פרק ראשון - שבועות שתים
דף ב - א
"שבועת ביטוי" היא השבועה האמורה בתורה בפרשת ויקרא "נפש כי תשבע לבטא בשפתיים - להרע או להיטיב".
הנשבע לשקר שבועת ביטוי במזיד, לוקה. ובשוגג, חייב קרבן חטאת [הנקרא קרבן "עולה ויורד", ומשום שהעשיר מביא כשבה או שעירה, העני מביא עוף, והדל יוצא ידי חובה בקרבן מנחה גרידא].
שבועת ביטוי מתחלקת לארבעה אופנים: שני אופנים בהם נשבע אדם שבועה לעתיד, ושני אופנים בהם נשבע האדם על העבר.
שתי השבועות לעתיד הן - שבועה שאעשה דבר מה, או שבועה שלא אעשה.
ואילו שתי השבועות על העבר הן - שבועה שעשיתי דבר מה, או שבועה שלא עשיתי.
שני האופנים בשבועת ביטוי לעתיד מפורשים בתורה ["להרע" - שלא אעשה, "ולהיטיב" - שאעשה], ואילו שני האופנים לשעבר נלמדים מריבוי הכתוב. ולכן מוגדרים ארבעת האופנים של שבועת הביטוי כ"שתים שהן ארבע", דהיינו, שתי השבועות לעתיד המפורשות במקרא, שהן ארבע, בצירוף שתי השבועות על העבר הנלמדות מריבוי הכתוב אך לא נאמרו במפורש.
המשנה הראשונה מתחילה בביאור שבועת ביטוי על ארבעת אופניה, ובהמשכה מביא התנא עוד מספר ענינים שגם בהם יש ארבעה אופנים, שנים המבוארים בתורה, ושנים הנלמדים מריבוי.
מתניתין:
א. שבועות ביטוי, הן שתים המפורשות בתורה, בפרשת ויקרא, שהן שתי השבועות לעתיד, שאעשה או שלא אעשה, שהן ארבע, בצירוף שתי שבועות על העבר, שעשיתי או שלא עשיתי, שהן נלמדות מריבוי הכתוב, אך אינן מפורשות בתורה.
ב. אדם החוטא בשגגה בעוון של טומאת מקדש וקדשיו, דהיינו, שהיה טמא, ואכל בשר קרבן, או שנכנס למקדש בהיותו טמא, חייב להביא קרבן על שגגתו. אלא שיש חידוש בשגגת חטא זה, שאינו בשאר החטאים, שאינו חייב קרבן על שגגתו אלא אם קדמה לו ידיעה שהיתה מונעת אותו מלחטוא. כגון, אם בתחילה ידע מטומאתו, ולאחר מכן נעלמה ממנו ידיעה זאת, ומכח העלם ידיעת הטומאה שהיתה לו מתחילה, הוא חטא בטומאת מקדש וקדשיו. אך אם לא ידע כלל מטומאתו, ולכן שגג ועבר על טומאת מקדש וקדשיו, הוא פטור מקרבן.
ידיעות הטומאה, [1] אשר העלם ידיעתן שהיתה מתחילה, מחייב את אדם טמא שאכל בשר קודש, או שנכנס למקדש בהיותו טמא, בקרבן חטאת יחיד, הן שתיים המבוארות בתורה, "נפש אשר תגע בכל דבר טמא... ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם", מלמד הכתוב על אדם שנטמא, וידע מטומאתו, ולאחר מכן נשכחה ונעלמה ממנו ידיעתו אודות טומאתו, ואז חטא באחד משני האופנים, שאכל בשר קודש, או שנכנס למקדש כשהוא טמא, ושוב חזר ונזכר שהוא טמא [ונודע לו שחטא באוכלו בשר קודש או בהכנסו למקדש בטומאה], הרי הוא חייב בקרבן חטאת יחיד [עולה ויורד].
שהן ארבע, בצירוף שני אופני העלם ידיעות הטומאה שאינם כתובים במפורש בתורה, וכגון שלא נשכחה ממנו טומאתו כלל, אלא שטעה בכך ששכח כי הבשר שהוא אוכל הוא בשר קודש, או שטעה ושכח שהמקום שהוא נכנס לשם הוא מקום המקדש.
ג. יציאות השבת [מלאכות הוצאה מרשות לרשות בשבת], הן שתיים המבוארות בתורה: הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים כאשר האדם המוציא עומד ברשות היחיד, או כאשר הוא עומד ברשות הרבים. ושתיהן נלמדות מהפסוק בפרשת ויקהל "ויצו משה ויעבירו קול במחנה - איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא", ואמרו חז"ל [במסכת שבת צו ב], שהכרוז היה מכריז: אל תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים!
שהן ארבע, שלמדו חכמים מכאן על מי שמכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, שדינו כמוציא. וגם להכנסה יש שני אופנים: כאשר המכניס עומד ברשות הרבים, וכאשר המכניס עומד ברשות היחיד. [2]
ד. מראות נגעים המטמאים את המצורע, ומחייבים אותו קרבן כשנטהר, הן שתים האמורות בתורה, בהרת ושאת, שהן ארבע בצירוף שתי תולדותיהן, תולדת הבהרת ותולדת השאת שאינן מפורשות בתורה אלא נלמדות מהמילה "ספחת".
מכאן ואילך מבאר התנא את דין "ידיעות הטומאה":
הקרבנות הבאים לכפר על חטא טומאת מקדש וקדשיו [דהיינו: כניסה למקדש בטומאה, או אכילת בשר קדשים בטומאה] מתחלקים לקרבן יחיד ולקרבנות ציבור.
היחיד חייב להביא קרבן רק אם נתמלאו כל שלשת התנאים: א. ידיעה לפני החטא. ב. העלמה בשעת החטא. ג. ידיעה אחרי החטא.
אבל, אם חסר אחד משלשת התנאים האלה אין היחיד יכול להתכפר בקרבן יחיד, אלא הוא מתכפר בקרבנות הציבור הבאים לכפר על החוטאים בטומאת מקדש וקדשיו.
קרבנות הציבור הם שעירי החטאת, הקרבים בראש חודש, בשלשת הרגלים, בראש השנה, וביום הכיפורים.
בתחילה מבארת המשנה את האופן שבו מתכפר היחיד בקרבן יחיד, ולאחר מכן מביאה המשנה מחלוקת תנאים כיצד מכפרים קרבנות הציבור. את שיש בה, את שלשת התנאים: א. ידיעה בתחילה, לפני שחטא, שהוא טמא. ב. וידיעה בסוף, שנזכר לאחר שחטא שאכל בשר קודש או נכנס למקדש בטומאה. ג. והעלם בינתיים, שבין הידיעה בתחילה לבין ההיזכרות בסוף, היה פרק זמן שנעלמה ממנו טומאתו, ומחמת אותו העלם הידיעה הוא חטא בטומאת מקדש וקדשיו, הרי זה חייב ומתכפר בקרבן חטאת יחיד עולה ויורד.
אבל, אם חסר אחד משלשת התנאים, הרי הוא מתכפר בקרבנות הציבור הבאים לכפר על מי שלא היתה לו ידיעה בתחילה, ועל מי שלא היתה לו ידיעה בסוף [שאינו מביא קרבן יחיד משום שאינו זוכר עתה את החטא], ועל מי שלא היתה לו ידיעה כלל לא בתחילה ולא בסוף.
כמו כן, מכפרים שעירי החטאת של ציבור גם על אדם טהור שאכל בשר קודש טמא [משום שנעלמה ממנו טומאת הבשר], שאינו חייב בקרבן יחיד, אך הוא זקוק לכפרה של קרבנות הציבור.
אלא, שנחלקו תנאים על איזה אופן של חסרון ידיעה מכפר כל אחד מהשעירים.
ותחילה מבארת המשנה את דעתו של רבי יהודה:
א. אם יש בה בטומאה ידיעה בתחילה, שלפני שחטא ידע שהוא טמא, ולאחר מכן נשכחה ונעלמה ממנו ידיעת הטומאה, ואכל בשר קודש או נכנס למקדש, ואין בה ידיעה בסוף, שלא נזכר בטומאתו, ולפיכך לא נודע לו שחטא, והרי הוא זקוק לכפרה שתגן עליו מהעונש - דמו של שעיר יום הכיפורים הנעשה בפנים [שהכהן הגדול מזה אותו לפני ולפנים בבית קודש הקדשים, ובהיכל ממול לפרוכת], ובצירוף כפרת עיצומו של יום הכיפורים, תולה לו להגן עליו מהיסורים, [3] עד שיודע לו מחטאו, ויביא קרבן חטאת יחיד, בעולה וביורד.
ב. ואם אין בה, בטומאה, ידיעה בתחילה, שלא ידע כלל שנטמא לפני החטא, שאז אינו חייב ואינו מתכפר בקרבן יחיד [שהרי חסר אחד משלשת התנאים לחיוב קרבן יחיד - ידיעה בתחילה!] אבל יש בה ידיעה בסוף, שלאחר שאכל את בשר הקודש או נכנס למקדש נודע לו שהיה טמא באותה שעה - דמו של שעיר יום הכפורים הנעשה בחוץ [והוא השעיר הבא בתור קרבן מוסף של יום הכיפורים], שמתן דמו הוא על מזבח החיצון, ובצירוף כפרת עיצומו של יום הכיפורים, מכפר עליו לגמרי, שהרי לחטא באופן הזה, לעולם לא תהיה לו כפרה בקרבן יחיד.
ומנין לנו שהשעיר החיצון בא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והרי כפרה זאת נאמרה רק בשעיר הפנימי? - משום שנאמר בשעיר החיצון [במדבר כט] "ושעיר אחד חטאת, מלבד חטאת הכיפורים". הקיש הכתוב את השעיר החיצון לפנימי, ללמדך על מה שזה מכפר, זה מכפר! ומההיקש הזה יש גם ללמוד - מה השעיר הפנימי, אין מכפר אלא על דבר שיש בה, לפחות, ידיעה אחת [בתחילה]. אף השעיר החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בה, לפחות ידיעה אחת, [אלא שידיעה זאת צריכה להיות בסוף]!
ג. אבל, על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שלא נודע לו מעולם על טומאתו, לא לפני החטא ולא לאחריו, אין הוא מתכפר בשעירי יום הכיפורים, אלא שעירי הרגלים, ושעירי ראשי חדשים, מכפרים עליו - דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: שעירי הרגלים מכפרין, רק הם בלבד מכפרים על טמא שאכל בשר קודש או נכנס למקדש. אבל לא שעירי ראשי חודשים' שאינם באים לצורך הכפרה הזאת. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין
הערות
[1] התוס' מבאר שנקט התנא בלשונו "ידיעות הטומאה" ולא "העלמות הטומאה", על אף שהעיקר החיוב הוא על ההעלמה ולא על הידיעה, לפי המבואר לקמן בדף יד ב, שהתנא נקט את החידוש של שתי הידיעות מלפני ההעלמה, שהן חידוש בטומאת מקדש וקדשיו, שאינו בשאר החטאות. או, לפי לשון אחרת בגמרא, נקט התנא את שתי הידיעות האחרונות, שהן המחייבות קרבן. ויש לדון, האם בלי הידיעה שחטא, אין כלל חיוב חטאת, או שהחיוב קיים, אלא שהוא תנאי בהבאת הקרבן, שאין להביא קרבן חטאת ללא ידיעה החטא, ואם יביא, הרי הוא מביא חולין בעזרה, ויסוד הדין יתבאר להלן [בהערה בדף ד]. ומצינו שנחלקו הפוסקים האם לאחר אמירת פרשת קרבן חטאת, רשאי אדם לומר "יהי רצון שאם אני חייב חטאת, תהא קריאתי מקובלת כאילו הקרבתי חטאת", כאשר הוא מסופק אם הוא חייב חטאת. השו"ע [או"ח א ז] כתב שלא יאמר זאת [כשם שאומר אחר קריאת פרשת עולה או שלמים], כיון שחטאת אינה באה בנדבה, וכל זמן שאינו יודע שחטא, אינו חייב בה [עיין במגן אברהם]. ואילו הב"ח והמהרש"ל כתבו שיכול לאומרה דרך תנאי, שאם חטא, תעלה קריאתו כחטאת. והמגן אברהם תמה, הרי כל זמן שהוא אינו יודע בודאי שחטא, הרי ודאי הוא שאינו חייב בה! ? ותירץ המשכנות יעקב, שכל החיסרון באי הידיעה אינו בעצם החיוב קרבן, אלא שכל זמן שאינו יודע שחטא אינו יכול להביאו, ואם יביאו, ייחשב הדבר כמביא חולין בעזרה. אבל אין זה נוגע לאמירת פרשת חטאת, שהיא באה לכפר על חיוב חטאת, וחיוב זה קיים גם כשאינו יודע מחטאו. וטוען המשכנות יעקב, שזו היא שיטת רבי שמעון במסכת כריתות [כג א], הסובר ששני אנשים שאחד מהם חייב חטאת, ואין יודעים מי משניהם חייב, יכולים להביא קרבן חטאת אחד, ולהתנות שהוא יעלה לחובתו של האחד מביניהם, לאותו שחייב בו. ובמקרה הזה, הרי אין אף אחד מהשניים יודע שהוא חטא בודאי. ומוכח, שדי לנו שהקרבן יוקרב בודאי על חטא [ממה נפשך], ולא יהיה חולין בעזרה, ואין צורך בידיעת החטא בודאי כדי שיהיה חיוב קרבן.
[2] התוס' תמהו, מהו החילוק בין עני לבעל הבית, והרי שניהם עושים את אותה פעולה, של הכנסה או הוצאה, ומדוע מנה אותם התנא כל אחד לחוד? והביאו התוס' בשם רבינו תם, שהיות ומלאכת הוצאה נחשבת ל"מלאכה גרועה", שאין בה כל עשיה בחפץ עצמו מלבד שינוי מקומו, לכן צריך להזכיר כל פרט בחיובה.
[3] רש"י מבאר, כי אדם שחטא ואין לו ידיעה בחטאו, צריך את יום הכיפורים והשעיר הנעשה בפנים כדי שיתלו לו, להגין עליו מהיסורים, אף על פי שאינו יודע מחטאו, ואינו חייב עתה להביא קרבן חטאת יחיד, כיון שכל השוגגין צריכים כפרה לכשיוודע להם מהחטא, מוכח שקודם ידיעה, ענושים הם!
הקדמה
אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת שבועות היא מסדר נזיקין והורגלנו בלמודה אחר מסכת מכות לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת שמנה פרקים וסדרם לפי שטתנו א' שבועות שתים ב' ידיעות הטומאה ג' שבועות שתים והוא הנקרא שבועות בתרא ד' שבועת העדות ה' שבועת הפקדון ו' שבועת הדיינין ז' כל הנשבעין ח' ארבעה שומרים וענין המסכת כלו אמנם הוא סובב לבאר עניני השבועות כלם על אפניהם ותחלת הדברים צריך שתדע תחלה דרך כלל שענין השבועה יפרד לארבעה ראשים ומהם התילדו כל המינים והפרטים המבוארים בזאת המסכתא הראשון הוא שבועת שקר והיא הנקראת בלשון תלמוד שבועת בטוי והשני הוא שבועת שוא והשלישי שבועת העדות והרביעי שבועת הפקדון וביאור ענינם בקצרה דרך כלל הוא ששבועת בטוי הוא שנשבע בדבר שאינו מצד עסק ותביעת אחרים עמו אלא שמתעורר מעצמו ונשבע שאעשה כך או שלא אעשה שעשיתי או שלא עשיתי והיא חלוקה לארבעה פנים שתים להבא והוא שאוכל היום ולא אכל או שלא אוכל היום ואכל ושתים לשעבר והם שאכלתי ולא אכל או שלא אכלתי ואכל וכל שעבר על שבועתו במין זה במזיד לוקה חוץ מאוכל ולא אכל לדעת רוב פוסקים כמו שיתבאר בגמרא ג' ב' ואזהרתו מלא תשבעו בשמי לשקר ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד האמור בפרשת ויקרא בפסוק נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב כלומר להרע לעצמו או להיטיב לעצמו והקרבן הוא כשבה או שעירה לעשיר ושתי תורים לעני ועשירית האיפה לדלי דלות:
שבועת שוא הוא גם ממה שאינו בא לעסק ותביעת אחרים אלא ששבועתו מתבררת לשקרות תיכף שיצאה מפיו והיא חלוקה גם כן לארבעה פנים האחת שנשבע שהוא כן על דבר הידוע לכל שאינו כן כגון על עמוד של שיש שהוא של זהב השנית כגון שנשבע שהוא כן על דבר הידוע לכל שהוא כן בלא פקפוק קצת אדם כגון שנשבע על אבן שהיא אבן השלישית שנשבע על דבר שהוא נמנע שיעשהו כגון שיעלה לרקיע או שיעמוד שלשה ימים בלא שינה או עשרה ימים בלא אכילה וכיוצא באלו משאר הנמנעות הרביעית שנשבע לבטל את המצוה אם לבטול מצות עשה אם לבטול מצות לא תעשה כגון שנשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח או שיעשה מלאכה האסורה בשבת או יאכל חזיר וכיוצא באלו והרי דברים אלו הם כמי שנשבע על הנמנעות אבל אם נשבע על קיום המצוה או על ביטול העבירה אע"פ שכבר הוא מושבע ועומד ושבועתו בחנם עד שמתוך כך אין כאן שבועת ביטוי והיה לנו לומר שהיא שבועת שוא מ"מ הואיל ודרך הערה הוא עושה אין זה שבועת שוא כמו שיתבאר וכל שעבר בשבועות אלו במזיד לוקה ואזהרתו מלא תשא ובשוגג פטור מכלום:
שבועת העדות אף היא אינה באה על עסק אחרים עמו אלא על עסק אחרים באחרים שמזקיקין אותו ותובעים ממנו להעיד להם במה שהוא יודע באותו ענין והוא נשבע שאינו יודע או שיודע בדרך זה ולא בדרך זה ואח"כ הודה וכן אם השביעו התובע וקבל שבועתו ואמר אמן שכל מיני השבועות קבלתם בהוצאת שבועה מפיו היא שלא תאמר שאין ראוי לומר כן אלא בעדות ופקדון שהאחרים נזקקין לתבעו ולהשביעו מצד חק תביעה אלא אף בכל השבועות כן כמו שיתבאר בפרק שלישי במשנה אחרונה שבו ונשוב לדברינו והוא שכל שעבר על שבועה זו בין בשוגג בין במזיד מביא קרבן עולה ויורד והוא חטאת הנזכר למעלה מכח פרשת נפש כי תחטא ושמעה קול אלה האמור בפרשת ויקרא וזה שמביא בה קרבן אף על המזיד הוא ממה שלא נאמר שם ונעלם:
שבועת הפקדון היא כל שיש לחברו תביעת ממון עליו באיזה צד וכפר בו ונשבע ואח"כ הודה ודינו לשלם קרן וחומש ולהביא אשם גזלות האמור בסוף ויקרא בפרשת וכחש בעמיתו בין בשוגג בין במזיד שהרי לא נאמר בו ונעלם ואזהרתו על הכפירה לבד מולא תכחשו ועל שבועת הכפירה מולא תשקרו איש בעמיתו כך פרשוהו מפי השמועה לא תשקרו בשבועתכם על ממון שנכפר בדבור וכל שחייבנו בשוגג אם הוא אנוס פטור מכלום ובפרטי הענינים יתבאר מהו שגגה ומהו אונס בכל אחת ואחת:
ושבועת הדיינין והיא שהדיינין משביעין על קצת הכפירות היא מכלל שבועת הפקדון:
והריני חוזר על הצעת הדברים לומר שמסכתא זו באה לבאר עניני שבועות אלו כלם על הסדר והוא עקר המסכתא אלא שמאחר שנתערב בקרבן עולה ויורד האמור בשבועת בטוי ושבועת העדות ענין שלישי לאותו קרבן עצמו והוא נכנס למקדש או אוכל בשר קדש בטומאת הגוף כמו שנאמר שם או נפש כי תגע בכל דבר טמא וכו' ולמדו מפי השמועה שעל טומאת מקדש וקדשיו דבר הכתוב נתגלגל לבאר בכאן בטומאה זו על איזה צד מחייבת בקרבן זה ועל איזה צד הוא חייב בה כרת והוא הענין הנכלל בידיעות הטומאה כמו שיתבאר ורצה להקדימן כדי שיסתלק מהן ויקבע סדרו על עניני השבועות שהם עקר המסכתא ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לחמשה חלקים הראשון לבאר עניני הבא למקדש או אוכל בשר קדש בטומאה הן במזיד הן בשוגג כיצד הוא דינו ויתגלגל עם זה ענינים אחרים מעניני הקרבנות והעזרה והמקדש והחלק השני לבאר עניני שבועת בטוי והשלישי לבאר עניני שבועת שוא והרביעי לבאר עניני שבועת העדות והחמישי לבאר עניני שבועת הפקדון ובכללה על איזה צד הדיינין משביעין הן מדברי תורה הן מדברי סופרים החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון ובפרק שני החלק השני והחלק השלישי יתבארו בפרק שלישי החלק הרביעי יתבאר בפרק רביעי החלק החמישי יתבאר בפרק חמישי וששי ושביעי ושמיני זהו שרש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם כמו שיתבאר:
והפרק הראשון אמנם יסוד ענינו לבאר קצת החלק הראשון ורובו יסב על שלשה ענינים הראשון לבאר שגגת טומאת מקדש וקדשיו במה היא מתכפרת בידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים ובמה היא מתכפרת כשיש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף או בסוף ולא בתחלה או לא בתחלה ולא בסוף השני לבאר זדון טומאת מקדש וקדשיו עם התשובה איזה קרבן גומר כפרתם השלישי לבאר שאר עבירות שבתורה עם התשובה איזה קרבן גומר כפרתם ומה חלוק יש בזה בין כהנים לישראלים זהו שרש הפרק אלא שיבאו בו דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו לא תחל כלל בביאור אלו הענינים אלא שנתגלגלה לבאר כל הדברים שעקר ענינם בשתים ומתילדים מהם שתים אחרות עד שנעשו מהם שתים שהן ארבע ומתוך ששבועת בטוי בדרך זה כמו שיתבאר והוא עקר המסכתא נתגלגל עמה לדבר זה ענין ידיעות הטומאה שהוא בדרך זה ושהוצרך לבאר ענינה בכאן מצד שהיא נכללת עמה בקרבן אחד ובפרשה אחת ואחר שהוזכרו אלה השתים לכונת ביאור עניניהם בארוכה נתגלגל לכלול במשנה זו דרך קצרה ענין יציאות שבת ומראות נגעים שהן דומות לשבועה ולטומאה לענין שתים שהן ארבע כמו שיתבאר אלא שלא האריך בעניניהם מקום מונח להם בתחום מסכיות המיוחדות בענינם אלא שרצה לכללם דרך קצרה ולשוב אח"כ לביאור ענין ידיעות הטומאה ושבועות בארוכה ועל זה הצד התחילו במשנה זו בארבעה דברים אלו והוא שאמר שבועות שתים שהן ארבע ידיעות הטומאה שתים שהם ארבע יציאות שבת שתים שהן ארבע מראות נגעים שתים שהן ארבע אמר הר"ם פי' שבועות שתים כי ישבע אדם על מה שעבר ועל מה שעתיד לבא ואלה הם שני מינים ויתחלק שבועתו על העבר לשני חלקים שעשה כך וכך או שלא עשה וכן בעתיד שיעשה או שלא יעשה ידיעות הטומאה נבאר אותם בפרק שאחר זה ואמרו יציאות שבת ר"ל בכאן רשויות השבת שהם שתים רשות היחיד ורשות הרבים ובכל אחת מהם הכנסה והוצאה וכבר נתבארו דיני היציאות על תשלומם בפרק ראשון ממסכת שבת ולא זכרו בהם בכאן אלא מה שחייב בה סקילה בלבד אבל בשבת זכר חיוב ופטור כמו שביארנו לשם ומראות נגעים שאת ובהרת והם העקרים ולבהרת שניה לה ולשאת שניה לה ועוד אבאר זה תכלית הביאור ואביא ראיותיהם בפרק ראשון מנגעים:
אמר המאירי שבועות שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד הבא על שבועת בטוי בשוגג או מלקות הבא עליה במזיד הוא בשתים שהן ארבע שהכתוב משמעו להבא שנ' להרע או להיטיב ולהרע הוא שלא יאכל ולהיטיב הוא שיאכל ונמצאו אלו להבא ואלו השתים הם הנזכרות במקרא ובכללן כל הן ולאו שהוא להבא אע"פ שאין בו הרעה והטבה כמו שיתבאר בפרק שלישי ונתרבו לענין זה שתים אחרות לשעבר והם שאכלתי ושלא אכלתי ועל אותן שהן להבא הוא קורא שתים מפני שלשון הכתוב מורה עליהן ועל אותן שהן לשעבר הוא אומר שהן ארבע לומר שאף באלו הוא חייב מלקות או קרבן עולה ויורד ולא עוד אלא שלדעת רוב פוסקים באותם שלהבא באכל ולא אכל מיהא אינו לוקה בזדונה כמו שיתבאר אלא שבשגגתה מביא קרבן ונמצא שבזו מיהא אין הלכה כמשנתנו כמו שיתבאר:
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד המיוחד לנכנס במקדש או אוכל בשר קדש בטומאה בשוגג הוא נאמר בשתים שהן ארבע שתים העלם הטומאה ונכנס בהעלמתה למקדש וזו היא אחת או אוכל בשר קדש והיא השניה שהן ארבע כגון שזוכר את טומאתו אלא שנעלם ממנו מקום מקדש וזו היא אחת או שנעלם ממנו שזהו בשר קדש והיא השניה ומפני שלשון המקרא מוכיח יותר שהוא עסוק בהעלם טומאה כדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא הוא עושה את השתים עקר אלא שכלן בדין קרבן עולה ויורד וזהו שקורא להן ידיעות מפני שצריך שתהא בהן ידיעה בתחלה ר"ל שידע שנטמא ושזה מקדש או קדש ואח"כ שכח ונכנס או אכל בהעלמה זו ואח"כ נזכר לו שחטא ואינו בקרבן עולה ויורד אלא בדרך זו כמו שיתבאר ואע"פ שבשגגת שאר כריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף חייב חטאת אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה טעם הדבר מפני שנאמ' בהם בעשותה אחת וכו' או הודע וכו' ר"ל שידע בסוף אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה אבל בטומאת מקדש וקדשיו כתוב ונעלם ממנו והוא ידע להודיע שלידיעה בסוף אנו צריכים והיא הסבה להיותם נקראות ידיעות ר"ל ידיעה בתחלה וידיעה בסוף:
יציאות שבת שתים שהן ארבע כלומר הוצאה שמרשות לרשות להתחייב על זדונה סקילה בהתראה וכרת בלא התראה ועל שגגתה חטאת היא בשתים והן הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים לעומד בפנים והוציא חפץ ונתנו לעומד בחוץ והניחו בידו שנמצאת עקירה והנחה על ידו והיא הראשונה ואחת לעומד בחוץ והושיט ידו בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו והיא השניה ואלו השתים הן עקר ולשון המקרא מוכיח עליהן שהרי משה היה במחנה לויה שהיא רה"ר והי' אומר לא תפיקו מרשות היחיד שלכם להביא נדבה במחנה לויה ומ"מ יש כאן שתים אחרות לחיוב ונמצאו שתים שהן ארבע לחיוב שעלינו לדקדק שמאחר שהקפידה תורה על הוצאה מרשות לרשות כך היתה הקפידא על ההכנסה והיא נקראת הוצאה גם כן שכל עקירת חפץ ממקומו והנחתו ברשות אחרת הוא קרוי הוצאה והרי יש כאן אחת לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו לפניו והניחו ואחת לעומד בפנים והוציא ידו לחוץ ונטל חפץ והכניס ונמצא שתים שהן ארבע לחיוב ובמסכת שבת שנו שתים שהן ארבע בחוץ ושתים שהן ארבע בפנים והוא שרצה לשנות שם מה שהוא לחיוב ומה שהוא לפטור והפטור הוא כל שאין העקירה וההנחה על ידי אחד כגון פשט בעל הבית ידו בחוץ ונטל העני מתוכה והוציא העני או נתן לתוכה והכניס בעל הבית ששניהם פטורין או שפשט העני ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה והוציא והניח שנמצאת עקירה לבעל הבית והנחה לעני ששניהם פטורים אבל בכאן רצה לקצר ולא שנה בהן אלא החיובים בדמיון שאר הדברים שכלם לחיוב ושאר הדברים מתבארים במקומן:
מראות נגעים המזקיקות את המצורע להביא קרבן לטהרתו הם שתי מראות הכתובות בתורה והם בהרת ושאת שהן ארבע עם תולדה של כל אחת מהן שיצאה לנו מן התורה ממה שנ' לשאת ולספחת ולבהרת רבי טפילה לשאת רבי טפלה לבהרת וכבר ידעת שחכמים שערו במראות אלו הבהרת עזה בלבנוניתה כשלג והוא הלובן היותר מופלג שיהא אפשר להמצא והשאת כצמר נקי של כבש בן יומו ושערו במין הבהרת תולדה בלבנונית היה משוער אצלם כלובן סיד ההיכל ושערו במין השאת תולדה בלבנונית משוער בקרום ביצה וזה שאנו עושין לבנונית הסיד ממין הבהרת ולבנונית הקרום ממין השאת וכן שאנו עושין הבהרת והשאת מינים חלוקים אין הכונה לומר שלא יהו הבהרת והשאת מצטרפין זה עם זה אלא שיהא תולדת הבהרת מצטרפת עם הבהרת ותולדת השאת עם השאת כדין תולדה עם כל אב שלה בכל מקום אינו כן אלא בהרת ושאת מצטרפת לכגריס ואין צריך לומר כל אחת עם תולדתה וגדולי המחברים פוסקים כן אף באב עם תולדת חברו כמו שיתבאר למטה ה' ב' ומעתה כל לבנונית שהוא כקרום ביצה ומלבנוניתו ולמעלה הרי הוא נגע ומקרום ביצה ולמטה אינו אלא בהק:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא חוץ מחלק אחד שבארבעת מיני השבועות שאינו לוקה בה והוא שאוכל ולא אכל כמו שיתבאר בסמוך לדעת רוב פוסקים ולענין דקדוק המלות כתבו גדולי הרבנים שאין גורסין במראות נגעים שתים שהן ארבע אלא שנים שהן ארבעה מפני שמלת מראות מקבצת לדעתם ממלת מראה בסגול תחת האל"ף והוא לשון זכר כמו ומראהו עמוק ויפה כונו שאין לומר שיהא מקובץ ממראה בקמץ תחת האל"ף שהוא לשון נקבה שעל הרוב אינו נאמר אלא על מראה רוחנית והמראה בסגו"ל מונח על מראה גשמית ואע"פ שמצינו האמור של זה בזה מ"מ כך הוא נדון אחר רובו וכבר הקשו עלי' בה קצת מדקדקים לומר שמלה זו יש בה שני קבוצים מראים ומראות מראים כמו שאמר הגם אל מראיו יוטל הראיני את מראיך ואחר שכן הדבר מוכרח לומר שמראים מקובץ ממראה בסגו"ל ומראות מקובץ ממראה בקמץ שאין שני קבוצים באים מנפרד אחד עד שמצאתי להם כיוצא בו והוא מהנה שנתקבץ בלשון מחנים הבמחנים אם במבצרים ובלשון מחנות ובאה מלת מחנות בלשון זכר ועתה הייתי לשני מחנות ואף זו כיוצא בה:
223ימים לסיום הש״ס