלא בשאין באין אח"כ ומודין, אבל בודאי היכא דמודים אח"כ בב"ד אפילו ר"מ פט', דלעולם אינן חייבין אלא כשמפסידין ממון בכפירתן, ואלו והואיל והודו בב"ד כפירתן חוץ לב"ד לא מעלה ולא מוריד.

אלא היינו טעמא דרבנן דמייתי לה מק"ו וכו' פי' וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כשם שמפי אחרים בב"ד כך מפי עצמו בב"ד מנא להו וכו' דגמרי לה מעדות פי' דהא ליכא למימר בהא ח"ו דאדרבא נשבע מפי עצמו חמור יותר ומש"ה חייב שלא בב"ד אבל מושבע מאחרים בב"ד ודו"ק. בדון מינה ומינה פליגי פי' דר"מ סבר דון מינה ומינה מה התם בב"ד אף ה"נ בב"ד ורבנן סברי אוקי באתרא מה נשבע דכתיב בגופי' אפי' שלא בב"ד אף מושבע מאחרים דגמר מעדות אפי' שלא בב"ד. מההיא אין מהא וכו' וכיון דבההיא מודו כולהו דבדון מינה ומינה פליגי וק"ל כרבנן ילפינן מינה לעלמא דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא. ה"ד שגגת שבועה דעם זדון העדות דחייב ה"ד דחייב קרבן דאלו בלא חיוב קרבן שפיר משכחת לה באומר מותר להאי דפרישית לעיל בפי' רש"י ז"ל דאומר מותר בשבועה מותר ופטור ולהכי נקט האי לישנא דחייב ודוק. באומר איני יודע ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבים עליה קרבן פי' ואתייא אפי' לרבנן דפליגי עליה דמונבז וכדאמר רב נחמן גבי שבועת ביטוי בפ' דלעיל ועל ההיא דהתם סמך התלמוד שלא לפרשן כאן. לימא תנינא לדרב כהנא ור"א פי' רש"י ז"ל ומאי מספקא להו התם לרב כהנא ור"א מעיקרא. אבל בעלמא דכתב רחמנא ונעלם הו"א דמחייב קרבן פי' דהא אין לך גדול ונעלם מזה קמ"ל דאפ"ה פטור משום האדם בשבועה:

שבועת העדות כיצד אמר לשנים וכו' עד או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן חייבין איכא למידק דהא מדקתני באידך בבא השביע עליהם חוץ לב"ד מכלל דהאי רישא בב"ד וא"כ ק"ל כיון דא"ל בב"ד אין אנו יודעין לך עדות כי הדר א"ל משביע אני עליכם וענו אמן למה חייבין קרבן שהרי כיון שכפרו בב"ד פ"א שום אינם יכולים לחזור ולהודות וכל שאינם יכולים לחזור ולהודות שבועת דברים הוא ופטור מקרבן וכ"ת דמיירי שהשביעם תוך כדי דבור של כפירה והא בגמ' לא דייקינן תוך כדי דבור של כפירה כדבור אלא מסיפא וי"ל דלעולם תוך כדי דבור ובגמ' לא איצטריכי' למידק אלא תוך כדי דבור של חבירו דאלו הוא תוך כדי דבור שלו פשיטא שהוא כדבור [עוד] י"ל דהא רישא כפירה דאין אנו יודעים לך עדות חוץ לב"ד שבועה בב"ד ולאו כסיפא דקתני שהשביעם חוץ לב"ד ומיהו אכתי איכא למידק על מתני' כיון דשבועה בב"ד היא למ"ל וענו אמן דהא לכ"ע כל שבב"ד אפי' מושבע מפי אחרים חייב שהרי כופרים עתה בב"ד ובשלמא לרש"י ז"ל שהוא סובר דכל מושבע מפי אחרים ושתק לאו כפירה היא י"ל דהיינו דקתני וענו אמן ולא להיות נשבעין מפי עצמם אלא כעין אמנת דברים ודלא ליהוי כשתיקה שהיא כהודאה אבל לפי' הרמב"ן ז"ל דס"ל דשתיקה דבתר מושבע מאחרים כפירה היא למ"ל למימר וענו אמן לאו דוקא אלא כלפי דנקטה לרישא בנשבע מפי עצמו כדקתני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות נקט הכא וענו אמן לסיים תרי גווני דנשבע מפי עצמו ולשון רש"י ז"ל נוח יותר דהא בכולהו בבי נקיט כפירה לחיובא ולא אישתמיט בחדא מינייהו למיתני חיובא בשתיקה וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין הא ודאי מתני' לפום פשטא בין ר"מ ובין רבנן היא ומיהו לא משמע דהוייא האי בבא לתרווייהו בחדא גוונא דאלו לרבנן אתייא אף כשענו אמן אבל לא לר"מ שאם ענו אמן נשבעים מעצמם שהוא חייב חוץ לב"ד אע"פ שחזר והודו בב"ד חייב אבל רבינו הרמב"ן ז"ל וכן בתוס' פי' דאף לר"מ אתייא נמי אף כשענו אמן דלא מחייב ר"מ בנשבע מפי עצמו חוץ לב"ד אלא כשעמד בכפירתו ולא בא לב"ד אבל בא לב"ד והודה פטור ולא אמרינן בהא דון מפקדון דשאני פקדון דכפירתו בכ"מ שוה וחוץ לב"ד כב"ד הוא וכל שכפר חוץ לב"ד כפירת ממון הוא אע"פ שאם חזר והודה לו חייב לו ממון משום דאי בעי ליה השתא לאיחיוביה ליה מחייב ואפי' חזר והוד' לו שלא בב"ד נמי חיי' אבל לענין קרבן שהוא בב"ד כפירה גמורה הוא אבל לגבי עדות דכפירה שלא בב"ד אינה כלום שהרי אינה מקום הודאת עדות כל שחזרו והעידו בב"ד שהרי היא מקום הודאת כפירתם שעשו חוץ לב"ד לא חשיבא כלום וכמאן דליתיה דמייא הילכך כשחזרו והודו פטורין אבל אם כפרו הרי קיימו שבועתם שחוץ לב"ד וכיון שנשבע שם חייבים וא"ת וכי חוזרים ומעידים בב"ד מאי הוי דהא לא מהנייא סהדותייהו שהרי נשבעו חוץ לב"ד שלא יודעין לו עדות ואין בידם לחזור ולומר שנשבעו לשקר שהם משימים עצמם רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע וי"ל דלאו ברשעי עסקינן שיאמרו עתה בב"ד שנשבעו לשקר אלא שיאמרו שהיו שכוחים באותה שעה ונזכרו דבהא ודאי נאמנין ועי"ל דאפי' אומרים עכשיו בשקר נשבענו פלגינן דבורא ומהימנינן להו בגופה של עדות ואין נאמנין לומר שנשבענו על שקר דהא תרי ענייני הוא ובתריגופי פלגינן דבורא וכההיא דעד שהעיד באשה שהרג את בעלה דפלגינן דבורא ונאמן שנהרג להשיא את אשתו ואינו נאמן לומר שהוא הרגו לשים עצמו רשע וכדתנן הרגתיו תנשא אשתו. מעתה עד שכפר חוץ לב"ד עדותו ונשבע על כך אם חזר והודה בב"ד מקבלים עדותו ואם כפר בב"ד אע"פ שחזר והודה ונשבע חוץ לב"ד אינו נאמן דכיון שהגיד בב"ד אינו חוזר ומגיד:

אמר שמואל ראוהו מטייל לאו דוקא דא"כ היכי אמרינן בסמוך דס"ד דלהוי הא כמאן דאמר להו אלא כלפי מ"ש חוץ לב"ד שיודעין לו עדות הוא דרך שינוייא קרי ליה מטייל וכולה פשוטה היא:

שבועת הפקדון נוהג באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין בין בשבועה בין בכפירה בין מפי עצמו בין מפי אחרים ודינה יתבאר בארוכה בפרק שאחר זה בע"ה:

המשנה השניה והכונה בה בביאור זה החלק גם כן ובפרט בתכונת שבועת העדות היאך היא ועל איזה צד יתחייב בכמה שבועות קרבן אחד ועל איזה צד יתחייב בהן או אפי' באחת שני קרבנות או כמה וכן על איזה צד יתחלק העדות להיות אחד חייב ואחד פטור ועל איזה צד לא יתחלק אלא או שניהם פטורים או שניהם חייבים והוא שאמר שבועת העדות כיצד אמ' לעדים באו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו פטורין כפרו חייבין על כל אחת ואחת השביע עליהם חמשה פעמי' בבית דין וכפרו אינם חייבין אלא אחת אמ' ר' שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות אמר הר"ם פי' לא תהיה כפירה אלא בבית דין דאמ' רחמנא אם לא יגיד ונשא עונו במקום שתועיל ההגדה והוא בבית דין יתחייב על שבועה שנשבע חוץ לבית דין וטענת ר' שמעו' מבוארת וברורה כי הם הואיל וכפרו לא יתכן להם להעיד אחר כן וכל שבועה שישביעו אותה אחר כן אינם חייבין עליה כלום שהם אינם יכולין להעיד אותה עדות כפרו שניהם כאחת שניהם חייבין בזה אחר זה הראשון חייב כפר אחד והודה אחד הכופר חייב היו לו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן פי' זה שאומר כאחת ר"ל בתוך כדי דבור והוא שיעור שאלת שלום תלמיד לרב והוא כדי שיאמר לו שלום עליך רבי ואם היה בין כפירת זה לכפירת זה יותר מזה השיעור נאמר בהם זה אחר זה ואמ' שתיהן חייבות יש בו תנאים וזה כי כשהיתה כת שניה ראויה להעיד לא תתחייב כת ראשונה על כפירתה לפי שהם לא בטלו דברי אמת וזה שהם היו יכולין לומר ידענו כי שם כת אחרת בשעת תביעתם ואמנם מה שאמר בכאן שתיהן חייבות הוא כמו שביארו כשהיתה כת שניה קרובין בשתיהן ונשותיהן גוססות כשכפרה כת ראשונה אח"כ מתו הנשים ואז כפרה כת שניה העדות גם כן ואפשר שיעלה בדעתנו שכת ראשונה פטורה לפי שהיא אומרת ידענו שזולתנו יעידו ולפיכך כפרנו לפי שנשותיהן שבשבילן היו פסולין הרי הן גוססות ורוב גוססין למיתה ולפי שידענו שהן קרובות למות ובעליהן יהיו כשרים כפרנו הודיענו כי לא נקבל מהם טענה זו לפי שבשעת כפירתם נתבטלו ולא היה שם זולתם שיעידו באותה שעה בעצמה לפי שכת שניה אז היו קרובים משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלני פקדון ותשומת יד גזל ואבדה שבועה שאין אנו יודעין לך עדות אין חייבי' אלא אחת שבועה שאין אנו יודעין לך שיש לך ביד פלני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייבי' על כל אחת ואחת משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלני חטים ושעורים וכוסמין שבועה שאין אנו יודעים לך עדות אין חייבין אלא אחת שבועה שאין אנו יודעין שיש לך ביד פלני חטים ושעורים וכוסמין חייבין על כל אחת ואחת פי' הודיענו שאין הפרש בין שנוי מיני טענות או בין שנוי מיני הדברים שטוענין אותם ואפי' טען בהם ממין אחד ממשא ומתן כגון שיאמר להם יש לי אצלכם עדות או שיש לי אצל זה חטים ושעורי' וכוסמין בתורת פקדון או שיאמ' להם יש לי אצלכם עדות שיש לי אצלו כך וכך חטים מהם פקדון ומהם תשומת יד ומהם אבידה הדין בשני המיני' האלה מכפירת העדות האחד העידו לו בשום דבר שיגבה אותו בעדותם ולפיכך אם כפרו הם חייבים אמנם יבא להם החיוב על עדות ממון לא על עדות הקנס ומה שהם בכאן חייבין על עדות חצי נזק ר"ל חצי נזק צרורות שהוא ממון וכן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה מחמת הקרן ושאנס איש פלני ופתה את בתו מצד הבשת והפגם וכבר נתבארו בסנהדרין כי מכה אביו אינו חייב מיתה אלא אם עשה חבורה ולפיכך כשהכה אותו בנו ולא חבל בו הוא חייב ממון בלבד כגון בשת וצער כמו שביארנו בפרק שמיני מבבא קמא:

