שבועות ז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

אבל קרבן עולה ויורד ניתי אפילו על שגגת עוון שיש בו חיוב מיתה, מידי דהוי אשמיעת קול של שבועת העדות, ואביטוי שפתים של שבועת ביטוי, האמורים אף הם באותה פרשה של קרבן עולה ויורד, על אף שאין זדונן בכרת?

ומתרצינן: אמר קרא, בפרשת קרבן עולה ויורד, "לכל טומאתו אשר יטמא בה". "בה" - למעוטי תרומה!

ותמהינן: זאת מנין לך שבא הכתוב למעט תרומה מקרבן עולה ויורד? אימא איפכא: "בה" - למעוטי את החוטא בטומאת מקדש, שהחמיר עליו הכתוב דלא סגי ליה שלא מספיקה לו כפרה בקרבן עולה ויורד, עד דמייתי קרבן קבוע, שאפילו עני יהיה חייב להביא קרבן בהמה, משום חומרת טומאת המקדש שזדונה כרת. ורק בתרומה, שהיא קלה הימנה, הקיל הכתוב שלא יצטרך העני להביא קרבן בהמה קבוע, אלא רק קרבן עולה ויורד?

קרי רבא עליה דרבי - "דולה מים מבורות עמוקים", שלרבי יש מקור אחר להעמיד את הפרשה בטומאת מקדש וקדשיו, ועליו אין פירכא:

דתניא, רבי אומר: אקרא אני [דייני שאקרא באותה פרשה של קרבן עולה ויורד את המקרא הזה בלבד] - "נפש אשר תגע בכל דבר טמא, או בנבלת חיה טמאה... והביא את אשמו". ואין צורך בהמשכו של הפסוק "או בנבלת בהמה טמאה" שהרי בהמה בכלל חיה היא. ואם כן, "בהמה", למה נאמרה? ללמדך בגזירה שוה: נאמר כאן, בפרשת קרבן עולה ויורד, "בהמה טמאה", ונאמר להלן, בפרשת חיוב כרת על אוכל קדשים בטומאה במזיד, "בהמה טמאה". מה להלן טומאת קודש [כמבואר שם בפסוק בפירוש] אף כאן טומאת קודש!

אשכחן מצאנו טומאת קודש [כי שם מדובר באוכל בשר שלמים בטומאה]. טומאת מקדש, מנלן? - אמר קרא, באשה הטמאה בטומאת לידה, "בכל קודש לא תיגע - ואל המקדש לא תבוא", איתקיש מקדש לקודש.

והוינן בה: אי הכי, שאנו למדים מדאיתקיש מקדש לקודש בדברי הכתוב "בכל קודש לא תיגע", תרומה נמי התרבתה בו, שגם תרומה איתקש לקודש בהיקש זה. דאמר מר: "בכל קודש לא תגע". "בכל" - לרבות תרומה?!

ודחינן: הא מיעט רחמנא: "בה" - למעט תרומה.

ופרכינן: אימא "בה" - למעוטי מקדש, ואת התרומה נרבה מההיקש?

ומתרצינן: מסתברא, מקדש לא ממעטינן, שכן ביאת מקדש בטומאה הרי היא בכרת כמותה, בדומה לאכילת קודש.

ופרכינן: אדרבה, תרומה לא ממעטינן, שכן חיובה על ידי אכילה בטומאה, כמותה של אכילת קודש?

אלא, אמר רבא: שלש כריתות האמורות באוכל שלמים בטומאת הגוף, למה נאמרו!?

כרת אחת לכלל, וכרת אחת לפרט [דהיינו, ללמדך בלימוד של כלל ופרט, שהחיוב הוא רק על קדשי מזבח ולא על קדשי בדק הבית].

ואחת, הכרת השלישית נאמרה, ללמדך על טומאה הכתובה בתורה סתם, בפרשת קרבן עולה ויורד, ואיני יודע מה היא אותה טומאה, הוי אומר - טומאת קודש.

דהיינו, הופנה הכרת המיותר באוכל בשר שלמים במזיד, ללמוד ממנו שקרבן עולה ויורד בא לכפר על השוגג בטומאת קודש. ואם אינו ענין לטומאת קודש, דנפקא ליה דאיירי קרא באוכל קודש בטומאה מגזרה שווה דרבי - תנהו ענין לטומאת מקדש. ולכן, הכרת השלישי המיותר, מלמד ב"אם אינו ענין תנהו ענין", שקרבן עולה ויורד מכפר גם על טומאת מקדש.

ומקשינן: והאי, הרי כרת זה, המיותר, מיבעי ליה לכדרבי אבהו!

דאמר רבי אבהו: שלש כריתות שנאמרו בשלמים, למה? אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת לדברים שאינן נאכלין, כגון עצים של מערכה ולבונה וקטורת, שאם אכלן בטומאת הגוף חייב כרת. ולרבי שמעון, דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן כרת משום טומאה, בעינן לכרת השלישי לאיתויי חטאת הפנימית ביום הכפורים, שחייבים כרת על אכילתה בטומאה.

דסלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי שמעון בענין פיגול, כיון שדין פיגול נאמר בתורה בפרשת קרבן שלמים, הרי כל שאינו קרב על מזבח החיצון כשלמים, שאין מזים את דם הקרבן על המזבח החיצון אלא מזים את דמו בפנים בהיכל, אין חייבין עליו משום פיגול [ולכן אין חייבים כרת על אכילת פיגול של החטאות הפנימיות], אם כן, משום טומאה נמי לא חייבין על אכילתו כרת [שנדרוש כמו הדרשה ביחס לפיגול: כל שאינו קרב על מזבח החיצון כשלמים, אין בו משום טומאה], לכן קא משמע לן הייתור של הכרת השלישי, שאפילו על אכילת חטאות הפנימיות בטומאה מיחייב. וכיון שהכרת השלישי הוא לכדרבי אבהו, חוזרת הקושיה, מנלן לחייב על טומאות מקדש בקרבן עולה ויורד?

אלא, אמרי נהרדעי משמיה דרבא: שלש "טומאות" שנאמרו בשלמים, למה? אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם, בפרשת קרבן עולה ויורד. ואיני יודע מה היא - הוי אומר טומאת קודש! ואם אינו ענין לטומאת קודש, דנפקא ליה מדרבי בגזרה שוה, תנהו ענין לטומאת מקדש שחייבין עליה בעולה ויורד.

ומקשינן: והאי "טומאה" השלישית, נמי מיבעי ליה! כי איידי דבעי למכתב שלש פעמים כרת לכדרבי אבהו, כתב נמי, בהכרח, גם שלש פעמים טומאות, דלא סגי לה בלאו הכי, שהרי חייב הכתוב להזכיר לשון טומאה, כדי להסביר את חיוב הכרת.

אלא, אמר רבא: אתיא גזירה שוה "טומאתו" "טומאתו", ללמדנו שחייב קרבן עולה ויורד על העלם מקדש. כתיב הכא, בעולה ויורד, "לכל טומאתו",

קרבן עולה ויורד ניתי [יביא] על עוון כזה, מידי דהוה [כמו שהוא] מביא קרבן כזה על שמיעת קול שאדם נשבע לשקר (בשגגה) שאין הוא יודע עדות לחבירו ("ושמע קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד" ויקרא ה, א), ועל ביטוי שפתים שבועת שקר סתם ("נפש כי תשבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב", ויקרא ה, ד), האמורים באותה פרשה, למרות שאין בהם עונש כרת במזיד!

ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בענין זה: "או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה" (ויקרא ה, ג), שבאה המלה "בה" למעוטי [למעט] תרומה, ללמדנו שרק בעבירה זו (טומאת מקדש וקדשיו) מתחייב בקרבן זה, ולא על אכילת תרומה בטומאה, שאינו צריך להביא על טומאתה בשוגג קרבן עולה ויורד.

ושואלים: אימא [אמור] כי "בה" בא למעוטי [למעט] דווקא טומאת מקדש, ולצד ההפוך, לומר דלא סגי ליה [שאין די לו] לחוטא בקרבן עולה ויורד כדי לכפר עליה, מפני חומרתה, עד דמייתי [שהוא מביא] קרבן חטאת קבוע, ואף העני חייב להביא כבשה ולא פחות מכך!

בענין זה קרי [קרא] רבא עליה [על] רבי את הכינוי "דולה מים מבורות עמוקים", משום שמצא הסבר לדבר מתוך עיון מעמיק בכתובים.

דתניא [ששנויה ברייתא] על הפסוק "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה" (ויקרא ה, ב), רבי אומר: אקרא אני בפסוק זה "חיה" בלבד, "בהמה" למה נאמרה? והרי בהמה היא בכלל חיה! אלא ביטוי יתר זה בא ללמדנו, נאמר כאן "בהמה טמאה" ונאמר להלן במי שאוכל במזיד מבשר קדשים כשהוא טמא "בהמה טמאה", ("ונפש כי תגע בכל טמא... או בבהמה טמאה... ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", ויקרא ז, כא), מה להלן מפורש שהכתוב מדבר בטומאת בשר קודש — אף כאן הכוונה היא לטומאת בשר קודש, למרות שאין הדבר מפורש בכתוב.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] מקור לחיוב קרבן עולה ויורד שבפרשה ככזו לטומאת קודש, טומאת מקדש שאדם נכנס למקדש כשהוא טמא, מנלן [מניין לנו] שגם היא בכלל חיוב זה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בענין אשה הטמאה לאחר לידתה: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא" (ויקרא יב, ד) ובפסוק זה איתקש [הוקש] מקדש לקודש לדיני טומאה.

ומקשים: אי הכי [אם כן] שעל אותו פסוק האמור ביולדת אנו מסתמכים, תרומה נמי [גם כן] נחייב עליה קרבן עולה ויורד, שהרי אמר מר [החכם] במדרש ההלכה על אותו פסוק: "בכל קדש לא תגע" — לרבות את התרומה!

ומשיבים: הא מיעט רחמנא [הרי מיעטה כאן התורה] תרומה מקרבן עולה ויורד, במלה "בה". ומקשים: ואימא [ואמור] ש"בה" בא למעוטי [למעט] טומאת מקדש ולא תרומה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי טומאת מקדש לא ממעטינן [אין אנו ממעטים] שכן היא בעונש כרת כמותה כמו טומאת קודש, ואילו אכילת תרומה טמאה היא בעונש מיתה.

ודוחים: אדרבה [להיפך], טומאת תרומה לא ממעטינן [אין אנו ממעטים], שהיא דומה יותר לטומאת קודש, שכן מתחייבים בה מיתה על ידי אכילה, כמותה, ואילו טומאת מקדש חיובה היא בכניסה למקדש! ואם כן עדיין לא מצאנו מקור לחיוב קרבן עולה ויורד על טומאת מקדש.

אלא אמר רבא, מכאן יש ללמוד: שלש כריתות שנאמרו בתורה לענין טומאה בקרבן שלמים, למה נאמרו? אחת לכלל ואחת לפרט, כלומר, במקום אחד נאמר הדבר בדרך כלל לגבי כל הקדשים ("...כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני...", ויקרא כב, ג), ובמקום אחר נאמר הדבר בצורה מפורשת לגבי שלמים ("והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה...", ויקרא ז, כ), ולפי כללי מדרש ההלכה, שדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא רק על עצמו לימד אלא על הכלל כולו, יש ללמוד שכרת זה חל לא רק על קרבן שלמים, אלא על כלל הקרבנות הנאכלים. וכרת אחת נוספת שנאמרה לגבי טומאת שלמים ("ונפש כי תגע בכל טמא... ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה...", ויקרא ז, כא) ואין בה צורך לעניינה, באה ללמדנו על טומאה הכתובה במקום אחר בתורה בסתם, בענין חיוב קרבן עולה ויורד, ואיני יודע מה היא —

הוי אומר: זו טומאת בשר קודש, כגון בשר שלמים. ואם אינו ענין לטומאת קודש, דנפקא ליה [שהרי יצאה לו נלמדה] כבר מדבריו של רבי, כמובא בברייתא לעיל, תנהו ענין לטומאת מקדש, לומר שגם היא בכלל קרבן עולה ויורד.

ומקשים: והאי מיבעי ליה [ואולם כתוב נוסף זה נצרך לו] לכ דרשת ר' אבהו, שאמר ר' אבהו: שלש כריתות שנאמרו בשלמים למה? אחת לכלל ואחת לפרט כפי שאמר רבא לעיל, ואחת לדברים שאינן נאכלין, כגון לבונה וקטורת, שאף על אכילתן בטומאה חייבים כרת.

ולדעת ר' שמעון שאמר: דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן כרת משום טומאה — לאיתויי [להביא, לרבות] חטאת הפנימית (כגון פר ושעיר של יום הכיפורים, שדמם נזרק בפנים, בהיכל), לומר שאף על אכילתה בטומאה חייבים כרת, דסלקא דעתך אמינא [שכן יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר ר' שמעון: כל שאינו קרב על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו כרת משום פיגול (אם עשה אחת מעבודותיו על מנת לאוכלו או להקריבו לאחר זמנו) — משום טומאה נמי [גם כן] לא יהיו חייבים עליו, קא משמע לן דמיחייב [הריהו משמיע לנו שהוא מתחייב]! ואם כן, יש לדחות ראיה זו.

אלא אמרי נהרדעי משמיה [אומרים חכמי נהרדעא משמו] של רבא: אין מדובר בשלוש כריתות האמורות בשלמים, שהן נצרכות לכמו שדרש ר' אבהו. אלא כך יש לומר: שלש טומאות האמורות בשלמים, באותם פסוקים שנזכר בהם עונש הכרת, למה? אחת לכלל ואחת לפרט, ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם בפרשת קרבן עולה ויורד ואיני יודע מה היא —

הוי אומר טומאת קודש. ואם אינו ענין לטומאת קודש, דנפקא ליה [שהרי היא יוצאת לו, נלמדת] מדברי רבי — תנהו ענין לטומאת מקדש.

ומקשים: והאי נמי מיבעי ליה [והרי זה גם כן נצרך לו], איידי דבעי למכתב [מתוך שהוא צריך לכתוב] כרת לכ דרשת ר' אבהו — כתב בענין זה נמי [גם כן] טמאות, דלא סגי לה בלאו הכי [שהרי אין די לה בלא כך], להודיענו על מה הוא חייב כרת!

אלא אמר רבא: ההלכה שקרבן עולה ויורד בא על טומאת מקדש אתיא [באה, נלמדת] בגזירה שווה "טומאתו" "טומאתו", כתיב הכא [נאמר כאן] בפרשת קרבן עולה ויורד "לכל טומאתו" ("או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו", ויקרא ה, ג),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one can bring a sliding-scale offering for the unwitting violation of a transgression whose intentional violation is not punishable by karet; just as is the case of a violation for “hearing the voice” (Leviticus 5:1), which is where a litigant asks a witness to testify about an event and he takes a false oath that he did not witness the event, and for taking a false oath with the “utterance of lips” (Leviticus 5:4). In both of these cases, an intentional violation is not punishable by karet, and nevertheless one is liable to bring a sliding-scale offering for an unwitting violation.

The Gemara answers: It cannot be referring to one who partakes of teruma while ritually impure, as the verse concerning a sliding-scale offering states: “Or if he will touch impurity of a man in any manner of his impurity through which he can become impure” (Leviticus 5:3). The verse states “through which” to exclude an impure person who partakes of teruma from liability to bring a sliding-scale offering.

The Gemara asks: But say the verse states “through which” to exclude one who defiles the Temple, and teaches that due to the severity of that transgression it is not sufficient for him to achieve atonement with a sliding-scale offering; rather, he will not achieve atonement until he brings a fixed sin-offering. Accordingly, no proof can be drawn from here.

Rava read the following verse about Rabbi Yehuda HaNasi: “One who draws water from deep wells” (see Proverbs 20:5); this verse describes Rabbi Yehuda HaNasi, because by delving deeply into the Bible he found a source that a sliding-scale offering atones for the unwitting defiling of sacrificial foods by partaking of them while ritually impure.

This is as it is taught in a baraita concerning the verse: “Or if a person will have touched any impure object, whether the carcass of an impure animal [ḥayya] or the carcass of an impure domesticated animal [behema]” (Leviticus 5:2). Rabbi Yehuda HaNasi says: Since a domesticated animal is also referred to a ḥayya, it would be sufficient if I would read only the verse’s clause about a ḥayya. Why then is an explicit clause about a behema stated? It is in order to derive a verbal analogy. It is stated in the verse here: “An impure domesticated animal,” and it is stated in the verse below with regard to one who intentionally defiles an offering by partaking of it while he is impure: “An impure domesticated animal” (Leviticus 7:21). Just as below the reference is to the defiling of sacrificial foods, so too here, the reference is to the defiling of sacrificial foods.

The Gemara continues: We found a source for the halakha that the sliding-scale offering atones for the defiling of sacrificial foods; from where do we derive that it also atones for the defiling of the Temple by entering it while ritually impure? The verse states with regard to a woman after childbirth, who is impure due to having given birth: “She may not touch any sacred item and she may not enter the Temple” (Leviticus 12:4). The verse juxtaposes the Temple to sacred items to teach that the halakhot that apply to one apply to the other. Accordingly, the sliding-scale offering atones for both.

The Gemara asks: If so, that the liability to bring a sliding-scale offering is derived from this verse, then one should also be liable to bring the offering if he partakes of teruma while impure, as the Master said that the general term “sacred item,” in the verse: “She may not touch any sacred item,” serves to include teruma in the prohibition. Accordingly, it should also be included in the obligation to bring a sliding-scale offering.

The Gemara explains: The Merciful One excludes something with the term “through which” (Leviticus 5:3). Should we say that the term “through which” serves to exclude the defiling of the Temple? No, it is reasonable that we should not exclude the defiling of the Temple, as its intentional violation is punishable by karet, just like one who defiles sacrificial foods by partaking of them while he is impure. Rather, the term must serve to exclude one who partakes of teruma while impure.

The Gemara offers a counterargument: On the contrary, we should not exclude one who partakes of teruma while impure, as it is a violation done through eating, similar to one who eats sacrificial food while impure. Therefore, there is still no proof that one is liable to bring a sliding-scale offering for defiling the Temple.

Rather, Rava said it can be derived from the following: Why does the Torah mention three times the punishment of karet with regard to one who partakes of peace-offerings while he is impure? The three times are Leviticus 22:3, 7:20, and 7:21. One time is to apply the punishment to the general case of a ritually impure person who partakes of any type of offering, and one time is to apply it to the specific instance of a peace-offering, and one time is to apply it to another case of defiling something sacred that is written in the Torah without specifying what it is referring to, and I do not know from that passage what that case is.

Rava continues: The only passage that describes the defiling of something sacred without specifying the situation is the passage in the Torah that discusses a sliding-scale offering brought for the defiling of sacrificial foods. Therefore, you must say that the third mention of karet is referring to the defiling of sacrificial foods. But if it is not needed to teach the matter of defiling sacrificial foods, as that has been derived through the verbal analogy of Rabbi Yehuda HaNasi, apply it to the matter of defiling the Temple. Accordingly, one who intentionally defiles the Temple by entering it while impure is liable to receive karet, and it is reasonable that he should be liable to bring a sliding-scale offering for doing so unwittingly.

The Gemara asks: But that third mention is necessary in order to expound it in accordance with the statement of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu says: Why does the Torah mention three times the punishment of karet with regard to one who partakes of peace-offerings while he is ritually impure? One time is to apply the punishment to the general case of an impure person who partakes of any type of offering, and one time is to apply it to the specific instance of a peace-offering, and one time is to apply it to an impure person who eats items that are not generally eaten, such as frankincense.

The Gemara adds: And according to Rabbi Shimon, who says that for items that are not generally eaten one is not liable to be punished with karet for partaking of them while he is ritually impure, the third mention is necessary in order to include the case of an impure person who eats an internal sin-offering, as it could enter your mind to say that since Rabbi Shimon says: For any type of offering that is not sacrificed on and its blood applied to the external altar in the manner that peace-offerings are, one cannot be liable to be punished with karet for eating it if it is piggul, i.e., for eating such an offering if it was sacrificed with the intent to consume it after its appointed time. One might have thought that similarly, for such an offering, one is also not liable to be punished with karet for intentionally partaking of it while ritually impure; the third mention teaches us that one is indeed liable. Therefore, there is still no proof that one is liable to bring a sliding-scale offering for unwittingly entering the Temple while impure.

Rather, the Sages of Neharde’a said in the name of Rava that it can be derived from the following: Why does the Torah mention three times the ritually impure status with regard to one who partakes of peace-offerings while he is impure? That is, each of the three times that the Torah mentions the punishment of karet, it also mentions the fact that the person was impure at the time. One time is for the general case of a impure person who partakes of any type of offering, and one time is for the specific instance of one who partakes of a peace-offering, and one time is to apply it to another case of defiling something sacred that is written in the Torah without specifying what it is referring to, and I do not know from that passage what the case is.

Now, the only passage that describes the defiling of something sacred without specifying the situation is the passage in the Torah that discusses a sliding-scale offering that is brought for the defiling of sacrificial foods. Therefore, you must say that the third mention of karet is referring to the defiling of sacrificial foods. But if it is not needed to teach the matter of defiling sacrificial foods, as that has been derived through the verbal analogy of Rabbi Yehuda HaNasi, apply it to the matter of defiling the Temple.

The Gemara asks: But that third mention is also necessary, because since it is necessary for the Torah to write the karet punishment three times in order to expound it in accordance with the statement of Rabbi Abbahu, it also has to write that the person was ritually impure, as it is not sufficient to mention the punishment without mentioning for what the punishment is given. Accordingly, there is still no proof that one is liable to bring a sliding-scale offering for unwittingly defiling the Temple.

Rather, Rava said: It is derived from a verbal analogy between the terms “his impurity” and “his impurity,” as follows: It is written here, with regard to a sliding-scale offering: “Or if he will touch impurity of a man in any manner of his impurity through which he can become impure” (Leviticus 5:3),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מידי דהוה אשמיעת קול ואביטוי שפתים. שהיא שבועה ואין בה כרת חייבין בה קרבן עולה ויורד.

אמר קרא בה וגו'. ואתא רב למיפשטיה מהא דרבי.

דתניא רבי אומר אקרא אני. פי' כיון שריבתה התורה בהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה כו'. פירשנו זו בפרק אלו טרפות. מאחר דכתב קרא או בנבלת חיה טמאה. למה לי למכתב או בנבלת בהמה טמאה. אלא נאמר כאן בהמה טמאה. ונאמר להלן בשלמים ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים וגו' מה כאן זה שכתב בטומאת בהמה טמאה אכילת טומאת קדש ואתקש בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא. ואימא תרומה דכתיב בכל קדש ואמרינן לרבות את התרומה:

אמר קרא אשר יטמא בה. בה ולא במקדש כו'. קדש ומקדש תרוייהו כרת כתיבא בהו. ולאפוקי תרומה דלית בה כרת.

אדרבה קדש ותרומה תורייהו בני אכילה נינהו. לאפוקי מקדש דנגיעה היא:

שלש כריתות. והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה. וכתיב ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה. וכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו פי' דדברים שאין נאכלין. עצים ולבונה וקטרת ומפורש בתורת כהנים. ר' (ישמעאל) [שמעון] אומר מה [שלמים] מיוחדין שהן ראוים לאכילה וכו' יצאו עצים ולבונה וקטרת שאינן ראוין לאכילה.

ואסקינא אלא אמר רבא אתיא טומאתו טומאתו כתיב הכא בקרבן או כי יגע בטומאת עדם לכל טומאתו אשר יטמא בה וכתיב במקדש טמא יהיה עוד טומאתו בו.

אימא תרומה נמי דכתיב בכל קדש לא תגע ואמרינן לרבות את התרומה. פי' קדש היינו קדש בכל לרבות את התרומה ואיתקוש מקדש ותרומה לקדש דאפקה נמי לתרומה בלשון כל קדש לומר שדינן שוה.
וקשה לי, הך קושיא אליבא דמאן אי אליבא דר' יוחנן הא אמ' בפרק אלו הן הלוקין כוליה קרא בתרומה כתי' ולנגיעה אבל קדש לא כתי' הכא כלל וטמא שנגע בקדש לדידיה אינו לוקה וכיון שכן לא איתקש מקדש לקדש אלא לתרומה ולא אשכחן בה קרבן בטומאה ואי לריש לקיש הא אמ' קדש היינו קדש וכל לרבות קדש לפני זריקת דמו וקדש איתקש למקדש ולא תרומה ובודאי דהא דאמרינן הכא לרבות תרומה ברייתא תניא בפרק הערל וקשיא לן כמאן אתיא ואיכא למימר כריש לקיש דתניא כוותיה במסכת מכות ואע"ג דאיהו מפיק בכל לרבות לפני זריקת דם קסבר בכל ריבוייא הוא דמרבה כל קדש וכל דמיקרי קדש ותרומה נמי קדש איקרי.

הא דאמרי'ג' טמאות הללו האמורות בשלמים למה. ואמרי' תנהו ענין למקדש ולא אמרי' תנהו ענין לתרומה משום דאע"ג דאנן טמאות דייקין מכל מקום כרת כתי' בקראי הילכך מרבינן מינייהו מקדש דאיכא כרת לאפוקי תרומה דעון מיתה.

והא דאמרי' דאוקי' גמר טומאתו טומאתו. איכא למידק עלה, אי גמר טומאתו טומאתו קדש נמי ליגמר מיניה דגבי קדש נמי כתיב וטומאתו עליו ודר' למה לי ותו קשיא אי גמר טומאתו טומאתו תרומה נמי דכתיב ביה לכל טומאתו והאי ג"ש עדיפא למיגמ' לכל טומאתו מלכל טומאתו משום דדמי לה טפי וא"ת דחד טומאתו גמירי ולא תרי טומאתו טומאתו ומשום הכי איצטריך ג"ש דרבי דבהמה טמאה מבהמה טמאה ואייתר ג"ש דטומאתו למגמר מקדש מהכא הא לא מצית אמרה אליב' דרב"י דאמר במסכת מכות משום ברדלא אתיא טומאתו דכתי' גבי קדש מההוא דכתי' גבי מקדש דמשמע מינה דגמרינן תרי טומאתו טומאתו וליגמר האי דקדש מהאי דכתיב גבי קרבן עולה ויורד ואפי' תימא אתיא אליבא דריש לקיש דלא גמר האי גזירה שוה קשיא גבי תרומה לגמר טומאתו טומאתו ואי משום דלא גמירי אלא חד ומוקים ליה להאי דמקדש נימא איפכא ולגמר האי דכתי' גבי תרומה ומאי ראית (מאי).
איכא למימר ההוא דמקדש מופנה ולג"ש אתא דאי ס"ד דתרומה נמי לג"ש למה לי גמרא דבהמה בהמה דהא גבי קדש נמי טומאתו כתיב אלא ש"מ דחד גמרינן ובחייבי כריתות דכי גמרינן ג"ש לחייבי כריתות גמרי' דומיא דג"ש אחריתי דאגמרן רחמנא וליכא למימר תרומה גמרי' דאכילה כמותו דגבי ג"ש קולא וחומרא מדמינן ולא אכילה וזה טעם נכון בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן.
והוי יודע שאי אפשר לנו לומר דגמירי הלכה מהיקשא דמקדש לעולה ויורד שאין כן בכל מקום בתלמוד שכל הגזירות שוות סתם נמסרו לו למשה מסיני כגון טומאתו טומאתו סתם וכיוצא בה דאי לא תימא הכי לא הוו מקשו בגמ' ולגמר מהתם משום דוכתא ובכמה דוכתי מקשו הכי בגמ' ועל כרחין יש לנו לומר דסתם גמירי ורבנן הוא דמוקמי לההיא ג"ש למאי דמתחזי להו טפי וכשתדקדק בזה תמצא שבכל הוא כן, וכן פרש"י ז"ל במסכת קידושין (יז,א).

בכל קדש לרבות את הטומאה. מקרא משמע דקדש דכתיב הכא הינו קדשים וכל לרבות את התרומה וקרא מיירי בקדשים ובתרומה, והא דלא כרי' ודלא כר"ל, דפ' אלו הן הלוקין (מכות יד, ב) דלר"ל כוליה קרא בקדשים ובכל קדש לא תגע אזהרה לקדש, ולר"י כוליה קרא בתרומה, ומיהו בפרק הערל (יבמות עה, א) איכא תנא דס"ל דמיירי בקדש ובתרומה דאמרינן [התם] לא צריכא אלא לנגיעה, ובת"כ (ויקרא יב, א ה"ח) נמי איכא תנא דס"ל בהדיא דמיירי בקדש ובתרומה.

ג' טומאות בשלמים. הק' בכאן והרי זה כלל ופרט הוא, כלל דבקרא חד (ויקרא כב, ג) אמ' כל הקדשים, פרט שלמים (שם ז, כ), וכלל ופרט הא אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט, וא"כ כולהו קראי לשלמים קאתו. וי"ל דכי אמ' אין בכלל אלא מה שבפרט ה"מ כשהן סמוכין זה לזה אבל בכאן שהן מרוחקי' לא. וא"ת מ"מ היאך אנו דנין אלו הפסוקי' בדין כלל ופרט וכלל דהא קי"ל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, והכא נמי הכי דיני' דמה הפרט מפורש שלמים שהן טומאת מקדש וקדשיו אף הכלל טומאת מקדש וקדשיו. וי"ל דכי אמ' כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט הני מילי כשאנו צריכין להוסיף דבר על הכלל הראשו', אבל בכאן אין אנו מוסיפין כלל על הכלל הראשון אלא שהפרט מפ' מה שבכלל בכלל ולומר דמה שאמ' בפסוק הראשו' אינו אלא קדשי מקדש לאפוקי קדשי בדק הבית.

אחת לכלל ואחת לפרט. וכתב רש"י ז"ל אמאי לא לדון אותו בכלל ופרט, והק' בתוס' היאך איפשר בכלל ופרט והלא הפרט קודם לכלל, שהרי הפרט בצו' (ויקרא ז, כא) ונפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' ואכל מבשר זבח השלמים אשר ליי' ונכרתה, והכלל באמור אל הכהנים (כב, ג) דכתי' אמור אליהם לדורותיהם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ליי' וטומאתו עליו ונכרתה, אלא נר' דרש"י ז"ל אגב שיטפא נקט לה, וה"ל למימר שנדון אותו בכלל ופרט כל מילי, ומ"מ מה שפירש"י ז"ל אמת דאין דנין בכלל ופרט ולא בפרט אלא במקורבי' זה על זה, אבל במרוחקי' זה מזה אין דנין אותו אלא בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד.

ג' כריתות בשלמים למה וכו' ואם אינו ענין לקדש תנהו ענין למקדש. וא"א לומר כאן תנהו ענין לתרומה, שאין כרת בתרומה.

אמר קרא בה בה למעוטי תרומה פי' דבפ' קרבן עול' ויורד כתיב וכו' לכל טומאתו אשר יטמא בה:

קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורו' עמוקים דתני' רבי אומר אקרא אני חיה וא"ת מאי חשיבותא דר' בהא דהא ג"ש הוא דדריש ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קיבל' מרבו וי"ל נהי דגמיר דבהמ' בהמ' לג"ש לא גמיר לאיזה ענין ור' דלה מים מבורות עמוקים למדרשיה בהא וזה ברור:

אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה פי' דכתיב נפש כי תגע בכל דבר טמא בנבלת חיה או בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא וקי"ל במס' חולין דבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה וא"כ חיה ובהמה דכתיב הכא למ"ל בחד מינייהו סגי ומשום דפתח בחיה הוא דנקיט בהמה למה נאמרה וא"ת ותיפוק ליה דהא בכל דבר טמא כתיב וי"ל דההוא בת"כ דריש לה אי בכל דבר טמא יכול אפי' במגע טומאה ת"ל בהמה טמאה אימא בהמה טמאה שחלוק בין מגעה למשאה וכו' עד אוציא מימי חטאות ומשכבות ומושבות ת"ל בכל דבר טמא:

נאמר כאן פי' בפ' קרבן עולה ויורד ונאמר להלן וכו' פי' בעונש בהמה טמא' דכתיב בפ' צו באוכל קודש בטומאה כי תגע בכל דבר וכו' ונכרתה מקיש קודש למקדש דכתיב בכל קדש וכו'. ואימא תרומה פי' ואימא תרומה נמי מדכתיב בההוא קרא בכל קדש ואמרינן בכל לרבות את הטומאה. פי' לרבות אוכל תרומה בטומאת הגוף והאי דרשא דלא כר"ל ודלא כר"י דמס' מכות דלר"י כוליה קרא בנגיעה דתרומה ולא באכילה ולר"ל כוליה באכילת קדשים בטומאת הגוף בלחוד ובכל לרבות אוכל בטומאה קדשים קודם זריקת דמים א"כ חד מינייהו לא דריש ליה באכילת תרומה ואתיא כתנא דפ' הערל דדריש בכל קדש לאכילת קדש ולאכילת תרומה ורבה נמי אמר לה התם לההוא תנא ובתורת כהנים נמי איתא וזמנין דמקשי תלמודא אליבא דחד אע"ג דלא הוי הלכתא ומ"ש רבינו הרמב"ן ז"ל דאתיא הא דהכא כר"ל וסבר דבכל ריבוייא הוא ומרבי קדשים דקודם זריקת דמים ומרבי נמי אכילת תרומה לא ירדתי לסוף דעתו ז"ל דהיכי עבדינן האי דרשא דליתא בדוכתא דאיפליגו ר"ל ור"י. אימא בה ולא במקדש יש שפירשו קושיין כדלעיל דבמקדש כיון שזדונו כרת אינו נפטר בקרבן עולה ויורד עד דמייתי חטאת קבועה והא דלא פריש לה הכי כדלעיל. י"ל דסמיך אדלעיל דפריש לה ומיהו קשה טובא דאם כן היכי מהדר ליה מקדש לא ממעטינא שכן כרת כמותה וכי משום דהוי כרת כמותה דרשינן ליה לקולא לאפוקי מכלל' דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת קבועה זו לא מצינו לכן הנכון כמו שפירשו רבותינו האחרונים ז"ל בתוס' דה"פ ואימא בה ולא במקדש כלל ואפי' קרבן עולה ויורד והיינו דנקיט לה סתם ולא פי' כדלעיל דבשלמא לעיל דאיירינן בקדש ומקדש תרווייהו דאכתי לא אשכחן שזדונו בכרת ושגגתו עולה ויורד פרכינן כדלעיל לחומרא אבל הכא דהא נפקא לן אכילת קדש שזדונו בכרת לקרבן עולה ויורד ויצא מכללו דשגגת חטאת מעתה אף במקדש נוכל לומר דיצא מכללו לגמרי כיון שאין בו איסור אכילה ומהדרינן דהא ודאי לא ממעטינא כיון שהוא כרת כמותה ולא סגיא דלא נרמי בה קרבן עולה ויורד:

ג' כריתות בשלמים למה פי' חד בפרשת אמור כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה וחד בפרשת צו נפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' עד אשר יאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה וחד והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה א' לכלל וא' לפרט פירוש פסוק השני לפרט שפרט בו זבח השלמים ללמד על הכלל כדין כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד מה הפרט מפורש באוכל שלמים שהם קדשי מזבח אף כל שהוא קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית וליכא למימר דנידרוש ליה בכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט ושלמים אין מידי אחרינא לא משום דהוו להו כלל ופרט המרוחקין זה מזה וכדפירש"י ז"ל:

ואחת לדברים שאינן נאכלין פירוש כגון עצים ולבונה ואזהרתיה מדכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר ואמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומכאן נשמע דההיא דאורייתא היא ממש ולא מדרבנן כדכתיבנ' במס' פסחים משמו של רבינו הרמב"ן ז"ל ואפי' ר"ש לא אמר אלא שאין חייבין עליהם כרת:

לאתויי חטאות הפנימיות פירוש אותן שזריקת דמן בפנים והן נשרפות וא"ת ונימא לאתויי קדשי מזבח חיצון ואפי' אותן שאין להם מתירים כקומץ מנחת נסכים ומנחת כהנים דכי האי גוונא ממעטינא להו לענין פגול במסכת זבחים דדרשי מה שלמים שנאמר בהם דין פגול דבר שיש לו מתירין אף כל שיש לו מתירין וכו' ואפ"ה חייבין עליהם משום אוכל קדשים בטומאת הגוף כדתנן התם בהדיא בפ' ב"ש וי"ל דהנהו לא צריכי להאי קרא ג' דמגופיה דקרא נפקא דכתיב ביה מזבח השלמים אשר לה' ובפ"ג דזבחים דרשינן אשר לה' לרבות את האימורין שהם עצמם מתירין וה"ה לכל דבר שאין לו מתירין אבל דברים שאינן נאכלין כגון עצים ולבונה לא אתו מהתם אף על גב דהוו לה' משום דבהאי קרא אכילה כתיבא ביה ומשמע שלא חייב כרת אלא במידי דבר אכילה וחטאות הפנימיות דהוו מידי דבר אכילה לא נפקו מהתם כיון שהן נשרפות לא קרינא ביה אשר לה' ולהכי צריכי למקרא זה השלישי:

ואם אינו ענין וכו' תנהו ענין לטומאת מקדש וא"ת אדרבה תנהו ענין לתרומה דהוי מידי דאכילה וי"ל דכיון דעיקר הכתוב בא לחייב כרת סברא הוא דעדיף לן לאוקמי טפי במידי דבר כרת אע"ג דלאו בר אכילה:

אתייא טומאתו טומאתו כתיב הכא פי' בקרבן עולה ויורד או כי יגע וכו' וכתיב התם פי' בטומאת מקדש בפ' פרה כי את מקדש ה' טמא מי נדה לא זורק עליו טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת מקדש אף כאן טומאת מקדש וא"ת ולר"ל דלא גמיר ג"ש דטומאתו טומאתו כדאי' בפ' הלוקין מאי איכא למימר וי"ל דאתייא ליה מהיקשא דאיתקש קדש למקדש דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא דהא ר"ל דריש ליה באכילת קדש ממש בטומאה כדאיתא התם וכדכתיבנא לעיל ומיהו הא ודאי קשיא דג"ש דלעיל למ"ל דהא התם נמי איכא לר"י ג"ש דטומאתו טומאתו כדאיתא התם ועוד קשה דהא ודאי טומאתו דגבי מקדש לגופיה איצטריך דדרשינן במסכת סוטה ובכריתות טמא יהיה לרבות טבול יום טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים והרבה תי' נאמרו בזה אבל הנכון והקצר יותר דהני תרתי קושיין חדא מיתרצא בחברתה דהא ג"ש אינה מופנה אלא מצד א' גבי מקדש דטומאתו דמקדש הוא לגופיה אבל לגבי קדש הוא מופנה מב' צדדין הילכך אי לאו דרשה דר' הוה מוקמינן להאי ג"ש בקדש בלחוד וכדאמרינן במסכת נדה בין מופנה מצד א' למופנה מב' צדדין איכא דכל היכא דאיכא מופנה מצד א' ומופנה מב' צדדים שבקינן מופנה מצד א' ודרשינן מופנה מב' צדדין הילכך השתא דנפקא לן קדש מג"ש דבהמה בהמה דר' אייתר לן אידך דטומאתו טומאתו למקדש ואע"ג דמופנה מצד א' אפי' למ"ד מופנה מצד א' למידק ומשיבין הכא אין לנו תשובה:

וי"מ מקדש הקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד על הדרך שהזכרנו במשנה כמו שמפורש בויקרא שלמדו מפי השמועה שהאוכל בשר קדש או נכנס למקדש בטומאה דבר הכתוב כמו שביארנו במשנה אבל האוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף יש בו מיתה בידי שמים במזיד שנ' ומתו בו כי יחללוהו ואם התרו בו לוקה ואזהרתו איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל איזהו קדש שאוכלין אותו כל זרע אהרן בין זכרים בין נקבות הוי אומר תרומות ומ"מ בתרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה שאינה קדש ובשוגג אף בטהורה אין כאן קרבן כלל שאין בעון מיתה בידי שמים קרבן לעולם ואע"פ ששבועת העדות ושבועת בטוי אע"פ שאין בזדונן לא מיתה ולא כרת יש בשגגתן קרבן עולה ויורד הרי אף בזדונו כן כמו שביארנו במשנה ומיתה או מלקות שהזכרנו באוכל תרומה בטומאת הגוף פי' אף בטבול יום עד שיעריב שמשו שנ' בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה והרי יולדת בימי טוהר שלה טבולת יום ארוך היא שאין לה הערב שמש עד מלאת ימי טהרה שמביאה כפרתה למחרתם:

שלש כריתות נאמרו באכילת שלמים בטומאת הגוף אחד בפרשת אמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וכו' וטומאתו עליו ונכרתה ופי' במסכת זבחים מ"ה ב' על קריבה זו שאכילה היא ולא בא לשון קריבה אלא להודיע שאם הוא קדש שיש לו מתירין לאכלו אינו חייב כרת על אכילתו בטומאת הגוף עד שיקרבו מתיריו ואם אין לו מתירין משקדש בכלי כמו שיתבאר במקומו והשנים בפרשת צו את אהרן והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וכו' וטומאתו עליו ונכרתה וכו' וסמיך ליה נפש כי תגע בכל דבר טמא וכו' ואכל מבשר זבח השלמים וכו' ונכרתה וכו' אחת לכלל והוא אותו שהזכרנו תחלה שנ' בו אל הקדשים ואחת לפרט והם כלל ופרט המרוחקים והוא נדרש במדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שבא ללמד על כל הכלל ומה שלמי' קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח אבל קדשי בדק הבית אין חיוב באכילתן בטומאה ואין זה שוה למדת כעין הפרט שמדת כעין הפרט מרבה דברים שלא הוזכרו בפרט לקצת דמיון אבל זו אינה מרבה אלא שמגלה ענין הכלל שאינו אמור אלא בדבר כזה ולפעמים מלמדת על דבר אחר כגון הבערה שיצתה מן הכלל לחלק ר"ל להודיע שבכל אב מלאכה חייב עליהן בפני עצמן:

וי"מ אחת לכלל לכלול בו כל הקדשים ואחת לפרט לפרוט מכלל זה את הדם שכל המתירין עצמם חייבין עליהם משום טמא ונותר אע"פ שאין חייבין עליהן משום פגול חוץ מן הדם שאין חייבין עליו לעולם אלא משום דם בלבד כמו שיתבאר במקומו וכך היא שנויה בתורת כהנים ואחת להביא חטאות הפנימיות שהם נשרפות כגון פר ושעיר של יום הכפרים ופר כהן משיח ופר העלם שטעונין הזייה בפנים שחייבי' עליהן משום טומאה ר"ל אם אכלן בטומאת גופו אחר שנזרק דמן ואין חייבין בהם משום פגול שכל שאין לו מתירין כגון בשר חטאות הנשרפות ומנחות הנשרפות אין בו פגול אבל באימוריהן חייבי' משום פגול שכל שהותר לאדם או למזבח יש בו פגול אבל המתיר עצמו או מה שלא הותר לא לאדם ולא למזבח אין בו פגול כמו שיתבאר במקומו:

דברים שאינן נאכלין כלל וכגון לבונה וקטורת ועצים אין באכילתן משום טומאת הגוף כמו שיתבאר במקומו:

ודאמרינן והא מיבעי ליה לכדרבי אבהו דאמר ר' אבהו שלש כריתות האמורין בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחד לדברים שאינן נאכלין פי' כגון עצים ולבונה וכיוצא בהן עיקרא במסכת זבחים דף מו ודאמרינן ולרבי שמעון דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהם משום טומאה עיקרא בסיפרא בסוף הא ברייתא שהזכרנו למעלה דקתני התם ר' שמעון אומר מה שלמים מיוחדין שהן ראוין לאכילה אף כל שהוא ראוי לאכילה יצאו עצים לבונה וקטרת ועיקר מימריה נמי דקאמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול מפרש נמי בסיפרא דתניא התם ר"ש אומר מה שלמים מיוחדין שהן מיוחדין על מזבח החיצון יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאינן על מזבח החיצון שאין חייבין עליהם משום פיגול והיינו דאמרינן הכא לאתויי חטאות הפנימיות פי' שהן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים הטמא מתחייב עליהם אם נגע בהם טומאה והיינו טעמא דקרי להו פנימיות דכתיב בהו והזה שבע פעמים לפני ה' וזה שאמרנו:

אלא אמרי נהרדעי שלש טומאות האמורות בשלמים פי' שלש טומאות הללו הן הכתובים בשלשה פסוקים שהזכרנו לעיל שהשנים מהם לענין שלמים והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו וגו' נפש אשר תגע בכל טמא וגו' והאחד אמור אליהם לדורותיכם וגו' ושלמים בכלל כל הקדשים כמו שכתבתי למעלה ושלשה פסוקים אלו כתיב בהו טומאה ולפי שעלה בדעתו לר' כי הטומאה הכתובה באחד מהם מופנה היא וללמוד ממנה לטומאה הכתובה בקרבן עולה ויורד כתבה רחמנא ואעפ"י שהכרת כתיבה בה כבר אמרנו שאינו מופנה אלא לאתויי דברים שאינן נאכלים אי נמי לאתויי חטאות הפנימיות לר"ש הוא דכתבה רחמנא:

ואקשינן והאי מבעי ליה דאיידי דבעא למכתב כרת לכדרבי אבהו כתב נמי טומאה פי' דהא אי אפשר לכתוב כרת בלי טומאה:

אלא אמר רבא אתיא טומאתו טומאתו וכו' פי' לא בא רבא ודאי לדחות דברי ר"ש שלמד טומאת קדש מבהמה טמאה אלא לדחות ההיא דאמרינן ואיתקש מקדש לקדש הוא שאמר רבא אתיא טומאתו משום דקשיא לן ההיא היקשא אי הכי תרומה נמי וכו' והיינו דאמרי' הכא ואלא בה למה לי כלומר כיון שלא למדנו למקדש מהיקש כי היכי דנצטרך בה למעוטי תרומה שלא נלמוד גם אותה מהיקש אלא מטומאתו טומאתו למדנו אותה ונדחה היקש מעיקרו אלא בה למה לי ומהדרינן לרבות נבלת עוף טהור שאם אכל אותו אדם טהור ונטמא מחמת אכילתו ואח"כ אכל את הקדש או נכנס אל המקדש בשוגג שיתחייב בקרבן עולה ויורד לפי שהפסוק הזכיר שאר הטומאות ולא הזכיר טומאת נבלת עוף טהור:

ואקשינן והא בה מיעוטא הוא והיכי מרבינן מינה נבלת עוף טהור ומהדרינן אין דמשום דמיעוטא הוא אייתר דהא איכא מיעוט אחרינא דכתיב או כי יגע דבר נגיעה אין דלאו בר נגיעה לא פי' ונבלת עוף טהור לא מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה וכיון דאיכא תרי מיעוטי ממילא איתרבי דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.

גמרא אי הכי תרומה נמי כו' הא מיעט רחמנא בה כו' יש מקשים בזה דהיאך בעי למימר תרומה נמי דאם כן ג"ש דרבי ל"ל דלא לכתביה ואנן ילפינן כולה במה מצינו וא"כ מדאצטריך ג"ש דר' ע"כ דמיעט תרומה או מקדש ובה ל"ל ויש לומר דמדאצטריך ג"ש דרבי לא הוה ממעטינן אלא טמא ששימש אבל מקדש ותרומה הוה ילפינן בהיקש אי לאו מיעוטא דבה ועיין עוד לקמן בזה וק"ל:

תוס' בד"ה אתיא טומאה כו' וא"ת אמאי אצטריך גזירה שוה דרבי כו' עכ"ל קושיתם לפי סוגיא דשמעתי' דסבירא ליה כת"ק דמוקי קרא דבכל קודש לא תגע ואל המקדש גו' בין בקודש בין בתרומה אבל לר' יוחנן דמוקי ליה בתרומה גרידא לא קשיא להו מידי דודאי איצטריך גזירה שוה דרבי ולר"י הא דקאמר תלמודא בה ל"ל צ"ל כפרש"י דמהיכי תיתי לחיובא בתרומה דמהני לא אתי שכן כרת עכ"ל מיהו ק"ק דאימא דאיצטריך לאפוקי היקשא דתרומה למקדש ודו"ק:

רש"י בד"ה אימא תרומה כו' עד מלאת ימיה שמביאה למחר כפרתה הס"ד ונ"ב פי' עד מלאת ימיה דהיינו שמונים לנקבה וארבעים לזכר שלמחרתו מחויבת להביא קרבן אבל מ"מ תרומה אוכלת אחר מלאת ימיה קודם הבאת קרבן וק"ל:

בד"ה הואיל כו' וחטאות הפנימיות כו' העלם דבר טעונים כו' כצ"ל:

גמרא אימא בה למעוטי מקדש דלא סגי כו'. ל"י מדוע ל"ק למעוטי נמי קדש. וא"ל דבה לא משמע ליה אלא למעט ד"א יקשה מאי חזית ודוחק לומר מפני שהיא אכילה כתרומה ואולי נקיט כאן אשגרת לישנא דלקמן בגז"ש דרבי דהתם הקושיא ממקדש דוקא:

רש"י ד"ה אקרא אני. וסמיך ליה מכל הבהמה אשר על הארץ. כצ"ל:

רש"י ד"ה שלש כריתות. והנפש אשר תאכל בשר מזה"ש וסמיך ליה ונפש כי תגע כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אחת לכלל. והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו'. כצ"ל:

בא"ד וזו באה לגלות על הפרט כו'. ר"ל דהכלל בא לגלות עה"פ שאינו בא לשלול כל דבר זולתו אלא להורות על כ"ד כיוצא בו כגון הכא כל קדשי מזבח אף שאין דומין לו מכל וכל ועי' בק"א במדה זו:

רש"י ד"ה שלש טומאות. בהנך ג' כו' וטומאתו עליו. ל"ד דבכרת דבונפש לא כתיב זה הלשון וכן התוס' ד"ה תניהו ל"ד בלישנא:

תד"ה אחת לכלל. וא"ת כיון כו' הל"ל מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין כדדרשינן גבי פיגול. כצ"ל והוא בזבחים (מ"ד) אליבא דכ"ע וכמו דאיצטרך לר"ש לאתויי חטאת הפנימית:

בא"ד וי"ל כו' דבפ' ב"ש (מ"ה ב'). כצ"ל:

תד"ה אתיא. ונקיט בנין אב לאפוקי משאר עבירות. לכאורה מגז"ש לחודא נתמעטו כל שאר עבירות כמו תרומה ולע"ד י"ל דהברייתא אילו ל"נ קאמרה אילו ל"נ הגז"ש הוה ידעינן מב"א השתא דאיכא גז"ש ב"א ל"צ וכדשנינן בב"מ (ס"א ושם) ויש לכוון גם דברי התוס' לזה:

רש"י ד"ה אחת לכלל וכו' הבערה בכלל היתה. שבת דף ע ע"א:

גמ' ואימא תרומה נמי כו' עי' מהרש"א שהקשה בה למה לי דמדאיצטרך גז"ש נמי נדע. ולפע"ד אי לאו בה ה"א דגז"ש אתי למעוטי מקדש דוקא אבל תרומה יהיה באשם מעילות מגז"ש חטא חטא כמ"ש לעיל בשם פני יהושע אבל מדאיצטרך בה ש"מ דתרומה ליתא בכלל אשם ועדיין לא נדע איזה נמעט מגז"ש או תרומה או מקדש. ואין לומר אם כן היקשא למה לי כיון דממעטינן מקדש מגז"ש וגם תרומה ליתא בעולה ויורד כ"א באשם אם כן היקשא דבכל קודש למאי אתא ז"א דלא אייתר הך הקישא דאיצטרך במסכת מכות שם דהאי בכל קדש לא תגע היינו אכילה דומיא דמקדש שיש בו נטילת נשמה ואולי לזה כוונו התוס' ד"ה מקיש וכו' ודוק. ומה שתירץ המהרש"א דממעטי' טמא ששימש אף ע"ג דכ' תוס' לעיל דאתקש לתרומה מ"מ הקישא דבכל קדש סותר להך הקישא וק"ל:

תוס' ד"ה ואימא כו' ור' יוחנן בתרומה גרידא וכו' נלע"ד היינו למסקנא דנפקא ליה מגז"ש דטומאתו אזהרה לקדש ממקדש ע"ש במכות אם כן אייתר בכל קדש לא תגע ומוקמינן לתרומה באם אינו ענין כמ"ש תוס' שם ד"ה ההיא לתרומה כו' אבל לפי הה"א דהכא דלא ידעינן מהך גז"ש ה"ה דלא נדע לילף קדש ממקדש וע"כ תרווייהו מהך קרא נפקא ודו"ק:

ד"ה אחת לכלל כו' ואגב ריהטי' לא דק דה"ל להקשות פרט וכלל הוא כו' ע"ש במנחות נ"ה ע"ב מתיב רב אדא בר אהבה כו' מתקיף לה רב אשי האי כלל ופרט הוא פרט וכלל הוא ע"ש. ולפע"ד נראה דרב אדא בר אהבה ס"ל נהי אי נמי כלל ופרט המרוחקים לא ניתנה לדרוש בכלל ופרט ולהכי רחקי' רחמנא לדונו בדבר שהיה בכלל כו' מ"מ פרט ואחר כך כלל המרוחקים אף אם נאמר שהיה בכלל ויצא ללמד מ"מ נכתב שלא כסדר דאיך שייך לומר שהיה בכלל ויצא ועדיין לא נכתב הכלל וע"כ צריך לומר אין מוקדם ומאוחר וה"ל כאלו נכתב הכלל קודם הפרט אם כן תו ה"ל כלל ופרט ומנ"ל לדונו בדבר שהיה בכלל ואפ"ה דחה רב אשי ועל זה נתכוון רש"י ז"ל הקצרתי במובן הבן ודו"ק:

ד"ה תנהו ענין כו' ומיהו בסמוך דנפקא לן מטומאה כו' לפע"ד מיושב קו' תוס' בקו' מהרש"א הנ"ל דאם כן גז"ש למה לי וא"ל כמ"ש לעיל דה"א תרומה ליתי אשם מעילות ומקדש ממעט מגז"ש דאכתי יתורה דטומאה למה לי בשלמא לעיל איתורא דהקישא תירצתי דאינו מיותר דאיצטרך לאכילה דקדש משא"כ הכא כנ"ל ודו"ק:

ד"ה אתיא טומאתו כו' ויש לומר דאיצטריך גז"ש לייתורי בה כו' הקשה מהר"י אבן לב ז"ל למה לי למעוטי תרומה מדאיצטרך גז"ש אימעטי תרומה. ולפע"ד דנהי דהוה ידעינן למעט תרומה מ"מ עדיין לא הוה ידעינן לרבות קדש מהקישא דמקדש דלמא נקט לתרומה דכתיב בכל קדש לרבות תרומה לכן אייתר בה למעט תרומה ומדאיצטרך בה ש"מ דחדא ממעטי' ולא תרתי: מיהו קו' תוס' יש לתרץ בלא"ה לפמ"ש לעיל לישב קו' תוס' ד"ה ואימא דדוקא קודם דידעינן מגז"ש טומאתו טומאתו אתיא קרא דבכל קדש אקדש נמי משא"כ למסקנא איירי בתרומה בלבד וא"כ שפיר בעי ג"ש דרבא דלא נילף תרומה ממקדש מהקישא דכל קדש דלא איירי השתא רק מתרומה לבד אע"ג דאית לן נמי גז"ש דקדש ממקדש מ"מ מאן לימא לן דגז"ש עדיפא דלמא הקישא עדיפא וזהו פלוגתא בגיטין ובזבחים ועי' מ"ש לקמן בסמוך: א"נ יש לישב דסמכו אתחלת הדבור דבתרומה נמי כתיב גז"ש ואף ע"ג דאיצטרך לשום דרשא הוה ס"ד למילף נמי גז"ש אי לאו בה והשתא אימעט מדאיצטרך גז"ש ואייתר בה לרבות עוף טהור:

בא"ד ומיהו תימא למה לי גז"ש כו' דלענין קדש נמי דרשינן פ' בתרא דמכות עכ"ל. ויש לישב קו' תוס' ונישב גם כן תחלת קו' הש"ס אימא בה למעוטי מקדש ולא נקט מקדש וקדשיו וכן דקדק בפ"י. ועוד דמייתי גז"ש דרבי אקדש לחוד ולא חש להשיב אמקדש והוה התי' הזה רק חצי דבר ואיך קורא לזה דולה מים מבורות עמוקים: ולפע"ד דהמקשן ידע גז"ש דטומאתו אלא דהוה ס"ל כיון דקאמר הזהיר וענש בקדש ולא מצינו שהזהיר בקדש כ"א מגז"ש טומאתו ממקדש כדמפרש ר' יוחנן במכות וכמ"ש תוס' לעיל תחלת הסוגי' ואם כן נהי דילפינן נמי קדש בהאי גז"ש גופא בעולה ויורד מ"מ מקדש מנלן דהשתא לא הוה גז"ש מופנה אפי' מצד אחד ואין למדין כלל לחד מ"ד בנדה פרק המפלת ולכן לא קשה רק מקדש מנלן ואה"נ אי נניח דמקדש בחטאת קבוע אתי' ממילא תו לא אתי' אזהרה דקדש מגז"ש דמקדש כיון דאינו מופנה אלא מצד אחד שהרי טומאתו דקדש בעי למילף גז"ש מעולה ויורד ולא מופנה כ"א טומאתו דמקדש א"כ למדין ומשיבין מה למקדש שכן בחטאת קבוע לכן הזהיר משא"כ בקדש. וע"ז משני רבא וקרי ארבי דולה מים מבורות עמוקים דאף ע"פ שלא היה קשה כלל אקדש רק אמקדש מ"מ השיב גז"ש דבהמה טמאה לקדש משום שהבין שבזה יתורץ ממילא מקדש דכיון דאית לן גז"ש אקדש מבהמה טמאה אייתר טומאתו דגבי עולה ויורד לאפנויי ונילף מיניה מקדש אע"ג דגבי מקדש לאו מופנה הוא דילפינן מיניה אזהרה לקדש מ"מ הוה מופנה מצד אחד ולמדין כשאין להשיב וא"ש הכל לפי המסקנא ולק"מ קו' תוס' גז"ש דרבי למה לי וגם מה שהקשו קו' שניה בסוף הדבור ודו"ק:

בגמרא אבל עולה ויורד נייתי מידי דהוי אשמיעת קול ואביטוי שפתים. ולכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי ס"ד דליכא לאוקמי בתרומה כיון דלא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן ותיפוק ליה דעיקר עולה ויורד שייך אפי' בלאו גרידא כמו בשמיעת קול וביטוי שפתים אלא דנראה דמעיקרא הוי סבר דשמיעת קול וביטוי שפתים אע"ג דלית בהו לא כרת ולא מיתה אפ"ה חמירי טפי אפי' מתרומה דהוי באיסור מיתה וכ"ש משאר חייבי לאוין והיינו משום דאיסור שבועה חמיר טפי שכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה בחורב ובשבועה נאמר לא ינקה ומה"ט איכא למ"ד בשלהי מסכת יומא דיום הכיפורים ושעיר המשתלח מכפרין על כל עבירות שבתורה חוץ מלא תשא ע"ש וכן כתב בשאלתות פרשת יתרו וכדאמרינן נמי לקמן בפ"ג דאע"ג דכתיב נמי ונקה גבי שבועה היינו שב"ד שלמטה מנקין אותו ע"י מלקות אבל ב"ד של מעלה אין מנקין אותו כלל ומש"ה שפיר י"ל דאחמיר רחמנא בשגגתן יותר מבשאר עבירות אלא דהמקשה דהכא דקאמר אבל עולה ויורד נייתי מידי דהוה אשמיעת קול היינו משום דלפ"ז שפיר אית לן לאוקמי נמי בתרומה דהוי מיהא דומיא לשמיעת קול וביטוי שפתים בהך מילתא דלית ביה כרת וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דעיקר קושית ואימא תרומה היינו נמי דוקא תרומה ולא קדשים ולא סגיא להו בעולה ויורד אלא בקבוע ומש"ה אית לן לאוקמי קרא דדחיק ומוקי נפשיה ברווחא דאיירי בתרומה והוי שפיר דומיא דשמיעת קול וביטוי שפתים דאיתקשו להדדי בהך פרשה גופא כנ"ל בישוב הסוגיא:

אלא דקשיא לי טובא בעיקר מילתא דפשיטא ליה לתלמודא הכא ובכמה דוכתי בטמא שאכל תרומה ליכא קרבן כיון דלא אשכחן מיתה דחייב עליה קרבן אכתי אפ"ל דליחייב אשם בג"ש דחטא חטא ממעילה כי היכי דילפינן לכולה מילתא דמעילה מתרומה במס' מעילה פרק הנהנה ובפסחים דף ל"ג וממילא דאית לן למילף נמי תרומה ממעילה דאין ג"ש למחצה וכמ"ש התוס' שם בפסחים להדיא דאפי' לרבנן ע"כ אית להו הך ג"ש דחטא חטא אפי' למילף תרומה ממעילה לכל מילי אלא דהא דס"ל לרבנן הזיד במעילה באזהרה משום דבתרומה כתיב ומתו בו למעוטי מעילה וא"כ לענין קרבן שפיר אית לן למילף הך ג"ש דהוי באשם. מיהו למאי דמסקינן דאיצטריך קרא למעט תרומה מעולה ויורד אי ממיעוטא דבה ולא בתרומה או מג"ש דרבי דבהמה בהמה ומג"ש דרבא דטומאתו טומאתו דודאי כל הני ג"ש לא איצטריך אלא למעוטי תרומה מעולה ויורד כמו שאבאר וא"כ אי ס"ד דאיכא בתרומה חיוב אשם תו לא איצטריך למעוטי תרומה כלל מעולה ויורד:

שם אימא בה למעוטי מקדש דלא סגי ליה כו' קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים דתניא רבי אומר כו' אשכחן קודש מקדש מנ"ל. לפי פשט לשון הסוגיא משמע דהא דקאמר אימא בה למעוטי מקדש היינו נמי למעוטי קודש אלא דחדא מינייהו נקט דהא בתרוייהו שייך האי טעמא שישנן בקרבן קבוע כמו כל חייבי כריתות דמ"ש וא"כ ע"כ דפרשת עולה ויורד ליתא אלא בתרומה לחוד ועוד דבהכי הוי שפיר דומיא דאינך דלית בהו כרת אלא דלפ"ז קשיא לי טובא חדא דא"כ מאי האי דקרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים בהא דיליף רבי ג"ש שאין אדם לומד מעצמו ומאי עדיפא הך ג"ש מכל ג"ש שבתורה ועוד דכיון דמקשה מתרוייהו ונקט מקדש משמע דפשיטא ליה טפי כמו שאבאר א"כ מאי האי דקמשבח ליה רבא האי ברייתא דרבי כיון דבהך ג"ש לא ילפינן אלא קודש ואכתי מקדש לא ממעט ליה רבי כלל דהא מהדר רבא מסברא דנפשיה לאוקמי בכמה אוקימתות ולא מיתוקמא ליה אלא כמסקנא מג"ש דטומאתו טומאתו והך ג"ש עדיפא הוא לאוקמי בעולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו מג"ש דרבי כמ"ש התוס' עכ"פ בהך ברייתא דרבי אין רמז למילף ממנה טומאת מקדש ועוד דמאי מקשה סתמא דתלמודא אמימרא דרבא אשכחן קודש מקדש מנ"ל הא ודאי שפיר ילפינן נמי מהך ברייתא לענין טומאת מקדש דכיון דאשכחן מיהא דשייך עולה ויורד בקודש אע"ג דשייך ביה קרבן קבוע וא"כ לא דמי נמי לאינך לשמיעת קול וביטוי ואפ"ה חייב א"כ ממילא דאית לן לחייב במקדש טפי מבתרומה דהא לא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן ועוד דהא גופא תיקשי מאי האי דנקט המקשה במילתיה למעוטי מקדש ושביק לקודש והא בכולה ברייתא ובסוגיא דשמעתין במכילתין בפירקין ובאידך פירקין נקט לשון דטומאת מקדש וקדשיו. והנלע"ד בזה ליישב כל הקושיות חדא מגו חדא בסגנון א' והיינו דהמקשה לא פסיקא ליה להקשות דנימעט קודש ולאוקמי בתרומה לחוד מהטעם שאבאר בסמוך גבי ואימא ה"נ תרומה ועוד דמסברא פשוטה איכא למימר דפרשת קרבן עולה ויורד איירי בטומאת קודש חדא דכיון דאשכחן דפרט הכתוב בעולה ויורד כל הנך פרטי דטומאת נבילה ושרץ ואדם והנך שלש טומאות גופייהו פרט הכתוב ג"כ בפרשת צו בטמא שאכל את הקודש במקום כרת דידהו משא"כ בתרומה ואפי' למאן דיליף תרומה מקרא דלא יאכל בקדשים עד אשר יטהר מדכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב אפ"ה מה"ט גופא משמע דפרשת עולה ויורד לא איירי בתרומה כיון דהתם לא כתיב נבילה וכתיב בעל קרי ואילו בפרשת עולה ויורד לא נזכר מצורע וזב ובעל קרי ואם כן ממילא דאית לן לאוקמי קרא בקודש טפי מבתרומה ואי משום דאשכחן קרבן קבוע בטמא שאכל את הקדש כמו בשאר חייבי כריתות (או מהיקישא דריב"ל דיליף מתורה אחת דהוקשה כל התורה כולה לע"ז או מג"ש דרבי דיליף ג"ש דעליה עליה מאחות אשה שחייבין כרת א"כ האי עליה דחטאת נמי איירי דוקא במקום כרת) אפ"ה אית לן לאוקמי האי קרא שפיר בטמא שאכל את הקודש היכא דליכא כרת כגון בטבול יום ומחוסר כיפורים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש בהלכות פסולי מוקדשין מש"ה לא פסיקא ליה למעט קודש מבה משא"כ במקדש קשיא ליה בפשיטות דאית לן למעט מקדש טפי מתרומה כיון דבמקדש לא כתיב שום פרט וכלל בכרת דידיה כ"א בטומאת מת לחוד ועוד דבכל ענין שייך ביה קרבן קבוע אפי' בטבול יום ומחוסר כיפורים דהא בהאי קרא גופא דפרשת חוקת דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מסיים בסיפא דקרא טמא יהיה עוד טומאתו בו ודרשינן מיניה טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כיפורים כן נראה לי בסברת המקשה ואהא קאמר רבא שפיר דקרי עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים מדיליף בג"ש לענין קודש לחוד ושביק מקדש אלמא דמקדש פשיטא ליה טפי לחיובא בקרבן עולה ויורד אי משום דרבי לטעמיה דהא דחייב חטאת קבוע' בדבר שזדונו כרת דוקא יליף לה מג"ש דעליה ומאחות אשה וכתבו התוספות בפרק קמא דיבמות דלרבי דיליף לה מעליה אינו חייב קרבן קבוע אלא היכא דאיכא לאו וכרת כמו באחות אשה. ועוד דבהאי קרא דונודעה החטאת אשר חטאו עליה כתיב להדיא אשר לא תעשינה והיינו לאו וכמו שכתבו התוספות ג"כ להדיא בפרק כלל גדול ע"ש ואם כן לפ"ז כיון דבמחוסר כיפורים דכתיב גבי מקדש לא אשכחן לאו וממילא דלא שייך ביה חטאת קבוע אם כן יש לנו לומר דחייב בעולה ויורד דלפוטרו בלא כלום אי אפשר דודאי מקדש חמיר מתרומה שזה בכרת וזה במיתה. וכ"ש אם נאמר דרבי סבר כר"ש רבי' (כדאמרינן במנחות בשלהי פרק ר' ישמעאל) דס"ל ברפ"ב דהוריות (דלר"ע ציבור וכהן משיח פטורין מקרבן עולה ויורד כיון דלא שייך בדלי דלות) ור"ש קאמר בהדיא דמשיח פטור מטומאת מקדש וקדשיו ואמרינן בגמרא דטעמיה מדכתיב בביאת מקדש ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שחטאו שוה לקהל יצא משיח שאין חטאתו שוה לקהל דהנך בשגגת מעשה ואיהו בהעלם דבר וממילא דכ"ש דציבור פטורין מטומאת מקדש מה"ט גופא שאין בהם העלם דבר ועוד דדרשינן התם להדיא לאשמת העם הרי משיח כציבור נמצא לפ"ז בטומאת מקדש דכתיב מתוך הקהל פטרינן משיח וציבור מקרבן קבוע וליתנהו בכלל ג"ש דעליה לחייב בחטאת קבוע דהא עיקר ג"ש דעליה בציבור כתיב אם כן מש"ה ודאי פשיטא דשגגת יחידים בשגגת מעשה בביאת מקדש חייבו רחמנא קרבן עולה ויורד טפי מבתרומה כיון דאית בהו כרת והיינו דלא איצטריך ליה לרבי לאתויי ג"ש אלא אטומאת קודש בלבד דלא כתיב ביה מתוך הקהל נמצא שפיר קאמר רבא דקרי עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים. אלא דאפ"ה מקשה סתמא דתלמודא שפיר אתנא דברייתא דלעיל דמוקי לעולה ויורד במקדש וקדשיו דנהי דבקודש פשיטא ליה מהן ג"ש דרבי דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא והיינו דקאמר אשכחן קודש אכתי מקדש מנ"ל והיינו לדידן דלא קי"ל כרבי בהך ג"ש דעליה אלא כדריב"ל כדאשכחן בכמה דוכתי בש"ס ובפרק כלל גדול אמרינן דפלוגתא דרבי ורבנן תליא בפלוגתא דמונבז ורבנן וע"ש בתוס' וא"כ מנ"ל הא דפשיטא לן בכולה תלמודא דשייך עולה ויורד במקדש כמו בקודש כנ"ל נכון בעזה"י ואולי מקום הניחו לי מן השמים ועיין עוד בסמוך:

שם דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה כו' לקמן דף י"ט הקשו התוספות בד"ה מדבעי למכתב בהמה וחיה לכדרבי משמע דלא קשיא ליה לרבי בהמה למה נאמרה אלא משום דבהמה בכלל חיה ותיפוק ליה דבלא"ה תרוייהו מייתרי דמבכל דבר טמא לחוד איתרבו להו ע"ש מה שתירצו ובאמת שיש לדקדק למה לא הקשו קושיא זו הכא בשמעתין אעיקר מילתא דרבי ומלבד זה יש לתמוה לכאורה אקושייתם דהתם דפשיטא להו דכולהו פרטי מייתרי כיון דכתיב בכל דבר טמא ומאי קושיא הרי בת"כ דריש לכל הנך פרטי דחיה ונבילה בהמה ושרץ וטומאת אדם כל חד וחד באפי נפשיה דאתא לרבות כמה ענייני טומאה דשייך בכל חד ע"ש אלא דאפשר דמשמע להו להתוס' מסוגיא דהכא ודלקמן דף י"ט דע"כ רבי לית ליה הנך דרשות או דלא הוו אלא אסמכתא בעלמא דאי לדרשא גמורה ה"ל למיכתבינהו בעיקר פרטי דיני טומאה ולא לגבי עולה ויורד כך נראה לי בכוונת התוספות וכמו שאבאר לקמן דף י"ט. מיהו בהך דרשא דדריש התם בת"כ מקמי היאך וז"ל נפש כי תגע בכל דבר טמא הזקנים הראשונים היו אומרים יכול אפילו אם נגע אדם במגע טמאות יהא חייב ת"ל בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדין שהן אבות הטומאה יצא דבר שאין אב הטומאה ע"כ ואם כן ודאי משמע דדרשא גמורה היא כיון דמפשטא דקרא דכי תגע בכל דבר טמא הוי משמע דאפי' אם נגע בולד הטומאה נמי חייב ואפשר עוד דה"א דדוקא בנגע בראשון ושני חייב קרבן עולה ויורד משא"כ באב הטומאה לא סגי ליה בעולה ויורד אלא בחטאת קבוע' כמו בכל חייבי כריתות כדמשמע בשמעתין ואם כן לפ"ז ממילא דאליבא דרבי דקיימינן הכא שפיר צריכי כל הנך פרטי להך מילתא גופא דהא אשכחן לרבי דדריש בעלמא כללי ופרטי כדאיתא לעיל דף ד' ואם כן לפ"ז אי הוי כתיב נבילה לחוד הוה דריש לה בכלל ופרט וכלל דבעינן כעין הפרט ממש שיהא דומה לנבילה בכל צדדיו משא"כ הנך טומאות דקילי מנבילה כגון שרץ שאין מטמא במשא ה"א דפטור והנך נמי דחמירי מנבילה כגון מת וזב ומצורע שטמאין שבעה ה"א דלא סגיא ליה בקרבן עולה ויורד שכן מדת כלל ופרט וכלל בכל מקום ועוד דאפילו בהנך דחמירי נמי איכא למיפרך טובא שיש בטומאה אחת מה שאין בחבירתה מש"ה איצטריך למיכתב כל הנך פרטי וא"כ לפ"ז אכתי לא ידעינן הך ג"ש דרבי כיון דכולהו איצטריכו אלא דעיקר ילפותא דרבי אינו אלא מיתורא דבהמה למה נאמרה כיון דבהמה בכלל חיה היא כן נ"ל נכון בעזה"י ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' לקמן דף י"ט ושם אבאר יותר באריכות. אלא דלכאורה אכתי איכא למישדי ביה נרגא ולמימר דהך דרשא דת"כ לענין אב הטומאה נמי אינו אלא אסמכתא בעלמא דאפילו מנפש כי תגע בכל דבר טמא לחוד נמי ידעינן שפיר דאיירי באב הטומאה דוקא דהא קי"ל בפשיטות בכל הש"ס דאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אלא דלאחר העיון נראה לי דאדרבה בהך מילתא גופא דלינא חספא ואשכחנא מרגניתא תותא משום דעיקר מילתא דפשיטא לן דאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה לא אשכחן להדיא בש"ס מהיכא פשיטא לן הכי דהא לענין כלים דאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ילפינן לה מקרא בפרק קמא דחולין מאויר כלי חרס ובדוכתי טובא משא"כ באדם ואף על גב דבשילהי פרק קמא דפסחים כתב רש"י בד"ה ת"ל מכל האוכל והאריך בהך מילתא טובא לענין כלים בהא דאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה והיינו מהך דרשא דמייתי הש"ס התם וסיים רש"י וז"ל וכן אדם לא מצינן לו טומאה אלא מאב הטומאה כגון ע"י שרץ ונבילה ושכבת זרע וזב ונדה וטמא מת עכ"ל ע"ש מכל מקום היא גופא קשיא דמ"ש כלים דבעו קרא אף על גב דלא אשכחן להו טומאה במקום אחר ומ"ש אדם דלא בעי קרא אלא מדלא אשכחן ואי משום דבכלים לא אשכחן פרטי ובאדם אשכחן כל הנך פרטי דמייתי רש"י שם והיינו מקרא דפרשת אמור נראה לי דאדרבה מהנך קראי משמע להיפך דהא קחשיב התם או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע דהיינו בעל קרי שאינו אב הטומאה אלא ראשון לטומאה כדאיתא בפרק כל הכלים ופשיטא לן כן בכולה תלמודא ואפ"ה כתיב בסיפא דהאי פרשה ונפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ופשטא דקרא ודאי משמע דאכולהו טומאות דהך פרשה קאי דהא דכתיב בלשון יחיד היינו משום דכולה פרשה כתיב' בל' יחיד איש ונפש א"כ ממילא יש במשמע דמי שנוגע באיש אשר תצא ממנו שכבת זרע והיינו בעל קרי נמי טמא טומאת ערב א"כ אכתי מנא לן דאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל למאי דפרישית מברייתא דת"כ גבי עולה ויורד אתי שפיר טובא דכיון דכתיב ברישא דקרא נפש כי תגע בכל דבר טמא ואפ"ה כתיב כל הנך פרטי עד שסופינו לרבות כל הטומאות אפילו נבילת עוף טהור כדמסקינן בשמעתין וא"כ ע"כ דהאי כללא דנפש כי תגע בכל דבר טמא וכל הנך פרטי לא אתו אלא לאשמעינן שאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ומה"ט גופא לא כתיב בעל קרי בהאי פרשה ומהכא הוא דשמעינן דהא דכתיב בסוף פרשת אמור נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב לאו אכולה פרשה קאי אלא אמקרא שלפניו אטומאת אדם דסליק מיניה כגון טמא מת וזב ומצורע ולאפוקי מי שנגע בבעל קרי ונוגע בטמא שרץ כן נ"ל נכון ולפ"ז ודאי יפה קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים כיון דכל הני הלכתא רברבי שמעינן ממילתא דרבי במה שהוצרך לומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה וגם זה נראה לי נכון בעזה"י ודוק היטב:

שם אשכחן טומאת קודש טומאת מקדש מנ"ל. קשיא לי טובא דלמאי דלא אסיק אדעתיה השתא היקישא דמקדש לקודש מקרא דבכל קודש ולא מג"ש דר' יוחנן בפרק אלו הן הלוקין דיליף טומאתו טומאתו אם כן תיקשי ליה טפי אהא דפשיטא לן בכולה תלמודא דעל ביאת מקדש חייב כרת וקרבן בכל הטומאות כמו בטומאת מת דהא בביאת מקדש לא אשכחן כרת אלא בפרשת חקת דאיירי בטומאת מת לחוד וכתיב ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי מי נדה לא זורק עליו ועוד דאפילו בטומאת מת גופא משנה ערוכה מצינן בנזיר סוף פרק כהן גדול דאמר ר' יהושע כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינו חייב על ביאת מקדש וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא ואם כן כל שכן דיש לנו למעט כל שאר טומאות וכל שכן דקשה נמי בהא דאמר ליה ר"מ לר' יהושע לא תהא קלה זו מן השרץ ואכתי שרץ גופא מנ"ל ואי משום דאשכחן בנבלת עוף טהור דכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו ופירש"י והרמב"ן בחומש דהאי ונשא עונו היינו כרת ללמדינו שעל רחיצת גופו ענוש כרת בטומאת מקדש וקדשיו וכן הוא בת"כ וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ביאת מקדש הא ודאי נראה ברור דכל זה היינו לפי המסקנא דאיתקש קודש למקדש להדדי אי מהיקישא דבכל קודש דהכא או מג"ש דר' יוחנן בפ' אלו הן הלוקין אבל כל כמה דלא קים לן דאיתקשו מקדש וקודש שפיר מצינן לאוקמי האי קרא דונשא עונו בפרשת אחרי לענין אכילת קודש לחוד וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דלא שייך האי שקלא וטריא בשמעתין לענין טומאת מקדש טפי מבכמה דוכתי. ונראה דוחק לומר דמעיקרא נמי אסיק אדעתיה הך היקישא אלא דאפ"ה מקשה שפיר משום דבעי לאקשויי א"ה תרומה נמי וא"כ לא שייך הך קושיא בעלמא לענין טומאת מקדש אלא דהא נמי ליתא למאי דמסיק רבינא בזבחים דף ל"ד דהאי היקישא דבכל קודש לענין מלקות לחוד איתמר ולא לענין כרת וע"ש ובתוס' וא"כ ע"כ דמה שחייב כרת בביאת מקדש וקודש על כל הטומאות היינו מג"ש דטומאתו טומאתו בפרק אלו הן הלוקין דאיתקש מקדש לקודש והנך טומאתו טומאתו דהתם גבי כרת כתיבי אם כן הכא בשמעתין נמי לא מקשה מידי דכיון דמג"ש דרבי איתרבי לענין עולה ויורד בקודש ממילא ילפינן נמי למקדש בהך ג"ש דטומאתו טומאתו. והנלע"ד בזה דודאי המקשה דהכא לא אסיק אדעתיה הן ג"ש דרבי יוחנן ולא היקישא דריש לקיש כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה ואימא אף תרומה וכדפרישית נמי לעיל בתחילת הסוגי' אלא דאפ"ה אתי ליה שפיר הא דחייב כרת וחטאת קבוע' בביאת מקדש בכל הטומאות משום דפשיטא ליה טובא דביאת מקדש חמיר טובא מאכילת קודש שהרי קדושת קודש גופא אינה אלא ע"י מקדש וכדמשמעות לישנא דמקדש וקדשיו וקדושתו קדושת עולם וכ"ש משכן שנמשח בשמן המשחה ועוד דאפילו בביאה במקצת באצבע קטנה חייב וכ"ש לפי מ"ש לעיל בשם הרמב"ם ז"ל דטבול יום ומחוסר כיפורים חייבין כרת על ביאת מקדש משא"כ באכילת קודש וכה"ג כמה מעלות אשכחן בביאת מקדש יותר מבקודש אם כן לפ"ז מצינן למימר דלענין כרת בכל הטומאות שפיר ילפינן מקדש מקודש בק"ו דכתיב כרת בכל הטומאות ואפי' למ"ד אין עונשין מן הדין אפ"ה איכא למימר דגילוי מלתא בעלמא הוא דבכה"ג לכ"ע עונשין כדאיתא בכמה דוכתי בסנהדרין ובמכות ומש"ה לא קשיא ליה אלא בסוגיא דהכא דוקא לענין חיוב עולה ויורד בביאת מקדש אשכחן קודש מקדש מנ"ל דמה"ט גופא דמקדש חמיר מקודש אית לן למימר דלא סגי ליה בקרבן עולה ויורד אלא בקרבן קבוע כנ"ל נכון ומוכרח בעזה"י ודוק היטב:

בגמרא אי הכי תרומה נמי וכתב מהרש"א ז"ל דיש מקשים דהיאך אפשר לומר דעולה ויורד שייך בקודש ובמקדש ובתרומה דאם כן נישתוק מג"ש דרבי ונילף כולהו מהאי בנין אב דברייתא דלעיל דענש והזהיר ובה ל'ל וע"ז תירץ דס"ד דאתי למעוטי טמא ששימש ענ"ל ע"ש ולע"ד אין מקום לקושיא זו כלל דודאי אי לאו ג"ש דרבי ומיעוטא דבה ה"א דעולה ויורד בקרא היינו בתרומה לחוד דוקא משא"כ בטומאת מקדש וקדשיו לא סגי ליה בקרבן עולה ויורד דהיינו קושיין ונראה שהקשה כן לפמ"ש התוס' לעיל בקושי' קמיתא דהא דקאמר ואימא תרומה היינו אימא תרומה נמי דלא שייך להקשות אימא תרומה לחוד אלא משום מיעוט דבה דהא ודאי ליתא דאפילו לסברת התוספות לעיל דקושי' קמייתא היינו ואימא תרומה נמי היינו כל כמה דלא אשכחן שום טעמא לאוקמי עולה ויורד בתרומה טפי מבטומאת מקדש וקדשיו ומש"ה מוקמינן סתמא דקרא בכל הטומאות שענש והזהיר משא"כ לבתר דמקשה הש"ס דמקדש וקדשיו מסתבר דלא סגיא להו בעולה ויורד אלא בקבוע דלא גרעו משאר כריתות ומקשה נמי דאית לן לאוקמי דומיא דשמיעת קול וביטוי שפתים דליכא כרת ואם כן מקשה הכא שפיר דמהך ג"ש דרבי ומהיקישא דבכל קודש כ"ש דאית לן לאוקמי קרא בכולהו מיהו אי לאו הך ג"ש והיקישא הוי מוקמינן בתרומה לחוד מהנך סברות גופייהו שהקשה המקשה לעיל (וכ"ש השתא דקושי' זו אליבא דרבי קאי וא"כ פשיטא דמסברא לא שייך להקל במקדש וקדשיו טפי מבשאר חייבי כריתות לפוטרו מקבוע דהא לקושטא דמלתא לרבי מקדש וקדשיו חמיר טפי מבשאר חייבי כריתות דהא בכולן לא בעינן ידיעה בתחילה) ועוד דכיון דהשתא מיהא דכתיב בה דמשמע מיעוטא וא"כ ע"כ דקושית המקשה דפריך ואימא תרומה נמי היינו דכיון דאיכא ג"ש והיקישא לחייב בשלשתן דמאי חזית אם כן ע"כ אית לן למימר דבה אתי לדרשא אחריתי ואם כן אי לאו ג"ש והיקישא לא הוי מוקמינן לדרשא אחריתי אלא למעוטי חד מהנך ולמאי דקשי' ליה למהרש"א נמי לאו שפיר משני דמ"ש דס"ד דאתי למעוטי טמא ששימש חדא דטמא ששימש לא נזכר בשמעתין כלל ועוד דלמאי דס"ד דבתרומה איכא עולה ויורד טפי ממעשר ועל כרחך היינו כיון דאיכא חיוב מיתה ואם כן טמא ששימש נמי אית לן לרבויי מג"ש דחילול חילול כי היכי דמחייבינן מיתה מהך ג"ש אלא בהא איכא למימר דכיון דתרומה לא בעי למילף השתא אלא מהיקישא דבכל קודש כמו שפירש"י וכדמשמע לשון אי הכי אם כן תו לא מהני הך ג"ש דלענין חילול לחייב נמי טמא ששימש דהא קי'ל בפרק איזהו מקומן דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש משא"כ במקדש ותרומה שפיר איכא למימר מהיקישא דקודש דאף על גב דקודש גופא לא אתיא אלא מג"ש דרבי אפ"ה הא קי'ל דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש אבל קושיא קמייתא קשיא על מהרש"א וצ"ל כדפרישית מיהו כל מה שכתבתי בזה היינו לפי מאי דמשמע מלשון התוס' ומסוגיא דשמעתין דנהי דקושיא קמייתא דלעיל דקאמר ואימא תרומה היינו תרומה נמי וכמ"ש התוספות וכ"ש קושי' בתרייתא דהכא דאמרינן בהדיא ואימא ה"נ תרומה מ"מ הך קושיא מציעתא דקאמר ואימא בה למעוטי מקדש היינו למעוטי נמי קודש דלא סגיא ליה ולפי זה על כרחך לא אשכחן עולה ויורד אלא בתרומה לחוד מה שאין כן למאי דפרישית דהא דמקשה נמי אימא בה למעוטי מקדש היינו מקדש לחוד אבל קודש חייב בעולה ויורד כמו בתרומה והיינו שאין נראה לו סברא כלל לומר דעולה ויורד לא שייך אלא בתרומה לחוד דאם כן אין עולה ויורד נוהג אלא בכהנים וקרא סתמא כתיב נפש כי תגע ומסתמא איירי בכל ישראל דומיא דשמיעת קול וביטוי וכל הנך קרבנות דלעיל מינייהו דילפינן עליון מתחתון וכל היכא דאיירי בתרומה כתיב דבר אל אהרן ואל בניו וכדאמר רבא נמי בפרק הערל מה"ט דהא דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב מוקמינן לה בתרומה שאינו נוהג אלא בזרעו של אהרן משא"כ הכא דסתמא כתיב מש"ה אית לן לאוקמי פשטא דקרא עכ"פ בביאת מקדש דנוהג בכל ישראל או באכילת קודש דנוהג נמי בישראל בשלמים וקדשים קלים אלא דאפ"ה אפשר דאיירי נמי בתרומה כיון דקרא סתמא כתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם משמע לכל חד במאי דשייך ביה חטא כדפרישית בתחילת הסוגיא דעיקר בנין אב אתא למימר דבעינן נמי ענש והזהיר ולאפוקי מעשר וטומאת כהנים נמצא דלפ"ז מתיישב כל הסוגיא בפשיטות כמו שפירשתי והיינו נמי דמקשה הכא ואימא ה"נ תרומה דכ"ש השתא דמג"ש דרבי ידעינן קודש ומקדש ותרומה מהאי היקישא דבכל קודש ולפ"ז ע"כ דבה אתי לדרשא אחריתי ועל זה משני שפיר דאי אפשר לומר כן דטפי אית לן למימר דבה אתי למעוטי תרומה כיון שאינו בכרת אם כן על כרחך דהיקישא לא אתי אלא למקדש לחוד וע"ז מקשה שפיר אדרבה תרומה לא ממעטינן שכן אכילה כמותו וכיון דהי מינייהו מפקת ממילא דהיקישא לתרווייהו אתי וע"כ בה לדרשא אחריתי וכל זה היינו כיון דאיכא ג"ש והיקישא מה שאין כן אי לאו ג"ש והיקישא הוי מוקמינן מיעוטא דבה לחד מהנך כנ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה ואימא אף תרומה כו' משמע לפי סוגיא דשמעתין דהאי קרא איירי בין בתרומה בין בקודש ותימא דסוגיא דמכות מוכחת דלא מיירי בתרווייהו כו' וי"ל דסוגיא דהכא כברייתא דת"כ כו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה לי דאין מקום לקושית התוספות כלל דודאי התם במכות דאיירי לענין מלקות דאמתניתין דאלו הן הלוקין קאי דקחשיב טמא שאכל את הקודש מש"ה הוצרכו ר"י ור"ל לאהדורי אלאו מיותר באכילת קודש ואם כן אי מוקמינן קרא דבכל קודש בכל מידי דאיקרי קודש הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכמ"ש שם מה שאין כן לבתר דאשכחן לאו בקודש לחוד ולאו בתרומה לחוד מסוגי' דהתם ומסוגיא דפרק הערל אם כן ודאי מקשה הכא שפיר דלענין עולה ויורד שפיר אית לן לאוקמי הך היקישא דקודש ומקדש מקרא דבכל קודש לא תגע דאתרומה נמי קאי משום דאיקרי קודש:

בגמרא אלא אמר רבא ג' כריתות בשלמים למה כו' מדקאמר אלא אמר רבא משמע דהשתא הדר ביה מהיקישא דקודש למקדש מקרא דבכל קודש אי משום דלית ליה האי היקישא כר' יוחנן בפרק אלו הן הלוקין מדתני ברדלא הך ג"ש דטומאתו דקודש לטומאתו דמקדש או משום דאפילו לר"ל דהתם דאית ליה האי היקישא דתניא כוותיה אפ"ה איכא למימר דהאי היקישא דבכל קודש היינו לענין לאו לחוד דאיירי ביה קרא ולא לענין כרת ועולה ויורד דלא כתיבא בהאי עניינא ואין לתמוה בכך דהא בזבחים דף ל"ג מסיק רבינא אליבא דר"ל גופא הכי גבי ביאה במקצת דאתיא נמי בהאי היקישא דבכל קודש אפ"ה לענין מלקות לחוד איתמר ולא לענין כרת כמ"ש רש"י והתוספות שם ע"ש אם כן לפ"ז ה"ה הכא לענין עולה ויורד מצינו למימר הכי דמשמע ליה לרבא השתא דלא אתיא בהאי היקישא ולפ"ז א"ש טובא לישנא דאלא אמר רבא וכל שכן לגירסת הספרים שלנו דגרסינן לעיל אי הכי תרומה נמי דאהך קשי' גופא משני רבא שפיר דמהאי ילפותא דג' כריתות לא שמעינן אלא מקדש לחוד דהוי נמי בכרת דאיירי ביה האי קרא מש"ה מרבינן נמי לעולה ויורד וממילא נמעט תרומה דמה"ת לחייב כיון דלית ליה היקישא ובכה"ג גופא משמע נמי הא דאמרינן במסקנא אלא אמר רבא אתיא טומאתו טומאתו והאי לישנא משמע להדיא דהדר ביה מהנך שינויי דלעיל וממילא דלית ליה האי היקישא ואם כן מעתה אין מקום למה שהקשו התוס' בד"ה אתיא טומאתו טומאתו דקשיא להו אם כן ג"ש דרבי ל"ל נילף קודש מדאיתקש למקדש כיון דעל כרחך לרבא לית ליה האי היקיש' כלל כר' יוחנן דפרק אלו הן הלוקין ולריש לקיש נמי לא איתקש אלא ללאו למלקות לחוד כנ"ל ברור מתוך הסוגיות דהכא ודפרק אלו הן הלוקין ודזבחים דף ל"ג ודברי התוס' צ"ע:

מידי דהוה אשמיעת קול. שבועת העדות ושבועת ביטוי דאיתנהו נמי בקרבן עולה ויורד ואין עונש על זדונן לא מיתה ולא כרת: אמר קרא בה. לכל טומאתו אשר יטמא בה בענינא דעולה ויורד כתיב: ואימא. חיובא בתרומה היא ובה למעוטי מקדש והואיל וזדונו כרת לא תסגי ליה בעולה ויורד אלא קבוע לעשיר ולעני שוה: עליה דרבי. משום דהוא יליף לה שפיר: אקרא אני חיה. בקרבן עולה ויורד כתיב (ויקרא ה) או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ודי אם הייתי קורא בנבלת חיה טמאה שנכתב ראשון ולא היה צריך לחזור ולכתוב בהמה שהרי בהמה בכלל חיה שנא' (שם יא) זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל בהמה מפרסת פרסה: ונאמר להלן. באוכל קדשים בטומאת הגוף בצו את אהרן נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים: אימא תרומה נמי אתרבאי. דאיהו נמי איתקש לקודש דכתיב בכל קדש ודרשינן בכל לרבות תרומה שאסורה לטבול יום כגון יולדת בימי טוהר שלה שהיא טבולת יום ארוך שאין לה הערב שמש עד מלאת ימיה שמביאה למחר כפרתה: מקדש לא ממעטינן. מדין קודש שכן ביאתו בכרת כאכילת קודש: שכן אכילה. וחיובו ע''י אכילה הוא: שלש כריתות בשלמים. באוכלן בטומאה אחת באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' ואמרינן בזבחים בפ' רביעי (דף מה:) דהא יקרב אכילה הוא ומהו יקרב בראוי להקרבה שהוקדש בכלי ושתים בצו את אהרן והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וסמיך לי' והנפש כי תגע בכל טמא ובתרוייהו כתיב ונכרתה: אחת לכלל. ההיא דאל הקדשים שכלל את הכל ואחת מן השתים לפרט ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' כיצד והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמי' וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום טומאה וא''ת למה אין נידונים בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא משום דמרוחקין זה מזה בשני ענינים וכך מפורש במנחות בפרק כל המנחות באות מצה (דף נה:) דהיכא דפרט מרוחק מן הכלל נידון במדה זו ללמד על הכלל וכו' ואם תאמר מה בין זו למדת כלל ופרט וכלל שאתה דן כעין הפרט הרבה יש שמדת כעין הפרט באה להוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים אחרים שאין כתובין בו וזו באה לגלות על הפרט ולא להוסיף עליו ודברים רבים למידין במדה זו שאינן באין במדת כעין הפרט כגון בהבערה שאנו אומרים לחלק יצאתה ובמדה זו היא באה הבערה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולגלות על כל. הכלל שכשם שחייב על הבערה בפני עצמה כך חייב על כל אב מלאכה שבכלל בפני עצמו: ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם כו'. ואחת מן הכריתות האלו שהיא יתירה נכתבה לגלות על הטומאה הכתובה אצל עולה ויורד וסתמה הכתוב ולא פירש על איזו טומאה חייבתו תורה קרבן הופנה כרת ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא שהוא טומאת קדש: (אם אינו ענין כו') לדברים שאינן נאכלין. כגון עצים של מערכה ולבונה וקטרת אם אכלן בטומאה חייב: ולר''ש דאמר כו'. במסכת זבחים בפרק ב''ש (דף מה:): הואיל ואמר ר' שמעון כו'. חטאות הפנימיות כגון פר ושעיר של יום הכפורים ופר כהן משיח ופר העלם דבר שטעונין הזייה בפנים על הפרוכת ועל מזבח הזהב: כשלמים. משום דפיגול בשלמים כתיב יליף ר''ש מינה שאינה נוהגת בחטאות הפנימיות: שלש טומאות. בהנך שלש כריתות כתיב בכל חדא וטומאתו עליו: כתיב הכא. בעולה ויורד:

עולה ויורד נייתי. וא''ת קרבן קבוע נמי ה''ל למיפרך דנייתי מידי דהוה אשפחה חרופה דלית בה כרת ומייתי קרבן קבוע וי''ל דהתם אשם הוא דמייתי ולא חטאת: מקיש מקדש לקודש. ובאכילה דקודש איירי קרא כדאמר בפר' בתרא דמכות (דף יד:): ואימא אף תרומה. דכתיב בכל קודש משמע לפי סוגיא דשמעתין דהאי קרא איירי בין בתרומה בין בקודש ותימה דסוגיא דמכות (שם) מוכחת דלא מיירי בתרוייהו דר''ל מוקי ליה בקודש גרידא ורבי יוחנן בתרומה גרידא וי''ל דסוגיא דהכא כברייתא דת''כ דתניא התם בכל קדש לא תגע יכול אף במעשר ת''ל ואל המקדש לא תבא מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף כל כו' יצא מעשר אי מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת אף קודש האוכלו בטומאה ענוש כרת יצתה תרומה ת''ל בכל קדש לרבות את התרומה אלמא בהדיא מוקי קרא בתרוייהו וה''ה דהוה מצי למיפרך לפי סוגיא דמכות הניחא לר''ל אלא לר' יוחנן דמוקי לה בתרומה מא''ל: אחת לכלל ואחת לפרט. פירש בקונטרס וא''ת כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ואגב ריהטיה לא דק דה''ל להקשות פרט וכלל הוא ונעשה כלל מוסיף על הפרט דהפרט בצו וכלל באמור ומה שפי' דמדת כלל ופרט המרוחקין אינה כמדת כלל ופרט וכלל אין נראה דבפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מו.) מוכיח דריבה ומיעט הוי כמדת כלל ופרט המרוחקין ובקונטרס גופיה פירש לעיל (דף ד:) דריבה ומיעט שוה למדת כלל ופרט וכלל וא''ת כיון דמדת כלל ופרט המרוחקין זה מזה שוה למדת כלל ופרט וכלל א''כ לא הוה לן למעוטי קדשי בדק הבית לבד אלא ה''ל למימר מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין כדדריש ר' שמעון לקמן גבי פיגול ונצריך כרת שלישי לדברים שאין להן מתירין ומנ''ל לאוקמה לטומאה הכתובה בתורה סתם או לדברים שאינן נאכלין וי''ל דלדברים שאין להם מתירין לא אצטריך דבפ' ב''ש (זבחים דף מד.) מרבי להו מאשר הם מקדישים ולספרים דגרסי התם דמרבו להו מואל הקדשים לא יתכן דהאי קרא גופיה מוקמינן ליה הכא לכלל: תנהו ענין לטומאת מקדש. אבל לתרומה ליכא למימר דכרת בתרומה ליכא ומיהו בסמוך דנפקא לן מטומאתו קשה דנוקמה בתרומה וכ''ת משום דכתיב גבי כרת הכי נמי כתיב גבי אכילה ומיהו עדיפא מינה פריך: ואחת לדברים שאינן נאכלין. ואזהרה מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דדרשינן בפרק רביעי דזבחים (דף מו:) לרבות עצים ולבונה אי נמי כרת לא בעי אזהרה מידי דהוה אפסח ומילה: אתיא טומאתו טומאתו. ואע''ג דגבי תרומה נמי כתיב טומאה בפרשת אמור אל הכהנים שמא אתי לדרשה אחריתי וא''ת ולר''ל דלא גמר ג''ש דטומאה כדאמר בפרק בתרא דמכות (דף יד:) מנליה וי''ל דאתיא ליה מהיקשא דלעיל מבכל קדש לא תגע דלא מוקי ליה בתרומה כלל כדמוכח התם וא''ת ולמה לן השתא בנין אב דהואיל וענש והזהיר בברייתא דלעיל וי''ל דברייתא נמי סמיך אהך ג''ש ונקט בנין אב לאפוקי משאר עבירות

דף ז - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד