דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

ורבי יוסי ברבי יהודה דריש  ריבויי ומיעוטי, ולפיכך הוא מרבה כל דבר, ואינו ממעט אלא רציעה בסם.

ומכח הוכחה מפורשת זו מהברייתא, חוזרת בה הגמרא מההסבר שרבי דריש ריבויי ומיעוטי, ואומרת:

אין, אכן, בעלמא רבי כללי ופרטי דריש, ולא ריבויי ומיעוטי. והכא, בפדיון הבן, היינו טעמא דדריש רבי בריבויי ומיעוטי, משום שכאן אין אפשרות ללמוד בכללי ופרטי, הואיל ולא נכתב הפרט בין שני הכללים, אלא בתחילה נכתבו הכללים ורק לאחריהם הפרטים. ובמקרה שכזה סובר רבי כדתנא דבי רבי ישמעאל, שאין למדים בכלל ופרט אלא בריבוי ומיעוט.

דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר בפרשת שמיני [ויקרא יא] "את זה תאכלו מכל אשר במים: כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים, אותם תאכלו". שני פעמים. ומהא דכתיב "במים" "במים" פעמיים, ורק לאחריהם נאמר "בימים ובנחלים", מוכח שאין זה כלל ופרט, אלא ריבה ומיעט. משום ששני כללים ופרט אחריהם אינם נדרשים בכלל ופרט אלא רק בריבוי ומיעוט בלבד, משום דאמרינן הטל את המיעוט של "בימים ובנחלים" בין שני הריבויים של "במים", [אבל בכלל ופרט לא אמרינן הטל לפרט הבא אחר הכללים לביניהם].

ותמהינן: ורבנן, דפליגי על רבי בפדיון הבן, וילפי בכללי ופרטי, כיצד הם למדו כך? והרי קדמו שני הכללים לפרט?

אמר רבינא: רבנן אית להו כדאמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה והפרט אחריהן, הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט [וכלל].

ומסיימת הגמרא להסביר את שיטת רבי במשנתנו:

השתא דאמרת, רבי - כללי ופרטי דריש, בעל כורחיך קשיא שבועות! שאם לומדים בכלל ופרט ולא בריבויי ומיעוטי, אינו חייב אלא שתיים על העתיד, כעין הפרט [להרע או להיטיב], ומדוע כתב רבי במשנה "שבועות שתים שהן ארבע"?

אלא, בהכרח, שבשבועות, נסיב העמיד רבי לשתים שהן ארבע, אליבא דרבי עקיבא, [דדריש ריבויי ומיעוטי]. וליה, לא סבירא ליה, כי הוא עצמו דריש כללי ופרטי!

גופא: מנין שאינו חייב קרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו אלא על טומאה שיש בה ידיעה בתחילה, וידיעה בסוף והעלם בינתיים? - תלמוד לומר [ויקרא ה]: "ונעלם" "ונעלם" שתי פעמים, דברי רבי עקיבא.

רבי אומר, אינו צריך! הרי הוא אומר "ונעלם", מכלל שידע בתחילה, וכתיב נמי "והוא ידע", הרי כאן שתי ידיעות. אחת לתחילה ואחת לסוף. אם כן, מה תלמוד לומר "ונעלם" "ונעלם" - לחייב גם על העלם טומאה, וגם על העלם מקדש.

אמר מר: "ונעלם" - מכלל שידע.

ודנה הגמרא: מאי משמע? מנין לנו זאת? והרי יתכן שביאור "ונעלם", משמעותו היא שלא ידע כלל? אמר רבא: מדלא כתיב "והיא עלומה ממנו", שלשון כזה הוא העלם גמור, גם מתחילה.

אמר ליה אביי לרבא: אלא מעתה, גבי סוטה, דכתיב בה [במדבר ה], 'ונעלם מעיני אישה' גם יש לומר: מכלל, דהוה ידע מעיקרא, שידע הבעל תחילה שנסתרה או שזינתה, אלא שלאחר מכן נעלם ממנו. והרי דבר זה לא יתכן, כי אי הוה ידע, מי בדקו לה מיא? והא תניא "ונקה האיש מעון - והאשה ההיא תשא את עונה", בזמן שהאיש מנוקה מעוון, המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעוון - אין המים בודקין את אשתו. והרי אם שכח שזינתה או נסתרה, הרי מן הסתם הוא בא עליה, ונמצא שהוא אינו מנוקה מעוון, כי לאחר שנסתרה או זינתה היא אסורה עליו.

ותו, גבי תורה, דכתיב [בספר איוב כח] "ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה", לדבריך, יש לומר: מכלל, דאיכא דהוה ידע בה. והכתיב - "לא ידע אנוש ערכה"!?

אלא, אמר אביי: קסבר רבי ידיעת "בית רבו", שמה ידיעה. והיינו, אין אדם שלא קרא המקרא הזה בבית רבו, בבית הספר, ויודע שהנוגע בטומאה הרי הוא טמא, אלא שעתה נעלמה ממנו הידיעה שהוא טמא משום שלא שם לבו שנגיעה זו מטמאתו. וידיעת בית רבו נחשבת לפי רבי כידיעה בתחילה והעלם אחריו.

אמר ליה רב פפא לאביי: אלא הא דקתני במתניתין "אין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר", מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו, ואם כן, על מי בא הקרבן הזה לכפר?

אמר ליה אביי: אין! משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הנכרים, שאין לו אפילו ידיעת בית רבו. ועליו מכפר השעיר החיצון עם יום הכיפורים.

שנינו במשנה: יציאות שבת שתים שהן ארבע.

תנן התם, בתחילת מסכת שבת: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ!

והוינן בה: מאי שנא הכא, דתנא שתים שהן ארבע, ותו לא. ומאי שנא התם, דתני שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ?

ומשנינן: התם, דעיקר שבת הוא, תני אבות [שהן ההוצאות, של העני ושל בעל הבית, שההוצאה מפורשת בתורה] ותולדות [שהן ההכנסות, שאינן מפורשות בתורה]. אבל הכא, דלאו עיקר שבת הוא, אבות תני, ותולדות לא תני.

אך דוחה הגמרא את התירוץ הזה, כי לא יתכן לומר שכאן נשנו אבות בלבד, שהרי אבות, מאי נינהו - יציאות. והרי יציאות, תרתי הויין! אחת לעומד בפנים, ואחת לעומד בחוץ, וכיצד שנינו שחייב ארבע?

וכי תימא לא הויין כל הארבע לחיובא אלא מהן לחיוב ומהן לפטור [וכגון אם רק עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר], והא דומיא דמראות נגעים קתני, מה התם כולהו לחיובא, אף הכא כולהו לחיובא!?

אלא, אמר רב פפא: התם, דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי. הכא, חיובי תני, ופטורי לא תני.

אלא שעדיין אין תירוצו מחוור: חיובי מאי נינהו - יציאות. ויציאות, תרתי הוא דהויין!?

ומתרצת הגמרא: כונת רב פפא לומר שארבעת חיובי המשנה מהתורה הם - שתים דהוצאה ושתים דהכנסה.

אלא, שעדיין קשה על תירוצו של רב פפא: והא יציאות קתני, ואילו רב פפא מונה גם שתי הכנסות!?

אמר רב אשי, להסביר תירוצו של רב פפא: תנא - הכנסה נמי 'הוצאה' קרי לה!

ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים]!

ומשיבים: אין, בעלמא כללי ופרטי דריש [כן, בדרך כלל כללים ופרטים דורש רבי], והכא היינו טעמא [וכאן, לענין פדיון הבן, זהו הטעם] שהוא דורש בדרך של ריבוי ומיעוט — כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל.

דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בענין סימני דגים טהורים: מה שנאמר "במים" "במים" שני פעמים, תחילה בלשון כללית "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים" (ויקרא יא, ט), ולאחר מכן מופיע הפרט "בימים ובנחלים", אין זה כלל ופרט כלומר, אין דורשים אותו בדרך של "כלל ופרט וכלל" (כדרכו של ר' ישמעאל לדרוש), מפני שהפרט אינו מופיע בכתוב בין שני הכללים, אלא דורשים אותו בדרך של ריבה הכתוב ומיעט. והוא הדין לדעת רבי לענין פדיון הבן, הואיל ושני הכללים מופיעים בכתוב לפני הפרט ("ופדויו... תפדה... כסף חמשת שקלים" דברים יח, טז) הרי יש לדרוש את הכתוב בדרך של ריבוי ומיעוט, ולא בדרך של כלל ופרט.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על רבי, ודורשים כתוב זה בדרך של כלל ופרט, מה הם סבורים? אמר רבינא: כדאמרי במערבא [כמו שאומרים החכמים בארץ ישראל] בענין זה: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה — הטל את הפרט שאינו מופיע ביניהם ביניהן, ודונם (ודון אותם) בדרך של כלל ופרט, כאילו היה זה כלל ופרט וכלל.

ומתקשים: השתא דאמרת רבי כללי ופרטי דריש [עכשיו שאתה אומר שרבי כללים ופרטים הוא דורש] כדרכו של ר' ישמעאל, בעל כורחיך קשיא [קשה] מענין שבועות, שהוא שונה במשנתנו שלא כשיטתו, אלא כר' עקיבא, שדורש דין זה מריבוי ומיעוט! אלא יש לחזור ממה שהסביר רב כהנא לעיל, שהמשנה מביאה את שיטתו של רבי עצמו, שבענין ידיעות הטומאה הוא סבור כר' ישמעאל (אך מטעמו שלו) ובדבר אחד הוא הולך כשיטת ר' עקיבא. אלא יש לומר כי בענין שבועות נסיב אליבא [הוא לוקח, שונה במשנה, לפי שיטתו] של ר' עקיבא, וליה לא סבירא ליה [ואולם הוא עצמו אינו סבור כן], שהרי הוא דורש בכלל ופרט, כר' ישמעאל.

א ושבים לדון בברייתא שהובאה לעיל גופא [לגופה], ששנינו: מנין שאינו חייב קרבן עולה ויורד על כניסה למקדש או על אכילת קודש כשהוא טמא, אלא על טומאה שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים? תלמוד לומר בפרשה זו "ונעלם" "ונעלם" שני פעמים (ויקרא ה, ב— ג), דברי ר' עקיבא.

רבי אומר: אינו צריך ללימוד זה, שכן הרי הוא אומר "או כי יגע בכל טומאת אדם וכו' ונעלם ממנו והוא ידע ואשם" (ויקרא ה, ג), "ונעלם ממנו" — מכלל הדברים שקודם לכן ידע, "והוא ידע" — הרי כאן שתי ידיעות, אחת קודם שנעלם ממנו ואחת לאחר מכן, אם כן מה תלמוד לומר "ונעלם" "ונעלם" שני פעמים? הרי זה בא להוסיף ענין אחר — לחייב על העלם טומאה כשלא ידע שהוא טמא, וגם על העלם מקדש כשלא ידע שנכנס למקדש.

ומבררים: אמר מר [החכם] רבי: "ונעלם" — מכלל שידע קודם לכן על טומאה זו. ושואלים: מאי משמע [כיצד נשמע הדבר מן הכתוב]? אמר רבא: ממה שלא כתיב [נאמר] "והיא עלומה ממנו", שאינו יודע כלל על קיומה, אלא שרק עכשיו נעלם ממנו דבר שידעו כבר.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, שכך אתה מסביר את משמעות המלה "ונעלם", גבי [אצל] סוטה, דכתיב [שנאמר]: "ושכב איש אותה... ונעלם מעיני אישה" (במדבר ה, יג), יש להבין כמו כאן — מכלל דהוי ידע [שהיה יודע קודם לכן] שאשתו מזנה תחתיו; ואולם מעיקרא אי הוה ידע מי בדקו לה מיא [אם היה יודע מתחילה שאשתו מזנה תחתיו ולא עשה כלום, האם בודקים אותה המים]?

והא תניא [והרי שנויה ברייתא] על הפסוק "ונקה האיש מעון והאשה ההוא תשא את עונה" (במדבר ה, לא): בזמן שהאיש מנוקה מעון — המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון — אין המים בודקין את אשתו. ואיש זה שידע שזנתה אשתו ונאסרה עליו, ולמרות זאת לא גירשה — אינו נקי מעוון!

ותו [ועוד], גבי [אצל] התורה, דכתיב [שנאמר עליה]: "ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה" (איוב כח, כא), מכלל הדברים יש להבין לשיטתך דאיכא דהוה ידע ביה [שיש מי שהיה יודע בה קודם לכן]; והכתיב [ואולם הרי נאמר] בה: "לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא בארץ החיים" (איוב כח, יג)!

אלא אמר אביי: אין כוונת רבי לומר שמשמעות "ונעלם" היא שאותו אדם ידע קודם לכן מה שאינו יודע כעת, אלא קסבר [סבור] רבי: ידיעת בית רבו, מה שלמד כל אדם מישראל בהיותו בבית רבו, שאסור להיכנס למקדש כשהוא טמא, שמה (נחשבת) ידיעה, ולדעת רבי די בידיעה מוקדמת זאת כדי לחייבו קרבן. והוא פירוש מה שאמר "מכלל שידע".

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אלא להסבר זה, דקתני [מה שהוא שונה במשנתנו] מקרה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, מי איכא דלית ליה [האם יש מי שאין לו] ידיעת בית רבו? אמר ליה [לו]: אין, משכחת לה [כן, מוצא אתה אותה אפשרות] בתינוק שנשבה לבין הגוים ולא למד מימיו כלל.

ב שנינו במשנתנו: יציאות שבת שתים שהן ארבע. ומביאים, תנן התם [שנינו שם, במשנה במסכת שבת]: יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. ושואלים: מאי שנא הכא דתנא [מה שונה כאן, במשנתנו, ששנה] "שתים שהן ארבע", ותו לא [ולא יותר], ומאי שנא התם דתני [ומה שונה שם במסכת שבת שהתנא שונה] בהרחבה: שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ?

ומשיבים: התם [שם], שעיקר הלכות שבת הוא, תני [הריהו שונה] גם את אבות המלאכה האסורה, המפורשים בתורה, שהם ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, על ידי העומד ברשות היחיד ועל ידי העומד ברשות הרבים, וגם תולדות המלאכה, שאינם כתובים בתורה, שהם ההכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד על ידי זה ועל ידי זה. הכא [כאן], דלאו [שלא] עיקר הלכות שבת הוא — אבות תני [הוא שונה] ותולדות לא תני [אינו שונה].

ומקשים: אבות מאי נינהו [מה הם]? יציאות (הוצאות מרשות היחיד לרשות הרבים), והרי יציאות תרתי הויין [שתים הן], של העומד בפנים ושל העומד בחוץ, ובמשנתנו שנינו שהן ארבע!

וכי תימא [ואם תאמר] שאכן מדובר כאן ביציאות, אך לא רק אלו שחייבים עליהן, אלא מהן לחיוב ומהן לפטור, שיש מקרים בהם אדם מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ואינו מתחייב על כך, כגון שלא עשה את ההוצאה בשלימות (עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים), והא דומיא [והרי בדומה] למראות נגעים שהוזכרו אף הם במשנה באותה לשון ("שנים שהם ארבעה") קתני [הוא שונה], מה התם כולהו לחיובא אף הכא כולהו לחיובא [מה שם כולם, כל הארבעה, הם לחיוב, אף כאן, לענין שבת, כולם לחיוב]!

אלא אמר רב פפא: התם [שם, במסכת שבת] שהוא עיקר הלכות שבת, תני חיובי ופטורי [הוא שונה גם את החיובים וגם את הפטורים], הכא חיובי תני ופטורי לא תני [כאן, במשנתנו, את החיובים הוא שונה ואת הפטורים אינו שונה].

ומקשים: חיובי מאי נינהו [חיובים מה הם] — יציאות, והרי יציאות תרתי הוא דהויין [הריהן שתים], ולא ארבע, כפי ששנינו במשנתנו! ומשיבים: הכוונה במשנתנו היא לשתים של הוצאה ושתים של הכנסה, שגם על ההכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד מתחייבים.

ומקשים: והא [והרי] "יציאות" קתני [הוא שונה] במשנה, ואינו מזכיר כלל הכנסה! אמר רב אשי: התנא, הכנסה נמי [גם כן] "הוצאה" קרי [הוא קורא] לה. ממאי [מניין] שכן הוא?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

using the method of amplifications and restrictions.

Ameimar answers: Yes, generally Rabbi Yehuda HaNasi ex-pounds verses using the method of generalizations and details, but here, with regard to the redemption of the firstborn, this is the reason that he expounds the verses using the method of amplifications and restrictions: He holds in accordance with that which the school of Rabbi Yishmael taught.

As the school of Rabbi Yishmael taught: When defining which fish it is permitted to eat, the verse states: “This you may eat, from whatever is in the water, anything that has fins and scales in the water, in the seas and in the streams” (Leviticus 11:9). The verse first states the general term: “In the water,” “in the water,” mentioning it twice, and only afterward mentions the details, i.e., “in the seas and in the streams.” When the general and detailed phrases are ordered in this way, they are not expounded as a generalization and a detail, but rather as an amplification and a restriction. Similarly, although Rabbi Yehuda HaNasi generally expounds verses using the method of generalizations and details, with regard to the redemption of the firstborn, since the verse mentions the two general terms first and mentions the specific detail only afterward, he expounds it using the method of amplifications and restrictions.

The Gemara asks: And the Rabbis, why do they expound the verse about the redemption of a firstborn as a generalization and a detail? Ravina said: Like they say in the West, Eretz Yisrael: Wherever you find two generalizations juxtaposed to each other, followed by a specific detail, place the detail between the two generalizations and thereby expound them as a generalization and a detail followed by another generalization.

The Gemara concludes the question it asked earlier: Now that you said that Rabbi Yehuda HaNasi expounds verses using the method of generalizations and details, perforce the mishna’s ruling in the case of oaths is difficult, as it is derived by expounding the verse as an amplification and a restriction, and Rabbi Yehuda HaNasi does not generally expound verses in that manner. This contradicts Rav Kahana’s explanation that the mishna expresses Rabbi Yehuda HaNasi’s own opinion. Rather, one must say that with regard to oaths, Rabbi Yehuda HaNasi formulated the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, but he himself does not hold accordingly.

§ Above (4a), the Gemara cited a baraita. Now the Gemara analyzes the matter itself. The baraita states: From where is it derived that one is liable to bring a sliding-scale offering only for cases in which he had awareness at the beginning and awareness at the end, but had a lapse of awareness in between, when he actually transgressed? The verse states with regard to a person’s awareness of the fact that he was impure: “And it was concealed,” “and it was concealed,” mentioning it twice (Leviticus 5:2–3). The first mention teaches that one is liable only if during the transgression he was unaware of his status, and the second mention teaches that one is liable only if he had awareness of his status before the transgression. This is the statement of Rabbi Akiva.

The baraita continues: Rabbi Yehuda HaNasi says: This proof is not necessary, as it states in the same verse: “And it was concealed,” which indicates, by inference, that initially he had been aware; and nevertheless the verse continues to state: “And he was aware.” It emerges, then, that the verse refers here to two different periods of awareness, one before the transgression and one afterward. But if so, why must the verse state: “And it was concealed,” a second time? It is in order to render one liable both for a violation due to a lapse of awareness of the fact that he was ritually impure and for a violation due to a lapse of awareness of the fact that the place he entered was actually the Temple.

The Master said in that baraita: The verse states: “And it was concealed,” which indicates, by inference, that initially he had been aware. The Gemara asks: From where is this inferred? Rava said: From the fact that it is not written: And it is concealed from him, which would have been the appropriate formulation had he never been aware of the matter at all. Accordingly, the phrase “and it was concealed” is to be understood as referring to a case in which he had been initially aware.

Abaye said to him: If that is so, then you should also make a similar inference with regard to a suspected adulteress [sota], as it is written that she is liable to undergo the ordeal of drinking the bitter waters when “a man lay with her carnally, and it was concealed from the eyes of her husband” (Numbers 5:13). This would indicate, by inference, that initially he had been aware of the fact that his wife committed adultery. Abaye explains the difficulty: If he was actually aware that his wife had committed adultery, would the bitter waters have the power to examine her?

But isn’t it taught in a baraita: The verse states with regard to a case in which she is found guilty: “And the husband will be free of sin and the wife shall bear her sin” (Numbers 5:31). This verse teaches that only when the husband is free of sin, the water examines his wife, but if the husband is not free of sin, the water does not examine his wife. If the husband had been aware that his wife had committed adultery, then she is forbidden to him and he is required to divorce her. The fact he did not divorce her is considered a sin; consequently, the waters cannot examine his wife.

Abaye presents another difficulty to Rava: And furthermore, according to your understanding, you should also make a similar inference with regard to Torah, as it is written: “And it was concealed from the eyes of all living creatures, and from those that soar in the heavens it was hidden” (Job 28:21), which would indicate, by inference, that initially there was someone who was aware of the Torah. But isn’t it written: “No man knew its value, and it is not known in the land of the living” (Job 28:13)?

Rather, Abaye said: The formulation of the verse does not indicate that he actually realized he was impure; it indicates only that he was initially aware of the fact that he had come into contact with a source of impurity, but he failed to reach the obvious conclusion that he was thereby rendered impure. And Rabbi Yehuda HaNasi holds that the elementary knowledge of the halakhot of ritual impurity that a person gained in his childhood from his school is sufficient, in light of his awareness of the fact he came into contact with a source of impurity, to be considered awareness of the fact that he was impure, and thereby render him liable to bring a sliding-scale offering.

Rav Pappa said to Abaye: But how can you explain the halakha that is taught in the mishna: For cases in which he did not have awareness at the beginning but had awareness at the end? According to your explanation, is there anyone who does not have the elementary knowledge of the halakhot of ritual impurity that he gained from his school? Abaye said to him: Yes, you find it in the case of a child who was taken captive among gentiles, who never received even the most elementary level of knowledge.

§ The mishna states (2a): With regard to acts of carrying out that are prohibited on Shabbat, there are two types that are four. We learned in a mishna there (Shabbat 2a): With regard to acts of carrying out that are prohibited on Shabbat, there are primarily two basic actions that are four cases with regard to transferring an item inside, to a private domain; and two basic actions that are four cases with regard to transferring an item outside, to a public domain. The Gemara asks: What is different here that the mishna teaches: There are two types that are four, and nothing more; and what is different there, in tractate Shabbat, that the mishna teaches: There are two actions that are four cases with regard to transferring an item inside, to a private domain, and two actions that are four cases with regard to transferring an item outside, to a public domain?

The Gemara answers: There, in tractate Shabbat, which is where the main discussion of the halakhot of Shabbat is found, the mishna teaches both the primary categories and the subcategories of labor prohibited on Shabbat. But here, in tractate Shevuot, which does not contain the main discussion of the halakhot of Shabbat, the mishna teaches the primary categories of labor prohibited on Shabbat but does not teach the subcategories of labor.

The Gemara asks: What are the primary categories of transferring an item on Shabbat? They are acts of carrying out from the private domain to the public domain. The Gemara objects: But the acts of carrying out are only two in number, i.e., where the carrying out is done by someone standing in the private domain and when it is done by someone in the public domain. Why then does the mishna state that there are four cases?

And if you would say that the mishna enumerates four types of carrying out, among them those for which there is liability and among them those for which there is exemption, that is not feasible, as doesn’t the mishna teach this case as similar to the different shades of leprous marks? This would indicate that just as there, all four of them are types for which there is liability, so too here, with regard to carrying out on Shabbat, all four of them are types for which there is liability.

Rather, Rav Pappa said that the difference between the manner in which the halakha is cited in tractates Shevuot and Shabbat must be understood as follows: There, in tractate Shabbat, which contains the main discussion of the halakhot of Shabbat, the mishna teaches both cases of liability and cases of exemption. But here, in tractate Shevuot, which does not contain the main discussion of the halakhot of Shabbat, the mishna teaches only cases of liability but does not teach cases of exemption.

The Gemara asks: What are the cases of liability? They are acts of carrying out from the private domain to the public domain. The Gemara objects: But the acts of carrying out are only two in number. Why then does the mishna state that there are four cases? The Gemara explains: There are two cases of carrying out an item from a private domain to a public domain and two more cases of bringing in an item from a public domain to a private domain.

The Gemara objects: But the mishna teaches: Acts of carrying out. It does not appear to mention acts of bringing in at all. Rav Ashi said: The tanna also refers to an act of bringing in an item as an act of carrying out an item. The Gemara asks: From where do we know this?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופרקינן רבי בעלמא בכללי ופרטי דריש ולענין בכור איידי דכתב ופדויו מבן חדש תפדה סמוכים זה לזה ואח"כ כתב בערכך כסף חמשת שקלים סבר אין זה כלל ופרט אלא ריבוי ומיעוט. וכדתנא דבי ר' ישמעאל בענין הדגים דכתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם.

תנא דברי ר' ישמעאל במים במים שתי פעמים אין זה כלל ופטר אלא ריבוי ומיעוט רבי סבר לה כתנא דבי ר' ישמעאל ודריש לה בריבויי ומיעוט. ורבנן סברי כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות סמוכין זה לזה הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט. וכבר פירשנוה בסוף פרק ואלו טרפות. ואסיקנא אלא ר' בשבועות נסיב לה למתני' כר' עקיבא ולא סבר לה כוותיה דחייב לשעבר. גופא מנין שאינו חייב אלא בשיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים. ת"ל ונעלם שתי פעמים דברי ר' עקיבא.

רבי אומר אינו צריך שני ונעלם. אלא ונעלם מכלל שהוא יודע. שאין אדם מי שלא קרא המקרא הזה בבית רבו בבית הספר. ועוד כתיב והוא ידע. הרי ידיעה אחרת. הנה ידיעה בתחלה והעלם בינתים וידיעה בסוף. ונעלם השני למה בא. וחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. והא דתנן אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף.

אוקימנא בתינוק שנשבה לבין הנכרים ולא היתה לו ידיעה בבית רבו כלל.

יציאות השבת שתים שהן ד' ואקשינן אמאי לא תני שתים שהן ד' בפנים וכו' כדקתני במסכת שבת. ופרקינן התם תני אבות ותולדות הכא אבות תני תולדות לא תני.

אבות מאי ניהו יציאות וכו'. וכבר פירשנוה במקומה:

אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו שמה ידיעה. לאו למימרא דמסתמא בשיש לו ידיעת בית רבו עסקינן דהא אפשר לומר דקרא אפי' לתינוק שנשבה לבין הגוים קאמר ולאו מלשון ונעלם לחוד קאמר דהא תורה לית בה ידיעה דדמי לידיעת בית רבו ועוד דהא בכל התורה כתיב ונעלם ולא בעינן בה אפי' ידיעת בית רבו אלא קרא קא דריש דהאי ונעלם ממנו אוהוא טמא ואשם קאי כלומר שנעלם ממנו שהוא טמא ושהוא טמא על אכילת קדש הא יודע הוא שיש טומאה זו בעולם שלמד בבית רבו שהשרץ מטמא והטמא אסור ליכנס למקדש ולאכול קדש ואע"פ שלא ידע מעולם שנטמא הוא דלא בעי ר' ידיעה אחריתי.
ואי קשיא אי לא בעי ר' אלא ידיעת בית רבו היכי נסיב לה קרא ת"ל ונעלם כדפרישית והא היכא נמי דלא כתיב הכי בעי רבי ידיעת בי רבו דאמר בפ' כלל גדול תינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר בין הגוים ועשה מלאכה בשבת פטור ואע"ג דגבי שבת לא כתיב כה"ג.
איכא למימר הכא בעינן ידיעת בית רבו שידע שזה השרץ שנגע בו מטמא ושהטמא אסור ליכנס למקדש והיינו דנסיב לה ר' קרא ת"ל ונעלם כו' אבל התם לא בעינן אלא שידע עיקר שבת כלומר שהקב"ה צוה שלא לעשות מלאכה בשבת ואף על פי שלא ידע מעולם שזו המלאכה אסורה וכסבור הוא שזו מותרת או כל המלאכות מותרות חוץ מאחת מהן כיון שהוא יודע שיש מלאכה אסורה בשבת חייב אבל כשאינו יודע שיש שום מלאכה אסורה ולא הכיר עיקר שבת מעולם אין זו קרויה שגגה וגבי שאר מצות שגגה בעינן ועוד דההיא פלוגתא נמי דמונבז ורבי עקיבא היא ודילמא ר' מחייב גבי שבת בלא ידיעת בית רבו כלל.
ורבינו ש"י ז"ל מפרש ידיעת בית רבו כגון שהוא יודע שנגע בשרץ ולמד בבית רבו שהנוגע בשרץ טמא אבל לא התבונן לשו' אל לבו [ש] טמא בנגיע' זו שנגע לשרץ והא ודאי גבי שבת לא בעינן כולי האי והא הכא נפקא לן מונעלם ממנו והוא טמא.
אבל יש לדקדק אי הכי היכי בעינן מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו הא איכא מאן דלא ידע שנגע בשרץ בשלמא לההוא פירושא דידן קסבר דליכא מאן דלא ידע שהשרץ טמא אלא מי שלא למדו חזקה שכל ישראל למדו שהשרצים מטמאין אע"פ שיש שלא למדו הלכותיהן אלא לדברי רבינו שלמה ז"ל קשיא.
ורבינו תם פי' ידיעת בית רבו שידע שהשרץ מטמא אבל לא למדו שאסור ליכנס למקדש וקרא ה"ק ונעלם ממנו יודע שהוא טמא כלומר שהוא סבור שמותר ליכנס למקדש ואינו יודע כל דיני הטומאה והיינו ידיעה אי נמי ונעלם ממנו הוהוא טמא היינו שנעלמה ממנו עיקר טומאתו שאינו יודע שהוא טמא כלל ומכלל דעד השתא ידע מקצת הטומאה ולא קשיא ונעלמה מעיני כל חי דהא איכא דידע מקצת התורה וכן בסוטה ידע דנסתרה שהיא מקצת ידיעה שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה והפי' הראשון יותר נכון וברור.

מ"ש הכא דקתני שתים שהן ד' וכולה שמעתא כבר פירשנו לה בדוכתה (שבת ב,ב) בס"ד.

אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו שמה ידיעה. כלו' הידיעה שיש לו שלמד בבית רבו שטמא אסור למקדש הוייא ידיעה בתחלה, ובהאי ידיעה סגי לן בתחלה, וה"ק ונעלם מכלל שידע כלו' לפי שנעלמה ממנו טומאתו שאינו יודע שהוא טמא לפיכך נכנס למקדש, אבל אם לא נעלמה ממנו טומאתו לא היה נכנס מפני שיש לו ידיעת בית רבו ויודע כי טמא אסור ליכנס למקדש ע"כ לשון הר"א אב ב"ד. ורש"י ז"ל פי' בענין אחר וזה נכון.

יציאות שבת שתים שהן ד'. כתבתיה במקומה בפ"ק דשבת (ב, ב) בס"ד.

במים במים ב"פ וכו' ומיהו לר"י גם זה נכלל במדת כלל ופרט וכלל שמנה ר"י בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאל"כ הוה להו לר"י י"ד מדות:

אלא מעתה גבי סוטה דכתיב ונעלם מעיני אשה מכלל דאית ליה ידיעה שזינתה מעיקרא. והא כתיב ונקה האיש מעון תמיהא מילתא מאי פריך דהאי ונקה האיש מעון היינו מעון ביאה שלא בא עליה אחר שנסתרה כדדרשינן בקידושין וביבמות וסוטה ויש מתרצין דכל שהוא מנוקה מעון ביאת מזיד אע"פ שהוא בא עליה בשוגג אמרינן שהמים בודקים את אשתו ומש"ה פרכינן דאי ונעלם משמע דה"ל ידיעה בתחל' שזינתה שוב א"א להיות ביאת שוגג כיון דידע ועכבה אצלו וזה היה נראה נכון. אלא דבמס' קדושין ויבמות מוכח דגז"הכ הוא דאפי' בביאת שוגג גמור אין המים בודקין כדכתיבנא התם בס"ד והנכון יותר דאנן קי"ל דכל שהבעל עמעם על אשתו שגילה דעתו שהסיח דעתו ולא להקפיד על זנותה שוב אין המים בודקין את אשתו ואפי' לא בא עליה כלל כדאמרי' בפ' בתרא דסוטה בזמן שבעל רואה ומעמעם שוב אין המים בודקין את אשתו וכ"כ רש"י ז"ל בפי' התורה ומעתה היינו דפריך תלמודא דאי ונעלם משמע דהו"ל ידיעה מעיקרא שזינתה שוב אין לה בדיקה כלל והא דנקטינן והא כתיב ונקה האיש מעון אפשר דמשמ' לן דהאי ונקה האיש מעון ב' דברים יש בו היינו שיהיה נקי מעון של עמעום אפי' בלא ביאת שוגג ושיהא נקי מעון ביאה אפי' שוגג בלא עון עמעים כנדרשי' ליה בעלמא. א"נ דלעולם דלא אתי האי קרא אלא לעון ביאה ואנן הכי פרכי' דהאי ונקה האיש מעון בתר ונעלם כתיב ומשמע שאלו מנוקה מעון ביאה מים בודקין את אשתו ואי הו"ל ידיעה מעיקרא בלאו עון ביאה אין המים בודקין אותה מחמת האי ידיעה:

אלא אמר אביי קסבר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה פר"ת דודאי לשון ונעלם משמע דהו"ל ידיעה מעיקרא. ומיהו לאו ידיעה של עיקר אלא ידיעה כל דהו כעין ידיעת בית רבו ולרבי אפי' הא חשיבא ידיעה למעיקרא ומעתה גבי תורה נמי היתה קצת ידיעה דמעיקרא שידעו שהיא בעולם ואם לא נודע ערכה וגבי סוטה נמי היתה לו קצת ידיעה בסתירה דהאי ונעלם אונסתרה בתרי' קאי ולא אושכב איש אותה דרישא קאי ומיהו לא היתה ידיעתו בסתירה זו כ"כ שתהא חשובה לו עמעום. וכל שהוא מנוקה מעון ביאה מים בודקין את אשתו ויש שהיו מפרשי' דידיעת בית רבו לא נפקא ליה לרבי אליבא דרבא מלשון ונעלם דודאי לשון ונעלם שפיר מתאמר אפי' בלא שום ידיעה כלל. אלא נפקא לן מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא דלמה לי' למכתב הכי דהא לרבי אפי' על העלם קדש ומקדש וזדון טומאה חייב אלא ודאי ללמדנו בא כי העלמת הטומאה בלבד היתה לו או העלמת קדש ומקדש המחייבו על טומאתו אבל לא העלמת הלכות כי לכל הפחות היה לו ידיעת בית רבו ואין פי' זה נכון דהא בהדיא קתני בבריית' דרבי דונעלם מכלל שידע ואם כפי' זה הוה ליה למיתנא ונעלם והוא טמא מכלל שידע וגם לא הוה ליה לרבא לסתום לשונו כ"כ הלכך אין לנו אלא כפי' שכתבתי וכן הכריע רבינו הגדול ורבותי ז"ל (בפירש"י שלפנינו אינו בזה הלשון) וידיעת בית רבו פירש"י ז"ל שלמד בבית רבו שהנוגע בשרצים טמא ואסור לאכול קדש וליכנס למקדש וכל זה ידע כשנגע אלא שלא התבונן לשום אל לבו שנטמא עכ"ל והוי יודע שבין לפירוש זה של רש"י ז"ל ובין לכולהו פירושי לאו למימרא כי אותה ידיעה שידע בבית רבו עולה לידיעה ואע"פ שהיה המעשה בהעלם גמור בלא ידיעה בתחלה לאחר כמה שנים שזה אינו עילה על הדעת דודאי כל ידיעה סמוכה להעלמה היא וכן מוכח בפי' בריש פרק ידיעות הטומאה דתנן נטמא וידע וכדפירש"י ז"ל התם וההיא אליבא דרבי נשנית ולכך פירש"י ז"ל כאן שלמד בבית רבו כך וכך וכו' וכל זה ידע כשנגע אלא שלא התבונן ומעתה תבין מה שהקשו על פירש"י ז"ל מאי האי דפריך תלמודא על רבא מדתנן שאין בה ידיעה וכו' ומי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו ופרקינן בתינוק שנשבה לבין העכו"ם וע"כ לפום מה דכתיבנא הפי' מי איכא מאן דלית ליה ידיעת בית רבו עד שידע כן כשנגע ומעתה תקשה לו על פירושו מנ"ל לאוקומי בתינוק שנשבה וכו' הא בלא"ה נמי משכחת לה אפי' במי שלמד הרבה בבית רבו אלא שלא התבונן לשום אל לבו מה שלמד כשם שלא התבונן לשום אל לבו שנטמא ומיהו אין לדחות פירש"י ז"ל מפני כן דלרווחא דמלתא משני לה בתינוק כנגד המעשה ודרך התלמוד כן במקומות הרבה. ויש שפי' והוא דרך ר"ח ז"ל כי ידיעת בית רבו הוא שידע כשנטמא מה שלמד בבית רבו כי הנוגע בשרץ טמא ושהטמא אסור לכנס במקדש ולאכול קדש. אלא שלא ידע גם כשנטמא שהשרץ הזה שנגע בו הוא טמא והיינו דפריך תלמודא מי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו דכיון שהרגיש במגעו ליכא דלא ידע שהשרץ מטמא ושהוא אסור בקדש ומקדש כי כל ישראל למדו הלכות אלו ואיכא דמקשי עפי"ז דהא בשאר איסורין דלא בעי אפי' ידיעת בית רבו אשכחן הכי שאכל חלב כסבור שומן ויודע שהחלב אסור כמו שלמד בבית רבו וא"כ מה הפרש בין זו לזו ולאו קושייא היא דאה"נ דאיתיה הא בעלמא ומיהו התם אפי' לא היה יודע שום הלכות חלב כלל היה חייב משא"כ בזה ובעינן שידע ההלכות אחר שנטמא ור"ת ז"ל פירש ידיעת בית רבו היינו שנגע בשרץ וגם שלמד שזה השרץ טמא אלא שלא ידע איסור טמא בקדש ומקדש ואין זה נכלל בידיעת בית רבו לפי שאין זה מבואר מן הכתובים ומדרש חכמים בעי'. והשתא פריך שפיר ומי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו והוצרך להעמידו בתינוק שנשבה לבין העכו"ם ומיהו לא נקט בדוקא תינוק שנשבה בענין שלא ידע מעולם שיש איסור טומאה בעולם דהא לגבי שבת דלא בעינן ידיעת בית רבו פטרינן תינוק שנשבה לבין העכו"ם דלא ידע שיש שבת בעולם כדאיתא בריש פרק כלל גדול ואעפ"י שיודע שיש טומאה בעולם לפי שלא ידע שהשרצים מטמאין קרי ליה תינוק שנשבה ובכי הא לגבי שבת חייב שידע שיש שבת בעולם אע"פ שלא ידע מחמת מה הוא שבת:

תנן התם יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו' וקושיין משום הא דהכא שקצר ולא השלים כל מניינא וליכא לתרוצי דלא תני להו לכולהו משום דבשבועות ואידך לא תני אלא שתים שהן ארבע דמשום הא לא הוה ליה למגזייה ואי לא דמיא לאידך לא לתנייה כלל וכבר פירשתי כל הסוגיא יפה בריש מסכת שבת בס"ד ע"ש:

כל שקנא לאשתו ונתברר לו שנסתרה ושהתה כדי טומאה אפי' שכח ונעלם ממנו אח"כ ובא עליה אח"כ בשכחת הסתירה אין המים בודקים את אשתו אין צריך לומר שכל שנתברר לו שאשתו זנתה ובא עליה אחר בירורו אף בלא קנוי שאין המים בודקין את אשתו בקנוי וסתירה כך דרשו חכמים ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו וגדולי המחברים פי' בזו שכל שבא ביאה אסורה בימיו אחר שהגדיל אין המים בודקים את אשתו ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו שאין איסורה אלא מדברי סופרים ואין סוגיא זו מוכחת כדבריהם ואף במסכת סוטה בפרק ארוסה ושומרת יבם יראה להדיא שאין הלכה כן ואפי' לדבריהם יראה לי שלא נאמר הדבר אלא בעון הבא מצד ביאת אשתו לא מצד אסור ביאה אחרת:

זה שביארנו במשנה שאין קרבן עולה ויורד נאמר בטומאת מקדש וקדשיו אלא בשיש שם ידיעה בתחלה פירושו שידע שנטמא ושזה קדש ומקדש ואין אומרין שידיעתו שהנוגע בטומאה טמא אע"פ שלא ידע עכשיו שנגע ונטמא נקראת ידיעה עד שלא תמצא מי שאין לו ידיעה זו אלא תינוק שלא למד מימיו שידיעה זו והיא הנקראת ידיעת בית רבו אינה ידיעה כלל לענין זה אלא לידיעה גמורה אנו צריכין על הדרך שבארנו:

תוס' בד"ה ונעלם מעיני כו' אבל מ"מ קשה אמאי חשיב ליה אין מנוקה אם לא בא כו' עכ"ל ר"ל דאיך שיהיה הפירוש מכל מקום אכתי קשה אמאי חשיב ליה אין [מנוקה] משום שהיתה העלמה אחר הידיעה דאימא שלא בא עליה בעלה משנסתרה ואהא תירצו כיון ששכח מוכח שלא הקפיד כו' וק"ל:

בד"ה שתים שהן ד' כו' וריב"א פי' שתים כו' כתב מהרש"ל לאו משום קושיא שהקשו התוס' לעיל דהא ריב"א ל"ג לאלתר וסבר שאף לפירושו קשה כדלקמן אלא שכך נראה לו הפירוש וק"ל עכ"ל והוא דחוק בדברי התוס' ואין להאריך בהם כי נראה מדבריו שהוא הבין דברי התוס' בדרך אחר אבל הנראה לנו מדבריהם דהא דל"ג ריב"א לקמן לאלתר היינו משום קושיא דלא הוה אצטריך ליה לתלמודא לאתויי הא דמפרש ליה התם הכי לאלתר במתני' דמיירי נמי בהכנסה אלא דע"כ איירי נמי בהכנסה דלא מצינו לאשכוחי שנים שהן ארבע בלא הכנסה וכתבו התוס' עליו דגרסינן מלת לאלתר שפיר דלפי מה שפירשו דמשכחת כל הח' בהוצאות ליכא לאוכחי דאיירי נמי בהכנסה אלא מדמפרש התם במתני' הכנסה לאלתר אבל הכא מה שהקשו לעיל לפירוש הקונטרס דהכא היינו דאי נמי ל"ג לאלתר כפריב"א לקמן לא איצטריך ליה לתלמודא כלל לקמן לאוכחי דמיירי בהכנסה מדלא מצינו לאשכוחי ב'שהן ד' בלא הכנסות כפריב"א לקמן אלא בפשיטות טפי הוה ליה לאוכחי דמיירי בהכנסה מלישנא דפנים דהיינו הכנסה וזה נ"ל ברור בדברי התוספות ואין להאריך בראיות ודו"ק:

בא"ד ועי"ל ב' שהן ארבע בפנים היינו חיוב שחייב ומביא קרבן כו' עכ"ל גם בזה כתב מהרש"ל פירוש לפי פרש"י של כאן שלא חש לקושיא דלעיל אם כן מגופא דמתניתין כו' ולא הוה צריך לתרץ וקמפרש לאלתר כו' עכ"ל עיין שם והוא לפי הבנתו נדחק גם כאן בדבריהם ואינו כן דקושיא דלעיל לפירוש רש"י של כאן לאו מדהוצרך לתרץ וקמפרש לאלתר דאי נמי לא גרסי' לאלתר כפריב"א לקמן קשה להו לפירוש רש"י כאן דבפשיטות מלישנא דבפנים הוה ליה לאוכחי דאיירי בהכנסה כמו שכתבו לעיל והך קושיא לפירוש זה דבפנים היינו חיוב קרבן בפנים לא קשה דלא מצי לאוכחי דאיירי בהכנסה אלא מדלא מצי לאשכוחי ב' שהן ארבע בלא הכנסות כפירוש ריב"א לקמן מיהו הא ודאי קשה לפירוש זה דבפנים היינו קרבן פנים ע"כ דכולהו בהוצאות לא משכחת להו ואמאי לא פריך אהך דשבת והא יציאות קתני כמו שכתבו התוס' לקמן דהא בלא לאלתר מוכח שפיר דלא מצינו קרבן פנים בב' שהן ארבע ביציאות בלא הכנסות ויש ליישב דהך פירוש נמי דבפנים היינו קרבן פנים מצי איירי ביציאות שחייב ב' קרבנות על יציאות שנים שהן ד' דהיינו יציאה אחת כשבעל הבית פושט ידו לחוץ ומניח ליד העני הרי ב' יציאות א' לעני פטור ומותר ואחד לבעה"ב חייב חטאת ויציאה שנית שפושט עני ידו לפנים ונוטל מתוך ידו של בעל הבית הרי ב' יציאות אחד לבעל הבית פטור ומותר ואחד לעני חייב חטאת הרי ב' יציאות שהן ד' עם הפטור ומותר וקרי להו בפנים שחייבים על הד' יציאות ב' קרבנות ודו"ק:

בד"ה ומאי שנא הכא כו' והרר"ם פירש משום דומיא דמראות נגעים אין לו להניח מלפרש דיני שבת כו' עכ"ל יש לדקדק לפירושו לעיל דבעי למימר בשבועות מהן לחיוב ומהן לפטור מאי פריך והא דומיא דמראות נגעים קתני הא הכא נמי שבועות עיקר ולמה לו להניחו מלפרשו וי"ל דהתם הכי פריך והא דומיא דמראות נגעים כו' ומראות נגעים אינו עיקר ולא הוה ליה למתני כלל הכא כיון דלא הויא דומיא דשבועות שהוא עיקר אבל הכא גבי שבת אי הוה נמי עיקר אין לו להניחו משום מראות נגעים ומיהו מראות נגעים שפיר הוה מתני ליה דהא שפיר הוה דומיא דשבועות וק"ל:

בד"ה והא יציאות כו' דמשכחת כל הח' בהוצאות עכ"ל ע"ש בריש פ"ק דשבת וק"ל:

גמ' יציאות ויציאות תרתי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ידיעת בית רבו כו' לשום על לבו שנטמא שמה ידיעה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ונעלם כו' בפ"ב דסוטה ואמרי' כו' כצ"ל:

בד"ה שתים שהן כו' שהן ד' בפנים כו' נ"ב פי' הוה ליה לאוכוחי מלישנא דפנים ודו"ק:

בא"ד וריב"א פי' שתים כו' כצ"ל ונ"ב לאו משום קושיא שהקשו התוספות לעיל דהא ריב"א לא גרס לאלתר וסבר שאף לפירושו קשה כדלקמן אלא שכך נראה לו הפי' וק"ל [עיין במהרש"א]:

בא"ד ועוד י"ל שתים שהן ד' כו' נ"ב פי' לפי פרש"י של כאן שלא חש לקושיא שהקשו לעיל א"כ מגופא דמתני' הוה ליה לאוכוחי כו' ולא הוה צריך לתרץ וקמפרש לאלתר כו' א"כ לפי זה עוד יש לפרש כו' ודו"ק [עיין במהרש"א]:

תד"ה בשבועות. זימנין דל"ב למימר כו'. לעד"נ דהכא דרצה לזווג עניני דשתים שהן ד' שייך למימר דנסיב אליבא דתנאי אף דלא ס"ל כוותייהו אבל התם דתני פלוגתא ושנאו בלשון חכמים ע"כ דס"ל כוותיה:

תד"ה שתים שהן ארבע. הוצאה והכנסה דפטור. לפרש"י בעצמו בשבת דלא חשיב בפטורי רק עקירות הא בבעה"ב תרוייהו פטורי בהוצאה ודעני בהכנסה עי' תוס' שם (ג') בד"ה פטורי:

גמ' הטל פרט ביניהם ודוֹנֵם. נ"ב אין לו חבר במשקל והיה ראוי ודְנֵם בשקל ועשם ותנם. עם שאינם מגזרה אחת בנחים:

רש"י ד"ה ידיעת וכו' והוא ידע שהרגיש. עיין לקמן דף יד ע"ב תוס' ד"ה או:

פירש"י ד"ה ידיעת בית רבו וכו' והוא ידע שהרגיש וכו'. כבר כתבתי לעיל שיטת רש"י דס"ל ידיעה בתרייתא לא צריך קרא ודרשינן מוהוא ידע דבעי נמי ידיעה בשעת מעשה שהרגיש שנגע בשרץ אלא ששכח עתה מה שלמד מרבו והשתא שייך שפיר ונעלם מכלל דידע שאותו דבר שידע מרבו נעלם עתה ממנו אבל התוס' לקמן י"ד ע"ב ד"ה או דילמא הקשו על זה הפי' אם כן מאי איצטרך לאוקמי בתינוק שנשבה לוקמי שיש לו עדיין ידיעת בית רבו רק שלא הרגיש בשעת מעשה והיינו דכ' תוס' הכא ד"ה ידיעת בית רבו וכו' פי' דנאדו מפירש"י וס"ל דלא בעינן שהרגיש מדלא אשכחן אוקמתא אלא בתינוק שנשבה ואם כן מצי איירי שעדיין יודע מה שלמד מרבו רק שלא הרגיש. אך לפ"ז מה שידע לא נעלם ממנו ומה שנעלם לא ידע מעולם לכן כתבו מה שכתבו ודוק ופשוט:

ובעיקר ק' תוס' נלע"ד דלא הוי מצי לשנויי הכי דאכתי תקשי והוא ידע למה לי דמונעלם לחוד נדע דאית ליה ידיעה עתה בנגיעת השרץ דאלו ידיעת בית רבו לחוד אין בה ויש בה היכי משכחת ליה וע"כ בעינן ידיעת ההרגש ואם כן והוא ידע למה לי וע"כ משני דהוי מוקי ליה בתינוק שנשבה לבין הנכרים ודוק:

ובזה אמרתי לישב פסק הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' שגגות הלכה א' ב' דבעי ידיעה גמורה ומחייב נמי על העלם מקדש. וזהו תמוה לכאורה וכן הקשה לח"מ. עוד יש לדקדק דמפיק מונעלם בתרייתא ולא מייתא קרא קמא ונעלם והוא טמא. ואפשר דהיה קשה ליה קו' תוס' דלקמן רפ"ב דקתני מתני' נטמא וידע משמע ידיעה גמורה ומתני' אתיא כר' דסגי בידיעת בית רבו:

ויש לישב כך כמ"ש בספר קרבן אהרן על הספרא פ' ויקרא מדלא כתיב או הודע כמו שארי חטאת וכתי' והוא ידע משמע שהיה לו ידיעה כבר מקודם וס"ל לר' נהי דמונעלם לחוד לא משמע אלא ידיעת בית רבו שעל כן שייך שפיר בסוטה ובתורה ונעלם כמ"ש תוס' ד"ה ידיעת כו' מ"מ בטומאת מקדש בעי ידיעה גמורה מדכתיב נמי והוא ידע כמ"ש תוספות לעיל ד' ע"ב לר"ע דמתרי ונעלם דרש ידיעה גמורה ע"ש ה"נ לרב מונעלם והוא ידע תרתי דרשינן ידיעה גמורה והא דמסיק קסבר רבי ידיעת בית רבו היינו לתרץ קו' מסוטה ותורה ולכן מייתי הרמב"ם מקרא ונעלם והוא ידע:

אך אי קשיא לפי"ז מאי מקשה רב פפא מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו הא הכא בעי ידיעה גמורה ולפמ"ש לעיל לפרש"י א"ש נמי הא דעכ"פ והוא ידע למה לי ואין לומר דה"א דסגי בידיעת בית רבו ז"א דאם כן שעיר החיצון על מה מכפר דאין בה לא משכחת לה דלית ליה ידיעת בית רבו: והיותר נראה דלא בריר כולי האי דבעי ר' ידיעה גמורה ודרש והוא ידע כנ"ל או סגי ליה ה"נ בידיעת בית רבו וע"כ בעי לקמן רפ"ב ונעלם ממנו מקום מקדש מהו ע"ש והוא גופא מספקא ליה כנ"ל לכן פסק הרמב"ם דלאתויי קרבן לא מייתי עד דאית ליה ידיעה גמורה ובהלכה ב' מייתי נמי הנך איבעיות וע"ש בלח"מ הקצרתי ודו"ק:

א"נ ס"ל להרמב"ם דאביי הוא דס"ל דמהני ידיעת בית רבו משא"כ רבא ס"ל כנ"ל מדכתיב והוא ידע בעינן ידיעה גמורה כנ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה שתים שהן ד' וכו' ובד"ה ומאי שנא כו'. יש לישב קו' תוספות דצריך להבין הא אי הוה מוקמינן שבועות וידיעות מהן לחיוב ומהן לפטור הוי מצי אתיא ככ"ע והשתא דאיירי כולהו לחיובי משום דומיא דמראות נגעים לא אתיא ככ"ע וצריכין לדחוק דבשבועות נסיב לר' עקיבא וליה לא ס"ל הלא טוב היה להשמיט מראות נגעים ממשנתינו ואז מצי איירי מהן לחיוב ומהן לפטור ככ"ע. וצ"ל דאפ"ה לא חש להכי כדי לחשוב כמה מינים ב' שהן ד' איכא ולכן חשיב נמי מראות דהשתא איכא ד' גווני ב' שהן ד' שבועות וידיעות ושבת ומראות:

והא"ש דהש"ס מקשה דליתניה ב' גווני ב' שהן ד' בשבת בפנים ובחוץ ומהן לפטור וכה"ג איירי שבועות וידיעות וככ"ע ולשמוט ולא לתני מראות ומאי דמשמיט חדא מגווני דשבת ולא אתיא ככ"ע אדרבא ליתני ב' גווני בשבת ולשמיט מראות ואתיא מתני' ככ"ע ושפיר הקשה משא"כ לקמן מקשה שפיר אחדא גווני שבת דתניא במתני' אי מיירי מהן לפטור הא דומיא דמראות נגעים קתני:

ובזה מיושב נמי דרש"י לא סתר עצמו דודאי ב' שהן ד' בפנים הפי' הנכון הוא לעומד בפנים ב' הוצאה והכנסה לחיוב שהן ד' לפטור כפרש"י שם. אכן הכא דמקשה דלתני נמי הכא כי התם קשה הא בעינן דומיא דאינך דנהי נמי דלא לתני מראות ואיירי כולה מתני' מהן לחיוב מהן לפטור מ"מ לא הוי דומיא שהרי בכל המשנה השתים שוין הן לעולם שבועות שתים שוין הן להרע ולהטיב כל א' מפורש כמו חבירו וכן בידיעות הטומאה משא"כ בשבת אי השתים הן הוצאה והכנסה נהי דהכנסה מקרי מפורש טפי מאידך שהן ארבע שהרי באינך פטור ובהכנסה חייב מ"מ נגד הוצאה לא מקרי הכנסה מפורש וא"כ איכא חילוק בשתים גופא וזהו לא דומה לאידך דמשנתינו אלא ע"כ דהמקשן הקשה דלתני ב' שהן ד' בפנים הכנסת פנים ב' הכנסות דחיוב דהשתא חדא מפורש כמו אידך ואין לחלק ביניהם כלל:

ומיושב נמי קו' תוס' מלקמן דקאמר דיקא נמי דקא מפרש הכנסה לאלתר ולא דייק מדקתני פנים דהרי לפי דברינו גם רש"י מודה דפנים היינו העומד בפנים אלא דהמקשן הקשה דלתני ב' שהן ד' הכנסת פנים מטעם הנ"ל אבל פשטא דמתני' ודאי לא משמע הכי ואיך שייך לומר דיקא נמי ודוק:

בגמרא השתא דאמרת רבי כללי ופרטי דריש קשיא שבועות לכאורה יש לדקדק כיון דרבי כללי ופרטי דריש קשיא נמי ידיעות דהא פרשת עולה ויורד דטומאה נמי ה"ל למידרש בכלל ופרט וכלל דהא בכל דבר טמא כלל בנבלת חיה ושרץ ומת פרט ולכל טומאתו הדר וכלל וא"כ משמע דכל הנך פרטי אתו למעט נבלת עוף טהור ולקמן לפי המסקנא משמע דאדרבה אליבא דרבי מרבינן נבלת עוף טהור ממיעוט אחר מיעוט וליכא למימר דכיון דכתיב פרטי טובא ה"ל נמי כמיעוט אחר מיעוט הא ודאי ליתא דבר"פ מרובה אמרינן להדיא לענין כפל דבכה"ג חשיב כללי ופרטי ואי משום דמסקינן התם דבכל כללא וכל ריבויא הכי נמי הא כתיב בכל דבר טמא תו קשיא לי דאדרבה למאי דמסקינן דכל ריבויא הוא א"כ משבועות נמי לא מקשה מידי דהא בשבועות נמי כתיב לכל אשר יבטא (אם לא שנאמר דנהי דכל ריבויא הוא אפ"ה היכא דכתיב לכל הוי פרטי כמו בכל אח"ז ראיתי שבעל פרי חדש הרגיש בזה בי"ד ריש סי' פ"ד ע"ש ועוד אבאר בזה לקמן בפ"ג גבי פלוגתא דר"ע ור' ישמעאל) והנלע"ד ליישב בזה יבואר לקמן דף ז' בברייתא דרבי ולקמן בפ"ג לענין שבועות בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע ובזה יש לי ליישב ג"כ מה שדקדקתי לעיל במימרא דר' כהנא בהא דאיצטריך למימר דרבי טעמא דנפשיה מפרש היינו משום דאי לאו דאשכחן דרבי סבר להדיא כר' ישמעאל לענין ידיעות היה באפשר לומר דע"כ רבי לענין ידיעות נמי לא ס"ל לגמרי כר' ישמעאל כיון דרבי כללי ופרטי דריש א"כ ע"כ בה למעוטי מידי אחרינא אתא או קודש או מקדש ודלא כמסקנא דרבא לקמן כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם אמר מר ונעלם מכלל שידע מאי משמע. וליכא למימר דמשמע ליה לרבי הכי מדשני קרא בלישניה דבכל קרבנות חטאות כתיב בשגגה והכא כתיב ונעלם הא ליתא דודאי בשאר קרבנות חטאות קבועות דאיירי בשגגת חטא ממש שייך שפיר לשון בשגגה שעושה החטא בשגגת האיסור משא"כ הכא דעיקר האיסור אכילת קודש ומקדש לא נזכר בקרא אלא דפשטא דקרא לכ"ע בהעלם טומאה איירי א"כ לא שייך כלל לשון בשגגה דהוי משמע שנטמא בשוגג והא ודאי ליתא דאפילו לכתחלה שרי לטמויי ואפי' כהנים לא הוזהרו מלטמאות אלא במת בלבד וק"ל:

שם א"ל ר"פ לאביי כו' מי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו ויש לדקדק הא ר"פ גופא מיבעי' ליה לקמן ברפ"ב היכא דידע דשרץ מטמא אלא דלא ידע דמטמא בכעדשה אי אמרינן דחשיב כידיעת בית רבו כיון דידע דאיכא שם טומאה בעולם אי לא ונשאר בתיקו אלמא דאיכא דלית ליה ידיעת בית רבו גמור אפשר דהא דמיבעי' ליה התם היינו לבתר דשני ליה אביי דמשכחת לה בתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים ואביי גופא משני הכי כי היכי דלא תפשוט האיבעיא דהתם כיון דאיכא לאוקמי בתינוק שנשבה כן נראה לי:

בתוספות בד"ה א"ל ר"פ כו' ה"ה דה"מ למיפרך אהא דדריש מקרא דונעלם לידיעת בית רבו ומי איכא כו' עכ"ל. לכאורה דברי התוספות תמוהים דהא אדרבה לרבי דמשמעותא קדריש דמדכתיב ונעלם מכלל דידע אלמא דהיינו מה"ט גופא משום דלא אשכחן מאן דלית ליה ידיעת ב"ר ואין לפרש בכוונת התוספות דהוי מצי למיפרך דאפילו בלא משמעותיה דונעלם נמי הוי ידעינן שפיר דאיירי בשידע מעיקרא בידיעת ב"ר כיון דאי אפשר בענין אחר א"כ אייתר ליה ונעלם דהא ודאי ליתא דהא ודאי פשטא דונעלם איצטריך לגופא למעוטי מזיד כי היכי דלא נימא דמזיד נמי חייב בעולה ויורד דומיא דשבועת העדות דלעיל מיניה כדאיתא לקמן בהדיא אלא דנראה דהתוס' אדר"ע קאי דדריש לה מונעלם יתירא א"כ קשיא להו שפיר אמאי איצטריך קרא להכי ולא ניחא להו לפרש דדוקא רבי קסבר ידיעת ב"ר שמה ידיעה אבל ר"ע מצי סבר דבעי ידיעה גמורה דא"כ מאי האי דקאמר רבי לר"ע אינו צריך הא ודאי צריך וצריך למידרש מונעלם יתירא ולא ממשמעותיה היינו לאשמעינן דבעי ידיעה גמורה ולא סגיא ליה בידיעת ב"ר כך נראה לי ליישב לשון התוס' אלא דאפ"ה אינו מיושב שפיר לשון ה"ה דהוי מצי למיפרך דהא ודאי ניחא ליה לר"פ לאקשויי לאביי אמילתא דרבי גופא כיון דכל האי שקלא וטריא אליבא דרבי גופא קאי דמקשה ליה שפיר ממתניתין מבבא דאין בה ויש בה כיון דכולה מתניתין דידיעות מסקינן לעיל דרבי אליבא דנפשיה מפרש ולא אליבא דר"ע מדקתני שתים שהן ארבע וצ"ע ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בגמרא א"ל אין משכחת לה בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבי'. לכאורה נראה דהאי שינויא דתינוק שנשבה אתיא אליבא דכ"ע דאפילו לר"ע ות"ק דפליגי עליה דמונבז בר"פ כלל גדול אהא דפטר מונבז תינוק שנשבה מכל קרבנות חטאות קבועות שבתורה ות"ק דמונבז ור"ע סברי דחייב אפ"ה שאני הכא בקרבן עולה ויורד דכיון דגלי קרא בטומאת מקדש וקדשיו לא שייך ביה קרבן קבוע דהא אפילו ביש בה ידיעה בתחלה סגיא ליה בקרבן עולה ויורד דהא כתיב ונעלם מכלל שידע לרבי ממשמעותיה ולר"ע מיתורא א"כ ממילא דע"כ תינוק שנשבה פטור לגמרי דקרבן עולה ויורד לא משכחת לה דהא כתיב ונעלם מכלל דידע וזה אין לו ידיעה דהא ודאי ליכא לאוקמי קרא דונעלם דוקא בתינוק שנשבה שהעלימה ממנו לעולם כך נראה לכאורה דרבי בעלמא לא סבירא ליה כמונבז אלא כר"ע ורבנן דפ' כלל גדול אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתיה מאי האי דקאמר רבי לר"ע אינו צריך דלמא הא דדריש ר"ע מונעלם יתירא היינו משום דאי לאו האי יתירא אלא ממשמעותיה ה"א דסגיא ליה בידיעת ב"ר מש"ה איצטריך ונעלם יתירא לאשמעינן דבעי ידיעה גמורה ולרש"י כדאית ליה דשדי והוא ידע בין תרי ונעלם ולהתוס' כדאית להו. לכך נראה לי לפרש בענין יותר נכון דהא דמסקינן אליבא דרבי למעוטי תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים היינו משום דרבי סבירא ליה כמונבז דבעלמא נמי פטר תינוק שנשבה ויליף לה מהיקישא דשוגג למזיד כדאיתא התם אלא דאכתי ס"ד דנהי דפטרה רחמנא מקרבן קבוע מהך היקשא אפ"ה כיון דאפקיה רחמנא טומאת מקדש וקודש משאר חייבי כריתות לענין קרבן קבוע וסגי' ליה בעולה ויורד אם כן אפילו תינוק שנשבה נמי איכא למימר דחייב בעולה ויורד כיון דלא שייך הך היקישא דשוגג למזיד דכתיב בחטאת קבוע מש"ה קמ"ל דאפ"ה פטור. ותדע דרבי ס"ל כמונבז לא מיבעיא לרבי יוחנן ור"ל דפ' כלל גדול דס"ל כמונבז ומוקי למתניתין דר"פ כלל גדול כמונבז וא"כ מדסתם רבי מתני' כמונבז אלמא דהכי ס"ל דהלכה כסתם משנה אלא אפילו לרב ושמואל דהתם דמוקי למתני' דהתם דלא כמונבז דאין הלכה כמותו וכמו שכתבתי באריכות בר"פ כלל גדול דאביי ורבא ורב נחמן וסתמא דתלמודא נמי משמע דלית להו כמונבז ומה"ט כתבתי שם שמה שפסק הרמב"ם בהל' שגגות דלא כמונבז אע"ג דקי"ל הלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל אלא דאפ"ה כיון דאמוראי בתראי וסתמא דתלמודא סברי כרב ושמואל הלכה כוותייהו אלא דאפ"ה נ"ל דע"כ רבי גופא כמונבז ס"ל דהא בפ' כלל גדול מקשינן לרבנן ור"ע דפליגי עליה דמונבז האי היקישא דשוגג למזיד דכתיב בחטאת מאי עבדי ליה ומשני דאיצטריך האי היקישא לכדר' יהושע ב"ל דאין חייבין חטאת אלא בדבר שזדונו כרת והקשו שם בתוס' ולמונבז הך סברא דריב"ל מנא ליה ותירצו דמונבז סבר כרבי דיליף לה ביבמות דף ט' מאחות אשה בג"ש דעליה ע"ש בתוס' ובחידושינו א"כ ממילא משמע דרבי ס"ל כמונבז דאל"כ האי היקישא מאי עביד ליה כיון דלא איצטריך לכדריב"ל ואע"ג דהתם ביבמות מקשה הש"ס לרבי האי תורה אחת מאי עביד ליה ומשני דאיצטריך לאשמעינן דאין לחלק בין יחיד למרובים לענין קרבן ע"ז ע"ש אלא דאפ"ה נראה ברור דדוקא לענין פשטא דקרא דתורה אחת שייך האי שינויא התם משא"כ לענין האי הקישא דשוגג למזיד לא שייך הך מילתא כלל אע"כ דרבי דריש האי היקישא כמונבז. וא"כ לפ"ז א"ש טובא דרבי ור"ע דהכא אזדו לטעמייהו דר"ע כיון דפליגי אמונבז וסובר דתינוק שנשבה חייב בכל חטאות קבועות מש"ה איצטריך ליה תרי ונעלם חד למיפטר תינוק שנשבה מעולה ויורד וחד לאשמעינן דאפילו ידיעת ב"ר לא שמה ידיעה ורבי לטעמיה דס"ל בעלמא כמונבז דבחטאת קבוע תינוק שנשבה פטור מהיקישא דשוגג למזיד דמשמע דבעינן ידיעה קצת וממילא דידיעת ב"ר שמה ידיעה כיון דאיכא ידיעה במקצת מש"ה סבר רבי דממשמעות דונעלם לית לן למילף ממשמעותו אלא דעולה ויורד שוה לחטאת קבוע לענין ידיעה לגמרי. והא דקאמר רבי לר"ע אינו צריך היינו דאפילו לדבריו דר"ע למאי דס"ל בעלמא דתינוק שנשבה חייב בחטאת קבוע אפ"ה כיון דכתיב ונעלם והוא ידע והיינו שתי ידיעות שפיר שמעינן דחדא לאשמעינן תינוק שנשבה דפטור ואידך לאשמעינן דידיעת ב"ר לא שמה ידיעה ובעינן ידיעה גמורה מיהו רבי גופא דריש מוהוא ידע לידיעה בתרייתא וכמו שאבאר בריש פרק ב' אי"ה כן נראה לי נכון בעזה"י וכל שכן דאתי שפיר לפי מה שראיתי בתורת כהנים שלפנינו דלא גרסינן במלתא דרבי אינו צריך ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בזה בסוגיית הגמ' ובישוב לשון הרמב"ם שהשמיט הך מילתא דידיעת בית רבו יבואר בריש פרק ב' ובסוף פרק ב':

(ה א תוספות) ד"ה דתנא וכו' תימה דר' ישמעאל תני וכו'.—עי' שבת כז א, דאמר אביי "האי תדר"י מפיק מאידך תדר"י", ועניינו שהרבה תלמידים היו לו לר"י, והיו חולקים זה על זה. ולפ"ז תסור גם תמיהת התוס' כאן.

ריבויי ומיעוטי. וריבה הכל ומיעט סם הכי מפרש לה בקדושין: והכא. גבי פדיון הבן להכי דריש ליה בריבויי ומיעוטי משום דאין הפרט בין שני כללות: כדתנא דבי רבי ישמעאל. באלו טריפות דאיכא תנא דדריש את זה תאכלו מכל אשר במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל ופליג עליה תנא דבי רבי ישמעאל ואמר במים במים סמוכין זה לזה ואח''כ כתיב בימים ובנחלים הלכך אין זה כלל ופרט אלא הטילהו ביניהם לדרשו בריבויי ומיעוטי: ורבנן. דפליגי עליה דרבי ודרשי ליה בכלל ופרט סבירא להו כדאמרי במערבא: אין האיש מנוקה מעון. שבא עליה אחר שנסתרה: ידיעת בית רבו. שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא ידע שהרגיש כשנגע אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא (בטומאה כשנוגע בה) שמה ידיעה: ד' בפנים. שתים לחיוב הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית וב' לפטור כשזה עוקר וזה מניח דכתיב בעשותה העושה את כולה (שבת דף ג.): דעיקר שבת. שעיקר מסכת באיסורי שבת: אבות. יציאות שהן מן התורה: תולדות. הכנסות דלא מיפרשן בהדיא: תרתי הויין. ומתני' דהכא ד' תנן: שתים. לחיוב הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית: ושתים. לפטור אחת שהעני פושט ידו לפנים ונתן בעה''ב לתוכה והעני הוציאה ועבד. איהו הנחה ולא עבד עקיר' ובעה''ב עקר ולא הניח ושניהם פטורין ואחת שבעה''ב פושט ידו מליאה לחוץ ונטל העני מתוכה והניח דעבד נמי בעל הבית עקירה והעני הנחה ושניהם פטורין בשתי הוצאות הללו: חיובי מאי נינהו יציאות. דהא יציאות קתני ויציאות דחיובא תרתי הוא דהויין חדא דעני וחדא דבעה''ב:

דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים שני פעמים כו'. תימה דר' ישמעאל תני בי''ג מדות התורה נדרשת והא איכא טפי הך מדה דשני כללות הסמוכו' דדרשינן בריבה ומיעט: בשבועות נסיב לה כר' עקיבא ולא סבר לה. זימנין דלא בעי למימר הכי בפרק כיסוי הדם (חולין דף פה:) גבי רבי חייא דנפל ליה. יניכה בכיתני' וא''ל רבי צא ונחור ופריך ולימא ליה צא וטרוף דהא רבי ראה דבריו של ר''ש בכיסוי הדם ושנאם בלשון חכמים דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ולא בעי למימר תני לה ולא סבר לה: ונעלם מעיני אישה מכלל דה''ל ידיעה מעיקרא. י''מ דה''ל ידיעה שנטמאת דהכי משמע קרא ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם וגו' וקשה לפירוש זה דהיכי דמי אי בשעת השקאה נזכר מן הטומאה למה משקה אותה ואם אינו נזכר אמאי משקה אותה הא בעינן ידיעה מעיקרא והוא סבור שלא היתה לו ידיעה מעולם ומיהו יש ליישב דמיירי כשאינו נזכר ומ''מ משקה אותה מספק דע''י השקאה יתברר אם היתה לו ידיעה מעיקרא או לאו ולפי המפרשים דונעלם קאי אסתירה מיירי שפיר דבשעת השקאה זכור מן הסתירה אבל מ''מ קשה אמאי חשיב ליה אין מנוקה אם לא בא עליה משנסתרה וי''ל כיון דשכח מוכיח שלא הקפיד ולא חשיב מנוקה מעון דאפילו אינו מוחה אעון בניו ובנותיו אין מים בודקין את אשתו כדאיתא בפ''ב דסוטה (דף מז:) . ואמר נמי התם אם אתם מקפידין על עצמכם המים בודקין את נשותיכם: ידיעת בית רבו שמה ידיעה. אף על פי שדבר זה לא נעלם ממנו שגם עתה יודע כן ולא אתי למעוטי אלא תינוק שנשבה וכן בסוטה יודע שאם נטמאה אסורה וגבי תורה נמי אף בשעת העלמה נמי יודע שהיא בעולם: אמר ליה רב פפא לאביי והא תנן כו' מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו. ה''ה דה''מ למיפרך אהא דדריש מקרא דונעלם לידיעת בית רבו ומי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו: שתים שהן ד' בפנים. הכא פי' בקונטרס בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות ואין נראה מדאיצטריך לקמן למימר וקמפרש הכנסה לאלתר ה''ל לאוכוחי משתים שהן ד' בפנים דהוו כולהו הכנסה ונראה כמו שפירש בקונטרס במסכת שבת (דף ב.) שתים הוצאה והכנסה דחיוב של בעל הבית העומד בפנים שהן ארבע הוצאה והכנסה דפטור ובחוץ לעני העומד בחוץ וריב''א פירש שתים דהוצאה דחיוב והוצאה דפטור שהן ד' הכנסה דחיוב ודפטור לבעל הבית העומד בפנים וכן לעני העומד בחוץ דה''נ מפרש לעיל מתני' דהכא שתים הוצאה דעני ודבעל הבית שהן ד' הכנסה דעני ודבעל הבית ובירושלמי בעיא אי איכא לפרושי מתני' כמו שפירש בקונט' או כריב''א ואין להאריך ואין להקשות לפירוש ריב''א הא דמפרש ואזיל במתני' דשבת כסדר הקונט' הכנסה והוצאה דעני ולא מפרש הוצאה והוצאה הכנסה והכנסה דניחא ליה למינקט הכי כדי לקצר פשט עני ידו לפנים או שנטל כו' והוצאה והוצאה היה צריך להאריך ועוי''ל שתים שהן ד' בפנים היינו חיוב שחייב ומביא קרבן עליהם בפנים בעזרה דהיינו ב' הוצאות וב' הכנסות ושתים שהן ד' בחוץ היינו פטור: ומאי שנא הכא דתני שתים שהן ד' ותו לא. וא''ת ולישני דהכא לא מצי תני כי התם משום דדומיא דמראות נגעים קתני כולהו לחיובא וי''ל דשפיר הוה דומיא דמראות נגעים הואיל ואיכא בהו ד' לחיובא והר''ר משה פירש משום דומיא דמראות נגעים אין לו להניח מלפרש דיני שבת אבל בתר דמסיק דהכא לאו עיקר שבת הוא פריך שפיר והא דומיא דמראות נגעים קתני: אבות תני תולדות לא תני. אע''ג דבמראות נגעים תני אבות ותולדות התם משום דאי אפשר למצוא ב' שהן ד' בענין אחר: והא יציאות קתני. לפי הפשט משמע דלא פריך אלא אהך דהכא משום דלא תני פטורי אבל אההיא דשבת דתני חיובי ופטורי ניחא ליה ותימה דהיכי משכחת לה בהוצאות גרידא ב' שהן ד' לבעל הבית וכן לעני ומפרש ר''י דהשתא חשיב אף פטור דפטור ומותר דמשכחת כל הח' בהוצאות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד