דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - ב

וממאי שגם הכנסה מיקרי הוצאה  דתנן במסכת שבת, בפרק כלל גדול [עג א], במשנה המבארת את ל"ט מלאכות: המוציא מרשות לרשות, חייב!

מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי מרשות הרבים לרשות היחיד, שהרי גם העברה זאת היא מרשות לרשות, וקא קרי ליה הוצאה.

ומנסה הגמרא לדחות את הראיה: ודלמא איירי תנא רק כאשר קא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים ולהכי קאמר המוציא מרשות לרשות?

ודוחה הגמרא את הדחיה: אם כן, שמדבר התנא דוקא במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ניתני: המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. מאי טעמא נקט התנא לשון 'מרשות לרשות'? אם לא לומר לך, דאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד. וקא קרי ליה הוצאה.

ומסבירה הגמרא: וטעמא לקריאת הכנסה בלשון הוצאה מאי הוא? -

תנא, כל עקירת חפץ ממקומו - הוצאה קרי לה. שלשון הוצאה מתייחס להוצאת החפץ מהמקום שהוא מונח בו. וגם כשהוא נעקר מרשות הרבים, הוא מוצא ממקומו שם.

אמר רבינא: מתניתין דריש מסכת שבת נמי דיקא, שקורא התנא להכנסה בלשון הוצאה. דקתני "יציאות השבת שתים שהן ארבע לבעל הבית העומד בפנים, ושתים שהן ארבע לעני העומד בחוץ" וקא מפרש התנא מהן היציאות, ומיד בתחילת דבריו הוא מבאר כיצד היא הכנסה של העני מרשות הרבים לרשות היחיד. שמע מינה, שגם הכנסה - לשון הוצאה היא.

רבא אמר: "רשויות" קתני במתניתין, ולא יציאות. ולכן לא יקשה אמאי קרי להכנסה הוצאה. והכי קא אמר תנא דמתניתין: רשויות שבת, הן שתים, דהיינו רשות היחיד ורשות הרבים. ועל ידן יש לך שני איסורים לעומד בפנים, ושני איסורים לעומד בחוץ.

שנינו במשנה: מראות נגעים - שנים אבות, שהן ארבעה, עם שתי תולדותיהם.

שני האבות ושתי התולדות של מראות נגעים נלמדים מהפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, והיה בעור בשרו לנגע צרעת". ודרשינן, שהבהרת והשאת הם אבות נגעים, ואילו ה"ספחת" אינה נגע בפני עצמו, אלא היא כינוי לשתי התולדות של שני האבות, שהן "נספחות" במראה הלובן שלהן, כל תולדה לאביה.

ואלו הן מראות הלובן של האבות והתולדות:

הבהרת היא בעלת מראה הלובן הבהיר ביותר, ונראית כלובן השלג.

השאת היא בדרגת הלובן השניה, ונראית כלובן הצמר הנקי של טלה בן יומו.

תולדת הבהרת היא בדרגת הלובן השלישית, ונראית כסיד הלבן שהיו מסיידין בו את ההיכל.

תולדת השאת היא בדרגת הלובן הרביעית, והיא נראית כלובן של קרום ביצה.

תנן התם, בתחילת מסכת נגעים: מראות נגעים שנים אבות, שהן ארבעה [1] ביחד עם שתי תולדות של האבות.

ואלו הן האבות ותולדות:

בהרת היא האב הראשון, שלבנינותה עזה כשלג. שהיא דרגת הלובן הראשונה!

שניה לה, תולדתה, לבנינותה היא כסיד ההיכל, שהיא דרגת הלובן השלישית!

שאת היא האב השני, שלבנינותה היא כצמר לבן, שהיא דרגת הלובן השניה!

שניה לה, תולדתה, לבנינותה היא כקרום הביצה, שהיא דרגת הלובן הרביעית!

עד כאן לשון המשנה במסכת נגעים.

והנפקא מינה לחלוקת ארבעת הנגעים לשני אבות ושתי תולדותיהן היא בכך שכל אב מצטרף לתולדתו להשלים את שיעור הנגע לכגריס, שהוא השיעור המטמא בנגעים! [2] אמר רבי חנינא: מאן תנא ששנה את המשנה שמראות נגעים מתחלקין לשני אבות ולשתי תולדות - דלא כרבי עקיבא! [3]

דאי משנתנו סוברת כרבי עקיבא, כיון דאמר רבי עקיבא ששנו חכמים את ארבעת המראות לפי סדר דרגות הלובן שלהן, זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, כדי שנדע איזה מראה של נגע מצטרף לחבירו להשלימו לשיעור גריס [שהוא השיעור הקטן ביותר של נגע המטמא בטומאת נגעים], שאין מצטרפין אלא שני מראות הסמוכים זה לזה בדרגות הלובן שלהן, הרי אם נחלוק את ארבעת המראות לשני אבות ולשתי תולדותיהן, ויצטרפו רק אב ותולדתו, וכמו ששנינו במשנה במסכת נגעים, אם כן, טיהרת את המראה של סיד ההיכל מלצרף חצי שיעור גריס ממנו לחצי שיעור של כל נגע אחר! כי בהדי מאן ליצרפיה? לאיזה מראה של נגע ניתן לצרף את סיד ההיכל, אליבא דרבי עקיבא?

ליצרפיה בהדי בהרת, שהיא האב שלו - הרי זה לא יתכן לרבי עקיבא, שאמר אין מצטרפים אלא שני נגעים הסמוכים זה לזה בדרגת הלובן שלהם, ולפיו אי אפשר לצרף את מראה סיד הלבן, שהוא דרגת הלובן השלישית, לבהרת, שהיא דרגת הלובן הראשונה. כי הרי בין הבהרת ובין סיד ההיכל, איכא שאת, שהיא בדרגת הלובן השניה, דעדיפא מיניה, שהיא עדיפה על בהרת להצטרף לסיד ההיכל, שהרי השאת היא השניה הסמוכה לשלישית, ואילו הבהרת היא הראשונה, ורחוקה מסיד הלבן בשתי דרגות לובן.

ואי אמרת ליצרפיה לסיד ההיכל בהדי שאת הסמוכה לו, הרי לפי התנא של משנתנו, המחלק את ארבעת הנגעים לשני אבות ולשתי תולדות, אי אפשר לצרף את סיד ההיכל לשאת, שהרי סיד ההיכל לאו תולדה דידיה הוא! ולפיכך, לא יתכן להעמיד את משנתנו כרבי עקיבא, כי לפיו, בהכרח, אין חלוקה לאבות ולתולדות. אלא יש לשנות לפיו את המשנה של ארבע מראות נגעים לפי סדר הלובן שלהם: בהרת עזה כשלג, שאת כצמר לבן, ושניה לה סיד ההיכל וקרום הביצה! וזה ששונים את המראות זו למעלה מזו הוא ללמדנו שצירופן הוא רק בשני מראות סמוכים, ולרבי עקיבא הבהרת תצטרף לשאת הסמוכה לה, והשאת לסיד ההיכל הסמוך לו, וכן סיד ההיכל, שהוא שלישי, יכול להצטרף בין לשאת שהיא שניה ובין לקרום הביצה שהוא רביעי.

ופרכינן: אי הכי, שדייקת כי משנתנו היא דלא כרבי עקיבא משום שאי אפשר לצרף בהרת לסיד ההיכל מחמת שהן רחוקות שתי דרגות, ולרבי עקיבא מרחק של שתי דרגות בין המראות מונע את צירופן, קרום ביצה נמי תיקשי לך, שאי אפשר להעמידו כרבי עקיבא כי בהדי מאן ליצרפיה? אם אמרת ליצרפיה לקרום הביצה בהדי שאת, [אביו], אי אפשר לומר כך לפי רבי עקיבא, שהרי איכא סיד ההיכל בין שאת, שבדרגה השניה, לקרום הביצה שבדרגה הרביעית דעדיף מיניה דשאת. שהרי סיד ההיכל הוא סמוך בדרגתו השלישית לקרום הביצה שהוא בדרגה הרביעית, ולרבי עקיבא מצטרפים רק מראות הסמוכים זה לזה!

ואי אמרת ליצרפיה לקרום ביצה בהדי סיד ההיכל הסמוך לו - לאו בר מיניה הוא! שהרי קרום הביצה הוא תולדת השאת, ואילו סיד ההיכל הוא תולדת הבהרת.

וכיון שאי אפשר להעמיד גם מצד קרום ביצה כרבי עקיבא, מדוע לא דייקת ממנו שהתנא דמראות נגעים הוא דלא כרבי עקיבא?

הערות

[1] שנים שהן ארבעה. רש"י מבאר שנקט התנא לשון זכר ["ארבעה" ולא ארבע], לפי ש"מראה" הוא לשון זכר. אכן, בהמשך המשנה נוקט התנא בלשון נקבה, "עזה כשלג", וכן "שניה לה". ומבאר הרש"ש שבהמשך המשנה מתייחס התנא לצרעת, שהיא לשון נקבה. ובפירושנו נקטנו בלשון נקבה מחמת ההתייחסות ללבנינות או לדרגת הלובן, שהן לשון נקבה.

[2] וכן שני האבות מצטרפים, משום שדרשינן בתורת כהנים, מהפסוק "והיה בעור בשרו", שמצטרפים זה עם זה. וביאר הר"ש בתחילת מסכת נגעים, שהריבוי מהמילה "והיה" מלמד רק על צירוף האבות, בהרת ושאת, המפורשים בתורה, ולא על צירוף התולדות, שרק נרמזו במילה "ספחת", ולכן מצטרפות התולדות רק עם אבותיהם, ולא עם אב אחר ולא עם תולדה אחרת. והמקדש דוד [נ ד] הסתפק האם ניתן לחבר יחד שלשה מראות, באמצעות מראה אמצעי, המצטרף לכל אחד מהשנים האחרים. וכגון שהיה חצי גריס במראה השלג, וסמוך לו היה חצי גריס כמראה הצמר, ובסמוך לו היה חצי גריס כמראה קרום ביצה [שבצורה הזאת, השלג והצמר, שהם אבות, מצטרפים. וכמו כן מצטרפים גם הצמר וקרום הביצה, שהם אב ותולדה. אך השלג וקרום הביצה אינם צירוף], האם עתה כולם מצורפים יחד משום שמראה הצמר מצטרף לשניהם, ולכן אם היתה שערה אחת לבנה במראה השלג ושערה שניה לבנה במראה הקרום, נחשב הדבר שיש שתי שערות בנגע אחד, והוא מטמא. או שמא נחשב הדבר לשני נגעים שונים, ואין כאן שתי שערות בנגע אחד, ואינו מטמא. וכן תהיה נפקא מינה, אם בכל אחד משלשת המראות יהיה שליש הגריס.

[3] כי רבי עקיבא סובר, שצירופי הנגעים הם זו למעלה מזו. כלומר, כל נגע מצטרף עם נגע הגבוה ממנו מעלה אחת במראה הלובן, ולא עם נגע שגבוה ממנו בשתי מעלות. ולפיו, הסיד אינו מצטרף עם השלג, לפי שהשלג גבוה מהסיד בשתי מעלות במדרגות הלובן, אלא הוא מצטרף רק עם הצמר, הגבוה ממנו מעלה אחת. ואילו לפי התנא של משנתנו, כיון שהסיד הוא תולדה של השלג, הרי הוא מצטרף עם השלג, ולא עם הצמר. וביאר רש"י, שרבי עקיבא סובר, שגם הסיד הוא תולדה של השאת, והיינו, שלשאת יש שתי תולדות, ואילו לבהרת אין תולדה כלל. כי אם הסיד היה תולדה של הבהרת, לא יתכן לומר שהם מצטרפים. ובהערות על הר"ש, ב"חברותא בעיון" לסדר טהרות, בתחילת מסכת נגעים, ביארנו, שרבי עקיבא סובר, שהטעם של הצירוף הוא משום דמיון המראות, שכל המראות הסמוכים, שהם דומים זה לזה, הרי הם מצטרפים. אלא שרש"י סובר, שגם מראות שהם דומים, אם הם משני אבות, הם אינם מצטרפים. שהרי כל הסיבה שהתורה חילקה אותם לאבות ולתולדות, ולא כתבה התורה שיש ארבעה מראות, זה רק כדי לומר איך הם מצטרפים, ולכן הוכרח רש"י לומר, שלפי רבי עקיבא הסיד הוא תולדה של השאת, ולא של הבהרת. אך התוספות חולקים על רש"י, והם סוברים, שגם לפי רבי עקיבא הסיד הוא תולדה של הבהרת, אלא שהסיד מצטרף עם הצמר ולא עם השלג, משום שדין הצירוף לא תלוי כלל באב ותולדה, ונגע יכול להצטרף גם עם אב אחר, אלא שהצירוף הוא רק מחמת דמיון המראות. ולכן, כל נגע מצטרף עם הנגע הסמוך לו, שהוא דומה לו. ומבואר, שרבי עקיבא וחכמים נחלקו, האם דין הצירוף תלוי באבות ותולדות, או בדמיון המראות. ולפי דעת רש"י, הם נחלקו גם האם הסיד הוא תולדה של בהרת, או של השאת. דעת בעל המאור והראב"ד [בהשגות על הרמב"ם טומאת צרעת א ג], שלכולי עלמא אי אפשר לצרף מראות שאינם סמוכים, וכן אי אפשר לצרף מראות שאינם מאותו אב, אלא שהתנא של משנתנו סובר, שהסיד והצמר שוים בחוזק הלובן, והם חלוקים רק במישוש שלהם [כגון, שאחד לח ואחד יבש, או שאחד חלק ואחד מחוספס], או שהם חלוקים בגוון של הלובן, אך בחוזק הלובן הם שוים. והשלג והסיד הם אותו סוג לובן, ששניהם באותו גוון או ששניהם לחים, וחלוקים רק בחוזק הלובן, ולכן הסיד הוא תולדה של השלג, וכן הצמר והקרום שוים בסוג הלובן וחלוקים בחוזק הלובן, ולכן הקרום הוא תולדה של הצמר. וזהו הטעם שהתולדה מצטרפת עם האב שלה, שהרי הם סמוכים בחוזק הלובן. אך לפי רבי עקיבא, הצמר יותר לבן מהסיד, [וזו היא כוונת רבי עקיבא "זו למעלה מזו"], ואם כן, הסיד לא יכול להצטרף עם השלג, כיון שאינם סמוכים בחוזק הלובן, שהרי הצמר מפסיק ביניהם, אלא הסיד מצטרף עם הצמר, משום שגם הסיד הוא תולדה של השאת, וכדעת רש"י והר"ש. ולשיטות הראשונים הללו, השלג והצמר מצטרפים, משום שבתורת כהנים דרשו מהפסוק "והיה", שהבהרת והשאת מצטרפים. וכן הצמר והקרום מצטרפים, [אף שהצמר גבוה מהקרום שתי מעלות, מכל מקום הם מצטרפים, משום שהתורה ריבתה תולדה לשאת יותר מאשר לבהרת, כמבואר בגמרא שם ובראשונים]. ולפי חכמים מצטרפים גם השלג והסיד, משום שהם אב ותולדה, אך אין מצטרפים השלג והקרום, ולא הסיד והקרום, ולא הצמר והסיד, משום שאינם מאותו אב. ולפי רבי עקיבא, מצטרפים גם הצמר והסיד, והסיד והקרום, משום שהם סמוכים, [ולפי דעת רש"י ובעל המאור משום שהם גם מאותו אב], אך אין מצטרפים השלג והסיד, ולא השלג והקרום, משום שאינם סמוכים, ולפי רבי מאיר, השלג מצטרף עם הקרום, ועם הסיד, והקרום מצטרף עם הצמר, אך השלג לא מצטרף עם הצמר, והסיד לא מצטרף עם הצמר ועם הקרום. וכן כתב החזון איש [ב א]. אך יש להקשות על השיטות הללו כמה קושיות: א. התוספות במסכת שבועות [ה ב] הקשו, מדוע אין התולדות מצטרפים גם כשהם מאב אחר, כמו ששני האבות מצטרפים? ותירץ על זה הר"ש, שהריבוי של התורת כהנים מהפסוק "והיה", זה רק על האבות, משום שהם כתובים בתורה מפורש. ב. התוספות שם [ו א] הקשו, לפי מה ששאל רבי יהושע את רבי עקיבא, שהמשנה תכתוב רק מקרום ולמעלה טמא, ומצטרפים זה עם זה, איך נדע את סדר הצירופים, אולי כולם מצטרפים זה עם זה? ותירצו, שהוקשה לו, שיהיה כתוב מפורש, שכל אחד מצטרף עם הסמוך אליו, ומסברא נדע את דרגות הלובן. וראה ברש"י שם שתירץ באופן אחר, אך כל זה דוחק. ג. בירושלמי מפורש, שכל המראות מצטרפות זה עם זה, ויש שם ארבע דעות אמוראים מהיכן למדים את זה, וצריך לומר שירושלמי חולק על הבבלי. ד. במשנה בנגעים [א ג] שנינו, ארבעה מראות האלו מצטרפים זה עם זה, ובפשטות משמע שכל המראות מצטרפים, וראה בפירוש הר"ש שם שדחק, שלא כולם מצטרפים, אלא כל תולדה מצטרפת עם האב שלה. ה. עוד הקשה הרמב"ן, מנין ידע רבי חנינא, שרבי עקיבא אמר "זו למעלה מזו" לגבי צירוף, שכל נגע מצטרף עם הנגע הסמוך לו, אולי רבי עקיבא לא דיבר כלל על צירוף? דעת הרמב"ם [טומאת צרעת א ג] והרמב"ן [במלחמות ובחידושיו למסכת שבועות], שכל הארבעה מראות מצטרפים זה עם זה, משום שלמדים מהפסוק "והיה" שכל הנגעים מצטרפים, ולא רק שני האבות, ולפי זה מיושבים כל הקושיות. ומה שמבואר בגמרא שלפי רבי עקיבא הסיד מצטרף עם השאת ולא עם הבהרת, ביאר הרמב"ן, שלא מדובר כלל על צירוף של שני חצאי גריס, אלא הגמרא דנה למי לשייך את הסיד, האם הוא תולדה של הבהרת או של השאת. וביאר הרמב"ן, שלפי התנא של משנתנו, שהסיד הוא תולדה של הבהרת, על כרחך צריך לומר, שהשלג והסיד הם גוון אחד של לובן, והצמר והקרום הם גוון אחר של לובן, שאם לא כן, מדוע הסיד מתייחס לבהרת יותר מאשר לשאת, הרי הסיד פחות לבן מהשאת. אך רבי עקיבא אומר, זה למעלה מזה. וכוונתו, שכולם בגוון אחד של לובן, והם חלוקים רק בחוזק הלובן, ולפי זה, על כרחך, שהסיד הוא תולדה של השאת, שהרי אין סיבה לייחס אותו לבהרת, ולכן אמר רב חנינא, שמשנתנו סוברת שלא כמו רבי עקיבא. ובדעת הרמב"ם, ראה בכסף משנה ובחזון איש [ב ד]. ובפירוש המשנה [סוף משנה ג] כתב הרמב"ם, שלפי חכמים הצמר יותר לבן מהסיד, ולפי רבי עקיבא הסיד יותר לבן מהצמר. והגר"א כתב, שהתנא של המשנה סובר, שכל תולדה מצטרפת רק עם האב שלה, והתנא של משנה ג' סובר, שכל הנגעים מצטרפים, ובמשנה ד' נחלקו בזה התנאים. ועוד כתב הגר"א, שסדר הלובן שלהם הוא: שלג, סיד ההיכל, צמר לבן, קרום ביצה. ושלא כמו שכתבו כל הראשונים.

דתנן [ששנינו במשנה] במסכת שבת במנין המלאכות: המוציא מרשות לרשות חייב; מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי [האם אין אנו עוסקים גם במקרה שהוא מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד], וקא קרי ליה [והוא קורא לו] "הוצאה".

ודוחים: ודלמא קא מפיק [ושמא מדובר דווקא כשהוא מוציא] מרשות היחיד לרשות הרבים! ומשיבים: אם כן, ניתני [שישנה]: "המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים", מאי [מה משמעות] הלשון הסתמית "מרשות לרשות" — לומר שכן הוא בכל מקרה, אפילו מרשות הרבים לרשות היחיד,

וקא קרי [והוא קורא] לה ,הוצאה". ומסבירים: וטעמא מאי [וטעם הדבר מהו]? התנא כל עקירת חפץ ממקומו "הוצאה" קרי [הוא קורא] לה.

אמר רבינא: מתניתין נמי דיקא [משנתנו, במסכת שבת, גם כן מדוייקת] כהסבר זה, דקתני [שהוא שונה בה]: יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ, וקא [והוא] מפרש בהמשכה גם מקרים של הכנסה, ואם כן שמע מינה [למד מכאן שכן הוא].

רבא אמר: יש לפרש את משנתנו באופן אחר, רשויות קתני [הוא שונה], רשויות שבת שתים, רשות הרבים ורשות היחיד, שיש בהן ארבעה חיובים, שנים של הוצאה ושנים של הכנסה.

א שנינו במשנתנו: מראות נגעים שנים שהן ארבעה. ומביאים, תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת נגעים]: מראות נגעים שנים שהן ארבעה: בהרת הכתובה בתורה — עזה בצבעה הלבן כשלג, שניה לה (התולדה שלה) — לבנה כסיד ההיכל.

שאת הכתובה בתורה — לבנה כצמר לבן, שניה לה — כקרום ביצה.

אמר ר' חנינא: מאן תנא [מי ששנה משנתנו], לפיה מחלקים את מראות נגעים לשתי קבוצות נפרדות של אב ותולדה — הרי זה שלא כשיטת ר' עקיבא. דאי [שאם] כשיטת ר' עקיבא, כיון שאמר לגבי ארבעה נגעים אלו: זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, מראה בהרת הוא הבהיר ביותר (כשלג), ואחריו השאת (כצמר), אחריו כסיד ההיכל, ואחריו דכקרום הביצה, ואין מראה נגע אחד מצטרף עם האחר לשיעור נגע אלא אם כן הוא סמוך לו בדרגה, אם כן, כשנצרף את שתי השיטות, טיהרת נגע שצבעו כסיד היכל מלצרף אותו לנגע אחר לשיעור טומאה, שכן

בהדי מאן ליצרפיה [יחד עם מי נצרף אותו]? ליצרפיה בהדי [אם נרצה לצרף אותו יחד עם] בהרת — הרי לשיטת ר' עקיבא איכא [יש] שאת דעדיפא מיניה [שעדיף, בהיר, ממנו] שמפריד בינו לבין בהרת, ואין מצרפים אלא נגעים סמוכים בדרגת בהירותם. ליצרפיה בהדי [אם נרצה לצרף אותו יחד עם] שאת, שנמצא בדרגה אחת למעלה ממנו — הרי לפי למשנתנו לאו [לא] תולדה דידיה [שלו] הוא, ואם כן לא יוכל להצטרף עמו. אלא בהכרח לפי שיטת ר' עקיבא לבן כסיד אינו תולדה של בהרת, ולכן הוא יכול להצטרף לשאת, שהוא דרגה אחת מתחתיו.

ומתקשים: אי הכי [אם כך], שכך סבור ר' עקיבא, שרק נגעים סמוכים זה לזה בדרגת בהירותם מצטרפים, יכול היה ר' חנינא להוכיח מקרום ביצה נמי [גם כן], שכן בהדי מאן ליצרפיה [יחד עם מי נצרף אותו]? ליצרפיה בהדי [אם נרצה לצרף אותו יחד עם] שאת — איכא [יש] סיד שעדיף מיניה [ממנו, מקרום ביצה], והוא מפריד בינו לבין השאת. ליצרפיה בהדי [אם נרצה לצרף אותו יחד עם] סיד — לאו בר מיניה הוא [אין הוא בן מינו], שאינו תולדה שלו, ומדוע הזכיר דווקא סיד?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is as we learned in a mishna (Shabbat 73a): One who carries out an item from one domain to another domain is liable. The Gemara claims: Are we not also dealing with a case where he is bringing it in from a public domain to a private domain, and nevertheless the mishna refers to it as carrying out?

The Gemara questions this assertion: But perhaps the mishna is dealing with a case of carrying out an item from a private domain to a public domain. The Gemara defends its claim: If so, let it instead teach: One who carries out an item from a private domain to a public domain is liable. What is the reason it used the more generalized formulation: From one domain to another domain? To teach that one is liable even if one transfers an item from a public domain to a private domain.

The Gemara explains further: Even though the mishna addresses carrying an item in from a public domain to a private domain, it refers to it as carrying out. The Gemara explains: What is the reason for this? The tanna refers to any act that involves removal of an item from its place as carrying out. Accordingly, the term can appropriately be used even when an item is brought in to a private domain from a public domain.

Ravina said: The language of the mishna in tractate Shabbat is also precise in indicating this, as it teaches: With regard to acts of carrying out [yetziyyot] that are prohibited on Shabbat, there are primarily two basic actions that are four cases from the perspective of a person inside a private domain, and two basic actions that are four cases from the perspective of a person outside, in a public domain. And then, immediately, in the continuation of that mishna, it explicates the cases of bringing in an item. Conclude from it that the term: Carrying out, is also used to refer to bringing in an item.

Rava said: One cannot make any inference from the language of the mishna, as it is not referring to acts of carrying out. Rather, it teaches domains. In other words, it means: With regard to the domains of Shabbat there are two types, the existence of which leads to four types of prohibited transfers, two with regard to carrying out and two with regard to bringing in.

§ The mishna teaches: With regard to different shades of leprous marks, there are two types that are actually four. We learned in a mishna there (Nega’im 1:1): With regard to different shades of leprous marks, there are two types that are actually four: The baheret, mentioned in the Torah (see Leviticus 13:2), is considered a primary mark; it is an intense white, like snow. Secondary to it, i.e., a sub-category of it, is a mark that is white like the lime plaster of the Sanctuary walls.

That mishna continues: The se’et mentioned in the Torah is considered a primary mark; it is like white wool. Secondary to it is a mark that is white like the membrane of an egg. The ordering of different shades is relevant in determining which shades can be combined together. In order for a leprous mark to be halakhically significant, it must at least be the size of a split Cilician bean [geris]. If a mark is that size, but it is composed of different shades of white, none of which is alone the size of a geris, then if the different shades are compatible they can combine together and will thereby render the person ritually impure.

Rabbi Ḥanina said: Who is the tanna who taught this mishna, which delineates the different shades of leprous marks into two groups? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. As if it were in accordance with the opinion of Rabbi Akiva one would be presented with a difficulty: Since with regard to which shades can combine together, Rabbi Akiva says: The different shades should be ordered this one above this one, and that one above that one, i.e., according to their degrees of brightness, from the most bright to the darkest shade, as follows: Snow white, i.e., baheret; wool white, i.e., se’et; lime; and egg membrane; and only two adjacent shades can combine together. But if so, you have rendered pure a mark that is white like the lime plaster of the Sanctuary walls and is smaller than a geris, as it cannot be combined with any other shade of white.

The Gemara explains: With which other shade could we combine the lime-colored mark? We cannot say: Let us combine it together with a snow-white baheret, which is the primary mark relative to a lime-colored mark, as there is a wool-white se’et, which is a more bright white than a lime-colored mark but less bright than snow white. Since baheret is not adjacent to lime it cannot combine with it. We cannot say: Let us combine it together with a se’et, as a lime-colored mark is not its secondary mark and a primary mark can combine only with its secondary mark. This is difficult because the mishna’s categorization of a lime-colored mark as a secondary mark indicates that it can be combined with another shade of white. Perforce, the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

The Gemara asks: If that is so, that Rabbi Akiva holds that only adjacent shades of white can combine together, why didn’t Rabbi Ḥanina also bring proof from a mark that is white like the membrane of an egg, as with which other shade could we combine it? We cannot say: Let us combine it together with a wool-white se’et, which is the primary mark relative to an egg membrane–colored mark, as there is a lime-colored mark, which is a more bright white than an egg membrane–colored mark but less bright that wool white. Since se’et is not adjacent to egg membrane it cannot combine with it. We cannot say: Let us combine it together with a lime-colored mark, as it is not its type, i.e., they are not of the same category, and so they cannot combine.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנן התם בתחלת מסכת נגעים מראות נגעים שנים שהן ד'. בהרת עזה כשלג. שניה לה כסיד ההיכל.

שאת כצמר לבן. שניה לה כקרום ביצה ואמרינן הא מתניתא דלא כר' עקיבא דאמר מראות נגעים זו למעלה מזו. דאם כן טיהרת סיד ההיכל מלצרף דבהדי מאן נצרפיה כלומר שיעור הבהרת.

כדתנן (רפ"ו דנגעים) כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס תשע עדשות. מקום עדשה ד' שערות נמצאו ל"ו שערות. עתה אם תהיה בהרת כחצי גריס וחציה כסיד ההיכל אינה מצטרפת לדברי ר' עקיבא דאמר זה למעלה מזה שהרי השאת למעלה מן הסיד של היכל הוא. תצטרף הסיד בהדי שאת לאו תולדה דשאת היא.

ואקשינן אי הכי נימא כקרום ביצה נמי בהדי מאן נצרפיה בהדי שאת הרי סיד עדיף מיניה. בהדי סיד תרוייהו תולדות נינהו.

תנן התם מראות נגעים שתים שהן ארבע. בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצומר לבן שניה לה כקרום ביצה. מתני' הכי איתא בריש מסכת נגעים שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי רבי מאיר וחכמים אומרים השאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה והכא מילתא דרבנן נקט לה ולא חש לדר' מאיר וטובא איכא בתלמוד כי האי גוונא דמחסרי רבנן מלישנא דמתני' למיתני לישנא קלילא וחדא מיניהו בפ' העור והרוטב [אולי כוונתו לחולין קכ"ט ע"ב במתני', עיי"ש].
והא דתנן הכא והתם שנים שהן ארבעה. נראה לי שכל אחד מארבע מראות אלו מתחלקת למראות אחרות והן רבות אלא שהן שוות במראות הלובן לאלו לא עזות מהן ולא כהות מהן אלא שמראיהן משונין והיינו דתנן התם אלו מראות נגעים שכל הנגעים תלויים בהם רבי דוסא בן הורכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה כו'.

אמר ר' חנינא מאן תנא מראות נגעים שנים שהן ארבע . רבינו שלמה ז"ל לא גריס שנים שהן ארבע דכ"ע הכי אית להו כדאמרי' לקמן מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבע ואמר ר' עקיבא ואם לאו מה יאמרו אלא הכי גרסינן סתם מאן תנא ויש לדחוק ולומר דאמתני' דהכא דייקינן דהכא מדקתני לה דומיא דשבועות ויציאות שבת אלמא שנים (ותולדה) אבות [ותולדה] לזו ותולדה לזו) דומיא דשבועות ויציאות שבת ואע"ג דאייתינן מתני' דהתם משום דהכא מיסתם לה סתומי ורמיז לה והתם בדוכתה מפרש לה וזה הטעם נכון כדי שלא לשבש הנוסחאות.

דאי רבי עקיבא כיון דאמר מראות נגעים זו למעלה מזו אם כן טהרת סיד ההיכל מלצרף. פרש"י כיון דאמר בסדר מעלתן נשנו השלג והצמר והסיד והקרום ואמר לקמן שבסדר משנתן הן מצטרפין ואין מצטרפין לגבוה ממנו שתי מעלות כו' והא דאמרינן לקמן טפלה רבי לה רחמנא לשאת אע"ג דמנחת' מיניה טובא משום דרבי לה רחמנא בפי' הוא ולא אמר ר' עקיבא עלה זו למעלה מזו. וא"ת לימא דלבהרת נמי רבי מדשדייה רחמנא לספחת בין שאת לבהרת כדאמרי' לקמן אליבא דרבנן ליכא למימר הכי דא"כ זו למעלה מזו דאמר רבי עקיבא היכא אבות ותולדות הוא דאיכא ואין כאן צירוף אלא לגבוה ממנו שתי מעלות, זהו תורף פרש"י ז"ל, ומפורש בפירושיו.
ואינו מחוור לי, משום דלא שמעינן ליה לרבי עקיבא דאמר זו למעלה מזו בצרוף אלא במראות כדאמרי' לקמן משל דרבי עקיבא למה הדבר דומה לארבע כוסות של חלב כו' שכולן מראיהן לובן ומשמע דלאו בצרוף איירי ומנא לן דרבי עקיבא בצרוף קאמר דילמא צרופי מצטרף לגבוה שתי מעלות ואע"פ שהוא פי' משל דרבי עקיבא סדר צירופו אינו במשמע ועוד למה לא יצטרף סיד לשאת אע"ג דלאו תולדה דידיה הוא כשם ששני האבות מצטרפין לדבריו כדתניא בסיפרא ואי משום דקתני שנייה לבהרת ההיא לומר שממנה נתרבה משום דרבי לה רחמנא טפילה דאי משאת חד תולדה איתרבאי ולא שתי תולדות.
ופירוש השמועה כך הוא, דרבי עקיבא ורבנן במראות ננעים קא מפלגי דרבי עקיבא אמר כולן מראה לובן אחד הם שכולן דומין בגוון שלהם זה לזה כגון שכולן דומין ללובן הצמר הלבן אלא שזה דומה לצמר הלבן וזה דומה לגלימא דעמרא שהוא מאותו הלובן אלא שהוא למטה ממנו וזה דומה לשתיקי דעמרא שהוא למטה וכן הרביעית וכולן מראה אחד וזו למעלה מזו. ורבנן סברי בהרת אין למעלה הימנה והוא משונה במראה לובן שלה מן השאת כגון שאתה אומר בדרך משל שבהרת דומה לחלב והשאת דומה למים והסיד למטה מן השאת שאין לובן שלה עז כמו השאת אבל היא דומה בגוון לובן שלה לבהרת שהיא כמראה החלב שנפל בו טפת דם על דרך משל שנמצא לובן שלה דומה לבהרת ולא לגוון השאת ומפני כך היא תולדה לבהרת ולא לשאת אע"פ שהיא למטה ממנה והקרום דומה למים שנתערב בהם מעט יין נמצא שהם ממראה לובן השאת.
ויש לנו ראיה בזה ממה שאמרו כגון מלכא ואלקפטא ורופילא וריש גלותא ואקשינן זה למעלה מזה הוא נמצאת למד שאלקפטא (יותר שוה) [שוה יותר למלכא] מרופילא ואפ"ה אמרי' משל דרבנן כגון מלכא ורופילא ואלקפטא וריש גלותא אלמא הסיד למטה מן השאת כמו שרופילא למטה מאלקפטא והיא ממראה הבהרת ולא ממרא' השאת וכן האלקפטא הוא ממונ' על דבר בפני עצמו חוץ מן הדבר שהמל' ממונ' עליו אע"פ שאפשר שהוא תחת יד המלך וכן שתיקיה דעמרא למטה הם מסידנא חדתא דכיתנא אבל אינן מאותו מראה לובן ואלו היה ממראה אותו לובן ושוה לו לא הוצרכו למשלים הללו.
ובירושלמי (א,א) מקשו ויהא זה למעלה מזה אם אומר אתה כן נמצאת אומר הכהה טמא וכהה מן הכהה טמא והתורה אמרה הנה כהה הנגע כהה טמא וכהה מן הכהה טהור ותייה בי דמר רבי חנינא לשני מלכים לשני אפרכים מלכו של זה גדול ממלכו של זה ואפרכו של זה גדול מאפרכו של זה ואין אפרכו של זה גדול ממלכו של זה פי' אלא שוה הא למדנו דלרבנן דאמרי אין זה למעלה מזה לא נקרא הקרום כהה מן הכהה ואע"פ שהוא כיהה מכולן מפני שאורו מלובן (אחד) [אחר] לבהרת ולסיד. ויש אומרים שהסיד והשאת שוין לרבנן ואפשר זה במעלה אבל לא במראה ומיהו קשיא עליה משל דרב אדא כדפרישית זהו עיקר השמועה.
ועכשיו אפרש מה שאמרו מאן תנא דלא כרבי עקיבא. כלומר מאן תנא דאיכא שתי אבות ותולדה לכל א' מהם דלא כר"ע דאי רבי עקיבא כיון דאמר מראות נגעים זו למעלה מזו כגוון אחד של לובן אם כן שיש לכל אחת מהן תולדה וסיד ההיכל אינו תולדה לשאת של מעלה ממנו טהרת אותו מלצרף להם ולהיותו בכלל דבהדי מאן ליצטרף ליצרפיה בהדי בהרת שאתה מרבה אותו ממנו איכא שאת דודאי עדיף מיניה כמראה לובן כיון שהוא אב וכיון שהשאת לובן מן הסיד וגוון אחד הן אי אפשר שיצטרף הסיד עם הבהרת כלומר שיהא תולדה שלו שהרי השאת למעלה ממנו ולמטה מן הבהרת והוא אב בפני עצמו ליצטרף בהדי שאת לאו תולדה דידיה הוא כלומר הא את הוא דאמרת דלאו תולדה דידיה הוא ואי בהדי שאת מצטרף ולא בהדי בהרת והוא למטה משניהם למה נקרא תולדה דבהרת אלא תולדה של שאת שהרי מראה אחד הן.
אלא על כרחיך לרבי עקיבא כך נשנו בהרת עזה ושאת דיהה ממנה שניות לשאת סיד ההיכל וקרום ביצה וכל שלמעלה ממראה בוהק נתרבה לשאת מלספחת ומתני' דהתם דקתני שנים שהן ארבעה כלומר שיש תולדה לזו ותולדה לזו דומיא דשבועות ויציאות השבת דלא כר' עקיבא.
ואקשינן אי הכי קרום ביצה נמי כלומר אמאי לא מקשת לי' מקרום ביצה.
ומפרקינן ביצה לא קשיא לי דכיון דתולדה רבי לה רחמנא לשאת וזו למטה ממנה מצטרפת בהדיה אע"ג דמנחתא מיניה טובא שהרי אין שם אב מפסיק ביניהם שיצטרף לו אבל סיד ההיכל אי אפשר לצרף בהדי בהרת מלהיות תולדה שלו כיון שהוא למטה מן השאת והוא מאותו מראה לובן שלו על כרחך תולדה דשאת הוא הילכך אי אפשר שיהא תולדה לבהרת (ו)אליבא דרבי עקיבא.

הא דאמרינן בברייתא לומר שמצטרפין זה עם זה. משום דשנים שהן ארבע משמע שדין התולדות להצטרף עם האבות שהן יוצאות מהן ואם שתיהם בנות אב אחד שתיהן מצטרפות לו וללמד על צירוף התולדות הוצרכו לשנות כן אבל על האבות אינו במשמע הזה.
ובירושלמי (א,א) ומנין שמצטרפים זה עם זה אמ"ר מונא מנו חכמים אותן שנים ומנו אותן ארבע מה שנים מצטרפים זה עם זה אף ארבעה מצטרפין זה עם זה כו'.

מראות נגעים שנים שהן ד' בהרת עזה כשלג. שאין לבנה כמוה, וכדאמרי' לקמן (שבועות ו, ב) מנ"ל דבהרת עזה אמר אביי ואם בהרת לבנה היא לבנה ואין אחרת לבנה, כלו' אין אחרת לבנה כמוה, שניה לה כסיד ההיכל, מדקאמ' שניה לה, ש"מ תרתי, חדא דהיא ממינה כלו' טפלה לה, ועוד שניה לה בלובן שאין אחרת למטה מבהרת לבנה יותר ממנה, שהשאת אעפ"י שהוא אב אינה יתירה בלובן מן הסיד שהיא טפילה לבהרת, אלא שניהן שוין בלובן לדעת רבנן וכדאמ' לקמן (שם) משל דרבנן למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי אפרכי מלכו שלמעלה ממלכו של זה ומאפרכיא דנפשיה ואפרכיא דנפשיה כמלכא דאידך, ותרין מלכי הינו בהרת ושאת שהן אבות, ותרין הפרכי סיד ההיכל וקרום ביצה שהן תולדות סיד טפילה לבהרת וקרום ביצה טפלה לשאת בדעת רבנן וכדר' זירא דאמר לקמן (שם) נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת מה לבנה שנאמרה באת יש לה טפלה אף לבנה שנאמרה בבהרת יש לה טפילה. ובמניתא תנא הטילה הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפלה לשאת כך טפלה לבהרת.
ועוד נ"ל ראיה דלרבנן סיד ושאת דוהין דיהוי אחר שוה למטה מבהרת ואין הסיד למטה מן השאת מדאמרי' לקמן (שבועות ו, א) בפתיך נופיה מי שמעת ליה, כלו' לר"ע דזה למעלה מזה דלא כרבנן, והא תנן ר"ע אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים, אלא של בהרת עזה ושל סיד דוהה ממנה, כלו' דאלמא אף לר"ע לא אמרי' זו למעלה מזו אלא שוין הן הסיד והשאת וכרבנן, ודחי דלא אר"ע של סיד דוהה הימינה אלא של שאת דוהה הימינה, וא"ת א"כ מה בין סיד לשאת כבר פי' הרב בעל המאור דאינן מופרשי' בלובן אלא כמו שמישוש הסיד מופרש מן הצמר.

שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה. ואין למטה מקרום ביצה טמא, דלמטה מכאן בוהק הוא.
וכללא דמלתא, בהרת ושאת אבות סיד וקרום ביצה תולדות, ושתי התולדות הוציאן הכתוב בלשון ספחת מלשון ספחני נא (שמואל א, ב, לו), לו' שמצטרפות, ולפיכך אמרו דמתני' דקתני ב' שהן ד' לא כר"ע דאמ' זו למעלה מזו.
וכת' רש"י ז"ל דל"ג מאן תנא ב' שהן ארבעה דלא כר"ע, דהא ליכא מאן דלית ליה שנים שהן ארבעה, דהא א"ל יהושע בנו של ר"ע לר"ע מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה והשיבו ר"ע ואם לאו מה יאמרו, ולפיכך כת' רבינו ז"ל דל"ג ליה, אלא ה"ג ליה מאן תנא דלא כר"ע אבל הרב בעל המאור כתב דאין למחוק הגיר' ולאו משום ריש' דוקא נקט אלא נקט רישא משום סיפא, ויפה אמר דהא אית לן טובא בגמ' כי הא, ולא עוד אלא אפי' קרא נקטי בגמ' לפעמים רישא דקרא ועיקרו משום סופו, וכדגרסי' בפ' אין מעמידין (ע"ז לו, ב) גזרו על יינן משום בנותיהן ועל בינותיהן משום דבר אחר, ואקשי' בנותיהן דאורית' היא דכתי' (דברים ז, ג) לא תתחתן בם, ואלו ביבמות (עו, א) אסיק רבא דבגירותן אית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות, אלא דרישא דקרא נקט ולאו דוקא אלא משום סופיה דקרא דכתי' (שם) לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, וקרא תרתי אמר לא תתחתן בם אפי' בגירותן ובתו לא תקח לבנך בגיותן, וה"נ רישא דמתני' נקט והעיקר אינו אלא משום דתני שניה לה כסיד ההיכל וכדאמרו דהא דלא כר"ע.

דאלו לר"ע זו למעלה מזו הן. כלו' למעלה מקרום ביצה סיד ולמעלה מסיד שאת ולמעלה משאת בהרת, וכיון אם אתה אומ' דסיד שניה לבהרת סיד טהרתה מלצרפ' והתורה אמרה שמצטרפת לטמא, דלהכי אפקינהו לתולדות בלשון ספחת. ובהדי' מאי ליצטרף, לצרפה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפ' מינה בלובן ואינו בדין שתצטרף למי שלמעלה ממנה שתי מעלות בלובן, ואפי' תולדתה של בהרת ליצרפיה בהדי שאת ולאו תולדה דידה היא, ובהדי קרום ביצה נמי אי אפשר משום דלאו בת מינה הוא.

אי הכי קרום ביצה נמי ליקשי לך. ומ"ש סיד דקא מקשית אקשי נמי מקרום ביצה דאיהו נמי לא מצטרף, ואפי' בשאת דהוא בר מינה, כיון דאיכא סיד דעדיף מיניה, ופריק קרום ביצה לא קשיא לשאת ולספחת טפילה רבי לה רחמנא לשאת ואע"ג דמנחתה אינה טובא, אלא סיד ההיכל קשיא.
וא"ת א"כ סיד נמי מאי קשיא, דאפי' את"ל דאית ליה לר"ע זו למעלה מזו וסיד טפילה לבהרת כמתני' [מ"מ] ניצרפיה לסיד בהדי בהרת, אע"ג דמתני טובא דטפלה רבי נמי רחמנא לבהרת כמו לשאת כמתני' או כר' זירא, י"ל דשאני שאת דבהדי' רבי לה רחמנא טפלה דכתי' לשאת ולספחת אבל לבהרת לא רבי' לה בהדיא, אלא מדרשא מדר' זירא או משום דהטילה לספחת בין שאת לבהרת, ול"נ דכל שאין מספיק בין אב לתולדתו אלא תולדה אחרת אע"פ שאינה ממינה כגון סיד ההיכל שמספיק בין קירום ביצה לשדאת ולא עדיף כולי האי שיפסיק בינו ובין אביו מלהצטרף כו' אבל כל שיש ביניה' אב אחר כגון שאת המפסיק בין לובן סיד ההיכל לבהרת שאת עדיף טובא דהוא אב ומפסיק בין בהרת לסיד, ואע"ג דהוא מינה, וזה כדעת המתרץ והאי הוא דקא מקשה לעיל בהדי מאן ליצרפה בהדי (שאת) בהרת הא איכא שאת דעדיף מינה כלו' עדיף טובא דהוא אב אלא שהמקשה שהקשה א"ה קרום ביצה נמי לא היה סבור, כנ"ל, ושאר השמועה פשוטה היא.

א"ה קרום ביצה נמי. תמיהא לי מאי מקשה א"ה קרום ביצה נמי, לכשת"ל דקרום ביצה נמי ליכא לצרופי מאי קושיא כ"ש שהוספת דההיא מתני' דמראות נגעים דלא כר"ע, דאי כר"ע טהרת בין סיד ההיכל בין קרום ביצה מלצרפיה, ולישנא נמי דקאמר אלא מחוורת' דלא כר"ע תמיה לי דמההוא לישנא משמע דאי הוה אפשר לאקשויי נמי מקרום ביצה לא הוה דחי' מתני' מדר"ע, אבל השתא דדחי' בקרום ביצה לא קשיא מינה שמעי' דמחוורת' דמתני' לאו כר"ע. לפיכך נ"ל דהפ' אי הכי דלר"ע דאמר זו למעלה מזו דוקא קאמר בכל הד' מראות ואפי' תולדה עם אביה, כל שיש מראה לובן יותר ממנה מפסיק כדקאמרת בסיד שאינו מצטרף עם בהרת שהיא אב לסיד ההיכל, או משום דשאת למעלה מן הסיד בלובן, א"כ אף אנן נאמר כן בקרום ביצה דבהדי מאן ניצרפיה, בהדי שאת שהוא אב לה, האיכא סיד דעדיף מיניה בלובן שמפסיק בהדי סיד א"א משום דלאו בר מיניה הוא והתורה אמרה לשאת ולספחת, אלמא שאת יש לה ספחת שמצטרפת עמה, וספחת דשאת מאי ניהו קרום ביצה, אלא ודאי אפי' תאמר מתני' ר"ע היא ומודה ר"ע דסיד ההיכל ספחת כבהרת ומצטרפת עמה ואעפ"י ששאת למעלה מן הסיד בלובן, כל שהוא תולדת הבהרת התולדה מצטרפת עם האב, וה"ה לקרום ביצה עם שאת שהוא אב דידיה, ור"ע אמר זו למעלה מזו לאו דוקא כולהו, אלא קרום ביצה ולמעלה ממנה שאת וסיד ההיכל ולמעלה ממנו בהרת וכדדחי' לקמן ודילמ' שאת ותולדתה בהרת ותולדתה, ואהדר ליה בשלמא בלא סיד ההיכל קרום ביצה לא קשיא דכל דהו טפי ליה רחמנא לשאת אבל סיד קשיא כדאמרן ולפיכך מחוורת' מתני' דלא כר"ע כנ"ל.

תנן התם פי' במס' נגעים מראות נגעים ב' שהן ד' בהרת עזה כשלג וכו' והש"ס קיצר אותה כאן והכי איתא התם בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן דר"מ וחכ"א שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה ע"כ ולא הביא הש"ס כאן אלא דעת חכמים שהלכה כמותם ודרך הש"ס לפעמים שמביא משנה שלא במקומה פעמים מקצר פעמים מאריך ומ"מ דברי ר"מ תמוהין מאד שעושה השאת שהוא האב שחור מן התולדה. ולא עוד אלא כי בבהרת נותן תולדה שחורה לאב לבן וגבי שאת עושה בהיפך ויש מרבותינו ז"ל שבתוס' שפי' ושמא ר"מ משמע ליה שאת גבוה שבגבוהים וכתיב שאת לבנה הא כיצד למד שנותן לשאת השחורה לידה לבנה והא דאמרינן לרבנן שאת כצמר לבן דמשמע שאין הצמר לבן כשלג ל"ק על מאי דכתיב הנותן שלג כצמר דהתם על הנתינה קאי לפי שהצמר יותר מצוי בינינו וכמו שמדמה הקב"ה לארי לפי שהוא מצוי בינינו:

שנייה לה כסיד ההיכל פי' רש"י ז"ל דאע"ג וכו' וקרום ביצה והסיד לבן מן הקרום ולמטה מן הקרום אינו נגע אלא בוהק וטהור הוא והקשו בתוספות הא תנן התם ומייתי לה בפ' המזבח מקדש מראות נגעים ר' דוסא בן הורכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר ע"ב ולא משמע דפליגי אכולהו תנאי דהכא דחשבי להו ד' ותו לא ותי' דהתם מני פתוכי נמי א"נ דדלמא כייל אותם בהדי מראות נגעי בתים ובגדים:

מאן תנא מראות נגעים ב' שהן ד' כך הגיה בכל הספרים אבל רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ב' שהן ד' אלא ה"ג מאן תנא מראות נגעים וטעמא דמילתא משום דאנן לא קפדינן אלישנא דב' שהן ד' שלא אמרו מראות נגעים ד' דהא כיון שהכל מודים דכולהו לא כתיבי וכדאיתא לקמן לא סגייא דלא נימא ב' שהן ד' וכדפרישנא במתני' ותדע דהא ל"ק במה ששאל בנו של ר"ע לר"ע מפני מה אמרו מראות נגעים ב' שהן ד' השיב לו ר"ע ואלא מה יאמרו ולא אמרו כאן דמתני' דלא כר"ע אלא מפני שמשנתינו שנויה בלשון אבות ותולדות שכל א' מן התולדות יש לה אב עליון לעצמה להצטרף עמו בלבד ואעפ"י שהיא גבוהה ממנו טובא ואינה מצטרפת עם האב הב' ואעפ"י שסמוכה לה יותר כדקתני שנייה לבהרת סיד ושנייה לצמר קרום ביצ' ויפה דקדקו ז"ל אלא דקשי לי דכיון דאף כי גרסינן מאן תנא מראות נגעים לחוד אסיפא סמכינן וכדכתיבנא אמאי קשיא ליה למרן ז"ל דלא ניגרוס נמי מאן תנא מראות נגעים ב' שהם ד' ונימא דאסיפא סמכינן וי"ל דכי לא נקטינן אלא מאן תנא מראות נגעים בלחוד ממילא מוכח דלאו גופא ק"ל אלא דאסיפא סמכינן אבל כי נקטין בידן מאן תנא מראות נגעים ב' שהן ד' שהוא ענין שלם לעצמו ודבר שיש בו צד מחלוקת הוה משמע דמינה בלחוד איירינן וכמו שאמר ר"ע לבנו כשאמר לו הלשון הזה ואלא מאי יאמרו כנ"ל ומיהו הרמב"ן טרח לקיים גירסת הספרים:

מראות אלו שהזכרנו מהן ארבעה והם השלג והצמר וסיד ההיכל וקרום ביצה נחלקו בהן חכמי התלמוד בין בענין מראיתן בין בענין צירופן זו לזו ולענין מראיתן הכל מודים שמראית השלג והוא הבהרת עזה ביותר ואין בכל המראים לובן חזק כמותה וכן שמראית הקרום הוא החלוש שבכל מראות הנגעים ואין למטה ממנה שם נגע כלל אלא כל שלמטה הימנה בהק הוא ולא נגע אבל השאת והוא המדומה במראיתו לצמר לבן ומראה הנגע הדומה לסיד ההיכל יש מחלוקת במראיתן והוא שלדעת חכמים שניהם שוים בחוזק לבנונית אלא שחלוקים בשאר מקרים ידועים אצלם אם במשמוש על הדרך שמשמוש הסיד הוא נחור ומשמוש הצמר רך וחלק אם במקרים אחרים ומתוך אותם המקרים הם עושים סיד ההיכל תולדה לבהרת והשאת מין בפני עצמו חלוק מן הבהרת באותם המקרים ומראית הקרום הוא תולדה שלו ונעשה השאת אב אע"פ שתולדת הבהרת שוה לו מצד מראה הנגע והוא שאמרו שנים שהם ארבעה ולא ארבעה זו למעלה מזו ולענין צירופן דעת חכמים להיות כל אב מצטרף עם תולדה שלו מכח מין אחד וכן שני האבות זה עם זה מכח מה שנאמר בספרא שאת לבנה או בהרת מלמד שמצטרפין זה עם זה אבל לא אב עם תולדת האב האחר ולא תולדת האחר עם תולדתו של שני וי"א לדעתם שאף האבות אין מצטרפין ומדרש שהזכירו אינו לדעת ר' עקיבא שסתם ספרא ר' יהודה ואליבא דר' עקיבא כשאר הסתמות ולדעת ר' עקיבא השאת למעלה ממראית הסיד ונמצאו ארבעה מראות זו למטה מזו ואף הוא מודה שאין בהם אלא שני אבות שהרי לא הוזכרו במקרא אלא שנים והם בהרת ושאת וא"כ כל שהוא למטה מן השאת והם מראה הסיד ומראה הקרום הם תולדה לשאת אבל בהרת אין לו תולדה ולענין צירופן דעתו שהאבות מצטרפין מכח מדרש שהזכרנו וכן השאת עם הסיד ועם הקרום שהרי כלן תולדה שלו וכן שתי התולדות מצטרפות זו לזו מצד סמיכותן זו לזו אבל לא הבהרת עם אחת מן התולדות וי"מ לדעתו שכלן מצטרפות:

ולענין פסק יראה כדעת חכמים בין לענין המראה בין לענין הצירוף להיות האבות מצטרפין זה לזה וכל אב עם תולדה שלו אלא שגדולי המחברים שנו משנתם כר' עקיבא לענין המראה ועושין עם זה הסיד תולדה לבהרת והקרום תולדה לשאת ואע"פ שגדולי המגיהים תמהו עליהם בה מ"מ זו היא שיטת גדולי הרבנים בפי' סוגיא זו שלדבריהם אף לדעת חכמים מראה השאת למעלה מן הסיד ואעפ"כ הסיד תולדה לבהרת אבל גדולי המחברים מחדשים עוד בה לפסוק שכולן מצטרפות זו עם זו אפי' אב עם תולדת חברו ואין הדברים נראין:

צריך אני בסוגיא זו להעירך מעט בביאורה לפי שטתנו דרך קצור כדי שתעמוד על עקר שטה זו שכתבנו והוא ששאלו מאן תנא מראות נגעים כלומר מי שנאם על סדר זה לחלוק ארבעה מראים אלו לשני חלקים אב ותולדה שלו בכל חלק שנמצא בהרת ותולדתו שאת ותולדתה:

ויש שאין גורסין בכאן מאן תנא מראות נגעים שנים שהן ארבעה שאף ר' עקיבא שנאן כן שהרי סתם משנה כך הוא ועוד שהרי אמרו למטה שאל ר' יהושע את ר' עקיבא מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה והשיב ואם לאו מה יאמרו אלמא שאף הוא גורם כן ומתוך כך הם גורסין מאן תנא מראות נגעים כלומר מי שנאם על סדר זה ואין הכרח בכך שלא לפי הלשון הוא אומר כן אלא לפי הענין כלומ' מאן תנא מראות נגעים שנים שהן ארבעה כלומר אב ותולדה שלו בכל חלק ולא עוד אלא שאפשר שעל סופה של משנה נאמרה כלומר מאן תני מראות נגעים שנים שהן ארבעה ופי' בה בהרת עזה שניה לה סיד ההיכל ועקר השאלה על שעשה מראה הסיד תולדה לבהרת:

ופי' בה דלא כר' עקיבא שמאחר שאמר ר' עקיבא שארבעת המראות זו למעלה מזו ושאת למעלה מן הסיד אלו היה הסיד תולדה לבהרת ולא לשאת נטהרה מלהצטרף עם שאר המראים לכגריס שאינה מצטרפת עם הבהרת אע"פ שהיא ממינה הואיל ומראה השאת חולק בנתים ואין שני מראות מצטרפין זה לזה בזמן שהם רחוקים עד שמראה אחד מפסיק ביניהם בלובן וכן אינה מצטרפת עם השאת ועם הקרום אע"פ שאין מראה מפסיק ביניהם אחר שאינה ממינם ואע"פ שהקרום מצטרף עם השאת אע"פ שהסיד מפסיק בנתים והיה לך לומר גם כן שיהא הסיד מצטרף לבהרת אע"פ שהשאת מפסיק בנתים

תנן התם מראות נגעים שנים שהם ארבעה בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה ואמרינן מאן תנא מראות נגעים שנים שהם ארבעה פי' דאלמא סיד ההיכל תולדה דבהרת היא אמר רב חנינא הא דלא כרבי עקיבא דאי כרבי עקיבא כיון דשמעינן ליה דאמר זו למעלה מזו הן במראה פי' קרום ביצה למטה מכולן למעלה ממנה מראה סיד ההיכל למעלה ממנו שאת למעלה ממנה בהרת אם תאמר דס"ל דסיד ההיכל תולדה דבהרת היא אם כן טיהרת סיד ההיכל מלצרף אותו בהדי אחרת לכגריס שהוא שיעור נגעים ואנן תנינן בספרא שאלו את רבי עקיבא מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהם ארבעה וכו' עד לומר שמצטרפין זה עם זה דבהדי מאי ליצרפיה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפא מינה פי' וחולקת בינה לבין הבהרת ליצרפיה בהדי שאת לאו בר מינה הוא דהא אמרת דתולדה דבהרת היא אלא לאו שמע מינה מדקאמר זו למעלה מזו הן במראה שהן קרום ביצה ולמעלה ממנה בהרת וקאמר נמי דהן מצטרפין זה עם זה מכלל דלא סבירא ליה דשנים שהם ארבעה דשמעת מינה דסיד ההיכל תולדה דבהרת היא אלא לעולם סיד ההיכל וקרום ביצה תרווייהו תולדה דשאת נינהו ובהרת לית ליה תולדה דכי רבי רחמנא טפילה לשאת הוא דרבי דכתיב לשאת ולספחת ולבהרת אבל לבהרת לא רבי טפילה דהא לבתר בהרת לא כתב רחמנא טפילה וכיון דתרווייהו תולדה נינהו אשתכח דתרווייהו מצטרפי בהדי הדדי דהא חד מינא נינהו וסמיכי נמי גבי הדדי דהא ליכא אחרינא דמפריש בינייהו מצטרפי נמי גבי שאת משום דתולדות דילה נינהו ובהרת נמי מצטרפא לבהדי שאת דהא ליכא דעדיפא מינה דשאת לאצטרופי בהדי בהרת דהא ליכא אחר' דמפרש בינייהו.

ואקשינן אי הכי קרום ביצה נמי וכו' כלומר אדקשיא לך סיד ההיכל תקשי לך נמי קרום ביצה דכיון דס"ל דזו למעלה מזו הן אי סלקא דעתיך דסיד ההיכל תולדה דבהרת היא קרום ביצה בהדי מאי לצרפיה אי בהדי שאת דהיא אב דיליה איכא סיד ההיכל דעדיפא מיניה אי בהדי שאת סיד ההיכל לאו בר מינה הוא. ומהדרינן בשלמא בלא סיד ההיכל קרום ביצה לא קשי' לשאת ולספחת אמר רחמנא טפילה רבי רחמנא לה אע"ג דמינח' מינח טובא אלא סיד ההיכל קשיא אלא מחוורתא מתני' דלא כרבי עקיבא וכולה שמעתא פשוטה היא: פי' פתוך מעורב כגון שנתערב בנגע שהוא לבן מראה אדמדומית בין בבהרת בין בשאת בין בסיד ההיכל בין בקרום ביצה כדתנן הפתוך שבשלג כיין המזוג במי' ושל סיד כיין המזוג בחלב וכו'. והחילוק הוא הנגע שהוא לבן ואין בו מראה אדמימו' כל א' מהן כפי מעלתו בלובן בין שאת בין סיד ההיכל בין קרום ביצה ותניא בסיפרא בענין מכוה בהרת לבנה אדמדמת מלמד שנטמא בפתוך ומנין שתטמא חלקה תלמוד לומר לבנה ומנין לרבות שאר המראות תלמוד לומר או לבנה ותניא נמי התם לענין שחין שאת לבנה מלמד שהיא מטמא חלקה בהרת לבנה אדמדמת מלמד שמטמא בפתוך ומנין שמטמא חלקה תלמוד לומר לבנה יכול השאת תטמא חלקה והבהרת תטמא בפתוך מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה תלמוד לומר כי צרעת ותניא נמי התם בענין עור הבשר ואם בהרת לבנה אין לי אלא בהרת לבנה מנין לרבות את השאת תלמוד לומר למטן שאת לבנה ומנין לרבות שאר המראו' לומר ואם בהרת.

בחורשיה קא אכיל. פי' מכה יש בעין נקרא חורשא כלומר מכה יש בעיניך שאי אתה רואה כלום.

בד"ה וקמפרש כו' דבלא לאלתר מוכח שפיר דלא מצינו לאשכוחי כו' עכ"ל רצה לומר מלת לאלתר לא גרסינן דבלאו הכי שמפרש לה התם לאלתר כיצד העני עומד בחוץ כו' ונתן בתוך ידו של בעל הבית דהיינו הכנסה כפירוש רש"י מוכח שפיר דלא מצינו לאשכוחי ב' כו' והיינו דקאמר וקמפרש לה הכנסה רצה לומר דע"כ הכי מתפרש כיון דלא מצינו לאשכוחי ב' שהן ד' בלא הכנסות ואהא כתבו התוס' ומיהו לפי מה דפירש לעיל דהיינו הפי' דלעיל דמשכחת כל הח' בהוצאות גרסינן מלת לאלתר שפיר וכפרש"י דמפרש ליה התם כיצד העני כו' דהיינו הכנסה דבלאו הכי לא מוכח דמיירי בהכנסה וק"ל:

בד"ה רבא אמר רשויות קתני פירש בקונטרס יציאות שבת ב' כלומר ב' רשויות כו' עכ"ל ר"ל פ"ה דרפ"ק דשבת ועיין שם גם בתוס' וק"ל:

בד"ה ב' שהן ארבע בהרת כו' איך היינו מחלקין אותן לד' מראות כו' עכ"ל ר"ל דאם אין ביניהם שאר מראות ניחא כיון דיאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרף ויפרשו בו דמצרפין הסמוכים זה לזה במעלה אחת כמ"ש התוספות לקמן הרי ידענו דסיד אינו מצטרף לשלג דהוי ב' מעלות אבל השתא דהרבה מראות ביניהם המתחלקים לד' מראות הרי אם לא מנאן לד' מראות מי יודע סדר צרופן לחלקם לד' מראות ויאמרו בכל ע"ב מראות שלא יצטרף כ"א רק למעלה אחת ממנו א"נ מי יודע חלקי מראות של צמר וסיד דשל צמר מצטרפין לשלג ושל סיד אין מצטרפין ומיהו ע"כ הא לא קשיא להו דא"כ גם בתר דמנאן תקשי להו הכי מי יודע חלקי מראות של צמר או של סיד ודו"ק:

בד"ה שאת כצמר כו' דאין סברא כו' שתהיה תולדת שאת לבנה מתולדה דבהרת כו'עכ"ל אבל הא לא קשה להו שתהיה תולדת שאת שהיא צמר נקי יותר לבנה משאת גופה שהוא קרום ביצה דיש לומר דסימן טומאה של בהרת לבנה וסימן טומאה של שאת שחורה כדלקמן שאת גבוה כמראה חמה עמוקה כו' אבל הא ודאי אין סברא שתהיה התולדה של סימן השחורה שהיא שאת יותר לבנה מתולדת הבהרת שסימנה לבנה מכולן ועיין בזה בפי' הר"ש בסדר המשנה ודו"ק:

בד"ה טיהרת סיד כו' ורבי עקיבא דקתני זו למעלה מזו לא שיצטרף הסיד עם הצמר כו' עכ"ל מיהו למאי דבעי למימר דשמעינן ליה לר"ע דאמר זו למעלה מזו מהך דיאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה ופירושו דמצטרפין זה לזה הסמוכים במעלה אחת ליכא למימר הכי אלא שאין לחוש כיון דלא קאי הכי ודו"ק:

בד"ה אי הכי כו' פירוש אא"ב דמתני' דלא כר"ע שפיר והרר"ם כו' עכ"ל לפירוש קמא אין זה דרך התלמוד לומר בכה"ג אי הכי דאדרבה דהכי נמי מסתברא הוה ליה למימר ולפירוש הרר"ם ניחא הא אבל מ"מ אין זה ממש [א] כשאר אי הכי שבתלמוד שבא לדחות סברת המתרץ וכאן לא נדחה סברתו בהא אלא דקאמר דמקרום נמי תוכיח סברתך ויש ליישב דהכי קאמר כיון דלא הוכחת סברתך נמי מקרום ע"כ דאית לך נמי דר"ע אתי לאוסופי כו' אם כן מסיד נמי לא תוכיח מידי ומתרץ האי מאי כו' ועוד יש לומר לפירוש הרר"ם הכי קאמר דלדידך דסבירא לך דלרבי עקיבא לעולם לא מצטרפין אלא עם הסמוכה תקשי לך קרום אי נמי דמתני' דלא כר' עקיבא דבהדי מאן קרום ליצטרפי' דשאת אינה סמוכה לה ובהדי סיד הרי לאו בת מינה הוא ואף אם סמוכה לה לא תצטרף אף לרבי עקיבא דאבות הסמוכים שני מינים מצטרפים מרבויא דוהיה וכן סיד מצטרף לשאת כיון שהוא אב הסמוכה לה ומרבינן טפילה לשאת דהיינו סיד הסמוכה לה אבל התולדות ב' מינים ודאי דלא יצטרפו דליכא רבויא ומתרץ האי מאי כו' והשתא הוי האי אי הכי ככל שאר אי הכי שבתלמוד ודברי מהר"ר יוסף אבן לב אינן מבוררין לי בזה וק"ל:

רש"י בד"ה שנייה לה כו' הלבן והגבוה לאב כו' כצ"ל:

בד"ה דאי ר"ע כו' למעלה מזו ונשנו כסדר כו' כצ"ל:

בד"ה קרום של ביצה כו' לא קשיא ליה בהדי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה שנים שהן ד'. מראה ל"ז כו'. בגליון כ' דשייך לעיל במשנה ול"נ דרש"י דייק לפרש זה אמשנה דנגעים משום דקתני בתר הכי ל"נ עזה שניה לה להכי כתב דמראה ל"ז ול"נ דקתני קאי על הצרעת עי' פרש"י בחומש:

רש"י ד"ה טיהרת. ולא תניה נמי כו'. כצ"ל בה':

רש"י ד"ה נצרפיה בהדי סיד. שאינם תולדות כו'. כצ"ל:

תד"ה שנים. איך היינו מחלקים כו'. מש"כ המהרש"א בס"ד דא"כ גם בתר דמנאן כו' מי יודע כו' ע"ש תמוה דודאי השתא ידעינן שפיר גבולי המראות דכל שהוא למטה מצמר לבן עד סיד המה חלקי מראות סיד:

תד"ה שאת. דאין סברא כו'. ולפ"ז יתוסף עוד מראה חמישית ודלא כמש"כ לעיל בשם רש"י אבל הר"ש שם מיישב סברת ר"מ בטוב טעם:

תד"ה א"כ. מלמד שאין מצטרפות כו' ומיהו כו' תימה כו'. עי' בר"ש שם שמגיה דצ"ל שהן תחת שאין ותימה על התוס' שהניחוהו בצ"ע כי זה פשוט דט"ס הוא:

תד"ה טיהרת. לא להצטרף עמה כו'. כצ"ל:

גמ' תנן התם מראות נגעים. עי' בסוגיא זו בתשובת דברי ריבות סי' כ"ה:

פיסקא מראות נגעים שנים שהן ארבעה תנן התם מראות נגעים שנים שהן ארבעה בהרת כו' ופירש"י שנים כתובים שאת ובהרת דספחת אינו שם נגע כדלקמן כו' שהן ארבעה יש לך לרבות ב' תולדות מרבוי' דספחת כדלקמן עכ"ל. הנה במ"ש רש"י דספחת אינו שם נגע נראה דהוכרח לפרש כן לפי לשון המשנה דפרקין דמשמע להדיא דכל לשון שתים שהן ארבע דמתניתין היינו דשתים הן מד"ת דכתיבי בהדיא ושתים אחרינא היינו הנך דאתיין מריבוי' וא"כ ע"כ דהא ספחת אינו לשון נגע דאי הוי שם נגע הוי תלת מהנך דכתיבי בהדיא וע"ז כתב רש"י שפיר כדלקמן והיינו ממאי דאמרינן בברייתא דלקמן אין ספחת אלא לשון טפילה שנאמר ספחני נא ובפירוש רשב"ם בחומש מצאתי שהוסיף בביאור דספחת דקרא היינו שהיא טפילה לשאת או לבהרת להצטרף עמה כדכתיב ספחני נא לשון טפילה וצירוף כך פירשו חכמים עכ"ל הרשב"ם וכוונתו על מסקנת הסוגיא דתולדה דבהרת נמי תצטרף לבהרת והיינו כחכמים דמתניתין דנגעים דמייתי הכא ולפי פירוש זה אתי' סוגיא דשמעתין בפשיטות טובא כמו שאבאר ומה שהוכרחתי להאריך בזה היינו משום דלכאורה מפשט לשון המקרא נראה דמצינו גם כן לשון ספחת והיא שם נגע כדכתיב ושפח ה' את קדקד בנות ציון שהוא לשון צרעת והרבה כיוצא באלו ועוד דבפ' נגעים גופא פרש"י להדיא על לשון מספחת הוא שהיא שם נגע טהור וע"כ דהיינו משום דלשון מספחת היינו שאינו מספחת ממש שהוא טמא והטעם מבואר ואין להאריך כאן נמצינו למידין מיהא דאשכחן בנגעים גופא דספחת הוא ג"כ לשון נגע ועוד דבתרגום אונקלוס ובירושלמי מבואר בהדיא דלשון ספחת ומספחת חדא מילתא היא שם נגע אלא דאונקלוס מפרש בלשון עדיא ועדיתא והירושלמי תרגמה לתרווייהו בלשון קילופי אלא דאפ"ה א"ש הא דאמרינן לקמן בברייתא דספחת הוא לשון טפילה והיינו דאספחת דרישא דקרא קאי דע"כ הוא לשון טפילה מדהטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת ואשכחן נמי דבברייתא מפיק לה בג"ש דלבנה לבנה שיש לכל א' מהם טפילה וא"כ ע"כ היינו משום דספחת דרישא היינו לשון טפילה כדאשכחן נמי בקרא דספחני נא דספחת לשון טפילה וכפי' הרשב"ם בחומש דספחת היינו לשון טפילה וצירוף וכמו שאבאר לקמן אי"ה בסוף הסוגיא באריכות כן נראה לי בכוונת פירש"י כאן שהוצרך לפרש כדלקמן. אמנם במה שמפרש רש"י עוד דהא דמשמע הכא דהאי שהן ד' היינו משום דשנים מרבינן מריבויא דספחת וע"ז כתב כדלקמן וע"כ דכוונתו היינו אי מדרשא דהטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת או מג"ש דלבנה לבנה כדאיתא לקמן ולפ"ז קשיא לי טובא אהא דמפרש רש"י בסמוך מאן תנא מראות נגעים גרסינן ולא גרסינן שנים שהן ארבעה דכ"ע הכי אית להו וע"כ דהאי לכ"ע היינו בין לרבנן ובין לר"ע והיאך אפשר לומר כן דהא כיון דרבנן גופייהו לא פשיטא להו הך מילתא שיש תולדה לבהרת אלא מדהטיל הכתוב או מג"ש וכיון דר"ע ע"כ לית ליה הנך דרשות כדאמר ר' חנינא להדיא דתולדה דבהרת שהיא סיד אין לה צירוף וכמ"ש רש"י להדיא בסוף הסוגיא דהא דמקשה טפילה לבהרת מנ"ל לרבנן קבעי דלר"ע לית ליה וא"כ מנ"ל לר"ע דאית תולדה לבהרת כלל כיון דספחת אשאת לחודא קאי ומסברא אית לן למימר דהיינו סיד ואכתי קרום ביצה מנ"ל דטמא ומכ"ש למאי דפרישית דאי לאו הנך דרשי דהטיל הכתוב או ג"ש יש במשמע דלשון ספחת היינו שם נגע א"כ סוף סוף לא אשכחן אלא שלשה נגעים טמאים ומאי קאמר שהן ד' ונהי דבהא נמי פירש"י מוכרח במאי דפשיטא ליה דלר"ע נמי איכא מיהא ד' נגעים טמאים כדאיתא להדיא בהך ברייתא בשאלת בנו של ר"ע לר"ע ותשובתו וכדמשמע נמי באידך ברייתא דארבעה כוסות וכו' ומימרא דר' חנינא גופא וכל השקלא וטריא דמשמע דלא פליגי ר"ע וחכמים אלא בסדר צירוף הד' נגעים אבל בעיקר טומאתן ליכא מאן דפליג דארבעה נינהו אלא דמכל מקום אכתי היא גופ' תיקשי לר"ע מנ"ל דקרום של ביצה טמא כיון דלפרש"י לית ליה הנך ילפות' דלקמן והנלע"ד בזה ליישב שיטת התוס' ופירושם והיינו משום דבלא"ה פשיטא לן טובא דכל מראה לובן בנגע שעמוק מעור הבשר טמא הוא שכן נראה מלשון רש"י בפירוש החומש על פסוק עמוק מעור בשרו ומש"ה כ' שם ג"כ על פסוק ועמוק אין מראיה שלא ידע פירושו וע"ש בפירוש הרמב"ן ז"ל ובמה שאבאר בזה בסוף הסוגיא נמצא דלפ"ז אין לך מראה לבן שהוא טהור אלא בוהק לבד שאינו עמוק אלא שוה לעור הבשר וכמו שנראה גם כן מלשון רש"י כאן ואם כן ממילא דלאחר שבדקו חכמים שלא מצינו מראה לבן בנגעים שהן עמוקים זולת אותן הארבעה מקרום ביצה ולמעלה כמו שכתב רש"י גופא לקמן בשמעתין ולפ"ז לענין עיקר טומאה שהם שנים שהן ד' לא איצטריך קרא אלא כל הנך ילפותא דלקמן וכל השקלא וטריא דקאמר מאן תנא היינו לענין צירוף לחוד ואם כן יפה כתב רש"י כאן דלכ"ע אית להו מיהא שנים שהן ד' לענין טומאה ומש"ה לא גרסינן מאן תנא שנים שהן ד' והשתא א"ש טובא נמי מ"ש רש"י לקמן דהא דמקשה לקמן אשכחן טפילה לשאת טפילה לבהרת מנ"ל היינו אליבא דרבנן כיון דע"כ לענין צירוף איירי ולר"ע בהרת אין לה צירוף כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ובזה יתיישבו כמה קושיות כמו שאבאר אי"ה בסמוך:

דתנן. בענין אבות מלאכות המוציא מרשות לרשות: מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי. דעל כרחך קיימא לן נמי בהא דחייב וקרי ליה המוציא: הוצאה קרי לה. שמוציאה ממקומו: מתני'. במסכת שבת דייק דהכנסה קרי יציאה דקאמר יציאות השבת שתים וכו' ופירש הכנסה לאלתר דקתני התם כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית דהיינו הכנסה: תנן התם. בתחלת מסכת נגעים: שנים שהן ארבעה. מראה לשון זכר הוא להכי תנן להו בלשון זכר כדכתיב (יחזקאל א) מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' וגו': שנים. כתובין שאת ובהרת דספחת אינו שם נגע כדלקמן אלא לשון טפל לאחרים: שהן ארבעה. יש לך לרבות להם ב' תולדות מרבויא דספחת כדלקמן: בהרת עזה כשלג וכו'. עזה לבנה ביותר ולקמן מפרש מנא ליה: שניה לה כסיד ההיכל. דאע''ג דצמר לבן עזה לבנוניתו מסיד על כרחך שאת שהוא אב קרוב אל לבנוניתו של בהרת הוא אלא שגבוה ממנו מעט מתוך שאינו לבן כמוהו וכל דבר שחור נראה גבוה מן הלבן ולפיכך נקרא שאת והשניות שנתרבו להם סיד וקרום ביצה והסיד לבן מן הקרום ולמטה מן הקרום אינו נגע אלא בוהק וטהור הוא ושני מראות של תולדות הלבנה לאב הלבן הגבוה לאב הגבוה הלכך סיד לבהרת וקרום לשאת וריבה הכתוב את התולדות להצטרף עם אבותיהן לכגריס שהוא שיעור נגע: מאן תנא מראות נגעים גרסינן ולא גרסינן שנים שהן ארבעה דכולי עלמא הכי אית להו אלא הכי קאמר מי שנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר' עקיבא דאי כר' עקיבא כיון דאמר לקמן מראות נגעים זו למעלה מזו נשנו כסדר מעלתן השלג והצמר והסיד והקרום ואמרינן לקמן שכסדר משנתן הן מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה הימנו שתי מעלות אלא מעלה אחת: אם כן. דהוא שנאן בלשון אבות ותולדות: טיהרת. מראה הסיד מלהצטרף דמדתניה לסיד שניה לבהרת ולא תניה נמי שניה לשאת והרי אף משאת היא פחותה ש''מ סבירא ליה לתנא דלא בת מינה דשאת היא ולא מיצטרפא בהדה ומהשתא בהדי מאן נצרפה אי בהדי בהרת אביה הא איכא שאת שהיא כצמר דעדיפא מינה בלובן נמצאת בהרת למעלה מן הסיד שתי מעלות ור' עקיבא זו למעלה מזו בעי: נצרפיה בהדי שאת. שהוא מעלה אחד: לאו תולדה דידיה. דהא שקלת לה מיניה ושויתיה מין בהרת ולר' עקיבא הכי איבעי לי' למיתנא בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניה לה סיד ההיכל וקרום ביצה דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפין ושאת וסיד נמצא לו צירוף לסיד והכי אמרינן בת''כ בבהרת ושאת דמצטרפי והיה מלמד דמצטרפין זה עם זה אבל השתא דמחלקת תולדה לזו ותולדה לזו סבירא לן שאין מצטרף כל אחד אלא עם אביו: אי הכי. דאית ליה לר''ע דלא מצטרפי לגבוה ממנו שתי מעלות: קרום של ביצה נמי. אמאי לא קשיא לך בהדי מאן נצטרפיה אי בהדי שאת אביו איכא סיד דעדיף מיניה הרי השאת גבוה שתי מעלות: נצרפיה בהדי סיד. לאו בר מיניה הוא שאינה תולדה לאב אחד ומשנינן

מי לא עסקינן דמעייל כו'. ואם תאמר ומאי שנא דתני תולדה דהוצאה משאר תולדות של אבות ועוד תימה דקתני סיפא הרי אלו מ' אבות מלאכות חסר אחת משמע דלא תני שום תולדה וי''ל דודאי המוציא מרשות לרשות עיקרה לא תנא אלא משום הוצאה אלא דכייל הכנסה דרך קצרה ור''ת פי' משום דהוצאה והכנסה גרועות הן והוי חידוש תנא לה להכנסה לחודה בהדה: וקמפרש הכנסות לאלתר. ריב''א לא גריס לאלתר דבלא לאלתר מוכח שפיר דלא מצינן לאשכוחי ב' שהן ד' בפנים וכן בחוץ בלא הכנסות ומיהו לפי מאי דפרישית לעיל גרס ליה שפיר: רבא אמר רשויות קתני. פי' בקונ' בפ''ק דשבת (דף ב:) יציאות השבת שתים כלומר שתי רשויות רשות הרבים ורה''י ועל ידיהם יש לך ד' איסורים בפנים וד' בחוץ ולפירושו לא ה''ל למיתני וב' שהן ארבע בחוץ אלא ושהן ד' בחוץ לכך מפרש ר''י דה''ק ברשויות שבת יש ב' חיובים שהן ד' בפנים וב' חיובים שהן ד' בחוץ: רבא אמר. יש שמוחקים רב אשי בתירוצא דלעיל דתנא הכנסה הוצאה קרי לה דהש''ס לא היה קובע דברי רבא אחר רב אשי דביום שמת רבא נולד רב אשי ואין למחקו בשביל כך דמילתא דרבא לא קאי לתרוצי קושיות ורבא לא בא אלא ליישב דמתני' דקתני יציאות ולא קתני הוצאות דיציאות משמע מוצאות ומבואות דהיינו רשויות והש''ס קבעה כאן משום דבהכי מיתרצא פירכא דוהא יציאות קתני תדע דאי בא לתרץ מי דוחקו לומר כן הא ע''כ תנא הכנסה הוצאה קרי ליה מההיא דהמוציא מרשות לרשות: שנים שהן ד' בהרת כו'. סדר לבנוניתן שלג צמר לבן סיד ההיכל וקרום ביצה והיה נראה לומר דכל למעלה משלג בכלל שלג ומצמר ועד שלג בכלל צמר ומסיד ועד צמר בכלל סיד ומקרום ועד סיד בכלל קרום והוה אתי שפיר הא דתנן במסכת נגעים (פ''א משנה ד) ע''ב מראות דהרבה מראות נגעים יש אבל אין לחלקם לענין צירוף אלא לארבעה אבל קשה דהיכי פריך לקמן ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרף איך היינו מחלקים אותן לד' מראות הללו והיאך הייתי יודע סדר צירופן אם לא מנאם לכך נראה דאין דרך הנגע לבא אלא בד' מראות הללו ואין מראות אחרות בינתיים וכן פירש בקונט' בסמוך וע''ב דחשיב במסכת נגעים חשיב פתיכי או נגעי בתים ובגדים כדפי' במתני' ומיהו אפשר שבכל אחד יש כמה מראות שיש שלגים לבנים זה מזה וכולן מראה שלג וכן צמר לבן נקי בן יומו דמפרש לקמן לבן מצמר אחר והכל מראה צמר וכן סיד וקרום אבל לעולם לא יבא הנגע כ''א בד' מראות הללו: שאת כצמר לבן. הש''ס מקצר ומדלג דר''מ דאמר בריש מסכת נגעים שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן ונראה דצמר לבן דר''מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים אלא צמר שאינו נקי ושחור מסיד דאין סברא דלשאת שהיא שחורה מכולן שתהיה תולדתה לבנה מתולדה דבהרת שהיא לבנה מכולן: אם כן טיהרת סיד מלצרף. תימה תקשה נמי ליה טיהרת בהרת מלצרף דאי בהדי סיד איכא צמר דעדיף מסיד ואי בהדי צמר לאו מינה הוא ובקונטרס פירש דבהרת ושאת שמצטרפים כדדרשינן בת''כ והיה מלמד שמצטרפים זה עם זה וקשה דא''כ תולדות נמי יצטרפו וע''ק דבירושלמי בריש מכילתין אומר רבי יוסי ב''ר בון והיו אין כתוב כאן אלא והיה מלמד שאין מצטרפות זה עם זה תני חזקיה לנגעי צרעת אין כתוב כאן אלא לנגע מלמד שאין מצטרפות ומיהו ההיא גופה תימה דמייתי לה אהך דמסיק התם דמצטרפים וצ''ע שם: טיהרת סיד ההיכל מלצרף. וא''ת אמאי לא מקשה בפשיטות דמתני' דלא כר' עקיבא דבמתני' קתני שניה כסיד ההיכל משמע דמצטרפין סיד עם השלג אבל לא עם הצמר ולר''ע אדרבה מצטרפת עם הצמר ולא עם השלג שגבוה ממנו ב' מעלות וי''ל דה''פ אם נאמר מתני' ר''ע היא והא דקתני שניה לה כסיד ההיכל לא להצטרף עמהם אלא לומר שתולדה היא ולא תצטרף עם הצמר אע''פ שאין גבוה ממנו כ''א מעלה אחת ור' עקיבא דקתני זו למעלה מזו לא שיצטרף הסיד עם הצמר דהא לאו תולדה היא אלא לומר שלא יצטרף הסיד עם השלג אע''ג דתולדה היא הואיל וגבוה ממנו ב' מעלות א''כ טיהרת סיד ההיכל: אי הכי קרום של ביצה נמי. פירוש אא''ב דמתניתין דלא כר' עקיבא שפיר והר''ר משה מאייבר''א פירש אא''ב דר' עקיבא דקאמר זו למעלה מזו מודה נמי דאב ותולדה דידיה מצטרפין והא דקאמר זו למעלה מזו אתא לאוסופי דאפילו סיד וצמר או סיד וקרום מצטרפין אף על גב דלאו בר מיניה הוא ומתניתין נמי דקתני ושניה לה כו' סבירא לה נמי זו למעלה מזו אלא דאתא לאשמועינן דאפי' שלג וסיד או צמר וקרום שגבוהות זו מזו שתי מעלות מצטרפין הואיל ובר מיניה הוא אתי שפיר דכולהו מצטרפין אהדדי בר משלג וקרום שאין מצטרפין זה עם זה יחד אלא לדידך דפרכת א''כ טיהרת סיד ההיכל אם כן סבירא לך דלרבי עקיבא לעולם לא מצטרפין אלא עם סמוכה מעלה אחת ולמתני' אין מצטרפין אלא אם כן בר מינה ואי אתיא מתניתין כרבי עקיבא לא מצטרפין אלא אב ותולדה דידה שהיא גבוה מעלה אחת א''כ קרום נמי תקשי לך:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד