שבועות ל ע"א

דף ל - א

הקדמה לפרק שבועת העדות

עד כה עסקה המסכת בדיני שבועות ביטוי שנשבע האדם, ועתה מתחילה המסכת לעסוק בדיני שבועת העדות, שיש בה חידוש של "השבעה", שמשביע האדם את חברו, כאשר הוא תובע ממנו שיבוא ויעיד עבורו את העדות שהוא יודע לטובתו, ויכול להשביעו על כך, ולומר לו: משביעני עליך, שתבוא ותעידני!

"השבעה" זו יש לה תוקף, והיא מחייבת "קרבן שבועת העדות" את מי שמתכחש לה, גם אם לא נשבע העד, אלא רק כפר בתביעה להעיד, באומרו שאינו יודע לו עדות.

החידוש של התורה, שיש כח בידי האדם לתבוע את חברו בלשון השבעה, ואם ישקר חברו ויכפור בתביעה שנאמרה בלשון השבעה, יתחייב הלה בקרבן שבועה מיוחד [שאינו הקרבן הרגיל על שבועת שקר!], נאמרה רק בשני מקומות: בשבועת העדות, כמו שהתבאר. ובשבועת הפקדון, הנלמדת משבועת העדות בגזירה שוה, שיכול אדם לתבוע את חברו ממון שהפקיד אצלו, או כל חוב שהוא חייב לו, בהשבעה, ואומר לו: משביעך אני שהפקדתי בידך ממון! ואם הלה משקר, וכופר ואומר: אין לך בידי ממון! חייב על כך "קרבן שבועת הפקדון", על אף שהלה לא נשבע, אלא רק כפר בתביעת הממון שנאמרה על ידי התובע בלשון השבעה. (1)

המקור לשבועת העדות הוא מדברי הכתוב בפרשת ויקרא [ה א] "נפש כי תחטא, ושמעה קול אלה, והוא עד, או ראה, או ידע. אם לוא יגיד - ונשא עונו".

ומבארים חז"ל, ששמיעת קול האלה, משמעותה היא, שיכול אדם לתבוע את חבירו שיבוא ויעיד לטובתו על ידי השמעת "קול אלה" כנגדו, שמשמעותה היא "השבעה", שתובע את חבירו בלשון השבעה, והיינו, שתחול עליו חומרת ההשבעה, באם יכפור ויאמר שאינו יודע לו עדות. (2)

 1.  האם יכול ה"מושבע" להתחמק מלענות, ולשתוק, או שהשתיקה כשלעצמה נחשבת לכפירה, וחייב עליה קרבן, עיין לקמן [לא ב], בדברי רש"י והרמב"ן בסוף העמוד.

 2.  א. נחלקו הש"ך והסמ"ע בחו"מ סימן כח אם יכול הנתבע לומר שאינו מקבל עליו את ההשבעה. ב. כתב קצות החושן בסימן צו ג, שמהות ההשבעה היא שיבואו ויעידוהו, ואינו יכול להשביעם שאין הם יודעים לו עדות. אך מדברי הרבה ראשונים כאן מוכח שהשבועה היא שאינו יודע עדות. כמו כן, נוטה הקצות לדעת הסמ"ע, שיכול התובע ממון להשביע את הנתבע והלה אינו יכול לומר שאינו מקבל את ההשבעה. והבין החזון איש בדבריו, שההשבעה כולה נחשבת כמעשה התובע בלבד, ואין הכופר בתביעה הזאת נחשב כמי שנשבע בעצמו. ולכן אין הנתבע יכול לסרב לקבל על עצמו את ההשבעה, אלא חייב לענות עליה! ואילו החזון איש סבור, שכפירת הנתבע בהשבעת התובע, מחשיבה אותו כמי שנשבע בעצמו, ולכן יכול הנתבע לסרב להשבעה, ולומר "איני מקבלה". החזון איש מסתמך בכך על הש"ך דלעיל, והוכיח זאת גם מעצם העובדה שכופר הכל פטור, ואם נאמר שבשבועת הפקדון [הנלמדת משבועת העדות] נתנה התורה כח השבעה למי שתובע ממון מחברו, והלה חייב לקבל את ההשבעה, הרי בכל מקום שבו הנתבע יכפור בכל, ישביעו התובע בשבועת הפקדון. וגם בספר אילת השחר, בכמה מקומות בפרק זה, דן בהרחבה בשאלה הזאת, שהיא ענין בסיסי בהבנת הפרק.

מתניתין:

שבועת העדות, שמשביע התובע מחברו עדות, לבוא ולהעיד בבית דין את הידוע לו. אם שיקר וכפר ואמר שאינו יודע לו עדות, חייב קרבן שבועת העדות, נוהגת -

באנשים ולא בנשים, משום שהנשים אינן כשרות להעיד.

ברחוקין ולא בקרובין. שאם היו העדים קרובים לבעלי הדין הרי הם פסולין להעיד.

בכשרין, ולא בפסולין להעיד, כמו גזלן וכדומה.

ואינה נוהגת שבועת העדות אלא בראויין להעיד. להוציא מלך, שאינו מעיד משום כבודו [או להוציא משחק בקוביא שפסול להעיד מדרבנן].

ונוהגת שבועת העדות בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין.

כל זאת, כאשר העד נשבע את שבועת העדות מפי עצמו.

אבל, אם אינו נשבע בעצמו, אלא הוא מושבע מפי אחרים, שהשביעוהו שיבוא להעיד, והוא שיקר, וכפר, וטען שאינו יודע עדות, ^[3] אזי אין חייבין על אותה השבועה מפי אחרים עד שיכפרו בהן העדים בבית דין - דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בין אם נשבע העד מפי עצמו, ובין אם הוא הושבע מפי אחרים, אינן חייבין העדים עד שיכפרו בהן בבית דין!

וחייבין העדים קרבן שבועת העדות, בין על זדון השבועה, שהיו מזידים באופן מוחלט, בכך שידעו את האמת שכפירתם בשבועה היא בשקר, וגם ידעו את חומרת מעשיהם שהם מתחייבים בקרבן עולה ויורד. ובין על שגגתה, שלא ידעו את חומר הענין שמתחייבים בקרבן. אבל שגגה זו היתה ביחד עם זדון העדות, שידעו את העדות, ובכל זאת כפרו בשבועה ואמרו שאינם יודעים.

אבל, אינן חייבין בקרבן על שגגתה המוחלטת של שבועת העדות, כאשר הם שכחו מהעדות, ובשעה שנשבעו או הושבעו לבוא ולהעיד, הם היו סבורין באמת שאין הם יודעים את העדות, ולכן נשבעו שאינם יודעים.

ומה הן חייבין על זדון השבועה - קרבן עולה ויורד!

גמרא:

דנה הגמרא: מנא הני מילי שאשה פסולה ^[4] להעיד?

דתנו רבנן: אמרה תורה [דברים יט] "על פי שני עדים או שלשה יקום דבר! כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה. ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', לפני הכהנים והשופטים".

ודרשינן: "ועמדו שני האנשים" - בעדים הכתוב מדבר, ולא בבעלי הדין. שהרי לפני כן נאמר "כי יקום עד". וכיון שאמר הכתוב "אנשים" לגבי עדים, בא הכתוב ללמד שנשים אינן כשרות להעיד.

אתה אומר שהכתוב מדבר בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? כשהוא אומר "אשר להם הריב", הרי בעלי דינין אמור. הא מה אני מקיים את תחילת הפסוק "ועמדו שני האנשים"? - בעדים הכתוב מדבר!

ואם נפשך לומר פירכא על דברים אלו, הרי לך גזירה שוה, שאי אפשר לפרוך אותה:

נאמר כאן "שני האנשים", ונאמר להלן [לעיל מיניה], "על פי שני עדים יקום דבר". מה להלן בעדים - אף כאן בעדים!

והוינן בה: מאי "אם נפשך לומר"? מהי הפירכא שהיה ניתן לפרוך?

ומשנינן: וכי תימא, מדלא כתב רחמנא "ועמדו שני האנשים, ואשר להם הריב", אלא כתב "שני האנשים אשר להם הריב", הייתי אומר כי כוליה קרא בבעלי דינין משתעי [מדבר] -

לכן יש ללמוד ממה שנאמר כאן "שני", ונאמר להלן "שני", מה להלן, בעדים, אף כאן בעדים. והיינו, על אף שלא נאמר בהאי קרא וי"ו החיבור ["ואשר להם הריב"] בכל זאת, יש לנו לקרוא אותו כך: ועמדו שני האנשים - העדים. וכמו כן יעמדו שני בעלי הדין, אשר להם הריב.

תניא אידך: "ועמדו שני האנשים" - בעדים הכתוב מדבר!

אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין?

אמרת: וכי רק שנים אנשים באים לדין ואילו שלשה אין באין לדין?! ומזה מוכח שהפסוק מדבר בעדים, לפי שדרך העולם להביא שני עדים, כי אין צורך ביותר משנים. אבל בעלי דינין, אם היו כמה בעלי דין, דרכם לבוא כולם לבית דין.

ואם נפשך לומר פירכא על דברים אלו, יש לך ללמוד בגזירה שוה: נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני" - מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים!

והוינן בה: מאי "אם נפשך לומר"?

ומשנינן: וכי תימא, בתובע ונתבע קא משתעי קרא, שכל התובעים נחשבים כאחד וכל הנתבעים נחשבים אחד, וכולם ביחד נקראים "שני האנשים" - נאמר כאן שני ונאמר להלן שני, מה להלן בעדים אף כאן בעדים!

תניא אידך: "ועמדו שני האנשים" - בעדים הכתוב מדבר! אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין? אמרת: וכי רק אנשים באין לדין ואילו נשים אין באות לדין?! ואם נפשך לומר - נאמר כאן שני ונאמר להלן שני, מה להלן בעדים אף כאן בעדים!

והוינן בה: מאי אם נפשך לומר?

ומשנינן: וכי תימא שהיות ואשה לאו אורחה לבוא לדין, משום "כל כבודה בת מלך פנימה", לכן מתאים לישנא דקרא "ועמדו האנשים" לבעלי הדינין. יש לך ללמוד מגזירה שוה: נאמר כאן שני ונאמר להלן שני - מה להלן בעדים אף כאן בעדים!

תנו רבנן: "ועמדו שני האנשים" - מצוה לבעלי דינין שיעמדו לפני הדיינים.

[ועל אף שדרשנו לעיל שפסוק זה מדבר בעדים, הרי אין הכוונה למעט את בעלי הדינים, אלא לרבות גם את העדים].

אמר רבי יהודה: שמעתי, שאם רצו הדיינים להושיב את שניהם - מושיבין! איזהו האסור לשבת? - שלא יהא אחד מבעלי הדין יושב ואחד עומד. אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו הדיין: קצר דברך!

דבר אחר: "בצדק תשפוט עמיתך" - הוי דן את חברך לכף זכות. והיינו, שאין הפסוק מדבר בבעלי דין הבאים לפני הדיין, אלא הוא הדרכה, למי שרואה את חבירו עושה דבר מה שאפשר להעריכו כעבירה ואפשר להעריכו כמעשה זכות, שעליו להכריע את הספק ולדונו לצד זכות, ולא לחושדו במעשה עבירה.

תני רב יוסף: "בצדק תשפוט עמיתך", 'עמיתך' משמעו 'עם שאתך'. מי שאיתך בתורה ובמצוות - השתדל לדונו יפה! ולקמן מבואר שאם יש לדיין לדון כמה דינים עליו לדון את דינו של תלמיד חכם בתחילה, כי יש לו זכות קדימה.

[ומביאה הגמרא מעשה שבו הקדימו את דינו של תלמיד חכם]: רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן.

שלח ליה רב יוסף לרב נחמן להודיעו: עולא - חברנו, עמית בתורה ובמצוות!

אמר רב נחמן ותמה: למאי שלח לי רב יוסף הודעה שכזאת? וכי כוונתו לחנופי ליה, שישא חן בעיני?

הדר אמר רב נחמן, כנראה שכוונתו של רב יוסף היתה להודיעני זאת, כדי למישרא בתיגריה. להקדים לדון את דינו לפני דינים אחרים, בזכות היותו תלמיד חכם.

הדרן עלך שבבועות שתים פ"ד מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים כו'. סוגיא. שבועת העדות נוהגת באנשים ברחוקים בכשרים בראוין להעיד בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים ואין חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד:
מנא ליה דעדות באנשים ולא בנשים שנאמר ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר כו'. פשוטה היא:

ת"ר ועמדו שני האנשים מצוה בנידונין שיעמדו. א"ר יהודה שמעתי שאם רצו ב"ד להושיב את שניהם מושיבין ואיזהו אסור אחד יושב ואחד עומד. אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך.

שנאמר בצדק תשפוט עמיתך:
ד"א בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את כל האדם לכף זכות.

עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה. שנאמר בצדק תשפוט עמיתך.

שלח ליה רב יוסף לרב נחמן עולא חברנו עם שאתך בתורה ובמצות הוא אמר מאי דשלח לי לחנופי ליה. הדר אמר למישרא תיגריה אי נמי לשורא דדייני:

מתני': שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. מילתא אגב אורחיה קמ"ל דנשים אינן ראויות להעיד וכיון דפריט נשים פריט לכל שאינן ראויין להעיד דבדין הוא דהוה ליה למיתנא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד ולמאן דאמר לאיתויי פסולי דרבנן משום הכי פריט להו דאי תנא התם אלא בראויין להעיד הוה אמינ' דוקא בפסולי דאורייתא ושמעינן ממתני' דאשה אינה כשרה לדון דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון כדתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וכלל גדול הוא ולמדין ממנו.
וכן אמרו בירושלמי (ד,א) שאין האשה מעידה ואין האשה דנה ומאי דכתיב והיא שופטה את ישראל פירושו מנהגת שעל פיה ובעצתה היו נוהגין זה עם זה כדין מלכה ואע"ג דאמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה נוהגין היו בה כדין מלכה אי נמי מקבלין היו דבריה ברצונם.

ואין חייבין על שגגתה. לאו בשנשבעו שאין אנו יודעים לך עדות וכסבורין שלא ידעו ואח"כ נזכרו דאי הכי פשיטא דפטור ומאי שנא שגגתה דקתני והרי אין כאן לא שגגת שבועה ולא כלום שהרי באמת נשבעו שאינן יודעין עכשיו והיכי אמרינן עלה בגמרא לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי הכא קושטא אישתבעו אלא כשאמרו שבועה שלא ידענו לך עדות זו מעולם ויספרו אחר כך שידעו ובתוספתא תניא ואי זו היא שגגת העדות שפטור לא היה יודע לו עדות או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעה שנשבע פטור שנאמ' ונשבע על שקר וצריכה לפנים אם לא היה יודע לו עדות אין זו שגגה שאין כאן שבועת שקר.
ונראה שכך פירושה: שבשעה שנשבע לא היה יודע שראה עדות לו מעולם או שהיה יודע שראה אבל אינו זכור היאך היה מעשה אם הלוהו או נתן לו או בשאר כל הספיקות פטור שנאמר ונשבע על שקר וזה אינו יודע בודאי שהוא נשבע על שקר ובירושלמי אמרו סבור הייתי שאין זו שבועה מותרת ואע"פ שבכל התורה אומ' מותר שוגג מיקרי הכא שאני כיון שבדבור הוא עובר ובשעה שהאיסור חל עליו הוא אומר מותר אנוס הוא כדרב כהנא ורב אשי.

גמרא: וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה. כתב הרב הלוי ז"ל: הכא שמעינן דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלינן בהו למיתי לבית דין אלא משדרינן להו על ידי שלוחי בית דין ודביתהו דרב הונא לא רצתה שימנו לה שליח ואלו רצתה הרשות בידה ואמר שכן היה דן רבו רבינו יצחק ז"ל.
ואין זו ראי' לדין זה מפני שיש לומר דלא קיימא אמסקנא ועוד דדילמא הכי קאמר אין דרך הנשים לבא לב"ד משום דלאו כבודן הוא כדכתיב כל כבודה בת מלך פנימה אלא שכבר הורה הרב וקבלה מרבו לפי מה שהעיד הרב ז"ל.
וחזינא פלוגתא בי דייני, איכא מאן דאמר אי בעי איניש דלא למייתי לדינא מצי איהו גופיה למנויה שליח בעדים למטען בשבילו בב"ד ואית ליה ראיה כדאמרינן בירושלמי במסכת סנהדרין גבי כהן גדול דתנן דנין אותו ואקשינן התם וימנה אנטלר הגע עצמך נתחייב שבועה ואנטלר נשבע אלמא מצי לשוויה שליח. ורב נתן בעל הערוך ז"ל כך כתב מהא שמעינן דיכול הנתבע למנויי אנטלר כו' וכן כתב רבי' חננאל ז"ל.
ואיכא דפליג ואמר אינו רשאי שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן טענות של שקר והתם משום יקרא דכהן גדול ושלא לבזותו דכתיב וקדשתו וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובתו שאין נתבע רשאי למנות שליח וכן נמצא בתשובה לרבינו סעדיה גאון ז"ל וכן הנשים אפי' יקרות בדין זה ולא ויתר להן רבינו ז"ל אלא לשגר להן שלוחי בית דין כגון סופרי הדיינין ולטעון מפיהן אבל למסור טענות לאחרים לא.
וכן נראה בתלמיד חכם שתורתו אומנותו וזילא ביה מילתא למיזל קמי דיינא לערער בהדי עם הארץ שרשאין ב"ד לשגר לו דברים על ידי שלושה בית דין דכבוד תורה עדיף אבל כהן גדול אפי' זה גנאי לו ולפיכך ממנה אנטלר ובדברי הרב אל ברגלוני ז"ל סיוע למה שכתבנו.

שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים וכו'. בדין היה דלא ליתני אלא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד אלא אגב אורחיה קמ"ל דאשה פסולה להעיד, ואגב אשה פריט כלהו אינך, והא דמני ואזיל ואפ"ה תני ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, אמרו בגמ' (לקמן שבועות לא, א) דאתא למעוטי למ"ד למעוטי משחק בקוביא אי לא תנא הכי ה"א דפסולין להעיד דקתני היינו פסולי דאורייתא הא בפסולין דרבנן נוהגת קמ"ל, ולמ"ד למעוטי מלך אצטריך נמי לאשמעינן דלא תימא מלך נמי שבועת העדות נוהגת בו דכל איש רחוק וכשר שבועת העדות נוהגת בו, קמ"ל דלא.

ולא בנשים. מכאן שהנשים פסולות לדין, דכל שאינו כשר להעיד אינו כשר לדון דתנן בפרק בא סימן (נדה מט, ב) כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון, וגרסינן נמי בירושלמי (ה"א) נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים כו' למדנו שאין האשה דינה מעתה אין האשה מעידה, ואם תאמר הא כתיב (שופטים ד, ד) והיא שופטה את ישראל, יש לומר דלא שופטת ממש אלא מנהגת כשופטים ששפטו את ישראל, ואף על גב דאמרינן בספרי (דברים שופטים כט) שום תשים עליך מלך ולא מלכה, התם לא מנו אותה אלא נוהגין היו על פיה, ואי נמי שופטת ודנה שהיו מקבלין אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים.

וחייבין על זדון השבועה. כלומר על זדון השבועה וזדון העדות, וכן שנינו בתוספתא (פ"ב ה"ד) איזהו זדון השבועה שהוא חייב היה יודע לו עדות והיה יודע שכל הנשבע מביא קרבן זהו זדון העדות עם זדון השבועה שהוא חייב.