אמר המאירי שבועת העדות כיצד אמר לעדים באו והעידוני כלומ' שפלני חייב לי מנה והם אומרים שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו בלא שבועה שאינם יודעים לו עדות והלה משביען ועונין אמן על שבועתו או כל לשון שיצא ממנו קבלת שבועה הרי אלו חייבין על שבועת העדות וכבר ביארנו למעלה ל' א' דוקא בשכפרו בבית דין אע"פ שהשבועה או קבלתה היתה חוץ לבית דין אבל אם הודו בבית דין אע"פ שכפרו חוץ לבית דין פטורין משבועת העדות אלא שחייבין בשבועת בטוי כמו שביארנו:

השביע עליהם ארבעה וחמשה פעמים חוץ לבית דין וענו אמן על כל אחת ואחת וכשבאו לבית דין הודו שהם יודעים לו הרי אלו פטורים ואם כפרו בבית דין ר"ל שעמדו בכפירתם חייבין על כל אחת מאותן השבועו' שנשבעו או שקבלו בחוץ שהכפירה הוסבה על כל אחת מהן הואיל וכפירה שחוץ לבית דין אינה מונעת שלא לחזור ולהעיד וזהו כי יאשם לאחת לחייב על כל אחת ואחת וכבר ביארנו במושבעים דוקא שענו אמן וכיוצא בו מלשונות של קבלה אבל אם לא ענו אמן אלא שכפרו הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם פטורים עד שתהא השבעתו וכפירתם בבית דין:

השביע עליהם ארבעה וחמשה פעמים בבית דין וכפרו אין חייבין אלא אחת שהרי אחר שכפרו בבית דין אין עדותם אחר כן מועיל שאין יכולין לחזור ולהגיד ומעתה בין שנשבעו מעצמן בין שהושבעו וקבלו בין בפנים בין בחוץ אין חייבין משום שבועת העדות אלא אחת והשאר משום שבועת בטוי:

כפרו שניהם כאחד ר"ל שהשביע את עדיו בבית דין וכפרו שניהם כאחד ופירשו בגמרא כגון שהתחיל השני לכפור בתוך כדי דבור של חברו שהוא כדי שיעור שאלת תלמיד לרב ר"ל שלום עליך רבי שניהם חייבים וכל אחד מביא חטאתו בזה אחר זה כגון שכפר הראשון ושהה שני ביתר מכדי דבור וכפר אין חייב אלא הראשון והשני פטור משבועת העדות שהרי אפי' הודה אין עדותו מחייבת ממון וכן כפר אחד והודה אחד הכופר חייב והמודה פטור בין שכפר בתחלה בין שכפר בסוף וכן הדין אם כפרו שניהם כאחד וחזר האחד והודה בתוך כדי דבור והאחר עמד בכפירתו שזה העומד בכפירתו חייב:

השביע שתי כתי עדים ר"ל ששתיהן ראויות להעיד וכפרה ראשונה ואח"כ כפרה שניה שתיהן חייבות ושאלו בגמ' ראשונה אמאי חייבת והרי היא סמוכה בכפירתה על עדות השניה וכלל גדול בשבועת העדות שאין לה מקום אלא בעדות שיתחייב הנתבע ליתן ממון על פי עדות זו לבדה ר"ל שאי אפשר להוציאו באחרת ופרשוה בשהיתה הכת השניה קרובה מצד אישות בשעת עדות הראשונה שנמצא שבאותה שעה לא היתה ראויה להעיד ואפי' היו נשותיהם גוססות שיש לראשונה לשער עכשו יהו כשרים להעיד מ"מ לא היו ראוים באותה שעה וזהו חיובה של ראשונה וכשמתו הנשים והעידה השניה נתחייבה גם היא ונמצאו שתיהן חייבות שהרי [כשרה] היא להעיד ואע"פ שלתחלתו וסופו בכשרות אנו צריכים אף אתה מפרשה שבשניה שראו את העדות לא נשאום עדין ובשעת השבועה נשאו ואח"כ מתו נשותיהם והיו ראוים להעיד:

משביעכני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלני תביעת דבר אחד במינים חלוקים כלומר שהכל מין אחד של מטבע אלא שהתביעה חלוקה להרבה מינים והם פקדון ותשומת יד ר"ל הלואה וגזל ואבדה והם עונים שבועה שאין אנו יודעים לך עדות אין חייבין אלא אחת שאין אנו יודעין שיהא לך ביד פלני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייבין על כל אחת ואחת וכן משביעני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלני חטים ושעורים וכוסמין שהן תביעות הרבה מינין במין אחד של תביעה ר"ל שכלן פקדון או גזל שבועה שאין אנו יודעין לך עדות אינו חייב אלא אחת שבועה שאין אנו יודעים שיהא לך ביד פלני חטים ושעורים וכוסמין חייבין על כל אחת ואחת וכן בתביעה אחת במין אחד כגון חטים שהפקדתי אצלו אמש ושלפניו והם אומרים שבועה שאין אנו יודעים על אותן חטים שהפקדת אמש ושלפניו שחייב על כל אחת ואחת וכך היא בתורת כהנים וכן הדין אם תבעום רבים להעיד להם ואמרו שבועה שאין אנו יודעים לכם עדות אין חייבין אלא אחת ואם אמרו שבועה שאין אנו יודעים לא לך ולא לך וכו' חייבין על כל אחת ואחת על הדרך שיתבאר בפקדון:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

לעולם אין שבועת העדות חלה אא"כ היא באה על ידי תביעת התובע בעצמו שיאמר להם באו והעידוני וכו' אבל אם נשבעו מאליהם אפי' היה דומה להם שזה רוצה לתבעם על כך כגון שראוהו רץ אחריהם ויודעים שעל דבר זה הוא בא אחריהם ואומרין לו למה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות הרי אלו פטורין וכן אם שלח להם התובע ביד עבדו לתבעם לעדות בשבילו והוא משביעם שיבאו ויעידו לרבו וקבלו וכפרו אע"פ שעבדו כגופו פטורים שאין זה תובע לעצמו ומ"מ כל שעשאו שלוחו על ידי הרשאה לגבית חוב זה והוא תובעם לעדות על חוב זה חייבין:

מתני' וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואינן חייבין על שגגת העדות פי' דכיון דשגג שיש לו אצלו עדות הוה ליה אנוס ופטור ועלה אמרינן לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי דאי משתבע חד אמר הכי אמר רב וחד אמר הכי אמר רב ואמר רב כחד מינייהו וקאמר ליה אידך ואנא בשיקרא אשתבעי ואמר ליה רב את לבך אנסך דאלמא מאן דשגג במידי ואשתבע עליה דאנוס הוא ופטור מקרבן שבועת ביטוי וכו' כלו' וכיון דתנינא לה מאי קמ"ל רב התם במעשה דרב כהנא ורב אסי ומהדרינן אצטריך סלקא דעת' אמינא הכא לענין שבועת העדות הוא דלא כתיב ונעלם הוא דבעינן דלא מיחייב בשוגג אלא עד דהויא קרוב למזיד ואיזה זה מי שהזיד בעדות ושגג בשבועה כדקתני במתני' ועל שגגתה עם זדון העדות אבל לענין שבועת ביטוי דכתיב ונעלם אימא שגגה כל שהו ואפילו ששגג בעיקר ההוא מידי דאישתבע עליה ליחייב קא משמע לן דרב כהנא ורב אסי:

נקיטינן השתא דלענין שבועה בין שבועת העדות בין שבועת ביטוי היכא דאישתלי ההוא מידי דאישתבע עליה דאנוס הוא ופטור מקרבן שבועה אעפ"י שלא מצינו בכל התורה כולה דכל איסורין שבתורה ל"ש שגג במעשה ול"ש שגג בחיוב שוגג הוא וחייב דהא לענין שבת היכא דשגג שהיא שבת אי נמי אם יש שבת בעולם ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שוגג הוא וחייב והיינו טעמא דשניא שבוע' משאר איסורין משו' דשבועה על דבור פיו הוא מתחייב וכיון שעלה בלבו שאותו דבר כן הוא כמו שנשבע עליו הוה ליה אנוס ופטור שלא הוציא מפיו אלא הנמצא בלבו ושאר איסורין על מעשה שעשה הוא מתחייב וכיון שעל מעשה שעשה בידים הוא מתחייב לא איכפת לן בלבו כדי שיהא אנוס:

ואם תאמר אם כן שבועת ביטוי לשעבר דמתחייב היכי משכחת לה הרי אנוס הוא הא אוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו כדגרסינן בפרק שבועות בתרא דף כ"ו ע"ב בעא מיניה רבא מרב נחמן איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר וכו'.

בד"ה משביע אני עליכם כו' ואמר אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו כו' עכ"ל יש לדקדק דלעיל בס"פ שבועות שתים דמייתי מרומיא דמתניתין וברייתא אהדדי לשמואל דאמר דעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי אמאי לא מייתי בפשיטות ממתניתין דהכא כמ"ש התוס' גם בברייתא דמייתי לעיל תני בה משביע אני עליכם וא"ל אמן בין לפני ב"ד ובין שלא בפני ב"ד כו' חייבין אמאי לא מייתי מינה בפשיטות דכמוציא שבועה מפיו דמי ויש ליישב דבמתניתין דהכא וברייתא דמייתי התם מיירי דהשבועה יוצאת מפי המשביע אבל הכפירה יוצאת מפיהם שא"ל אין אנו יודעין לך עדות ולכך הוי עונה אמן כמוציא גם השבועה מפיהם אבל שמואל איירי במושבע מפי אחרים והכפירה נמי אינו יוצאה מפיהם של העדים אלא העניית אמן לחוד ואפ"ה אשמעינן שמואל דהוי כמוציא שבועה מפיו ולהכי הוצרך לאתויי מרומיא דמתניתין וברייתא אהדדי דבמתניתין קתני דמפי אחרים אינן חייבים עד שיכפרו בב"ד וברייתא קתני בין שלא בפני ב"ד בין מפי עצמו ובין מפי אחרים כו' דמפי אחרים היינו דכולה יוצאה מפי האחרים וע"כ מוקמת לה ברייתא בעונה אמן ודו"ק:

בא"ד א"נ אתי אפילו כרבנן כו' וסיפא נמי דקתני השביע כו' אתיא נמי כרבנן כו' עכ"ל הא ודאי דבמפי אחרים לא פליגי רבנן ור"מ ולכ"ע לא בעינן מפי האחרים השבועה בב"ד אלא הכפירה דמקראי ילפינן ליה בגמרא והנהו קראי במפי אחרים כתיבי אבל מפי עצמו לא כתיב כלל בשבועת עדות אלא דמג"ש ילפינן להו מפקדון ובהא ר"מ ורבנן פליגי דלר"מ דון מינה ומינה ולכך מפי עצמו אפילו גם הכפירה שלא בב"ד חייבין כמו בפקדון ולרבנן דון מינה ואוקי באתרה ומפי עצמו נמי אין חייבין אלא כי אם שהכפירה בב"ד כמו במפי אחרים וכ"כ הראב"ד בהשגות הלכות שבועות פ"י וכן נראה מדברי הר"ן דבהא פליגי והשתא מה שכתבו התוספות דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב"ד אלא הכפירה כו' אין זה דבר שנתחדש לתירוצם בתרא דודאי לפי תירוצם קמא נמי צ"ל הכי אלא דר"ל דלפי תרוצם קמא דרישא דהך מתניתין אתיא דוקא כר"מ צריכין לדחוקי דהסיפא דהשביע עליהן חמשה פעמים כו' לא איירי דומיא דרישא דהרישא איירי בב' ענינים מפי עצמו והסיפא איירי דוקא מפי אחרים דבעי הכפירה בב"ד דהא מפי עצמו לר"מ לא בעינן אפילו הכפירה בב"ד אבל להאי תירוצא בתרא דרישא אתיא כרבנן ניחא דסיפא נמי אתיא כרבנן כו' וסיפא מצי איירי נמי מפי עצמו דומיא דרישא דרבנן מפי עצמו נמי בעי הכפירה בב"ד זהו הנראה לי ברור בכוונת דברי התוספות ואבן ל"ב האריך בכוונת דבריהם וסיים בדבריו דלית נגר ובר נגר דיפרקיניה ולא ידעתי למה ודו"ק:

גמ' לא כל שכן ומדמייתיה לה כו' כצ"ל:

בד"ה לאו דגמרי כו' בפקדון אשר ישבע עליו כתיב משמע כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מההיא אין כו' כאנשים וחייב בו כו' כצ"ל:

גמרא (בסה"ע) שאם אתם יודעים לו עדות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הואיל. שאם מה ששתקו בראשונה כו'. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב

תד"ה משביע. א"נ אתי אפי' כרבנן כו'. עי' מהרש"א ול"י איך יפרנס סוף דבריהם והשתא ניחא כו' אתי נמי לרבנן כיון דלפירוש קמא נמי קאי אביי ור"פ אמושבע מפי אחרים ובהא ל"פ ר"מ ורבנן אלא ודאי נראה דלפירוש קמא לרבנן (וכן לר"מ במושבע מפי אחרים) הוה ס"ד דגם השבועה צריכה בב"ד דוקא והא דהשביע עליהן כו' ובאו לב"ד והודו פטורין והשקלא והטריא דאביי ור"פ ע"ז אתי הכל לר"מ ובמושבע מפ"ע דאף לדידי' אם חזרו והודו אח"כ בב"ד פטורין כמ"ש הר"ן ע"ש ולפ"ז צ"ל הא דפריך ר"פ א"ה אימא שבועה גופה בב"ד כו' אע"ג דר"מ יליף גז"ש משה"פ כוונתו דנאמר ע"כ דהגז"ש ל"נ אלא ללמוד שה"פ משה"ע לחייב במושבע מפ"א אבל לא איפכא לחייב שה"ע מפ"ע חוץ לב"ד דהרי כתיב בה אם לא יגיד ועדיין צ"ע:

גמ' דמייתו לה בק"ו. עי' מכות דף יד ע"א בחי' הריטב"א ד"ה והלא דברים ק"ו:

גמ' מההוא אין מהא ליכא למשמע מיניה משמע מהא ליכא למשמע כלל ולשיטת התוס' ד"ה מההיא כו' משמע דממתני' דשבועות הפקדון לא נשמע דר' מאיר ס"ל דון מינה ומינה כ"א משבועות העדות ואם כן איצטרכו תרווייהו ויש לומר דלכאורה גם ממתני' דשבועות העדות לא מוכח דאיכא למימר לעולם ס"ל דון מינה ואוקי באתרה אלא דמק"ו מפיק ליה מושבע מפי עצמו ואייתר ליה גז"ש דתחטא תחטא (דס"ל כהני תנאי דלקמן דלא בעי גז"ש לתביעת ממון) וע"כ להורות אתא דאפי' חוץ לב"ד באם אינו ענין ובעלמא ס"ל אוקי באתרא וצ"ל דמנ"ל דמוקי גז"ש באא"ע לשבועות העדות דלמא אתא באם אינו ענין לשבועת הפקדון דאי לא גז"ש ה"א דנילף מפי אחרים מקל וחומר דעדות ונימא דיו בב"ד אין שלא בב"ד לא ואתי' גז"ש לאורייה דאפי' שלא בב"ד נמי ואם אין ענין לבב"ד תנהו ענין חוץ לב"ד ונדון לו דין גז"ש דון מינה ואוקה באתרא דפקדון אפי' שלא בב"ד ואלמה מצינו במתני' דשבועת הפקדון דאינו נוהג מפי אחרים אלא בב"ד אלא ע"כ דס"ל דון מינה ומינה ואתיא הגז"ש אעדות וא"כ ממתני' דשבועות העדות לא הוה ידעינן אפי' דר"מ ס"ל דון מינה ומינה לולי מתני' דשבועת הפקדון וא"ש מהא ליכא למשמע מיניה ודו"ק:

מתני' שבועת העדות כיצד כו' אעתיק לשון הירושלמי ופירושו לפע"ד. וז"ל ר' ירמיה בעי השביע עליו ה' פעמים וחזר והשביעו ה' פעמים מפי אחרים מהו. מאחר דר"מ עבד מפיו כב"ד מהו שיקבעם לקרבן ולחייבם בראשונה בלא תביעה ייבא כהדא מה את בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות יהו חייבין ת"ל ושמעה קול אלה את ששמע קול חייב יצאו אלו שאין שומעין קול. מפיו בקרקעות מהו מפיו בקנסות מהו מפיו מהו שיהא חייב בקרב עולה ויורד עכ"ל. וה"פ דהנך כולן איבעיות הן ובעי מתחלן לרבנן אם השביע ה' פעמים חוץ לב"ד וה' פעמים בב"ה ואחר כך כפר בב"ד מהו שיצטרף כפירת האחרונה אכל א' וא' מאלו ולא נימא חוץ לב"ד אינו מצטרף עם בב"ד דה"ל כשני שמות או דלמא כו' תו שאיל מאחר דר"מ עביד מפיו כב"ד פי' דלר"מ שבועה מפי עצמו ה"ל כבב"ד דדון מינה ומינה מהו שיקבע לקרבן והיינו לפמ"ש הר"ן במשנתינו דאפי' כפר חוץ לב"ד אם חזר והודה בב"ד נפטר אף ע"ג דמפי עצמו חוץ לב"ד הוה כמו מפי אחרים בב"ד ובב"ד אם כפר תו לא מהני הודאה מ"מ מפ"ע חוץ לב"ד יכול לחזור ולהודות ע"ש ומאי דפשיטא להר"ן מספקא להירושלמי מהו שיקבע לקרבן ולא יוכל לחזור ולהודות ותו שאיל ולחייבו בראשונה בלא תביעה היינו מפי עצמו ממש בלא שיתבענו התובע דומיא דשבועת הפקדון דלכ"ע אמר לאו דוקא ור"מ אית ליה דון מינה ומינה. וע"ז פשיט ייבא כהדא כו' את ששמע קול חייב כו' דרחמנא מיעטתו. ושאר האיבעיות מובנים מאליהן ובעל פני משה פי' בו פירוש רחוק מאוד עיין עליו:

ולולי הירושלמי הייתי מחליט לפע"ד דלר"מ באמת מהני מפי עצמו בלי תובע כלל דומיא דפקדון ולא ממעט מואם לוא יגיד כי ע"י שליח דבתורת מפי אחרים לא מקרי כ"א ע"י התובע אבל מפי עצמו חייב לעולם ואין להקשות אם כן לתירץ ראשון של תוס' ד"ה משביע כו' דמתני' כר"מ אתי' ואם כן ע"כ אמר לאו דוקא ומאי שנא דמקשי אשמואל ממתני' יש לומר דבלא שמואל לק"מ דא"ל דה"א לא מיקרי מושבע מפי עצמו להתחייב חוץ לב"ד כ"א בהתחיל הוא ונשבע מעצמו אבל כשאמר התובע בואו והעדוני אע"פ שלא השביעם רק שקפצו ונשבעו אין אנו יודעין לך עדות הוה מושבע מפי אחרים ואין חייבין כ"א בב"ד לכן אשמועינן אמר דמ"מ מיקרי מושבע מעצמו אבל אשמואל הקשה שפיר דמשני רץ כאמר דמי א"כ א"נ אתי' מתני' כר"מ לאשמועינן רץ וא"ל דה"א דאמר להם לא מקרי מושבע מעצמו ז"א דהא רץ כאמר דמי אלא ע"כ דלא כאמר דמי אם כן הדר מוכח ממתני' שילח ביד עבדו וממ"נ ק' אחת או ממתני' דלקמן או ממתני' דהכא ומיושב קו' העולם מ"ט לא הקשה תחלה ממתני' דהכא והא"ש ודו"ק:

ועיין מ"ש לעיל ספ"ג שייך לכאן:

ודע דקשיא לי טובא איך אפשר למדרש תרווייהו מחד קרא דלוא יגיד למפסל שליח ורץ אחריהן דלמא אחריהן פסלי' אבל שלוחו כמותו כמו בכל התורה כולה ומהירושלמי שהבאתי לעיל משמע דרץ אחריהן נפקא לן מושמע קול אלה ואיהו לא שמע קול ובש"ס דילן לא משמע הכי כ"א תרווייהו מחד קרא נפקא ולקמן ס"פ נמי משמע דדרשינן מושמע קול דרשא אחריני לשבועה בלא אלה:

ולולי דמסתפינא ה"א דמתני' דלקמן דשילח ביד עבדו ר"מ היא דיליף מפקדון ולדידיה רץ אחריהן חייב אייתר לוא יגיד דאפי' שלוחו לא יהא כמותו אבל לרבנן דר"מ קאי קרא ארץ אחריהן דוקא אבל שילח ביד עבדו הא קיי"ל בכל התורה שלותו כמותו ומנ"ל למעט שלוחו שכמותו בכל התורה. ואפ"ה מקשה שפיר לשמואל דמשילח ביד עבדו נדע במכ"ש רץ ואף אי אתי' מתני' כר"מ א"כ נשמע לרבנן לפטור רץ. מיהו נ"ל בין דממעטינן מקרא רץ בין שלוחו מ"מ אימעט תובע דלא הוה שלוחו כמותו ושקולים הם רץ אחריהן עם נתבע ומשו"ה נלפע"ד פסק הרמב"ם שפוטר בתובע ורץ אחריהן ומחייב בשלוחו כמותו והא"ש דפסק כרבנן ודו"ק:

לימא תנינא להא דרב כהנא. עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קצ"ב ע"ש:

במשנה השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד כו'. ברש"י ז"ל אינו מובן הטעם דגם חוץ לב"ד כשמשביע ה' פעמים שיעיד ג"כ איך חל שבועה על שבועה על להבא שיעיד ועוד דאין אדם משים עצמו רשע אם כפר חוץ לב"ד וא"י להודות דלא יהי' נאמן שנשבע לשקר וע"ש בר"ן:

ונראה לע"ד דקשה למה בב"ד א"י לחזור ולהודות כשכפר כמה פעמים הא באמת יכול להיות שנזכר אח"כ ואף שאמת אמר וכפר שא"י בשבועה א' מ"מ אולי אח"כ נזכר ושייך שבועה ב' וכן ג' וצ"ל דגם ע"ז שייך כיון שהגיד כו' ואינו מובן למה הא אינו חוזר ממה שאמר א"י אז. ונראה דכמו בתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול וכן תחלתו בכשרות וסופו בפסול. משא"כ באמצע. וכתבו הפ' דכשהעיד כשהי' פסול שוב לא מצי מעיד אחר שנתכשר ע"ש בח"מ שנדחקו משום עביד איניש לאחזוקי דיבורי' ע"ש. ולע"ד הטעם דהא פריך הש"ס בערכין ואם מך מתחלתו ועד סופו ופריך בוהוא עד יופסל גם באמצע ומשני אמר קרא או ראה כו' אם לא יגיד כו'. שאין שם עד עליו רק בשעת ראי' והגדה ע"ש וא"כ אם העיד בסופו בפסול שוב לא מהני לחזור ולהעיד כשנכשר דשוב כיון דבשעת הגדה הי' שם פסול עליו ואז נקרא עד שוב בטל ולא מהני כלל שיעיד אח"כ דהא גם באמצע היה פסול אם הי' שם עד עליו כנ"ל וא"ש. וא"כ נראה דמזה הטעם ג"כ כאן כיון דחשיב הגדת א"י בב"ד להגדה דמה"ט אינו חוזר לומר יודע ושוב כיון דחשיב הגדה ונפסל שוב אף שבאמת נזכר אח"כ לא מהני עדותו דחדא הגדה כתיבא והי' נקרא עד בשעת ההגדה לבטל עדותו שוב אינו חוזר ונעשה עד כנ"ל. ומה"ט אמר בב"ד שפיר דא"י לחזור ולהודות היינו אף דנזכר אח"כ. אבל חוץ לב"ד דלא שייך כיון שהגיד שוב בנזכר אח"כ היה יכול להעיד ולא שייך כלל אין אדם משים עצמו רשע דאמת נשבע כנ"ל ושוב לא הוי כלל שבועה על שבועה שאולי אח"כ יודע ושייך השבועות וגם יכול להעיד כשנזכר אח"כ וכיון שבאמת יודע הי' יכול להודות ולהעיד ואף אם יאמר דשקר נשבע לא יהי' נאמן ע"ז דאין אדם משים עצמו רשע ונאמר שנזכר אח"כ כיון דאינו שייך להעדות ויהי' נאמן וחייב:

כפרו כו' זא"ז הא' חייב משום דהי' הב'. וקשה איך יהיה נאמן הב' לחייב הא' ק"ש נימא מסתמא אמת נשבע שא"י ואף דהלה היה עמו שכח. ואף אי ע"א נאמן לחייב קרבן מ"מ אין אדם משים עצמו רשע וצ"ל כיון שגם (חסר):

אמר להו רב פפא אי מפקדון. הוו מייתי רבנן מפי עצמו לשבועת העדות הוו מחייבי ליה אפילו שלא בבית דין כי התם דלכולי עלמא דון מינה ומינה אית לן והאי דלא מחייבו אלא בבית דין משום דלאו בגזירה שוה משבועת הפקדון גמרי לה אלא משבועת העדות גופה מקל וחומר מה מושבע מפי אחרים חייב בעדות כדכתיב (ויקרא ה) ושמעה קול אלה מפי עצמו מבעיא: לאו דגמרי לה מעדות. דהא בפקדון אשר ישבע עליו לשקר כתיב (שם) . משמע מפי עצמו והכא ליכא למידן ק''ו דודאי מושבע מפי עצמו חמור ממושבע מפי אחרים אלא מגזירה שוה גמרי לה מעדות ומדחייב בבית דין ושלא בבית דין אלמא דון מינה ואוקי באתרה סבירא להו מאחר שהבאת מפי אחרים לכלל שבועת הפקדון העמידהו בתורת שבועת הפקדון שאין שבועה בב''ד מפורש בה: מההיא אין. מההיא ודאי שמעינן להו לרבנן דון מינה ואוקי באתרה אבל מההיא פלוגתא לא הוה שמעינן ליה: בכולן נאמר ונעלם. בכל הכתובים בקרבן עולה ויורד כגון שבועת ביטוי וטומאת מקדש נאמר ונעלם: וכאן. בשבועת העדות לא נאמר: לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי. דהיכא דסבור לישבע באמת אינו חייב ואמאי איסתפקא להו דאיצטריך רב למימר להו לבך אנסך: אע''ג דתנן. האי גבי עדות איצטריך רב למימר נמי גבי בטוי: שגגה כל דהו. ואפי' אנוס בלבו ניחייב: מתני' או שאמרו לו. בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות ואמר להם משביעני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן חייבין אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבלת שבועה: ובאו לב''ד והודו פטורין. ואפילו כפרו חוץ לב''ד על כל שבועה שאין כפירה חוץ לב''ד כדמפרש בגמרא: כפרו. בבית דין חייבין על כל אחת ואחת דכפירה אכולה קיימא וילפינן מקרא והיה כי יאשם לאחת מאלה (שם) לחייב על כל אחת ואחת: מה טעם. אין חייבין אלא אחת אפילו שתקו וכפרו לבסוף ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו: הואיל ואין יכולין לחזור ולהודות. אילו כפרו בראשונה הואיל ובב''ד הם שוב לא היו ראוין להעיד שכבר הגידו שאינן יודעין לו עדות ושוב אינו חוזר ומגיד הלכך אע''ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה שאם שתקו בראשונה כפירה היא שוב אינן ראוים להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין ומה זה שבועה על שבועה ועל כרחך כי כתב לאחת לחייב על כל אחת ואחת אשבועה חוץ לב''ד וכפרו בב''ד כתב דשבועות דחוץ לב''ד שהיה משביען שיבואו לב''ד ויעידו לא יצאו לבטלה וראויות לחלק שהרי אפי' כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען: כפרו שניהן כאחת. בתוך כדי דבור: הראשון חייב. אבל השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להגיד: גמ' עד שישמעו מפיו. בואו והעידוני: שילח ביד עבדו. התובע השביען ביד עבדו: שאם אתם יודעין לו עדות. לבעל דינו:

דמייתי לה בק''ו כו'. ומפקדון לא בעי למילף דאי במה מצינו איכא למיפרך שכן נוהג באנשים ובנשים ור''מ גמר לה מג''ש דתחטא תחטא כרבי שמעון לקמן בפירקין (דף לד.): מההיא אין. פי' יש להוכיח מההיא דלרבנן אית להו דון מינה ואוקי באתרה אבל לר' מאיר דאית ליה דון מינה ומינה אין להוכיח מההיא אלא מהך דהכא דההיא איכא למימר דטעמא דר''מ משום דיליף פקדון בק''ו מעדות שלא עשה בו נשים כאנשים וחייב בו בין מפי עצמו בין מפי אחרים פקדון לכ''ש ודיו לבא מן הדין להיות כנדון מה עדות מפי אחרים דוקא בב''ד אף פקדון כך וליכא למימר שבועת בטוי תוכיח שעשה בו נשים כאנשים ופטר בו מושבע מפי אחרים דמה לשבועת בטוי שכן לא עשה בו מזיד כשוגג דכתיב ביה ונעלם ואי לא הוה ביה פירכא הוה אמינא דשבועת בטוי גופיה נילף מקל וחומר מעדות לחייבו מושבע מפי אחרים: ואין חייבין על שגגתה גרידתא. פי' בקונטרס בריש פירקין ששכחו העדות ואם תאמר תיפוק ליה דבקושטא קמשתבעי וי''ל כגון דאמרי שבועה שלא ידענו או לא ראינו לך שום עדות וא''ת אכתי מה שייך הא לדרב כהנא ורב אסי דלמא הכא היינו טעמא לפי שאינן ראוים להעיד והוו להו כקרובים או פסולים וי''ל דלא דמי דאינהו נפקי מוהוא עד כדפירש בקונטרס בריש פרקא דמשמע והוא ראוי להעיד אבל הכא קרינן בהו והוא עד דראוין להעיד אם היו זוכרין ועוד יש לומר שגגתה גרידתא שסבורים שמותרים לגמרי לישבע לשקר: משביע אני עליכם ואמרו אמן. אליבא דר''מ אתי דחייב חוץ לב''ד במושבע מפי עצמו ולכך איצטריך למיתני ואמרו אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו ותנא כל עניני מושבע מפי עצמו דאי לרבנן איירי בב''ד למה לי ואמרו אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו תיפוק ליה דאפי' מפי אחרים חייב א''נ אתי אפי' כרבנן ונקט ואמרו אמן כדי לקצר וה''ה אם אמרו אח''כ אין אנו יודעים לך עדות וסיפא נמי דקתני השביע עליהם ה' פעמים חוץ לב''ד כו' אתיא נמי כרבנן דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב''ד אלא הכפירה דאהגדה דוקא קפיד קרא דלהוי במקום הראוי להגדה והשתא ניחא דבגמ' משמע דהא דדרשינן מלאחת לחייב על כל אחת ואחת דע''כ מיבעי ליה למידרשה ואתי נמי לרבנן:

דף לא - ב

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד