שבועות כד ע"א

דף כד - א

רק באיסור הבא מאליו, שלא האדם עשה את האיסור על ידי דיבורו אלא הוא בא מאליו, וכגון בהמה שנתנבלה לפני יום הכיפורים, שהיתה אסורה תחילה באיסור נבילה, וכשמגיע יום הכפורים חל איסור יום הכפורים על הנבילה [והאוכלה חייב חטאת משום איסור יום הכפורים], למרות שאין איסור חל על איסור, משום שאיסור יום הכפורים הוא "איסור כולל", שעד בין השמשות של יום הכפורים היה אדם זה אסור רק בנבילה, וכשנכנס יום הכפורים הוא נאסר גם באכילת בהמה שחוטה, ומיגו שהוא נאסר בשחוטה, הוא נאסר גם בנבילה באיסור יום הכפורים. אבל באיסור הבא על האדם על ידי עצמו, כתוצאה משבועתו או מנדרו, לא אמרינן שאם הוא כולל בשבועתו דברים המותרים עם האסורים, תחול השבועה גם על הדברים האסורים משום "איסור כולל". ^[87]

והוינן בה: בשלמא לריש לקיש, המעמיד את המשנה בנשבע במפורש שלא לאכול חצי שיעור מהאיסור, משום הכי קא פטר רבי שמעון. שרבי שמעון חולק על רבנן במשנה, ופוטר על אכילת נבילות וטריפות מקרבן שבועה, למרות שהוא נשבע אפילו על חצי שיעור מהנבילה, שהרי הוא סובר שגם על חצי שיעור מהאיסור הוא מושבע ועומד.

דתניא: רבי שמעון אומר: כל שהוא הוא שיעור האכילה לחייב מכות בכל איסורי התורה, ולא אמרו הלכה למשה מסיני ששיעור אכילה הוא כזית אלא לחיוב קרבן חטאת בלבד.

ולכן לא חלה השבועה לפי רבי שמעון אפילו על חצי שיעור מהאיסור.

אלא לרבי יוחנן, המעמיד את המשנה בנשבע ב"כולל", מאי טעמא דרבי שמעון דפטר?

ומתרצינן: מידי הוא טעמא, הרי כל הטעם לחייבו אינו אלא משום איסור כולל -

רבי שמעון לטעמיה, דלית ליה איסור כולל!

דתניא: רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים הרי הוא פטור מקרבן חטאת, משום שאין איסור יום הכפורים יכול לחול על איסור נבילה, כי אין איסור חל על איסור. ^[88]

הרי שרבי שמעון סובר שאפילו באיסור כולל, כגון איסור יום הכפורים, אין איסור חל על איסור. ולכן גם בשבועה על שבועה הוא פוטר אפילו באיסור כולל.

ותו הוינן בה: הרי קיימא לן לקמן [כז - א] שאין חייבין קרבן שבועה אלא על שבועה כזו שתיתכן ב"לאו והן", כלומר שאפשר לישבע בה גם לחיוב וגם לשלילה, כמו שנאמר, להרע או להיטיב" - משמע דבר והפכו.

בשלמא לריש לקיש, משכחת לה את הנשבע שלא לאכול חצי שיעור נבילה ב"לאו והן", שאפשר גם לישבע בחיוב שיאכל חצי שיעור נבילה, שאינו נחשב כנשבע לבטל את המצוה, שהרי חצי שיעור מותר מן התורה לפי ריש לקיש. ^[89] אלא לרבי יוחנן, המעמיד את המשנה בנשבע על שיעור שלם מהאיסור, וחלה שבועתו בגלל שכולל בה גם דברים מותרים. והרי אמרנו לעיל שהמשנה מדברת שהוא אמר במפורש שהוא נשבע על נבילות, כי אחרת הנבילות הן אוכלין שאינן ראויין.

אם כן תקשי, בשלמא "לאו", משכחת לה כאמור באופן שנשבע שלא לאכול נבילות ושחוטות.

אלא "הן" - היכי משכחת לה!? והרי אם ישבע לאכול נבילות לא תחול השבועה להתחייב לאכול נבילות ולבטל שבועת הר סיני, ואפילו אם יכלול בשבועתו שיאכל גם שחוטות. ^[90] ומאחר שלא משכחת לה "בהן", גם על ה"לאו" אין חייבין קרבן!?

ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מהתירוץ דלעיל על הסתירה במשנה מהרישא לסיפא, שהרישא מדברת בסתם והסיפא מדברת במפרש.

אלא, לעולם כל המשנה מדברת שנשבע סתם "שלא אוכל", ואף על פי כן הוא חייב בסיפא על נבילות וטריפות, כי הם נחשבים כאוכלין הראויין לאכילה, ומה שנאמר ברישא שאוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור עליהם היינו כדרבא -

דאמר רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר, פטור. ועל זה מדברת הרישא שעפר הוא אכן דבר שאינו ראוי לאכילה, אבל נבילות וטריפות ראויין לאכילה, אלא "אריא הוא דרביע עלה", שרובץ עליהם איסור כמו אריה, המונע מלאוכלם.

ומכיון שהמשנה כולה מדברת בסתם, גם מה שתירץ רבי יוחנן "בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין" מדובר שהוא נשבע סתם "שלא אוכל", וממילא נכללים בשבועתו גם דברים המותרים, ולכן חלה השבועה גם על הדברים האסורים. ושבועה זו אכן משכחת לה ב"לאו והן", שהרי הוא יכול לישבע סתם "שאוכל", ויקיים שבועתו באכילת דברים המותרים. ^[91]

אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא במשנתנו שנבילה נחשבת כדבר הראוי לאכילה.

דתנן: קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, הרי אשתו אסורה לו. הרי שאכילת דברים אסורים נחשבת כ, אכילה".

ודחינן את הראיה של רב מרי: הכי השתא!?

וזהו איסור הבא מאליו. אבל איסור הבא מעצמו. פי' שנשבע וכלל דברים המותרין עם האסורין לא מחייבינן ליה בכי האי גוונא. ודייק נמי ריש לקיש דעיקרא דמתני' בפחות מכזית מדפטר בה ר' שמעון מקרבן כדתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לקרבן. ור' יוחנן דמוקים לה למתני' בכולל אמר לך ר' שמעון היינו טעמא דפטר דלית ליה איסור כולל כלל. דתניא ר' שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור. פי' דלא אתי איסור יוה"כ חייל אאיסור נבלה. בשלמא לריש לקיש דמוקים לה למתניתין בפחות מכזית היינו דמשכחת לה בין אם ישבע שלא יאכל פחות מכזית נבלה ואכלה בין אם ישבע שיאכל פחות מכזית נבלה ואכלה בין אם ישבע שיאכל פחות מכזית נבלה ולא אכל בשתיהן חייב. (ולא אמרינן דלאו שאין בו מעשה הוא). דכיון דאינו מושבע מהר סיני בפחות מכזית שבועה חיילא עליו.

אלא לר' יוחנן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה ואמרינן כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. הכא כגון שנשבע שיאכל נבלה ועפר ולא אכל מנו דחיילא שבועה אעפר חיילא נמי אנבלה פי' איסור מוסיף בהדא חתיכה כגון חתיכה של הקדש שאסור לישראל טמא ומותר לישראל טהור.

ודאמרינן נמי כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן. דוקא בכולל אבל במוסיף אפי' בבא מעצמו אמרינן דהיינו חלב מן המוקדשין ויש מפרשים דוקא שלא אסרה אלא על עצמו אבל אסרה על כל העולם חאיל דכשאר איסורין הוי.

האוכל נבלה ביום הכפורים. פירש רש"י ז"ל בין שנתנבלה מערב יוה"כ בין שנתנבלה ביום הכפורים פטור מיום הכפורים וכתבתיה בפרק עשרה יוחסין ודייקי' מינה דלית ליה לרבי שמעון איסור כולל.
ויש לדקדק והא לית ליה לרבי שמעון אפילו איסור מוסיף כדאיתא בפרק עשרה יוחסין והיכי אמרת ר' שמעון לית ליה כולל בשלמא שמעתין לא קשיא דבהכי סגי לן למפרקה למתני' דהכא אלא ברייתא אמאי נקט נבלה ביום הכפורים דהוא כולל [ליתני] אפי' מוסיף.
[וי"ל נבילה ביוה"כ] איצטריך סד"א מדכתיב תענו את נפשותיכם וכל מלאכה כו' ותניא תענו וכל מלאכה מה מלאכה שחייבין עליה במקום אחר אף עינוי שחיי' עליו במקום אחראביא הפיגול והנותר וכולה כדאיתא בפרק יום הכפורים משום הכי איצטריך רבי שמעון לאפוקי מההוא סברא ואמר שהאוכל נבלה פטור מיום הכפורים ולא אמרינן להכי דומיא דמלאכה שאין איסור חל על איסור.
וראיה לדבר דהכי תני לה בירושלמי רבי שמעון אומר תענו את נפשותיכם מן המותר לכם ולא מן האסור לכם כו' ולאו למימרא דמהכא לא קמה לה משום דדריש הכי מה מלאכה שבחול מותרת אף עינוי שבחול מותר אוציא נבלה שבחול נמי חייבין עליה וסבירא ליה דלא עדיף כולל ממוסיף והא דאמרינן הכא ומאן דפטר איסור מוסיף קא מיתוסף איסורא בחתיכה עצמה כו' לאו מדרבי שמעון אלא ממאן דאית ליה מוסיף ולית ליה כולל דשלש מחלוקות בדבר.

בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה. משמע הכא דלא מהני איסור כולל לבטל את המצוה ואיכא מאן דקשיא ליה מההיא דגרסינן בירושלמי על דעתיה דרבי יוחנן שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח אלמא שבועה חלה לבטל את המצוה באיסור כולל ורבינו הגדול ורבינו חננאל ז"ל כתבו זה הירושלמי אלמא הילכתא היא.
ולאו קושיא היא, דכי אמרינן דאינה חלה בכולל הני מילי במצות לא תעשה שאין מאכילין לו לאדם בידים דבר האסור לו וכיון שכן משעת שבועה יצאת לשוא וליתה בהן אבל במצות עשה חלה שבועה בכולל לבטל שאין אומרי' לו לאכול מצה ומוטב יעבור על המצוה ממילא ולא יעבור על השבועה בידים.
אלא הא קשיא לי דתנן תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן ואמאי הא איתא בכולל ודאמרי' לקמן והא לית בלא אניח ואמאי ליתא הא אי אמר שבועה שלא אניח שום דבר על ראשי חלה עליו שבועה ואסור להניח תפלין על ראשו וכיון דמשכחת לה בהן דאסור איתא בלאו איכא למימר התם אע"ג דאסור להניח תפילין אי מנח לא מיחייב קרבן שבועה ב) בלאו והן כן נ"ל.
וזה הפי' לדעת מי שאומר דסתם נמי מקרי הן למפרש [לאו, והאי] וודאי מקרי נמי להבא לשעבר דלא אניח תפילין ד), אבל לדעת רש"י ז"ל <ע' בדיבור הבא> לא קשיא דלא מיקרי לאו הן אי לא אמר שלא אניח תפלין כשם ששנינו לא הנחתי תפלין.

ה"ג רש"י ז"ל: אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. ופי' דארישא קאי דהא דתנן ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה לאו נבלות וטרפות אלא כגון עפר אבל אנבלות וטרפות חייב ומתני' בסתם ואפ"ה חייל אכל מידי דראוי לאכילה כיון דאיהו אמר שלא אוכל וליכא למימר לא אסר נפשיה אלא במותר לו דכיון דלא אוכל קאמר הכל במשמע וכמפרש דמי להאי מילתא וחאיל באיסור כולל ומשכחת לה בלאו והן שאם אמר שאוכל ולא אכל חייב ואם רצה מקיים שבועתו במותר לו ולא עוד אלא שאם אכל נבלות וטרפות פטור.
ואיכא [דקשיא] ליה הא דאמרינן לקמן בשמעתין שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחיילא אתאנים חיילא נמי אענבים וכן נמי אמרינן גבי תמרים וחלב במפרש והא ליתא בהן.
ואיכא למימר שאני התם דאיתיה בשם חלב בעולם דמשכחת חלב מותר כגון בחלב שבתוך הכליות דשרי דשעל שתי הכליות אמר רחמנא ולא בתוך הכליות אי נמי שבתוך הכסלים אי נמי שעל הקבה וכר' ישמעאל דאמר כהנים נהגו בו היתר אי נמי שעל גבי הדפנות שהוא קרוי חלב בלשון בני אדם והוא מותר הילכך איתיה בהן בשם חלב וכן נמי גבי תאנים אע"ג דאמר מעיקרא שבועה שלא אוכל תאנים משכחת לה בהן בשם תאני' בעולם דאיכא תאנים שיש להם שם לווי ואינן קרויות תאנים סתם בלשון בני אדם ומשכחת לה בהן, כך שמעתי בשם רבינו תם ז"ל.
וגבי תאנים איפשר לומר דכיון דמתחלה לא נאסרועליו אלא משום שבועה משכחת לה בהן שאיפשר לישאל על שבועתו הראשונה הילכך עליו חלה בשנייה בלאו.
ולהאי פירושא ז) הא דתנן תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן בכל ענין של מצוה קאמר בין בעשה בין בלא תעשה שאם נשבע לקיים את המצות לא תעשה שבועה שלא אוכל נבלות חייב כדברי ר' יהודה ב"ב ולדברי חכמים פטור משום דליתיה באוכל נבלות שאפי' נשבע שאוכל סתם אעפ"י שאם אכל נבלות פטור כיון שאין מותר לאכלו כדי לקיים שבועתו לא בפורט ולא בכולל לא מיקרי הן אלא שבירושל' משמע דרבי יהודה ב"ב במצות עשה בלחוד היא ודייק לה מדקתני סיפא תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן כלומר דבלאו פטור ובהן אתה מחייבו דהיינו אעשה סוכה אניח תפלין ולא קתני נמי שלא עשה בה הן כלאו אמצות לא תעשה דבהן פטור דהיינו אוכל נבלות ובלאו חייב כדברי רבי יהודה בן בתירא מכל מקום לישנא דגמ' לא דיקא להאי פירושא דלא משמע לאהדורי תירוצא ארישא דמתני'.
והרב הלוי ר' יהוסף ז"ל לא גריס "אלא", והכי נמי איתא בנוסחי עתיקי ובפי' רבינו חננאל ז"ל משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור והכי פירושא מתני' כדפרקי' רישא בסתם ומשום הכי לא חיילא עלה שבועה דמסתמא כי אשתבע אהיתרא אשתבע ולא אאיסורא וסיפא במפרש. וא"ת היכי משכחת לה בהן משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור דאחשבה אכילה למיפטר משבועתו הכא נמי אם אמר שבועה שאוכל אי אכיל נבלות וטרפות בדיעבד פטור דקיימא לשבועתיה והיינו הן (ומכולל לנשבע) [ובין בכולל בין בנשבע] סתם הוי לאו והן דתרוייהו כולל הוו וכי אמר (שלא אוכל) [שאוכל] סתם אע"ג דלא אמרינן ליה קום אכול נבלות כיון דכי אכיל מיפטר בהו מקרבן שבועה כי לא אכיל אישתכח דאינהו נמי מיחייבי ליה קרבן שבועה, הילכך היינו הן.
ולהאי פירושא מתני' בפורט הוא וצ"ע. ואף אנן נמי תנינא דמי שאכל נבלות וטרפות בדיעבד אכילה הן הואיל וכבר אכלן ואם אמר אחר כך שלא אכלתי סתם חייב דאכילה מיקריא הכי נמי כי אמר שאוכל סתם ואכל נבלות וטרפות חייב.
שנינו בתוספתא (ב,א) שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין אסורין פגול ונותר וטמא שבועה שלא אשתה ושתה משקין אסורין יין של ערלה ושל כלאי הכרם חייב ורבי שמעון פוטר שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין פגול ונותר וטמא שבועה שאשתה ושתה משקין אסורין יין של ערלה ושל כלאי הכרם פטור ור' שמעון מחייב כו' לדעת רש"י ז"ל רישא וסיפא בסתם ולפי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל רישא במפרש וסיפא בסתם כדאוקימנא למתני'.

ה"ג רש"י ז"ל: אלא בדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. ופירושו דהשתא הדר ביה ממאי דאוקי רישא בסתם וסיפא במפרש, ואוקמ' השתא כולה בסתם, שהאומר סתם שלא אוכל כלל בשבועתו כל מידי דמיכל, והילכך כולל הוא ואיסור חל על איסור בכולל הוא זה, ונאסר בין בשחוטות בין בנבלות, ולפיכך כשאכל נבלות חייב, ורישא דקתני פטור לאו באוכל נבלות, אלא בשאכל מידי דאינו ראוי לאכילת אדם כעפר בעלמא דלא חזי למיכל, והינו דקתני ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה כלומר לאכילת שום אדם, דאף על גב דאמר סתם שלא אוכל, אינו כולל אלא דברים שראויין לאכילת אדם בין מותרים ובין אסורים וכל שאינו ראוי לאכילת אדם לא נכנס בכלל שבועתו, מן הסתם בשאמר שלא אוכל שלא בא לאסור עצמו במה שכל האדם נמנע מעצמו מאכילתו, וכד... דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור, והילכך לר' יוחנן משכחת לה לסופא באוכל נבלות דהא (איתא)  משכחת לה אפילו בהן שאלו נשבע בסתם שיאכל אלו לא אכל כלום חייב משום שבועת ביטוי, ואלו אכל נבלות אכילה זו פוטרתו משבועתו ואעפ"י שהוא מושבע מהר סיני שלא לאכול נבלות, מ"מ אכילתו זו פטרתו, ומיהו אינו בנשבע ממש שיאכל נבלות, שהרי אם רצה יכול הוא לקיים שבועתו בהיתר, והוא שיאכל דברים המותרים בו היינו סיפא דמתניתין דקתני אוכל נבלות שקצים ורמשים חייב שהרי נכנסו בכלל שבועתו מן הסתם,וכשאכלו עבר על שבועת בטוי וחייב זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. ומדבריו שמענו שאינו חייב בכולל במפרש שלא אוכל שחוטות ונבלות כדאוקימנא סיפא מעיקרא, לפי שאינה בהן במפרש אלא בכולל סתם דנשבע שלא אוכל סתם, אבל באומר בפירוש שלא אוכל שחוטות ונבלות אלא לא כדאמרן משום דלא משכחת לה בהן, והקשו עליו מדאמרינן לקמן בשמעתין (שבועות כד, ב) אמר רבא למאן דאית ליה כולל שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא נמי אתאנים ואעפ"י שכלל בפירוש התאנים שכבר נאסרו עליו עם הענבים, ואף על גב דלא משכחת להן בהן, ואמרינן נמי שבועה שלא אוכל תמרים, וחלב מגו דחיילא אתמרים חיילא נמי אחלב, ואם איתא היכי חיילא אפילו בכולל כה"ג, והא ליתיה בהן.
אבל ר"ח והרב ר' יוסף הלוי ז"ל ל"ג אלא כדרבא, והכי גרסי משכחת לה כדרבא, והכין היא ברוב הספרים, ולפי גירסא זו אוקימנא קמיתא דמתניתין כדקיימא קיימא דלעולם רישא בסתם וסיפא במפרש, וכולל שלא יאכל שחוטות ונבלות, והכי פירושה, דלעולם רישא באומר סתם שלא אוכל, ומסתמא לא נשבע אלא על דברים המותרים, ולפיכך אם אכל נבלות פטור, וסיפא במפרש שלא יאכל נבלות ושחוטות וחלה שבועה על נבלות מיגו דחיילא אשחוטות, וא"ת בהן היכי משכחת לה, משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור, דכיון דאכל מסתמא מהדר הוא לאיפטוריה משבועתיה, ואחשבה אכילה, והכא נמי אם אמר סתם שאוכל והדר אכל נבלות פטור, דהא אחשבה אכילה, וטעמא דמיפטר בהכין משום דאוכל בסתם כולל הוא אפילו דברים שאינן ראויין כעפר, ואפילו דברים האסורים, דאי לא היכי מיפטר משבועתיה באכילת העפר והנבלות אלא שהשבועה מעיקרא בסתם כוללת את הכל, כך פירש הרב ר' יוסף ז"ל, והא דרבא בנשבע ואכל, פעמים חשוב אכילה ופעמים אינה חשובה אכילה, כיצד נשבע שיאכל ואכל עפר פטור, דהא אחשבה אכילה דמסתמא מחזר להפטר על שבועתו, נשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור, דלא הויא אכילה, דהאי מסתמא לא אחשבה אכילה כדי לעבור על שבועתו, והיינו רישא דמתניתין, וה"ה והוא הטעם באוכל דברים האסורים, וכמו שאמרנו.
והא דמשמע הכא דלא מהנה איסור כולל לבטל את המצוה, ה"מ באיסורי לאוין ובקום עשה וכדאמרינן הכא דבטול מצוה באכילת נבלות אינו בהן ואפילו בכולל דאין אומר לו קום אכול, הא במצות עשה כסוכה ומצה ותפילין בכולל ודאי חיילא בשב ואל תעשה, והכי דגרסינן בירושלמי (ה"ד) על דעתיה דר' יוחנן שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, וכן בנשבע שלא ישב בצל אסור לישב בסוכה בחג, וכן בנשבע שלא יניח שום דבר על ראשו אסור להניח תפילין של ראש, והרי"ף ז"ל כתב אותו ירושלמי בהלכות, והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל דחה אותו, כן נראה כמו שכתבתי.

בשלמא לר"ל משום הכי פטר ר"ש בסיפא דלדידיה אפי' בחצי שיעור [מושבע] איכא הלכך לא חיילא שבוע' עלי' וכדתני' וכו' וכדפרקינן מידי הוא טעמא:

ר"ש לטעמי דלית ליה איסור כולל דתניא וכו' ונראה שאעפ"י ששתי אלו דר"ש ברייתות הן המקשה היה בקי בראשונ' דכל שהוא למכות טפי משום דשמיעא ליה בי מדרשא על מתניתין:

בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן פי' דהא שפיר מצי אשתבועי שיאכל סתם לר"ע או שיאכל חצי שיעור לרבנן כיון דמדאורייתא ליכא מלקות אכל שהוא אלא לר"י דאוקמה בכולל ובכשיעור בשלמא בלאו משכחת לה בכולל אלא בהן היכי משכחת לה פי' דכי אמרינן איסור כולל היינו לחומרא לקיים המצות ולהתחייב שתים בכל איסור כולל דממילא אבל לבטל את המצוה לא חיילא עליה שבועה וכשנשבע שיאכל שחוטות ונבילות לא חיילא שבועה אנבילות ואית דק"ל מההיא דאמרינן בירושלמי ומייתי לה רבינו אלפאסי ז"ל בהלכות פסחים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה אלמא חיילא שבועה אביטול מצוה בכולל ויש מתרצים דההוא לאיסורא או למלקות אבל לא לקרבן ולא מחוור והנכון דהתם הוא לבטל מצות עשה וכי אמרינן ליה שיקיים שבועתו ליכא בביטול המצוה אלא שב ואל תעשה אבל הכא שנשבע לבטל מל"ת לאכול נבילה אי מקיים שבועתו מבטל ל"ת דנבילה בקום עשה הילכך מוטב שלא תחול שבועתו ויבטלנה בשב ואל תעשה וקצרו של דבר דהכא והתם דינינן ליה בשב ואל תעשה וכן פירוש גם הרמב"ן ז"ל:

גי' הספרים שלא הגיהה רש"י ז"ל משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וכתב עליו רש"י ז"ל דמפרשי לה רבותיו בנבילה מוסרחת וא"א לעמוד בה מכמה פנים חדא דמוסרחת לאו נבילה מיקרי ואין כאן קיום שבועת הן ועוד דרבא מאי בעייא הכא הול"ל משכחת לה בנבילה מוסרחת ועוד אף אנן נמי תנינא לא אתי שפיר כלומר דהתם לא אידכר נביל' מוסרחת לכך מחק הוא ז"ל הגי' וגורס אלא כדרבא והכי פירושא לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן במפרש אלא כולא בסתם ואוכלים שאינן ראויין לאכילה דקתני ריש' פטו' כדרבא מיפרשי שאכל עפר שאינו ראוי לאכיל' אבל נבילות ראויין הן לאכילה ואריה הוא דרביע עלייהו והשתא משכחת לה לכדר"י בלאו אפי' בשיעור שלם דהא לא אוכל סתם קאמר ואם אכל נבילה חייב שהרי כלל בסתמא דברים האסורים ע"י כולל וכן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל כלל חייב:

אף אנן נמי תנינא דנבילות ראויות לאכילה חשיב להו דקתני הרי אשתו אסורה אלמא אכילה הוא עכ"ל רש"י ז"ל ואין גירסתו ופירושו מחוורים חדא שבכל הספרים גורסין משכחת לה כדרבא ועוד שלפי פי' אין בדברי רבא שהביא הש"ס שום סיוע אלא לרישא דמתני' דנוקמה בשאכל עפר וכל שאנו מתרצים בסיפא לומר בנבלות הראויות לאכילה חשיב להו חוץ מן העפר הוא וכי אמרינן אף נמי תנינא הוא סייעתא לפרושא דעבדין דבסיפא עכ"פ ולא לרישא דמדברין בפירוקין מדרבא וזה דבר קשה עד מאד לכך אין לנו אלא כגירסת הספרים וכפי' הראשונים ז"ל ודקא קשיא ליה לרש"י ז"ל דמוסרחת לאו נבלה מיקרייא אפי' לא מיקרייא כן בלשון תורה משום דאמרי רבנן נבלה הראויה לגר שמה נבילה שאינה ראויה לגר לאו שמה נבלה מ"מ בלשון בני אדם שפיר מקרייא נבילה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא עוד אלא דאפי' בלשון תורה שמה נבילה אלא דגזירת הכתוב הוא למשרייה ולשווייה כעפרא דאי לאו נבילה מקרייא כלל אלא עפרא למאי איצטריך קרא לומר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למעוטה מאיסורא הא נבלה אמר רחמנא לא תאכל ולא אמר עפרא לא תאכל ודק"ל ז"ל דרבא מאי בעיא הכא היינו לאשמועינן מינה דשייך אכילה אף בעפר גמור דדוקא שלא אוכל סתם כשאכל עפר פטור לפי שאין סתם אכילה על עפר הא אם נשבע שלא יאכל עפר ואכל עפר חייב הוא ולא מבעי ליה לרבא לעיל אלא חיובו בכמה ובדין הוא דאייתי הכא בעייא דרב' דלעיל אלא שקיצר בה ומייתי ראיה מהא דתנינא משום דנקט סתם ואכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים שהם מוסרחים וא"ת א"כ למ"ל דנשכח הן בכולל (אלא) [אפי'] בפרט נמי ואפי' בסתם כיון דנבלה מוסרחת בכלל אכיל' וי"ל דאה"נ וכ"ש שהוספת דאיכא לומר דאתייא בלאו והן כיון דאיתיה להן בין בכולל בין בסתם ובין במפרש נבילות בפרט א"נ אפשר לומר דמשמע ליה שאין משמעות נבלה מוסרחת בכלל נבילה אלא כשמזכיר ג"כ עמה דברים המותרים דהשתא אמרינן דאי אמר נבלות נבלה מוסרחת קאמר דומיא דדברים המותרים דאיירי בהדה וזו שיטת ר"ת והתוס' ז"ל והרמב"ן ז"ל ולגירסת הרא"ם ז"ל שגורס לעיל כדרבא אתי שפיר דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור וכי היכי דהתם פטר נפשיה בעפר ה"ה לאומר שבועה שאוכל נבלות ואכלן מוסרחת שיצא ידי שבועה אעפ"י שאכלן מוסרחות שהן כעפר דהא בלשון בני אדם קרויה נבלה ואף אנן נמי תנינא שקרויה כן בלשון המשנה דסתמא קתני ואכל נבלות אפי' מוסרחות ולא עוד אלא דלהא איצטריך דאלו לנבלה שאינה מוסרחת פשיטא דבת אכילה היא:

הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל וכו' פירוש דכיון דידעינן שלא אכל היום אלא נבילות כי הוא נאמן ע"ע בכך ואנו אוסרים אשתו עליו הא דיינינן ליה כי כשאמר אם אכלתי אאותה אכילה נתכוין ואחשבה אכילה בשבועתו שאם אתה דן שלא היה דעתו על אותה אכילה א"כ למה אשתו אסורה כיון שלא אכל דבר אמר אלא ודאי כדאמרן:

ודייקינן בשלמא לריש לקיש היינו דמשכח' לה בלאו והן פי' עיקר שבועת ביטוי בהאי קרא הוא דכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב להרע היינו לא אוכל להטיב היינו אוכל דהוה ליה לאו והן הילכך אין חייבין לעולם על שבועת ביטוי אלא עד שישבע על לאו והן וחיילא שבועתו והיינו דקא מקשה השתא בשלמא לריש לקיש דמוקים לה בפחות מכשיעור היינו דמשכחת לה בלאו והן שהרי אם נשבע שיאכל חצי שיעור מנבלות וטריפות חיילא שבועתו הואיל ואינו מושבע עליו מהר סיני ואם ישבע שלא יאכל חיילא נמי שבועתו שהרי אינו מושבע עליו מהר סיני אלא לרבי יוחנן דמוקים לה בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים דאשתכח שעל שיעור גמור הוא דנשבע ומשום דכלליה בהדיה דברים המותרין הוא דחיילא שבועתו בשלמא לאו משכחת לה דחיילא שבועתו בכולל להו דברים האסורים עם דברים המותרים אלא הן היכי משכחת לה שישבע שיאכל שיעור גמור מנבלות וטרפות וחיילא שבועתו ואם תאמר בכולל אותן עם דברים המותרים כי אמרינן כולל הני מילי היכא דקא מוסיף איסור אאיסורי' קמא אבל למישרייה לאיסורא קמא לא.

ומהדרינן משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור האי מימרא חזינא ליה לחד מרבוותא דקא פריש הכי שאם נשבע שיאכל עפר ונבילה ולא אכל מיגו דחיילא שבועה אעפר חיילא נמי אנבילה והאי פירושא לא דייק.

הכא מאי אריא עפר אפילו כלהו מילי נמי דלית להו איסורא כי קא משתבע עלייהו בהדי נבלה נימא מיגו דחיילא שבועה עלייהו חיילא נמי אנבילה ואם כן אמאי אוקמוה בעפר טפי מכל מילי דלית בהו איסור ועוד דכי אמרו איסור כולל הני מילי היכא דמשתבע אדברים אסורים בהדי דברים המותרי' למסרינהו אנפשיה דקא מוסיף בהו איסורא אאיסורא דאית בהו דאי לאו דכללינהו בהדי הני אחרינתא לא הוה חלה שבועה עלייהו דמושבע ועומד מהר סיני הוא וכיון דכללינהו בהדי אחרינתא אמרינן מגו דחיילא שבועה אהנך מותרין חיילא נמי אהנך אחריני בהדייהו באיסור כולל וקיימינן עליה בתרי איסורי אבל היכא דמשתבע אדברים אסורים למישרינהו אנפשיה אע"ג דכללינהו בהדי דברים המותרים לא חיילא שבועה עלייהו כלל דלאו כל כמיניה דקמשתבע למישרי איסורא הילכך האי פירושא לא דייק והכין פירוש' משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר אע"ג דלא משכחת לה בהן ממש דהא אי אישתבע שיאכל נבלות וטרפות ואע"ג דכליל להו בהדי דברים המותרים לא חיילא עליה שבועה כלל משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור דאלמא אע"ג דעפר לאו בר אכילה הוא כשנשבע סתם ואמר שבועה שאוכל אכילת עפר עלתה לו באותה שבועה ונפטר מאותה שבועה וממילא שמעינן שאם נשבע סתם ואמר שבועה שאוכל ואכל נבלות וטרפות אף על גב דלאו ראוין לאכילה אכילתן עולה לו באכילה ונפטר מאותה שבועה וכו'.

וכיון שכן הרי אתה מוצא שישבע שיאכל ותחול שבועתו ואפי' נבלות וטריפות שאעפ"י שאי אתה מוצא שישבע בפירוש שיאכל נבלות וטרפות ותחול שבועתו כיון שאם ישבע שיאכל סתם ואכל אחר כך נבלות וטריפות אכילתן עולה לו באכילה ונפטר בה מידי שבועה נמצא כאילו השבועה מעיקרא על כל אכילת דבר היתה ואפי' על נבלות וטרפות דהיינו הן.

הדין פירושא דהאי מימרא פירושא דייקא הוא.

אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא שאכילת דבר שאינו ראוי לאכילה אכילה מיקריא קונם שאין אשתי נהנית לי אם אכלתי היום והוא שאכל נבלות הרי אשתו אסורה אלמא אכילת נבלות אעפ"י שאינן ראוין לאכילה אכילה מיקריא וממילא שמעת דכי היכי דמי שנשבע שלא אכל כלום למפרע והוא אכל נבלות וטרפו' דאכיל' מיקריא מיחייב משום שבועת שקר הכי נמי מי שנשבע שיאכל להבא ואכל טרפות דאכילה מקרי' ועולה לו באכיל' ונפטר מידי שבועה כמו שאמרנו למעלה והיינו דאמר רב מרי אף אנן נמי תנינא ודחינן התם שנשבע שלא אכלתי למפרע דמעידנא דאשתבע אחשבה ושויה אכילה אבל הכא בעידנא דאשתבע אכתי לא אכלינהו לנבלות וטרפות הא לא אחשבינהו לאכילתו אכילה ויש לומר דכי אשתבע שיאכל על אכילת דברים הראוין לאכילה הוא דאשתבע:

יש בכאן לשאול לרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור דאלמא אכילת דבר שאין ראוי לאכילה אכילה מיקריא אי הכי הא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל דברים שאינן ראוין לאכילה פטור ואמאי פטור והא אמרת דאכילת דברים שאינן ראוין לאכיל' אכילה מקריא ותשו' שאני מיפטר משבועה מאחיובי שבועה דאילו לענין מיפטר משבועה כי קא משתבע שיאכל וחזינן ליה בתר הכי דקא אכיל דברים שאינן ראוין לאכילה גלי אדעתיה דלמיפטר משבועה נפשיה הוא דקא מהדר ואכיל להנהו מידי ואגלאי מילתא למפרע דכי אשתבע שיאכל ואפי' על דברים שאינן ראוין לאכילה אכוין אבל לענין אחיובי אשבועה כיון דאשתבע שלא יאכל וקא חזינן ליה בתר הכי דקא אכיל דברים שאינן ראוין לאכילה גלי אדעתיה דהך שבועה דאשתבע דאדברים שהן ראוין לאכילה הוא דאיכוין דמשום הכי קא אכיל להו השתא להני דברים שאינן ראוין לאכילה ולענין לשעבר לא מיבעיא לענין אפטורי משבועה כגון שנשבע שאכל והוא אכל דברים שאינן ראוין לאכילה דפטור משבועתו הוא דהא ודאי אחשבה לאכילתו ושויא אכילה אלא אפי' לענין אחיובי אשבועה נמי כגון דאשתבע שלא אכל והוא אכל דברים שאינן ראוין לאכילה כיון דלשעבר הוא הא ודאי אחשבה לאכילתו והויא לה אכיל' הנהו מידי אכילה ומיחייב אשבועתו והיינו דתנן קונם שאין אשתי נהנית לי אם אכלתי היום והוא שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה ואוקימנא משום דכיון דלשעבר הוא בעידנא דאשתבע אחשבה לאכילתו אכילה:

ודייקינן בשלמא לריש לקיש דמוקים לה למתני' דקתני שבועה שלא או כל ואכל נבלות וטרפות שקצים חייב במפרש חצי שיעור דלא מושבע מהר סיני הוא והיינו דקא פטר רבי שמעון פי' משום דקא סבר חצי שיעור אסור מן התורה והוה ליה מושבע מהר סיני כדתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן בלבד אלא לרבי יוחנן דמוקים לה בכולל דברים האסורים עם דברים המותרים מאי טעמא דר"ש דפטר ומהדרינן ר' שמעון לטעמיה דר' שמעון לית ליה איסור כולל דתניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור פי' פטור מחיוב יום הכפורים משום דאין איסור יום הכפורים חל אאיסור נבילה ואילו הוה ליה איסור כולל כי אכיל לה לנבילה ביום הכפורים הוה מחייב ליה נמי משום איסור יום הכפורים דכי היכי דמיחייב משום נבלה משום דמעיקרא אסור הוא בנבלה ומותר בשחוטה חל עליה יום הכפורים מיגו דאיתסר בשחוטה ובכולהו מילי דאכילה איתסר נמי בנבילה.

בד"ה באיסור הבא כו' וא"ת והא נמי איתא כו' וקחשיב מוקדשין אע"ג דאיסור הבא מעצמו כו' עכ"ל למאי דמסיק לקמן דמוקדשין איירי בבכור דקדושתו מרחם ודאי דלק"מ אלא דמשמע דלא מוקמי ליה הכי בבכור אלא לרבא דסבר כר"י דאית ליה איסור כולל אפי' באיסור הבא מעצמו דעליה דרבא מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל כו' ואם איתא משכחת ליה ה' כו' ומשני דאיסור הבא מעצמו לא קתני ופריך הרי הקדש כו' ומשני בבכור כו' ואהא קשיא להו למאי דלא אסיק רבא בריה דרבה אדעתיה למימר דמוקדשים איירי בבכור ולפי סברתו דהיינו כר"ל דלית ליה איסור כולל באיסור הבא מעצמו אדמקשה ליה לרבא ואם איתא משכחת לה ה' כו' טפי תקשי לנפשיה מ"ש דמוקדשים דחייב בה באיסור כולל הבא מעצמו ואהא תירצו דהכא איסור הבא על עצמו ולא חל באיסור כולל מה שאין כן מוקדשין דאיסור הבא מעצמו על כל העולם הוא ולא פריך התם הרי הקדש אלא לרבא דס"ל כר"י ואיסור הבא מעצמו על עצמו נמי חל באיסור כולל אלא דלא תני ליה התם משום דהוי איסור הבא מעצמו א"כ לא ה"ל למתני נמי הקדש אע"ג דאיסורא על כל העולם כיון דמ"מ דאיסור הבא מעצמו הוא והדברים ברורים באין גמגום אבל הארכתי בהם לפי שראיתי האבן ל"ב כתב בזה דרך רחוק ודחוק ע"ש:

בד"ה האוכל נבילה כו' דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה כו' והיכי חיילי כולם כו' ומה"ט תקשי כו' איסור אבר מן החי היכי משכחת ליה דלא קיימא לאברים במעי האם כו' עכ"ל ובאיסור חלב וכן באיסור טרפה לא תקשי להו בפשיטות דהיכי משכחת מעולם איסור חלב או איסור טרפה דהיכי חיילי על איסור שאינו זבוח דקיימא במעי האם די"ל דמשכחת לה איסור חלב או איסור טרפה בזבוחה דפקע ליה איסור שאינה זבוחה בשחיטתה וחלו אז איסור חלב או טריפה שהיתה לה בחייה וק"ל:

בד"ה אלא הן כו' וקשיא לפי' כו' אמאי נקט בלא כולל בכולל נמי שאר לילות עם לילי פסח כו' עכ"ל ולאידך גיסא אם נאמר בכולל מפורש דחייב לא תקשי לה אמאי נקט ברישא כולל סתם שלא אוכל מצה דחייב קרבן הא אפי' בכולל מפורש דחייב די"ל דכולל סתמא משמע נמי כולל מפורש כי מתני' דהכא דסתמא קתני ור"י מוקי לה בכולל מפורש אבל בסיפא דקתני שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לא משמע להו לכאורה דכולל נמי היתרא דהיינו שאר לילות וק"ל:

בד"ה אלא כדרבא כו' דשייך לשון אכילה גבי נבילה סרוחה דכמה שקצים ורמשים איכא דלא חזו לאכילה טפי מנבילה סרוחה כו' עכ"ל נראה דהנך שקצים ורמשים דרישא ע"כ נמי במוסרחין ממש דאל"כ בשקצים ורמשים דרישא תקשי כדפרכינן הא ליתא בהן לבטל שבועות הר סיני ואע"ג דבלאו מוסרחין נמי לא חזו לאכילה כדמייתי מסיפא מ"מ בלאו מוסרחין איסורא הוא דרביע עלייהו וליתנהו בהן אך קשה דמשקצים ורמשים דרישא נמי היה יכול לדקדק כן דשייך לשון אכילה גבי נבילה סרוחה דכמה שקצים ורמשים איכא דלא חזו לאכילה טפי מנבילה סרוחה וי"ל בדוחק דברישא כיון דאיירי במפורש דקאמר לא [* אוכל שקצים ורמשים הא ע"כ אחשבי' בדיבורא בלשון אכילה] מה שאין כן בנבילה אע"ג דבמפורש קאמר נמי לא אוכל נבילה אימא לא אחשביה לנבילה מוסרחת בלשון אכילה כיון דאיכא לפרושי דבנבילה שאינה מוסרחת קאמר ואהא מייתי שפיר מסיפא דקאמר סתם אם אכלתי היום ואיכא לפרושי ביה מידי דבר אכילה ממש ואפי' הכי קתני דיש במשמעות דאכלתי נמי שקצים ורמשים וכיון דאיכא בהו דלא חזו לאכילה טפי מנבילה מוסרחת אם כן נבילה מוסרחת נמי ע"כ ישנו במשמעות דלא אוכל נבילה דקאמר ומה שהקשה ר"י לקמן מאי מייתי אף אנן נמי תנינא כו' אדרבה תקשי ליה מינה כו' ר"ל דבסיפא אף בסתם לא אוכל משמע נמי שקצים ורמשים והכא בנבילה לא משמע מוסרחת אלא באומר לא אוכל נבילה ולא באומר סתם לא אוכל ומיהו לפי זה הא דמייתי כדרבא שלא אוכל עפר דחייב דמיירי במפורש ואחשביה בדבורו אינו ראיה לנבילה מוסרחת אלא דשייך לשון אכילה בכה"ג והך מלתא מצי לאתויי נמי משקצים ורמשים דרישא וצ"ע:

בד"ה אלא כדרבא כו' אלמא אפי' באין סרוחה חלה שבועה לרבנן ע"י כולל כו' עכ"ל ר"ל וקשה לאותו פירוש דאיירי דוקא בנבילה מוסרחת ואיירי במפורש אבל באינה מוסרחת לא חלה השבועה ע"י סתם כולל והכא בתוספתא תני אפי' לבטל מצוה חלה שבועה לרבנן ע"י כולל באינה מוסרחת מיהת בסתם כולל וכתב אבן ל"ב וקשה לר"ל מהך ברייתא דמוכח לרבנן דאית להו איסור כולל באיסור הבא ע"י עצמו ואפשר לומר דר"ל ס"ל דברייתא מיירי במפרש חצי שיעור וכדאוקי למתניתין עכ"ל אבל קשה דאכתי תקשה לר"ל מהך ברייתא דהביאו התוס' לעיל בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי פסח חייב דאלמא דבאיסור כולל חיילא שבועה אפי' לבטל מצוה וכ"ש שיהיה חל לקיים מצוה וקשה לר"ל ויש ליישב לפי מה שתירץ ריצב"א דלא חלה התם השבועה אלא בסתם כולל ולא בכולל מפורש וה"נ ר"ל בכולל מפורש איירי וה"נ מהך תוספתא לא קשה לר"ל דהך תוספתא איירי בכולל סתם ודו"ק:

בא"ד אלא משום ר"ש דלדידיה לא חיילא שבועה אדברים האסורים כו' עכ"ל הקשה אבן ל"ב דמאי אצטריך ליה לקונטרס לפרש דמשכחת הן אליבא דר"ש והלא ר"ש פוטר משום דלית ליה איסור כולל לא חיילא שבועה לא בלאו ולא בהן עכ"ל אין מקום לקושייתו דלר"ש נמי בלאו חיילא השבועה מיהת אדברים המותרים וכן בהן אלא משום דבמתני' לא הוזכר פלוגתייהו אלא בלאו אבל בהן לא הוזכר פלוגתייהו במתניתין הכא כמו שהוזכר בתוספתא נקט רש"י מלתא דפסיקא לכ"ע דחיילא השבועה אדברים המותרים בהן אפי' לר"ש וה"ה במתני' בלאו מודה ר"ש דחיילא מיהת אדברים המותרים וק"ל:

בא"ד ומיהו י"ל דמשכחת הן בתאנים השוערים אבל בלא כולל כו' עכ"ל ר"ל דמעיקרא שנשבע שלא אוכל תאנים לא היו תאנים השוערים בכלל ולא חלה השבועה עליהם והשתא שנשבע הן שאוכל תאנים וענבים שכולל התאנים וענבים שהוא דבר מותר גלי אדעתיה שרצה להתיר עצמו בדבר המותר והוה בכלל תאנים נמי תאנים השוערים וכמ"ש לעיל כה"ג גבי נבילה מוסרחת מיהו לשיטת הקונטרס לא קים לן בהך סברא ומזה יתיישב מה שהקשה אבן ל"ב בזה אמאי לא תירצו כן אקושי' קמייתא דמש"ה נקט שבועה שלא אוכל תאנים ולא נקט סתמא לאשמועינן דאפי' דקאמר תאנים וענבים דנראה לכאורה דלא משכחת הן אשכחינן ליה להן בתאנים השוערים עכ"ל דרש"י לית ליה האי סברא ולא האי תירוצא אלא שכתבו כן לפי שיטתם דלעיל די"ל הכי ולא תצטרך לומר כמ"ש לפי שיטת הקונטרס דלאו דוקא נקט תאנים וענבים אלא אפי' אוכל סתם ודו"ק:

גמ' כל שהוא למכות ולא אמרי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה האוכל נבילה כו' כמו וזבחת ולא גיזה כו' כצ"ל:

בד"ה אלא הן כו' דהוי בקום עשה ודאי חיילא כצ"ל ונ"ב פי' האכילה קורא קום עשה והר"ן נמי הביא דעת הרמב"ן כדברי ר"י אלא שקרא שבועה שאוכל ולא אכל קום עשה ר"ל קום עשה עבירה כדי לקיים שבועתך ע"ש:

בד"ה אלא כדרבא כו' לשון אכילה אפי' במסרחת הא שלא לאכול עפר ואכל כו' כצ"ל:

בא"ד דאז ודאי הוי לשון אכילה כצ"ל ונ"ב פי' אבל בסתם לא הוי נבילה בכלל אכילה ומהכא מוכח דאף מן הסתם הוי נבילה בכלל אכילה וק"ל:

בא"ד דמשכחת הן בדברים המותרים קשיא דאפי' באיסורים נמי כו' משכחת כו' דאפי' וכו' הא ליתא בהן כו' כצ"ל:

בא"ד דמשכחת הן בתאינים השוערים כו' כצ"ל ונ"ב פי' תאנים רעים שאינם בכלל תאנים כמו נבילה סרוחה וק"ל:

תד"ה האוכל (בסופו). כמו (בכורות ט"ו) תזבח ולא גיזה. כ"ה הגי' הישנה ונכונה דכ"ה בכה"מ בגמרא דהובאה שם דרשה זו דתזבח כתיב גבי פהמ"ק שנפדו וההגהה שבגליון (והיא מהרש"ל) תמוה דוזבחת כתיב אצל חולין גבי בשר תאוה ולא שייכא שם איסור גיזה:

תד"ה אלא הן. וקשה לריצב"א כו'. עמש"כ לקמן (כ"ז):

תד"ה אלא כדרבא. דה"פ כדרבא דשייך לשון אכילה כו'. גם בכאן ההגהה שבגליון והיא מרש"ל תמוהה:

בא"ד וע"ק לר"י מדתניא כו' ואכל אוכלין אסורין כו'. נראה דפלוגתייהו נמי אם לא ישיג אוכלין המותרין אם חל שבועתו על אוכלין אסורין ע"י כולל או לא דבאם אכל לחודא לא שייך כ"כ כולל:

בא"ד וא"ת לפ"ה כו' בחזר ואמר שבועה של"א סתמא סגי. לכאורה לפמש"כ לעיל (כ"ג) בד"ה כגון כיון דאמר שבועה שלא אשתה ברישא גלי אדעתיה כו' ע"ש ה"נ א"ל הכא ודוחק לחלק דהתם אמרינהו בהדדי והכא איירי בלא כ"ד מדקאמר וחזר ואמר ועוד דהתם ג"כ הגי' שלפנינו והדר אמר שלא אוכל אלא דבתוס' שם לא הועתקו אך י"ל דהתם משום דעיקר שם אכילה הונח בעצם על אכילה ממש רק דנעשה אח"כ שם משותף גם על שתייה להכי מהני גילוי דעת משא"כ הכא דכל האוכלים נכללים בשוה בשם אכילה לא מהני ג"ד וכה"ג מחלקי התוס' לקמן (כ"ו ב') ד"ה גמר לענין חשוב הלב ע"ש:

בא"ד דלקמן בס"פ משמע דלקרבן איירי כו'. לכאורה נראה דר"ל והתם מיירי שאמר של"א ענבים ומין אחר אבל א"א לומר כן דהא בנדרים מפרש טעמא מיגו דחל שבועה על ענבים חייל כו' והל"ל מיגו דחל על ענבים ומין אחר חייל נמי אענבים ותאנים כשאר כולל דעלמא ועוד אמאי ר"ה לא ס"ל כרבה שם בהא וצ"ע:

תוס' ד"ה אלא וכו' בתאנים השוערים. כלישנא דקרא כתאנים השוערים אשר לא תאכלנה מרוע (ירמיהו כ״ט:י״ז):

תוס' ד"ה האוכל נבלה ביוה"כ כו' מה שהקשו תוס' למ"ד לאו לאיברים עומדת עי' מסכת חולין ק"ב ע"ב ס"ל לרש"י דלכ"ע לבשר מן החי עומדת ועי"ש בתוס' ד"ה שאין כו' ובחידושינו שם ומה שהקשו עוד כי מתה פקע איסור אמ"ה עי' בחולין ט' ע"א מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ומ"ש בחידושי הרשב"א שם דמוחזקת מאיסור לאיסור נשארה בחזקתה הראשונה וכה"ג כ' במסכת יבמות ל"א ע"ש וק"ל ואין להאריך בכאן:

ד"ה אלא הן היכא משכחת לה כו' עי' מ"ש מורי נ"י בספר כתובה בקונטרס שבת אחים בחידושי א"ע סי' קי"ח סט"ו ומ"ש בנו ידידי הרבני מה' צבי הירש נ"י בק"א שלו לישב קו' הריצב"א וקושייתם כבר הקשה פר"ח באו"ח סימן תפ"ה ועי' בחק יעקב שם סק"ב. ולא יכלתי לעמוד על דבריו שכ' שהש"ע מחולק על הריצב"א ולא ראיתי מזה שום רמז שדברי השו"ע הן הנה דברי הירושלמי בעצמו והפי' שסובל לשון הירושלמי ה"נ לשון השו"ע וצ"ע:

והנה במשנה למלך פרק ה' מהל' יסודי התורה נסתפק אי יוצאין באכילת מצה שלא כד"א דשאני מצות אכילה מאזהרת לא תאכל ע"ש ואם כן יש לישב קו' הריצב"א דלהכי חייב באוכל מצה דה"ל למיכל שלא כד"א ולא נשבע כלל לבטל המצוה (דנשבע שלא יאכל כוונתו דרך אכילה דוקא) משא"כ בסיפא בשלא יאכל מצה בליל פסח דסיפא מדפרט ליל פסח דעתו אכל שיוצאין בו בלילי פסח דמשום הכי מותר בבציקות של נכרים ומצה עשירה כמ"ש הריב"ש ועי' ביו"ד ס"ס רט"ו ועי' תשובת מהרי"ט ח"ב השייכים ליו"ד סי' מ"ז באריכות ואם כן ה"ה נמי דאסור בשלא כד"א דה"ל כמפרש ולק"מ קו' הריצב"א:

ואולי אי הוה ס"ל לחלק בין מצות אכילה לאזהרה שלא תאכל אם כן ה"ה בשבועה נהי בנשבע שלא יאכל בעינן הראויה לאכילה מ"מ בנשבע שיאכל הכל בכלל ועי' תוס' סוף פרקין ד"ה שבועה כו' והו"מ לשנויה הכי בקיצור דהן משכחת ליה בשכ"א ועי' גי' הר"ן באמת בכה"ג:

מיהו מאי שהקשו תוס' דה"ל להירושלמי למינקט רבותא טפי בנשבע שלא לאכול בלילי פסח ובשארי הלילות יש לומר דבכולל גם שאר הלילות א"כ אוסר עצמו נמי במצה עשירה ובציקות נכרים דחזינן דאין דעתו דוקא אמאי שיוצאין בו שהרי אוסר גם בשאר לילות (ואפשר דפרט נמי לילי פסח לאסור אפי' שלא כד"א) ואם כן לילי פסח גופא מיקרי כולל סתם שכולל שארי מצות עם מצת מצוה ודו"ק:

והנה תי' הר"י לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה פשוט כוונתו כיון דיש לפנינו ב' מצות הא' קיום שבועתו והב' מצות ה' לאכול מצה או שלא לאכול נבלה ומי נדחה מפני מי אמרינן לעולם שב ואל תעשה עדיף שב ואל תאכל מצה אף ע"פ שנדחה מצות ה' ית' ולא תקום לעבור על שבועתך וכן שב ואל תאכל נבלות ודחה שבועתך ואל תקום לעבור על אזהרת ה':

ודע דלפע"ד לולי שבעלי תוספות שהמה תלמידי הר"י והריצב"א לא נחתו לכך הייתי אומר שמעולם לא פליגי הר"י והריצב"א ולענין אכילת מצה כ"ע ל"פ דאין חילוק בין כולל סתם לכולל מפרש וכדמוכח בירושלמי שאינו מחלק בכך כמו שהקשו בתוס' רק בענין אכילת נבלות הוא דמחלקינן והדין נותן במפרש שאוכל נבלות ושחוטות א"כ א"נ אכל כזית שחוטה לא יצא עדיין ידי שבועות עד שיאכל ג"כ כזית נבלה ואמרינן ליה שב ואל תעשה ולא חיילי שבועה אנבלה משא"כ בנשבע סתם שאוכל ואירע לו שאכל נבלות אמרינן שיצא ידי שבועתו בזה לכ"ע והר"י מודה בזה. והשתא לק"מ מה שהקשו תוס' לקמן מתוספתא דנשבע שאוכל ואכל פגול נותר וטמא דכה"ג הר"י מודה כנ"ל. ונלפע"ד דמשו"ה פי' רש"י דאיתא בהן בדבר היתר ולא פי' בדבר איסור ודחקו תוס' לקמן משום ר"ש פי' כן ולפי הנ"ל פשוט הוא דבנשבע שאוכל ואינו מצוי לו כ"א נבלה לא אמרינן קום אכול כ"א כשאירע שאכל יצא בזה ואם כן לא הוה ממש איסור בהן כ"א בדבר היתר דאמרינן לו קום אכול. ונלפע"ד דגם היש גורסין סוברים [כך] ומשום דדחיקא להו למימר איתא בהן בכה"ג משום דליתא ממש בדבר איסור לכן גרסו אלא משכחת כדרבא בנבלה מוסרחת אבל מודים הם דנבלה לאו עפר מיקרי דראויה לאכילה ואריה רביעה עלה דאל"ה ק' ממסקנת הש"ס לעיל כ"ב ע"ב אלא תפשוט דבעי רבא כו' אלא ע"כ הני י"ג לא נאדו מפירש"י אלא משום דס"ל דסתם לא אוכל ליתא בהן לענין דבר איסור כנ"ל ברור ודו"ק היטב בכל זה:

ולפע"ד הא דלא פירש"י כגירסתם לאו משום דלא מקרי אכילה בכה"ג דמוסרחת דהרי להרמב"ם שבועה שאוכל ואכל עפר יצא ידי שבועתו דמחלק בין שלא אוכל לשאוכל אלא משום נהי דאכילה מיקרי מ"מ נבלה לא מקרי דנבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ולהדיא אמרינן במנחות כ"ג ע"א דנבלה מוסרחת מיקרי שחוטה ע"ש:

והנה הראב"ד ז"ל פי' לחלק בין נשבע קודם פסח מהני כולל משא"כ בנשבע בלילי פסח שכבר חל עליו חובת מצה אפי' כולל לא מהני ועי' בחק יעקב ואם כן בנבלה דלעולם מוטל איסורו עליו אינו חל לעולם: ויש להסתפק במופלא סמוך לאיש שאינו מוזהר על הנבלה ונשבע עליה מה דינו לכשיגדיל א"נ ישראל במלחמה דשרי כתלי דחזירי ונשבע לאכול מה דינו בשובו ממלחמה דהרי נשבע קודם חול האיסור וכן הנודר מן היין מפסח ולהלן ושוב נשבע עליו שישתנו וכיון שחל השבועה קודם חול האיסור מה דינו ויש להסתפק ולהתיישב בכל זה ודוק. ועי' בש"ך חו"מ סימן ע"ג ס"ק י"א:

ד"ה אלא כדרבא כו' דכמה שקצים ורמשים איכא כו' וכ' המהרש"א דשקצים ורמשים דמציעתא משכחת במוסרחים טפי דאז איתא בהן וצ"ע בע"ז ס"ח ע"ב מאי דהוה בעי רב ששת למימר אליבא דרב וע"ש תוס' וה"נ אליבא דרב ושמואל ור' יוחנן קיימי' וצ"ע:

בא"ד וע"ק לר"י מדתני' בתוספתא דשבועות עי' במהרש"א דבעי למימר דריש לקיש מודה בכולל סתם דמהני אפי' באיסור הבאה מעצמו ולפ"ז נ"ל הא דלא מוקי מתני' בכולל סתם וכר' יוחנן משום דקשה מ"ש רישא דס"ל לר"ל דנבלה מקרי אינה ראויה לאכילה כעפר ולכן נמי לקמן מקשה לרבא משכחת לה חמש בשבועה אתמרים וחלב ולא מקשה נמי לריש לקיש דמשכחת בנשבע סתם שלא אוכל ע"כ משום דבכה"ג הוה חלב כעפר ואינו חל אפי' בכולל אבל בתוספתא דמיירי בשבועה שאוכל דאז יוצא באוכל פגול משום דבשבועה שאוכל אפי' עפר מהני כמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם כצ"ל דעת המהרש"א:

אבל קשה מש"ס דלעיל כ"ב ע"ב אלא תפשוט כו' ודו"ק:

והקו' הראשונה יש לישב קצת דודאי איכא שרצים דמאיסי טובא ואהנהו קאמר שם בע"ז דחידוש הוא מיהו איכא נמי דלא מאיסי ועולה על שלחן מלכים כמשמע שם ובסיפא דמתני' דהכא איירי סתם אפי' אי אכל הנהי דמאיסי אשתו אסורה וכן מדייק לשון התוס' דכמה שקצים ורמשים איכא כו' ומ"מ במיצעתא בנשבע שלא לאכול שקצים ורמשים סתם איתא בשאוכל הנהי דלא מאיסי ונסרחו כך יש לישב אבל קו' השניה צ"ע:

באסור הבא מעצמו ל"א והקשו תוס' ממוקדשין כו'. וי"ל הטעם דבשאר אסור ע"כ כיון דחל אהיתר עכ"פ חל על אסור משא"כ שבועה ונדר דהותר מקצתו הותר כולו דכ' ככל היוצא כו' א"כ אדרבא אם לא יחול על אסור גם על ההיתר לא יחול. וכדפליגי בש"ס חולין פרק כ"ה בב"ח כיון דאכילה כו' אבשול ג"כ ע"ש. ול"ק ממוקדשין דלא שייך כנ"ל. אך לא מצינו שיהי' חשיב הותר מקצתו כו'. ועיקר נראה דהפי' הוא בשלמא אסור הבא מאליו כיון דחל יה"כ ממילא אסור יה"כ על כל מאכל דא"א שיחול לחצאין וכן כל אסור וחשיב כולל. משא"כ גבי שבועה דאין האסור רק מה שאסור על עצמו וכמו כן אם הי' נשבע על שחוטה לחוד היה שייך לא יחל רק שכלל ונשבע גם על נבלה אבל מה צירוף יש לאסור והיתר שנאמר כיון שחל אסור שבועה על ההיתר יחול על האסור הא כמו אלו נשבע על ההיתר לבד הי' אסור כן עכשיו יחול ג"כ על ההיתר לבד ואף שאינו חל על האסור כאלו לא נשבע על האסור רק אהיתר כנ"ל כיון שאם נשבע ע"ז לחוד ג"כ לא יחל כמו נשבע על שתיהן כנ"ל. ולא קשה ממוקדשין דג"כ א"א שיהי' אסור הקדש חל על הבשר ולא על החלב וכה"ג דהוא אסור אחד שחל הקדש וממילא הכל אסור מפני אסור זה לחוד. משא"כ שבועה דאין אסור שבועה דשחוטה גורם אסור על נבלה רק שנזדמן שכללם בלשון א' לא חשיב צירוף דיהי' חשיב כולל לר"ל כנ"ל. ואפשר דטעמיה דר"י. דלכאורה לא דמי לשאר אין אסור חל על איסור ששניהם איסור אכילה וכה"ג וכבר אסור לא שייך שנאסר עוד משא"כ בל יחל דאין שייך לאכילה כלל וכמו דסבר ר"ע במשנה י"ט על כל שהוא היכן מצינו מדבר כו' ע"ז רק רבנן פליגי דאכילה דלשון ב"א ג"כ כזית ע"ש. אבל לענין איסור חל על איסור שפיר י"ל ס"ל ואף שהוא נבלה ואסור באכילה מ"מ עובר בל יחל דחל על הלוך ודבור וכה"ג דאין אסור זה שייך לאכילה שלא יוכל לחול. רק הטעם דהתחלת השבועה אינו שבועה שיחול אסור כלל. כיון שכבר מושבע מה"ס לקיים הלאו. ומה"ט לע"ד נקיט הש"ס מושבע כו' לא אין אחע"א וכן לקמן כ"ז ריב"ב מק"ו ע"ש בתוס' ד"ה מצוה שהקשו מאין איסור חל על איסור ולהנ"ל א"ש. רק לדידן אימעט מלהיטב כו' ע"ש דא"א לשבועה לחול. ולכך בכולל שעכ"פ השבועה חלה שוב יש בל יחל דלענין איסור בל יחל לא שייך שלא יחול כנ"ל:

ובזה מיושב מה דמאריך הש"ס מידי הוא טעמא אלא משום כולל ר"ש לטעמיה כו' שמיותר. ולהנ"ל א"ש דלכאורה גם מאן דל"ל כולל י"ל דבשבועה מודה כנ"ל דאסור גברא חל. כמ"ש הר"ן על קונם דחל על מצוה כיון דלא אסור חפצא כן להיפוך אסור גברא. ולכך מייתי מיה"כ דגם זה תליא בכולל. דיה"כ ג"כ כנ"ל שאינו אסור אכילה על המאכל רק שהאדם נאסר בבטול ענוי והא ע"כ מבטל ענוי גם באכילות אסור ולא שייך לכאורה כלל אין איסור חל על איסור ואעפ"כ לר"ש לא חל אנבלה דא"י לאסור בטול עינוי דיה"כ רק בהיתר לא מה שכבר אסור לו כיון דל"ל כולל ולכך גם בל יחל דגבי שבועה ג"כ לא מהני כולל כנ"ל:

תוס' ד"ה האוכל. דחו ד' רש"י בנתנבלה בי"ה דהוי אסור ב"א. ולע"ד כיון דאיסור נבילה בכזית ואכילת יה"כ בכותבת א"כ לעולם לא חשיב איסור בב"א דכשאוכל כזית עבר אלאו דנבלה ועדיין אינו אסור כלל מה"ת משום יה"כ. וכשמוסיף ואוכל עוד כזית לתשלום ככותבת א"א שיחול למפרע על הכזית שאכל שיצטרף דאין אסור יה"כ חל על נבלה. וממילא הוי זית נבלה וזית משום יה"כ שאינו מצטרף לככותבת כדאמר במעילה בטמאה וטהורה דאינו מצטרף לזית נבלה כיון דאחצי זית טמאה א"י אסור נבלה לחול הוי ח"ז טמאה וח"ז נבלה כן בהנ"ל כיון דעל הכזית לא חל רק נבלה שקדם דלא הי' אסור יה"כ שוב נשאר על כזית זה רק אסור נבלה לחוד לא יה"כ ואף שאוכל עוד לתשלום ככותבת אינו מצטרף והוי חצי שיעור כדאמר בש"ס לקמן כ"ט ע"א בהפריש קרבן. ושם דשניהם אסור שבועה בעי הפריש קרבן משא"כ הנ"ל דב' אסורים לא מצרפי כנ"ל ואף לר"ש דכ"ש למכות מ"מ גבי יה"כ נראה דמודה דאף מלקות ליכא דלא מיתבא דעתי' כנ"ל. וא"כ נתנבלה ביה"כ לא חשיב אסור ב"א שיחול דלעולם לא יהי' בב"א כנ"ל. רק דמ"מ לדידן נראה כמו דאית לן כולל והיינו משום דשם אסור חל לענין היתר חל גם על האסור וא"כ דנין רק על חלות האסור לא על האכילה י"ל שפיר דכה"ג חל ג"כ דניהו (חסר):