ואינו חייב על שגגתה. פירש רש"י ז"ל: אם שוגגין הם לגמרי כסבורין שאין הם יודעים לו עדות ואחר כך נזכרים שהרי אנוסים הן, ולא קרינן ביה נשבעים לשקר, ואין פירוש זה מחוור דזו שבועת אמת היא דעכשיו אינן יודעים לו עדות ולא שייך למימר בזו אנוסין הם. ועוד שאין זו דומה לרב כהנא ורב אסי ובגמרא (לא, ב) אמרו שזו כההיא דרב כהנא ורב אסי, אלא בשוגג סבור שלא ידע לו עדות מעולם ונשבע שלא ידע מעולם וזה כרב כהנא ורב אסי וזו ודאי שגגה ופטורים משום דאנוסין הם.
ומיהו בתוספתא משמע כפירוש רש"י ז"ל, דתנינן התם (פ"ב ה"ד) ואיזוהי שגגת העדות שהוא פטור לא היה יודע לו עדות או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעה שנשבע פטור שנאמר ונשבע על שקר. והרמב"ן ז"ל כתב שכך פירושה של (פי') תוספתא שבשעה שנשבע לא היה יודע שראה עדות מעולם או שהיה יודע שראה אבל אינו זכור איך היה מעשה אם הלוהו או נתן לו או בשאר כל הספקות פטור שנאמר ונשבע על שקר, וזה אינו יודע בודאי שהוא נשבע לשקר, ועוד אינו מתישב, ונראה לי דעיקר מ"ש בתוספתא הוא מה שאמר או שהיה יודע ונעלם ממנו. ומה שאמרו לא היה יודע לו עדות, לאו דוקא שזו נקרא שגגת העדות, אלא מפני שזו פטור עליה, וכל שכן שנאה עם השניה שהיה נקראת שגגת העדות.

גמ': וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה. כתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל שמעינן מיהא דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלי בהו למיתי לבי דינא אלא משדרינן להו ע"י שלוחי ב"ד, ודביתהו דרב הונא (איתא לקמן ע"ב) לא רצתה שימנו לה שליח ואי רצתה הרשות בידה, ואמר שכן היה דן הרי"ף רבו וגם הוא נהג כן הרב ז"ל, וראוי לנהוג כן אחר שהוא והרי"ף רבו נהגו כן, אעפ"י שאין מכאן ראיה מוכחת דהכא ה"ק מה שכתב אנשים לאו למימרא דדוקא אנשים ולא נשים אלא שדבר הכתוב בהווה שאין דרכן של נשים יקרות לבוא לב"ד משום כבודן דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה.
ולענין שוויי נתבע שליח לטעון בשבילו בב"ד איכא מריבואתא ז"ל דאמרי דמצי למנות והביאו ראיה ממה שאמרו בירושלמי בפ' כ"ג (ה"א) גבי מה ששנינו שם כ"ג דנין אותו, וימנה אנטלר, הגע עצמך נתחייב שבועה ואנטלר נשבע, אלמא אי לאו שיש עסק שבועה ביניהם מצי למנויי שליח, וכן כתב בעל הערוך ז"ל (ערך אנטלר) ור"ח ז"ל. אבל בתשובה לרבינו סעדיה, וכן בתשובה להרי"ף ז"ל (סי' רמט) שאין נתבע יכול למנות שליח, וכן בדין שלא ישמעו ב"ד מפי התורגמן טענות של שקר, ופעמים שהנתבע אינו מעיו פניו בפני בעל דינו שיודע האמת כמוהו והשליח מעיז שאינו יודע, והתם בכ"ג אמרו כדי שלא לבזותו דכתיב וקדשתו, ואפילו נשים יקרות לא אמר הרב ז"ל שתמנה היא שליח אלא שב"ד שולחין לה שלוחי ב"ד כגון סופרי הדיינין, ולטעון מפיהם אבל לא למסור טענותיהן לאחרים, וכן דעת הרמב"ן ז"ל שכן נראה בת"ח שתורתו אומנותו וזילא ביה מלתא למיזל קמי דיינא לערער בהדי עם הארץ שרשאין ב"ד לשגר לו דברים על ידי שלוחי ב"ד, דכבוד תורה עדיף.

פרק רביעי
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים פירוש לפי שהאשה פסול לעדות כדמוכח בגמרא ומכאן דן דין ר"י ז"ל שהיא פסול' לדין כהא דתנן בפרק יוצא דופן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ולא לדון ואלו הית' האשה כשר' לדון הית' כשר' להעיד דההוא כללא דוקא הוא ואע"פ שמלכי בית דוד דנין ואין מעידין התם לאו משום דפסולים לעדות אלא מפני הכבוד וכן אמרו בירושלמי אשה לא דנה ולא מעידה ומש"ה על דבורה והיא שפטה את ישראל וכתיב נמי ויעלו אליה בני ישראל למשפט זה שהיו מתנהגים על פיה לא בתורת מינוי דהא אמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה וה"ה לשאר משימות אלא שמתנהגים ע"פ עצתה או שקבלו עליהם לדין שהמקבל עליו לדין ולעדות קרוב או פסול דינו דין ועדותו עדות כדאיתא בפרק דיני ממונות והא דקתני דאינה נוהגת אלא בראויין להעיד פי' בגמרא לאתויי מלך או פסולי דרבנן דאע"ג דכשרים להעיד מן התור' אין שבועת העדות נוהגת בהם דרחמנא לא חייב קרבן אלא במי שראוי להעיד באותה שעה כדכתיב אם לא יגיד ואלו אינם ראויים להעיד דומה למ"ש במקדש באיסורי הנאה דרבנן שאין חוששין לקידושיו משום דהא לא יהיב ליה שום פרוט' וכדפרישית בדוכתה בס"ד וא"ת ליתני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד לחוד ולמה פרט כולהו אידך וי"ל דאיידי דפריט נשים לאשמועינן אגב אורחין שפסולות להעיד פריט נמי קרובים ופסולים עי"ל דאנן לא הוה דייקינן למעוטי מלך או פסולים דרבנן אלא מיתורא דפריט והדר כייל הא לא"ה הוה אמרינן דכיון דמדאורייתא עדותן כשרה שבועת העדות נוהגת בהם. וחייבים על זדון השבוע' פירוש אפי' יודע שהוא נשבע לשקר ושלא כדין דגזירת הכתוב הוא לחייב בו קרבן אף על המזיד כדאיתא בגמרא. ועל שגגתה וכו' פירוש שהוא זכור שיודע לו עדות אלא שהי' שוגג כשגג' שהוא סבור שאין חייבין עליה כדאיתא בגמרא. ואינן חייבין על שגגתה פירוש רש"י ז"ל אם היו שוגגין לגמרי כסבורין שאינן יודעין לו עדות ואח"כ נזכרו ע"כ ונראה מלשונו דמשנתינו אפי' בשנשבעו אין אנו יודעין לך עדות ולא דק בה מרן ז"ל דהא בגמרא אמרינן דפטורא דידהו מדרב כהנא ורב אסי ואם בפירוש אינם דומות כלל דהתם חד מינייהו בשקרא אשתבע אלא שנפטר משום דאונסי ליביה לאשתבועי בשקרא אבל הכא כיון שלא היו זכורין באותה שעה עדותן כי אישתבעו אין אנו יודעין לך עדות בקושטא אישתבעו לגמרי ובלאו דרב כהנא ורב אסי הן פטורין לכך פירשו משנתינו בתוס' וכן הרמב"ן ז"ל בשנשבעו שלא ידעו לו עדות מעולם ונזכרו דאישתכח דבשיקרא אישתבעו ואפ"ה פטירי משום דרב כהנא ור"א ומ"ש בתוס' איזו היא שגגת שבועת העדות שפטור אם לאו היה יודע לו עדות או שהי' יודע לו עדות ונעלם ממנו ה"פ שהי' יודע לו עדות קודם לכן ונעלם ממנו ונשבע שלא הי' לו עדות מעולם ואח"כ נזכר והא דפירש רש"י ז"ל נשבע מעצמו שאמר שבוע' שאין אני יודע לך עדות לרווחא דמלתא פי' כן דהא ק"ל לעיל בסוף פרקין דה"ה לעונה אמן אחר שבוע' והא דתנן מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בב"ד פירוש רש"י ז"ל מפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני א"ל אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבוע' מפיכם עכ"ל ז"ל ונרא' מדבריו דדוקא כשכפרו בפי' אין אנו יודעים לך עדות אבל משום שתיק' בעלמא לא הויא קבלת שבוע' שאין יודעין לך עדות ופטורים וכן פי' ז"ל בגמרא בהדיא אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' בשותק חייב קרבן אם הוא בב"ד ודינו ככופר בעדות מכיון שאין מעיד לו כלום ופשיטא דכולי' פרקין דייק כדברי רש"י ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל ובגמרא נפרש יותר בס"ד:

מנה"מ פי' דאשה פסול' לעדות כתיב ועמדו שני האנשים בעדות הכתוב מדבר פי' רש"י ז"ל ולהכי כתב אנשים ללמדך שאין עדות נוהגת בנשים וא"ת והכתיב וכי ינצו אנשים וכי יריבון אנשים ונשים בכלל וי"ל דשאני התם שכבר השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתור' ועוד שאני הכא דשני קרא בלישני דה"ל למכתב העדים ואמאי נקט אנשים דאי למעוטי קטנים פשיטא דלאו בני דעה הם וכשוטים הם אלא ודאי למעוטי נשים גדולות:

וכ"ת אשה לאו אורחא משום כל כבודה בת מלך פנימה מכאן דן הרב ן' מיגאש ז"ל דנשים יקרות דתבעי להו דינא לא מזלזלין בהו למיתי לבי דינא אלא משדרי' להו ע"י שלוחי ב"ד ודביתהו דרב הונא דאתאי לבי דינא לא רצתה שימנו לה שליח וכתב שכן הי' דן רבו רבינו אלפאסי ז"ל ואין להם ראיה מכאן דתלמודא אשה לאו אורחא קאמר שהעולם נוהגים להם כבוד אבל מי יימר שאם לא רצה התובע לא נכוף אותה לבא ועוד נראה להרא"ם ורבו ז"ל שאין ממנין אנטלר לנתבע אלא הוא עצמו בא לב"ד אלא אם כי הוא חולה או אשה יקרה ששולחין להם שלוחי ב"ד אבל אנטלר לא וטעם דבריהם התובע הוא שיכול למנות מורשה משום דהא אמר ליה זיל דון וזכי וכו' והו"ל כתובע עצמו ובעל דבר הוא אבל בנתבע דליכא למימר הכי צריך הוא לבא לב"ד או שישמעו שלוחיהם טענותיהם לקיים מ"ש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני י"י ויש נותנין עוד טעם אחר שמא האנטלר יוסיף טענה מעצמו של שקר או ישנה מעצמו וגם הנתבע מעיז פניו שלא בפני בעל דינו לשנות מן האמת וכן דעת קצת הראשונים ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל מבעלי סברא זו לפי לשון פירושיו אבל רבים מן האחרונים ז"ל כתבו דכל דנתבע ממנה אנטלר ושלוחו כמותו ולפני י"י קרינא ביה ולשנות בשקר לא חיישינן שהאנטלר לא ישנה להיות חוטא ולא לו ובעל דבר נמי כבר הוא יודע דבשעת השבוע' יצטרך לבא לב"ד שאין אנטלר לשבוע' וכן נראה בירושלמי דגרסינן בפרק כ"ג על מה ששנינו כ"ג דן ודנין אותו ניחא דן דנין אותו אמאי וימנה אלטלר הגע עצמך שיש שבוע' עליו אנטלר לשב ע' ע"כ ופירוש וכי יש אנטלר לשבוע' דאלמא ממנין אנטלר חוץ מלשבוע' בלבד ויש דוחין דההוא דוקא בכ"ג שאין כבודו לבא לב"ד ולא אפשר לשלוח לו שלוחי ב"ד ואינו נכון חדא דפריך בהדיא ויעמיד אנטלר ועוד דלמא אין כבודו שילכו לו שלוחי ב"ד אלא ודאי דכל אדם רשאי לימנות אנטלר משא"כ באנשים דרובה באין לב"ד ואין רוצים למנות אנטלר וכן היה עושה מורי הרא"ה ז"ל הלכ' למעשה בכל יום וכן אמר לי מורי הרשב"א ז"ל וליכא למינדא מינה והרמב"ם ז"ל לא דבר בזה כלום בחיבורו:

הדר אמר למישרא בתגרי' פירוש וה"ק ודינו יפה לשמים דלא לחנופי ליה ויפה לו למשרייה תגריה ברישא והקשו בתוס' דהכא משמע דמשום דשרי תגריה ברישא לא מסתתמן טענתיה דבעל דיניה וכן בדין דהא לדידי' נמי איכא הנאה בהא ואלו בפרק ב' דייני גזילות אמרינן ההוא גברא דאתי לדינא לקמיה דרב ענן ואייתי ליה כנתא דכוור' א"ל פסילנא ליך בדינא שדרי' לקמי' דרב נחמן א"ל לידייניה מר דאנא פסילנא ליה לדינא הות דינא דיתמי קמיה דרב נחמן אמר מדקאמר פסילנא ליה לדינה ש"מ קריביה הוא ואע"פ דהאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף סלקוה לדינא ליתמי ואחתיה להאי אסתתמן טענתיה דחבריה ותירצו דהתם הוא לגבי קרובו של חכם אינו כבודו אלא מדרבנן בעלמא דהשתא לא ידיע לכל דאיכא עשה וסבר בעל דיניה דלחנופי ליה עביד אבל משום כבודו של חכם עצמו שהוא מן התור' הא ידע אידך דמצוה דידיה (עדיף) עביד ולאו לחנופי ונכון הוא עי"ל דשאני התם דההוא גברא לא הוה קריביה דרב ענן וידע הכי בעל דיניה ולהכי סבור דלחנופי ליה שרי תגריה ודעת רבינו ר"מ הלוי ז"ל דלצורבא מרבנן דשרינן ליה תגריה ברישא היינו אפי' פתחו בדינא אחרינא וכדאמרינן בההוא עובדא דהוה דינא קמיה וסלקיה ורבותי אומרים שזה אינו דמי עסיק בדינא דאחריני עסיק במצוה הוא שפטור מכל מצוה ואפי' היא מצוה רבה ולא אמרו לישרי תגריה ברישא אלא שאע"פ שבאו לפניו קודם לזה בעלי דינים אחרים וק"ל כקטון כגדול תשמעון לפטור אותם א' א' מסלקין להו משום עשה דכבוד תורה ועובדא דהתם נמי ה"פ דהוה דינא דיתמי למידן אבל לא פתח ביה וכן דעת רבותינו ז"ל א"נ לשודא דדייני ומכאן נלמוד דשודא דדייני הוא מה שירצה דיין לעשות וכבר ביארתי זה בב"מ ובכתובות בס"ד:

שבועת העדות וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שיסוד המסכתא כלה ועקרה הוא לבאר עניני השבועות כלן על תכלית השלמות וחלקנו עניני השבועות כלן לארבעה פנים ואחת מהן שבועת העדות וביארנו שם שזה הפרק הוא מיוחד לביאור עניניה וכלליה ופרטיה ואמנם יתגלגל בזה הפרק ענין שוה לכל מיני השבועות להודיע שהשבועה צריכה הזכרת השם ולבאר איזה שם מספיק לכך אם דוקא שם המיוחד או אפי' הכנויין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון לבאר עניני שבועות העדות כלם על השלמות במי נוהגת ובמי אינה נוהגת ועל איזה צד אדם חייב עליה וכן על איזה צד אדם חייב על שבועות הרבה שבדבר אחד קרבן אחד ועל איזה צד אדם חייב בהן קרבנות כמספר השבועות ושאר הדברים הרבה שבפרטי שבועת העדות השני לבאר הזכרת השם שאדם צריך בשבועה כיצד הוא ויתגלגל בחלק זה מקלל את השם או המקלל את חברו בשם או אביו ואמו גם כן אם צריך בזה שם המיוחד אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור אלו הענינים ובפרט להודיע במי נוהגת ועל איזה זדון או שגגה חייב בה קרבן כמו שהקדמנו שהשוגג והמזיד שוים בה לקרבן והוא שאמר שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולי' ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין דברי ר' מאיר וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהם בבית דין וחייבין על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואין חייבין על שגגתה ומה הן חייבין על זדונה קרבן עולה ויורד אמר הר"ם פי' זה שאמר אינה נוהגת אלא בראויים להעיד להוציא מלך ופסולי עדות דרבנן שהם פטורים ואף על פי שהם ראויים להעיד מדאוריתא ואין הלכה כר' מאיר וחייבין על זדון שבועה וכו' לא אמרה תורה בשבועת העדות ונעלם ממנו ולפיכך חייב על זדונה קרבן ושגגתה עם זדון העדות הוא שידע ששבועה זו אסורה ושיתברר העדות ושזו השבועה שקר אבל הוא אינו יודע אם יתחייב עליה קרבן אם לאו ואז יתחייב קרבן אבל כששגג כל עניניה ולא ידע אם שבועת העדות אסורה אם לאו ונשבע שלא ידע העדות אינו חייב כלום וזהו מה שאמ' ואין חייבין על שגגתה:

אמר המאירי שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשי' ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולים שהנשים והקרובים והפסולים אינן ראויין להעיד והוא שכלל אח"כ שאינה נוהגת אלא בראויים להעיד אע"פ שאינו מאלו ופרשוה בגמ' כגון מלך שאינו מעיד מן התורה וכן פסולי עדות מדברי סופרים שאע"פ שכשרים מן התורה אין שבועה חלה עליהם ואע"פ שביארנו כ"א ב' בשבועת בטוי שהיא חלה על איסורי סופרים בשבועת העדות אינו כן וכמו שאמרו באחרון של יומא ע"ד א' והא משחק בקוביא דמדאורי' חזי ורבנן גזרו ביה ולא חייל עליה קרבן שבועה וטעם הדבר שכל שאינו בר הגדה מאיזה טעם שהופקעה הגדתו אינו בתורת שבועת העדות מפני שאין שבועת העדות אלא במי שתובע עדיו להעיד לו עדות שיהא בית דין מחייב את הנתבע ליתן ממון לזה על פי עדותם ואחר שכן אין לכל אלו דין שבועת העדות אלא שהם בדין שבועת בטוי שכל שהוא פטור משבועת העדות הואיל ונשבע על שקר חייב הוא בשבועת בטוי אבל המחוייב בשבועת העדות אע"פ שהוציא דבורו לשקר אינו חייב בשבועת בטוי ואפי' היה מזיד ומותרה אינו לוקה אלא שמביא קרבן אף על זדונו שלכך הוציא הכתו' שבועת העדות מכלל שבועת בטוי ר"ל לחייב קרבן ולא מלקות על המזיד כשוגג ונאמר לאחת מהנה על מין שבועה אחת הוא חייב ולא על שני מינין:

בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו אבל מפי אחרים אין חייבי' עד שיכפרו בבית דין דברי ר' מאיר וחכ"א וכו' פי' לא נחלקו ר' מאיר וחכמי' על השבועה שחייבה בין בבית דין בין שלא בבית דין בין שנשבעו מאליהן בין שהושבעו על פי אחרים ואין מחלקתם אלא בכפירה שלדעת ר' מאיר כל שנשבע מפי עצמו אפי' נשבע חוץ לבית דין וכפר שלא בבית דין חייב אפי' הודה אחר כן בבית דין אבל מפי אחרים הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם אין חייבין עד שיכפרו בבית דין אבל כשכפרו בבית דין חייבין אע"פ שהושבעו חוץ לבית דין וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בבית דין שנ' אם לא יגיד וכו' מקום שהגדתו מועלת בו הן שנשבעו או שהושבעו בב"ד הן שנשבעו או שהושבעו שלא בב"ד וענו אמן ומ"מ אם לא ענו אמן צריך שתהא ההשבעה בב"ד ופי בגמ' ל"א א' על מחלקתם שעקרו הוא ששבועת העדות לא הוזכר בה במקרא נשבע מפי עצמו אלא מושבע מפי אחרים שנ' ושמעה קול אלה וכן לא הוזכר בה חיוב אלא בכפירה בבית דין שנ' אם לא יגיד מקום שהגדתו מועלת לחייב הלה ממון ושבועת הפקדון הוא בהפך שלא הוזכר בה כלל מושבע מפי אחרים אלא נשבע מפי עצמו שנ' ומעלה מעל וכחש בעמיתו וכן לא הוזכר בה כפירה בבית דין כלל אלא בכל מקום שהיא ואנו למדנו מתחטא תחטא מושבע מפי אחרים לשבועת הפקדון ונשבע מפי עצמו לשבועת העדות והיה ר' מאיר סובר הואיל ואתה למד נשבע מפי עצמו בשבועת העדות משבועת הפקדון דון מנה ומנה ומה אותו שבפקדון הוא בין שכפירתו בבית דין בין שכפירתו שלא בבית דין אף המתרבה ממנו כן ולדעת חכמים דון מינה ואוקי באתרה וכשלמדנו נשבע מפי עצמו מפקדון לעדות מעמידין אותו על דין עצמו להיות בו נשבע מפי עצמו כמושבע מפי אחרים שהוזכר בו ומה מושבע מפי אחרים האמור בו דוקא בשכפייתו בבית דין אף נשבע מפי עצמו צריך שיחזור ויכפור בבית דין הא אם הודה פטור ולמדת שכל שנשבע או הושבע בבית דין לעולם חייב שהרי שבועתו וכפירתו כאחת בבית דין הושבע מפי אחרים חוץ לבית דין אם ענה אמן וכפר בבית דין חייב לא ענה אמן אע"פ שכפר בבית דין או ענה אמן ולא כפר בבית דין פטור נשבע מפי עצמו חוץ לבית דין לר' מאיר חייב אפי' הודה אח"כ בבית דין לרבנן פטור עד שיחזור ויכפור בבית דין והלכה כחכמי':

וחייבין על זדון שבועה והוא שהם ידעו לו עדות ויודעים שלשקר הם נשבעי' וכן יודעים באיסור השבועה ובחיוב קרבן הבא עליה ושגגתה עם זדון העדות הוא שידע בשקרותו ובאיסור השבועה אבל אין יודעין שחייב קרבן עליה אבל אין חייבין על שגגתה ר"ל שגגת הכל כגון שלא ידע באיסור השבועה אע"פ שיודע בשקרותו ואין צריך לומר אם שכח העדות שכל אלו אנוסים הם ואין שבועת אונס מחייבת קרבן כמו שביארנו כ"ו א' וכן הלכה ומה הם חייבין על זדונה הן זדון שבועה לגמרי הן שגגתה עם זדון העדות קרבן עולה ויורד המפורש בה בפרשת ויקרא וכן הלכה ושמא תאמר מה נשתנה שוגג של שבועה משוגג של שאר איסורין שבשאר איסורין כל ששגג בשכחת גוף הענין חייב קרבן כגון ששכח שהוא שבת ועשה מלאכה טעם הדבר מפני ששאר איסורין במעשה הוא מתחייב ושבועה בדבורו הוא מתחייב והואיל ועלה בלבו שכך היה אנוס הוא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו ונתגלגלו תחתיה בגמ' אלו הן:

העדי' אין מעידי' אלא מעומד ואפי' אחר שהעידו והבית דין נושאין ונותנין בדבר צריכים הם לעמוד לפניהם שמא יצטרכו להשיב עדותם לפניהם ואם היו תלמידי חכמי' מושיבין אותם בשעת משא ומתן והוא מה שאמרו למטה בסוגיא זו האי עשה והאי עשה [עשה] דכבוד תורה עדיף ולא נאמרה אלא בשעת משא ומתן אבל עקר העדות לעולם בעמידה ומ"מ רבותי פרשוה אף בשעת עדות וכן נראה בשני של זבחים ט"ז א' כמו שנבאר בסוף הסוגיא אלא שאין ממנה הכרח לכתחלה כמו שיתבאר וזהו שאמרו ועמדו שני האנשים בעדים הכתו' מדבר או אינו אלא בבעלי דין כשהוא אומ' אשר להם הריב הרי בעלי דין אמור ולמדת שהבעלי דין אף הם כלם בעמידה אלא שאין בעלי דין בעמידה אלא בשעת גמר דין והוא שעה שאומרין בה איש פלני אתה זכאי איש פלני אתה חייב אבל בשעת משא ומתן אין קפדים בישיבתם ובלבד שיהו או שניהם יושבין או שניהם עומדים ואף אם היה אחד תלמיד ואחד עם הארץ מושיבין את התלמיד על כל פנים ואף לעם הארץ אומרין לו שישב ואם לא ישב אין מדקדקין בכך וכבר כתבנו בשני של סנהדרין בשם גדולי המחברים שבזמן הזה מושיבין את הכל בין עדים בין בעלי דין לסלק את המחלוקות וכן מה שיש לפקפק בסוגיא זו ממעשה של ינאי המלך הנזכר שם שאמרו לו עמוד על רגלך כבר ביארנוה שם:

הנשים פסולות לעדות וכל שכן לדין ומ"מ אף הם בתורת הדינין כאנשים כמו שאמרו ב"ק ט"ו א' השוה הכתו' אשה לאיש לכל דינין שבתורה ומעתה אף נשים יקרות באות לדין ואין מניחין להן למנות אנטלאר ואע"פ שכל כבודה בת מלך פנימה לענין הדין אין חולקין כבוד והרי אמרו למטה בדביתהו דרב הונא שבאה לדין לפני רב נחמן וקצת גאוני ספרד כתבו בסוגיא זו שאשה ממנה אנטלאר או משגרין לה את הדין על יד שליח בית דין כדי שלא יתבזו לבא לבית דין והעידו על עצמן ועל גדולי הפוסקי' שכך היו נוהגין ומ"מ בתשובת שאלה לגדולי הפוסקי' מצאנו שאינה ממנה אנטלאר וכן יראה מסוגיא זו שמה שאמר וכי תימא כל כבדה וכו' סוגיא בעלמא הוא ודרך דחייה ומשא ומתן ומ"מ כל שבעלה חי הוא דן בשבילה וכן פי' גדולי הרבנים בדביתהו דרב הונא שכבר מת רב הונא ומה שאמרו בו שצריך הרשאה כל זמן שאינו אוכל פירות ענינו לדון כדין מורשה אבל אם היה בעיר אחת עם הנתבעים דן בשבילה בלא הרשאה כאלו היא עצמה לשם וזהו ענין אנטלאר:

ובאנשים מיהא אומרי' שכל שאדם רוצה שלא לבא לבית דין יכול למסור דבריו לשלוחו בעדים לטעון בשבילו וממה שאמרו בתלמוד המערב בשני של סנהדרין בענין כהן גדול דן ודנין אותו שהקשו בה וימנה אנטלאר ותירץ הגע עצמך שחייב שבועה אנטלאר בשבועה אלמא כל שאין שבועה רשאי בכך ויש חולקין לומר שלא נאמר כן אלא לכבוד כהן גדול אבל אדם אחר לא שהרי זה כעין שומע מפי תורגמן אלא שאם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו ורצו בית דין לכבדו שולחין לו שלוחי בית דין וסופריהם לשמוע טענותיהם ולכתבם מפיהם ואף זו שהעידו גאוני ספרד על גדולי הפוסקים שכך היו נוהגין על דרך זה היה ולא הותר באנטלאר אלא לכהן גדול ומורשה מיהא אינו בדין אנטלאר כמו שביארנו בשני של סנהדרין:

ממה שאמרו בסוגיא זו וכי תימא בתובע ונתבע משתעי קרא ופירושו שאפי' יטענוהו כמה בני אדם אין מזקיקין אותו אלא לאחד למדו מקצת חכמי' שאם באו הרבה ביחד להזמין פלני לדין אין מזקיקין אותו אלא לאחד שלא יסתתמו טענותיו אלא ממתינין אחד אחד עד שיושלם דינו של אחד ואח"כ מזקיקין אותו לאחר והדבר נאה אלא שאין הכרח מכאן:

מצות עשה לדיין שישוה את כל דרכיו אצל הבעלי דין שנ' בצדק תשפוט עמיתך כיצד לא יאמר לאחד שישב ולאחר שיעמוד לא יניח לאחד לדבר כל צרכו ויאמר לאחר קצר דבריך וכן דרך כלל שלא יסביר פנים לאחד יותר מחברו היה האחד לבוש בגדים יקרים ביתר מן הראוי והאחר בסמרטוט בפחות מן הראוי ישתדל להשוותם בלבושיהם לפי ענינם ואם היו שניהם עומדים אל יושיבו זה במקום מכובד וזה במקום מבזה אלא ישוה בהם את הדרכים עד שלא יסתתמו טענות כל אחד מהם במה שרואה מכבוד חברו בדברים אלו וכיוצא בהן ומ"מ רשאי הדיין לכבד תלמיד חכם להושיבו על כל פנים כמו שכתבנו ובלבד שיאמר לחברו שישב אע"פ שלא ידקדק עליו כל כך וכן לדון לו תחלה אפי' קדם האחר לבא וי"מ דוקא בשבאו כאחת מכאן אמרו שכל שהיו בעלי דין הרבה לפניו מקדימין יתום לאלמנה ואלמנה לתלמיד חכם ותלמיד חכם לעם הארץ והאישה קודמת לאיש מפני שבשתה מרובה וכן לכבדו בכל דין שאינו תלוי בראיה או שבועה ולא בעדות אלא לאמדן דעת הדיין למי הוא ראוי לזכות לו דבר זה מתוך מחשבתו כגון שאמ' נכסי לטוביה והיו שם שני טוביה שוים לו בקורבה וכיוצא בזה שסתם הדברים אף הנותן דעתו היה לתלמיד יותר מעם הארץ:

מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים וכו' הא דתניא ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין אמרת וכי אנשים באין לדין ולא נשים וכו' עד מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה.נאמר כאן שני ונאמר להלן שני וכו' איכא למשמע מינה דנשים יקרות שאין דרכן להזדלזל ולבוא לבית דין בדין הוא שלא להוציאן לבית דין אלא לשגר להן הדין על ידי שלוחי בית דין כדי שלא יתזלזלו בביאתן לבית דין ומעשים לפני הרב בכל יום היה עושה כך. וכך היו עושים אנחנו אחריו:

תוס' בד"ה מצוה בבעלי כו' והא דאמר לה בתי עמוד כו' ועוד דא"כ הוה עיכובא כו' עכ"ל לפי שהיה אפשר לפרש דההיא דבין עומד ובין יושב אינו סותר הא דקאמר בתי עמוד דהיינו לכתחלה כמ"ש התוס' בפ' מ"ח דהשתא איכא למימר נמי דועמד ואמר נמי מיהת לכתחלה משמע אבל התוס' הכא לא משמע להו כלל דועמד ואמר עמידה היא כמו עמדו וקדשו כו' ולזה קשיא להו מהא דאמר בתי עמוד וכתבו דלא משום דכתיב ועמד ואמר דמשמע עמידה לכתחלה כדפירש' דלא משמע כלל עמידה כמו עמדו וקדשו כו' ועוד דאי הוה משמע ועמד ואמר עמידה ממש הוה עיכובא מדכתיב בפ' זו ככה ואם כן לא יתיישב לך הא דאמר בין עומד ובין יושב אלא אמר לה לעמוד כו' זהו הנראה לנו מדבריהם וקרוב לזה דברי אבן ל"ב וק"ל:

ת"ר בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא א' יושב כו' דרשו כן למ"ד בפ"ק דסנהדרין דאסור לבצוע וא"כ לא שייך לשון צדק גבי גוף הדין כדקאמר התם ודוד עושה משפט וצדקה וגו' אם יש צדקה אין משפט כו' ע"ש ולא תוקמא הכא כי התם כשראה דוד שנתחייב העני ממון שילם מביתו הרי צדקה לזה ומשפט לזה דאין זה אלא מדרך חסידות בדוד דודאי דלא צותה התורה שישלם הדיין מביתו ולכך דרשו הכא דלאו לענין גוף הדין קאמר בצדק תשפוט וגו' אלא שלא יהא אחד יושב כו' דהיינו בצדק שיהיו שניהם שוין וד"א נמי לא מיירי כלל לענין הדין אלא שפוט ודן את חבירך בכל מעשיו לכף זכות וק"ל:

עמיתך עם שאתך בתורה כו' לשון עמית הוא כמו חבר כמו וכחש בעמיתו וגו' ואל אשת עמיתך וגו' והרבה כמוהו אלא דהכא לגבי דיין שנקרא אלהים ע"ש חשיבותו לא ה"ל למקרי לבעל דין עמיתו וחבירו אלא בת"ח עם שאתך כו' וכדמסיק למשרי ליה תיגרא ברישא וק"ל:

במשנה ולא בנשים כו'. אף דאמרינן לקמן (ל"ב) הכל מודים בעד סוטה ובעד מיתה ולאלו גם אשה וקרוב נאמנים מ"מ פטורים מקרבן שה"ע דאין שם עד עלייהו משא"כ בע"א כשר דשם עד עליו דראוי להצטרף עם אחר כו' כ"כ בתור"ע וכבר קדמו בזה בעל מל"מ בהגהותיו לחינוך בסוף ויקרא ונראה דלזה כוון רש"י במש"כ דכתיב והוא עד כו' וכ"ה בתוספתא בפ"ז והוא עד הכשר לעדות אבל עדיין קשה מההיא דירושלמי שהביא הר"ן לקמן במשנת והם יודעים לו עדות עד מפי עד דע"א אף שקבלוהו כשנים פטור אח"ז ראיתי בתשובותיו סי' קע"ט שעמד בזה:

במשנה שם ומה הן חייבין על זדון השבועה כו'. עמש"כ בס"ד בפ"ה דפאה מ"ז:

גמרא ונאמר להלן שני. הוא באותה פרשה עצמה בפסוק שלפני פניו וק"ק דהל"ל ונאמר למעלה כמו בכתובות (מ"ה ב') ונאמר שעריך למעלה ובש"מ וברע"ב ט"ס שנים וצ"ל שני והמציין שם ג"כ טעה:

שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ, וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: קַצֵּר דְּבָרֶיךָ (ויקרא יט, טו). קשא למאי אצטריך למנקט חלוקה זו והלא אתיא בקל וחומר מן בבא ראשונה דהשתא ומה ב'אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב' דאין זה נוגע בעיקר הדין והטענות אמרת דאסור, וכל שכן באומר 'לְאֶחָד קַצֵּר וְאֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ' שזה נוגע בעיקר הדין שהם הטענות דאסור!
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (מגילה כא:) פסוק אחד משמע שהיה משה רבינו ע"ה לומד בהר מעומד ופסוק אחד משמע שהיה לומד מיושב, ומשני קשות מיושב רכות מעומד דהאדם בישיבה יש לו דעה צלולה להבין יותר לכן הקשות שצריך להם דעת צלולה לומד מיושב. והשתא חלוקה השניה נקיט לה לפרש בה חלוקה ראשונה שאמר שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב וקשיא ליה מה טעם יש בזה, וכי בישיבה ועמידה תליא מלתא? הלא הדין נפסק על פי הטענות וכל אחד טוען מה שיש לו לטעון!
לכך נקיט חלוקה שניה 'שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵּר דְּבָרֶיךָ' ועל כן אם יהיה 'אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב' נמצא זה היושב שדעתו צלולה מדבר כל צרכו וזה העומד שאין דעתו צלולה מקצר בדבריו ואינו מדבר זכיות שלו כאשר ראוי לטעון וכשהוא מניחו לעמוד הרי זה כאלו אומר לו קצר דבריך שאין לו ישוב הדעת לסדר טענותיו כראוי ולזה שמושיבו הרי 'כאילו' אומר לו דבר כל צרכיך.

דָּבָר אַחֵר: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", הֱוֵי דָּן אֶת חֲבֵרְךָ לְכַף זְכוּת (ויקרא יט, טו). נראה לי בס"ד הכונה לא מבעיא אם צד הזכות קרוב לשכל שצריך אתה לנטות אליו ולדונו לכף זכות אלא אפילו אם צד הזכות רחוק שדרכו צר מאד וצריך לאומרו על ידי כמה דברי התנצלות דחוקים הרבה עם כל זה צריך אתה להדחק ולדונו לכף זכות וזה נרמז בתיבת בְּצֶדֶק תחלקנה לשתים וקרי בה בְּצַד ק' והיינו כי צד אות ק' מכאן הוא אות צ' ומכאן הוא אות ר' הרי צירוף 'צר' והכי קאמר בְּצֶדֶק - בְּצַד ק' שהוא אותיות 'צר' תִּשְׁפֹּט אֶת עֲמִיתֶךָ דהיינו בזכות שהוא 'צר' ודחוק דלא מסתבר טעמיה עם כל זה תתלה בו ותדון אותו לכף זכות.

הִשְׁתַּדֵּל לְדוּנוֹ יָפֶה (ויקרא יט, טו). פירושו בגמרא לענין שודא דדייני ונראה לי בס"ד זה רמוז באותיות צֶדֶק במילואם צד"י דל"ת קו"ף אם תקח המלוי לבדו יהיה ממנו אותיות 'דַּל יָפוֹת' והיינו דל כלומר תלך מלשון דל מהכא, והכונה תלך אצל יפות כמו הלך אצל יפות דהיינו הסברות והשערות שהם יפות לו לטובתו ולזכותו.

עָמִית בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת. פירוש שהיה עוסק בתורה ובמצות כאביי שעשה בתורה וגמילות חסדים. ויש להקשות למאי הוצרך לפרש על המצות וכי לא די בתורה בלבד למשרי תגריה?
ונראה לי בס"ד דפירש לו זה דגמיר אם היה דין של תלמיד חכם אחר לפניו מאחר שזה חכם וזה חכם מאי חזית לדחותו? אבל כיון שאמר לו שהוא עוסק בתורה וגמילות חסדים אם אותו חכם אינו עוסק אלא בתורה נדחה בעבורו.

מַאי שָׁלַח לִי, לִחְנוּפֵי לֵיהּ? הָדַר אָמַר: לְמִישְׁרֵי בְּתִיגְרָא. קשא למה הוצרך רב נחמן לעשות קושיא ותירוץ זה, הלא הדבר מובן מאיליו דלא חשיד רב יוסף לומר לו לחנופי ליה ובודאי כונתו למשרי בתגריה!
ונראה לי דעשה קושיא ותירוץ זה, בשביל בעל דינו שלא יסתתמו טענותיו כי קודם מעשה זו קרה כזאת לרב נחמן דשלח לו רב ענן על בעל דין אחר 'אנא ענן פסילנא ליה לדינא' וחשב רב נחמן שהוא קרובו ועבד ליה יקרא שסילק דין של יתום שהיה לפניו ודן לו את דינו ועל ידי כך נסתתמו טענותיו לאותו שכנגדו, ונענש רב ענן בעבור זאת כי יצא תקלה מזה ולכך אחר מעשה הנזכר חשש רב נחמן פן אם ישרי תגריה יחשוב בעל דינו דמחנף ליה ויסתתמו טענותיו לכך עשה קושיא לפני בעל דינו 'מַאי שָׁלַח לִי לִחְנוּפֵי לֵיהּ' איך יתכן זה? אלא 'לְמִישְׁרֵי בְּתִיגְרָא' ואז ידע בעל דינו דאין מחניפים לתלמידי חכמים ורק עושים לו כבוד בשביל תורתו למשרי בתגריה.

גמ' למישרי בתיגריה. עיין נדרים דף סב ע"א:

תוס' ד"ה שבועת העדות כו' עיין הסוגיא בפרק החובל דשם מקשה הש"ס לרבנן דס"ל עבד מקרי אחיך במצות ולהכי יש לו בשת א"ה יהיה כשר לעדות דכתיב שקר ענה באחיו ועבד מקרי אחיו ומשני ק"ו מאשה שפסולה לעדות אע"פ שכשרה בקהל מכ"ש עבד שפסול לקהל ולבסוף מסיק מקרא דלא יומתו אבות על בנים ע"ש והקשו תוס' מ"ט לא יליף גז"ש דלה לה מאשה וכ"ת דאתא אחין ומפיק מגז"ש אם כן מקל וחומר נמי מפיק ותי' דכי גמרה מאשה להחמיר אבל לגרעו מאיש ולפוסלו לעדות לא דמן הדין כשר הוא דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא וגו' אף ע"ג דאיש הוא מ"מ אין אחיו אבל עבד שהוא איש ואחיו במצות לתכשר עכ"ל. הארכתי בהעתקת לשונם מפני שנ"ל דבר חדש מאד דלא ילפינן לגרוע כ"א להוסיף: ע"כ נלפע"ד דעיקר כוונתם בקושייתם ותירוצם הוא דמיעוטא דאחיו אנכרי קאי למעוטי נכרי שאינו אחיו במצות ומדאיצטרך למעוטי נכרי ש"מ דעבד כשר ומפיק מגז"ש דלה לה לכן אשמועינן ק"ו דהשתא לעולם ממעטינן עבד משום דאינו ראוי בקהל ואשה משום שאינה איש אבל נכרי הוה מכשרין שהוא איש וראוי בקהל שבידו לגייר עצמו יותר מעבד שאין בידו לשחרר עצמו ולכן מייתי קל וחומר מיהו למסקנא דמפיק מקרא דלא יומתו אבות על בנים והקל וחומר פריכא התם ולא תליא כלל בראוי לבוא בקהל מקשה הכא תוס' שפיר בלי תי':

והנה איפכא לק"מ ל"ל אנשים ולא נשים לילף לה לה מעבד י"ל דקרא איצטרך אנשים ולא קטנים כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה"ע הלכה ז' מש"ס דב"ב ע"ש:

והנה בב"ק מקשה הש"ס לר' יהודה דעבד אין לו בשת מפני שאין לו אחוה אלא מעתה זוממי עבד לא יהרוגו דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו וכתב התוספות כיון דהם לא יהרוגו גם העבד לא יהרג דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש. וצ"ע לפי הסוגיא דסנהדרין גבי עובדא דינאי המלך דעבדיה קטל נפשא ושלחו ליה לינאי יבוא בעל השור ויעמוד על שורו והועד בבעליו כתיב אם כן משמע דלא מקרי מעידים על העבד כ"א על הבעלים להפסיד ממון כעידי שור הנסקל וכשהוזמו לא יסקלו הם אלא ישלמו דמי השור לבעלים ומקרי שפיר כאשר זמם לעשות לאחיו הבעלים ה"נ גבי עבד ישלם דמי עבד לבעלים ומקרי שפיר עדות שאתה יכול להזימו. ואולי הסוגי' פליגי וכמ"ש נמי התוס' דמשמע דאין נותנין צדקה לעבד אע"ג דלרבנן אחיך הוא במצות לפי סוגיא דילן. ואולי לבתר דשני מדכתיב ובערת הרע מקרבך מ"מ אהני לן אחיך דקרא ואהני לן ובערת הרע מקרבך דניזל בתר בעליו שהם אחים ולא בתר העבד:

והנה לפי זאת הסברא נלפע"ד דגם לרבנן לא בעינן לדחוקי נפשיה למעט עבד מעדות מלא יומתו אבות על בנים דהאי קרא איצטרך בפ' ג' דסנהדרין לפסול קורבא כמ"ש פ"י בב"ק שם אלא נלפע"ד דדוקא גבי בושת אמרינן גם נקרא אח במצות וכיון שביישו חייב משא"כ בעדות דכתיב שקר ענה באחיו ואית לן תרי אחים הבעלים נקרא אחים והעבד נק' אחיו אזלינן בתר הבעלים שהם אחים טפי וכן איתא בירושלמי פרק החובל מצווים ישראל לפרנס בני חורין יותר מן העבדים והיינו מטעם הנ"ל דאחיך דגבי צדקה מתפרש נמי אעבד שהוא אח במצות מ"מ כי איכא ב"ח הוא קודם שהוא אח טפי מעבד:

ודוגמא לדבר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ודרשינן ולא לאחותו למעוטי זוממי בת כהן שנהרגין בחנק ולא בשריפה מטעם הנ"ל דאע"ג דזוממי נשים נהרגים גם כן ואחיו לאו דוקא ה"ה אחותו מ"מ אי איכא נמי אח ממש דהיינו הבועל של בת כהן מקדימין למיתתו:

ועתה ממילא נדע שאין העבד כשר לעדות דלא מקרי לענין זה [אחיו] וכאשר זמם לעשות לאחיו אבעלים ישראל קאי וה"ט דמייתי הרמב"ם מהך קרא פסול עבד ונלאו כל אנשי חיל למצוא מענה והא"ש ודו"ק:

ד"ה שלשה אין באין לדון כו' כיון דסגי בתרי לא אתו טפי כו'. לפע"ד רגיל אני לפרש דהא דלא כתי' ואשר להם הריב משום דמשתעי קרא בעדים שהם בעלי הריב בעצמם דהיינו אותן שהוזמו דבהכי איירי קרא ע"ש ואם כן פשיטא דה"ל למכתב סתמא אנשים ולא שני שלא נטעה במאי דאיתא במתני' ספ"ק דמכות דאם הם מאה אינם נעשים זוממים עד שיוזמו כולם. ולפ"ז יש לומר דהך ברייתות שייכי אהדדי דלא תימא מדלא כתיב ואשר להם הריב קרא בבעלי דינים משתעי וע"כ בעדים שהם בעצמם בעלי הדין ועמידתם לאו משום עדות אלא משום בעלי דינים (דעיקר ברייתא אעמידה נשנית והש"ס מייתי לה ממילא אמיעוטא דנשים) ע"כ חזר כאן ואמר וכי שנים כו' אי בעדים זוממין קאי לא ה"ל להקפיד אשנים כנ"ל אלא ע"כ בתובע ונתבע איירי אם כן שני אנשים למה לי אלא ע"כ לדון גז"ש ועי' לקמן וק"ל:

ד"ה כל כבודה בת מלך פנימה כו' יכולה למסור טענתי' ביד אחר עכ"ל. הרי"ף למד מכאן דנשים יקרות לא יבואו לדין והראשונים תמהו עליו דלמא ה"פ אשה לאו אורחה שמוותרת ממון שלה אבל אם לא תרצה לוותר לא מצי' למעבד שליח. ולפמ"ש ס"פ דלעיל דפשיטא דנשים פטורות ממ"ע דעדות דה"ל מ"ע שהז"ג רק דלא ידעינן שהם פסולות אף אם ירצו אבל פשיטא דפטורות אם כן אי אמינא דלאו אורחא לבוא לדין דמוותרות מכ"ש דלא תבוא להעיד משום ממון חברתה וקו' התוס' במ"ע ע"כ צ"ל דאינה מותרת מלהציל ממון אחר מכ"ש ממונה אם כן הא דאתתא לאו אורחה פי' שממנה שליח משא"כ בעדות אם תרצה להעיד לא תשלח שליח וא"ש פסק הרי"ף ז"ל:

א"נ נלפע"ד בישוב קו' התוס' דודאי אי קאי בבעלי דינים שני אנשים וכי שלשה אינם באין לדון ע"כ בתובע ונתבע איירי קרא והיינו דיני ממונות שייך איתתא לאו אורחא ולכן מצינו בכל התורה כי יריבון אנשים כי ינצו אנשים אף ע"ג דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה משא"כ אי משתעי קרא בעדים מגז"ש דשני שני והיינו בעדים זוממין דבהכי איירי קרא ע"כ מיירי נמי בבאין להעיד אדבר איסור שהרי מסיים ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ודרשינן ולא לאחותו אשריפת בת כהן וכל דיני נפשות דבר איסור מקרי כמ"ש הרמב"ם פרק א' מהל' עדות וע"ש במשנה למלך ואם כן ע"כ אשה נמי תיזיל ולא תחוש לכבודה בת מלך פנימה ע"כ דפסולה להעיד:

והרמב"ם מפיק פסולי נשים מדכתיב שנים עדים בלשון זכר והכ"מ תמה עליו שהוא נגד הש"ס דילן וגם כל התורה בלשון זכר נאמרה. ולפע"ד ס"ל דעיקר ברייתא דהכא לעמידה אתא ולא לפסול נשים דאנשים איצטרך בב"ב קנ"ה ע"ב למעוטי קטנים והש"ס דמייתי הכא משום שהדרשא פשיטא יותר ונפקא לקושטא דמלתא מדכתב בכל מקום שני עדים ושינה הכתוב פ"א למכתב שנים ע"כל למעוטי נשים וק"ל:

ד"ה מצוה בבעלי דינין כו' ואפי' ר"י מודה בגמ"ד כו' רצו בזה דלא נימא דר"י ורבנן בהא פליגי אי ועמדו פירושו עמידה או לא וסוגיא דמ"ק כר"י לכן הקדימו דגם ר"י מודה הכא וזהו כוונתם מ"ש והא דאמר לה בתי עמודי כו' פי' דה"א דר"ח דאמר בתי עמודי ס"ל כרבנן דעמידה דוקא וברייתא דאפי' יושב ומוטה כר"י לכן כ' מ"ש ודברי המהרש"א לא הבנתי ודו"ק:

ד"ה שאם רצו כו' בשעת קבלת עדות שהוא תחלת דין עכ"ל וכ"כ עוד בסנהדרין ל"ד ע"ב ד"ה יום כו' וכוונתם שהוא תחלת לבעלי דינין ולהם מותר לישב וכן אמרינן לקמן ה"ד גמר דין פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב. אבל אמת הוא שלגבי עדים עצמן מקרי גמ"ד שהם נפטרים באמריתן זו ולכן אמרינן לקמן עדים כגמ"ד דמי:

מיהו בסנהדרין י"ט ע"ב כ' דהבע"ד צריכין לעמוד בשעת העדאת העדים וכן הוא להדיא בירושלמי דשמעתין ופשוט לפע"ד דזה נפקא לן למסקנא דנפקא לן גמ"ד בעמידה מוישב ואם כן מייתר הקישא דאשר להם הריב להקישם לשני אנשים ולהורות בשעה שיעמדו ב' האנשים יעמדו גם אשר להם הריב וכן משמע מהירושלמי וז"ל ר' בא בשם רב הונא צריכין העדים להיות עומדין בשעה שמעידין מ"ט ועמדו ב' האנשים ר' ירמיה בשם ר' אבהו אף הנידונין עומדין בשעה שמקבלין עדותן מ"ט אשר להם הריב לפני ה' כו' הרי ממש כמ"ש והא"ש דלא משני תוס' הכא כן משום דעדיין לא ידעינן מהנהו ב' לישני:

עוד משני התוס' התם ד"נ שאני דחמירי ולפע"ד נ"ל דהא דכ' דחמירי אין לו שחר מה ענין חמירי בשלמא אי ידעינן דמצוה בעמידה אלא דעשה דכבוד תורה עדיף כדלקמן א"ל דבד"נ לא מהני עשה דכבוד תורה אבל אי לא ידעינן כלל דאיכא מצוה בעמידה מנ"ל להמציא בד"נ להחמיר בעמידה. ע"כ נ"ל לפרש כך בדיני ממונות איכא למימר אם רצו להושיב גם הנתבע והתובע משא"כ בד"נ מי הוא הצד שכנגדו העדים שמעידים על הרוצח או מחלל שבת וכדומה אם כן ע"כ יושיב גם העדים שלא יסתתמו טענותיהם וזה אסור מקרא ולכן ד"נ שאני וע"כ לא משני תוספות הכא כן משום דמקשו בה"א קודם שחדש עולא הא דעדים לכ"ע בעמידה ודו"ק:

ד"ה למאי שלח לו כו' עד דמהפכי בזכותי' עכ"ל ולא מצי למימר דאידך נמי הוה ת"ח דאם כן פשיטא דשלח ליה מה"ט שלא יהפך בזכותיה דאידך טפי מדעולא ופשוט הוא:

ד"ה למשרי ליה תגרי כו' לפע"ד אם היה אידך נמי ת"ח שפיר איכא למימר כסברת שניה של תוס' שידחה משפט אחר הקודם משום עשה דכבוד תורה אבל בלא"ה לא משום שאידך בע"ד ירגיש מפני שהוא ת"ח דוחה משפט אחר ויסתתם טענותיו כדאיתא להדיא בכתובות ק"ו ע"א ע"ש:

בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף זכות. אפשר לומר במה שכתבתי בכמה מקומות דשמעתי מפה קדוש הרב המופלא עיר וקדיש כמהר"ר חיים ן' עטר ז"ל בחכם אחד ביזהו עשיר אחד ומחל לו תכף וטעמא טעים דאמרו בזהר הקדוש דחטאוי דבר נש מכבידין גדפהא דשכינתא וא"כ אם איני מוחל לו יש לו עון וח"ו יש סרך צער לשכינה ואם אני מוחל לא נשאר עון זה ואני מקל בצער השכינה אלו דברי פי חכם חן. וזה חסידות וממנו נלמוד דאם יש לדון לחבירו לחובה אם דנו לחובה הוא עשה עון ויש צער לשכינה. ואם דנו לכף זכות אם כן לא חטא ומקל הצער מהשכינה. ועוד שאם באמת לא חטא והוא דנו לחובה הוא חוטא והוא עצמו גורם צער לשכינה. וכבר כתבנו בעניותנו במ"א דהרבה תועלת מגיע כשאדם מליץ טוב בעד חבירו שגורם לסתום פי המקטרגים למעלה ומגביר הרחמים. ואפשר שזה רמז בצדק שהיא השכינה שנקראת צדק תשפוט עמיתך שתדין חבירך לכף זכות כי בזה אתה מקל בצער השכינה כביכול ח"ו באופן שכאשר תשפוט עמיתך תן דעתך בשכינה ותדון אותו לכף זכות:

מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דכתיב (ויקרא ה) והוא עד בראוי להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה לעדות כדיליף בפירקין מועמדו שני האנשים: קרובים. פסולין לעדות בסנהדרין (דף כז:) ילפינן לה והי נינהו התם מפרש: ולא בפסולין. כמו גזלן שהוא פסול מן התורה שנאמר (שמות כג) אל תשת עד חמס: אלא בראוין להעיד. בגמרא מפרש למעוטי מאי: בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד. אם מפי עצמו נשבע שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות: ומפי אחרים. כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם אינן חייבים עד שיכפרו בו בב''ד דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד וגו' במקום שאילו היה מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב אבל מפי עצמו יליף ר' מאיר בג''ש כדמפרש בגמרא ואפי' חוץ לב''ד: חייבין. קרבן עולה ויורד: על זדון השבועה. שהרי לא נאמר בה ונעלם: ועל שגגתה עם זדון העדות. שמזידים הם ויודעים לו עדות אבל שוגגים הם על הקרבן כשאר שגגת ביטוי לשעבר דאוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן: ואין חייבין על שגגתה. אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות ואחר כך נזכרו שהרי אנוסין הן לא קרינא בהו נשבעין לשקר: גמ' מנהני מילי. דנשים פסולות לעדות: בעדים הכתוב מדבר. דבעדים משתעי קרא דכתיב לעיל מיניה כי יקום עד חמס באיש וסמיך ליה ועמדו: בעדים הכתוב מדבר. ללמדך שאין עדות בנשים: ואם נפשך לומר. ואם תרצה להשיב תשובה על דרך זו הרי לך ג''ש מפורשת שהכתוב מדבר בעדים: ונאמר להלן שני. על פי שני עדים: מה אם נפשך לומר. מה היה לו להשיב על דרך הראשונה: וכי תימא. בתובע ונתבע משתעי קרא ואפי' הן תובעים רבים או נתבעים רבים בדין אחד כל התובעים קרי להו קרא חד וכל הנתבעים קרי להו קרא חד: מצוה בבעלי דינים שיעמדו. (בעמידה) דהא קרא נמי בבעלי דינין איירי דכתיב אשר להם הריב (דברים יט): שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו: הוי דן את חבירך לכף זכות. ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר אלא ברואה חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות הכריעו לזכות ואל תחשדהו בעבירה: השתדל לדונו יפה. לקמן מפרש לה למישרי בתיגריה אם באו שני דינים לפניך ואחד מהם של תלמידי חכמים הוי פוסק אותו תחלה ופטור אותו מלפניך: למאי שלח לי. הא מילתא: לחנופי ליה. שמא להחניפו בתמיה: למישרא בתיגריה. כדפרישית אם בא דין אחר לפני אפסוק את זה תחלה:

שבועת העדות. מנהני מילי. תימה אמאי צריך קרא דעבד פסול לעדות בפ' החובל (ב''ק דף פח.) מלא יומתו אבות על בנים תיפוק ליה משום דגמרינן לה לה מאשה.: שלשה אין באין לדין אבל אי בעדים איירי אתי שפיר דאורחא . דמילתא דכיון דסגי בתרי דלא אתו טפי אבל הבאים לדין כל בעלי דינין רגילין לבא: כל כבודה בת מלך פנימה. וא''ת השתא נמי דאיירי בעדים מנא ליה למעוטי נשים דלמא הא דנקט קרא אנשים משום דכל כבודה בת מלך ויש לומר דגבי עדים ע''כ צריכין לבא דאין עד מפי עד כשר אבל לדין יכולה למסור טענותיה ביד אחר: מצוה בבעלי דינין שיעמדו. ואפי' ר' יהודה מודה בגמר דין או בעדים דמצוה שיעמדו כדאמרי' בסמוך וקשה דבפרק בתרא דמועד קטן (דף כא. ושם) משמע דועמדו לא משמע עמידה דנפקא לן קריעה מעומד מויקם איוב ויקרע ופריך אלא מעתה ועמד ואמר ה''נ והתניא בין עומד ובין יושב ומשני התם לא כתב ויעמוד ויאמר הכא כתיב ויקם ויקרע וי''ל דועמד שאין מעשה לאחריו כי הכא משמע ודאי עמידה אבל ועמד שיש מעשה לאחריו כי התם ועמד ואמר לא משמע עמידה כמו (כתובות דף כב.) עמדה וקידשה ועמדה ונשאת (ב''ב דף קלט.) ועמד וכתב כל נכסיו לאחר (שם דף קלב.) והא דאמר לה בתי עמודי בס''פ מצות חליצה (יבמות דף קו. ושם) דמשמע דבעינן חליצה מעומד לא משום דכתיב ועמד ואמר כדפי' ועוד . דא''כ הויא עיכובא כדכתיב בפרשה ככה דככה עיכובא הוא אלא אמר לה לעמוד משום דמצוה בבעלי דינין לעמוד כדאמר הכא והיה אומר לה לעמוד ולטעון או שמא לחלוץ משום דחליצה הויא כגמר דין: שאם רצו ב''ד להושיב כו'. וההיא דסנהדרין פרק כהן גדול ' (דף יט.) דאמר ליה שמעון בן שטח ינאי עמוד על רגליך ויעידו בך אתי דלא כר' יהודה ולדידיה בשעת גמר דין הוה ולא בשעת קבלת עדות שהוא תחלת דין: למאי שלח לי כו'. המ''ל להפוכי בזכותיה כדאמרי' פרק כל כתבי הקודש (שבת דף קיט.) תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן קמי לדינא לא מגנינא רישא אבי סדיא עד דמהפכי בזכותיה: למישרי ליה תגריה. כשבאו שני דינים בבת אחת דאם בא דין אחד תחלה צריך להקדימו כדאמרינן בסנהדרין (ד' ח.) כקטן כגדול תשמעון אי נמי עשה דכבוד התורה עדיף כדאמרינן פרק בתרא דכתובות (דף קו.):