דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

וכתיב התם בפרשת פרה אדומה לגבי טמא מת שלא התחטא במי האפר של פרה אדומה "את משכן ה' טימא, טמא יהיה, עוד טומאתו בו". מה להלן, בפרה אדומה, מדבר הכתוב במפורש בטומאת מקדש, אף כאן, בקרבן עולה ויורד, מדבר הכתוב גם בטומאת מקדש.

ומקשינן: ואלא, עתה, לאחר שלמדנו בגזרה שוה שהטומאה המוזכרת בפרשת קרבן עולה ויורד היא טומאת מקדש וקדשיו, מיעוטא ד"בה" דילפינן מינה למעוטי תרומה מקרבן עולה ויורד, למה לי? [והרי אין ללמוד על אכילת תרומה טמאה במה מצינו מטומאת מקדש וקדשיו, שכן אין בה חיוב כרת]?

ומתרצינן: איצטריך לן "בה" לרבות נבלת עוף טהור, שמטמאה את האדם האוכל אותה בהיותה בבית הבליעה. שאם אכלה, ונכנס למקדש, חייב [וכיון שטומאתה היא באמצעות אכילה, ובבית הבליעה דוקא, חידוש הוא, ואיצטריך לריבויי].

ופרכינן: הא אמרת "בה", מיעוטא הוא, ולא ריבויא. וכיצד ילפינן מינה לרבות טומאת נבלת עוף טהור?

ומשנינן: משום דמיעוטא הוא - אייתר! שמיעוט זה מיותר הוא. ולפיכך הוא בא לרבות, לפי הכלל שכל מיעוט אחר מיעוט בא לרבות. שהרי כתיב בפרשה "או כי יגע בטמאת אדם", ויש לנו למעט מכאן ולומר: טומאה דבר - נגיעה, אין. טומאה דלאו בר נגיעה, לא! והיינו שאין חייבים קרבן עולה ויורד אלא כשנטמא בדבר המטמא באמצעות נגיעה, ולא אם נטמא בנבלת עוף טהור שאינה מטמאה בנגיעה גרידא אלא רק באמצעות אכילה, בהיותה בבית הבליעה, בלבד. וכיון שיש לנו את המיעוט הזה, וכתיב בה מיעוטא חסר טקסט  (חברותא) הוה מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות!

שנינו במשנה: יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים וכולי.

תנו רבנן: נאמר בשעיר הפנימי של יום הכיפורים "וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל" וגו'. ולכאורה, יש לי בענין זה של "טומאות בני ישראל" להביא שלש טומאות: טומאת עבודה זרה, וטומאת גילוי עריות, וטומאת שפיכות דמים. בעבודה זרה הוא אומר: "למען טמא את מק דשי".

בגילוי עריות הוא אומר: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות... ולא תטמאו בהם".

בשפיכות דמים הוא אומר: "ולא תטמא את הארץ".

יכול על שלש טומאות אלו יהא שעיר הפנימי מכפר? תלמוד לומר "וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל", ומשמע מלשון הכתוב, "מטומאות" - ולא כל טומאות!

ועל איזה טומאה השעיר הפנימי מכפר? צא ולמד בבנין אב: מה [באיזה טומאה] מצינו שחלק אותה הכתוב מכלל כל טומאות? הוי אומר - טומאת מקדש וקדשיו, שרק עליה מביאים קרבן עולה ויורד ולא על טומאות אחרות. אף כאן, בכפרת השעיר הפנימי, דילפינן ממיעוטא דקרא שאינו מכפר על כל הטומאות אלא על טומאה שנחלקת משאר הטומאות, אין הוא בא לכפר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: אין צורך ללמוד בבנין אב. אלא ממקומו עצמו הוא מוכרע שכפרת השעיר הפנימי היא רק על טומאת מקדש וקדשיו. כי הרי הוא אומר מפורשות "וכפר על הקודש מטומאות", שמשמעותו - כפרה מטומאות של קודש!

יכול על כל טומאה שבקודש יהא שעיר זה מכפר ואפילו על טומאה שיש בה ידיעה בתחילה ובסוף? תלמוד לומר "ומפשעיהם לכל חטאתם" - חטאים דומיא דפשעים, מה פשעים הנעשים במזיד שאינם בני קרבן, אף חטאים שאינם בני קרבן. שאין להם ידיעה בסוף, ואין החוטא יכול להביא את קרבן היחיד מפני חסרון ידיעתו בחטאו. ולפיכך בא השעיר הפנימי לתלות לו עד שיוודע לו מחטאו ויתכפר אז בקרבן היחיד. יצא חוטא שיש לו ידיעה בחטאו, שחייב קרבן יחיד, ואין השעיר תולה לו.

ומנין ליש בה ידיעה בתחילה, ואין בה ידיעה בסוף, ששעיר זה תולה לו עד שיידע מחטאו ויביא קרבן יחיד. ואין הוא תולה למי שיש בו ידיעה בסוף אך אין לו ידיעה בתחילה, על אף שגם הוא אינו מתכפר בקרבן יחיד משום שלא היתה לו ידיעה בתחילה?

תלמוד לומר "לכל חטאתם" - חייבי חטאות במשמע! שמשמעות הכתוב היא לומר, שרק אלו הראויים להתכפר בקרבן חטאת יחיד [לכשיוודע להם מחטאם] הם המתכפרים, בינתיים, בשעיר הפנימי, ולא אלו שלעולם אין להם כפרה בקרבן יחיד. ולפיכך, אלו שהיתה להם ידיעה בסוף אך לא היתה להם ידיעה בתחילה, שלעולם לא יבואו לידי קרבן יחיד, אין הם מתכפרים בשעיר הפנימי אלא בשעיר החיצון.

אמר מר: יש לי בענין הזה להביא ג' טומאות, טומאת עבודה זרה, וטומאת גילוי עריות, וטומאת שפיכות דמים!

והוינן בה: האי עבודה זרה, היכי דמי? איזה הוה אמינא היה לנו לומר שיתכפר עליה בשעיר הפנימי, עד שהוצרכנו למעטה מהפסוק? והרי, אי עבר במזיד - בר קטלא הוא. אי בשוגג - בר קרבן יחיד הוא! והרי אין השעיר הפנימי בא לכפר אלא על מי שאין לו כפרה אחרת!?

ומתרצת הגמרא שמצינו שני אופנים: האחד, במזיד ולא אתרו ביה שאינו בר קטלא. והשני, בשוגג ולא אתיידע ליה שחטא. שאינו מתכפר, משום שאינו מכיר בחטאו, והוה אמינא שהשעיר הפנימי יתלה לו עד שיוודע לו מחטאו.

וכתיב התם [ונאמר שם] בפרשת פרה אדומה: "כל הנוגע במת... ולא יתחטא את משכן ה' טימא... טמא יהיה עוד טמאתו בו" (במדבר יט, יג), מה להלן מדובר בטומאת מקדש ("את משכן ה' טימא"), אף כאן מדובר בטומאת מקדש.

ושואלים: ואלא מאחר שהוכחנו שמדובר בפרשה זו על דברים שחייבים על טומאתם עונש כרת, אם כן המלה "בה" (ויקרא ה, ג) שמיעטנו ממנה טומאה של תרומה, למה לי? שכיון שאין חייבים עליה כרת, הרי מתחילה אינה נכנסת בכלל זה!

ומשיבים: מלה זו באה לרבות נבלת עוף טהור, לומר שאף שטומאתה שונה, שאינה מטמאת במגעה אלא באכילתה — חייב קרבן עולה ויורד, אם נכנס למקדש לאחר שנטמא בה.

ומקשים: הא [הרי] אמרת: כי "בה" לשון מיעוטא [מיעוט] הוא, ולא לשון ריבוי! ומשיבים: דווקא משום דמיעוטא [שמיעוט] הוא אייתר [נעשה ייתור], כיצד? כתיב [נאמר] תחילה בפסוק זה: "או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה", ויש לדייק: מה שהוא בר [בן] נגיעה, שמטמא במגעו — אין [כן], חייבים על שגגגתו קרבן עולה ויורד, אבל מה דלאו [שאינו] בר נגיעה — לא, וכתיב [ונאמר] לאחר מכן "בה" ("לכל טומאתו אשר יטמא בה"), והוא גם כן לשון מיעוטא [מיעוט], הוה [הריהו] מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט בא אחר מיעוט אלא לרבות, ללמד שאף על נבלת עוף טהור, שאינה מטמאת במגע — חייבים קרבן עולה ויורד.

א שנינו במשנה: טומאה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף — שעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים ויום הכפורים עצמו תולה, עד שייוודע לו שחטא ויביא כפרתו בקרבן עולה ויורד. ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים] על האמור בעבודת השעיר הנעשה בפנים: "וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז), ויש לברר מה הן טומאות אלה הנזכרות בכתוב, כי לכאורה

יש לי בענין זה להביא שלש טומאות: טומאת עבודה זרה, וטומאת גילוי עריות, וטומאת שפיכות דמים.

ומפרטים: בעבודה זרה הוא אומר: "מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי" (ויקרא כ, ג), בגילוי עריות הוא אומר: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם" (ויקרא יח, ל), בשפיכות דמים הוא אומר: "...ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, ולא תטמא את הארץ" (במדבר לה, לד). יכול על שלש טומאות הללו יהא שעיר מכפר? תלמוד לומר: "מטמאת בני ישראל" כלומר, חלק מהן, ולא כל טומאות,

מה איזו טומאה מצינו (מצאנו) שחלק (שהבדיל) אותה הכתוב במקום אחר מכלל כל טומאות — הוי אומר טומאת מקדש וקדשיו, שמביאים עליה קרבן עולה ויורד, אף כאן מדובר בטומאת מקדש וקדשיו, דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר: אין צורך ללמוד ממקום אחר, אלא ממקומו מפסוק זה עצמו הוא מוכרע, שהרי הוא אומר: "וכפר על הקדש מטמאת", ומשמע: מטומאות של קודש.

וממשיכים לדון: יכול על כל טומאה שבקודש, יהא שעיר זה מכפר? תלמוד לומר: "ומפשעיהם לכל חטאתם", ומלשון זו עולה שמדובר בחטאים דומיא [בדומה] לפשעים (עבירות של זדון), מה פשעים שאינם בני קרבן, שהרי אין מביאים קרבן חטאת על זדון, אף חטאים שמדובר עליהם כאן, שהשעיר הפנימי מכפר עליהם, הם חטאים שאינם בני קרבן, שאין בהם התנאים לחייב קרבן חטאת. והם אלו שמתחילה לא היתה בהם ידיעה על הטומאה, לפי שאין מביאים קרבן חטאת אלא על טומאה שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים.

וממשיכים לדון: ומנין לטומאה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, ששעיר זה תולה, למרות שאינו בר קרבן? תלמוד לומר "לכל חטאתם" — חייבי חטאות במשמע כלומר, אלו שיכולים לבוא לידי קרבן חטאת. ומי שהיתה לו ידיעה בתחילה ונעלמה ממנו, הרי ייתכן שיחזור וייוודע לו — ואז יתחייב חטאת. ועל כך נאמר שעד שייוודע לו — השעיר הפנימי תולה ומכפר עליו. ומעתה באים לבאר דברי ברייתא זו.

אמר מר [החכם]: יש לי בענין זה של כפרת שעיר הפנימי ביום הכיפורים, להביא שלש טומאות: טומאת עבודה זרה, וטומאת גילוי עריות, וטומאת שפיכות דמים.

ושואלים: האי [אותה] טומאת עבודה זרה שיש להביא בענין זה, היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אי [אם] במזיד עבר — הרי בר קטלא [בן עונש מיתה] הוא, ואין לו כפרה בקרבן, אי [אם] בשוגג — הלוא בר [בן] קרבן חטאת הוא, ואין מתכפר לו עד שיביא את חטאתו!

ומשיבים: מדובר במזיד ובמקרה שלא אתרו ביה [התרו בו], ואז אין עונשים אותו במיתה, וכן בשוגג ובמקרה שלא אתיידע ליה [נודע לו] על חטאו עד יום הכיפורים, והיה מקום לומר שיתכפר בשעיר הפנימי.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and it is written there with regard to the red heifer: “Whoever touches the corpse of a man who died and is not sprinkled, he will have contaminated the Tabernacle of God…he will be impure, his impurity is still upon him” (Numbers 19:13). This verbal analogy teaches that just as there the verse is referring to the defiling of the Temple, so too here, the sliding-scale offering is brought to atone for the defiling of the Temple.

The Gemara asks: But if so, why do I need the term “through which” (Leviticus 5:3)? The Gemara earlier derived from this term that one who is impure and unwittingly eats teruma is not liable to bring a sliding-scale offering. The Gemara has now derived that the sliding-scale offering atones specifically for the unwitting defiling of the Temple. If so, it is obvious that one is not liable for unwittingly eating teruma, and the phrase is superfluous.

The Gemara answers: The term “through which” serves to include one who was rendered impure by eating the unslaughtered carcass of a kosher bird. Unlike other impure items, which render impure any person who touches them, the carcass of a kosher bird renders a person impure only if he eats it. Therefore, one might have thought he would not be liable for entering the Temple if he was rendered impure by having eating the carcass of a kosher bird. The extra term is therefore necessary to teach that one is liable.

The Gemara challenges: But didn’t you say above that the term “through which” is a restriction? How can you now use it to include additional cases? The Gemara explains: It is precisely because it is a restriction that it includes additional cases. As it is written at the beginning of that verse: “Or if he will touch an impurity of a man” (Leviticus 5:3), which indicates that one who is impure with a form of impurity that can impart impurity through touching, yes, he is liable for defiling the Temple by entering it in his impure state. But if one is impure with a form of impurity that cannot impart impurity through touching, then one would not be liable. Therefore, the verse opens with a restriction, and when the verse continues, and it is written “through which,” which is also a restriction, this constitutes a restriction after a restriction, and a restriction after a restriction serves only to amplify the halakha, applying it to additional cases.

§ The mishna continues: For cases in which one had awareness at the beginning, but then transgressed during a lapse of awareness and still had no awareness at the end, the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary on Yom Kippur, and Yom Kippur itself, suspend any punishment that he deserves until he becomes aware of his transgression, at which point he must bring a sliding-scale offering. The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the internal goat offering: “And he shall effect atonement upon the Sanctuary from the impurities of the children of Israel and from their acts of rebellion, for all their sins” (Leviticus 16:16).

With regard to this matter, i.e., the atonement effected by the sacrifice of the goat, I can state that this verse serves to amplify the atonement by teaching that the goat offering atones for the following three sins, which the Torah is referring to as impurities: The impurity of the sin of idol worship, and the impurity of engaging in forbidden sexual relations, and the impurity of perpetrating bloodshed.

The baraita demonstrates that each of these sins is referred to as impurity: With regard to idol worship the verse states: “For he had given his offspring to Molekh in order to render impure My Sanctuary” (Leviticus 20:3). With regard to forbidden sexual relations the verse states: “You shall safeguard My charge not to do any of the abominable traditions that were done before you and not to render yourself impure through them” (Leviticus 18:30). With regard to bloodshed the verse states: “The land will not atone for the blood that was spilled on it except through the blood of the one who spilled it; you shall not render the land impure” (Numbers 35:34). One might have thought that the goat offering would atone for these three types of impurities. To counter this, the verse states: “From the impurities of the children of Israel” (Leviticus 16:16). The restrictive term “from” indicates that it atones for some impurities but not for all impurities.

The baraita derives the type of impurity for which the goat offering does atone: What do we find is the impurity that the verse differentiates from all other impurities? You must say that the verse is referring to the defiling of the Temple or its sacrificial foods. It is specifically for this transgression that the Torah provides one with the means of achieving atonement, i.e., by bringing a sliding-scale offering. So too here, since the verse limits the atonement of the goat offering to transgressions involving impurity, it is logical that it can also atone only for the defiling of the Temple or its sacrificial foods. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Shimon says: It is not necessary to derive which transgressions the goat offering atones for by comparing the verse written concerning it to a different verse. Rather, from its own place, i.e., from the verse about the atonement effected by the goat itself, it can be determined, as it states: “And he shall effect atonement upon the Sanctuary [hakodesh] from the impurities of the children of Israel,” which should be interpreted as saying that it atones for the defiling of anything sacred [kodesh], i.e., the Temple or its sacrificial foods.

The baraita continues: One might have thought that this goat offering would atone for all cases of the defiling of the Temple, even where there was awareness at the beginning and at the end. To counter this, the verse states: “And from their acts of rebellion, for all their sins” (Leviticus 16:16), which indicates that the goat offering atones only for sins that are similar to acts of rebellion. Just as it atones for acts of rebellion that are not subject to atonement through an offering, as sin-offerings brought by an individual are brought only for unwitting sins, so too, it atones only for sins that are not subject to atonement through an offering. As long as one does not become aware of his sin, it cannot be atoned for through the sliding-scale offering. Accordingly, the goat will atone for it.

The baraita continues. And from where is it derived for a case in which one had awareness at the beginning but did not have awareness at the end, that this goat suspends the punishment that he deserved until he becomes aware of his transgression? The verse states “for all their sins,” from which it is indicated that the goat offering atones only for those who are potentially liable to bring a sin-offering, i.e., the sliding-scale offering, should they become aware of their sin.

The Gemara clarifies some of the details of the baraita. The Master said: With regard to this matter, I can state that this verse serves to amplify the atonement by teaching that the goat offering atones for the following three sins, which the Torah is referring to as impurities: The impurity of the sin of idol worship, and the impurity of engaging in forbidden sexual relations, and the impurity of perpetrating bloodshed.

The Gemara asks: Concerning this sin of idol worship, for which one might have thought the goat would atone, what are the circumstances? If you say the reference is to a case where he transgressed intentionally, then one can counter that he is subject to the death penalty and no offering will atone for his sin. And if you say the reference is to a case where he transgressed unwittingly, then one can counter that he is liable to bring his own sin-offering for his transgression, and the goat will not atone for him.

The Gemara answers: The goat offering atones in a case where he transgressed intentionally but witnesses did not forewarn him about his transgression, and therefore he is not liable to receive the death penalty. It also atones in a case where he transgressed unwittingly, but by the time Yom Kippur arrived he had still not become aware of his transgression and therefore he was not liable to bring an offering.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מה להלן (קרבן) [טומאת מקדש] אף כאן קרבן בטומאת מקדש וקדשיו. אשר יטמא בה לרבות נבלת עוף טהור דלא מטמא במגע אלא בבית הבליעה:

ת"ר וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל.

יש לי בענין זה להביא ג' טומאות. טומאת ע"ז וטומאת גליו עריות וטומאת שפיכות דמים.

טומאת ע"ז שנאמר למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי. בג"ע כתיב כו'. עד ומנין שעל שיש בה ידיעה בתחלת ואין בה ידיעה בסוף שעיר ויוה"כ תולה. שנאמר לכל חטאתם חייבי חטאות במשמע. אוקמוה [טומאת ע"ז] יש לומר לך אם הוא במזיד ולא אתרו ביה דלאו בר קטלא הוא.

או בשוגג ולא אתיידע ליה דלאו בר קרבן הוא שעיר זה תולה הוא הדין בטומאת גלוי עריות וטומאת שפיכות דמים כו'.

האי ע"ז היכי דמי אי במזיד בר קטלא הוא ואי בשוגג בר קרבן הוא. איכא למידק, וכי מוקמינן ליה גבי טומאת מקדש וקדשיו מי לא מוקמת ליה בשוגג ולא אתידע ליה הכא נמי פשיט' בשוגג ולא אתידע ליה בסוף ואיפשר דאגב דבעינן אי במזיד בר קטלא הוא בעינן נמי שוגג.

והא דאמרי' אי במזיד. לאו דוקא (או) [אי], אלא ה"ק במזיד בר קטלא הוא וקשיא ומפשעיה' בשוגג בר קרבן הוא וקשיא לכל חטאתם לא צריך לאשמועי' להנך דאתו לכל חטאת דכולהו אתו לכלל חטאת דהא לא בעינן ידיעה בתחלה וכן נמי אי מוקמי' ליה בשפיכו' דמים ליכא למידרש הכי דהא לא אתי שפיכות דמים לכלל חטאת לעולם אלא קרא לאפוקי מצורע ויולדת אתא והכי מדריש לכל חטאתם ולכל טומאותם ואיצטריך דאי נמי מוקמי' לקרא בטומאת ע"ז וג"ע אף שאר עברות דטומאה כגון טומאה וקדשיו בכלל.
ועוד איפשר לומר, דאיצטריך לכל חטאתם לאשמועינן דמכפר בטומאת מקדש וקדשיו לשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף דהא כולהו איתנהו בכלל אלא שאין זה נכון דכיון דאיכא שפיכו' דמים דלא אתי לכלל חטאת ליכא למדרש ביה הראוי לחטאת עד דאתי לכלל חטאת אלא לאפוקי מצורע ויולדת איצטריך וכדפרישית.
ואי קשיא, שעיר החיצון על מה מכפר כיון שהפנימי מכפר על שאין בה ידיעה בטומאת ע"ז חיצון על מה מכפר שהרי לר' יהודה הוקשו ועל מה שהפנימי מכפר חיצון מכפר הא נמי כדאמרנא דפנימי מכפר אף ע"ז והוא הדין לטומאת מקדש וקדשיו כשאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף, נמצאת אומר על שזה מכפר זה מכפר אעפ"י שזה מכפר כפרות אחרות.

יש לי בענין הזה לרבות ג' טמאות. פי' הרב ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל שלא מצינו בכלל עבירות שבתורה שנאמ' בעושה אותן שם טומאה אלא באלו בלבד, ואין לשון זה מחוור לי שהרי באכילת שרצים נאמר (ויקרא יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ (על הארץ) ולא תיטמאו בהם, ולא בח' שרצים כתב אלא בכל השרצים עד כל מרבה רגלים.
ועוד קשיא לי אבריתא למה לא גמרה יש לי להדיא ג' טמאות הללו וטומאת יולדת וטומאת מצורע, וא"ת שלא מנה כאן אלא טמאות שמביא עליהן קרבן הא ליתא דהא קא חשיב שפיכות דמים דאינו בא לכלל קרבן לעולם, וצ"ע.

האי ע"ז ה"ד. א"ל וכי מוקמי' ליה גבי ט"מ וקדשיו לאו הכי דינא דאי מזיד בר קטלא הוא ואי שוגג בר קרבן הוא, וי"ל דאגב דבעי' אי במזיד בר קטלא הוא בעי' נמי שוגג ולאשמעי' דינא ולא אתרו ביה.

ת"ר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל פי' מקרא זה כתוב בפ' אחרי מות גבי שעיר הנעשה בפנים שהוא פר ושעיר הנשרפים שמתן דמן לפנים והוא בן זוגו של שעיר עזאזל:

יש לי בענין זה ג' טומאות טומאת ע"ז וכו' פי' דכיון דכתב טומאות סתם י"ל שהשעיר הזה מכפר על ג' טומאות הללו כלומר אף על ג' טומאות הללו ולא אלו דוקא דהא מהיכא תיתי להביא את אלו ולהוציא אידך ועוד דהא איתקש חיצון לפנימי כדאיתא לקמן לומר שעל מה שזה מכפר זה מכפר ואילו חיצון אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו כדלקמן אלא דאף ג' אלו קאמר ומעתה לא סוף דבר יש להביא ג' אלו דה"ה שיש להביא עון טומאת תרומ' וטמא ששימש ולרבותא נקט הני שאע"פ שהם חמורות מאד ביהרג ואל יעבור וגם אינם טומאה ממש אלא שנקראו בשם טומאה אע"פ כן יש להביאם ואע"פ שאין כל אלו בשעיר חיצון כיון שיש בשניהם טומא' מקדש וקדשיו שפיר דרשי היקשא לומר שעל מה שזה מכפר זה מכפר אבל ליכא למימר שיהא גם החיצון מכפר על כל אלו למאי דס"ד השתא דבשלמא בטומאת מקדש וקדשיו יש מקום לשניהם שהא' יכפר בשיש בה ואין בה וא' בשאין בה ויש בה דלגבי טומאת מקדש וקדשיו גלי רחמנא ידיעה אבל באידך עבירות דעלמא אין חילוק בכולן וכולן מאין בה ויש בה וא"כ השעיר האחד יכפר כפרה שלימה והדבר פשוט דלמאי דס"ד השתא לא היינו מעמידין השעיר הזה שבא להגין בלבד דההוא לא שייך אלא בטמ"וק דשייך בה יש בה ואין בה דלמאי דס"ד השתא הא דכתיב ומפשעיהם לכל חטאתם אינו אלא לדרוש כל חטאתם ולא כל טומאתם כדאמרינן לקמן בשמעתין ומתני' על מסקנא וקושטא דמילתא אתיא וזה פשוט וא"ת והאיך אפשר להביא ג' טומאות אלו או אידך דאמרינן לעיל דהא בשעיר פנימי זה כתיב אחת ודרשינן לקמן כפרה א' מכפר ואינו מכפר שתי כפרות וי"ל שזו אינה קושיא כלל כי מ"ש לקמן שאינו מכפר ב' כפרות אינו אלא על שאינו מכפר ב' מיני כפרה וכדאיתא לקמן בכולה סוגיין אבל מין כפרה א' מכפר אפי' על כמה עבירות ותדע דהא במסקנא נמי מכפר על קדש ומקדש שהן ב' עבירות חלוקות באזהרה ועונש:

בע"ז הוא אומר למען טמא את מקדשי פי' גבי מוליך ואפי' למ"ד דמוליך לאו ע"ז הוא בפ' ד' מיתת מ"מ בשם דע"ז ממש דחמירא איקרי טומאה ובר מהני מדברי קבלה יש ל' טומאה בע"ז בכמה מקומות אלא דבעי תנא למינקט ליה מן התורה:

גי' הספרים שונים כולם מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל הטומאות בטומאת מקדש וקדשיו פי' בענין קרבן עילה ויורד אף כאן נחלוק ופי' אף כאן נחלוק בטומאת שעיר זה משאר טומאות לדון כפרתו על טומאת מקדש וקדשיו ורש"י ז"ל מחק גי' זו וגורס אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר. וא"צ למחוק זה:

רש"א ממקומה הוא מוכרע הרי הוא אומר וכפר על הקדש וכו' וא"ת והא במסכ' יומא מוכח דהקדש הזה היינו מקדש כלומר קדש הקדשים שמזה שם מדם השעיר וכדכתיב עליה וכן יעשה לאהל מועד וכדאמרינן לקמן וי"ל דאה"נ ומיהו להכי אפקי בלשון קדש ללמד על קדש ממש וכולה ברייתא מפרש בשמעתין ואזיל:

האי ע"ז ה"ד אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר קרבן הוא ואיכא למידק מאי קושיא ודילמא גזירת הכתוב שיכפר אף על המזיד ועל בר קרבן מכיון דכתיב וכפר על טומאות בני ישראל וכמו ששעיר המשתלח היה מכפר על כמה עונות ופשעים וכ"ת דקושיין משום הא דדריש בסיפא דברייתא חטאים דומיא דפשעים דלא הוו בני קרבן אלא שיבאו לכלל קרבן אין לומר כן חדא דהשתא על דרשא דת"ק בלחוד קיימינן ולא עוד אלא דלמאי דס"ד השתא להביא שלש טומאות אין לדרוש כן דהא בשלש טומאות אלו אין לחלק בין שיש ידיעה בתחילה או לא שאין ידיעה בתחלה אלא בקרבן עולה ויורד דטומאת מקדש וקדשיו ושאר עבירות כל קרבנם באין בה ויש בה ידיעה בסוף ולכן יבאו לכלל חטאת ועוד דשגגת ש"ד בר גלות הוא ולא בא לכלל חטאת לעולם וא"כ הדרא קושיין לדוכתא מנ"ל למיפרך הכי והנכון בזה דסמכין דקושין דפשיטא לן הכי ממה ששנינו בפרק ב' דכריתות לענין שעיר המשתלח חייבי חטאות ודאין שעברו עליהן יום הכפורים חייבין ואשמות תלויין פטורים ושקלינן וטרינן עלה בגמר' טובא מנ"ל שאין שעיר המשתלח מכפר עליהן עד דמייתינן מקראי ומייתי נמי חייבי מלקות וחייבי מיתות ודאין אע"פ שעבר עליהם יוה"כ חייבין מעתה ה"ה לענין שעיר הפנימי דהא סתמא תנן חייבי חטאות ודאין חייבין ועוד דהא איתקש שעיר פנימי ושעיר המשתלח וכדכתיב את שני השעירים ולא עוד אלא שלא הקשה עליהם בגמרא אלא משעיר המשתלח לפי שכתוב עליו והתודה עליו כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם והוא במשמע שיכפר על הכל ואפ"ה דרשינן שאינו מכפר על אלו דכתיב על כל פשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים שאינן בני קרבן ומייתינן נמי שאינו מכפר על חייבי מיתות וחייבי מלקות אלא על עשה ועל לא תעשה שאין בהם דבר מכל אלו ומשום דהא פשיטא לן נקטינן לה הכא בהדיא ולא מייתינן אפילו משנת כריתות:

כבר ידעת בנבלת עוף טהור שאינה מטמאה במגע ובמשא אלא שמטמאה כגריס בבית הבליעה כל שנטמא בה ונכנס למקדש או אכל בשר קדש חייב כבשאר הטמאות אע"פ שאין בה טומאת מגע:

העבירות כלם התיחס להם שם במקרא בלשון טומאה והוא שאמר הנביא דרך כלל הנה נפשי לא מטומאה ובפרט העבירות אתה מוצא כן בהרבה מהן הרי שבע"ז נאמר למען טמא את מקדשי בגלוי עריות נאמר לא תטמאו בכל אלה ובשפיכת דמים נאמר ולא תטמא הארץ ונאמ' בשעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל יכול יהא מכפר על העבירות כלם ואע"פ שבאלו שהזכרנו יש בקצתן מיתה בזדונן ובכלן קרבן בשגגתן מ"מ אתה יכול לפרשן במזיד בלא התראה ובשוגג בשלא נודע לו ת"ל מטומאות ולא כל טומאות מעתה ממקומו הוא מוכרע שלא דבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שהרי נאמר על הקדש וממה שנ' בו לכל חטאתם משמע חייבי חטאות וממה שנ' מפשעיהם משמע דבר שאין בו חטאת שהרי פשע לשון מזיד הוא הא כיצד דבר שאין בו עכשו חטאת אלא שראוי לבא לידי חטאת שזה תולה עד שיביא חטאתו וזהו יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף וכפרה מכל וכל אין כאן שהרי כתי' חטאת אלמא שאפשר לבא לידי כך:

מתני' יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים וי"הכ תולה עד שיודע לו ויביא עולה ויורד תנו רבנן וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל וגו' יש לו בענין הזה להביא שלש טומאות טומאת עבודת כוכבים ומזלות וטומאת עריות וטומאת שפיכת דמים פירוש שלא מצינו בכל עבירות שבתורה שנאמר בעושה אותן שם טומאה אלא אלו בלבד בעבודת כוכבים ומזלות הוא אומר למען טמא את מקדשי וגו' בגילוי עריות הוא אומר ולא תטמאו בהם בשפיכת דמים הוא אומר ולא תטמא את הארץ וגו' יכול זה שאמר הכתוב בשעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל על שלש טומאות הללו יהא שעיר זה מכפר כגון שהי' במזיד ולא אתרו ביה שנמצא שאינו חייב בידי אדם כלום אבל מתחייב הוא בידי שמים אי נמי כגון שעבר עליהן בשוגג ולא אתודע ליה כדי שיביא קרבן בעבודת כוכבים ומזלות ובעריות ויתחייב גלות בשפיכות דמים וכדאוקימנא לקמן יכול יהי' שעיר זה מכפר עליו וממרק ממנו העון ולא יהיה חייב כלום בידי שמים ת"ל מטומאות ולא כל טומאות לפי שלשון מטומאות מקצת הטומאות הוא משמע כלומר וכפר על הקדש ממקצת הטומאות וכיון שלא בירר איזה טומאה היא שמכפר עליה ואיזו טומאה היא שאין מכפר עליה יש לנו לומר אי זו טומאה זו שמצינו שחלק הכתוב אותה משאר הטומאות הוי אומר טומאת מקדש וקדשיו שחלק בה הכתוב להביא קרבן עולה ויורד מה שאין כן בשאר הטומאות לפי שגגתן בקרבן קבע הוא מתחייב אף טומאה זו שחלק בה הכתוב מכלל הטומאות לענין שיהא שעיר תולה טומאת מקדש וקדשיו היא. ואם תשאל והרי טומאת שפיכות דמים שחלק בה הכתוב בשגגתה שיגלה וכיון שכן אמאי לא אקשינן בגמ' ואימא טומאת שפיכת דמים דחלק שיגלה היינו טעמא דלא מקשינן הכי משום דשוגג דשפיכות דמים לאו בר קרבן הוא כלל דהא קיימא לן דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת וזדון הרוצח בהריגה הוא ולא בכרת וכיון שכן זה שגולה ואינו מביא קרבן לאו חלק הוא.

הא דאמרינן אי נמי בהנך דלאו בני גלות נינהו פי' הנך דהוו שוגג קרוב למזיד ומפורשין הן במסכת' מכות בפרק אלו הן הגולין דף ז'.

בא"ד אבל אי לאו ג"ש דרבי כו' אלא אדרבה הוה ממעטינן ליה מכי יגע ובה אתא למעוטי תרומה כו' עכ"ל גם בכאן מקשה אבן לב דמדאיצטריך ג"ש דטומאתו נמי הוה ממעטינן תרומה דאם לא כן לא איצטריך ג"ש דטומאתו ואנו נילף כולהו במה מצינו וא"כ לא איצטריך בה למעט תרומה אלא דאתא לרבות נבילת עוף טהור וכבר כתבנו בזה דמדאיצטריך ג"ש לא הוה ממעטינן אלא טמא ששימש דלא נילף ליה נמי במה מצינו ולא הוה ממעטינן תרומה דאיתקש ולכך איצטריך בה למעט תרומה אבל השתא דאיצטריך גזירה שוה דרבי ע"כ דלית לן למילף מהיקשא ואימעיט תרומה ולא איצטריך בה אלא לרבות נבלת עוף טהור ועוד נראה לי בזה דודאי אין ג"ש למחצה ובהך גזירה שוה דטומאתו ידע תלמודא דאתא נמי למלתא אחריתא ומדאיצטריך לית לן למעוטי תרומה אלא מבה ודקאמרי התוספות ואיצטריך ג"ש לאפוקי תרומה היינו דהתלמוד שהביאה היינו לאפוקי תרומה אבל רבי דנקט הך ג"ש דבהמה טמאה להך מלתא דהכא ע"כ דידע דלא אתא אלא להך מלתא ונילף מיניה שפיר מדאיצטריך למעט תרומה ובה לרבות נבלת עוף טהור ודו"ק:

בא"ד ומיהו תימה ל"ל ג"ש דרבי תיפוק ליה מג"ש דטומאה דלענין קודש כו' עכ"ל הך קושיא לר"י דדריש בהדיא הך ג"ש דטומאתו דהתם לענין קודש אבל לת"ק איכא למימר דלא דריש לה לענין קודש ואתיא טומאתו דהתם לשום דרשא אחרינא כמ"ש התוספות גבי טומאה דתרומה ודו"ק:

בד"ה יש לי בענין כו' וליכא למימר דהכי קאמר יש לי להביא אחת משלש טומאות דאם כן כו' עכ"ל לשון דאם כן הוא מגומגם ויש להגיה דאכתי במקום דא"כ וק"ל:

בד"ה אי בשוגג כו' ואם תאמר ונוקי כגון דאתיידע ליה סמוך כו' עכ"ל לכאורה קשה ודקארי לה מאי קארי לה הכא דהא כבר כתבו הא דפשיטא ליה הכא דלא מכפר אבר קרבן דסמיך אסיפא דברייתא ומוקמי לה לקמן דלא תלי ליה אפי' באתיידע סמוך לשקיעת החמה ויש ליישב דודאי מעיקרא דלא אסקי אדעתייהו למילף משעיר המשתלח דלא תלי אבר קרבן לא הוה פסיקא להו דסמיך המקשה דפשיטא ליה דלא תלי אבר קרבן אלא משום דסמיך אסיפא אבל השתא איכא למימר דסמוך המקשה אקל וחומר דשעיר המשתלח ולא אסיפא ומש"ה הקשו ואם תאמר ונוקי כגון דאתיידע כו' דבשעיר המשתלח כה"ג תולה כמו שכתבו התוספות לקמן ותירצו דסמיך המקשה אסיפא ולא אשעיר המשתלח ובאבן ל"ב האריך בזה לאין צורך וק"ל:

בד"ה במזיד ולא כו' אין לחוש כיון דתלי נמי אטומאת מקדש כו' עכ"ל נקטו במלתייהו טומאת מקדש וקדשיו משום דלפי האמת איירי בהכי מיהו למאי דבעי למימר דאיירי נמי בשלש טומאות הוה מצי למפרך דאין לחוש דלא אתי לכלל חטאת בש"ד כיון דאתי לכלל חטאת בע"ז וג"ע בשוגג ולא אתיידע וק"ל:

בא"ד וא"ת והיאך אפשר לאוקמא במזיד כו' דהיינו אין בה ויש בה כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דלא משכחת כו' באין בה ויש בה משום דבע"ז ובג"ע וש"ד הוה בר קרבן אך יש לדקדק בדבריהם דמהיכא פסיקא להו השתא דמיירי כפרת חיצון באין בה ויש בה דאי משום היקשא דמתני' על מה שזה מכפר זה מכפר דהא השתא דאוקמא הפנימי במזיד היינו ביש בה ויש בה ולא הוי דומה ממש מיהו איכא לאשכוחי במזיד נמי ביש בה ואין בה ששכח על שעבד ע"ז וג"ע וש"ד במזיד והוי שפיר דומה בדקתני במתניתין מיהו קשה דטפי הוה ליה להקשות היאך אפשר לאוקמא בשוגג ולא אתיידע בע"ז דהיינו אין בה ואין בה וכפרת החיצון לא הוי דומה לו דמיירי באין בה ויש בה ועוד נראה דפסיקא להו דע"כ איירי החיצון באין בה ויש בה בע"ז וג"ע וש"ד דבמזיד ביש בה ואין בה וכן יש בה ויש בה הרי הפנימי מכפר ובאין בה ואין בה שעירי רגלים וראש חודש מכפר מדכתיב לה' שאין מכיר בו אלא ה' וא"כ ע"כ החיצון אינו מכפר רק באין בה ויש בה והא לא משכחת לה בשאר עבירות דהוי בר קרבן ואהא תירצו דאין לחוש כיון דבטומאת מקדש וקדשיו ניחא דאיירי באין בה ויש בה דאינו בר קרבן אבל אי מיירי הפנימי בשוגג ולא אתיידע מצי איירי החיצון ביש בה ויש בה או יש בה ואין בה דהוי מזיד בע"ז ג"ע ש"ד מיהו קשה איך שיהיה אמאי לא תקשי להו למאי דבעי למימר דהפנימי מכפר בע"ז וג"ע וש"ד שוגג ולא אתיידע דהיינו דאין בה ואין בה הא שעירי רגלים וראש תודש מכפרים על זה מדכתיב לה' חטאת מי שאין מכיר בו אלא ה' ודוחק לחלק בין ע"ז ג"ע וש"ד ושאר עבירות ודו"ק:

בד"ה בשוגג ולא כו' ואם תאמר והמקשה מה היה סבור כו' ויש לומר דמטומאת כו' אתי שפיר דאיכא לאוקמא במזיד כו' עכ"ל צ"ע דאכתי המקשה היאך היה סבור לפרש סיפא דברייתא ומנין ליש בה ידיעה כו' תלמוד לומר לכל חטאת דהיינו לכלל חטאת וע"כ דהיינו בשוגג ולא אתיידע בטומאה וקודש ויש לפרש בדוחק גם הסיפא דמיירי במזיד ושוב מצאתי בתשובת ר"ש מודינא בסי' רמ"ה שהקשה כזה ודו"ק:

תוס' בד"ה ואיצטריך ג"ש לאפוקי כו' כצ"ל:

בד"ה אי בשוגג כו' על שאר עבירות כו' כצ"ל:

תד"ה יש. אכתי כו' אוכל תרומה בטומאה וטמא ששמש. והא דכתיב לכל חטאתם דמשמע חייבי חטאות כדלקמי' עי' לקמן בתד"ה במזיד:

בא"ד וכ"מ לשון הקונט'. לקמן הוא (ח' ב') בד"ה א"ק אחת בשנה ועי' לקמן (י"ב ב') תד"ה ועל זדון:

תד"ה אי. כדדרשינן ביה התם. הוא בכריתות (כ"ה ב') וכדמוכח התם שכתבו הוא שם (כ"ו):

תוס' ד"ה יש לי להביא כו' וליכא למימר דהכי קאמר כו' דא"כ אמאי איצטרך מטומאה ולא כל טומאה כו'. המהרש"א ז"ל הגיה דאכתי אמאי איצטרך. ולפע"ד לקיים גי' הספרים שלפנינו דודאי אקרא לק"מ דאי לא הוה כתיב מטומאה ולא כל טומאה נהי דהוה ילפינן אחת מכפר ולא שתים ומאי ניהו מקדש וקדשיו שחלק הכתוב מ"מ לא הוה ידעינן לחלק בעבירה דמקדש וקדשיו גופא בין יש בה ואין בה לאין בה ויש בה דנימא דאינו מכפר רק איש בה ואין בה אבל דכתיב מטומאות ולא כל טומאות דמיניה ילפינן דקאי רק אמקדש וקדשיו אם כן אחת ע"כ לחלק בין העבירה עצמה בין יש בה ואין בה לאין בה ויש בה ולק"מ אקרא רק הקשו בתחלה אהמקשן דלא ידע מיעוטא דמטמאות ואם כן לפי הה"א אתי' אחת עבירה אחת מכפר כו' ומאי מקשה וע"כ דמקשה א' מג' עבירות אם כן לא היה המתרץ צריך להשיב לו מטומאות אע"פ דהאמת כן הוא מ"מ היה יכול להשיבו לפי דרכו דמאחת נמי נדע דוקא מקדש וקדשיו שחלק הכתוב ודוק:

ד"ה בשוגג כו' אבל קשיא דאטומאות מקדש וקדשיו כו' לקמן י"ו ע"ב משמע ברש"י דנטמא בעזרה לא הוה בלאו דולא יטמאו מחניהם ואפ"ה מחייב כרת כמו פסח ומילה ואם כן איכא למימר דהמקשה הוה סבור דמכפר אנטמא בעזרה דוקא וע"ש בתוספות ד"ה תנהו ענין כו' ומה שכתבתי שם:

תוס' ד"ה וכפר על הקדש אע"ג דבמקדש איירי כדמוכח לקמן כו' פי' מדאמרינן לקמן ההוא מבעי' ליה כי היכי דעבד לפני ולפנים הכי נעבד בהיכל כו' ואם כן נהי דר"ש פליג וס"ל דההוא מוכן יעשה נפקא מ"מ מודה פשטי' דקרא במקדש איירי ובאם אינו ענין להזאה בהיכל דנפקא מוכן יעשה מוקמת ליה אכפרת טומאת מקדש וממילא ידעינן נמי קדש מדאפקי' רחמנא בלשון קדש ופשוט וק"ל:

בד"ה אי בשוגג בר קרבן הוא כו' וא"ת ונוקי כגון דאתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה כו' ובמהרש"א הקשה דקארי ליה מאי קארי ליה ע"ש. ולפע"ד דלפי הה"א הלז דשעיר הנעשה בפנים מכפר נמי על ג' עבירות החמורות מלבד מקדש וקדשיו ועוד על כמה עבירות שהזכירו תוס' ד"ה יש לי וכו' וגם הרשב"א בחידושיו הזכיר עוד כמה עבירות אם כן תו ליכא קושיא משעיר המשתלח ואפשר דעדיף כפרתו מכפרת השעיר ואיצטרך מפשעיהם לכל חטאתם לגופיה דלא יכפר כפרה גמורה אפי' בהנך דבני קרבן ואם כן לא מוכח עדיין דלא יתלה על היכא דאתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה ושפיר הקשו התוס' לפי זאת הה"א מיהו אפשר דעכ"פ הוי ק"ו משעיר המשתלח שכפרתו מרובה שמכפר כפרה גמורה אחייבי עשה ול"ת ופוטר נמי מאשם תלוי משא"כ הפנימי שאינו רק תולה ואפשר שזהו נכלל בכוונת תי' תוס' וי"ל דהאי נפקא לן מסיפא דברייתא דלא תלי ליה דייקא ודוק:

בד"ה בשוגג ולא אתיידע ליה כו' וא"ת והמקשה כו' דכי מוקמי' ליה בטומאת מקדש וקדשיו. ואולי יש לומר דהמקשן היה סבור מסברא דכפרת פנימי ע"כ במילתא אחריתי ומעולה מכפרת רגלים דאל"ה מאי רבותי' שנכנס דמו לפני ולפנים וא"כ אי איירי במקדש וקדשיו איכא למימר רגלים מכפרין אאין בה ואין בה ופנימי אאין בה ויש בה משא"כ בהנהו ג' עבירות אי איירי נמי בלא אתיידע ליה והיינו אין בה ואין בה דאין לחלק בין יש בה ואין בה לאין בה ואין בה בשאר עבירות אם כן מה בינו לרגלים נהי דלא קשה מאחת בשנה דאיכא למימר רגלים מכפרין אאין בה דמקדש וקדשיו דוקא כמו שתי' תוס' כה"ג לעיל בד"ה במזיד כו' מ"מ הא קשי' מאי רבותי' דפנימי וע"ז משני במזיד ולא אתרו ביה ובשוגג ולא אתיידע ליה פי' כיון דמכפר נמי אמזיד שפיר אית ליה רבותא טובא ודו"ק:

בגמרא וכתיב התם טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת מקדש. משמע הכא להדיא דבביאת מקדש אפי' מחוסר כיפורים חייב בעולה ויורד דהא האי עוד טומאתו בו דרשינן ליה בגמרא בכמה דוכתי דאתי לרבות מחוסר כיפורים והיינו לכרת דכתיבא בהדיא בהאי קרא גופא ועוד דלאיסורא ודאי לא איצטריך דמפרשת יולדת ילפינן לה דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה נמצא ממילא דהאי טומאתו דעולה ויורד נמי איירי אפי' במחוסר כיפורים דהכא כתיב קרא או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו ודרשינן מינה בת"כ דהאי לכל טומאתו לרבות טומאת מגע זבין וזבות נדות ויולדות והנך כולהו מחוסרי כפרה נינהו וא"כ לפ"ז אין מקום למה שהקשו התוס' דהשתא דאיכא ג"ש דטומאתו טומאתו למאי איצטריך ג"ש דרבי ולמאי דפרישית א"ש טובא דאפי' אם נאמר דרבא אית ליה האי היקישא דבכל קודש וג"ש דר' יוחנן בפ' אלו הן הלוקין דיליף טומאתו דקודש מטומאתו דמקדש אפ"ה איצטריך נמי הך ג"ש דאי מחד מהנך ה"א דטבול יום ומחוסר כיפורים נמי חייבין בעולה ויורד כמו במקדש מש"ה איצטריך האי ג"ש דרבי למימר דלענין עולה ויורד לית לן למילף קודש ממקדש בשום ילפותא אלא דלקודש איצטריך ג"ש באפי נפשה וממילא אימעטו טבול יום ומחוסר כיפורים מעולה ויורד כיון דבאכילת קדשים ליכא כרת בהנך כמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא דבפ"ג בהלכות ביאת מקדש כתב להדיא דחייב כרת בטבול יום ומחוסר כיפורים ובהלכות פסולי מוקדשין כתב להדיא דטבול יום ומחוסר כיפורים אין בהם חיוב כרת ולע"ד שמכאן הוציא הרמב"ם דין זה כיון דלכ"ע אית להו ג"ש דרבי ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל חילוק דין זה דטבול יום ומחוסר כיפורים בהלכות שגגות לענין עולה ויורד יבואר לקמן בריש פרק ב' אי"ה כן נראה לי נכון ודו"ק:

בתוספות בד"ה אתיא טומאתו טומאתו ואע"ג דגבי תרומה נמי כתיב טומאה בפרשת אמור כו' וא"ת לר"ל דלא גמר ג"ש דטומאה כדאמר בפרק בתרא דמכות מנ"ל וי'ל דאתי' ליה מהיקישא כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו להתוספ' דשפיר אית לן למימר דנהי דלא יליף ריש לקיש הך ג"ש דטומאתו למילף קודש ממקדש היינו משום דע"כ קסבר ר"ל דהאי טומאתו דקודש איצטריך לדרשא אחריתי וטומאתו דמקדש איצטריך למחוסר כיפורים משא"כ הך ג"ש דטומאתו טומאתו דהכא שפיר מצינן למימר דריש לקיש נמי אית ליה דהיינו טומאתו דעולה ויורד מטומאתו דמקדש דע"כ הך טומאתו דעולה ויורד מופנה להך ג"ש ועוד דודאי ניחא לן למילף טומאתו מטומאתו ממאי דנילף טומאתו מוטומאתו דהא בתרומה וקודש כתיב וטומאתו וכה"ג אמרינן בכמה דוכתי ואם כן אין מקום לקושיית התוספות ועוד דלמאי דקשיא להו נמי לאו שפיר משני דלמאי שתירצו דלר"ל אתי' ליה עולה ויורד דקודש מהיקישא דבכל קודש לא תגע כבר כתבתי דבסוגיא דזבחים דף ל"ג מסיק רבינא אליבא דר"ל גופא דהאי היקישא דקודש למקדש מבכל קודש לענין מלקות לחוד איירי וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת ולמה לן השתא בנין אב דהואיל וענש והזהיר בברייתא דלעיל וי"ל דברייתא נמי כו' ונקט בנין אב לאפוקי משאר עבירות עכ"ל כבר כתבתי בתחילת הסוגי' דלשון לאפוקי משאר עבירות לא ידעתי לפרשו דהא בכולה פרשה כתיב להדיא כי תגע בכל דבר טמא וכה"ג טובא דכולה איירי בנגיעת טומאה ואף שראיתי שבעל קרבן אהרן בפרשת ויקרא הרגיש בזה והאריך לפרש בכוונת התוספות דלאפוקי ע"ז וג"ע וש"ד איצטריך האי בנין אב ולדעתי דבריו תמוהים יותר חדא מה"ט גופא דפרישית דכי תגע כתיב ועוד דאם נפרש הך ברייתא בהכי אם כן מאי קאמר הואיל וענש והזהיר דהא ודאי כל שכן דבע"ז וג"ע וש"ד ענש והזהיר בכרת ומיתת בית דין והנלע"ד בכוונתן אפשר דמ"ש לאפוקי שאר עבירות היינו אכילת נבילה ושקצים גופייהו דכתיב בהו לשון טומאה בפרשת שמיני ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם ולא תטמאו את נפשותיכם וכולהו לענין אכילה איירי כדאיתא בכמה דוכתי בתלמוד ובפירש"י פרשת שמיני ואם כן ס"ד דבין לענין טומאה דנבילות ושרצים ובין לענין אכילתן לעולם חייב עולה ויורד דאע"ג דלית בהו כרת אפ"ה מידי דהוי אשמיעת קול וביטוי שפתים ובהא מסיק שפיר הואיל וענש והזהיר דהיינו עונש כרת כי היכי דמפרשינן לה לענין תרומה כנ"ל בכוונת התוספות. אמנם השתא דאתינא להכי נראה שאין אנו צריכין לדוחק זה אלא דבלא"ה א"ש לישנא דברייתא בהא דקאמר הואיל וענש והזהיר והיינו כרת לא פשיטא ליה אלא לבתר דקים לן מג"ש דרבי ומג"ש דטומאתו טומאתו היינו לאשמעינן דעולה ויורד בכרת דוקא תליא מלתא וכדפרישית דאי לאו האי בנין אב ה"א דאפילו היכא דליכא כרת אלא מלקות נמי חייב בעולה ויורד ואפ"ה איצטריך קרא דקודש ומקדש לאשמעינן דסגי ליה בעולה ויורד מש"ה מהני האי בנין אב דלית לן לרבויי בעולה ויורד אלא בהנך דדמו להדדי והיינו עונש כרת דלפ"ז הוי כמו כל בנין אב שבתורה כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בא"ד ומיהו תימא ל"ל ג"ש דרבי תיפוק ליה מג"ש דטומאה דלענין קודש נמי דרשינן ליה בפ"ב דמכות עכ"ל. והניחו בקושי' ולמאי דפרישית לעיל בסמוך אין כאן מקום תימא דאדרבה משמע איפכא דמאן דאית ליה הך ג"ש דטומאתו דמקדש מטומאתו דעולה ויורד על כרחך לית ליה הך ג"ש דטומאתו דקודש מטומאתו דמקדש כיון דתו לא מופנה וצ"ע והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

פיסקא יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף כו' ת"ר וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל גו' יש לי בענין זה להביא ג' טומאות ע"ז וג"ע וש"ד כו'. ולכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי קס"ד לאפוקי פשטא דקרא ממשמעותיה דנהי דהני תלת אשכחן בשום דוכתא דאיקרו נמי טומאה מ"מ סתם טומאה האמורה בתורה לענין קרבן וכפרה היינו לענין טומאת מקדש וקדשיו לחוד שהוציאן הכתוב מכלל שארי חייבי כריתות לענין עולה ויורד שאין בהן קבוע משא"כ בכל חייבי כריתות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בתחילת פי"א וז"ל שינוי יש בטומאת מקדש וקדשיו מבכל חייבי כריתות כו' ע"ש וכל שכן לענין כפרה דאיירי בה הכא שהוציא הכתוב טומאת מקדש וקדשיו מכלל כל עבירות שבתורה שקבע להו כפרה מיוחדת בשעירי ר"ח ורגלים ואשכחן נמי בפ"ק דזבחים בשעירי עצרת שבאין לכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה מעתה ראוין היו ישראל להביא בכל שעה אלא שחיסך הכתוב ובשארי קרבנות ודאי לא אשכחן כה"ג כלל וכ"ש ביום הכיפורים בפר החטאת ושעיר החיצון דפשיטא לן שבאין על טומאת מקדש וקדשיו והיינו נמי דומיא דשאר רגלים דיום הכיפורים נמי בכלל רגל הוא וא"כ ממילא אית לן למימר בפשיטות דפנימי נמי בא על טומאת מקדש וקדשיו והיינו מה"ט דאיתא בתוספתא בפ"ק דמכילתין היה ר"ש אומר קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה שכל עבירות שבתורה מתכפרות בשעיר אחת וטומאת מקדש וקדשיו בל'ב שעירים ומייתי עלה ההוא מעשה דשני אחים כהנים שהביא הש"ס בריש פרק ב' דיומא שלמדנו ממנו דטומאת מקדש וקדשיו קשה עליהן יותר משפיכות דמים ומייתי כמה קראי טובא ע"ש א"כ מאי דוחקיה לאוקמיה בע"ז וג"ע וש"ד דלא אשכחן בשום דוכתא כפרה אחרת מלבד חטאת קבוע' ובשעיר המשתלח על לא הודע ועוד דכיון דאיכא היקישא דחיצון לפנימי לענין ידיעה וקיי"ל דאין היקש למחצה א"כ כ"ש דשייך האי היקישא גופא דפנימי לחיצון מה חיצון אין מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו כו' כדפרישית. ועוד דלענין מזיד נמי נראה דוחק לאוקמי סתמא דקרא דמפשעיהם בלא אתרו ביה דוקא דהא לקושטא דמילתא היכא דשייך מיתה או מלקות שהן בדיני אדם מילתא דפשיטא היא דלא שייך בהו שום כפרה משא"כ לענין טומאת מקדש וקדשיו דאיכא למימר דיוה"כ מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו לפוטרו מכרת כדקתני במתני' לקושטא דמילתא ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הפנימי מכפר והיינו לפוטרו מכרת. והנלע"ד בזה דאדרבה מתוך הנך קושיות ודקדוקים גופייהו משמע ליה לאוקמי בהנך תלת והיינו לפי שראינו דקרבן טומאת מקדש וקדשיו משונה מכל שאר חייבי כריתות ויש בזה להקל ולהחמיר להחמיר בענין הכפרות שקבע להן הכתוב קרבנות קבוע לכפרה כדפרישית ולהקל נמי אשכחן בענין עיקר הקרבן דעולה ויורד דשאר חייבי כריתות בקבוע וזה בעולה ויורד אפילו את"ל שזה אינו קולא כ"כ דבעשיר קרבנם שוה אלא דאקיל רחמנא בעניים משום דמצוי או מאינך טעמים וכמו שאבאר בסוגיא שלפנינו מכל מקום אשכחן נמי קולא אחרת דבכל חטאות מחייבין אפילו בלא ידיעה בתחילה והכא בעינן ידיעה בתחילה דוקא כדקתני סתמא דמתניתין וא"כ ענייני הקרבנות דמקדש וקדשיו שחלוקין משאר קרבנות חטאות ועניני כפרות דידהו הם כסברות הפוכות דזה להקל וזה להחמיר ועוד דפשיטא ליה לתנא דברייתא דע"ז וג"ע וש"ד שהן מחייבי מיתות בית דין וחמירי מינייהו טובא וא"כ היאך נאמר דכפרה דידהו בין במזיד בין בשוגג בהודע ולא הודע יהיה בשעיר המשתלח שהוא מעשה חוץ ושוגג ומזיד דטומאת מקדש וקדשיו יתכפרו בשעיר הפנימי דחשיב טובא שהיא אחת בשנה ודמו נכנס לפני לפנים ועוד נראה לי דוחק לתנא דברייתא לאוקמי כפרת שוגג דפנימי לתלות בלבד והחיצון תכפר כפרה גמורה ומחמת אלו הקושיות הוי משמע ליה לאוקמי קרא דשעיר הפנימי בהנך תלת דוקא וכיון דחמירי טובא חשיב קרבן דידהו נמי לכפר כפרת מזיד בלא אתרו ביה אע"ג דשייך ביה מיתת בית דין ובשוגג ולא אתיידע דהא דמתכפר בחטאת קבוע היינו אין בה ויש בה ושעיר הפנימי מכפר על שיש בה ואין בה או אין בה ואין בה ובהכי א"ש נמי טובא הא דכתיב לכל חטאתם שהרי מכפר על ג' זדונות עבירות החמורות ועל ב' מיני שגגות דאין בה ולפ"ז דפשיטא ליה להחמיר בהנך תלת טפי מבטומאת מקדש וקדשיו ע"כ הוי משמע ליה דחיוב עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו היינו משום דאקיל רחמנא לגבי דעני כדפרישית ואי משום ידיעה בתחילה הוי משמע ליה לתנא דברייתא דאה"נ דטומאת מקדש וקדשיו נמי לא בעי ידיעה בתחילה כר' ישמעאל או להיפך דבכל קרבנות בעי ידיעה בתחילה וכמ"ד דידיעת בית רבו שמה ידיעה א"כ תו לא משכחת בכל חייבי כריתות לפוטרן מחטאת היכא דאין בהו ידיעה בתחילה אלא בתינוק שנשבה ובהא מצינן למימר דתנא דברייתא ס"ל כמונבז דאפי' בע"ז נמי פטור ואפ"ה איצטריך בטומאת מקדש וקדשיו קרא דוהוא ידע לפטור תינוק שנשבה כי היכי דלא נימא דנהי דפטור משאר קרבנות מהיקישא דמונבז בפרק כלל גדול אפ"ה בעולה ויורד לחייב דלא שייך ביה הך היקישא כדפרישית לעיל קמ"ל דבעולה ויורד נמי פטור כנ"ל לפרש בהא דקאמר יש לי בענין זה להביא ג' טומאות כו' (היינו הנך ג' טומאות דוקא וכל שכן דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דף ד' גבי תרי ונעלם דהא דפשיטא לן שאין יום הכיפורים מכפר על מקדש וקדשיו דאתיידע ליה לאחר יה"כ אע"ג דלא כתיב ביה או הודע מ"מ אתיא לן שפיר מדכתיב לכל חטאתם חייבי חטאות במשמע אלמא דאתיא לכלל חטאת א"כ א"ש טובא דמה"ט גופא לא ניחא ליה לתנא דברייתא לאוקמא בכה"ג משום דמסברא אית לן למימר כיון דעולה ויורד קיל טובא מהני תרי טעמא דפרישית וקרבן דשעיר הפנימי חשיבא טובא שמכפר אף למזיד ודמו נכנס לפנים מש"ה יש לו לכפר אף על השוגג היכא דאתיידע ליה לאחר יה"כ ואי משום חטאים דומיא דפשעים הא אית לן למימר דקאי אהנך תלת דכתיב בהו או הודע ולאשמועינן דאין לחלק בין הנך תלת לשארי קרבנות בענין זה אע"ג שכפרתן בפנימי) ולפי' זה יש לי ליישב כל הסוגיא בפשיטות אי"ה ודלא כמ"ש התוספות דאכתי איכא טובא כגון אוכל תרומה בטומאה וטמא ששימש כו' דבלא"ה קשיא לי בדבריהם דהא תרומה וטמא ששימש לא שייך אלא בכהנים וכהנים אינן מתכפרין בשעיר הפנימי כלל אליבא דכ"ע אלא בפר או שעיר המשתלח כדתנן במתניתין וצ"ע ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם ת"ל מטומאות ולא כל טומאות מה מצינו שחלק כו' ויתכן ג"כ לפרש לפי מה שפירשתי בסמוך אמאי דבעי למימר מעיקרא דהנך תלת כיון דחמירי טובא יש לנו לומר דהפנימי מכפר במכ"ש מטומאת מקדש וקדשיו בהא מסיק שפיר ת"ל מטומאות ולא כל טומאות והשתא ליכא למימר דליכפר על כל חייבי כריתות החמורות כגון הנך תלת וע"כ דלא מיתוקמא נמי בחד מהנך תלת בהדי מקדש וקדשיו דהי מינייהו מפקת ועל כרחך דלא מיתוקמא קרא אלא במאי דמסתבר טפי והיינו טומאת מקדש וקדשיו דמצינו שחלק הכתוב להקל לענין עולה ויורד וכדמסיק הש"ס לקמן דאפי' בעבודת כוכבים לחוד לא מיתוקמא דהוי חלק להחמיר וכמו שאבאר. ומתוך מה שכתבתי נתיישב ג"כ הא דקשיא לי דאכתי אמאי איצטריך קרא למיכתב מטומאות ולא כל טומאות ולאפוקי הנך תלת דלא מיתכפרין בפנימי במזיד ולא אתרו ביה ובשוגג ולא אתיידע ליה הא סוף סוף מתכפרין מיהא בשעיר המשתלח ונהי דלענין מזיד ולא אתרו ביה יש ליישב קצת מכ"מ בשוגג ולא אתיידע ליה לא איצטריך קרא למעוטי דמאי נפקא מיניה כיון דאין לו ידיעה לבסוף מאי אית ליה למיעבד וכי איצטריך קרא יתירא למעט דהיכא שלא נודע בהנך עבירות לא תכפר בפנימי להגן מן היסורין עד שנתכפר בשעיר המשתלח ומאי נפקא מיניה כיון דלית ליה תקנתא אבל למאי דפרישית נפקא מיניה טובא דאי לאו מיעוטא מטומאות ה"א דהנך תלת נמי מתכפרין כמו בטומאת מקדש וקדשיו וממילא דלפ"ז ע"כ בהך מילתא נמי שווין לענין ידיעה בתחילה. מיהו עוד נראה לי ליישב בע"א דכל הנך קראי וכולה שקלא וטריא דשמעתין עד סוף הפרק בענין הכפרות נ"מ לדינא לענין שיקרבו זה בזה וכמו שיבואר לקמן בעזה"י. עוד נ"ל לפרש לשון הברייתא ולשון הסוגיא בענין אחר יותר פשוט עד שמתוכן כמעט יתיישבו הקושיות והדקדוקים שהקשו התוספות והאריכו בהם מהרש"א בשם כמה מפרשים ולשנאת האריכות אבא בקצרה והיינו דהא דקאמר בברייתא יש להביא ג' טומאות עבודת כוכבים ג"ע וש"ד אע"ג דלענין הפר פשיטא ליה כמו שאבאר לקמן במקומו מ"מ לישנא דקרא הוה משמע ליה הכי דכיון דכתיב בהאי קרא לכל חטאתם לא ניחא ליה לפרש דלענין מקדש וקדשיו לחוד איירי דמאי לכל חטאתם שאין כאן אלא חטא אחד ולא ניחא ליה לפרש לשון לכל חטאתם לענין חילוקי כפרות דידיעות ביש בה ואין בה ומש"ה ודאי פשטא דקרא משמע ליה דה"ק שהשעיר מכפר על כל עניני חטאות היכא דשייך בהו לשון טומאה כגון הנך תלת ועל זה קאמר שפיר מטומאות ולא כל טומאות ולאו משום דפשטא מטומאות לשון מיעוט הוא דהא ודאי אורחא דקרא הוא כמו ונסלח מחטאתו וכפר מטומאתו אלא דעיקר כוונת התנא דברייתא היינו בענין זה דאי ס"ד כדקאמרת דהאי לכל חטאתם היינו משום דמכפר על כל עניני חטאות דמצינו בהו לשון טומאה א"כ ליכתוב איפכא וכפר על הקודש לכל טומאות בני ישראל ומפשעיהם ומחטאתם אע"כ מדלא כתיב הכי היינו משום דלקושטא דמילתא לא איירי בכל ענייני טומאות אלא בטומאת מקדש וקדשיו לחוד ואהא מסיק שפיר א"כ יכול על כל טומאה שבקדש יהא שעיר זה מכפר והיינו נמי מדכתיב לכל חטאתם והיינו ל"ש יש בה ל"ש אין בה או אפשר דאפילו בחטאת ממש דבני קרבן נמי מכפר כמו שאבאר וע"ז מסיק חטאים דומיא דפשעים והיינו דלאו בני קרבן ואהא קאמר שפיר מנין ששעיר זה תולה ולשון זה יש לפרש באחד משני פנים או דמספקא ליה בהא דקאמר תולה דיותר ראוי לומר שמכפר כפרה גמורה או כדמסיק הש"ס לקמן דיותר ראוי לומר דנפיך מיפך כמו שאבאר לקמן במקומו ומעתה נבוא לבאר לשון סוגית הגמרא אחד אחד:

שם בגמרא אמר מר יש לי כו' האי עבודת כוכבים ה"ד אי במזיד כו' אי בשוגג בר קרבן הוא. כאן ודאי יש לתמוה מאי קשיא ליה לענין עבודת כוכבים טפי מטומאת מקדש וקדשיו דלקושטא דמילתא הכי הוא דאיירי דוקא בלא אתיידע ליה דאז לאו בר קרבן הוא כמו שהקשו התוס' אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דעיקר קושיית המקשה בענין זה דלא מיבעיא ליה למסקנא דברייתא דאיצטריך למיכתב חטאים דומיא דפשעים ואיצטריך נמי למיכתב לכל חטאתם ולא מחטאתם לאפוקי דלא נימא שמתכפר כפרה גמורה בין יש בה בין אין בה או בתרווייהו או חדא מינייהו דאם כן מלתא דפשיטא היא דלא מיתוקמא בענין אחר דא"כ כל הני קראי ל'ל למעוטי דלא ניכפר כפרה גמורה דהא מילתא דפשיטא היא כיון דעיקר חיוב חטאת בכל חייבי כריתות בפרשת שלח לך בעבודת כוכבים כתיבי וה"ה לכל חייבי כריתות וא"כ אטו מי נימא דבכל חייבי כריתות אם עבר עליהן יה"כ לא יתחייב חטאת איבע"א קרא איבע"א סברא קרא כדילפינן בשילהי כריתות דאפי' אתיידע ליה אחר יה"כ חייב מדכתיב או הודע וכ"ש אי אתיידע לפני יה"כ דילפי' מדכתיב ידיעה בנשיא וציבור כדמסקינן התם או משום דכתיב לפני ה' תטהרו דמשמע דוקא הנך שאין מכיר בהם ביה"כ אלא המקום כו' ע"ש ואיבע"א סברא כיון דקרא דפרשת שלח לך כתיב שוגג ומזיד וכיון דמזיד פשיטא לן דל"ש עבר יה"כ ל"ש לא עבר לא מיפטר ממה שנתחייב כבר בב"ד של מעלה ה"ה לענין שוגג וכ"ש למאי דקי"ל כריב"ל בפרק כלל גדול ובריש יבמות דהא דכתיב תורה אחת יהיה לכם היינו להקיש כל חייבי כריתות לעבודת כוכבים דוקא וא"כ כיון דלמאי דבעי למימר דבהנך תלת לחוד איירי קרא ולא בשאר חייבי כריתות הוי כסכינא חריפא דמפסקי קראי ועוד דיציבא בארעא דבשאר חייבי כריתות שלא נכתבו בלשון טומאה נאמר דיה"כ אין פוטרן מקרבן ובהנך תלת דחמירי נאמר דיה"כ פוטרן אע"כ דמהכא אית לן למשמע דאיירי דוקא בעולה ויורד ולא בהנך תלת ובהא ודאי יש סברא לומר דיה"כ פוטרן ומש"ה איצטריך כל הנך קראי ובזה א"ש נמי דהא דנקט המקשה בלשון קושייתו אי במזיד בר קטלא ואהא משני שפיר דלמאי דס"ד מעיקרא לאוקמי בהנך תלת דהכי הוה משמע ליה פשטא דקרא לכל חטאתם הוה אתי ליה שפיר טובא דאה"נ דלא דרשינן חטאים דומיא דפשעים כיון דלא מייתרא דלגופא איצטריך והא דכתיב מפשעיהם היינו ולא כל פשעיהם דלא מיפטר אלא מכרת בלא אתרו ביה אבל במיתה ומלקות לא מיפטר היכא דאתרו ביה ולכל חטאתם נמי לא מייתרא דאדרבה מהכא שמעינן דאיירי בכל מיני חטאות דכתיב בלשון טומאה והיינו היכא דלא אתיידע ליה דאי אתיידע ליה בלא"ה שמעינן מהנך קראי דשילהי כריתות דלא מיפטר מקרבן או מסברא כדפרישית וא"כ שפיר קאמר בברייתא יש לי לרבות ג' טומאות הללו ומסיק נמי שפיר דא"א לומר כן מדלא כתיב מכל טומאתם ומפשעיהם ומחטאתם כדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י לפי מה שהראוני מן השמים ודוק היטב:

וכתיב התם. בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה: בה למה לי. למעוטי תרומה דמהיכא תיתי לחיובא דמהני לא אתיא שכן כרת: לרבות נבלת עוף טהור. המטמאה בבית הבליעה שאם אכלה ונכנס למקדש חייב: משום דמיעוטא הוא דאייתר. מיעוט זה בא לרבות כדמפרש ואזיל ואיתרבאי ביה נבלת עוף טהור ע''י מיעוט אחר מיעוט: כתיב או כי יגע. בטומאת אדם בעולה ויורד כתיב: דלאו בר נגיעה. שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה על ידי אכילה כדכתיב (ויקרא יז) אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו ומוקמינן לה בנבלת עוף טהור בתורת כהנים ואמרינן התם יכול תטמא במגע ת''ל לטמאה בה אין לך אלא האמור בה שאין לה טומאה אלא אכילתה: וכפר על הקדש. בשעיר הנעשה בפנים כתיב באחרי מות: מטומאות ולא כל טומאות. והואיל ולא פירש לך על איזו מהם לא מסרן אלא לחכמים לפרש על איזו מדבר צא ולמד. בבנין אב: מה מצינו שחלק כו'. כלומר איזהו טומאה מצינו חלוקה במקום אחר טומאת מקדש וקדשיו ולקמן מפרש לה היכא: אף כאן. שחילק להיות בכפרה ואין שאר טומאות עמה דע שבטומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר: אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו גרסינן ולא גרסינן נחלוק: ממקומו הוא מוכרע. אין אתה צריך להכריעו ממקום אחר כי בו עצמו הכריע הכתוב שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו: יכול על כל טומאה שבקדש. בין שיש בה ידיעה בין שאין בה ידיעה: מה פשעים שאינן בני קרבן. שאין פשע אלא מזיד: אף חטאים שאינן בני קרבן. יצא שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים שהיא בת קרבן: ומנין לשיש בה ידיעה בתחלה כו'. ולא לשאין בה ידיעה בתחלה אע''פ שאף היא אינה בת קרבן: לכל חטאתם. הראוי לבא לכלל חטאתם יצאה שאין בה ידיעה בתחלה שאינה באה לכלל חטאת עוד לעולם: הכי גרסינן חייבי חטאות במשמע ולא גרסינן כל חייבי חטאות: חייבי חטאות במשמע. הראוי לבא לידי חטאת לכשתוודע לו ידיעה בסוף: בר קרבן הוא. כבר מפורש קרבן בפרשת שלח לך: במזיד ולא אתרו ביה. ואינו נהרג בלא התראה כדאמרי' בסנהדרין בפרק היו בודקין (דף מא.): ולא אתיידע ליה. סלקא דעתך אמינא לתלי ליה להגן מן היסורין עד שיודע לו:

ואיצטריך ג''ש לאפוקי תרומה וא''ת אמאי איצטריך ג''ש דרבי כיון דידעינן מקדש מג''ש דטומאה נילף קודש מדאיתקש למקדש וליכא למימר תרומה נמי דאמר קרא בה ולא בתרומה דהשתא ליכא למיפרך ואימא בה ולא קודש הואיל וקודש הוא בכרת כמו מקדש אבל תרומה לא דמי למקדש וי''ל דאיצטריך ג''ש לאייתורי בה לרבות נבלת עוף טהור דלמעט תרומה לא איצטריך דמהיכא תיתי דמהיקשא דמקדש לא אתי מדאיצטריך ג''ש דרבי אבל אי לאו ג''ש דרבי לא הוה מרבינן נבלת עוף אלא אדרבה הוה ממעטינן ליה מכי יגע ובה אתא למעוטי תרומה ומיהו תימה למה לי ג''ש דרבי תיפוק מג''ש דטומאה דלענין קודש נמי דרשינן ליה בפרק בתרא דמכות (דף יד:): יש לי בענין הזה להביא ג' טומאות. אכתי איכא טובא כגון אוכל תרומה בטומא' וטמא ששימש אלא נקט הני לרבותא דיש להביא אע''פ שהן חמורות וכי ממעט להו ממעט נמי אחריני א''נ נקט הני אע''ג דלאו טומאה ממש נינהו אלא בלשון טומאה נכתבו וא''ת איך יכפר על כולן הא אמר לקמן (דף ח:) כפרה אחת מכפר ואינו מכפר ב' כפרות וליכא למימר דה''ק יש להביא אחת מג' טומאות דא''כ אמאי איצטריך מטומאה ולא כל טומאה דלא מכפר אלא אחת תיפוק ליה מאחת דדרשינן מיניה לקמן דאינו מכפר ב' כפרות וע''כ אית לן לאוקמה בטומאת מקדש וקדשיו לפי שחלק הכתוב וי''ל דלא חשיב ב' כפרות אלא כשמכפר מה שקרבן אחר מכפר וכן משמע לשון הקונטרס דלקמן תדע דהא מכפר על הקודש ועל המקדש ולא מיקרי ב' כפרות כיון שאין קרבן אחר מכפר כענין זה: בע''ז הוא אומר למען טמא את מקדשי. פירוש קדושת שמי והאי קרא במולך כתיב וקסבר האי תנא מולך היינו ע''ז ופלוגתא היא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ד' סד.): וכפר על הקדש אע''ג דבמקדש . מיירי כדמוכח לקמן בשמעתין מ''מ מדאפקיה רחמנא בלשון קודש שמעינן טומאת קודש ומדאיתקש ליכא למימר דאם כן תרומה נמי: אי בשוגג בר קרבן הוא. הכא אתי שפיר דפשיטא ליה דלא מכפר אבר קרבן כדדרשינן בסיפא דברייתא חטאים דומיא דפשעים דלאו בני קרבן אבל לקמן דפריך אסיפא דברייתא גופה דקתני יכול על כל טומאה של קודש וכו' האי בר קרבן הוא משמע דבלאו הך דרשה דחטאים דומיא דפשעים פשיטא ליה דלא מכפר אבר קרבן ונראה דפשיטא ליה משום דאתי מקל וחומר משעיר המשתלח דמכפר על כמה עבירות ומרובה כפרתו אפ''ה אינו מכפר אבר קרבן כדדרשינן ביה התם חטאים דומיא דפשעים וכ''ש אבר קטלא ואבר מלקות דלא מכפר כדמוכח התם דאמר חייבי מלקיות שעבר עליהן יום הכפורים חייבין ופריך פשיטא מ''ש מחייבי חטאות ואשמות ודאין וא''ת ונוקי כגון דאתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה וי''ל דהאי נמי נפקא לן מסיפא דברייתא דלא תלי ליה: במזיד ולא אתרו ביה. ואם תאמר והא לא אתיא לכלל חטאת וי''ל דהשתא דמוקי במזיד לא הוי חטאים אלא פשעים ובפשעים לא בעינן דאתיא לכלל חטאת דכולהו לאו בני חטאת נינהו אבל גבי שפיכות דמים קשיא דמוקי ליה בשוגג ולא אתיידע ליה והא לא אתי לכלל חטאת ואין לומר הואיל ואתי לכלל גלות אתי לכלל חטאת קרינא ביה דהא מוקי להו נמי בהנך דלאו בני גלות נינהו ויש לומר אף על גב דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כיון דתלי נמי אטומאת מקדש וקדשיו דאתי לכלל חטאת וכן משמע לקמן דפריך וניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ואע''ג דכפרת חיצון לא אתי לכלל חטאת וא''ת והיאך אפשר לאוקמה במזיד והא לא משכחת ביה כפרת חיצון דהיינו אין בה ויש בה וי''ל דאין לחוש דמוקמא כפרת חיצון אטומאת מקדש וקדשיו גרידא וא''ת והיכי מצי לאוקמה במזיד ולא אתרו ביה הלא בגדי כהונה מכפרין על אלו ג' עבירות. אפוד על ע''ז כתונת על שפיכות דמים ומכנסים על גילוי עריות וי''ל דבעי למימר ששעיר הפנימי יכפר עמהם וזה בלא זה לא יועיל ואע''ג דלקמן פריך וניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ולא בעי למיפרך וניכפרו תרוייהו אחד דשתי קרבנות ודאי אין סברא שיבואו לכפר על דבר אחד אבל זה אפשר דבגדי כהונה יכפרו עם קרבן דבר אחד: בשוגג ולא אתיידע ליה. ואם תאמר והמקשה מה היה סבור דהא כי מוקמינן ליה בטומאת מקדש וקודש איירי נמי בשוגג ולא אתיידע ליה דהיכא דאתיידע ליה בר קרבן הוא ויש לומר דמטומאת מקדש וקדשיו אתי שפיר דאיכא לאוקמה במזיד ואפילו אתרו ביה דליכא כרת ומשום הכי פריך טפי אהנך ג' טומאות דאיכא למיפרך בין בשוגג בין במזיד אבל קשיא דאטומאת מקדש וקדשיו נמי איכא למיפרך אמזיד אי במזיד בר מלקות הוא דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד