שבת קלג ע"ב

דף קלג - ב

גמרא:

והוינן בה: מכדי, הרי קתני במתניתין כולהו צרכי מילה, מוהלין פורעין ומוצצין. ואם כן, הא דתני "עושין כל צרכי מילה" - לאתויי מאי קתני לה?

ומבארינן: לאתויי הא דתנו רבנן: המל בשבת, כל זמן שהוא עוסק במילה, שלא סילק את ידו ^[1], אם ראה שנשתיירו בה ציצין [שיורי ערלה] ^[2] חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה, בין על הציצין שאין מעכבין את המילה [ולקמן קל"ז א' מפרש שציצין המעכבים הם בשר החופה את רוב העטרה].

פירש, שסילק את ידו, על ציצין המעכבין את המילה, חוזר, וחותכם, שהרי זה כמילה בפני עצמה. על ציצין שאין מעכבין את המילה, אינו חוזר. שכיון שזו מילה חדשה, אין ציצין אלו דוחים את השבת. ^[3]

ומבארינן: מאן תנא "פירש - אינו חוזר"? אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: רבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, הוא.

דתניא: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, מפשיט את עור קרבן הפסח עד החזה ואינו גומר להפשיט, משום שאחרי שהפשיט עד החזה יכול כבר להוציא את אמוריו. ומשפירש מן ההפשטה אינו חוזר, כיון שאינה צורך גבוה, דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה. והיינו דומיא דמילה שמשפירש שוב אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבים.

וחכמים אומרים: מפשיטין את הפסח כולו. ^[4]

ודחינן: ממאי כדקאמרת?

דילמא עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה התם, בפסח, אלא משום דלא בעינן הידור, הנלמד מהכתוב "זה אלי ואנוהו", שמצוה להתנאות לפניו במצוות, שהרי משנטל את האימורין, אין כל הידור מצוה של הפשטה ביחס ליפוי הבשר.

אבל הכא במילה, דבעינן "זה אלי ואנוהו", שהרי יפוי המילה מצווה היא, הכי נמי דיחזור אפילו אם פירש. ולמדנו שיש מעלה ביפוי מצווה.

דתניא: כתיב: "זה אלי ואנוהו" - התנאה לפניו במצות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין.

אבא שאול אומר: כך יש לדרוש את הכתוב "ואנוהו" - הוי דומה לו. ומתפרש כשתי תיבות, אני והוא, שאעשה עצמי כמותו, ובא הכתוב לומר: מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום.

אלא, אמר רב אשי: הא דמפלגינן בין פירש או לא, מני - רבי יוסי היא.

דתנן גבי עדות ראיית הלבנה: בין שנראה הירח בעליל, בבירור לכל, שבודאי אף הבית דין או אלו הנמצאים בקרבתם ראוהו, ולכן אין צורך שיבואו עדים מחוץ לתחום שבת. ובין שלא נראה בעליל, ויש צורך שיבואו עדים מרחוק, בכל גוונא מחללין עליו את השבת.

רבי יוסי אומר: אם נראה בעליל, אין מחללין עליו את השבת. ואף שזהו לצורך מצווה, אולם משום שהוא לא לצורך גבוה, אין מחללין. והוא הדין במל ופירש שאינו חוזר על ציצין שאין מעכבין.

והא נמי דחינן: ממאי? דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם, אלא משום דמתחילה לא ניתנה שבת לידחות, שהרי נראה בעליל. אבל הכא במילה דכשהתחיל למול, ניתנה שבת לידחות, הכי נמי שגם בסוף ידחה.

אלא, אמרי נהרדעי: הך ברייתא - רבנן היא, דפליגי עליה דרבי יוסי גבי לחם הפנים.

דתנן: ארבעה כהנים נכנסים להיכל לסדר את לחם הפנים על השלחן. שנים בידם שני סדרים, ובכל אחד ששה לחמים. ושנים בידם שני בזיכין, כפות מלאות לבונה. כדכתיב: "ונתת על המערכת לבונה זכה". וארבעה כהנים מקדימין לפניהם. שנים, כדי ליטול מהשלחן שני סדרים ישנים. ושנים כדי ליטול שני בזיכין ישנים.

השלחן היה עומד כשאורכו ממזרח למערב. ^[5] הכהנים המכניסיסהיו עומדיםבצד צפון, שהוא חשוב יותר ^[6]. ופניהם של המכניסים לצד דרום. והכהנים המוציאין עומדים בצד דרום. ופניהם, לצד צפון. אלו שעומדים בדרום מושכים את הלחם והלבונה מהשלחן. ומיד, עוד לפני שהם מגביהים אותו מהשלחן, אלו העומדים בצפון, מניחים. וטפחו של זה, בצד טפחו של זה, ואין השלחן אפילו רגע בלי לחם. משום שנאמר "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד".

רבי יוסי אומר: אפילו אלו נוטלין תחילה ומסלקים את הלחם מהשלחן, ואחר כך אלו מניחים, אף זה היה "תמיד", דחד מעשה חשיב. ובלבד שלא ילין השלחן לילה אחד בלא לחם.

וכשם שסובר רבי יוסי שנתינה אחרי סילוק חדא מילתא היא, כמו כן יסבור רבי יוסי במילה, שאף אם פירש וסילק ידו חוזר גם על ציצין שאינם מעכבים, משום שלסברתו זהו מעשה אחד. ורבנן חולקים עליו, וסוברים שאין המשך המצוה לאחר הפסקה נקרא חדא מצוה.

תנו רבנן: מהלקטין, חותכים ומסירים את הציצין המעכבין שבמקום המילה. ואם לא הילקט - ענוש כרת.

והוינן בה: הך כרת - מני? מי מתחייב בו?

אמר רב כהנא: האומן, שמל בשבת ולא לקט את הציצים המעכבים, הרי הוא בכרת, מפני שמצות המילה לא נתקיימה, ומה שעשה היה חילול שבת.

מתקיף לה רב פפא: אמאי חייב האומן? לימא להו לאנשים הנוספים הנוכחים במקום: אנא, עבדי פלגא דמצוה, ומה שעשיתי היה ברשות, ואינה כעשיית חבורה בעלמא. אתון, המשיכו ועבדיתו פלגא דמצוה, ^[7] וסיימו אתם את המצווה, ומדוע אתחייב כרת על עשייתי?

אלא, אמר רב פפא: לעולם, בחול איירי,, ובגדול שלא מל, ואחר כך מל ולא הילקט עדיין, ולכן הוא ענוש כרת.

מתקיף לה רב אשי: גדול? הא בהדיא כתיב ביה: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".

אלא אמר רב אשי: לעולם אאומן קאי. וכגון, דאתא בין השמשות דשבת, ואמרו ליה: אל תמול עתה כי לא מספקת לגמור את המילה ביום כהלכתה, ותעשה חבורה בשבת בלא מצווה.

ואמר להו: אנא מספקינא, ואגמור למול בשבת. ועבד, ולא איסתפק, ואישתכח דחבורה הוא דעבד, וענוש כרת, לפי שהיה אסור לו להתחיל [ואינו חייב מיתה משום דלא אתרו ביה למיתה. רש"י].

שנינו במשנה: מוצצין:

אמר רב פפא: האי אומנא, מוהל, דלא מייץ את הדם, סכנה הוא לתינוק, ועברינן ליה מאומנתו שלא ימול יותר.

ומקשינן: פשיטא? שהרי מדקא מחללי עליה שבתא, שהוצאת דם בשבת היא מלאכה גמורה, ודאי סכנה הוא. ^[8]

ומבארינן: מהו דתימא, האי דם, מיפקד פקיד, הוא פקוד וכנוס והוא כנתון בכלי ואין בהוצאתו עשיית חבורה. קא משמע לן, שהוא חבורי מיחבר, והוא יוצא על ידי המציצה, ועשייתו מותרת דומיא דאיספלנית וכמון ששנינו במשנתינו, מה איספלנית וכמון כי לא עביד, סכנה הוא. אף הכי נמי מציצה, כי לא עביד סכנה הוא.

שנינו במשנה: ונותנין עליה איספלנית:

אמר אביי: אמרה לי אם: איספלניתא דכולהון כיבי, רפואה המועילה לכל הכאבים היא: שב מינאי תרבא, שבע מנות חלב. וחדא דקירא, ואחת של שעוה, ויניחם על המכה.

רבא אמר: הרפואה היא: קירא, שעוה, וקלבא רישינא, זפת לבנה היוצאת מאליה מהעץ.

דרשה רבא לרפואה זו במחוזא. וכיון שנתגלתה הרפואה, קרעינהו בני מניומי אסיא, שהיו רופאים, למנייהו, את בגדיהם, מרוב צער על ההפסד שנגרם להם.

אמר להו רבא: שבקי לכו חדא, רפואה אחת עדיין לא גיליתי אותה. דאמר שמואל: האי מאן דמשי אפיה, שרוחץ את פניו, ולא נגיב טובא, ואינו מנגבם יפה, נקטרו ליה  חספנותא, פניו מתבקעות ועולה מהם שחין הנקרא "חרס".

חמורה ממנו ומדרך הידוע שהחמור דוחה הקל ולא עוד אלא שפעמים שעולה על דעתן שיש בענין הזה ענין חזרה בדבר הראשון והתשובה הוא מה שהקדמנו שהאזהרה של לאו כך נאמרה מיוחדת וכי הציווי של עשה תנאי הוא בה וכן אמרו רז"ל (ספרי פ' תצא) מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בני שנה שניהן בדיבור אחד נאמרו ערות אשת אחיך ויבמה יבוא עליה שניהן בדיבור אחד נאמרו מה שאי אפשר לבשר ודם לומר שנא' אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו הבן דבר זה ושמור אותו כי הוא ספק גדול והרי גלינו אותו ומזה העיקר אמרו רז"ל בתלמוד כל מקום שאתה מוצא עשה לא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה וסבר (רבינא) [רבא] כי לא תעשה שבקודש מוצא מזה העיקר וכי לא ידחה מפני עשה ולא שוה עמו רב אשי בדבר זה כמו שנאמר בשחיטת קדשים בפרק דם חטאת (זבחים דף צז) אמאי וניתי עשה ונידחי לא תעשה אמר רבינא אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש דתניא כו' רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ובמס' נזירות בפ"ב נזירין (דף נח) אמרו עוד (ומאי דקא מודי ליה) [ומאן דמוקים] לקרא למידחא לא תעשה ועשה לאו גרידא מנא ליה יליף מגדילים דאמר קרא לא תלבש שעטנז הא גדילים תעשה לך מהן וכל מה שתמצא בתלמוד דאתי עשה ודחי לא תעשה מזה העיקר שהקדימו הוא וזה הדין בלאו גרידא בלבד אבל לא תעשה ועשה וכל שכן לא תעשה שיש בו כרת אין עשה דוחה אותם ואנו מבארין לך זה ונאמר כי כל מצות לא תעשה שבתורה שענש בה כרת לא דחיא לה מצות עשה כי התנאי שנא' בערות אשת אחיך שהוא היתר היבום בה שנאמר (דברים כה) יבמה יבא עליה לא בא אלא באשת אח גרידתא שאינה אסורה אלא משום אשת אח בלבד אבל באחות אשתו שהיא אשת אחיו ודומה לה מן ט"ו נשים המנויין במשנה לא נאמר בהן תנאי להתיר הייבום ואילו נשאו ראובן ושמעון שתי אחיות ומת ראובן ובן אין לו אין לאשתו על שמעון לא חליצה ולא ייבום ולא אתי עשה דאמר רחמנא יבמה יבא עליה ודחי (ויקרא יח) ואשה אל אחותה לא תקח שענש בה הכתוב כרת ובזה אמרה המשנה ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וכו' ואמרו בתלמוד (יבמות דף ח) בסוף הדבר רבא אמר ערוה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת וכמו כן אם יהיה לא תעשה שאין בו כרת אבל נוסף עליו עשה שנמצא באותה מצוה עשה ולא תעשה אין לנו נמי לדחותה במצות עשה לפי שיצאת מן כלל לאו גרידא מפני הציווי שנתוסף עליה ואפילו שתי מצות עשה שהן זו כנגד זו ואין אחת מכרעת מחברתה אין לנו לדחות אחת מהן מפני האחרת כמו שנאמר בתלמוד בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נט) בשלמא לתנא קמא יבא עשה דפסח שיש בה כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מכדי האי עשה והאי עשה מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה וכל שכן אם יהיה עשה ולא תעשה שמן הדין לקיים אותם יותר מלקיים העשה בלבד שכנגדם אלא אם יהיה דבר מיוחד שייחדו הכתוב או החכמים שנעשה כמו שהוא מפורש ואנו מזכירים עיקר שתקיש לו כל מה שתמצא מזה הענין ונאמר אמר הקב"ה ביום אחד לחודש השביעי שהוא יום ראש השנה (ויקרא כג) יהיה לכם שבתון זה מקרא מלא בציוי השביתה ואמר עוד מלאכת עבודה לא תעשו הזהיר בו מלעשות מלאכות מיוחדות נמצא עלינו בקידוש היום עצמו עשה ולא תעשה עוד ציונו בו לתקוע בשופר שנאמר (במדבר כט) יום תרועה יהיה לכם ובעת שלא תיקננו השופר מערב יום טוב והוצרכנו ביום טוב עצמו לתקוע בשופר לקיים המצוה ואי אפשר להיות דבר זה אלא עד שנחתוך השופר ונתקן אותו ונחלל קדושת היום ראוי לנו שנניח מצות שופר שהיא עשה ולא נחלל היום שיש בחיוב קידושו עשה ולא תעשה שאי אפשר שיבא עשה בלבד וידחה עשה ולא תעשה יחדו וכגון זה מילה שלא בזמנה והוא מי שנתאחר לאחר יום ח' מחמת חולי שאירע לתינוק או מפני הספק כמו ששנינו (לקמן שבת דף קלז) בין השמשות ערב שבת נימול לי' יום טוב אחר שבת נמול לי"א וכשתהיה מילה שלא בזמנה אינה מותרת ביום טוב כי יום טוב יש בו עשה ולא תעשה ולא יבוא עשה של מילה ודחי עשה ולא תעשה של יום טוב אלא בזמנה שהוא יום ח' ודאי שבו נאמר (ויקרא יב) וביום השמיני ימול ואמרו בפירוש וביום ואפי' בשבת אבל שלא בזמנה אפי' יום טוב אינה דוחה שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה אלא נזיר מצורע כי פירש בראיות ברורות שעשה ידחה את לא תעשה ועשה שבו וביאור זה כי הקב"ה צוה הנזיר שיגדל שער ראשו מאחר שהקדים האזהרה עליו שלא יגלחנו שנאמר (במדבר ו) גדל פרע שער ראשו אחר שאמר תער לא יעלה על ראשו הרי הוא בדבר זה מוזהר בלאו ומצווה בעשה וחייב המצורע בעת טהרתו לגלח כל שער שבגופו שנאמר (ויקרא יד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וכשיתנגע הנזיר בצרעת ויגיע יום ז' שהוא חייב לגלח בו אמרו חכמים שמצות גילוח של צרעת דוחה עשה ולא תעשה שיש עליו לענין נזירותו וכי מה שאמר הכתוב לענין מצורע את ראשו אחר שאמר יגלח את כל שערו לא בא אלא לענין נזיר שנאמר בו תער לא יעבור על ראשו לומר כי זו המצוה אינו חייב בה אלא בעת שלא תהיה בו צרעת אבל בעת שיהיה בגופו צרעת יגלח את ראשו אפי' שער ראשו שהזהרתיו שלא יגלחנו בימי נזירותו חייב לגלח אם היה צרוע נתקיים לנו מזה שבנזיר מצורע לבדו יבא עשה ודחי לא תעשה ועשה ובראש מס' יבמות (דף ה) אמרו אלא דקיימא לן דאין עשה דחי לא תעשה ועשה ליגמר מנזיר דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא מנזיר לא גמרינן שכן ישנן בשאלה ובארו כי דבר זה הוא מיוחד בו לבדו ולא בזולתו וכי בכל התורה כולה לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה והזהר לשמור אלו העיקרים שפירשנו שמהן מתבארים לך כל דבר כשתמצא בתלמוד מעין אלו הענינים:

דתנן העצמות והגידים והנותר ישרפו בששה עשר חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בי"ז שאינו דוחה את השבת ולא את יו"ט וקיימא לן דמילה שלא בזמנה אפילו יו"ט אינו דוחה דתנן שני יו"ט של ר"ה נימול לי"ב ללמדך שאין עשה דוחה י"ט כן המילה שלא בזמנה אינה דוחה י"ט ואין לומר אי הכי אפי' מילה בזמנה כי מילה בזמנה בפירוש אמרה תורה וביום ואפי' בשבת וכ"ש י"ט אביי פירשו מעולת שבת בשבתו כו' רבא אמר הוא ולא מכשיריו פי' עשיית אוכל נפש דוחה י"ט ולא מכשירי אוכל נפש. כגון חטיבת עצים מן היער לבשל ביו"ט וכדומה (לו) [הוא] לבדו ולא מילה שלא בזמנה הבאה בק"ו וזהו ק"ו שאמר רבא ומה אוכל נפש שאע"פ שהיא באזהרת שמחה אינה (מנוח שדוחה) [דוחה] יו"ט לשחוט ולבשל ולאפות וכיוצא בהן מילה שלא בזמנה שאע"פ שהיא בלא זמנה מצוה היא ומעכבתו מלאכול בתרומה. אינו דין שדוחה י"ט בא לבדו למעט המילה שלא בזמנה.

רב אשי אמר שבת שבתון עשה הוא וי"ט עשה ול"ת עשה שבתון ולא תעשה כל מלאכה לא תעשה נמצא כתיב ביו"ט עשה ול"ת והמילה עשה בלבד. ולא אתי עשה דמילה ודחי את לא תעשה ועשה דיו"ט:
מתני' כלל א"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר [לעשות] מע"ש דוחה את השבת וכו'.

אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' עקיבא:
מתני' עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין כו' אמרינן כי מכדי קתני מוהלין ופורעין ומוצצין כו' עושין כל צרכי מילה למה לי לאתויי הא דתנו רבנן המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאינן מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על שאין מעכבין אינו חוזר. ואמרינן מאן תנא פירש ואתא רבה בר בר חנה לאוקומה כר' (שמעון) [ישמעאל] בר' יוחנן בן ברוקה.

מאן תנא ר' ישמעאל בנו של ריב"ב היא. פרש"י ז"ל ומפשיט את הפסח עד החזה היינו כדתנן בסדר התמיד הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו למי שזוכה בו וגבי פסח נמי משהפשיט עד החזה דיכול להוציא את האימורין בלא נימין קורעו ומוציא מיד והו"ל פירש מן ההפשט. וק"ל אי הוציא את אמוריו אפי' בטלטול נמי אסור ופלוגתא בשלא הוציא את אמוריו היא דלא נעשה העור בסיס לדבר האסור כדמסיק בפ' כל כתבי ואפשר שכיון שאמרו בסדר התמיד כשמגיע לחזה עוסק בנתוח וגומר הפשטו ואח"כ גומר נתוחו ה"נ כשהגיע לחזה קורעו ומוציא את החלבים ולדברי חכמים גומר הפשטו ואח"כ מנתח ונוטל את האליה שלא היה נוטלה עם החלבים כדי שלא יהא גמר נתוח קודם לגמר הפשט בסדר התמיד ולר' ישמעאל כיון שפי' אינו גומר ומיהו בטלטול שרי אגב אליה ובסדר התמיד נמי האלי' אינה מנתחה אלא לאחר הפשט מאוחרת לרוב הנתחים כדמפורש במשנת סדר התמיד (לא:). ואי קשי', הא אפי' רבנן לא שרו התם הפשט אלא בברזי דליכא אלא משום שבות כדאמר בפ' כל כתבי (שבת קיז.) והכא גבי ציצין שאינן מעכבין איכא איסורא דאוריית' א"ל ההוא רבנן קא"ל לר' ישמעאל לדבריך יפשיט בברזא כמו שמצילין תיק הספר עם הספר אבל אינהו אה"נ דאפי' כדרכו נמי מפשיט. ומדמסקי דרבנן דפליגי עלי' דר' יוסי בלחם הפנים הוא אידחי לי' מאי דאמרן מעיקרא דדחי' ליה מדר' יוסי ומדר' ישמעאל וכ"ש מדרבנן דפליגי עלייהו אלא אפי' לרבנן דפליגי בפסח נמי שאינו פורש עד שגומר ורבנן דקדוש החודש אפי' להתחיל נמי מתירין שלא תהא מכשילן לעתיד לבא לפיכך פסקו רבינו והגאונים ז"ל כברייתא זו דליכא דפליג עלה אלא ר' יוסי דלחם הפנים הוא יחיד במקום רבים:

מאן תנא ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא. איכא למידק והא רבנן לא שרו התם הפשט כדרכו אלא בברזי, דליכא אלא משום שבות כדאמרינן בפרק כל כתבי הקודש, (קיז, א) והכא גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה דשקיל להו כדרכו איכא איסורא דאורייתא. ויש לומר דהתם נמי רבנן בכל ענין שרו, ולטעמיה דר' ישמעאל קאמרי ליה לדידן בכל ענין שרי משום דכתיב (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו שלא יהא קדשי שמים מוטלין כנבלה, אלא לדידך אודי לן מיהא דבברזי דליכא אלא שבות לישתרי כדשריא להציל תיק הספר עם הספר.

אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דרבי יוסי. בלחם הפנים, וסלקא בהכין, וכיון שכן קיימא לן כהאי ברייתא דכל היכא דפירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין, דרבנן ורבי יוסי הלכה כרבנן דרבים נינהו, ואף על גב דדחיה לה לברייתא מעיקרא מדר' ישמעאל ומדרבי יוסי, וכל שכן מדרבנן דפליגי עליה, השתא דאוקימנא כרבנן דלחם הפנים אידחי כל מאי דאמרינן מעיקרא ושמעינן דלא שייכי בהני פלוגתא דלעיל כלל. ונראה לי להביא ראיה, מדאמרינן לעיל דאפילו רבי יוסי דקדוש החדש מודה בה, ואילו הכא אמרי דאתיא דלא כרבי יוסי דלחם הפנים, ואם איתא דהני פלוגתא שייכן אהדדי אם כן תקשי לן דרבי יוסי אדרבי יוסי, שמע מינה דלא שייכן כלל אהדדי ואידחי כל מאי דאמרינן מעיקרא. ולפיכך פסקו הגאונים והרב אלפסי ז"ל כההיא ברייתא, משום דליכא מאן דפליג עלה אלא רבי יוסי דלחם הפנים לבד, ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דרבים נינהו.

המוהל בשבת כל זמן שהוא עוסק במילה אם נשארו בפריעתו ציצין ר"ל רצועות בשר אפי' דקות כחוט השערה מחוברות עדין בעטרה חוזר לפרעם בין על ציצין המעכבין את המילה ר"ל שאינה כשרה כגון שהם חופות רוב העטרה בין שאין מעכבין כגון שאין חופות אלא מיעוטה של עטרה שהרי עדין הוא עוסק במצוה והרי ניתנה שבת לידחות אצלה אבל אם סלק ידו על ציצין המעכבין חוזר וזהו הנקרא הלקוט כמו שאמרו מהלקטין את המילה על שאין מעכבין אינו חוזר שזהו כהתחלה עצמה ולא ניתנה שבת לידחות עליהם:

מי שמל בשבת ונשארו ציצין המעכבין ולא לקטם אינו ענוש כרת משום חבורה שלא לשם מצוה שהרי ברשות התחיל ואע"פ שלא סיים יסיים אחר והרי עשה הוא תחלת המצוה ואם איחר עד בין השמשות של מוצאי שבת ואמרו לו היאך אתה מתחיל ואי אפשר לסיימה בשבת ונמצאת חובל שלא לצרך ולא נשמע להם והתחיל ענוש כרת שהרי לא ברשות התחיל ונמצא חובל שלא במקום מצוה שמל ולא פרע כאלו לא מל ואף הפריעה שגמר בלילה אינה מצוה שאין מילה אלא ביום ומתורת מקלקל אי אתה פוטרו שהרי מ"מ מתקן הוא במה שעשה:

ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת מפשיטין את כלו כדרך שהוא עושה בחול ואין אומרין שלא להפשיטו אלא עד החזה שהוא יכול להוציא אמוריו בכך אלא מפשיט את כלו:

לעולם יהא אדם משתדל לקיים את המצות בהדור ובנוי דרך הערה אמרו זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות סוכה נאה ולולב נאה שופר נאה ציצית נאה תפלין נאים ספר תורה נאה בדיו נאה בכתיבה נאה ולכרכו בשיראין נאים וכן דרשו בו ואנוהו הדמה לו כלומר אני הוא מה הוא רחום וכו' וכן בשאר המדות כמה שאפשר לו:

עדים שראו את החדש חייבין לילך ולהעיד ואפי' בשבת ואפי' נראה בעליל ר"ל בגלוי לכל לא יאמרו כשם שנראה לנו כך נראה לכמה בני אדם קרוב להם אלא כל שראוי להעיד ואין בינו ובין מקום בית דין אלא לילה ויום או פחות מחללין עליו את השבת כמו שביארנו במקומו:

כבר ידעת שמצוה לסדר לחם הפנים על השלחן בכל שבת ושבת ואין מסלקין את הישן עד שיסדרו את החדש שנ' לפני י"י תמיד שלא יהא השלחן בלא לחם וכיצד היו מסדרין אותו ארבעה כהנים נכנסים שנים בידן שני סדרי הלחם שש המערכת לכל אחד ושנים בידן שני בזיכין מלאים לבונה ליתן אחת על כל מערכה מהם וארבעה כהנים מקדימין לפניהם שנים ליטול שני בזיכין הישנים ושנים ליטול שני סדרים הישנים והשלחן היה נתון ארכו ממזרח למערב ורחבו בין צפון לדרום המכניסים עומדים בצד צפון ופניהם לדרום והמסלקים עומדים בצד דרום ופניהם לצפון אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה שנ' לפני י"י תמיד ואין אומרין יטלו אלו תחלה ואח"כ יניחו שכל שאינו לן בלא לחם תמיד הוא אלא לא יעמוד אפי' רגע בלא לחם ואלו שיוצאין עם הלחם הישן נותנין אותו בשלחן של זהב אחר שהיה באולם ומקטירין את הבזיכין ואח"כ מחלקין את החלות כמו שיתבאר במקומו:

כל מוהל שאינו עושה מציצה סכנה הוא ומעבירין אותו והראיה שהרי הותרה בשבת ואלמלא שהיא סכנה למה התרנוה ואם מפני שהאדם מיפקד פקיד ר"ל מופקד ועומד כנתון בכלי ואין במציצה זו חבורה אינו כן אלא חבורי מיחבר כלומר כשהוא יוצא על ידי מציצה שאין הדם ניתק ממקום חבורו אלא על ידי מציצה:

מהו דתימא האי דם מופקד פקוד כו' פי' ה"א דם מופקד פקוד ובלא מציצה נמי עתיד הוא לצאת ואל בא התנא להתיר המציצה אלא משום דעביד טירחא יתירא קמ"ל דחבורי מיחבר וסכנה הוא לו. והמציצה שהתיר התנא חבורה גמורה היא ומשום סכנה התירו לו:

זה אלי ואנוהו התנאה לפניו כו'. מפורש במכילתא ר"י אומר וכי אפשר לאדם להנוהו לקונה אלא התנאה לפניו במצות כו' וכה"ג דרשו פ"ק דסוטה אחרי ה' תלכו וגו' וכי אפשר לאדם להלך אחר השכינה אלא להלוך אחר מדותיו מה הוא חנון רחום כו' דהיינו כדאמר אבא שאול הכא הוי דומה לו כו' ורש"י פי' הוי דומה לו כמו אני והוא כו' ולולי פירושו נראה דלאבא שאול נמי פי' ואנוהו התנאה לפניו במעשים וק"ל:

בגמ' וד' מקדימין לפניהם שנים ליטול שני סדרים וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מפשיט הפסח עד החזה והיינו פירשה ר"ל דכיון שהגיע עד החזה נקרא פרישה:

בא"ד דיכול להוציא אימוריו בלא נימין פי' שערות של צמר הנדבקים באברים וע"ל פרק כל כתבי (שבת דף קט"ז:)

גמ' אלא אמרי נהרדעי כו'. נ"ב נראה בעיני לפרש דהאי אלא דאמרי נהרדעי ר"ל אלא מה שהקשו בני הישיבה מאן תנא פירש אינו חוזר לא שהקשו מאן תנא דס"ל דפי' אינו חוזר כי מן הדין אפי' פירש היה לו לחזור כדסלקא דעתין מעיקרא אלא הכי מקשה מאן תנא דס"ל פי' במקצת שסילק את ידיו שאפי' כה"ג חשיב פירש ממש ואינו חוזר רבנן דפליגי עליה דר' יוסי הוא ודו"ק היטב:

רש"י בד"ה כל זמן כו'. בה ציצין בין מעכבין כו' עד שיחתכם בין שאין כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה מפשיט הפסח כו' ונתנו למי שזכה בו ואח"כ הכרעיים כו' מירק והפשיט כו' שמעינן מיניה כו' כצ"ל. ונ"ב מירק והפשיט פי' גומר ומפשיט:

בא"ד וגבי עולה כו'. נ"ב פי' זהו התמיד:

בא"ד ומנתח הידים תחלה כו'. נ"ב לאו דוקא שהרי הן אחר הכרעיים וגם אחר גמר ההפשט קורע את לבו ומוציא את דמו ואח"כ חותך את הידים אלא שהן תחלה לחיתוך שאר אברים:

בא"ד ולהוציא אימוריו בלא נימין כו'. נ"ב פי' שעכשיו לא יתלכלכו בצמר של בהמה שהרי הופשט עד החזה כדלעיל פ' כל כתבי (שבת דף קי"ז:)

בד"ה מהו דתימא כו' עלה דדם כו' הד"א:

בד"ה קמ"ל מדקתני במתני' כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה גדול בהדיא כו' גדול שלא מל כו' כצ"ל:

גמרא דרשה רבא כו' מניומי אסיא כו'. וכן בע"ז (כח ב) אמר רבא רפואה משמיה (ובחלק ס"ד צט) אמר רבא כגון הני דבי בנימין אסיא וקרוב לומר שהוא אחד ובאיזה מקום ט"ס:

גמ' אלא אמרי נהרדעי רבנן כו'. נ״ב איכא דעדיפא בנזיר (דמ״ב ע"ב) ומבואר במס' שמחות דלד"ה כהן הקובר את מתו מקבר מתים אחרים כל זמן שלא פירש (אבל באמת אין זה ענין לכאן וק"ל):

שם שב מינאי תרבא. נ"ב עפירש"י וק"ל דהו״ל למימר מנתא. אבל מינאי נראה שהוא לשון מינים. לכן כמדומני שר"ל שבע מיני חלב כגון של שור ושל איל ושל עז וכבש וצבי ואיל ויחמור:

הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת. נראה לי בס"ד אומרו לְפָנָיו, כי העיקר הוא כח המחשבה שתהיה נכונה וטובה, וזה הכח הוא אינו גלוי אלא רק לפניו יתברך, ונמצא נעשה במצוה ב' פעמים כֹּחַ [28] שהם כח המחשבה וכח המעשה, שהם מספר נ"ו [56] כמנין נָאֶה. ולזה אמר הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת אמר לשון הִתְנָאֶה. וידוע כי הגבורות הם 'פך' דמנצפ"ך שמתחלקים לחמשה כל חלק הוא נ"ו, ולכן אמר רבינו האר"י ז"ל כל 'נו' שבסוף תיבה רומזות לגבורה. ובזה ניחא כי במתוק שיהיה על ידי המצוה בשלימות ב' פעמים כֹּחַ [28] אז יהיה מן אותיות 'נו' [56] אותיות נָאֶה [56]. או יובן בס"ד לפניו רמז לאותיות שקודם שם הוי"ה ואותיות שאחר שם הוי"ה שעולים ס"א [טדהד כוזו = 61] כמנין נָוֶה [61] שהוא גם כן לשון נוי שינוה במצות, גם הוא לשון דירה כי על ידי שיהיה נוה במצות אז יהיה נוה שתשרה בו שכינה.

עֲשֵׂה לְפָנָיו סֻכָּה נָאָה, וְלוּלָב נָאֶה, וְשׁוֹפָר נָאֶה. יש להקשות הוה ליה להקדים שׁוֹפָר שהוא בראש תשרי וְסֻכָּה וְלוּלָב בט"ו לחודש? ועוד הוה ליה להקדים הַצִיצִית תחלה שהוא בכל יום? ונראה לי בס"ד לא זו אף זו קתני, לא מבעיא סוכה דשייכה בכל השבעה ימים ושבעה לילות דאית בה פרסום טפי אלא אפילו לולב דאינו אלא פעם אחת ביום דלית ביה פרסום כסוכה גם כן יזהר להתנאות בו. ולאו מבעיא לולב דעל כל פנים ישנו בשבעה ימים אלא אפילו שופר דאינו אלא בשני ימים גם כן צריך להתנאות בו ולאו מבעיא כל הני דאתי מזמן לזמן ולכך חביבין הן טפי דהא מברכין שהחיינו בהם, אלא אפילו ציצית דנוהג בכל יום דאין האדם רואה המצוה חידוש בעיניו אלא רגיל בו כמו מלבושיו נמי יתנאה בו, ולא מבעיא ציצית שהנוי שלו יתכבד בו האדם עצמו שהוא לובש אותו, אלא אפילו ספר תורה שמונח בביתו ואין רואין אותו, או שמוסרו לציבור ואינו מגיע כבוד הנוי לעושהו כל כך גם כן ישתדל לעשותו נאה.

בְּקוּלְמוֹס נָאֶה. אין הכונה על גוף הקולמוס, אלא על האותיות הנכתבים בְּקוּלְמוֹס בצורתם ומידתם והשוואתם זה עם זה, וכן הוא לשון העולם מי שיש לו כתיבה משובחת אומרים קולמוסו נאה.

שָׁבְקִי לְכוּ חֲדָא. יש להקשות וכי אותם הרופאים לא היו יודעים כי אם שני דברים אלו במלאכת הרפואה? ונראה לי בס"ד רצונו לומר שָׁבְקִי חֲדָא מן השתים שהייתי יודע, שיש לי עוד אחת ולא גליתיה. אי נמי נראה לי הם היו מצטערים על אותו דבר יותר, מפני שהוא מצוי הרבה וצריכין לו כמה וכמה בכל יום ודמי רפואתו בזול ובזה היה להם הרווחה גדולה, וכיון שגילה הפסידו ו וְאָמַר לְהוּ שָׁבְקִי חֲדָא שהיא גם כן מצויה ושכיחה הרבה ורפואתה בזול, וזהו שָׁבְקִי חֲדָא שהיא מדברים המצויים ויש ממנה הרווחה גדולה. והא דגילה אחת וכיסה אחת, הוא גילה שלא במתכוין את הראשנה שבא לידו בדרשה דרך אגב, וכיון שראה שנצטערו על כך הרבה נתן להם דיבור שלא האחרת אף על פי שימצא לה מקום בדרשה.

שׁוֹפָר נָאֶה. נראה הכונה של נאה על גוף השופר שתהיה מראיתו נָאֶה וגם עוד קולו נאה. ועל פי זה פירשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע בקולמוס דקאי על הכתיבה ולא על גוף הקולמוס שיהיה נאה, משום דשופר בעת מצותו שתוקע בו ניכר ונראה נוי השופר אם מראהו נאה, אבל הקולמוס אם גופו נאה אינו נראה נוי שלו בשעת המצוה שהוא קריאת ספר תורה. ולבלר זה דומה לקולמוס, דאין לפרש נאה על גופו של לבלר, אלא על כתיבתו ביושר השיטות ומדתם בראש ובסוף, וגם נקי מן הטעיות שלא יצטרך לעקור תיבה אחת או שתים ויכתוב במקומן, דבזה תתגנה הכתיבה, ואם טעה יהיה לו אמנות שלא יהיה ניכר עקירת התיבה אחר כך וכן כיוצא בזה. ועל כל פנים נראה דאם אפשר לעשות גוף הקולמוס נאה יעשה, מה שאין כן בלבלר אין לדקדק שיהיה גופו נאה, ואדרבה הנאה לא יבצר מהיות לו גסות רוח, ואם אינו נאה אלא מכוער יהיה לו שפלות בטבע.

המל כל זמן שהוא עוסק וכו' בברייתא זו לא הוזכר שבת ורמב"ם מביא דין זה בחול. ונ"ל דלפי מאי דאמרינן ר"פ הנחנקין גבי סילוא דגבי אחר בחול נמי איכא שגגת לאו ע"ש. א"כ ה"נ נהי גדול המל עצמו וחוזר על ציצין שאינם מעכבים לא שייך חובל בעצמו משום דבעי לקיומי בנפשי' זה אלי ואנוהו מ"מ האב אינו רשאי לחבול בבנו קטן יותר ממה שהוא עיקור המצוה או בלא פירש אבל משפירש עובר בלאו משום חובל בחברו. ועיין יבמות מ"ז ע"ב. ולא הוזכרו ציצין שאינו מעכבין משמע אחר אינו רשאי לחבול בו יותר אע"ג דהתם הגר עדיין לא טבל ואין דינו כישראל גמור מכ"ש הכא בקטן הזה וצ"ע. ועיין ספר נחלת יעקב פ' שמות בפסוק ויהי בדרך במלון שכ' אפי' קודם מתן תורה דלא כתיב וחי בהם ולא שימות בהם מ"מ לא הי' רשות למרע"ה לסכן הבן במילתו דמשום מצוה דילי' דהאב אין רשאי להכניס הבן לסכנה ע"ש וה"נ דכוותי' משום זה אלי דילי' לא יחבול הבן:

והנה הרשב"א הקשה הא כרבנן נמי אתי' דלא התירו אלא למישקל בברזי וליכא אלא איסור דרבנן ותי' דלדברי ר"י בנו של ריב"ב אמרו ולדדהו שקיל להו בהדיא ולא בברזי ע"ש. וכן דעת רמב"ם דלא מייתי אוקימתא דברזי אך בתוס' פסחים ר"פ אלו דברים מבואר דלא ס"ל הכי. וי"ל ביישוב קושי' רשב"א דס"ל ה"נ מקלקל בחבורה הוא דתיקון גברא כבר נעשה ונגמר ה"ל ציצין שאינן מעכבין קלקול בחבורה מיהו לדעת תוס' לעיל ק"ו דמשום תיקון מצוה ה"נ הוה זה אלי כמו מכה בפטיש דתיקון מצוה. אך לרש"י דמפרש תיקון גברא הוה הכא קלקול וא"ש תוס' ר"פ אלו דברים הנ"ל. אך לרמב"ם הנ"ל דאפי' בחול איכא שגגת לאו לא שייך קלקול א"כ ע"כ צ"ל דלדבריהם קאמר ולי' לא ס"ל משו"ה לא מייתי רמב"ם הך דברזי וק"ל:

המפשיט את הפסח וכו' וחכמים אומרים מפשיטין את כולו. ובמנחות ר"פ ר' ישמעאל הגירס' וחכ"א עד שיפשיט את כולו. מלשון זה משמע שלרבנן אינו מוציא אימוריו עד אחר הפשטת כולו. וכן פסק רמב"ם בע"פ שחל בשבת דמפשיט כולו תחילה ואח"כ מוציא אימוריו וכבר עמד בזה בשער המלך בהשמטת ובשאגת ארי' סי' נו"ן ע"ש:

ואמנם בשמעתין משמע בודאי דלרבנן מפסיק בהקטרת אימורין בין הפשט להפשט. ולמסקנא דקיי"ל דעל ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר צ"ל הכא משום בזיון קדשים עדיף ממצות זה אלי דמשו"ה במילה אינו חוזר ובהפשט חוזר. אלא דצ"ע למה לנו להפסיק בהוצאת אימורים בין הפשט להפשט ולהרבות חילולי שבת בשני הפשטים. נפשיט כולו בפ"א ונקטיר אימורין אח"כ ולא יהי' בזיון קדשים בשלמא תמידין ומוספין ואפילו פסח בחול איכא זריזין מקדימין להקטיר אימורין מיד אבל בשבת כשם שאין להרבות חלול שבת משום זה אלי ה"ה שאין להרבות חילול משום זריזין מקדימין. וא"כ אמאי מפסיקין בהפשט. וצ"ל דרבנן לא אמרו אלא מפשיטין את כולו ואיך סדר הפשטתו זה תלי' לר' יוסי דלחם הפנים דסילק הישנה שחרית וכו' הוה תמיד ולדידי' חוזרין אפי' על ציצין שאינן מעכבין ה"ה דמפסיקין בהוצאת איסורין בין הפשט להפשט. אך למאי דקיי"ל כרבנן דלחם הפנים טפחו של זה וכו' ולדידהו אין חוזרין על ציצין שאין להפסיק באימורין בין הפשט להפשט אלא מפשיטין כולו בב"א ואחר כך מוציאין אימוריו בע"פ שחל בשבת וכגי' ש"ס ר"פ ר' ישמעאל עד שיפשיט את כולו והכי פסק רמב"ם הנ"ל וא"ש ולפע"ד הוא האמת:

אנא עבדא פלגא דמצוה וכו' עיין בית יוסף ורמ"א סוף הל' מילה ותשו' רמ"א בענין ב' מוהלים בשבת. והנה זה דמייתי בעה"ת ראי' מכהנים במקדש לכאורה יפה דחה שאגת ארי' סי' נו"ן ונ"א דשאני התם דא"נ עביד חד כל ההקטרה הוה כל אבר חילול בפני עצמו וליכא אלא אפושי גברא ומשום ברוב עם הדרת מלך עבדינן בכמה כהנים אבל הכא אי עבד חד מילה ופריעה ה"ל לא פירש וליכא אלא חילול א' והשתא דעבדי תרי גברי ה"ל ב' חילולים. ועוד י"ל שאני עבודה שהותרה בשבת לא מהדרינן למעט בחילול כיון דאיכא רוב עם הדרת מלך משא"כ מילה שהוא דחוי'. אמנם רמ"א בתשו' כתב דע"י ב' מוהלים ה"ל שנים שעשו מלאכה ותמהו עליו. ולפע"ד דבריו נכונים מכל צד לא מיבעי אי מקלקל בחבורה פטור ורק משום תקוני גברא וכיון דמל ולא פרע כאלו לא מל נמצא ה"ל זה עובר וזה מניח. אלא אפי' אי מקלקל בחבורה חייב וכל א' עושה חבורה מ"מ הא כבר כתבתי לעיל שאין חבורה מאב מלאכות אלא שבחבורה נעשים מלאכות לפעמים מפרק ולפעמים גוזז או בונה היינו מתקן גברא או בועל בתולה תחלה בשבת וכדומה וכל מלאכה מאלו הנעשו ע"י חבורה חייב אפי' מקלקל. והכא במילה ליכא לא מפרק שצריך לדם ברית או גוזז כדי לפנות המקום (כי אינו צריך לדבר הנגזז) ולא בונה ומתקן ולא שום מלאכה אא"כ גומר מל ופרע ואל"ה ליכא שום מלאכה ובחבורה עצמה ליכא איסור וא"כ הדר ה"ל שנים שעשו מלאכה וכהרמ"א. ובקונטרס מיוחד לפסק זה הארכתי ועיין יש"ש פ' הערל סי' מ' דכתב אם לא הלקיט נהי שחייב הגדול כרת אם לא ילקט את עצמו מ"מ גברא מתוקן ואיננו כמו מל ולא פרע דהוה כאלו לא מל אלא מתוקן הוא אלא שמ"מ חייב להסיר הציצין ע"ש:

וכגון דאתא בין השמשות. קושי' דמייתי בס' אהל דוד מלעיל ס"פ במה מדליקין כתבתי שם ישוב ע"ש:

האי אומנא דלא מייץ. קושי' שאגת אריה כתבתי לעיל ק"ו ע"א ע"ש:

גמ' מכדי קתני. במתניתין: כולהו. כל דברים העושים למילה מוהלין ופורעין ומוצצין כו' למה לי דתנן כללא ברישא עושין כל צרכי מילה: ציצין. שיורי ערלה ובמתני' מפרש אלו הן ציצין המעכבין ויש שאינן מעכבין כגון בשר שאינה חופה רוב העטרה אלא מיעוטה ומה היא עטרה שורה גבוה המקפת בגיד סביב שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע ומשפע ויורד לצד הגוף: המל. בשבת: כל זמן שהוא עוסק בה. שלא סילק ידו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין את המילה שאינה כשרה עד שיחתכם בין שאין מעכבין חוזר וחותך דכולא חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה: פירש. שסילק ידיו: על המעכבין חוזר. שהרי הן כמילה עצמה: ועל שאין מעכבין אינו חוזר. דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת והיינו דקתני כל צרכי מילה ואפילו ציצין שאין מעכבין חוזר עליהם כל זמן שלא פירש: מאן תנא פירש אינו חוזר. ומשום דפירש חשיב ליה חזרה מילתא לנפשה והואיל ולא עיכוב מצוה נינהו לא הדר: מפשיט הפסח עד החזה. והיינו פירש דתנן במסכת תמיד (פ''ד מ''ב) גבי הפשיטו שהיה מתחיל מן הרגלים והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו ואח''כ הכרעיים ומירק והפשיט כו' שמעי' מיניה משהגיע לחזה סילק ידיו מן ההפשט והתחיל להתעסק בניתוח קצת וגבי עולה דכולה כליל מירק והפשיט ומנתח הידים תחילה אחר הראש וגבי פסח נמי משהפשיט עד החזה דיכול להוציא אימוריו בלא נימין קורעו ומוציאן מיד והוה ליה פירש מן ההפשט וקאמר רבי ישמעאל שוב אינו גומר ומפשיט משום דכיון דפירש הויא חזרה מילתא דאתחלתא לנפשה ושלא לצורך גבוה דומיא דציצין דלא מעכבין: דלא בעינן זה אלי ואנוהו. דאחר נטילת האימורין אין הידור מצוה ביפוי בשר אבל יפוי מילה מצוה היא: הוי דומה לו ולשון אנוהו אני והוא אעשה עצמו כמותו לדבק בדרכיו: בין שנראה. החדש: בעליל בגילוי לכל ויש לדעת שראוהו בית דין והקרובים להם ואין צריך לרואין חוץ לתחום לחלל שבת ולבא ולהעיד לפני ב''ד מחללין: ר' יוסי אומר כו'. אלמא אע''ג דאיכא מצוה כיון דלאו לצורך גבוה הוא לא מחללינן והכא נמי פירש דהוי אתחלתא דחילול כי הכא בלא צורך גבוה לא מחללינן: לא ניתנה שבת לדחות. אפילו בהתחלתה דהא נראה בעליל אבל הכא כיון שנתנה שבת לדחות להתחיל בה המילה הכי נמי דכי פירש והדר לאו אתחלתא לנפשה היא והוי כמו שלא פירש וגומר כל מצותו: רבנן דפליגי עליה דרבי יוסי. גבי לחם הפנים: ארבעה כהנים נכנסין. להיכל בשבת לסדור לחם הפנים: שני סדרים. שתים מערכות של לחם: שני בזיכין. שתי כפות מלאות לבונה כדכתיב (ויקרא כד) ונתת על המערכת לבונה זכה: מקדימין לפניהם שנים ליטול. מן השלחן שני סדרים הישנים: ושנים ליטול שני בזיכין. והשלחן היה נתון ארכו ממזרח למערב ואלו עומדין מזה לרוחב השלחן בצפון ואלו עומדין לנגדו לדרום ודווקא מכניסין לצפון דכל צפון ענין חשיבות היא כדאמרינן במסכת סוכה (דף נו.) גבי חילוק לחם הפנים למשמרה הנכנסת והיוצאת הנכנסין חולקין בצפון כדי שיראו נכנסין: רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלין. תחילה ומסלקין כולה מן השלחן ולאחר שעה מניחין אלו: אף זה תמיד. ומה אני מקיים תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם ולרבנן אי שקלי ושבקי ליה והדר מסדרי לא מיקרי להו תמיד אלא התחלה אחריתי ונמצא שמתעכב שלחן בלא לחם וגבי פירש נמי כי הדר אתי מילתא אחריתי היא ולרבי יוסי דאמר כי שבקי והדר מתחלי נמי תמיד הוא דחדא מילתא הוא הכא נמי פירש חוזר אע''פ שאין מעכבין דכולה גמר מילתא היא: מהלקטין. בציצין המעכבין: מני. כרת זו של מי הוא: אמר רב כהנא אומן. ענוש כרת ובשבת קאי שחילל שבת ולא עשה מצוה: ונימא אנא עבדי פלגא. כלומר הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל וחבורה שעשה ברשות עשה אמאי חייב נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה: אלא אמר רב פפא. בגדול שמל קמיירי ובחול וענוש כרת דקאמר משום מילה קאמר דעדיין ערל הוא: וכגון דאתא בין השמשות. דכל היום כשר למילה ואמרו ליה לא מספקת לגמור ביום כהילכתה ותעשה חבורה בשבת בלא מצוה וענוש כרת ומיהו מיתה ליכא דלא אתרו ביה למיתה ולא קבל עליו התראה וכרת איכא דאתחלה ברשות לא התחיל ולא ניתנה שבת לדחות אצלו בשעה זו: מהו דתימא. מתניתין לא אשמעינן דמחלל שבתא עלה דדם מיפקד פקיד מופקד ועומד שם כנתון בכלי ובמציצה אין חבורה ואין כאן איסור תורה ומשום הכי שרי ולאו משום סכנה ואומנא דלא מייץ בחול לאו סכנתא היא ולא ליעבריה: קא משמע לן דדם חיבורי מיחבר. כשיוצא ע''י מציצה ואפילו הכי שרי משום סכנה מדקתני במתני' גבי איספלנית וכמון: שב מינאי תרבא. ז' מנות של חלב: וחדא דקירא. שעוה: קירא וקלבא. רישינ"א הוא זפת של עץ שמוציאים ממנו שלא ע''י האור והיא לבנה: קרעינהו למנייהו. שהפסיד להם לגלות רפואה זו: שבקי לכו חדא. שלא גיליתי:

גדול בהדיא כתיב ביה. אע''ג דבכמה דוכתין תניא מה שבהדיא בפסוק איבעי למתני גדול שלא מל ענוש כרת: לועס בשיניו. אף על גב דאחר מילה חולה שיש בו סכנה הוא מ''מ כמה דאפשר לשנויי משנינן: